החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

ב- הקבוצה השנייה כללה קהילות עירוניות גדולות מעורבות בערי הפנים במרכז מרוקו כמו פאס, מכנאס, צפרו וואזאן, ובערי החוף הצמודות זו לזו רבאט וסאלי עם השפעות ברורות של מגורשי ספרד ופורטוגל שהתיישבו בהן. עם התיישבות המגורשים התקיימו בערים אלה קהילות נפרדות של מגורשים ושל תושבים. המגורשים המשיכו לדבר ספרדית יהודית ועברו עם הזמן לערבית יהודית, אך לשון התשתית שהיתה בפיהן השאירה בה עקבות רביםהן ברמה הפתטית הן ברמת הלקסיקון, עם עשרות רבות של יסודות םפרדיים־יהודיים בתחום התרבות החומרית, התפקידים והפעילויות המקצועיות במיוחד. על פי התקנות של קהילת המגורשים בפאם' ניתן אף להסיק, ששתי הקהילות הלשוניות הנפרדות התקיימו זו לצד זו במשך כמאה וחמישים שנה לפחות. בקהילות אלה נשמרו רבים ממנהגי החתונה היהודית בספרד, ובכלל זה הטקס ״מצא אישה״ שלפני טקס החופה^, וקיום טקס הקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי ולא באותו יום לפנות ערב בבית החתן, כמו ברוב הקהילות הדוברות ערבית יהודית,״ או ביום שני לפנות ערב, כמו בקהילות תאפילאלת.^, כמו כן נהגה הכלה ללבוש את ״השמלה הגדולה״, שמקורה בספרד, בטקס החינה בקהילות מעורבות אלה. כאמור, בבל הקהילות העירוניות הגדולות שנפתחו בהן בתי ספר של כי״ח בסוף המאה ה־19 או בתחילת המאה ה־20 הורגשה השפעה צרפתית חזקה על חוגים רחבים מבני הקהילות. השפעה זו התבטאה לא רק באימוץ הצרפתית כשפה עיקרית לצד הערבית היהודית, אלא גם בסיגול התנהגויות תרבותיות מודרניות בחיי היום יום, ובכללם מקצת מנהגי חתונה אירופיים, כגון קיום טקס הקידושין בבית הכנסת והמסיבה שלאחריו באולם שמחות ולא בבית החתן במקודם.

ג. הקבועה השלישית כללה קהילות דוברות ספרדית יהודית בצפון מרוקו,

סמוך לחופי ספרד, שמגורשי ספרד וצאצאיהם התרכזו בהן לאחר הגירוש, והן טנגייר, תיטואן, לאראש, אלקצר לכביר, שאוון וארזילה. גרעיני הקהילות המקוריות ביישובים אלו, שהיו דוברי ערבית יהודית, התמזגו עם דוברי הספרדית היהודית, וכן התפתחה תרבות קהילתית בת כלאיים שמיזגה בקרבה יסודות תרבותיים מקהילות התושבים שלפני הגירוש ומקהילות ספרד עם יתרון ברור ליסודות הםפרדיים־היהודיים. גם לשון הקהילה שהתפתחה בהן, שבתשתיתה עמדה הספרדית־היהודית ונקראה החַכיתִיה, התגבשה מתוך עירוב והכלאה של יסודות ספרדיים, יסודות ערביים ויסודות עבריים. מיזוג זה ניכר גם במנהגי החתונה של קהילות אלה. במאה ה־20, לאחר שהוטל הפרוטקטורט הספרדי על צפון מרוקו, עברו קהילות אלה לספרדית המודרנית בשפה העיקרית שלהן ושאבו השפעות מן התרבות הספרדית, ובכללן שירים ספרדיים מודרניים שהוכנסו לרפרטואר של החתונה היהודית.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

29 – כיצד נתגלה רבי חיים בן עטר

רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול

שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מער­בית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.

פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),

הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.

29. כיצד נתגלה רבי חיים בן עטר

לפני שר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, נתגלה ונתפרסם בעולם, הוא ערך גלות, כשאתו רק טלית ותפילין בתרמילו. היה ר׳ חיים נודד על פני מארוקו, הולך מעיר לעיר ומכפר לכפר.

יום אחד, כאשר הגיע למהלך שלוש מאות פרסאות מעירו מאלי, התנפל עליו גזלן אחד, פשט אותו עירום ועריה ואף אמר להרגו. אמר רבי חיים וידוי וביקש מן הגזלן, כי יניח לו את נשמתו ולא יהרגנו. אך הגזלן בשלו. כך דרכו: אין הוא מניח אדם חי לאחר שגזלו, כי חושש הוא שמא ימסרנו הנגזל למלכות.

אמר לו ר׳ חיים:— ראה נא. בעל־מופת אני, ואם אתה מניח אותי חי, אני מראה לך אוצר גדול, שהניחו גזלנים. ממנו תתעשר לכל ימי חייך.

כיוון ששמע הגזלן כך, אמר:— אראה אם אין אתה מרמה אותי. אקשור את ידיך ורגליך לאחר שאעלה אותך על עץ גדול, ואתה תאמר לי משם, איפה האוצר. אם אמצא אותו, אחזור לכאן, אתיר את כבליך ואוציאך חי לחופשי.

עשה הגזלן כן ור׳ חיים תיאר לו בדיוק את מקום המטמון. והנה אך גילה הגזלן את המטמון עזב מיד את המקום ולא חזר כדי לשחרר את ר׳ חיים ולהוריד את כבליו.

כך עברו שלושה ימים ושלושה לילות, עד שרבי חיים הפיל את עצמו מן העץ והקדוש ברוך הוא עזר לו: אנשים שעברו במקום ריחמו עליו והתירו את כבליו.

הבין ר׳ חיים, כי במעשה הגזלן רמזו לו ממרומים, שהגיעה שעתו להתפרסם. הוא הפסיק את עריכת הגלות ונתגלה לבריות.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

. שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המסורתית.

 המאמינים בשילוב כזה טוענים שחל שינוי מהותי במציאות היהודית. שלא כמו בעבר, נחוצות כיום ידיעות כלליות גם לתלמידי חכמים. חוסר בקיאותם של רבנים בידיעות כלליות פוגעת בסמכותם גם בעיני הצעירים המשכילים וגם בעיני כלל הציבור. הפתרון הוא שילוב של לימודי חול ולימודי קודש. לקו זה קמו מתנגדים רבים בקרב ראשי הישיבות בליטא, אולם ישיבת לידא של הרב ריינס ממייסדי תנועת ״המזרחי״ הנהיגה שילוב כזה. ישיבה זו שלא פעלה שנים רבות, נוסדה שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה והשפעתה היתה מוגבלת, אולם דפוס פעולתה שימש תקדים חשוב למוסדות החינוך היהודי במאה ה־20 בעיקר בקרב האורתודוקסיה המודרנית.

האם יש ליחס את פתיחותו היחסית של הרב הלפרין ללימודי חול לעובדה שהיה מקורב בעבר, לפני שחבר לחרדים הקיצוניים, ל״מזרחי״, או לכך שהיה קשוב למציאות החיים במקום בו פעל ולרחשי לב הציבור? קרוב לוודאי שהמציאות וצרכי החיים הם שהכתיבו את המדיניות, ואילו ה״אידיאולוגיה״ התאימה עצמה אליהם. מטרתם של מוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו על ידו במרוקו היתה אמנם למנוע משיכת תלמידים ל״אליאנס״ ולחיים המודרניים, אולם הרב הלפרין ועמיתיו המקומיים ידעו שבוגרי הישיבה לא יוכלו להתפרנס בכבוד אם ילמדו לימודי קודש בלבד. לבוגרי ״אליאנס״ היה יתרון גדול על פניהם בשוק העבודה, כי מלבד לימוד השפה הצרפתית הם רכשו גם מקצועות מודרניים כמתמטיקה, גיאוגרפיה וכו', והיו מבוקשים לעבודה בבנקים, בדואר, במינהל הממשלתי, בחברות המסחר, בבתי החולים הצבאיים ועוד. הם טיפסו מהר מאוד ברמת המשכורות והגיעו לשכר שנע בין 250-150 פרנקים צרפתים לחודש, שכר גבוה במאות אחוזים מההכנסה הממוצעת של אלו שלא למדו בבתי הספר.הרבנים הבינו שאם לא ינהיגו בישיבות ובמוסדות התורניים לימודים מודרניים, לא יוכלו לגייס תלמידים למוסדות החינוך היהודיים שכן ברקע פעולתם עמדה תביעת ההורים שילדיהם ירכשו בסיס לפרנסה.

הערת המחבר :  הגישה המעשית מלווה עד היום את הישיבות בצרפת. גם ההסכמה ההלכתית שנתן הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ׳יק בדיעבד להכנסת לימודי חול ותעודת בגרות בישיבת אקס לה בן ניתנה בלית ברירה. הרב הבין שבלי אלה לא יגיעו תלמידים לישיבות.

בהתאם לכך שילבה הנהלת ״אם הבנים״ לימודים כלליים בתוכנית הלימודים, אותה בנו בשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ ובפיקוחה. העבודה המשותפת התבצעה תוך יריבות ומסע הכפשות של כל אחד מהצדדים. ככלל, במוסדות התורניים נחשבו המקצועות החילוניים לנחותים ממקצועות הקודש. למקצועות החילוניים הוקצתה אפוא כמות שעות מופחתת והם נדחקו לסוף היום, בו יכולת הריכוז של התלמידים נמוכה יותר.

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20◆

מוסדות תפארת מיכאל.

"אור חדש"

אתר העולמי ליהודי צפון אפריקה.

המלקט: הרב אברהם אסולין

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו, א).

כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה  חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"

לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.

אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…  

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות  נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה  הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.

ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו.  "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.  

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם  לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש,  שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.

ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (כו, יג).

כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.

וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו (כו, יח).

כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל  (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם (כז, כו).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.

הגר  אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (כח, מג).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,

ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.

והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה. 

וידוע המעשה

שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.

מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות.

 ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן.  והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שערותו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בלא להכליל יתר על המידה ניתן להגיד, שמבחינת תרבותן היהודית המקומית התקיימו ארבע קבוצות של קהילות עם הבדלים רבים בין קבוצה לקבוצה ואף בין קהילה לרעותה בתוך כל קבוצה וקבוצה, ובכלל זה במכלול מנהגי החתונה. נציין כאן את המאפיינים של ארבע קבוצות אלה ושל תת־הקבוצות העיקריות שהן כוללות.

א. הקבועה הראשונה היתה מורכבת מן הקהילות – והן הרוב המכריע – שהיו דוברות ערבית יהודית והתקיימו באזורים עירוניים ובאזורים כפריים בעלי נוכחות ערבית מאז ימי הביניים המוקדמים. קבועה זו כללה קהילות עירוניות גדולות, קהילות עירוניות למחצה וקהילות כפריות, שהיו מפוזרות ברוב אזורי מרוקו. נציין כמה תת־קבוצות בקבוצה זו:

1- קהילות עירוניות למחצה וכפריות מהעתיקות שבקהילות מרוקו, ששכנו בעמקים שבפאתי מדבר הסהרה, באזור תאפילאלת בדרום־מזרח, כמו ריסאני (סגילמסה הקדומה), ארפוד, קצר אסוק; באזור תינגיר, כמו תינגיר עצמה, אספאלו ופרכּלא; באזור הדרעה בדרום מרכז, כמו תאגונית, זאגורה ומחאמיד לגזלאן. מנהגי החתונה של קהילות אלה היו שונים ביחס לכל יתר הקהילות במרוקו, הן מבחינת גיוונם והרצף שלהם הן מבחינת מועד טקס החופה והקידושין, שחל במוצאי יום שני במקום בוקר יום רביעי או מוצאי יום רביעי ביתר הקהילות.

2–קהילות עירוניות, כפריות וכפריות למחצה בצפון מזרח מרוקו שהיו קרובות לגבול עם אלגייריה ועמדו משום כך בקשר הדוק עם הקהילות היהודיות הסמוכות שמעבר לגבול, כמו תלמסאן, מגנייה, עין-תמושנת ווהראן/אוראן. ביניהן יוזכרו פה אוג'דה, גרסיף, ברגנת, תאורירת וכן קהילת דבדו, שהוקמה על פי המסורת הנהוגה שם בידי מגורשי סיביליה, כנראה עוד לפני הגירוש של 1492. באוג׳דה ובנותיה דיברו ערבית יהודית הקרובה במבניה לדיאלקטים של מערב אלג׳יריה.

3-קהילות עירוניות, כפריות וכפריות למחצה ששכנו באזור הסוס שבדרום מערב הארץ, כגון תארודאנת, תייוות, אולאד ברחיל, אוולוז, איליג, איגיל נ־וגו, וקהילות רבות נוספות כמו אקה וטאטה ששכנו בפאתי הסהרה המערביים.

4-קהילות נוספות עירוניות, עירוניות למחצה וכפריות ששכנו באזורים ההרריים וברמות של רכס האטלס הגבוה, כגון מראבש, דמנאת ובני מלאל.

5-קהילות עירוניות בערי החוף האטלנטי של דרום מרוקו – אזמור, מאזאגאן/אל־ג׳דידה, סאפי/אספי ואגאדיר.

6-קהילות עירוניות חדשות שצמחו במאות האחרונות על רקע התכניות לפיתוחה הכלכלי של מרוקו והתפתחו הודות להגירה מתמשכת אליהן של יהודים מקהילות רבות מן הצפון ומן הדרום. האחת היא מוגאדור (אצווירה) שנוסדה בשנת 1766, ובסוף המאה ה־19 מנתה כעשרת אלפים יהודים. השנייה היא קזבלנקה, שעד סף המאה ה־19 כללה מאות ספורות של יהודים, ובתחילת המאה ה־20, עם נוכחותם המתעצמת של הצרפתים, משבה מהגרים יהודים ולא יהודים מכל עברי מרוקו. אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־1912 ובמיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהחליטו הצרפתים להפוך את קזבלנקה לנמל העיקרי של מרוקו, הלכה הקהילה והתרחבה עד שמנתה כ־75,000 יהודים בשנות החמישים.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

מקדם ומים כרך ז

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

1. מבוא

קריאה בשירים מעטים ביותר של יהודי מרוקו מספיקה להראות, שהזיקה לארץ ישראל נרחבת ואף אובססיבית ממש בשירה העברית שנכתבה במרוקו. זיקה זו בונה את המוקדים התמטיים העיקריים של שירים מיוחדים שעוסקים בהיבטים אלה או אלה של הארץ. ביתר השירים ארץ ישראל מוזכרת תחת שמות שונים, אם במפורש בסוף השיר בחלק מן התפילה לשיבת ציון ואם במובלע לאורך השיר. רבים הם הגורמים החברתיים והאינטלקטואליים שתרמו לנוכחות נמשכת זאת של ארץ ישראל, וביניהם התמקדותה המסורתית של שירת יהודי מרוקו בענייני גלות וגאולה ובענייני הקהילה היהודית.

שירת יהודי מרוקו התפתחה בעיקרו של דבר לאחר בוא מגורשי ספרד ופורטוגל למרוקו והשתלבותם בקהילות רבות, עירוניות במיוחד, שהתקיימו בפנים הארץ או על חוף הים התיכון ועל חוף האוקיינוס האטלנטי. היא פרחה במקביל לקבלה, שהתפתחה הן בקרב זרמים מקומיים עצמאיים, כמו באזור הדרעה ובקהילת תארודאנת, והן בקרב זרמים שקיבלו את השראתם מקבלת האר״י החל במאה ה-  17גם תפוצתם במרוקו של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה ושל שירי משוררים ארצישראלים נוספים — שינקו במישרין מן הקבלה הלוריאנית והתמקדו גם הם בתמונות הגלות והגאולה — השפיעה במידת מה על כיוון זה של הכתיבה השירית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. לבסוף יש לציין, שזרם השד״רים שהגיעו מארץ ישראל לקהילות מרוקו(כמו ליתר הקהילות במערב ובמזרח המוסלמי) הלך וגבר למן סוף המאה ה־17. ביקורים אלה של רבניםותלמידי חכמים, שהתקבלו בהתלהבות רבה, חידדו גם הם ללא ספק את תודעת הארץ ולעתים אף השפיעו במישרין על כתיבת שירים ופיוטים בנושא זה.^, אחדים מן השד״רים נהגו להביא אתם לקהילות שקיות קטנות מעפרה של ארץ ישראל ונתנו אותן במתנה לתורמים נכבדים שאירחו אותם, לרבנים ולראשי הקהילות. שקיות אלה נחשבו מתנה יקרה ביותר ובעלת משמעות סמלית רבה. הן נקברו עם מקבליהן ביום פטירתם.

עוד לפני התפשטותה של הקבלה הלוריאנית במרוקו, וגם לאחר מכן, נודעה יהדות מרוקו במעורבותה הפעילה בתנועות משיחיות שונות שהסעירו את הרוחות בעולם היהודי, כגון שליחותו של דוד הראובני במחצית הראשונה של המאה ה־16 ותנועת שבתי צבי במחצית השנייה של המאה ה־17.יי המשוררים הקדישו שירים לארץ ישראל או אזכרו אותה בשיריהם גם לאחר כישלונן של תנועות אלה, והתמידו בכך עד להתפזרות הקהילות ואף לאחר עליית בני הקהילות לארץ.

מתון יצירה שירית ממוקדת זו התפרסמו עד כה שירים מעטים בלבד. המטרה בעבודה זו היא לבדוק את ביטוייה הישגים והחדשים של זיקה מסורתית זו לארץ ישראל בשירה העברית שנכתבה במרוקו מאז סוף המאה ה־19 ועד לתום מלחמת העצמאות של ישראל, וכן להציג שירים שונים שנכתבו בידי משוררים ידועים ופחות ידועים בתקופה זו. מאז סוף המאה ה־19צצו זרמים פוליטיים ותרבותיים חדשים בעם היהודי והתחוללו תמורות מהפכניות בתולדותיו, שהדיהן הגיעו לקהילות היהודיות במרוקו והשפיעו במידת מה על התארגנותם של חוגים חדשים" ועל כתיבתם של משוררים חשובים. הכוונה היא לבחון את רישומיהם של תהליכים אלה בשירה שנכתבה בתקופה הנידונה וכן לשרטט את דימוייה והיצגיה החדשים של הארץ הנובעים ממודעות חדשה זו.

התזה שתוצג כאן היא, שבעידן חדש זה של תמורות ותהפוכות לא חל בשירת יהודי מרוקו שינוי מהותי לא בראייה המסורתית של הקיום היהודי ושל תמונת הגלות, סיבותיה וגלגוליה ולא בקישורה לתמונת הגאולה המקווה. השינויים שבצבצו בתקופה זו בשירה נגעו בעיקר למוקדים התמטיים של השירים המוקדשים לדימויי ארץ ישראל. אלה קיבלו עתה הדגשים אקטואליים במיוחד.

השירים שיוצגו כאן שאובים כמעט כולם ממקורות שבכתיבת־יד, והם מוחדרים ומבוארים כאן בראשונה.

2. דימויי ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו

תיאוריה החוזרים של ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו נושאים אופי מיתי מודגש ומתבססים בעיקר על המקורות המקראיים והמדרשיים. כל המשוררים שביכו במרוקו, לפני 1948, את חורבן בית המקדש ואת שממת הארץ, או — להפך — שרו את שבחי ארץ ישראל, לא ביקרו בה ולא עמדו במישרין על סגולותיה ונופיה. כולם שאבו את מקורותיהם בעיקר מספרי הנביאים וממגילת איכה ומן המדרשים הרבים שתיארו את זוועות החורבן וקבעו את סגולותיה הנעלות של הארץ. מקורות נוספים כללו גם את השירים הרבים, במיוחד הקינות לתשעה באב, שנכתבו בידי פייטני ארץ ישראל ומשוררי ספרד על הארץ לאחר החורבן, ובן קינות רבות לתשעה באב שנכתבו בצפון אפריקה מן המאה ה־15 ועד לתחילת המאה ה־19.

מן השירים שנכתבו במרוקו מאז בוא מגורשי ספרד עולות ארבע תמונות עיקריות של ארץ ישראל: התמונה הקטסטרופלית של החורבן, התמונה האידילית של הארץ, התמונה המדרשית המונה את תכונותיה הנעלות של הארץ והתמונה ההגיוגרפית הרואה בארץ מכלול של אתרי קדושים וצדיקים.

א. התמונה הקטסטרופלית של הארץ בנויה כל כולה על יסוד תיאורי החורבן המקראיים והמדרשיים, ומפנה בעת ובעונה אחת לתוצאות המחרידות של חורבן בית ראשון ושל חורבן בית שני על פי המסורת הרבנית של איחוד שני המאורעות לכדי אירוע שואתי אחד שחזר על עצמו. במרכזה של תמונה זאת עומדים חורבן בית המקדש והשממה והחידלון שבאו בעטיו על הר הבית ועל ירושלים ולאחר מכן על כל הארץ. כן מועלות תמונות השרפה, ההרג והרצח המזוויעות שליוו את החורבן ותמונות הלקיחה בשבי וההובלה בגלות של הניצולים מן התופת.

עד לתחילת המאה ה־19, כמעט כל משורר עברי שרכש לו שם ראה חובה לעצמו לכתוב קינות חורבן כאלה, שכן שירים אלה יועדו לתפילות ערבית ושחרית של תשעה באב, והמחברים קיוו שאחדות מקינותיהם ייכנסו לליטורגיה של יום אבל לאומי וקהילתי זה. מפאת ריבוין של קינות החורבן מעטות ביחס הן הקינות שנכתבו בספרד ובמרוקו ונכנסו לליטורגיה המסורתית של הקהילות. לעניין זה הוסיפה גם הקנוניזציה המוקדמת של קינות לתשעה באב שחוברו בין המאה השישית למאה העשירית בידי הפייטנים הארצישראלים הרבה לפני קינותיהם של משוררי תור הזהב. זאת ועוד, ספרי התפילה בכלל ולתשעה באב בפרט הודפסו עד למאה העשרים מחוץ למרוקו, בעיקר בליוורנו, ויועדו לכלל הקהילות היהודיות הספרדיות במערב ובמזרח המוסלמי.

תפוצה רחבה זו לא הקלה על הכנסתן של קינות רבות של משוררי מרוקו לליטורגיה של יום הצום. עם זאת במהדורות של ספרי תפילה כאלה שהודפסו בליוורנו החל במאה ה־19 ויועדובעיקר לקהילות מרוקו ואלג׳יריה הוכנסו בין הקינות לט״ב (=לט׳ באב), במדור נפרד, קינות שנכתבו במרוקו ובקהילות אחרות בצפון אפריקה קינות נוספות אלה הודפסו בטיפוגרפיה מיוחדת של אותיות רש״י קטנות, ונקראו משום כך בערבית היהודית של המתפללים לקינות רקאק [=הקינות הדקות], שעה שהקינות הרגילות הודפסו באותיות גדולות ונקראו לקינות לגלאד [־הקינות העבות]. כך הוכנסו במאוחר לדפוס קינותיהם של משוררים שונים — ר׳ יצחק בן ששת(ריב״ש), ר׳ שמעיה קוסון, ר׳ יצחק מנדיל אבי זמרה, ר׳ יעקב הלוי, ר׳ אברהם סלאמה, ר׳ אברהם אבן מוסה, ר׳ שלום אבן צור, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ברוך בן משה טולידאנו, ר׳ משה בן יהודה אנהורי, ר׳ אברהם אנקאווה ומשוררים נוספים.

לעומת הקינות לט״ב המעטות שבדפוס קובצו בבל הקהילות של יהדות מרוקו עשרות רבות של קינות כאלה בידי שליחי ציבור ותלמידי חכמים בכתבי יד מיוחדים לט״ב או צורפו לקובצי קינות פרטיות וקהילתיות. על פי כתבי יד אלה שהועתקו במרוקו ושעשרות מהם נמצאים בספריות מחקר בארץ ובעולם, מספרן של קינות כאלה מגיע למאות רבות. כתיבת קינות לט״ב נפסקה כמעט כליל במרוקו במאה ה־19 ובמאה העשרים, כנראה הן משום שיצירה זאת הגיעה לרוויה והן משום צמיחתה של תודעה חדשה כלפי ארץ ישראל בקרב הקהילות.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כיום מקובל כמעט על כל המוסלמים כי המקום המכונה בקוראן אל-מסג'ד אל-אקצא ("המסגד הקיצון"), ואשר אליו נסע מוחמד, הוא הר הבית בירושלים. אף על-פי-כן, בעבר היו גם מסורות ופרשנויות אחרות בנושא זה. בימי הביניים המוקדמים היו חילוקי דעות רבים בין חכמי הדת על המסע הלילי. זרמים פוליטיים שניסו לתת הילה דתית לעיר אל-מדינה טענו שהמסע הלילי היה לעיר מדינה ולא לירושלים. זרמים שיעים טענו כי המסע הלילי היה לכופה, בירתו של עלי בן אבו טאלב בניסיון להפוך את העיר כמקום מתחרה לירושלים שזוהתה עם השלטון הסוני של בית אומיה. מנגד, זרמים רציונליים שלא האמינו בנסים באסלאם, במיוחד זרם המועתזילה טענו כי המסע הלילי לא התרחש מעולם. על מנת לבסס את קביעתם הם טענו שהמסע המוזכר בקוראן (1:17) היה קשור לחלום אשר חלם הנביא בשנתו (ראו לעיל, 17:60. גם בתיאור המסע המובא בחדית לעיל, הנביא אינו יודע לומר אם מדובר בחלום או במציאות, ולמעשה אבו בכר הוא שהכריע שהמסע התרחש במציאות.

 סורה 17 – המסע הלילי.

سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَى بِعَبْدِهِ لَيْلاً مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ البَصِير1

בשם אלוהים הרחמן והרחום.

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין.

המסגד הקדוש : ראה גם סורה 2 פסוק 144.

הפרשנים המוסלמים גורסים כי הפסוק מרמז למסורת המספרת כי המלאך גבריאל הסיע בלילה את מוחמד ממֶכָּה לירושלים על גבה של בהמת רכיבה מופלאה – אלבוראָק.

המסגד הקיצון :

בערבית " אלמסג'ד אלאקצא : מרבית הפרשנים גורסים כי הכוונה לעיר ירושלים, שאותה הם מכנים " בֵּיִת אלמַקְדִס – בית המקדש – מכאן שהביטוי " המסגד הקיצון " הוא כינוי שמעניק הקוראן להר הבית בירושלים, על שם בית המקדש שניצב עליו לפני החורבן.

הצגת המקדש כ " מסגד " היא אות להכרת הקוראן בקדושתו. גם בספוק 7 להלן מכונה בית המקדש " מסגד " הוא מכונה קיצון על שום ריחוקו נערב ועל שום שלא היה ידוע מקום קדוש רחוק ממנו. המסגד הידוע בשם " אלמסג'ד אלאקצא שהוקם על הר הבית לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ שיראל הוא אות להשתמרות התפיסה שהפסוק אכן עוסק בבית המקדש.

מאידך, כמה מסורות אסלאמיות קדומות, המבקשות להפחית ממעמדה של ירושלים, גורסות כי " המסגד הקיצון " מצוי בשמים ולא בירושלים, ומכאן שמסעו הלילי של הנביא היה השמימה ולא לעבר ירושלים. ואולם יש הגורסים כי עלה השמימה רק לאחר שהגיע לירושלים.

ברכתנו : הדובר הוא האלוהים.

אותותינו : מפרשים שמדובר במאות שראה הנביא בדרכו לירושלים, ובשבעת הרקיעים שלאליהם עלה בלוויי גבריאל לאחר שהגיעו לירושלים. 

הניסיון לפרש את הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל-מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו מורדים שהתנגדו לשלטון המרכזי על העיר מכה. לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה-9 אחמד אל-יעקובי, ניסה עבד אל-מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר במכה בתקופה זו בעקבות חששו שהם יושפעו מהרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה את המסגד בהר הבית, וטען כי הוא המסגד הקיצון (מסגד אל-אקצא) שנזכר במסע הלילי של הנביא כדי לתת למסגד שבנה הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה הזאת.

לדעתו של היסטוריון מוסלמי אחר, מוקדסי, שחי בירושלים במאה העשירית, נבנה המסגד הקיצון כמקום קדוש למוסלמים בירושלים בעקבות התחרות הדתית שהייתה בין הנוצרים לבין המוסלמים בעיר. על פי דעה זו, בניית המסגד הקיצון וייחוסו לפסוק מהקוראן, נועדה להגביל את ביקורי המוסלמים בכנסיות הנוצריות ובמטרה לשכנע את הנוצרים להתאסלם. מאחר שבתקופה זו האמינו הנוצרים כי חורבן בית המקדש היה נס אלוהי שאותו ייחסו לישו, האמינו המוסלמים כי בנייתו מחדש על ידי המוסלמים תגרום להחלשת הטענה הזאת, ותוכיח כי הדת המוסלמית היא הדת האמיתית.

באנציקלופדיית האסלאם אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם וגם בספרי תיירות של הוקף עד 1990 אין אזכור לעניין זה. הדבר מעלה השערות, כי הניסיון לקשור את אמונת האסלאם לכותל המערבי נבע, למעשה, ממניעים פוליטיים.

הערה : מרבית החוקרים המוסלמים מייחסים למכה את "המסגד הקדוש".

 הערה : מרבית הפרשנים סבורים כי מדובר בהתייחסות זו לבית המקדש שבירושלים. עם זאת, פרשנויות עתיקות יותר טוענות כי "המסגד הקיצוני " (מסגד אל-אקצה) נמצא בשמים. עמנואל סיוון – " מיתוסים פוליטיים ערביים "

פינתו הדרומית של הכותל המערבי מכונה "קיר אל-בוראק" על שם הבהמה ששימשה את מוחמד במסע הפלאי, וזהו מקומה של רחבת הכותל כיום. עד מלחמת ששת הימים הייתה צמודה לכותל רחבה קטנה ומצומצמת ביותר, שנשמרה ללא בינוי, ככל הנראה בשל קדושתה לאסלאם. מאורעות 1929 נפתחו בסכסוך סביב זכותם של יהודים להציב מחיצה בין גברים ונשים ברחבת הכותל, ומכונות בערבית "מרד אל-בוראק" או "אינתיפאדת אל-בוראק".

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

2 המגוון התרבותי של הקהילות היהודיות במרוקו

עד להתפזרותן במחצית השנייה של המאה ה־20 התקיימו מאות קהילות יהודיות במרוקו. ישנה עדות ארכאולוגית על קיומה של קהילה יהודית במאה השלישית בעיר הרומית וולוביליס Volubilis ), הסמוכה למכנאס של ימינו, אולם העדויות הראשונות המפורטות על קהילות יהודיות מאורגנות במרוקו מתחילות במאה התשיעית, היינו לאחר הכיבוש הערבי של הארץ. אין משמעות הדבר שלא התקיימו קהילות מאורגנות לפני כן, אלא שבמצב התיעוד העומד לרשותנו כיום אין אנו יכולים לתת תיאור כלשהו של חיים קהילתיים אלה.

מגוון המנהגים והטקסים שאפיינו את החתונה היהודית במרוקו נובע בעיקרו של דבר מן המגוון הרב של המסורות התרבותיות הקהילתיות שהתפתחו בארץ זו ומן התמורות שחלו בהן לאורך הדורות. מסורות אלה התפתחו תוך מגע מתמיד ביניהן ובין התרבות המוסלמית השכנה והתרבות הברברית השורשית לגווניה הרבים שהתקיימה במרוקו אלפי שנים לפני הכיבוש הערבי וממשיכה לשגשג בה עד היום; אולם המנהגים הפגניים שביסוד התרבות הברברית נמחקו ברובם עם הזמן לאחר אסלומה של צפון אפריקה כתוצאה מפלישת שבטים ערביים נוודים לצפון אפריקה במאה ה־11 והתיישבותם בחבלי הארץ השונים." גם מנהגי החתונה היהודית וטקסיה במרוקו התגבשו בקהילות השונות תוך מיזוג עיקרי ההלכה והמסורות היהודיות השורשיות, ששיאם הוא טקס שבע הברכות הכולל את ביצוע הקידושין וקריאת הכתובה, עם התנהגויות ומסורות מן הסביבה האנושית והתרבותית שהקהילות היו משולבות בה.

 התיישבותם של מגורשי ספרד ופורטוגל בקהילות שונות בסוף המאה ה־15 הביאה להקמתן של קהילות חדשות, שהמשיכו לקיים את המסורות הספרדיות, ולהתפתחותן של קהילות מעורבות; למסורות אלו היו השפעות רבות על מנהגי תושביהן הוותיקים. בסוף המאה ה־19 נפתחו בתי ספר מודרניים בקהילות החוף בידי חברת כל ישראל חברים(כי״ח) מפריס וכן בידי אגודת אחים שמושבה היה בלונדון, וחינכו לראייה מודרנית של החיים ולסיגול התנהגויות אירופיות. מגמה זו התחזקה במאה ה־20 בעטיין של הנוכחות הצרפתית שהיתה דומיננטית בחלק גדול ממרוקו והנוכחות הספרדית שהתקיימה בצפון הארץ, כתוצאה מן הפרוטקטורט שהטילו מעצמות אלה על מרוקו. אולם התמורות שחלו בעקבות נוכחות אירופית זאת פקדו ברובן את הקהילות העירוניות הגדולות, ולא השפיעו כלל על הקהילות הכפריות והבפריות למחצה הרבות שהיו מפוזרות בדרום מרוקו בעיקר.

מן הראוי לחזור ולציין כאן, ששאילת יסודות תרבותיים זרים בידי תרבות כלשהי וקליטתם בתוכה אין משמעותה שהיסודות השאולים נשארים כמו שהם בתרבותם המקורית. כלל הוא, שהטמעתם של יסודות תרבותיים מתרבות שכנה עד כדי הכלאתם עם היסודות העצמיים המקוריים כרובה בהתאמתם לערכים היסודיים של התרבות הקולטת ולמסכת המשמעויות שלה – במקרה דנן התרבות היהודית התשתיתית – על ידי כן שמוענקות להם משמעויות חדשותי ומובנסים בהם שינויים או תיקונים. לתהליך זה אני קורא רה-סמיוטיזציה –  של היסוד השאול והמוטמע.

כך התגבשו במרוקו במשך הדורות, כמו בכל העולם היהודי, תרבויות קהילתיות שונות, שיסודן בתרבות היהודית הרבנית האוניברסלית ובתרבות היהודית של ימי הביניים. במזרח התיכון, בספרד ובצפון אפריקה התפתחו התרבויות הקהילתיות בצל האסלאם. במרוקו נגעו ההבדלים התרבותיים בין הקהילות לא רק לשפות – הברברית, הערבית והספרדית – ששימשו תשתית לדיאלקטים היהודיים שהתפתחו בכל קהילה וקהילה ולתרבות החומרית השונה מאזור לאזור, אלא גם למנהגים ולהתנהגויות שהן שאלו מן הסביבה הברברית, המוסלמית או הספרדית. בגלל המגוון הרב של מנהגי החתונה בקהילות השונות והמורכבות התרבותית של מנהגים אלה בבל קהילה וקהילה במרוקו, אין הכוונה כאן לבדוק לעומקה ולו תרבותה של קהילה אחת מתוך מאות קהילות אלה, שאחדות מהן מוסיפות להתקיים בימינו בארץ זו. על מורכבות זו מעידים התיאורים המפורטים המתפרסמים באן בפרקי התיעוד.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

ב"ה

יקר מחכמה חבם לכב ואמיץ כח במלחמתה של תורה גור אריה יהודה הוא זיוה הוא הודה ואין חכמה כחכמתך, יקר רוח ואיש תבונה מבין דבר מתוך דבר ואין קצה לתבונתו, יקר בעיני ה' דן ידין דינא רבא ודינא זוטא ונחית לעומקא דדינא ומבקש לאמתו, הדר הוא ריש מתא וריש מתיבתא הרב הכולל אור גולל כמה״ר יאודה אלבאז נר״ו יאיר ויזהיר עד עמוד כהן לאורים ותומים ועשה את עולתו,כי״ר.

חיים מדבר דברי שלום למר שלמי חובה וש״ן באים משל צבור מירוש׳ ועד בית חידוידו מקום כבודו, ויהי בשלם סובו ומעונתו, ואני תפלתי תפלה למשה יחי הוד לנצח והיה על מצחו אורך ימים ושנות הלא זה כחו והעושר והכבוד צפון נכחו גם ברוך מבנים למודי ה׳ כי יתן את רוחו זהרי חמה בצאת השמש בגבורתו, כי״רא זה לי עידן ועדנין ללבי גליתי מתי אראה שעה אחת של קורת רוח ועת לכל חפץ חיים הי"ו לכתוב שתי אותיות לשמו כי נעים והשבתי אחור ימיני כי לא היתה בזה עורה אחת כאשר תאוה נפשי והן היום באתי להודיע במרום כי בדרך זו ידי יסדה ארש רחבה לשם חכמי ורבני וטובי ויחידי מחנה קהלתו ומלכם בראשם מלכא משיחא, תו היא דרך קצרה מבשרת ואומרת כי בהעלותך ההרה ידי״ן חמדת לבנו שרר לן כמהר״א ישראל הי״ו ופיו מלא תהלות מכל ערי המערב באזנינו שמענו קול אליהו מגיד אומר ראש על ארץ ציפרו נפלאותיו וחסדיו רבו כמו רבו והוא היה לו לאב רחמן להקריב לו התועלת בהשתדלות וזריזות נמרץ לפי רב אהבה וחיבת עיר קדשינו ותפארתינו ציון היא בית חינו שיבנה במהרה בימינו כיר״א, ומאז ועד עתה מרגילא בפומיהו דרבנן על ארץ חמדה ר׳ יאודה ראש המדברים מזכירים אותו לשבח מודים ומהללים לשמו ברוך הוא וברוך שמו ראוי הוא לברכה מעין הברכות ורב ההודאות ועל כי גמלנו מאז טובות הנה שברו אתו ופעולתו אלוקים משמים ישלם שבעתיים למען ציון ולמען ירוש׳ מבון שבתו. והנה בעתה ויבא משה כי בא מועד עת לחננה דבר בעתו נא ידידי עמוד לימין משה ועשה עמי אות לטובה לקיים את בל הנמצא בספר אגרות חיים הבאים עם ידידינו כה״ר ברוך קובו נר״ו דעליה דמר קא סמכי רבנן, וגם אנא מהבא אליך הוחלתי ואוחיל הראיני נא את כבודך והדריך סליח ע״פ טר״ח למען כבוד בית ה׳ אלוקנו חיים שאל ממך נתת לו קופות ונדבות ואל תאמר לריעך לך ושוב כי באמת ידעתי דרב חיליה ורב נוכריה כבל אשר יוצא מפיו יעשון כל קהל עדתו ואם אמר טורא עקרנא וכו' אין מי יאמר לו מה תעשה ואשר תברך מבורך כללא דמילתא עליה דמר המלאכה לגמור גמר טוב והגון וראוי לפני מלכים מאן מלכי רבנן דפקיע שמייהו ולהשתתף בצעריהו והיה הטוב ההוא אשר יטיב לנו פי המדבר אל כל עם הקהל רו״מ שיחיה לער שומע ומשמיע דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב המתנדבים נדיבי עם קדש ואמור להם לבני ישראל כי בתיך הוא עתה הפעם נאמר בו דין שליחות כי שנה זו הובר עובריה ולא עת לחשות ולהמתין שליח הקבוע כי אם נפש אחת אמרו רז"ל כאלו קיים עולם מלא כ"ש וק״ו עם רב מישראל המחכים למות מעת לעת מרוב צרה וינון ומכת בצורת ויוקר השערים שחל להיות על הררי ציון אשר לא היה לעולמים באלו אמרו מקדימים וכל הקודם זכה ונוחל ב׳ עולמות עוה״ז ועוה״ב לכן ברוך מפיו יקרא את הברכה איש איש כברכתו וזאת ליאודה נאה דורש ונאה מקיים אף הוא היה מתכוין לגמור את השם נגד המתברכים ואומר להם אשריכם ישראל קדושים עושים ומעשים ומאן דמוסיף מוסיפין ליה משמייא את החיים ואת הטוב לו ולזרעו ולכל בני משפחתו, ולמודעיי אני צריך את שיש בה ידיעה דהכי נהוג עלמא לקדם פניו הנעימים בשלם ובמישור אמר עם הספר תורה של ראשונים ובבן נם אני לעשות רצונו חפצתי ואקדמא פניו בספרא דבי רב חק״ל תפוחין הא ודאי יעלה לרצון כי באמת ובתמים חפצי ורצוני לעשות רצון צדיק ויה״ר זכות עט״ר מורינו הרב ראשון לציון הרב המחברכיר״ח זצוק״ל חכות תורתו יהיה עליו מנן וצינה להצילו מכל צרה וצוקה נם כל חולי וכל מחלה לא ישימם בך ונתנם בבל שונאיך ועינא דחזי ליה בבישותא ליפקע כי״ר.

הכ״ד איש צעייר מצוערי עי״ק שריד מיתש׳ ת״ו החותם בסי ושנת בל תרומות אשר ירימו בני ישראל לפ״ג ושו"ט יסגא כנה״ר ובנפש הצעיר חיים משה פיזאנטי וזה זכרי ס״ט

מתחת לארש אחת שאלתי נא נבור שלם ישלם בשלום ידידינו חמדת לבנו הגביר החכם המרומם נגיד ומפואר כה״ר יצחק אבוטבול נר״ו וחפץ היתי לבא ביחוד לש״הט וכי נעים ולחלות פניו הנעימים כי גם הוא יעמוד משם בעזר וסיוע שיש בו ממש ויען היות עת הקציר לא הסכים עמי הפנאי בו בטח לבי כ״י וכ״י בתוספת מרובה ואברכהו ודי בזה.

רבי יחיאל הכהן

עצמאי

שנת ה׳ תרז(1847)

לא ידוע ממקור אחר ומסופקני אם איפשר לזהותו עם רבי יחיאל כהן שיצא בשליחות חברון שבט תר״ז(פברואר 1847) ובשליחות בית כנסת בית אל בירושלים המוזכר בשלוחי ארץ ישראל עמ. 692. רבי רחמים חיים דוד אבן זמרא החותם במסמך שלפנינו נלב״ע חשון התר״ח (1847) ראה בספרי פאס וחכמיה כרך א׳ עם. 287.

רב חביב״א. עינא וליבא. החכם השלם והכולל הדיין המצוייןכמה״ר עמרם אלבאז נרו׳ יאיר וזרח, יציץ ופרח. אכי״ר.

מאחר עלות אלף עולחת יעלה שלומו ושלם בניו הנעימים למודי ה׳ יחיו דנן ויפרחו כגפן אכי״ר: אות לטובה על אודות האי גברא דאתי ממערבא מעיקות ירושלים די דהבא אתא ואייתי' בידיה מגילה עפה מרבני ע יה״ק ושם נאמר כי אפפו עליו רעות שרא דעניותא סריך ואביק אבתריה ונוספה נחלתו צרת הבת כאשר עיני כתי"ר תחזינה מישרים והנה בעתה רצה לתת לדרך פעמיו למח״ק וחילה פני לכתוב לכת״ר שתי שורות להיות לו מעיר לעזור כי מסוה הבושה על פניו ולא ניסה ללכת באלה לכן אץ נא אלא לשון בקשה לעמוד עמו עמידה שיש בה סמיכה בנטיעת אש״ל ולהעניקו מנה יפה לכבודו ולכבוד ארץ הקדושה וזה שמו אשר יקראו לו החכם השלם והכולל כהה״ר יחיאל הכהן נ״י ואין להאריך כ״א בש״ש טו״ב וש"ר.

ע״ה ב״ה רחמים חיים דוד אבן זמרא סי״ט

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

אלוהים, אהבתי את החברה הזאת. אהבתי את העובדה שהיא נראתה לנצח בלתי גמורה, שהתשובות הסופיות עדיין אינן ידועות – אם אי פעם יהיו בכלל ידועות. אהבתי את העובדה שבעולם הנתון להתחדשות ולשינוי מתמיד, יש חשיבות לתרומות של יחידים.

אבל בבית הבטיח אגרופו המונף של אבי צייתנות מוחלטת של משפחתו למשטר ביתי שרירותי. לא לצחוק בארוחת הערב. כשאני גונב את החסכונות שלך, תשתקי. כשאני בועט לך בתחת, תזכרי, בפעם הבאה זה יכאב יותר. כשאני מחטיף לאימא שלך, אל תטלפני ה למשטרה. אם הם יבואו, אני אקסים אותם והם ילכו, ואת יודעת שהם ילכו. ברגע שהם יסתלקו, אני אחתוך לך את האוזן. אם תאיימי להזעיק את שירותי הרווחה, אני אכרות לך את האוזן השנייה.

בפעם האחת שאבא שלי רדף אחרי בבית עם סכין ביד, הצלחתי להימלט דרך חלון חדר השינה שלי ולבלות את הלילה על הגג. לאימא שלי לא היה מושג מהו מצבי כי היא עבדה משמרת לילה בחברת תעופה. אבל גם אם היתה יודעת, זה לא היה משנה דבר. אני לא בטוחה שהייתי יורדת מהגג בזחילה תמורת שום הבטחת ביטחון שהיתה יכולה להציע לי. מאותה הסיבה שאהבתי את בית הספר ואת הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״ וגם, שנים לאחר מכן, את אברדין סנטר, אהבתי את הגג. בכל אחד מהמקומות האלה יכולתי לחיות בעולם של אינסוף אפשרויות. האם היו מתירים לי לחלום על השכלה גבוהה בקהילה המוסלמית המזרח אפריקנית שהגעתי ממנה? על השגת מלגות? על השתתפות בהתמודדויות פוליטיות, שלא לדבר על מילוי תפקיד ציבורי? לפי צילומי השחור־לבן המגורענים שהראו אותי, בגיל שלוש, משחקת כלה שראשה מכוסה, ידיה שלובות, עיניה מושפלות ורגליה מידלדלות מהספה, אני יכולה רק לנחש שאילו היינו נשארים בתחום אוגנדה המוסלמית הייתי שבויה בהיררכיה חסרת ויתורים.

ממש אבחנה מוצקה של הברור מאליו.

השאלה הגדולה יותר היא, מדוע המדרסה של ריצ׳מונד, שהוקמה על ידי מי שהיגרו לארץ של זכויות וחירויות, בחרה באוטוקרטיה ? מגיל תשע ועד גיל ארבע־עשרה ביליתי שם כל שבת. השיעורים התקיימו בקומה העליונה של המסגד שזה אך נבנה, שנראה כבית פרוורים אדיר ממדים יותר מאשר כתוצר של אדריכלות מזרח תיכונית. בקהילת המהגרים שלט האיסלאם חמור הסבר שלטון ללא מצרים. גברים ונשים נכנסו למסגד דרך דלתות שונות, ונטעו את עצמם בצד הנכון של קיר קבוע שחצה את המבנה והבדיל בין המינים בעת התפילה. בקיר הזה היתה קבועה דלת שחיברה את צד הגברים עם צד הנשים. היא היתה שימושית אחרי הטקסים, כשהגברים דרשו תוספות מזון מהמטבח המשותף. הם היו תוחבים את קערותיהם דרך הדלת, דופקים על הקיר, ומחכים רק שניות עד שזרועה של אישה דחפה לעברם בחזרה את הקערות המלאות. במסגד גברים מעולם לא נאלצו לראות נשים, ונשים מעולם לא נאלצו להיראות. אם אין זאת ההגדרה של החיים הקטנים שהוקצו בעבורנו, אז כנראה אני מפספסת כאן משהו גדול.

קומה אחת מעל היתה המדרסה, בעיצוב מדכדך של מחצלות בחום שרוף, אורות ניאון ומחיצות ניידות שהפרידו את הבנות מהבנים. בכל מקום ברחבי החדר הגדול הזה היתה מחיצה נגררת עם התלמידים שהתכנסו לשיעורים. גרועה ממנה היתה המחיצה בין המוח לנפש. בשיעורי יום שבת למדתי שאדם רוחני אינו חושב. אדם חושב אינו רוחני. משוואה שטחית זו התנגשה בסקרנות המשמחת שקיננה בתוכי, הסקרנות שטיפחה ריצ׳מונד. מעין התנגשות תרבויות פרטית משלי.

הפתרון לא היה פשוט לקבל את העובדה שיש עולם חילוני ויש עולם לא־חילוני, ושלכל אחד מהם דרך קיום משלו. לפי ההיגיון הזה, הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״, שבהחלט לא היתה חילונית, היתה צריכה לדכא את נטייתי לשאול שאלות. במקום זאת, סקרנותי הניבה שבחים. בתיכון ברנט, בית ספר חילוני, השאלות שלי הוציאו מהכלים את סגן המנהל, אבל איש לא השתיק אותי. בשני המקומות נשמר כבודו של האדם היחיד. לא כך במדרסה. נכנסתי אל בין קירותיה לבושה בצ׳אדור פוליאסטר לבן ויצאתי שעות מספר לאחר מכן בשיער מעוך וברוח שפופה, כאילו הקונדום שעל ראשי חיסן אותי כהלכה מפני פעילות אינטלקטואלית ״מסוכנת״.

לפני שאמשיך לכבס כביסה מלוכלכת בפומבי, הרשו לי להבטיח הגינות מסוימת כלפי המורה שלי במדרסה, שאותו נכנה מר חאקי. הוא היה מוסלמי כן ככל שניתן. אח גרמי בעל זקן מסודר להפליא (המציין ניקיון) ומכונית הונדה מיני קומפקט (המציינת צניעות) שנידב את שירותיו מדי סוף שבוע (מעשה המציין חסד וצדקה), כדי להעניק לילדי מהגרים מוסלמים את החינוך הדתי שאילולא הוא, היו מאבדים תוך כדי כניעה להפקרות הערכים בחברה רב־תרבותית. לא משימה קלה, כיוון שהמדרסה משכה תלמידים בני כל הגילים: ילדים נבוכים בתחילת גיל העשרה הנאבקים בפצעי בגרות, טיפוסים מצחקקים שהסתתרו בשירותים, מתבגרים עם ניצני שפם – מתבגרות עם ניצני שפם. אני צוחקת… בערך.

רובנו ראינו במדרסה לא כל כך מקום של לימודים, אלא ברכה שבה נוכל לדוג את בני הזוג העתידיים שלנו. כיוון שבחורות עם פה גדול לא זוכות בבעלים, חברותי כמעט אף פעם לא התווכחו עם מר חאקי. אז מה היתה הבעיה שלי? אני לא רציתי להיות אשתו של מישהו ביום מן הימים ? עדיף לא לדבר על זה עכשיו. הבעיה שלי היתה זאת: כיוון שהייתי מאוהבת בעולם רב־השכבות שמעבר למדרסה, התעקשתי לקבל חינוך, ולא אינדוקטרינציה.

הצרות התחילו עם לדעת את האיסלאם, ספר לימוד למתחילים שארזתי בתיק המדרסה מדי שבוע בשבוע. לאחר שקראתי בו הייתי צריכה לדעת יותר על האיסלאם שלי. למשל, מדוע בנות חייבות לקיים את עיקרי הדת, חמש תפילות ביום, בגיל מוקדם יותר מאשר בנים? כיוון שבנות מתבגרות מוקדם יותר, אמר לי מר חאקי. הן מגיעות ל״גיל החובה״ של קיום המצוות בגיל תשע ואילו הבנים בגיל שלוש־עשרה.

״אז למה לא לתגמל את הבנות על בגרותנו בכך שירשו לנו לערוך את התפילה?״ שאלתי.

״בנות לא יכולות לערוך את התפילה.״

 ״מה זאת אומרת?״

 ״זה אסור לבנות.״

״למה ?״

״אלה דברי אללה.״

 ״מה הסיבה שלוי

״קראי בקוראן.״

ניסיתי, אף שהרגשתי שהדבר מלאכותי כיוון שלא ידעתי ערבית. אני רואה אתכם מנידים בראשיכם? לרוב המוסלמים אין מושג מה נאמר כשמצטטים מהקוראן בערבית. אנחנו לא רפי שכל. העניין הוא שהערבית היא אחת השפות הקצביות ביותר בעולם, ושיעורים שבועיים במדרסה פשוט לא מאפשרים לנו לתפוס את דקויותיה. הפירוש של חאראם, לדוגמה, יכול להיות ״אסור״ או ״אציל״, תלוי איזו הברה מודגשת במילה. אסור מול אציל: אנחנו לא מדברים כאן על הבדלי משמעות קלים. באופן דומה, המילה שמשמעותה בערבית ״מאסר״ נשמעת זהה כמעט לחלוטין למילה שמשמעותה ״הגנה״. לאתגרים הטבועים בשפה מעצם טבעה, יש להוסיף את מציאות החיים. במקרה שלי, אב אלים שקיים את הדת בעיקר למען הרושם, ואם שניסתה כמיטב יכולתה להיות אדוקה בזמן שנאבקה לקיים משק בית מעבודה במשמרות. אפשר להבין מדוע לימודי הערבית לא הצליחו להגיע לראש סדר העדיפויות המשפחתי. אם לומר בכנות, תשובתו הקבועה של מר חאקי לשאלותי – ״קראי בקוראן״ – היתה שטוחה כמו שערי המעוך מתחת לצ׳אדור.

התגובה הזאת, ״קראי בקוראן״, הולידה במהלך הזמן שאלות נוספות: למה לי להמשיך בבלוף הזה של דקלום בערבית אם אין בו כל היגיון מעשי או חשיבות רגשית בעבורי? מדוע עלינו לחשוד שכל תרגום אנגלי של הקוראן ״משחית״ את הטקסט המקורי? כלומר, אם הקוראן גלוי וברור כדברי הטהרנים, מדוע תורתו לא מיתרגמת בקלות לאלף לשונות? ובסופו של דבר, מדוע חייבת לדבוק תווית באלה מאיתנו שלא ינקו ערבית עם חלב אמם, כאשר רק שלושה־עשר אחוז מהמוסלמים ברחבי העולם הם ערבים? תרגום: שמונים ושבעה אחוז מאיתנו אינם ערבים. עליכם ״לדעת את האיסלאם״, הם אומרים, שמחים וטובי לב. האיסלאם של מי? האם זו אמונה או כת?

בסדר, פסק זמן.

תורת אמך ◆ חודש אלול והלכות סליחות.לאור חכמי מרוקו וצפ"א◆ מוסדות תפארת מיכאל

המלקט: הרב אברהם אסולין

א.     הקדמה בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון  

אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום הארבעים שעשו את העגל. ועוד מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. ראה בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה).

 ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בנונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בנונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

ב.      בשבתות חודש אלול מידי שבת ממשיכים, לומדים בספר דניאל עד שבת לפני ראש השנה. (התחלת לימוד דינאל משבת אחר תשעה באב).

ג.       מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב  מצוה שי עמ' 514).

ד.        ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם כיפור, רבים עושים תיקון כרת. וכן נהגו בק"ק באולדמנצור עושים יום תענית והרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. וכתב בספר יד ידידיה טולידאנו (עמ' 44), ער"ח אלול יעשה תקון כרת כידוע, ויתענה ואע"פ שאינו זהיר בתענית בשאר ערבי ר"ח, יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה. ובספר בנהגו העם (הלכות ימים נוראים אות ד), כתב נהגו לעשות תיקון כרת כל ימי אלול.

ה.       ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, אנשי מעשה לא אכלו ביום אלא מדי ערב, וכן נהגו לעשות תענית דיבור כהכנה ליום הכיפורים. וכן היו נשים צדקניות שנהגו כן כמו הרבנית פריחה ע"ה אשת חבר לצדיק סדנא בבא סאלי. (אגב הרבנית פרחה ע"ה, בעיר תאפילאלת דאגה לתלמידי הישיבה לכל מחסורם, החל מאוכל ועד כביסות, וכן כאשר נולד כל תינוק לרב אברהם מוגרבי היתה מתארחת בביתו, שלש חודשים לעזור בגידול התינוק, העיקר שהרב מוגרבי לא יתבטל מתלמודו).

ו.         נהגו אנשי מעשה בארבעים יום עד יום הכיפור לחלק לעצמם את כל ספר תיקוני הזוהר, שעל ידי לימוד התיקונים וזכות רשב"י יזכו לתשובה שלימה ראה בספר לזכר עולם (עמ' קע),

ז.       משכימים בעלות השחר לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב' באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עימהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). כתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. כתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה, הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א, לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו בבית יוסף ובש"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והניסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים ולא זולתם דבר בעתו מה טוב. ומ"מ בארץ יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. ראה בשו"ת עמק יהושע(ח"ב סימן מג), לבטל מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה.

ח.        ימי חודש אלול מרבים באמירת סליחות ותפלה. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גרסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

ט.      מנהג אנשי מעשה להרבות בלימוד ארבעה ועשרים מבראשית ועד סוף דברי הימים שהם תורה ונביאים וכתובים וכן גרסת ספר תקוני הזוהר. אשר על כן נקראו תיקונים שהם ודאי מועלים לתקן לעוסק בהם כל מה שפגם בעונותיו. ויגמור ספר התהלים. ולימוד מוסר כגון ספר הקדוש ראשית חכמה וספר הנורא שני לוחות הברית וספר שבט מוסר ראה בספר אבות ראשונים (עמ' 52).

י.         המשכימים קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות, כמובא בשולחן ערוך (א"ח סימן מו ס"ט), ז"ל לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים. וכ"כ הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא). המשכמים קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב באמירת הסליחות יזהרו לבל יפריעו את מנוחת השכנים, שלא יהא בגדר טובל ושרץ בידו.

יא.    כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאומרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב שהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). כתב הגאון הרב מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור ש"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בש"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר  כי מנהג מרוקו חשוב מאד בימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

יב.       מנהגנו בכל עת שהציבור אומרים י"ג מידות, הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ו אות ה), בעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור (מפי רבי שלמה פחימה). וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד(או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר.

יג.      באמירת עננו אין לומר, אלהא דרבי מאיר עננו אלא הנוסח הנכון, אלהא דמאיר עננו, והוא כנוסח המובא בגמרא עבודה זרה (עמוד יח),שהלך רבי מאיר לשחרר את אחות אשתו שהושיבוה הרומאים בקובה של זונות, ושיחד את שומר המקום שישחררה, שאל השומר לרבי מאיר וכשיתום הכסף מה אעשה, אמר לו רבי מאיר תאמר 'אלהא דמאיר ענני' ומכן המקור לנוסח זה באמירת הסליחות שמסוגלות להצלחה. ראה שו"ת מים חיים (ח"א סימן רלב).