מורשת יהדות מרוקו

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

אולם פער השנים לא הפריע למוחמד בנישואיו לחדיג׳ה ורק היטיב עמו בהמשך דרכו בעתיד.

חדיג׳ה השתקפה בעיני רוחו כאם המגנה על בנה ובחיקה מצא אהבה ואף נחמה על אובדן אמו בילדותו.

נישואיו עם חדיג׳ה חיזקו את מעמדו בקרב החברה השבטית וזיכו אותו לכבוד ולהערצה כאחד מנכבדי שבט קורייש והוא למד לנצל את מעמדו החדש כראוי.

נישואיו לסוחרת האמידה, חדיג׳ה, חיזקו אף את ביטחונו האישי ומעל לכל את ביטחונו הכלכלי וביחד שינו לחלוטין את מהות חייו והעניקו לו שקט נפשי ושמחת חיים שהייתה חסרה לו בכל ימי חייו.

חדיג׳ה ידעה להעניק לו חום ואהבה, עידוד נפשי ותמיכה רוחנית ובד בבד הצליחה להפוך את רגעי המתח והחרדה שפקדו את בעלה לעתים קרובות לרוגע ולחדוות חיים.

מוחמד ידע להעריך את מעלותיה של אשתו חדיג׳ה ולכן הוא שמר לה אמונים ולא נשא על פניה אישה אחרת בכל ימי חייהם המשותפים. חדיג׳ה ילדה למוחמד שבעה ילדים אך מכולם רק בתם פטימה נותרה בחיים והאחרים נפטרו עוד בילדותם.

פטימה, בתו האהובה של מוחמד, נישאה לבן דודו עלי אבן-טאלב וילדה לו שני נכדים ־ חסן וחוסיין.

חדיג׳ה דאגה לשלוח את מוחמד בעלה בשעות הפנאי שלו לבן דודה ורקה אבן-נפול שידע היטב לקרוא בתורת היהודים ובאוונגליון, הלוא היא הברית החדשה.

מוחמד נהג להתייצב לפני ורקה אבן־נפול לעתים קרובות והיה מוקסם מסיפורי התנ״ך שלו שחיזקו את אמונתו באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.

חוקר האיסלאם, מייקל קוק, מציין שמוחמד נפטר בשנת 632, בגיל שישים וחמש אך מדגיש שעובדה זו תלויה במקור שעליו מסתמכים בכתובים. הוא נהג במסעותיו המסחריים להטיף לסוחרים ולמלווי השיירות את עיקרי אמונתו באלוהי השמיים והזהיר את מאזיניו מפני זעם ה׳ נגד הכופרים על פי אמונתו המונותיאיסטית.

הוא התמקד בהרצאותיו בפני מלווי השיירות על חוקי ההלכה היהודית בנושאי יום הדין, בניסוח תפילות ההודיה לאל ובמתן צדקה לאביונים שהשפיעו עמוקות על מערך החשיבה של מאזיניו בדרכים.

אולם, למרות פעילותו הענפה והרצאותיו בתחום האמונה המונותיאיסטית בפני מלווי השיירות, לעולם הוא לא פרט בפני מאזיניו את כוונותיו לייסד תנועה דתית הדוגלת באמונה באלוהי השמיים. מוחמד, למרות אמונתו באל אחד, לא ידע בוודאות לאן פניו מועדות, לאל האחד שבשמיים או לאלה ׳אלאלאת׳ ששכנה ב׳כעבה׳ והייתה אהובה עליו מאוד.

הוא אימץ את מנהגי הפגנים ונהג לבלות חודש בשנה במערה על הר ׳חירא׳ המכונה בפי תושבי האזור בשם ׳ג׳בל נור׳. ההר ממוקם סמוך לעיר מכה והשהייה הממושכת על ההר יסודה במנהג פגני עתיק.

מנהג השהייה על ההר היה חלק מפולחן עבודת האלילים ורבים מבני מכה ובני השבטים הסובבים לה נהגו לשהות על ההר ולקיים את מצוות עבודת האלילים כחלק ממנהגי הפגנים.

מוחמד נהג לבלות על ההר בלוויית בני משפחתו, ובחברת משרתו הנאמן זיית אבן-טאבת, בן דודה של חדיג׳ה ורקה אבן-נפול ועבדאלה אבן־מסעוד, חברו הקרוב.

מוחמד ומלוויו, כאנשים מכובדים ומוכרים ממכה, נהגו להאכיל לעתים את הנזקקים ששהו על ההר כמצווה על פי הפסוק בתורת היהודים: ״צדקה תציל ממוות״.

הוא היה מוכר בקרב מכריו כאיש החלומות, אולם באחד הלילות, על פי סיפורו, הוא נשאר לבדו במערה על הר ׳חירא׳ וחלם חלום שהיה שונה בתכלית מחלומותיו האחרים. על פי דבריו, הוא חלם על המלאך גבריאל שמינה אותו לשליח ה׳.

את תוכן חלומו פירשו חוקרי האיסלאם בעשרות גרסאות שונות. תיאולוגים מוסלמים ראשונים כאבן-אסחאק ואבן-הישאם ועד לאחרון הפרשנים בימינו, לא הצליחו עדיין לפרש אותו בצורה נכונה ולגלות את האמת לאמיתה.

מנקודת מבט היסטורית ידוע כי פרשנים או חוקרים מסתמכים על דברים שמגובים בכתובים, אולם הפלא ופלא. כל חוקרי תולדות האיסלאם לא הטילו ספק באמיתות חלומו של מוחמד ולא ניסו להגיע לחקר האמת אם דבריו אמיתיים הם או רק פרי דמיונו המתעתע.

מוחמד לא סיפר את חלומו לידידיו שהיו בקרבתו בהר ׳חירא׳. הוא מיהר לשוב לביתו ובהגיעו, קרא מיד לחדיג׳ה אשתו וסיפר לה את כל אשר זכר מחלומו.

בשמוע חדיג׳ה את סיפור חלומו הרעיפה עליו שבחים ומיהרה לפגוש את בן־דודה, ורקה אבן-נפול, שנימנה בין חכמי העיר מכה וידע לפרש חלומות על פי ספרי הקודש ועל פי תורת הנסתר שכתבו חכמי היהודים.

מוחמד התעודד מהתלהבותה ומתגובתה החיובית של חדיג׳ה ומהאמון הרב שרחשה לדבריו, אולם בשלב זה הטרידה אותו החוויה והוא התלבט בנסותו להגיע למסקנה אם משורר הוא או משוגע ובכל מקרה הוא חש עצמו קורבן של רוח רעה.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד נתיעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנא׳ס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים למלך מסיר׳׳ה, והיו משלחים כתות כתות והיה זה ביום חמישי שבעה ועשרים לח׳ טבת ויתקבצו הכתות הנז׳ כולם ביום א׳ תשעה ימים לחדש שבט סהר רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר ופקדתי בשב״ט פשעם. ויהי היום ויעלו הכתות ללקצב״א למלך מסיר״ה ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך. ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו לתת דין וחשבון על כל מה שגבו מהאלמלא׳ח, וישלח אגרת ע״י הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנא׳ס במאמר המלך לתת דו״ח.

וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם אוי לנו מיום הדין וחשבון לפני דיין האמת ב״ה. הנגידים וא׳ מן גובי המס וביום החמישי העלו אותם למלך סדר ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הם מדברים ומתחננים לפני המלך ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות היהודים ברצאץ (כדור עופרת) וכן עשו ומתו תכף ב׳ יהודים אחד שמו משה מאמאן ואחד שמו פ׳ מן מניקיס והגי נשפך דמו ולא מת הכתה אותו הרצאצ׳א ועברה בין הקנה והושט ולא מת ועדיין הוא חולה ואה״כ נתרפא ושמו משה בן הנינא.

 והשי״ת ינקום נקמת דם השפוך. כשראה המלך דם ההרוגים נתקצף קצף גדול וחמתו בערה בו לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הראשון וגזר על היהודים אשר נשארו בחיים והנגידים לשרוף אותם בתנור הסיד, והוליכו אותם לשורפם ואח״ב אמר להחזירם וכשחזרו שאל להם איה הם הנגדים שבכם ויאמרו לו זה וזה וגזר עליהם לשורפם ויוליכו אותם לבית השריפה ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים, ויסב המלך פניו לשר א׳ שהיה לפניו ושמו אלקאייד אלגאזי בוחפרא ע״א ויאמר לו החזר היהודים מכבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פא׳ם בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש, וכן עשה והביאם לפאיס בש״ק כשגמרו תפילת שחרית בס׳ אם רעה בעיני אדוניה עוה״ר הטו אלה השי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. נתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך ושם חנה אלקאייד (השר) שבא לגבות המס וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ עם הקהל הנז׳ ובו ביום גזר האלקאיי׳ד על הקהל לפנקס כל א׳ לפי ערכו מה שיכול ליתן ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והוסיף עוד ואמר להם לא תערכו כ״א מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו.

וג״כ הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן היה מבקש מהמלך ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית הסך ליתנו עכשיו והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו. והאלקאיי׳ד היה מכה ומענה ביהודים בחכמים ובבעלי תורה עד יום ראשון ס׳ וראה ועשה וכו׳ וקצף קצף רב וראה ולמד את מעשה עמנו שהיו גובים בלי חמלה וחנינה, וג״כ הוא היה מכה ומענה בחכמים כל אחד לבדו ובקהל כל אחד לבדו והיה מענה לעשיר אחד ושמו סלימאן בוטבול ומרוב הענוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יכול לסבול המיר דתו, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות.

 ומן היום ההוא והלאה גזר האלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף. וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר. שנתנו החכמים ככר כסף שלם מלבד האלסוכ׳רא ולעמאלא. ואני הצעיר בעוה״ר נתתי בזה המס שלש מאות אוקיות ונתתי בזה הסך שני נזמי זהב משקלם שנים עשר משקל זהב ועוד כלאכ׳ל  מכ' משקלים דרהים. השי״ת יאמר די לצרותינו, וימלא חסרוננו, ויחשבה לצדקה לנו. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט הכותב.

ומן היום הזה והלאה היה גובה אלקאייד הנז׳ המס לאט לאט עד שהשלים י׳ ככרים. ועוד נתנו לו להאלקאיי׳ד סוכר׳א ה׳ אלפים אוקיום מכ״ט מלבד הדורונות והמנחות שהיו נותנים לו בכל יום ומלבושים וכלים נאים משוה שלשת אלפים אוקיות. ועוד שלח מולאי חפיץ׳ אחר אלקאייד לשאול לו לשלומו ונתן לו האלקאייד מממון שהיה גובה קודם שישלים אותו ה׳ אלפים אוקיות. 

ועוד נתן לו מן המנחות שנתנו לו היהודים. ועוד כל ההוצאות שהיו צריכים להוציא על ביתו של מולאי חפיץ׳ היו מוציאים אותם מן הגביה הנז׳ כמו ה׳ אלפים אוקיות אחרות. נמצא סך ההוצאה כולה שגבה השר כמו שנים עשר ככרים לזכות יר״ה ועוד כתב אלקאייד הנז׳ על הקהל עשרה ככרים לזכות יר״ה לפורעם לימות הקציר. והלך אלקאייד למקנא׳ס ושקל הממון ההוא והחליפו בזהב שכך א״ל המלך לקנות את הממון זהב ונמצאו חסרים ה׳ ככרים של קהל פאס אלפיים אוקיות אחרות והלוו אותם הקהל במקנא׳ס ונתנום. אח״כ אמר להם אלקאייד אלגאזי הזמינו י׳ אנשים גדולים ובני דעה והתקינו מנחה יפה עד מאוד ואני אעמוד אתכם לפני המלך ונדבר עליכם דברים טובים ואקרע לכם השטר חוב שכתבתי עליכם לזמן הקציר. וכן עשו הכינו המנחה יפה והיה בה עשרה זוגות של כא׳מרא פינא – חגורות אומנותיות או חגורות דקות – . והעלה אותם אלקאיי׳ד למלך ומנחתם בידם ודבר עליהם לפני המלך טובות וקבל אותם המלך בספ״י. והיה זה ביום ד׳ לאדר א׳ ש׳ התס״ד.

ויהי בלילה ההוא אור ליום ב׳ והמלך יושב על מטתו בלילה ואמר לעבדיו הביאו את המנחה אשר הביאו היהודים לראותה, והי״ז בהשגחתו ית׳ ויביאו אותה למלך והנה המנחה הסירה פריד׳א של כאמרא הנז׳ א׳ ויאמר המלך להביא את היהודים והקהל היו ישנים על מטתם ומשרתי המלך עמדו עליהם ויוליכו אותם בבהלה גדולה ועינים דומעות והעמידום לפני המלך. ויאמר להם המלך כמה זוגות הבאתים לי אמרו לו י׳ זוגות. אמ״ל אמת שכך הוא אבל יודע אני שא׳ מעבדי גנב פרד׳י אי. זה מה שהיה בלילה הנז׳. ולמחר עוד שלח אחריהם משרתים אחרים שיעלו למלך קהל פאס ויבקשו ולא מצאו כ״א ד׳ יהודים ועמהם הנגיד אברהם מאימראן ויאמר להם המלך אני שקלתי את הממון ההוא ומצאתי י׳ ככרים שלמים הסר מהם ז׳ ככרים ומחצה שאני נושא בכם, נמצא שלא נתתם לי כ״א ככרים ומחצה. והעשרה ככרים שכתבתי עליכם לזמן זה הוא זמן הקציר היום הזה והיה זה בחמשה ימים לח׳ אדר ראשון עכשיו שלא אביתם לתת לי העשרה ככרים, או תנו לי ש׳ מאות אוהלים של פשתן טובים ואני אקרע לכם את השטר חוב. או אתן לכם י׳ ככרים אחרים ותצאו מן האלמלאח שלכם של פאס. ויענו כולם קול א׳ קהל פא׳ס ויאמרו כל אשר יאמר לנו אדוננו נעשה ונשמע, וקבלנו עלינו לצאת מן האלמלא׳ח. ובמצב הזה באה אגרת אחרת מאת מולאי מחמד בנו שמרד בו ומלך בתארודאנ׳ת ויקצוף המלך וישלוף חרבו ויכה לכל השרים אשר היו עומדים שם ואלו הם אלקאייד חמד וחדו אעטא ואלקאייד חמד לעראיישי ואלקאייד מחמד אחרטאן ואל־קאייד עבדאלה ארוצי ונתן עליהם קנס י" ככרים ותכף נתנו אותה. וקהל פא׳ס שהיו שם שלח עמהם ג׳ מן היועצים שלו ואמר להם לכו עם היהודים ובחרו להם מקום שייטב בעיניהם לבנות בו בתים וחצרות לשכון שם במקום הנק׳ אוז'ה ערו׳ס. ואח״ך ניחם המלך ושלח לאמר להם לכו והתיעצו עם קהלכם ואם ייטב בעיניהם לצאת מן האלמלאח אני אתן לכם י׳ ככרים הנז'. ובאו מאת המלך בלב נשבר ונדכה ובנפש מרה מפני שבחרו מות מחיים וקצו בחייהם לצאת מן האלמלאח כמו שא׳׳ל המלך יר״ה ולא לחזור להיות תחת ממשלת מולאי חפיץ׳. וכשחזר המלך מדיבורו שא״ל לכו והתיעצו עם קהלכם ידעו שהדברים הם שלא ברצונו של המלך יר״ה ויתעצבו האנשים מאוד וישבו להם במקנא׳ס יע״א.

ויהי אחר ג׳ ימים ששב המלך מזעפו ומחרון אפו הלך הנגיד המעולה נר ישראל כה״ר אברהם מאימאראן לפני המלך ובקש מלפניו על עמו ישראל על קהל פאס למחול להם. ויאמר לו המלך סלחתי כדבריך אבל יעשו מאתים אוהלים של פשתן לא סגי בלאו הכי וישבו במקומם. וכך היה הדבר תיכף לקחו ברבית מאת אשת המלך שלש ככרים ועשו את האהלים. הי"ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויאמר די לצרותנו.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

יוסף סירירו.

י"ד בתשרי תרי"ג – תשרי תרס"ב. מהעיר פאס. חסיד ומקובל.

ארזי הלבנון.

נולד בפאס שבמרוקו ביום י"ד תשרי הת"ג, ונתב"מ כ"ד תשרי תרס"ב – 1902. היה חסיד וקדוש, ויד שם לו גם בקבלה. ממידותיו היקרות הם מידת הענווה והשתיקה, לרוב אהבתו לספרות ישראל, אסף ספרים רבים, לבד מהספריב שהורישו לו אבותיו.

ספרייתו התפרסמה בעושרה ובכתבי יד נדירים, ממנה נדפסו לראשונה תוספות הרא"ש למסכת קידושין, והיו בה הרבה מכתבי יד של רבני המערב. בפרעות שהיו ביהודים בשנת התרע"ב – 1912, נשרפה כליל כל הספריה יחד עם כמה פסקי דין ממנו.

מעולם לא היה רב נזכר מתוך האהל אהלה של תורה, והיה מקדש עצמו במותר לו ומה"ר רבי יוסף בנאיים ז"ל בספר מלכי רבנן בערכו, העיד כי בקטנותו הכיר את הרב זצ"ל והיה מתפלל עמו, וראה את יקר הליכותיו ודרכיו, ושהיראה וקדושה והטהרה היו חופפים עליו.

אף רבי יוסף חיים ילוז זצ"ל מעיר טבריה, כתב בספר תולדות אליהו, כי בשנת התר"ס בהיותו יחד עם אביו מהר"א כשד"ר בעיר פאס ראה את הרב הנזכר והכיר את קדושתו ויראתו המרחפת על פניו הקדושים0. ומהר"ש אבן דנאן מזכירו בהערכה בהקדמת ספרו " אשר לשלמה ".

יעקב אבטאן בן מרדכי.

נפטר ערב ראש חודש אייר תרל"ג. מורה צדק במראכש. תואר כחסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים.

יעקב אלבאז.

מחכמי פאס, והיה מקובל גדול, מצאצאיו רבי שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ"ח – 1688 והת"ס – 1700

יעקב הלוי.

1600 בערך. מקובל גדול וממורה ההוראה הגדולים.

ארזי הלבנון.

מקובל גדול, חי בטיתואן שבמרוקו בשנת 1600 לערך. והיה מגדולי מורי ההוראות. בשאלות ותשובות " ויאמר יצחק " חלק ב' דף קנ"א יש ממנו פסק דין משנת תע"ו וחתום עמו הגאון הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, וגם רבי יעק חיבר שאלות ותשובות " בית יעקב " עדיין בכתב יד, ויש ממנו קינות ופיוטים שחלקם נדפסו, וחלקם עדיין בכתב יד.

יצחק אביחצירא.

אחיו של דוד

יצחק אלבאז.

מחכמי פאס.

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר. 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

ג. המנהג לברך בברכות השחר הנותן ליעף כח, וברכה זו נזכרת בסידורי אשכנז, ומרן בשו״ע או״ת סי׳ מ״ו ס״ו כתב דאין דבריהן נראין, אך הרמ״א בהגה סיים והמנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה עכ״ל, וכן נהגנו לאומרה, וכ׳׳ד רבינו האר״י, וכ״כ משמו הברכ״י, ואלמלא ראה מרן הב״י דעת קדוש האר״י, היה מודה לו, ולפי דברי הכנה״ג הדר ביה מרן בסוף ימיו.

ד. ברכת שעשה לי כל צרכי, כך נקד הרב יעב״ץ בכתב ידו בספר תפלה שלו, הצד״י קמוצה והכף בחיריק.

ה. בנוסח היה״ר שבברכת המעביר חבלי שינה, אומרים בל׳ רבים שתרגילנו ותדבקנו, ולא בלשון יחיד וכוי עולת תמיד סי׳ מ״ו, וכן הגיה מוהריב״ץ ז״ל בסידור תפילה שלו, ועיי׳ בגט׳ ברכות דף כ״ט ע״ב אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא וכוי.

ו. קודם התפלה מתחילין ותתפלל חנה וגו׳ כמ״ש הרב עבודת התמיד דל״ג ע״ב ושהאומרו כורת את החיצונים, ובשבת לא היינו אומרים.

ז. לפני תפלת שחרית היינו נוהגים להתחיל ביהי רצון, ושמעתי שיצאה מתחת ידו של הגאון רבינו סעדיה ז״ל, ונדפסה בספר אהבת הקדמונים נוסח תפלות לתושבים בעיר פאס יע״א: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתניח לנו מכל מגורתינו, ותרפא את כל מכאובינו, ותכונן את כל מעשה ידינו, ותצילנו מיד אויבינו ומכף כל רודפינו ושונאינו, ולא ישמע קול נהי ולא בכי ולא צעקה בבתינו, ולא שוד ושבר בגבולינו, ונהיה אנחנו מיראי שמך ומעושי רצונך, ותשכילנו בשכל טוב מלפניך, למען נשכיל בכל אשר נעשה, ובכל אשר נפנה שם, עד היום אשר תאספנו אליך לאורך ימים ושנים, ותוציאנו משלום לשלום, ומזן לא זן לטובה, ומאפילה לאורה, ונמצא מנוחה לאור באור החיים.

ח. הגירסא אצלנו בתפלה בפסקת ״כי כל מעשינו תוהו״, ולא רוב מעשינו, וזוהי סברת מהרי״ל. והיא גרסת רבינו בר יקר וא״ח, והברכ״י כתב שכן עיקר הנוסחא.

ט. ברוך המקדש שמו ברבים, ולא ׳׳שמך״, כ״כ הרב יעב״ץ בסדורו.

י. בתוך התפלה: אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ, בתוספת מלת ״עליון״ בתוך הפסוק ישעיה ל״ז, שכ״ד הרב מנח״א, והרב סדר היום כתב שאין לחוש להוסיף עליון, שאנו מתפללין ע״ד הפסוק, אבל לא בלשונו, עיין להרב שערי תפלה דף י״ז.

יא. נהגו לומר אביי מסדר הוה, ולא אביי הוה מסדר, להתרחק מחשש הוגה את ה׳ באותיותיו, עיי׳ להרב קמח סולת שכתב שצריך להפסיק בין מלת אביי ל־הוה, ושכך שמע מרבינו האר״י ז״ל, הב״ד הרב שערי תפלה י״ח ע״ב, ועיי׳ להרב פתה״ד ח״א דף ע׳ שכתב משם אביו ז״ל דאין לחוש גם אם יאמר אביי הוה בלי הפסק, כיון שאינו מכווין לשם, וע״צ היותר טוב יפסיק מעט, ולגרסתנו ניחא.

יב. מפורסם בהרבה מקומות שבית המקדש יבנה על יד הב״ה עצמו, ועיי׳ בזוה״ק פרשת פנחס דף רכ״א ע״א והחיד״א ז״ל כתב שם שמטעם זה הרמד״ל כתב שיש לומר יהר׳׳מ שתבנה ביהמ׳׳ק ב״ב, וכך היינו נוהגים לומר, ועיין רש״י ותוס׳ סוכה דף מ״א ע״א ד״ה אי נמי. ותוס׳ שבועות דט״ו ע״ב ד״ה אין בנין ובפירש״י ר״ה דף ל׳ ע״א ד״ה אי נמי.

יג. היינו נוהגים להגיד פרשת קדש לי כל בכור קודם ה׳ מלך, כמ׳׳ש בס׳ אור צדיקים משם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב אדם לומר ד׳׳פ של תפילין בכל יום בעודן עליו, וכו׳ קודם ברוך שאמר וכו׳ ועיין להרב שערי תפלה די״ד ע״ב. ונהגו להגיד פרשת קדש גם במנחה של יום ט׳ באב אחרי שמניחים תפלין ואין זה חשש כלומד תורה אלא אומרם בתורת סדר תפילת מנחה. כן ראיתי בספרי השו׳׳ת.

טו. נהגו לנענע את גופם בתפלה, כ״כ הרב לפי ספרי ערך תפלה אות קי״ג, והכנה״ג או״ח סימן צ״ה הביא מהמדרש ומספר מנורת המאור וספר חסידים שחייב האדם לנענע גופו בשעת התפלה שנא׳ כל עצמותי תאמרנה וגו׳.יד. נוהגים שאחד מסדר כל הזמירות מראש ועד סוף, וכלם עונים אחריו בכדי שישמיע לאזניו, ומה טוב המנהג הזה לפי מה שהובא במדרש הרב דעת קדושים חא׳׳ח אות קוף שבשעה שהשכינה באה לבהכ״ן ורואה אותם אומרים הזמירות, מקצתן מקדימין ומקצתן מאחרין, מיד היא מסתלקת, נמצא כתוב בכתב יד של הרב רפאל אבן צור ז״ל.

טז. לא היינו אומרים מזמור לתודה לא בשבת ולא ביום טוב. והטעם משום שאומרים אותו בחול על קרבן תודה, ולכן בשבת ויו״ט שקרבן תודה שהוא קרבן יחיד ולא קריב בהן אין אומרים אותו, ובערבי פסח ובחוה״מ פסח. לא היה נאמר, מההוא טעמא, שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר שהרי נתמעט זמן אכילתו, ועיין בשערי תפלה דף כ׳׳ג ע״ב.

יז. הש״ץ שהיה מסדר קריאת שמע בשחרית ומעריב, היה אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה׳, כשאר הפסוקים, ולא בלחש, עיי׳ בספר שערי תפלה דף ל׳ ע״ב שכתב דלאו שפיר עבדי הללו שאומרים בלחש.

יח. נהגו להתפלל תפילת מנחה ומוסף של ר״ח בלי חזרה, והש״ץ היה אומר עם הצבור שלש ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה שכתב מרן באו׳׳ה סי׳ רל״ב ס״א, וכמו שכתב הכפ״ה בסי׳ רל״ד סק״ה וז״ל אבל הספרדים אין נוהגין לחזור ש״ץ התפילה במנחה וכוי. ע״כ. וכן בתפלת מוסף דר״ח, שהעם יוצאים למלאכתן, לא היה הש״ץ חוזר התפלה, ועיי׳ להרדב״ז ח״ד סי׳ צ״ד ובסי׳ ה׳ מ״ש באורך על המנהג הזה דאומר הש״ץ האמצעיות בלחש, שאינו מדין הגמרא, ולא מתקנת הרמב״ם, שתקן במצרים שלא לחזור על התפילה מהרבה טעמים יעו״ש, ועי׳ בהערה מהרב מוהר״ב טולידאנו ז״ל מ״ש בזה בספרו קצור שו׳׳ע הנד״מ.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה

צדיקי חבל הסוס.

במערת אופראן הידועה, נטמנו צדיקים רבים מתקופות קדומות ומהעת האחרונה. אופראן נודעה בגלל מסירות הנפש של 50 צדקיה שמסרו נפשם על קידוש השם לשריפה, בסרבם להמיר את דתם. הדבר אירע לפני כ-220 שנה. על פי נר המערב היה מקרה קדום נוסף של מית על קידוש השם מתוך סירוב להתנצר והדבר אירע לפני כאלף וארבע מאות שנה בעיר זו.

שרופי אופראן.

רבי דוד בן יסו על מצבתו נכתב : מצבת קבורה מורנו ורבנו הרב דוד יסו אשריך שנת שכ"ח לאלף החמישי .

רבי ועיש בן יחייא על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב וואעיש בן יחייא הנקרא וואעיש בן עבו.

רבי היודה בן מומו. על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב, נזר ישראל וקדושו, הרב יהודה בן מומו זלה"ה.

רבי יהודה בן הרב נפתלי משרופי אופראן. מחבר מלכי רבנן שמצא כתוב שרבי יהודה זה חשש שמא היהודים ימירו דתם בפחדם מפני האש הגדולה והוא היה מנחם אותם ומדריך אותם לנהוג בגבורה ואומר להם אשריכם שזכיתם להיות במחיצת רבי עקיבא וחביריו והינכם מזומנים לחיי העולם הבא בלי שום צער.

הוא הושלך אחרון לאש לפני שזרק עצמו לאש בשמחה, הסיר מאזנו את נזם הזהב ותמורתו ביקש מים, נטל ידיו וקרא קריאת שמע. היהודים, שארית הפליטה, סיפרו שראו יונה של אש עולה לשמים ובלילה ירדה עליהם מנורה של אש ונתבטלה הגזירה על הקהילה.

רבי יוסף בר יעקב בן שבת, על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב יוסף בר יעקב שבת זלה"ה, שנת משיחו לאלף החמישי ( שס"ד ).

הרב יסו בן דוד על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב יסו בן דוד זלה"ה שנת הש"ה לעולה לאלף החמישי – תנ"א

הרב יעקב בן שבת על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב הכולל החסיד המקובל האדמו"ר עטרת ראשינו הרב יעקב בן שבת זלה"ה נעשו לו נסים על עניין שמירת שבת.

הרב יעיש בן משה. על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה מרנא ורבנא הרב יעיש בן משה זלה"ה שנת ברור"ה לאלף החמישי. ת"ס

הרב מסעוד בן מוסא אפללו. על מצבתו נכתב : " הרב מסעוד בן מוסא אפלאלו זלה"ה שנת ברור"ה לאלף החמישי. תי"ג

רבי נפתלי אפרייאט בן רבי יהודה על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה הרב נפתלי בר יהודה אפרייאט זלה"ה שנת תקי"א באלף הששי.

רבי סוסאן בו אמגאר על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה מרנא ורבנא הרב סוסאן בן אמגאר זלה"ה ובינין קדישין סמוכין לו מימינו ומשמאלו זיע"א והוא הנקרא בן סבעוני זלה"ה ".

רבי עזוז בר שבת על מצבתו נכתב : " קבורת ברה עזוז שבת ז"ל שנת כאישון באלף חמישי. שפ"ז

רבי עלי הגלילי. על מצבתו נכתב : " קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא המקובל האלוקי הרב. מלכי רבנן מצר עדות שרב זה היה מתלמידי רש"י שבאחד השיעורים כעס רש"י עליהם וגזר עליהם גלות.

הרב שלם אוחיון ובנו רבי מכלוף.

רבי שלמה בר מסעוד על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה הרב שלמה בר מסעוד ז,ל שנת האמנתי לאלף החמישי. תק"ו

המלוב"ן רבי שלמה בר עבו. על מצבתו נכתב : " מצבת קבורת מרנא ורבנא הרב המופלא בנסים, הרב שלמה בן עבו ז"ל.

רבי שמואל בר יעקב בן שבת. על מצבתו נכתב : " קבר ה' שמואל בר יעקב בן שבת זלה"ה שנת הלא אבקש לך מנוח ( תקנ"ז ) 

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

חכמי תרודנאנת וסביבותיה.

רבי אברהם הצרפתי מהעיר סוס במאה השניה לאלף השישי, שאל את הריב"ש שאלה ( שאלות ותשובות הריב"ש. נר המערב כתב שהוא רבי אברהם הצרפתי גר צדק המופיע בשאלות ותשובות התשב"ץ.

רבי דוד דאנדא מכפר קאקאוי ( כנראה אקקא ) ממחוז סוס. נודע כמקובל וחסיד. הוא חי במאה השישית לאלף השישי.

רבי יעקב הכהן אלחדאד טמון בתזנכאת, בין עמק הדרעא לחבל סוס, בנו רבי יוסף הכהן אלחדאד, קבור בורזאזאת.

במלכי רבנן, נכתב כי המחבק שמע ממגידי אמת שאחר מאבותיו של רבי יעקב היה מהחסידים שנאספו עם הרש"ש להחיש הגאולה. כאן ניתן להעלות השערה שרבי מסעוד הכהן אחדאד, ראש ישיבת המקובלים בית אל שלא נודע מקום הולדתו במרוקו, מצח באיזור זה, בחבל הדרומי במרוקו, בו הסתופפו מקובלים גדולים.

כן מצוין במלכי רבנן שמו של מקובל נוסף רבי אלעזר הכהן אלחדאש מכפר תאגמות במחוז מראכש.

בעיר המהוללה סאלי נמצאו רבי שלמה הכהן אלחדד, במאה החמישית לאלף השישי.

רבי יצחק סוויסא מכפר תאמנארת בחבל סוס במאה השישית לאלף השישי. רב מקובל שעלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, בה הדפיס את סדר " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור.

רבי שלמה בן שבת מעיר תאמנארת מנוף סוס במאה החמישית לאלף השישי, הוא מעתיק את ספר " מערת שדה המכפלה " בשנת התפ"ו – 1726,  וכת בלו הקדמה.

רבי יששכר ישראל בעל המעיין הטמון בכפק אקקא בחבל סוס נודע כמלומד בנסים ורבים נהגו להשטתח על קברו.

רבי יעיש קריספין מכפר אולאד חסאן בחבל הסוס. הוא קבור באזרו נבהאמו. רבי יעיש נודע כמקובל גדול, רב חשוב ורב פעלים, כתב שנים עשר ספרים חשובים. ספרו " לימודי ה' " פירוש על פי קבלת האר"י ז"ל על סידור התפילה..

צדיק נוסף שנתן חשיבות גדולה לחבל הסוס והילה של קדמוניות הוא סידי בועיסא וסלימאן הטמון באנזור. לפי מסורת יהודי הסביבה הוא מבני שלמה שהגיעו בתקופת בית ראשון לכאן.

במחוז תארודאנת צמחה אחת המשפחות החשובות והמיוחסות שהתיישבו במרוקו, משפחת אזוג הכהן. יש האומרים שמשפחה זו מקורה בסביליה שבספרד וגלתה בגירוש הרנ"ב, ולפי סברה אחרת בדירוש הקנ"א עם משפחות כהונה רבות לדבדו אשר במרוקו.

בתרודאנת נטמן רבי פנחס הכהו הראשון. ישנה מסורת המדברת על היותו שד"ר מארץ ישראל הילולתו בי"א בתשרי, במוצאי יום הכפורים

המורסם במשפחה זו הוא רבי דוד בן ברוך הגדול. הוא נטמן בחבל זה בארזו נבהאמו. הילולתו המתקיימת ב-ג' בטבת נערכת בכל שנה ברוב עם הדרת מלך. צאצאיו נודעים כצדיקים מלומדים בנסים, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי דוד בן ברוך עליו נדבר בהמשך. בתי כנסת רבים ברחבי הארץ קרוים על שמו.

קשיים מחוץ.

כ"ד בכסלו תשט"ו – 19/12/1954.

בביקורי בכפרים נוכחתי בקיום בעיה אחת החמורה מכולן, ואשר לפי דעתי הכרחי למצוא לה פתרון. הבעיה היא איך להציל את רכוש יהודי הכפרים שברובו קרקעות ולהפכו למזומנים. שאלה זו לא הרפתה ממני והרהרתי בה זמן רב. חשבתי שיש לבדוק אם ניתנת אפשרות להקים חברה יהודית-צרפתית או מעורבת אשר תקנה את הרכוש בזה מידי היהודים, ובמשך הזמן, ללא לחץ של הנסיבות דהיום, תמצא את הדרכים להמיר רכוש זה בכסף.

מה שיגורתי בא. התברר שעל אף שהביקורים שלנו בכפרים נעשים בצנעה – וזאת לפי בקשת השלטונות – המרצע לא נשאר חבוי בשק. ובטרם סיכמנו דבר בנושא זה נודע הדבר לערבים כי היהודים נרשמים לעלי ומתכוונים לעזוב ואין מי שיקנה מהם רכושם.

בכפר אחד אישרנו לעליה 51 משפחות. למחרת היום, ואני בדרך, רץ אלינו בכל כוחותיו יהודי אחד וביקש מאתנו למחוק אותו ואת בני משפחתו מרשימת מועמדים לעליה. ולא עוד אלא עמד בתוקף שנאשר לו בכתב שאינו מופיע ברשימת העולים.

לשאלתנו למה ומדוע ? ענה לנו כי למחרת אותו יום שבו ביקרנו בכפר באו אליו ערבים ואמרו לו : אתם נרשמתם לעליה ועוזבים את הכפר, דרך צלחה ! אך מהכסף שאנו חייבים לכם תקבלו אצבע משולשת.

סיפור זה שהוא בבחינת עובדה שיכולה להיות בכל כפר, כגורם מעכב לעליה, הביא אותי לשגר מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון, לשר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות לוי אשכול ז"ל, לראש מחלקת העליה ש. ז. שרגאי ז"ל, לראש מחלקת הקליטה ולתנועת המושבים. במכתבי כתבתי בין היתר "

" מפאת חשיבות הענין החלטתי לבקש עצה מתוך תקוה שגם אקבל עזרה ממשית בנידון. ראשית חייב אני לתאר את שדה פעולתי : נשלחתי למרוקו מטעם תנועת המושבים והסוכנות היהודית במטרה להקים ארגונים להתיישבות. תחילה היה עלי ללמוד את תנאי הארץ ובעיקר את יהודיה. התחלתי ללכד את הקבוצות סביב הרעיון להתיישבות על ידי הסברה ושיחות אישיות ומצאתי עידוד בכך שגיליתי אצלם שאיפה ורצון רב לעליה.

העדפתי לארגן הגרעינים מיוצאי אותו מקום מאנשים שמכירים איש את רעהו. הספקתי כבר עד היום ללכד ארבעה ארגונים המונים למעלה מ-400 משפחות, שלושה ארגונים אחרים נמצאים בהתהוותם. אין בדעתי לשלוח אותם מבלי שיהיה ברור מראש לאן יופנו ומה יעשו בבואם.

לעת עתה קיבלתי אישור למקום אחד בחב תענך. הארגון הראשון יעלה ב-12/01/1955, אם לא יחולו עיכובים בלתי צפויים מראש. זהו רק חלק משטחי פעולתי הדורש פתרון ברור ומהיר.  

בהגיעי לכאן התעניינתי במיוחד ביהודים כפריים עובדי אדמה, על אף הדעה השוררת כאן כי אין בנמצא בכל מרוקו סוג זה של יהודים. דעה זו הובעה גם בדו"ח שנשלח מהארץ ב-10/10/1954 לכמה מוסדות על ידי ד"ר מתן, נציג משרד הבריאות.

הדו"ח נשלח לאחר סיור רחב בכמה כפרים שגם אני השתתפתי בו ויזמתי אותו, הוא נמשך 24 ימים מסוף ספטמבר עד ראשית אוקטובר. תגובתי על דו"ח זה הייתה : נכון שבכפרים שבהם ביקרנו לא מצאנו יהודים עובדי אדמה, אבל האמת היא שביקרנו רק בחלק מן הכפרים שמדרום הרי האטלס, ועל כן מוקדם עדיין להסיק מסקנה פסקנית כל עת לא סיירנו בכל הכפרים.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

השינוי שחל עתה הוא, כי במקום " המס " ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף. הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב יליד ירושלים, שמשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגאזי ודרנה.

אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה, גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו. על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה-20 של המאה ־י"ט.

 יושבי הבית בו התאכסן השליח, סיפרו לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תורה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון. הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא ב-1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות ובכבוד.

האנגלי ויליאם לומסדאן, שסייר באלג'יר ב-1837, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על ״כהן״ מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא היה חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק בן רבי ירחמיאל אשכנזי קרויז, שליח קהל הפרושיס בירושלים שסבב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה בין השנים 1837-1829.

קמיעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך ^. ג'ימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות ה-40 של המאה ה"ט, מספר כי בהיותו בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמיעות לאישה ערב לידתה.

האישה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא ״יודע הכול״ וכי ממעילו נודף ריח של עיר הקודש. הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו^.

 האמונה בכוחן של סגולות בכלל וסגולות מארץ-ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו ,לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האישה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג׳יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

 הוא התיר לרב לכתוב קמיע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המסתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. 

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום
)יח, א(.
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי,
בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים

הללו ראוי
שתשרה עליו שכינה:
א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע,
כמ"ש )באבות, ד,א(, איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני
ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק, שתקיף להיות
ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב
בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד
אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל,
שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה )יח, ב(.
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל )ה'תרצ"ה(, בספרו מנחת
יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו
של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא
נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב )שמות
לג, כ(, " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה
מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה'
באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא
והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם
השכינה לקבל נשמתו )זוהר ח"א, עט(, "נצבים עליו", כדי לקבל
נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת
אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה
אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" )זוהר ח"ג
נג(, ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת
המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם
מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה )זוהר ח"ג לג(, ואז
נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז
"וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל
עבדך )יח, ג(.
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא
תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת
אורחים מהקבלת פני שכינה )שבת קכז(, הטעם לכך, כי בהכנסת
אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן
ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן
הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך
שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה
גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר
מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני
שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק
""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת
אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י )בראשית יח,
א(, "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה:
שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם
אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד
שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב
בפסוק )בראשית יח, ב(, והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ,
ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני
השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל,
ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ )סידנא בבא סאלי ח"א(.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך
לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים
לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת
ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה,
ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד
שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר
באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח
נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה
לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה
רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר
קמח, והיום )כדברי המדרש(, אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים
אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר,
שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח
הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה'
לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא
מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר
בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר
מטינוף מעשיו, כי הטינופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא
יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה )ראשי בשמים(.
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם
על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת )יח, ה(.
התורה נקראת לחם, כדכתיב )משלי ט, ד(, "לכו לחמו בלחמי
ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם",
שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין
מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו
שאמר התנא )אבות ו, א(, והוה צנוע, וארך רוח }ארך אפים{, ומול
על עלבונו }מעביר על מידותיו, מרוב ענוה{. ומגדלו }התורה{,
ומרוממתו על כל המעשים }שברא בתבל, ונותנת לו מלכות
וממשלה{. )ראשי בשמים(.
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל )יח, ט(.
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה
בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא)ב"מ פז(, יודעים היו
מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על
בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה,
שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא
כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי
אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב
רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא
לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין
כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס
של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו
חז"ל )ברכות מד(, רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו
מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון
שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי
בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את
אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר )יט,
טו(.
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו
אוצר המכתבים )ח"א(, " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט
לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל
הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה
לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו,
"ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע
ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן
וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם,
קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: ולהצטרף לרשימת התפוצה. a0527145147@gmail.com

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

מצינו שחכמים גדולים ונכבדים בדורות ההם, גם בתפוצות אחרות, יצרו בעיקר בתחום המקרא ובמדרשים, אף כי היו גדולי הלכה. החכם הידוע רבי יוסף טאיטאצאק, עיקר יצירתו שתחום המקרא והמדרש היא, אף כי כל גדולי הדור שתו בצמא את דבריו בהלכה. רבי יעקב בן חביב חיבר ופירש את " עין יעקב ".

וכן רבי יוסף יעבץ החסיד, רבי שלמה אלקבץ, ועוד. ובמרוקו : רבי יהודה עוזיאל הראשון בעל " בית העוזיאלי ", שהעמיד חבורה של תלמידים גדולים. רבי אברהם עוזיאל רבו של רבי וידאל, רבי שאול סירירו בן דורו הצעיר של רבי וידאל, כולם גדולי הלכה היו, ואף על פי כן יצירתם עיקרה במקרא ומדרשים.

אין זה אלא מפני שראו בחיבורים על המקרא והמדרשים צורך צו השעה. מעורים היו בחברתם, וידעו היטב מה נחוץ היה לעם באותה שעה. בדור הגירוש הוצבו סימני שאלה רבים באשר לאמונה היהודית. האינקווזיציה, הגלות והעקירה שבאונס מארץ שאהבו מאוד, ההרקה מכלי את כלי על כל קשיי הטלטול הכרוכים בה, חידדו את השאלה, " מדוע דרך רשעים צלחה ".

הוויכוחים עם הנצרות, היהודים המומרים והאנוסים, כל זה גרם זעזועים ופרצות בחומת היהדות הנאמנה. על החכמים המנהיגים הוטל להדריך את העם ולחזק את ידיו בעת מצוקה כזו, כדי שימשיך באמונת אבותיו ולא תרפינה ידיו.

והם מצאו במקרא ומדרשי האגדה מקורות נאמנים לעידוד העם ולחיזוקו בתורת אבותיו. וכמו שאמרו חז"ל : " רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה ". האכזבה שהייתה להם מהתורות הרציונאליות הניעה אותם לחפש יסודות אחרים לאמונתם.

השקפת עולמם של חכמים אלה הייתה מזיגה של עולם האמונה, הקבלה ומדת החסידות עם העולם ההגות הראציונליות של הרמב"ם ותלמידיו, שבהם היו בקיאים עד לאחת. הגות חז"ל שבמדרשים תאמה את השקפת עולמם.ואכן, רבי וידאל קשור בטבורו אל המדרשים.

הוא מגלה בקיאות רבה בספרות זו, שיצירות רבו ממנה היו בידיו, בצד ידיעה עמוקה בספרי הרמב"ם, רלב"ג, יוסף אלבו, יצחק עראמה, שם טוב בן שם טוב, יוסץ יעבץ, אברבנאל, יוסף חיון, אברהם ביבאג'ו ואחרים. ועם שמחברנו עומד איתן בעולם ההלכה, המחשבה והקבלה, אל משך ידו מספרי הפילוסופים והחוקרים. 

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

חבל הסוס והעיר תארודאנת.

העיר תארודאנט שוכנת בחבל סוס, מחוז בו ישבו יהודים תקופה ארוכה מגלות בית שני ויש הסוברים שישבו שם גם מתקופת בית ראשון. סמך לדבר ניתן ב " נר המערב " שם מביא רבי יוסף טולידאנו את הגמרא בסנהדרין דף צד, המדברת על דלות עשרת השבטים "

מר זוטרא אמר לאפריקי ( גלו ) כי מטו שוש אמרי שויא כארעין ( כשהדיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו ) כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין.

משמע שלפי דעה זו, גלו השבטים האבודים לאפריקה לחבל שוש הידוע במרוקו ולמה שאומרת הגמרא " שוש תרי ", הרי ישנה שוש נוספת במרוקו ונקראת שוש שטוקא. רבותינו מתארים שם את הארץ אליה הושלכו השבטים " וישליכם אל ארץ אחרת ", ארץ הדומה לארץ ישראל ואכן מרוקו דומה בהרבה דברים לארץ ישראל, מבלי להקל בחשיבותה העליונה של ארץ הקודש.

נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים המעידים על קיומו של ישוב יהודי במרוקו בתקופה הרומאית ואף שרידים המלמדים על קיום ישוב יהודי שם בתקופת בית ראשון. בעיר אופראן הסמוכה לחבל הסוס, נמצאה מצבה ועליה היה כתוב " יוסף סן מימון ג"א תשנ"ו, ג' אלפים שנת תשנ"ו כלומר לפני כ-2000 שנה.

עיר זו, אופראן נודעת בפרשית הגבורה ומסירות הנפש של צדיקיה. אופראן, אפר-ן, אפר של נ' צדיקים שנשרפו משום שלא הסכימו להמיר את דתם. ההריגה עקידה של נ' הצדיקים הייתה לפני כ-220 שנה. מסורת הייתה בידי יהודי העיר כי הם מיוחסים לשבט אפרים ולכן נקראו משפחת האפרתי ובמתכונת מאוחרת יותר אפריאט.

אחד ממקובלי חבל הדרעא, חבל המקובלים הנודע, הסמוך לחבל הסוס, רבי מסעוד מצליח בן גואשוש ניבא לשריף מוחמד, כי הוא יצליח במלחמתו ויכבוש את העיר תאזא בחבל הסוס, ומשם תתרחב ממשלתו וכך היה, הדבר אירע בשנת התש"ט התש"י.

יוסף הכהן כתב שכך החלה ושושלת השריפית. רבי מסעוד גואשוש גילה למושל כי הוא ובניו יכבשו את חבל הסוס ומשם תתבסס מלכותם. השריפים שעו לעצתו ונבואתו וכבשו את העיר תידסי בעמק הסוס ויסדו בה זאוויה, בית מדרש, מסגד מוסלמי.

בשנת השי"ח כבשו הטורקים חבל זה והתעללו ביהודים בגלל תמיכתם במושל המרוקאי. בני המושל אוהד היהודים שנהרג בקרב, נקמו נקמת אביהם וניצחו את הטורקים והביסום. בשנת השנ"ח פקדו את העיר תארודאנת רעב ומגפה שגרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקקא, אף היא בחבל סוס וגם שם סבלו מידי התושבים המקומיים. בשנת הש"ע גלו שנית לכפר תאמגרת, בין הגולים היה רבי יעקב איפרגאן " היוצר " מלצידי הרמב"ם אלבאז.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

 יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.