מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך שני

בעריכת אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שווצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן ….תש"מ…..1980

תוכן העניינים
י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לדבי דונש

בן תמים מקירואן 9

מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים

וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19

א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות

על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27

מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53

י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67

י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87

א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121

ח. בנטוב: משפחת הלוי אבן יולי 131

א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק

ומשמעותה החינוכית 159

א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171

מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205

תקצירים באנגלית

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

מכתב מספר 13 

מוסא אבן אחמד מבקש מהאחים קורקוס לשלוח לבית המלוכה את המכתבה שהמלך הזמיו מאירופה באמצעותם.

15.1.1859

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 – من عبد ربه تعلي موسى بن احمد لطف الله به الى خديم سيدنا التاجر قلقوز نسال

מאת עבד רבונו יתעלה, מוסא אבן אחמד, יעניק לו האל חסד, אל משרת אדוננו הסוחר קלקוז ( כך מובא במקור ) אנו דורשים בשלומך

הערת המחבר : מוסא בן אחמד מהאישים החשובים ביותר במרוקו במאה התשע עשרה. הוא צאצא של משפחה שמוצאה מחיל העבדים ה " עביד אל בוח'ארי " ששירתו את המלכים המרוקאים מסוף המאה השבע עשרה. בתור " שומר הסף " של מולאי עבד אלחמאן ומאוחר יותר בתור וזיר גדול של בנו של מולאי מחמד הוא צבר כוח רב. בתקופת כהונתו הוא נימנה עם מחנה ה " שמרנים " שהתנגדו לפתיחת מרוקו להשפעת אירופה

2 – عنك وعن تعلقاتك بوجود مولانا بالله وبعد فقد تخبرنا بوصول المكتب

ובשלום קרוביך בנוכחות אדוננו, נצחונו באל. לעצם העניין : התבשרנו שהגיעה המכתבה

3 – التي كلفك مولنا بجلبها من بلاد النصاري علمه الشريف بوصولها

אשר אדוננו ביקש ממך להביא מארץ הנוצרים. הודענו להוד מלכותו כי הגיעה

4 – اليك فامر اعزه الله بدفعها للقائد الحاج محمد بن زاكور وكلفه بحملها واصلة

אליך, והוא – יפארנו האל – מצווה להעביר אותה לידי הקאיד אל חאג' מחמד בו זאכור אשר נצטווה להביאה אל

הערת המחבר : מוחמד ן' עבד אלסלאם זאכור ממשפחה של מלומדים ופקידי המח'זן מפאס. הוא שימש בתפקיד עאמל, מושל על נמל מוגאדור בין השנים 1857 – 1859

5 – لحضرته الشريف محفوظة من الافات فبوصوله اليك ادفعها له ولا بد والتمام

הוד מלכותו במצב תקין. מסור לו אותה לכשיגיע אליך. זו פקודה. סוף.

6 – في 10 جمده الثاني 1275

10 ג'מדה אלת'אני, שנת 1275

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר

ואפילו ממדת חסידות ליכא לאפרושי מהאי, שכן מצעו שהר״ן ז״ל בריש

פ״ק דע״ז אחר שהביא כל הטעמים ללמד דעכשו מותר לשאת ולתת עמהם, אמר ולפי ענ״ד בעל נפש ימעט, וכן כתב הרמב״ם״ ומייתי ראיה דכל היכא דאיכא [לאישתמוטי] לא שרינן. ואחר זה כתב ומיהו להלוותם ברבית כתב ר״ת דמותר אפי׳ לדינה דגמי דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודי, ע״כ. הא לך דאמר דלשאת ולתת עמהם דבעל נפש ימעט, הוציא מזה ההלואה ברבית ואמר ומיהו להלוותם ברבית מותר. ואין צריך לבעל נפש למעט כיון דהוא מצר לו. והרב הפוסק כיון שלחצתהו הסכמת הפוסקים כולם לדברי ר׳׳ת, בקש צדדים להפריד להרי״ף ולהרמב״ם מהם בטעמים חלושים. דברישא א׳ דכיון דלא חלקו בחלוקת ההלואה אלא כתבו המשנה בצורתה, ודאי סברי דבכל אופן אסור להלוותם. ולחזק זה אמר אחר דהרי״ף הביא חלוק ברישא דמתני׳ בחלוקת אסור לשאת ולתת עמהן, ובסיפא דמתני׳ באסור הפרעון, ולא חלק באמצעיתם באסור ההלואה, דבודאי סברי דבהאי חלוקה אין לחלק, אלו תורף דבריו. ואף אלו מודינא ליה בהא, אין זה אלא ביום האיד בלבד או לפניו ג׳ ימים בארץ ישראל דבהא איירי התנא. אבל כל השנה כולה אליבא דכ״ע מותר כדא׳ לעיל.

אמנם במעט העיון יראה דגם בהא לא צדק משום דהאי קושיא אינה קושיא, לפי שסתם ההלואה בלא לווי אינה אלא הלואה דג״ח ^, דאם היא ברבית לא תקרא הלואה סתם אלא בלווי ברבית. ואם כן פשיטא דמתני׳ [איירי] אלא בהלוואת חסד בחנם, דומיא דלהשאילן ולישאל מהם שאין בכאן רבית. וראה כי גם בחלוקת לפרוע או ליפרע מהם דאמרו בגמ׳  אמר ריב״ל מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם. אמר הרא״ש״ על זה: פי׳ כי דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי׳ מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפא ובקל מעלילים להפקיע אפילו מלוה בשטר. ועוד אני או׳ דכל פרעון והלוואות דמתני׳ איי׳  בלא רבית אלא בהלואה דג״ח, הילכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידם. אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב׳, ע״כ ״. הא לך בהדיא דאמר סתם הלואר. דמתני׳ אינה ברבית. ואם כן להכי לא אצטריך תלמודא לפרש, והרי״ף והרמב״ם אזלי בשטתו. ואני מוסיף בזה ואומר דבמלת לשאת ולתת עמהם, ששם משותף הוא לכל מיני משא ומתן בין בדבר המתקיים ובין בדבר שאינו מתקיים, הוצרכו לחלוק ביניהם מה שחוייב להם כפי הטעם. וכן בענין

הפרעון דגם הוא מלה משותפת בין למלוה בשטר ובין למלוה ע׳׳פ הוצרך לחלוק ביניהם. אבל בהלואה דסתם הלואה היא הלואת חן לא הוצרך לחלוק ביניהם, דסתם הלואה אינה ברבית. וזה דבר מוכרח דלזה לא חש ר״ת למאי דחלק תלמודא ברישא ובסיפא דמתני׳ ולא חלק באמצעיתה, דבודאי אין זה אלא מהאי טעמא דאמרינן. ואם כן היוצא לנו מזה דבהלואה אין צריך לחלק דסתמו כפירושו.

ואחד זה פלפל הרב פלפול חריף, ואמר דמאחר דהרמב״ם» סבירא ליה שאסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים, וטעמא דמלתא משום דאע״ג דהמוכר עצב עכ״ז ישמח ביום אידו מפאת המעות אשר בידו ומודה עליהם, ולא חש הדמב״ם לעצימת הנולד לו מפאת המכירה, גם בעציבות הרבית לא יחוש דכיון דהמעות מצויין בידו אזיל ומודי, אלו תורף דבריו. ובודאי דאגב חורפא שבשתא כי הקיש הקש במה שאין דומה לו, דהתם אם הוא עצב על המכירה יש לו נחמה במעות שבידו, ואלו עציבותו אינו אלא על החפץ בלבד כי דמי החפץ בידו הם ולא הפסיד דבר, אמנם ברבית שהוא מפסיד מעותיו ברבית שצריך ליתן, אין לו במה להתנחם על הפסד זה כי לא ישוב עוד לידו אדרבא כל העצבון הולך ומתמעט. וזה אבל גדול אליו שכל זמן ההלואה הרבית נושך בו, ומה זה אשר ינחמהו על זה עד שנחוש שיודה לאלהיו. וראה דהאי טעמא דמצר לו אמרה ר׳ יהודה במתני׳ דאמר דנפרעים מהם מפני שמצר לו. ולא דחו רבנן טעמא אלא משום דהאי צרה אינה תמידית, כי כן אמרו לו אעפ״י שמצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. וא׳ רש״י ז״ל לאחד זמן, למחר. לומר שאין עצבונו מת™ כלל, אבל ברבית שצרתו עליו תמידית מצד הפסד מעותיו, לא יספיק המצאת המעות בידו להתנחם על זה ולא יודה על זה. ובודאי דבזה (דברי) הרמב״ם גם הוא יודה דמותר להלוותם ברבית גם ביום אידם. משום שהוא מצר ואינו שמח, כיון שהמעות שבידו באו לו על ידי הפסד.

וגם מה שאמר שאסור משום דאנו מחזיקים בידי עע״ז», גם בזה לא דק, דגם אם אנו נותנים להם מעות כתבו התוספות בסוף דבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמד,ם״, וזה לשונו: ולפי פי׳ ר״ח אין לתמוה על מנהגנו שהרי אין עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הדוחה דהרבה מעות מצוי להם לאותו דבר, ע״כ. ועוד שמה שאנו נותנים לגלחים ולכומרים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם. [ועוד] כתבו התוספות באותו דבור כי גם שיאמר הגוי הלויני מעות לשקר״י שקורין אופרי״ר שר׳ אלחנן אמר שאין שום איסור במה שאנו נותנים להם לגלחים ולכומרים, כי אינו ממש לצורך ע״ז אלא לצורך הנאתם. [וגם] מה שאמר שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, ודינא הוי [דהמינים] מורידים אותם ומונעים מהם סבות החיים, ע״ב. בודאי שכל העם יודעים שאין חיותם תלוי במעותינו, כי גם אם נמנע מליתן אותם להם לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם [כל] מה שהם צריכים ונהיר. ביוקר יותר אינם מקפידים בזה, כי לא יעזבו עצמם למות ברעב בשביל [זה]. אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו וגם לא נסיר חיותם כאשד לא נלוה אותם. וגם מה שאמר [שכל] שמדות שאירעו לאבותינו היו בשביל איסור הלואתם לגויים ברבית. ח״ו כי לא היה מפאת לקיחת [רבית] מהם, כי אדרבה מצוד, להלוותם ולחסר ממונם. ואם אינה מצוד., התורה התירה אותו לאמרה [לנכרי] תשיך. וגם איסור מדרבנן משום שמא ילמדו, ליתא כמו שאמרנו לעיל. אבל כל רעתם לא בא להם כי אם גרמה אותה ההלואה אלא משום קנאה מהם, שהמה היו הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים [ומראים] עשרם לכל, כמו שהוא ידוע ואין לנו להאריך בזה.

אם כן בהא סלקינן ובהא נחתינן ולא אשכחנא שום צד איסור בהלואה לגר ברבית, לא משום רבית ולא משום לתא דע״ז. ולמה נאסור אנחנו מד, שהתירו רבותינו הגאונים מטעמים נכונים וישרים לבקש [מבני] ישראל המעונים ומדובים בגלות, אשר אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכ״ש [בי] תשלים תוב״ב שהפרנסה בדוחק, ותו לא מידי.

וזה נראה לי זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים

הועתק אות באות מגוף פסק הח׳ השלם המורה הנז' ולראיה חתמנו שמותינו פה אחד בשבת חמשה עשר לחדש סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים תוב״ב. — 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ב. כשאין כהנים בבית הכנסת והש״ץ אומר פרשת ברכת כהנים, היו הצבור עונים כיה״ר אחרי כל פסוק ועיין בספר יכין ובועז סי׳ כ״ה שהביא מהגאון שלא היה אומר ומי שאומר אמן אין מונעין אותו, ועי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ קכ׳׳ז דמצד הדין אסור לענות אמן.

ג. כשאין כהנים הש״ץ היה ממשיך פרשת ברכת כהנים עם הפסוק ושמו את שמי וגו׳ עד ואני אברכם כדעת הש״ע או״ח סי׳ קכ״ז ס״ב והרמב״ם והסמ״ג והרוק״ח ורבינו סעדיה ה״ד הרב שערי תפלה דל״ד ע״א.

ד. כשיש שני כהנים או יותר מתחילין הכהנים במלת יברכך גם בלי שיקרא אותה הש״ץ, כדעת הש״ע סי׳ קכ״ה סי״ג, ורק כשיש כהן אחד הש״ץ מקריא גם יברכך כדעת מהר״ם מינץ סי׳ י״ב והר״ז אות כ״א. ועיין בספר נתיבי עם שם, וע״ע בס׳ כף החיים שם ס״ק פ״ג.

ה.   כהן רוק לא היה נושא כפיו, ומתחיל לישא כפיו רק ביום הראשון לחתונתו כסברת הרמ״א בסי׳ קכ״ח סמ״ד והוא מנהג בני בבל ועיין ביש״ש סוף בב״ק בקונט׳ לקוטי

מנהגים. ועיי׳ בזוה״ק במדבר קמ״ה ע״ב שכתב שאין השכינה שורה על רוק ועיי׳ בשו׳׳ת הרשב״א ח׳׳א סי׳ פ״ה שב׳ שחומרא זו אין לה מקום בתלמוד.

ו. הכהנים היו נושאים כפיהם גם במקום שאין ס״ת כשהיו מתפללין בבית ביום הברית וביום החופה בבית החתן לפני סידור הקדושין, ודלא כמו שנסתפק בשיירי כנה״ג סי׳ אות א׳ אלא כמ״ש הא״ר אות ב׳ והפר״ח אות יו״ד ועיין להכפ״א בסי׳ קכ״ח אות ב׳.

תחנון ונפילת אפים

א. חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים כמנהג שהזכיר מרן בסי׳ קל״א ס״א ועיין כה״ח שם סק״ל ונתיבי עם שם.

ב. אחרי התקופה — כששים יום אחרי חג הסוכות ביום שמתחילין ברד עלינו כמנהג חו״ל לא היינו אומרים תחנון, וכן היה מנהג עיר ג׳ירבא. וע״ש שכתב הטעם ע״פ מ״ש במס׳ תענית דף ח ע״ב גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות.

ג. נהגו שלא להגיד תחנון בביהכ״ן כשיש בר מצוה ועיי׳ בספר ציץ אליעזר חי׳׳א סי׳ י״ז שהביא מה שכתב בספר משפטי עוזיאל חאו״ח מהדו״ת סי׳ י״א שדבר זה שלא לומר תחנון ביום בר מצוה, אין לו יסוד בדברי הפוס׳ הראשונים והאחרונים וכו׳ ובס׳ נהר מצרים כתב שמנהג עיה״ק ירושלים שאין נופלים ביום שיש בו בר מצוה וכתב, על זה מנהג ישראל תורה, ועיי׳ בס׳ מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ כ״ב שהשוה הבר מצוה לחתנים וברית מילה שהביא מור״ם בסי׳ קל״ה ס״א. וכתב וז״ל דה״ה בר מצוד. נמי דמאי שנא וכן נתפשט המנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנון לכבוד בר מצוה כמו לכבוד החתן ובעל ברית יעו׳׳ש, והרב ציץ אליעזר שם כתב דאין לאדם לנטוש מנהג אבותיו בזה. ואחרי כן מצאתי בזוהר חדש פ׳ בראשית שחובה על הצדיקים לשמוח ביום בר מצוד, כיום כניסה לחופה.

ד. בענין תחנון בחדש סיון לא היו אומרים עד י״ד בסיון וי״ד בכלל דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ובחו״ל שיש ספיקא דיומא גם יום י״ד בכלל, עי׳ בספר אליה רבה סי׳ תצ״ד ובס׳ עיקרי הד״ט או״ח סי׳ ד׳ אות מ״ד, ועיי׳ בספר ויאמר יצחק בלקו״ד הלכות תפילה אות כ״ה ואות כ״ו.

ה.   נהגו שלא ליפול על פניהם מיום שאחרי כפור עד ר״ח מרחשון ועי׳ לג״ע החיד״א בספרו חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה שאלה ב׳ שכ׳ שכן מנהג ירושלים ואין לתמוה על מנהג זה באתריה דמה ז״ל וזה שלא כדעתו יעו״ש שהאריך.

קריאת התורה

א. מנהגינו מי שמכניס ספר תורה לבית הכנסת מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, וכל שלא כתב התנאי בעדים איהו אפסד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבית הכנסת ולא מצי הוא עצמו וכ״ש יורשיו להוציאה מאותה בית הכנסת אבני שיש ח״א סי׳ נייד.

ב. נהגו לצרף למנין ג׳ בעלית ס״ת בשני וחמישי ביום שמתחנן־למצות תפלין, גם אם לא הגיע לי״ג שנה (רוב המתחנכים היו פחות מי״ג שנה) ובספר מנחת העומר או״ח סי׳ ז׳ הדפסתי מה ששמעתי משמו של הרב עמור אביטבול ז״ל שהביא סמוכות למנהג זה ומ״ש הוא עצמו מן הצד בספר ערך השולחן משם שו"ת מהר״ם ב״ב, והרשב״ץ בספר חוט המשולש, והיא דעת הרמב״ם ז״ל, יעו״ש, וכעת יצא לאור הספר ״לפי ספרי״ לאחד מרבני דורו של הרעמ״א ז״ל וכתב במערכת ב׳ אות כ״ח וז״ל נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהר״ר רפאל הלוי זצוק״ל, ואירע ביום ב׳ היה שנתחנך בן קטן למצות תפילין, ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא הפך דעת מרן ז״ל ולא ענו אותו דבר, ומרן מלכא כמוהר״ר עמור אביטבול זצוק״ל, חפש ומצא תשובת כמהר״א טואה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דס״ל דקטן עולה לכל מנין, וז״ל בספר חו״ה שאלה ל״א, ועל מה ששאלת אם קטן עולה למנין ג' או אינו עולה רק למנין ז', גם כאן אירע מעשה בקטן פחות מי״ג וכוי, ועוד שהרמב״ם ז״ל כתב, קטן היודע לקרות עולה ממנין הקרואים הוא עולה למנין בין שהם ז׳ או ג׳, וכן כתבו הגמ״י בפירוש דקטן עולה למנין ג׳. אח״ך מצאתי לא״ז הרשב״ץ ז״ל שכתב בתיקון החזנים שעשה וז״ל קטן עולה בין למנין ז׳ בין למנין ג' ואמרתי זה לאותם שגמגמו ולא ענו עוד עכ״ד ע״ש, וכן משמע בשו"ת מהר״ם ב״ב ז״ל סי׳ ק״ה וז״ל ופירש רבעו שמחה זצ״ל לאו דוקא למנין ז׳ אלא אפילו למנין ג׳ וכו׳ ע״ש עכ״ל.

ג. העולה בתורה לא היה הופך פניו מהס״ת בשעת הברכה, עיין להב״ח בסי׳ קל״ט שכתב וז״ל ולפי ענ״ד הגון שיהיה פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוס׳ והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. ושכן היה נוהג השכנה״ג הגהב״י אות יו״ד ועיין הבאה׳׳ט סי׳ קל״ט סק״ז, וכמ״ש מהריק״ש סי׳ ק״ל, וע״ע להרב דרך ישרה שכתב כי הכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הפנייה למשה מונטיפיורי

באותו יום (26 במאי 1845) כתב דודו של דרמון מכתב למשה מונטיפיורי באותו הנושא. הוא פתח את המכתב באמירה שמונטיפיורי והוא אינם מכירים זה את זה. הדוד עוד כתב שבתור בני אותה דת הוא מבקש בשם אחותו הגברת דרמון, שנולדה וגרה במארסי, את תמיכתו האמיצה של מונטיפיורי. למכתב הוא צירף מכתב של כמה אנשים ״מכובדים״ בקהילת פריס, כנראה את המכתב מן ה־18 בדצמבר 1844 הנזכר לעיל, שחתם עליו כרמייה, כדי ליידע את הנמען על משפחתו. הוא אף צירף את המכתב ההוא, שכתב לשר החוץ, וביקשו שאם הדבר טוב בעיניו, יעבורו לתעודתו. הוא ביקש ממונטיפיורי לקרוא בתשומת לב את המכתב המצורף המופנה לשר החוץ. הוא כתב שעל פי תוכן המכתב הוא יווכח שגברת דרמון היא אם משפחה אומללה, ובנה, שהיה התומך הבלעדי שלה, נרצח באכזריות, וגופתו הושלכה לכלבים בלי שקדמה להריגה הזאת כל חקירה. הקונסולים שהיו אמורים להגן עליו בגדו בו בגידה מחפירה משום שהיה יהודי. רק אחרי שמת, מחו חמישה קונסולים מטנג׳יר על המעשה.

הכותב כתב בסיום המכתב שהוא, מונטיפיורי, ידוע בתור איש שנרתם בכל עתות צרח ׳להגן על אחיך שבצרה, ובך מצאו בני דת משה מגן: לא תהיה שווה נפש נוכח זעקה של משפחה אומללה, הבאה לדרוש את הגנתך החזקה, והשמה את מבטחה ואת גורלה בידיך. מעמדך הרם באנגליה הביא אותי להחלטה לפנות אליך, ואני מעז לקוות שאם קיימת דרך לעשות צדק עם אחותי האומללה, רק אתה תוכל להשיג זאת בסיום המכתב הדוד מביע את רחשי הכבוד כלפי מונטיפיורי (תעודה מס׳ 18 )

לא מצאנו את תגובתו של מונטיפיורי, אבל נמצאה בארכיון טיוטה של מכתב התשובה שנשלח לדוד ממשרד החוץ מ־3 ביולי 1845. במכתב נכתב שהמכתב שכתב הדוד ב-30 בחודש הגיע לשר החוץ, הרוזן מאברדין, ושלמחרת אותו היום קיבל השר את העתק מכתבו של מ׳ דרמון, שמונטיפיורי שלח לשר. כבר ב־14 בחודש הקודם ( יוני )  הורה שר החוץ לכתוב מכתב למר דרמון ולהביע בו את צערו שאין לו  כסף למסור לאם, שיוכל להקל על חיי אמו של דרמון שממרוקו(תעודה מם׳ 19).^״

היו עוד מקרים בשנים שלאחר מכן, שלמשרד החוץ של בריטניה פנו אלמנות של יהודים ששירתו את הקונסולים הבריטיים במרוקו, והתשובות היו שליליות.

הערת המחבר : מרים היא אלמנתו של חיים בן דוד סיקסו, שכיהן במשך 35 שנים בתפקיד תורגמן בשגרירות בריטניה בטנג'יר משנת 1856. בן סיקסו נפטר בשנת 1894. אלמנתו פנתה ב-3 בספטמבר לשגריר בריטניה כדי לקבל סיוע לבנותיה היתומות….השגריר הפנה את בקשתה לשר החוץ, והתשובה הייתה שלילית.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט בשנת 1845

הימים היו ימי שלטונו של הסלטאן עבד אלרחמאן השני (שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859). ממשלו של הסלטאן סבל ממרידות של שבטים שונים, בהם אלו שבפאס. בימי שלטונו ניכרה החולשה של הממשל המרוקאי מול מדינות אירופה. בדוגמאות האלה הדבר מתבטא: בשנת 1828 הטיל הצי של בריטניה מצור על העיר טנג׳יר, מכיוון שהסלטאן סירב להפסיק את פעולות הפיראטים (לפי תעודות מ 24 בנובמבר ומה־27 בנובמבר 1828: 52/30 F0). בשנת 1829 הפגיז הצי של אוסטריה את הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט בתגובה להתקפות של פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שדרש הסלטאן פיצויים על הנזק שנגרם מההפגזות, נשלחה משלחת מאוסטריה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום, והוא נחתם בשנת 1810 . חתם עליו יהודה בן עוליל מגיברלטר, שכיהן בגיברלטר בתור הקונסול של הסלטאן הקודם, סלימאן השני (שלט בשנים 1822-1792). בן עוליל חתם בשם הסלטאן על הסכמים מסחריים עם פורטוגל בשנת 1823, עם בריטניה בשנת 1824, עם צרפת, עם ספרד ועם סרדיניה בשנת 1825, עם אוסטריה בשנת 1830, עם ארה״ב בשנת 1836, עם שוודיה ועם דנמרק בשנת 1844. בשנת 1846 נשא ונתן על הסכם מסחרי בין מרוקו ובין בלגיה.

בספטמבר 1836 הוציא הסלטאן פקודה שאוסרת להעסיק יהודים בתור סוכנים קונסולריים של מדינות זרות. שר החוץ של בריטניה, לורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, שסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1824. הסלטאן ענה ב־14 במאי 1837 שמאחר שגורמים זרים העסיקו יהודים, נעשו היהודים גסים כלפי המוסלמים. הסלטאן חזר על האיסור בשנת 1855, אף על פי כן הועסקו יהודים בתור תורגמנים וסוכנים קונסולריים. בשנת 1836 פנו יהודי פאס לסלטאן בבקשה לקבל רשות לבנות בית מרחץ ציבורי, הואיל ואין הם מורשים לרחוץ בבית המרחץ של המוסלמים. בעקבות חוות דעתם של חכמי האסלאם הייתה תשובת הסלטאן שלילית.

הרקע למלחמה של צרפת במרוקו בשנת 1844

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג׳יריה לאחר שלחמו זו בזו במשך שלוש שנים. בנובמבר 1839 נחתם הסכם בין צרפת ובין עבד אלקאדר (1883-1808), שהוא יהיה המושל במערבה של אלג׳יריה. ההסכם הופר, ובשל כך ארגן עבד אלקאדר מרד בממשל הצרפתי. בעקבות המרד גברה המתיחות בין צרפת ובין מרוקו. לכן שלח עבד אלקאדר מכתב לעלמא [=חכמי הדת] שבפאס שיוציאו פסק הלכה שקורא לג׳האד נגד צרפת. לסלטאן לא הייתה ברירה, אלא להצטרף לג׳האד. הוא שלח למורדים נשק, לוחמים, בגדים ומזון. לפי השריעה, על המוסלמים לעזוב את ארצם לאחר שכופרים כבשו אותה מהם, ולכן היו אלג׳יראים שברחו למרוקו, בייחוד לתיטואן. בעקבות הצלחה זמנית של המורדים פתח צבא צרפת בהתקפה נגדית, ועבד אלקאדר ולוחמים ממחנהו מצאו מקלט במרוקו. המאורעות הללו העיבו על הקשרים של מרוקו עם צרפת, שמלך בה לואי פילים הראשון(בשנים 1848-1830). בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של צרפת, אך לא התערבה. בריטניה הידקה את קשריה עם מרוקו מתוך אינטרס כלכלי. קונסול בריטניה בטנג׳יר, אדוארד ויליאם אוריאול האי (Edward William Auriol Hay) (חי בשנים 1845-1785. החל לשמש קונסול בשנת 1829 עד למותו.) התקבל בכבוד אצל מושל העיר, וביקר גם אצל הסלטאן.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.

פיוט למתן תורה סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ

חזק

נועם לכה דודי גזרת יהלום אליכם אקרא ידידים. זכרו: תורת משה עבדי

נסים נפלאות הראני. ממצרים הוציאני. טרם אטבע בבור עווני. לא אוכל אנכי לבדי:

יוצר הכל בריב חסדו. זכר לאברהם יחידו. שקִיֵם התורה לבדו. אלמלא היא מטה ידי:

יום צאתנו ביד רמה. בזכות תורה התמימה. נתעלינו מכל אֻמה ועל כלם נפל פחדי:

חבלי מות אפפוני. בשמעי קול שוכן סנה. הוריד טלו והֶחֱיָני. וברצונו החזיק בידי:

ידיד עלה לשמי מרום. הקיפוהו מלאכי רום. וקרנו בכבוד תרום. כי אחז בכסא כבודי.

יחד ענו אמרו כלם. והודו למלך עולם. בתורה נברא העולם. ובשביל ישראל עבדי:

אז נתנו לו המתנות. טובות יפות נאמנות. גם מלאכי אף וחמות לא עמד שום אחד לנגדי:

את עשךת.הדברים. קבלנו מעיר גבורים עלה חכם בין השרים. והוריד עֻזי והודי:

דיני התורה מרֻבים. מתוקים מדבש וטובים. כלם לנפש ערבים. כטעם שמן לשדי:

המצוות הם כלם תרי״ג. גם חכמים עשו סיג. התורה נדרשת בי״ג. מדות להבין תלמודי:

אף המצוות דרבנן. שבעה המה סברי מרנן. להשלים כתר בעינן. לעבֹד בם אלהי חסדי:

נתפלל לאל ואתחנן. בזכות חכמי דתניא ותנן. בתורה ינהיר את עינן. כי היא תקון נפשי בעודי:

חזקו אמצו ביום הזה. כל ישראל דל ורזה. לשמֹח באלהינו זה. אשא אל שמים ידי:

אזכיר את כל מצוות התורה. הם כלולים בעשרה. כלם מפי הגבורה. אף שאמר משה עבדי:

אנכי היא מצוה ראשונה. שמענו מפי שכינה. גם לא יהיה  בכל פנה. אין אלוה בלעדי:

את שם יי לא תשא. לשוא במתן ובמשא. לא ינקה מן הבושה. הוא וזרעו עד יום פקדי:

חובה לשמֹר שבת היקרה. בה זכינו לכתר תורה. . כמו שֻתפות גמורה אז היה אלהים עמדי:

זרע קֹדש השמרו נא. מרציחת נפש נענה. בשוגג או בכונה. השמר לך ידידי:

קלון נגע כל עת ימצא. העובר על משכב אשה. נשואה וגם גרושה תמיד חטאתו לנגדי:

אם לא יגיד עדות ברורה. ישא עָוֹן זה דין תורה. יתרחק מעדֵי שכירה. דבר שקר לא תגידי:

מגנבה בני הזהר. חמדה בלב אל תהרהר. גם אל תצא לריב מהר. אך בטחו ביי עדי:

ייראו את השם הנורא. וסורו מכל עברה. כמו מעבודה זרה. שויתי יי לנגדי:

צדיקים הם דברי חכמים. שמע להם והיה תמים. כמאמר חי העולמים. אשר צוה למשה עבדי:

את אביך את אמך. תכבד במטעמיך. למען ירבו ימיך. וייטב לך בכל מיָדי:

חוס ורחם על עמך. הסר מעליהם זעמך על הגוים הפל אמך. כי בקשו נפשי ומאודי

זכר לנו ברית אבות. הצילנו ממכאובות שמח כל הלבבות.מהר תלבישני עדי:

קרב לנו קץ הגאֻלה. למענך נורא עלילה. פדה עמך כי דָלֹה דָלָה. על צריהם אשיב ידי:

אמיץ גבור הושיעה נא. מן הגוים אִמלטה נא. אנא יי הצליחה נא בזכות תורת משה עבדי:

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הכניסיני תחת כנפך

לאורך הדרך מלווים אותנו לפידים דולקים בתוך קסדות פלדה, נרות זיכרון לחיילים שנפלו, בעיצומם של הקרבות שלח אותנו הצבא לבדר את הלוחמים הצעירים שפרצו יום קודם לשטח האויב בצד השני של התעלה, אני איש קולנוע מחזיק במקלע, המרצה למיתולוגיה עם מכשיר הקשר, הגיאוגרף מנווט עם המפה, ההיסטוריון הפך לחובש והזמר – לנהג.

קו המים מתגלה לנו עם קרני השמש האחרונות ואנחנו כבר על הגשר העצום, חוצים אותו ומוצאים את עצמנו לאט לאט בתוך מתחם ענק של כוחותינו. צעירים מאובקים עם בגדי חקי מוכתמים בדם ושמן רובים, ישנים ליד הטנקים, הנשק והתחמושת לגופם, מסיכות הגז לצידם, המנועים מופעלים, רק סימן קטן והם יקומו משנתם להמשיך בקרב האין סופי. מחלקים לנו מסיכות גז שמישהו מלמד אותנו איך חובשים אותן, איךפורשים את הברזנט ויושבים מתחתיו, ואיך מזריקים לתוך הגוף חומר מנטרל במקרה של פגיעה. כל רגע השדה עלול להפוך לים להבות, עשן וגזים קטלניים, ההפוגה היא זמנית, אומרים לנו. האמת שלא התכוננו לזה. חשבנו שאנחנו עומדים לשוחח עם לוחמים אחרי קרב ולא לפני קרב, וכי מה יכולים מרצים להיסטוריה, לגיאוגרפיה או למיתולוגיה לומר לחיילים שנתונים בעיצומה של מלחמה? ומה יועיל הפסיכולוג שזקוק בעצמו לעזרה? והזמר על מה ישיר? ועם מסכת גז על הפנים! ואם ישיר גם חיילי האויב ישמעו אותו! הרי אנחנו שומעים אותם!

ואני שהתכוננתי להרצות על ״מין ואלימות בקולנוע״ ולא התעצלתי להביא איתי מקרן שיקופיות כאילו צפיתי למצוא שקע חשמלי בחול המדבר!

הרגשנו מיותרים לגמרי, כאילו היינו טעות שמישהו עשה. הזמר ניסה לתקן. הוא היה בודד גם בתוך הקבוצה הקטנה, כי בעוד אנחנו מנסים להעביר את הזמן בניתוח המצב הוא ידע רק לשיר. בלי לשאול אותנו פנה לאחראי שעה שזה הביא לנו כמה קופסאות קונסרבים והתחנן: תן לי ללכת הביתה, אתם לא צריכים אותי. תן לנו לקבוע אם אנחנו צריכים אותך או לא, אומר לו האיש. מה יש לי לעשות פה ? אני מפחד. תירגע, תירגע. מה? עכשיו אני אשיר? באמת אתה מתאר לך שאני אשיר? כשיגידו לך לשיר, תשיר. אתם צריכים לוחמים, אני זמר. אתה איש מילואים! למי יש חשק לשירים, כשהולכים על גזים? מי ירצה לשמוע? אני הולך הביתה. אתה לא הולך. אני לא נשאר.

אתה נשאר ועוד איך אתה נשאר, פקד הקצין והתרחק. הזמר כיסה את פניו בידיו ופרץ בבכי, היינו מאוד נבוכים, אבל לא יכולנו לעשות כלום. התחלנו לפרוש את השמיכות על האדמה כשבא אחד הקצינים להזמין אותנו להרצות. כולנו? איך שאתם רוצים, יש לכם שעה. הזמר ברח, אמר ההיסטוריון, אני הולך אחריו. אם ההיסטוריהבורחת, לחש השני, אז מה יש למיתולוגיה לעשות פה? הפנה השלישי את מבטו לפסיכולוג כמבקש עזרה. תשמע, פנה אלי הפסיכולוג, ״אלימות ומין בקולנוע״ זה נושא חם.

חסרה להם אלימות? אני מוחה. יש גם מין, אומר הגיאוגרף. מין עכשיו? אני טוען, בלי נשים? יש לך שיקופיות, אומרים לי כולם יחד. אין לי חשמל. יש גנרטורים. דחקו אותי לקיר. כבר הרציתי לפני טייסים וטבחים, גנרלים וטוראים, פעם הרציתי אפילו לפני חייל בודד, צופה במגדל שמירה על חוף התעלה, אבל אף פעם לא דיברתי בפני המון עצום שכזה, צבא שלם הפרוס על כל המדבר. התחלתי בשקט על הקשר בין מין למלחמה, על האסתטיקה של אלימות ומין אצל יוצרים כמו היצ׳קוק, או שחקנים כמו שון קונרי, ג׳ימס דין, מרלון ברנדו, האמפרי בוגרט, מי משתמש בסכינים, מי במקלעים, מי בסתם חתיכת חבל, בעניבה אלגנטית או במשתיק קול, אלימות יפה ומכוערת, מעודנת וגסה, סוגי גברים ונשים, יופי אנגלי לעומת אמריקאי, מזרחי לעומת מערבי, הנשיות המתפרצת והמאופקת, האצילית והגסה, התמימה והמושחתת, האימהית והזנותית, אבל לא יכולתי להרחיב הרבה כי המון הצופים היה גדול מדי לניתוחים דקים וקולי לא הגיע למרחקים ועברתי מהר לשיקופיות.

 חיברתי את המקרן למנוע, הדלקתי אותו ומחוסר מסך כיוונתי את העדשה לדופן הטנק ממול, מרילין מונרו עם שיער הזהב שלה והפה הפתוח פגעה ישירות בדופן מתחת לצריח. צהלה ענקית פרצה מפי מאות החיילים, השפתיים האדומות, העור הרך והחיוך הסקסי הרחב כמעט המיסו את שכבת הברזל. מפקד הטנק ליד המקלע הושיט את ידו ללטף את שפתיה הפשוקות, אבל אני אספתי אותה אלי בחזרה ושלחתי במקומה את קלאודיה קרדינלה עם השיער השחור, היופי הים תיכוני וחיוך האחות שלה שנראה כמו חלב חם שנשפך על המתכת הקרה. אחריה שיגרתי את בריג׳יט ברדו שנמרחה על טנק אחר כמו עוגה פריכה עם קצפת, אחת אחרי השנייה שילחתי ברכב הברזל את אניטה אקברג, סופיה לורן, סילוונה מנגנו, ליזטיילור, ז׳אן מורו, אורסולה אנדרם, מאיי ווסט, זאזא גאבור, גרטה גרבו… תוך כדי משפטי הסבר קצרים המשכתי לירות את הנשים על האוהלים, על יריעות הברזנט של המשאיות, על הקרונות ואחר כך על החיילים עצמם, הפטונים, הצנטוריונים ומאות כלי הרכב התרככו כל פעם שנחתה עליהם אשה חדשה, והפכו ליצורים חיים, מחייכים, קורצים ומלטפים, נשים מכל הסוגים, המידות והצבעים הופיעו כמו רוחות בלי שהיו שם, בלי שידעו שהן שם במדבר מלא גברים קשוחים מכוסי חול ושמן רובים, צוהלים וצוחקים, שולחים ידיים לתפוש אותן בעודן קרן אור בחלל האוויר. כשהקמתי את דמותה הענקית של ריטה הגדולה מ״סטיריקון״ של פיליני שאגת ההתלהבות עלתה ברעש השמימה. היתה זאת אשה לוויתן עצומה וחסרת גבולות שנראתה גדולה מהטנקים, עולה על גדותיה ונשפכת מעליהם החוצה, מחוסר מסך גדול יותר כיוונתי אותה לשמים, שם על פיסת ענן ששטה בין כוכבים היא קרנה וצחקה בקול ואנחנו למטה מביטים בה בפליאה ודממה כמו באילה. כשהחלפתי אותה במרלן דיטריך פרצה צעקת מחאה מפיות החיילים, שוב ושוב שאגו את שמה של ריטה. חזרתי ושילחתי את ריטה לעננים ואחריה בזו אחר זו את אחיותיה הענקיות והנדיבות מסרטיו של אותו במאי שהיו מביטות עלינו מהעננים בחיוך, בקריצה, בעינטוז, בעפעוף, בפישוק שפתים, כאילו משוחחות איתנו, מציעות, מזמינות, שואלות, מבקשות… במלחמה הקודמת צנחתי בפעולות קומנדו הירואיות, הפעם הייתי לוחם בודד שלקח בשבי מחנה צבא שלם במדבר. הלוחמים שזה חודשים לא ראו לא עץ ולא פרח וסביבם רק מדבר שממה, פלדה, דם אלימות ומוות, ראו עתה את הדבר הירוק האחרון שנותר, דקה לפני הקרב שמי יודע מי יחזור ממנו. שמות התחילו לאט לאט לעוף באויר: אופירה! תמי! חנצ׳ו! חלי! נורית!… בתשובה נשמעו קריאות ממרחק: פטימה! עיישה! ימנה! חשבתי שמישהו מתבדח, אבל כעבור זמן כולנו יכולנו להבחין בקולות חיילי אויב שקראו בשמות הנשים שלהם כשהם סמויים מעינינו בחסות החושך בצד השני של התפר, ספקאם הבינו מה קורה כשראו אי שם באוויר, על עננים, את הנשים נוגעות בכוכבים ויורדות עליהם משמים כמו אילות, פריחה, עזיזה, זמילה, איבתיסאם, המשיכו הקולות לקרוא לאור הכוכבים, וחיילינו עונים: אורית, רותי, לאה, ציפי, יונה… נדמה שהמדבר רחש תפילה, פולחן קדמון ובלתי נודע התקיים תחת קרני האור שנשאו עמן את הנשים לשמים, והגברים המאובקים והעייפים שנראו כילדים חפים מפשע פקחו עיניים מתפלאות כאילו ראו את אלוהים במדבר… כך השתלבו הקולות שלנו עם הקולות הזרים מעבר לחושך בעוד הנשים צופות עלינו משמים עד שפצע השחר. אז זרחה שמש נעימה ובחדשות הודיעו על הפסקת אש שנכנסה לתוקפה.

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

DEUX ITINÉRAIRES EXEMPLAIRES DE L'AGE D'OR HISPANO-MAGHRÉBIN: AVERROÈS ET MAÏMONIDE

 Averroès et Maïmonide, deux fils de Cordoue, sont les produits d'une même civilisation, d'une même société symbiotique, d'une culture qui avait atteint à l'époque, un très haut degré de raffinement et qui était à son apogée.

 Ce sont deux maîtres de la science juridique, deux méde­cins et deux philosophes. Ce sont aussi deux contemporains. Le premier, Maïmonide, a vécu entre 1135 et 1204; le second, Averroès, entre 1126 et 1198, donc sous le même régime, le régime instauré par la dynastie almohade.

Ce sont deux vies parallèles (dans le sens que Plutarque donnait à ce mot) qui, sans se rencontrer, sans proximité immédiate, étaient absolu­ment homologues au plan des activités intellectuelles, voire profession­nelles, et peut-être aussi au niveau d'une répression qu'ils subirent égale­ment sur le plan religieux; je pense au plan doctrinal surtout, s'agissant d'Averroès, bien qu'il ait vécu à la cour des Almohades, et qu'il ait exercé des fonctions officielles. Maïmonide, lui, a souffert parce qu'il était juif, parce qu'il n'appartenait pas à la religion dominante.

Abu'l-Walid Muhammad ibn Rouchd de Cordoue (né en 1126 – année supposée de sa naissance – à Cordoue, en Andalousie, actuelle Espagne – mort le 10 décembre 1198 à Marrakech, au Maroc), dit Ibn Ruchd, plus connu en Occident sous son nom latinisé d'Averroès, et de son nom complet Abū l-Walīd Muhammad ibn Ahmad ibn Muhammad ibn Ahmad ibn Ahmad ibn Rušd أبو الوليد محمد بن احمد بن محمد بن احمد بن احمد بن رشد , est un philosophe, théologien islamique, juriste, mathématicien et médecin musulman andalou du XII^e siècle.

Son œuvre est reconnue en Europe occidentale, dont il est, d'après certains, comme le spécialiste Alain de Libera, pour ses commentaires sur Aristote, « un des pères spirituels »^[1]. Certains vont jusqu'à le décrire comme l'un des pères fondateurs de la pensée laïque en Europe de l'Ouest.

Son ouverture d'esprit et sa modernité déplaisent aux autorités musulmanes de l'époque, qui l'exilent comme hérétique, et ordonnent que ses livres soient brûlés. Il est profondément méconnu de son vivant. Il commente abondamment et brillamment les œuvres d'Aristote : aussi les théologiens latins le nommaient-ils Le Commentateur.

Averroès exerça les fonctions de qadi et grand qadi (qadi al-quda'), fonction éminemment religieuse dans la société musulmane, en rapport étroit avec la connaissance de la loi révélée, de ses développements théologiques et ses prolongements juridiques et jurisprudentiels.

Il fut, d'autre part, un philosophe et, à ce titre, il reçut du sultan la mission d'expliquer Aristote. A ces deux charges spirituelles et intellec­tuelles pour ainsi dire, il convient d'ajouter celle, temporelle, de médecin royal, attaché à la personne du souverain almohade Abu Ya'qub Yusuf.

Retenons que ces trois fonctions capitales, nous les percevons, à des niveaux parallèles, dans la biographie de Maïmonide, lui aussi maître de la pensée juridique et pilier de la halakhah, philosophe et médecin à la cour royale de Fostat.

En cet Age d'Or hispano-maghrébin, un certain degré de symbiose était en effet perçu au niveau du savoir écrit, des humanités et des sciences naturelles, les Juifs rivalisant alors avec leurs concitoyens musulmans et chrétiens dans les domaines de la philosophie, de la méde­cine, des mathématiques, de l'astronomie etc….

Après l'exil d'Espagne qui fut le sort comun des arabes et des Juifs, durant la période dite de décadence, les diverses sociétés cohabitant au Maghreb continuent à se rencontrer au niveau du folklore et de ses manifestations multiples, de la poésie populaire, du savoir oral et de la production intellectuelle, populaire et dialectale.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

תורתו של הצורף.

את רוב תורתו למד רבי יעקב אצל הרמב"ם אלבאז, מחבר " היכל הקודש " על התפילה, על דרך הסוד ו " פרח שושן "  – פירוש הגדת פסח ( כתב יד ) על דרך הסוד. שמועות רבות וכן ציטוטים הוא מביא מדודו רבי יהודה חנין מחבר " עץ חיים " ו " מנחת יהודה ". כמו כן מצטט הוא את " גינת ביתן " לרבו – חברו – רבי יצחק כהן אשר נשתייך לאותו חוג מקובלים בתארודנת.

רבי יעקב לא הכיר את תורת האר"י ז"ל שצמחה בתקופתו וכנראה גם לא את תורת הרמ"ק שקדמה לה. עיקר לימודו כדבריו, מסופרים ומספרים, היה מרבותיו שצויינו לעיל ומהמכתבים הבאים הנכרים רבות בחיבוריו " " היכל הקודש " – ביאור התפילה לימי החול, שבת וימים טובים לרבו הרמב"ם אלבאז. פירוש הרקאנטי לתורה " אבני זיכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל ממגורשי ספרד.

" תולעת יעקב " לרבי מאיר אבן גבאי וכן חיבורו " דרך האמונה ", רבי מאיר בן גבאי, מחשובי המקובלים בתקופת גירוש ספרד, חיבר גם את " עבודת הקודש ".

נכתב וסודר ע"י הגאון האלוהי, המקובל הנורא עיר וקדיש, מבאר "סוד היחוד" הרב המופלא המפואר והמפורסם הרב מאיר אבן גבאי זצוק"ל מחבר "תולעת יעקב" וכן "דרך אמונה" "אשר היה רב גדול ספרדי מפורסם בחכמה ובחסידות וספריו נתפשטו בכל הארץ" (שות חכם צבי, סי' י"ח) ודבריו הובאו בספר של"ה כמאה וארבעים פעמים השלים ספר קדוש זה בשנת רצ"א כארבעים שנה לפני עליית האריז"ל לארץ הקודש וכעת בעזרת ה' החונן לאדם דעת הספר יו"ל באותיות מאירות עיניים, מנוקה ממאות שגיאות דפוס בתוספת מבוא מקיף ומפתחות לאישים וספרים, ולביאורי פסוקים ומאמרי חז"ל וכן מפתחות ענינים מרובים ע"י הרב משה צוריאל.

" שערי אורה " לרבי יוסף ג'יקאטיליה מענקי המקובלים מספרד, תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה. "

רבי אברהם אבולעפיה נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240. לאחר זמן מה עברה משפחתו לטודלה בקרבת נהר האברו. עד פטירתו של אביו ב-1258 למד תורה מפיו.

ב-1260 החל במסע לארץ ישראל כדי לחפש את נהר הסמבטיון. ייתכן שהמניע לכך היה פלישת המונגולים לארץ ישראל באותה עת, פלישה שגרמה לאבולעפיה לשער שהם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. אבולעפיה הצליח להגיע עד עכו, אך בשל קרב עין ג'אלות שהתחולל בין הממלוכים והטטרים באזור עין חרוד נאלץ לקטוע את מסעו ולחזור לאירופה.

שערי אורה "  הוא אחד הספרים היחידים העוסקים בקבלה שהותיר האר"י ז"ל ללמוד בהם בנוסף לכתביו. פירוש רבנו בחיי על התורה, םירוש הרמב"ן על התורה – פירוש חשוב להבנת הפשט בעיון, האר"י ז"ל אמר שקבלת הרמב"ן היא אמיתית ופירושו לתורה סתום.

אכן רבי יצחק דמן עכו, מגדולי תלמידיו, שישיב בסוף ימיו בעמק הדרעא הסמוך חעמק הסוס, כתב את הספר " מאירת עיניים " לבאר את פירוש הרמב"ן על דרך הסוד. פירוש רבי מנחם ציוני לתורה גם הוא נזכר רבות בחיבוריו.

בחיבורו " פרח שושן " מצטט הוא פעמים מספר, מספר " מנחה חדשה " לרבי יחיאל מיכל מארפטשיק, עם כל זאת עיקר ציטוטיו, בשני חיבוריו, הם מהזוהר הקדוש ותיקוני הזוהר לרשב"י וספר הבהיר מתורת רבנו נחוניה בן הקנה. ניתן לומר שעיקר תורתו ינק מתורת רשב"י ועל אדניה העמיד את פירושיו וחידושיו. 

מחידושיו.

בחיבוריו, מרבה רבי יעקב להשתמש בחכמת הצירוף. חכמה קדומה בה נברא העולם כדברי הגמרא : " ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום " שהייתה מונחת התורה בחיקו של הש"י, תתקע"ד דורות ( במדרש אלפים שנה )ובה היה בורא את העולם. על פסוק זה בנה רבי דוד דרעא הלוי את ספרו " המלכות ", בו הראה כיצד חכמת הצירוף בנויה על השמות אהו"י ו אמו"ן הרמוזים בפסוק זה.

רבי יעקב הכיר ספר זה והזכירו. חכמת הצירוף נתפרשה לראשונה בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו, במעין החכמה שנמסר למשה רבינו ובדורות התנאים, בתורת הקנה, במשנת רבי עקיבא, בספר התמונה לרבי ישמעאל כהן גדול ורבי נחוניה ובתורת רשב"י. חכמי מרוקו ובפרט חכמי עמק הדרעא, הגדילו עשות בתחום זה.

ב " מנחה חדשה " בפרשת בראשית, כותב רבי יעקב, כי סופי התיבות של תיבת בראשית הם בגימטריה תשפנד"ו. בראשית במילואה : בית ריש אלף שין יוד תיו, סופי התיבות המודגשים הם : תשפנד"ו כנ"ל. והוא הוי בגימטריה תור"ה קדמ"ה לכ"ל, זוהי התורה שהייתה מונחת בחיקו של הקב"ה אלפיים שנה לפני בריאת העולם ובה היה משתשע תתקע"ד דורות ( זבחים קטז ).

הספר היכל הקודש.

ספר זה הינו פירוש לסידור התפילה לימות חול, שבת, ראש חודש ומועדים. כולל מסדר קימת חצות. נטילת ידיים, ברכות השחר, סדר הקורבנות, זמירות, יוצר עמידה ועד לסיום התפילה. הפירוש מבוסס על פירושי הזוהר הקדוש המצוטטים בגוף הפירוש על מנת לבאר את סוד כוונות התפילה..

כמו כן נצרך הרמב"ם אלבאז לפירוש הריקאנטי. כתה החיד"א בשם הגדולים על ספר זה. פירוש תפילות על פי הזוהר ומהר"ם ריקאנטי, חיברו הרב משה בר מימון המכונה אלבאז והתחיל לחברו בעיר תארודאנת בשנת של"ה – 1675.

כן העיד הרב החיד"א שראה מכתב מהימן ובו מסופר על תלמידי חכמים שהיו עוסקים בלימוד ואחד מהם החל לדבר שלא כהוגן על הספר " היכל הקודש " ותיכף נתנמנם והענישו אותו בחלום ומיד כשהקיץ סיפר לחבריו ודרש מהם שיזהרו בכבוד הרב ובחיבורו זה.

אין ספר שהרמב"ם אלבאז הושפע מקבלה קדמונית שהייתה נפוצה במרוקו עד לתקופתו, כשעדיין לא נתפשטה במרוקו תורת האר"י ז"ל. רמז לכך ניתן בדברי הרב יעקב ששפורטאס שכתב הקמה לספר זה וכתב :

" לכן בראותי תפארת הספר הזה של המחבר, על כוונתו להורות היאך יתנהג אדם בתפילותיו על כל השנה ומה היא הכוונה בהם המייחדת אותו  יתברך וכולם סדורים מספר הקדוש של הרשב"י ז"ל, הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי מהרמ"ק ז"ל וספרי האר"י ז"ל, בין כה וכה אפריון נמטייה ביגיעתו רבה, כי בסידורו זה עשה אוזניים לדברי הרשב"י בכל מקום שדבר בתפילה ".

המגיה והמוציא לאור רבי אהרן הסבעוני מחכמי סאלי שהגהותיו נשתלו בגוף החיבור, מביא מדברי האר"י ז"ל :

השפעה גלויה ומפורשת לתורת האר"י ז"ל המצא במרוקו מאורח יותר בכתבי רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל ובעיקר בפירושו לתורה " מחשוף הלבן ", ב " מערת שדה המכפלה " לרבי משה בן צור זצוק"ל ב " אור החמה " לרבי אברהם אזולאי ו "במקדש מלך " לרבי שלום בוזאגלו.

בקהילות יהודי מרוקו ובעיקר בדרומה, נפוצה קבלה קדמונית שהושפעה מקבלת הרמב"ן ומקבלת צירוף האותיות המבוססות על ספר יצירה. כאן ניכרת השפעת כתבי רבי אברהם אבולעפיה ורבי יוסף ג'יקאטיליה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר המלכות לרבי דו דרעא הלוי ולתלמידו רבי מרדכי בוזאגלו מדרעא מחבר " מעיינות החכמה " 

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה

מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן", (בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[בראשיתיח, יט]

הקשה הרב עוד יוסף חי ז"ל למה תלה זה בטעם אשר יצוה את בניו, הלא זכות אברהם עצמו גדול גם בלתי מצות שיצוה בניו אחריו, ונראה לי לומר דהכוונה היא כאשר אבינו אברהם יצוה זרעו אחריו ללכת בדרכי ה', ממילא יש להם זכות לזכות לכמה טובות שבעולם, וזה באמת חשיבות מגעת לאברהם שכל הטובה שמקבלים הבנים נהנה מהם האב וכאלו הוא עצמו שקבל הטובות ההם, וזהו למען הביא על אברהם את אשר דבר  "עליו" הוא עצמו, זאת אומרת נעשה כאלו הביא הטובה עליו אפילו שהביא רק זרעו. וזה רמז הכתוב (לך לךי"ז-ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, דכל מה שאני נותן לזרעך אחריך הוא חשוב כאלו נתתי לך וכן יפורשו הרבה פסוקים כאלה. וזה גם כן רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב י"ג), תיבות כתמר יפרח ראשי תיבות וסופי תיבות שלהם אותיות רך חי,דאם האדם השאיר אחריו בנו הרך איש צדיק אז גם שהוא נפטר נקרא חי.

והרב רבי מסעוד ריוח(שליט"א) זצ"ל, רמז בתיבת כתמר אותיות רך תם, לרמוז שאם השאיר בנים רכים ותמימים במעשיהם, אז אפילו במיתתו יפרח ונחשב לו כאלו הוא חי. עוד רמז בכתוב הנ"ל על פי קושיית חז"ל איך במקום אחד נאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לא נקרא תלמיד חכם, ובמקום אחר אמרו כל תלמיד חכם שאינו מעביר על מדותיו לא נקרא תלמיד חכם? ופירשו הכוונה היא, שהכלהוא לפי המקום שעומד בו האדם, דלפעמים צריך להיות נח וסבלן ולפעמים להיפך, וזהו צדיק כתמר יפרח שהצדיקצריך להיות בו שני דברים הפכיים, פעמים יהיה כתמר שהוא רך ומתוק ולפעמים כארז בלבנון להיות נוקם ונוטר כנחש, עכ"ד נר"ו. ומדבריו למדתי לרמוז בתיבת יפרח שהיא אותיות רף חי, שכל ימי חיי האדם צריך להיות רפה ועניו.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:    a0527145147@gmail.com‏