ד"ר דן מנור – מאמרים…הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
שורשים במזרח
קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.
הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
קורות חייו ופועלו של רבי אברהם סבע, להלן הרא"ס זכו לסקירה יסודית ורחבה, שאינה מותירה מקום לפרטים נוספים, למעט תורתו שטרם נחקרה כל עיקר. יהיה מאמר זה, אם כן, כעין פתח צנוע לחקר משנתו, אף אם אינו מפליג מעבר לאחד הנושאים שבכתביו.
כרבים מחכמי דור הגירוש, גם הרא"ס מקדיש לנושא הגאולה דיון רחב, תוך מתן ביטוי לאותן בעיות שהעסיקו את הספרות של הדור בנושא זה, ועל כך נעמוד עוד בהמשך.
אך יש להעיר תחילה על נקודה אחת, מבחינה הספרותית. הרא"ס כדרשן אקלקטי (אֶקְלֶקְטִי
ל (ת') [מיוונית: eklektikos בוחר] מְלֻקָּט, מְקֻבָּץ, נִבְחָר עַל יְדֵי לִקּוּט מִתּוֹךְ מְקוֹרוֹת אוֹ שִׁיטוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. בעברית: לַקְטָנִי: שִׁיטָה אֶקְלֶקְטִית בַּפִילוֹסוֹפְיָה ) מילון אבן שושן. .
אינו נוטה לעריכה בעלת שיטה כלשהי, ואף לא לניסוחים סכולסטיים ברוח הפילוסופיה, כדרכם של אברנאל, ערמה ואחרים, ודרכו הפרשנית ברוח הדרש עורמת קשיים בפני חשיפתן של בעיות שונות.
(סכולסטיקה או סכולסטיציזם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים באירופה. המונח מבוסס על המילה הלטינית scholasticus שמשמעו "זה השייך לאסכולה".
סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך התנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית שהתקיימה לפניה. חשיבותה הייתה באפשרה לקבוע את התשובה לשאלה באמצעות שימוש בהגיון, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית שהסתמכה על הכתוב בכתבי-יד עתיקים אך התעלמה משימוש בהגיון
מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא את התשובה לשאלה או להתיר סתירה. היא שימשה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים אך ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.
נקודה אחרת הראויה לשימת לב בדיונינו, היא התעלמותו מתופעות אחדות המאפיינות את רוח התקופה – אין בכתביו שום הד, לא לתסיסה משיחית שסחפה את ההמונים בדור הגירוש, לא לאמונה העממית שפירשה את מאורעות הזמן בחבלי משיח ולא לשום בשורה על דחיקת הקץ. יתר על כן הוא אף מסתייג מחישובי הקץ, ובניגוד למחברי רבים מבני דורו שעסקו בכך, הוא מעיד : " שזה הסוד לא נתגלה מעולם…והשם לבדו הוא היודע ועד זה הדבר״., אין זה מן החוכמה, לדעתו, לעסוק בשאלת הקץ: ״ואולי ישאל שואל עד מתי ה׳ או מתי יהיה קץ הפלאות, לזה השיב [הכתוב] ואמר, לא מחכמה שאלת על זה״.ובסמוך לדברים אלה הוא מוסיף, שסתימת הקץ היא מן הגזירות המייחדות את גלות אדום משאר הגלויות: ״ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות [״.] ראוי שנצדיק עלינו את הדין״. על הנאמר בזהר לגבי שנה ת״ח כשנת הגאולה, בהסתמך על הכתוב: ״בשנת היובל הזאת [ויקרא כה יג], מעיר המחבר בהסתייגות: ״ואין לנו עסק בנסתרו. וקרוב לוודאי, שאין כוונתו כאן לרתיעה מתורת הנסתר, שממנה אינו מדיר את ידו כל עיקר, אלא מדובר כאן ברתיעה מחישובי הקץ.
ובאשר להערתו של י׳ תשבי על חישוב הקץ בכתב היד צרור החיים – חיבורו של הרא״ס – הרי אליבא דתשבי מדובר במובאה ממחבר עלום שם, המובאת גם בחיבורים אחרים." גם מועדי הקץ, שהרא״ס מציין שם בהמשך דבריו, שאובים מן הזהר, כפי שתשבי עצמו מעיר," ואילו דעתו האמיתית של הרא״ס מובעת בזו הלשון: ״ולפי שהגאולות לא ראינו אותם, הייתי חושב שאלו הגאולות היו באותיות השם ע״כ״. אין טעם להתייחם ליסוד המיסטי שבדבריו אלה, כאשר מפשוטם נשמעת הסתייגות מחישובי הקץ במובן המקובל.
אכן, אף כשהוא קובע את מועד הגאולה באלף השישי, אין הוא נוקב בתאריך כלשהו, כדרכם של מחשבי קיצין. הנימוק לקץ הגלות באלף השישי נעוץ לדעתו בהקבלה שבץ האלף השישי לבין יום השישי, כיום האחרון לששת ימי הבריאה., ובדרך דרש הוא מוצא סימוכין בכמה כתובים לתפיסתו זו.
בכל אחד מחמשת ימי הבריאה מצוי, לדעתו, רמז לאומות העולם (אוה״ע) וישראל יחד. ואילו ביום ו׳ קדמה בריאת אוה״ע בבחינת בהמה ורמש לבריאת ישראל בבחינת אדם. קדמות אוה״ע לישראל מלמדת, שאמנם ממשלתם תוסיף להתקיים גם בראשית האלף השישי, אך היא תפול במרוצת הזמן, ואחריה תיכון מלכות ישראל: ״ובזה נ״ל – נראה לי – שיש בכאן סוד גאולתינו שהיא באלף השישי ואע״פ [ואף־על־פי] שימשלו הישמעאלים בתחלת האלף הו׳ לשיבא אדם הרמוז הוא צמח צדיק הוא משיח לא יהיה להם שום ממשלה לעד לעולם וכל הממשלה תנתן לישראל הוא האדם הידוע.המשוואה הזאת – אדם, משיח, ישראל – שמוצאה ביום ו', נראית למחבר כערובה לבוא הגאולה באלף השישי: ״אבל יום הששי הוא יום נבחר הוא האלף הששי שבו גאולתנו״.
באחד מפירושיו הוא מצביע על השם יעקוב בכתיב מלא נייק׳ כו מב] לעומת השם אליה בכתב חסר [מלאכי ג׳ כד] וראה בכך השאלה של אות מאליהו, המסמל את בשורת הגאולה, ליעקב המסמל את מצוקת הגלות. וכיון שמדובר באות ו׳, הרי זה לדעתו רמז ברור לתחולת הגאולה באלף השישי: ״ולכן תמצא כי בכאן שם יעקוב מלא בוא״ו להורות על הגאולה העתידה שהיא באלף השישי כנגד הוא ״ו […] ולזה אמרו שזאת הוא״ו היא וא״ו של אליהו שלקחה יעקב ממנו ערבות עד שלחו […] לפי שידוע שיעקב ע״ה היה איש מכאובות [.״] והוא סימן לבניו״.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Neanmoins, la situation, si elle n'etait pas idyllique, avait au moins les apparences de l'harmonie : entre les communautes, il n'y avait ni tension ni accrochage d'aucune sorte, l'equilibre s'etant etabli entre la mefiance des uns et le mepris des autres… Aujourd'hui, le clocher de Notre Dame du Sahara voit sa croix dissimulee – tant bien que mal -, par un «habillage», et surmontee de l'etoile et du croissant. Chemin faisant, je vis surgir des visages et me rappelai certaines personnalites, a la fois simples et familieres : au tout debut de cette Avenue du Sahara, Monsieur Chapus le transporteur, dont les camions sillonnaient les pistes du desert; plus loin, a quelques centaines de metres, de 1'autre cote de la rue presque a 1'endroit exact ou disparut, en pleine jeunesse, Simon Benassaya, dans le premier tres grave accident de la circulation que nous ayons connu, debouchait la rue portant le nom d'Elie Benassaya, son pere.
Tout pres, les maisons des Nezri, Carlotti, Bensai'd…
Sur la place du marche. le dispensaire de Monsieur Sassi, et le domicile du populaire infirmier M'barek (dont peu de gens savaient le patronyme, Azzedine) ; ces deux auxi- Haiies des premiers medecins francais furent, a leur maniere, des bienfaiteurs de cette population becharienne. a laquelle ils se devouerent, comme jadis le Dr Ceard.
Le marche. c'etait deja le debut du quartier juif, qui, de la rive droite de l'oued, a l'origi- ne ait pris de l'extension jusqu'a englober la «Place des chameaux» (place Lutaud), et se developper de pan et d'autre de 1'avenue Poincare, la rue principale. Ainsi, il separait les quaniers residentiels des villages arabes du Ksar, dela Cha'ba, et de Debdaba, ce dernier sitae sur 1'autre rive de l'Oued Bechar.
Sous la denomination «europeens» etaient regroupes deux types de population : – D'une part un ensemble assez disparate de «missionnaires», soit au plein sens du terme, comme les Peres Blancs, soit parce que, fonctionnaires de l'Etat, ils etaient venus effec- tuer un sejour plus ou moins long dans une administration (education, justice, police…) ou une des nombreuses unites stationnees dans cette importante ville de garnison etablie, des les origines de la presence francaise, a proximite de la frontiere marocaine. Les habitants europeens permanents (des Allemands, Autrichiens, Polonais, Hongrois mais aussi beaucoup de Mediterraneens venus d'ltalie, du Portugal, de Grece et surtout d'Espagne (les Algarte, Allenda, Castel, Egea, Escobar, Fernandas, Marques, Martinez, Murcia, Ortega, Pastor, Perez, Ramos, Rodrigues, Velez, Yebra, Zamora… chasses par le Franquisme en 1936) formaient un ensemble encore plus disparate : amenes par le gout de l'aventure ou les accidents de l'histoire, c'etaient des anciens de la Legion Etrangere, des aventuriers echoues la, leur expedition ayant avorte, des membres de la collaboration assignes a residence des travailleurs.
La classification en usage avait longtemps fait une distinction entre, d'une part les Europeens (notion entendue strictu sensu, mais qui a fini par inclure les Pieds-Noirs, des descendants d'immigres europeens, nes dans le pays) et de l'autre les Indigenes c'est-a-dire les Musulmans et les Juifs.
L'entree surla Placedes Chameaux (place Lutaud) reveilla nombre de souvenirs, et en premier lieu, cette triste matinee du 28 novembre 1947 passee a attendre, en vain, avec tous les Bechariens, la venue du General Leclerc… Je revis l'incendie du marche, et bien d'autres evenements…
Cette place est aujourd'hui meconnaissable : encombree de batisses, de vasques et de jardins, elle ne forme plus ce magnifique et immense carre d'arcades blanches, et on n'y voit plus ces groupes pittoresques de nomades pasteurs ou de villageois venus de tres loin vendre leurs fruits et legumes, leurs epices, leurs volailles ou leurs moutons, chevres et dromadaires (d'ou le nom qu'elle a fini par prendre).
Durant plus d'un demi-siecle, la vie becharienne fut rythmee par les manifestations civiles et militaires, qui se deroulaient surla Placedes Chameaux : Apres les dernieres caravanes, elle avait vu partir les grandes expeditions transsahariennes, le fameux camion geant de Berliet, le T-100, et les courriers reguliers, qui, bien avant l'avion, sillonnerent le desert pour rallier Tamanrasset, Gao, Niamey…
Elle avait aussi vu passer de grandes figures devenues aujourd'hui personnages his- toriques : le marechal Lyautey, le general De Gaulle, des militaires francais ou etrangers comme Laperrine, le Marechal Franchet d'Esperey, le general Dayan, des savants et explorateurs tels Louis Armand, Theodore Monod, Henri Lhote et diverses personalites : Charles de Foucauld, Shimon Perez, Anatole France, Isabelle Eberhardt, Robert Lamoureux, 1'humoriste pas encore celebre.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI HAYIM BENATTAR
RABBI HAYIM BENATTAR
L'AUTEUR DE «0R HAYIM»
Le long regne de Moulay Ismael fut si paisible qu'on disait que le seul fait de prononcer son nom suffirait a paralyser les brigands les plus coriaces. La securite totale et la prosperite economique qui caracteriserent ce regne et dont les negotiants juifs avaient ete les principaux agents, permirent la floraison sans precedent de grands centres de Torah a Fes, Mekhnes, Sefrou, Sale, Tetouan, et Marrakech. Cet epanouissement se poursuivit d'ailleurs meme apres le retournement de conjoncture de la seconde partie du regne de Moulay Ismael. Si la reputation de cet Empereur ne depassa pas les frontieres du Maghreb pour faire connaitre ses qualites au reste du monde juif, c'est uniquement faute d'imprimerie. Nombreux sont les grands noms rabbiniques de cette epoque d'exceptionnelle creativite: les families Toledano et Berdugo a Mekhnes; Benattar, Serero, Abensour et Aben Danan a Fes; Bibas a Tetouan; Hamou et Elbaz a Sefrou; et enfin De Avila et Azoulay a Marrakech. Mais un seul parmi eux, rabbi Hayim Benattar, devait connaitre la gloire universelle et voir ses livres imprimes de son vivant.
Fils de rabbi Moshe, rabbi Hayim etait ne a Sale dans une illustre famille de descendants des expulses d'Espagne. II y fit ses premieres etudes aupres de son grand-pere, rabbi Hayim, dit "le Vieux", et les acheva aupres des grands maitres de l'epoque a Fes et a Mekhnes, au gre des peregrinations plus ou moins forcees de sa famille. II se maria avec sa cousine qui etait la fille du celebre negotiant Moshe Benattar, ami du Sultan, detenteur du monopole commercial avec l'Angleterre et avec Gibraltar, la plaque tournante de l'epoque. Ainsi libere des soucis materiels, il s'adonna, sans jamais occuper de poste rabbinique, entierement a l'etude et a l'enseignement.
A la mort de son beau-pere en 1724il ne restait rien de sa legendaire fortune, et rabbi Hayim fut contraint de faire face aux interminables revendications des creanciers, au nom de dettes plus ou moins imaginaires laissees par celui-ci.
En 1739, il decida de monter en Terre Sainte et de fonder une yechiva a Jerusalem. Pour en assurer le financement, il s'attarda quelques annees en Italie ou sa grandeur fut reconnue et ou il trouva de genereux mecenes. A la difference d'une alya traditionnelle, telle celle de nombreux rabbins qui venaient finir leur vie surla Terre Promise, le projet de rabbi Hayim Benattar etait celui de susciter apres lui un mouvement alya populaire. II initia ce projet en 1742, en montant a Jerusalem accompagne de disciples venus du Maroc, d'Algerie et d'Italie. II y fonda sa yechiva, «Knesset Israel», qui acquit tres vite une grande reputation. Cette yechiva resta celebre meme apres la mort de son fondateur, decede un an seulement apres son arrivee a Jerusalem.
Premier rabbin marocain a voir ses ceuvres imprimees de son vivant, rabbi Hayim Benattar fit editer son premier livre a Amsterdam en1732, un commentaire talmudique intitule Hefetz Hashem. Avant de quitter Livourne pour Jerusalem, il fit imprimer le chef d'oeuvre qui lui valut la gloire dans tout le monde juif, un commentaire mystique dela Bibledont le titre est Or Hayim. Sa reputation s'est faite paradoxalement beaucoup plus aupres des Hassidim d'Europe Orientale, que dans les communautes sefarades. Une legende hassidique rapporte que le fondateur de leur mouvement, le Baal Shemtov, ayant appris l'arrivee de rabbi Hayim a Jerusalem, entreprit aussitot de le rejoindre. Mais du ciel on l'en dissuada car s'ils s'etaient rencontres, le Messie serait arrive, et l'heure n'etait pas encore venue Au Maroc, pourtant, rabbi Hayim Benattar fut conteste de son vivant, a cause de sa tendance a la severite et a l'introduction de nouveaux interdits. II avait, par exemple, tente de rouvrir le debat sur l'autorisation de la consommation des sauterelles, proclamees «cacher» depuis des siecles, et sur l'autorisation dela Nefiha, celle-la meme qui avait ete au centre de la controverse entre Tochabim et Megourachim.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי חיים בן-עטר
בעל " אור החיים "
1743-1696
השקט והשגשוג במחצית הראשונה לשלטון המלך מולאי איסמאעיל הביאו לתקופת פריחה חסרת תקדים במרכזים -יהודיים הגדולים בפאס, מקנאס, צפרו, טיטואן, מראקש וסאלי. היצירה הרוחנית והתורנית נמשכה, חלקית, גם בשלהי ימי שלטונו. וגם ב־׳שלושים שנות הבלבול׳׳ שאחר שלטונו הארוך של גדול שליטי מרוקו. בהעדר דפוס לא הגיע שמעה של יצירה רוחנית זו לכלל העולם היהודי. מבין גדולי הדור באותה תקופה ברוכת הרבנים, ממשפחות טולידאנו, בירדוגו, אבן צור, הצרפתי, סירירו, אבן דאנאן, די לויה, אזולאי, ביבאס, בן-חמו, אלבאז, ודי אבילה, זכה רב אחד בלבד לתהילת עולם, כנראה משום שעזב את מרוקו וזכה להדפסת ספריו עוד בחייו, הוא רבי חיים בן-עטר בעל הספר ׳אור־ החיים׳.
רבי חיים בן-עטר נולד לרבי משה, בעיר סאלי, שם התחיל את לימודיו אצל סבו הרב הגדול, רבי חיים הזקן, והשלימם בנדוד המשפחה למקנאס ולפאס. נשא לאישה את בת דודו. דודו, היה השר משה בן עטר, יצא ובא בחצר המלך, בעל מונופול הסחר עם ג׳יבראלטאר ועם אנגליה. הון חמיו שחררו מדאגות פרנסה ואפשרו להתמסר ללימודיו ולהוראתו בישיבות עירו, ולסירוגין, במקנאס ובפאס. שלוותו הופרה עם מות חמיו ב־1724 בשל רדיפות נושי חמיו, אמיתיים ומדומים, שמיררו את חייו.
בשנת 1739, החליט לעלות לארץ הקודש ולייסד בה ישיבה. בדרך התעכב באיטליה שלוש שנים להדפסת ספריו ולגיוס תלמידים וכספים ליסוד ישיבתו בירושלים. בעלייתו ביקש לעורר תנועת עליה המונית ולא להסתפק כרבני התקופה לסיים את ימיו בארץ ההבטחה. אבל נפטר שנה לאחר יסוד הישיבה ״כנסת ישראל״, בטו׳ תמוז תק״ג, כשהוא בן 47 שנים. ציונו בשיפולי הר הזיתים נמנה בין המקומות -קדושים, שרבים משטתחים עליו בכל ימות השנה, וביחוד ביום פטירתו.
רבי חיים בן־עטר מהרבנים המרוקנים היחידים שזכה לפרסם חלק מספריו עוד בחייו, וביניהם ״חפץ ה׳״ אמסטרדאם, 1732), פירוש של התלמוד. וספר ״פרי תואר״ על השולחן ערוך יורה דעה. ספרו המפורסם ביותר שזכה לתהילת עולם, ״אור החיים״ פירוש בדרך הפרד״ס על התורה, יצא לאור בליוורנו ב־1742, ונתקבל בהתלהבות עצומה במיוחד בקרב החסידים במזרח אירופה, שעד היום מזכירים את שמו כ-״אור החיים הקדוש״.
האגדה החסידית מספרת שכאשר נודע לבעל־שם־טוב,מייסד החסידות, על עלייתו לירושלים של הרב חיים בן-עטר. רצה מיד להצטרף אליו, אבל ׳מן השמיים׳ מנעו ממנו לצאת לדרך, כי אילו נפגשו היה בא המשיח – וטרם הגיע הקץ. בין תלמידיו נמנה הרב חיד״א, ובספרו"שם הנדולים״ הוא מפליג בגדולת רבו: ״ואני הצעיר זכיתי -הייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחוכמתו ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפו מלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורב עוזו נוראותיו".
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אברהם חמיאש ( דמנאת )
נקרא גם ר׳ אברהם נחמיאש. חי במאה התשע-עשרה.
ר׳ אברהם טולידאנו ( טנג׳יר )
חי במאה השמונה-עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.
ר׳ אברהם כהן ( תידילי )
קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.
לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.
פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך היהודי ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר לו השופט: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר.
אי שה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה? כי הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס.
ר׳ אברהם כהן בו-דוואיה ( תיללית )
נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה. ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ-ישראל כשליח, ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם, ונשא אשה ממשפחת מלכה.
לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה, הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש.
רבי אברהם כהן בו-דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ-ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית-הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית- הקברות. כך שמעתי.
רבי אברהם כהן בו-דוואיה. נקרא בו-דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ-ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדס, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון. הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ-ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אישה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם ישבו.
זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית-הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה. כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית- הקברות ומגרשות אותם.
רבי אברהם הכהן נקרא בו-דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים. היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למיס. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא.
רבי אברהם מול אנס – אזימור.
רבי אברהם בעל הנס, קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות קבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית
גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אלתרו מעין מצבה. הוא נערץ גם על ידי המוסלמים.
יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת, היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה, הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך.
למוסלמי באזימור היתה טחנת-רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ-34 שנים.
דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר-שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו, והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום, ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב.
באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, [רב-סרן] היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: ׳בקשו מהמפקד הזה, שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים, ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו.
פעם הייתי חולה בדלקת-פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי בחלום זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳. הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחס וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה.
אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים. מדליקים נרות, מגישים סעודות, אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי.
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
בבית הכנסת של משפחת טולידאנו נהגה להתפלל כל המשפחה המסועפת, פעם אירע שקרוב משפחה התחצף לאביו — רבי יעקב, רבי ברוך הזדעזע עד עמקי נשמתו. משחזרו לביתם הכריז, שלא יניח לאותו קרוב משפחה לשבת בבית הכנסת עד שיבקש סליחה מאביו. אמו ששמעה דבריו ניסתה לדבר על ליבו, ואף סיפרה שאותו קרוב עומד לבוא עימם בקשרי נישואין.
אולם רבי ברוך לא הרשה לעצמו לוותר על כבוד אביו, ולו גם במחיר ביטול השידוך, אמר רבי ברוך — אם מה׳ יצא הדבר — החתונה תתקיים בבל מקרה, אך על כבוד אבא לא אוותר.
ואמנם לא נח ולא שקט עד שביקש אותו קרוב את סליחת אביו.
ובתקופה מאוחרת יותר: ישב רבי ברוך עם ידידיו בסעודת מצוה לכבוד סיום מסכת, בשעה שכולם נהנו מהסעודה, רבי ברוך לא טעם מאומה, שאלוהו, מדוע אינך אוכל והרי סעודת מצוה היא? ענה להם, שרוי אני בתענית. לאחר שהפצירו בו סיפר להם את סיבת התענית: אתמול שהיתי עם אבא בבית הדין, ואבא חייב את אחד 
המתדיינים, לפתע החל החייב בדין להתוכח בחרי אף להוכיח את צדקתו, בלהט הויכוח השתמש במילים בוטות ופגע בכבודו של אבא, לא יכולתי לחשות, והוכחתי אותו על פניו. ואולם אבי לא הסכים עם תוכחתי והצטער שהעלבתי באיש. לאחר שעזבתי את בית הדין, גזרתי על עצמי תענית לכפר על הצער שגרמתי לאבא.
לעת זקנתו של רבי יעקב התרופפה בריאותו והוא נחלש מאוד, ואף לבית הדין הפסיק ללכת, בנו רבי ברוך מלא את מקומו בבית הדין.
כיון שמשרת הדיינות היתה משרה ממלכתית — פנה רבי יעקב לשלטונות ברבט — עיר הבירה, וביקש שיאפשרו לבנו רבי ברוך למלא את מקומו, ואכן קיבל את הסכמתם. ורבי ברוך החל לשמש כדיין בבית הדין בחיי אביו.
כאשר מידי חודש קיבל את משכורתו מסרה לידי אביו, למרות שהיה בעל משפחה, ואביו חילק את הכסף כרצונו בין בני הבית, ולרבי ברוך הפריש סכום מסויים למחיה, ולאחר פטירת אביו הצטער מאוד שהפסיד את ההזדמנות להנות את אביו ממשכורתו.
לפני שנתבקש לישיבה של מעלה אביו — רבי יעקב. ניגש אליו רבינו וביקש את ברכתו. אמר לו אביו ״יהי רצון שכל צאצאיך יהיו כמותך״.
תמה רבינו ושאל ״עד כאן ולא יותר?
השיבו אביו: ״הקשית לשאול בני…
ואכן זכה רבינו והתקיימה בו ברכת אביו ״שיהיו צאצאיך כמותך״. בניו, ונכדיו, וניניו, ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראה. בנו מוסדות תורה לתפארת שבהם מרביצים תורה ברמים, ומוסרים נפשם להצלת נערי ישראל, ומדריכים אותם במסילה העולה בית אל.
כאשר רבי ברוך החל לשמש בדיין בבית הדין בחיי אביו, לא חבש מצנפת הרבנות לראשו כל זמן שאביו — רבי יעקב — חי מפני כבוד אביו, ורק לאחר פטירת אביו שם על ראשו את המצנפת כמנהג הרבנים במרוקו.
לאחר פטירת אביו, הביא רבי ברוך את אימו הרבנית חנה ע״ה לגור בביתו ושם נשארה כל ימי חייה הנותרים, רבי ברוך טיפל בה ודאג לכל מחסורה, מאחר והתרופפה בריאותה וסיבלה היה רב, היה בא אליה בוקר וערב לדרוש בשלומה ולשאול לרצונה. בשומעו את תאניותיה היה ממלא את כל אשר תחפוץ, וכל משאלה קטנה כגדולה היה ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים.
בשבת היו מסובים ליד שני שולחנות. בשולחן אחד ישבו סביב רבי ברוך ואורחיו, ולשולחן השני הסבו אשתו הרבנית וילדיהם. ואולם את אמו הושיב על ידו לצידו, והיה משרתה בעצמו ומכבדה כבוד מלכים כל עת הסעודה, כך כלכל את שיבתה ודאג לכל מחסורה במסירות ובאהבה.
פעם סיפר לנו רבי ברוך בשיעור: היום בהפסקת הצהרים חזרתי עייף ועדיין אני ללא ארוחת צהרים, מפני שאמא ביקשה ממני לקנות לה נעלי בית והוצרכתי לעלות לרובע המוסלמי — למדינה — ששם יש מבחר נעלי בית, והתרוצצתי מחנות לחנות עד שעלה בידי מה שביקשה. ואנו התלמידים מסתכלים בפני רבינו המבריקות כשמש בגבורתו, שעדיין היה עייף ויגע מרוב טרחתו. ובהזדמנות זו חזר ושינן לנו איך צריך לכבד הורים ואת המעשה בר׳ טרפון ואימו. ועל דמה בן נתינה שכיבד את אביו וכך הפליג בשבח מצוה יקרה זו.
הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל
בשנת תרצ״ה נפטר ראש רבני מרוקו סבא דמשפטים נר המערב הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל. מחבר הספרים קרני רא״ם — שו״ת. ותועפות ראם — על ארבעה חלקי הש״ע. ספר פעמוני זהב — על חושן משפט, וספר פעמון ורימון.
בכל ערי מרוקו הוכרז אבל כבד, ונערכו הספדים לכבודו בכל בתי הכנסיות.
רבינו הוזמן, למרות גילו הצעיר, להיות בין המספידים, הוא נסע לרבאט עיר הבירה, והספידו מרורים כיאה וכיאות לגדול הדור.
כאשר שב רבעו לעיר מקנם סיפר לנו, שהמנוח זצ״ל מלבד שהיה מפורסם לגדול בתורה, התפרסם גם אצל אומות העולם בחכמתו ובתבונתו, וזאת הודות למעשה שהיה בצרפת.
זוג גויים צרפתים לאחר נישואיהם קיבלו מהוריהם ירושה גדולה מאוד. באחד הימים שלאחר הנישואין נסעו ברכבם על שפת הים, והיות והבעל היה שיכור טעה בדרך והדרדר לתוך הים ונטבעו. כשנודע להוריהם קמה צעקה גדולה ומרה…
לאחר מכן נחלקו ההורים מי יירש את הירושה. הללו טענו שהבעל אשם בכך שנהג את המכונית. על כן הורי האשה יירשו את רכושם, והורי הבעל טענו שהאשה היא נהגה לכן היא אשמה, והגישו עצומותיהם בפני בית המשפט בצרפת. אולם גם בין השופטים היה ויכוח ולא ידעו איך להכריע בדין זה.
מבין המשפטנים היה אחד שהכיר את הגאון ר׳ רפאל אנקאווה, אמר לחביריו יש במרוקו דיין חריף ובקי מאוד בעניינים אלו ושמו הרב אנקאווה שילחו לו ותבקשו ממנו שישיב לנו על כך.
כאשר הגיעו הדברים לרבי רפאל אנקאווא השיב מיד שהצדק עם הורי האשה, ונימק דבריו בטוב טעם, היות ובאיש יש רמ״ח איברים, ובאשה יש רנ״ב אברים — דהיינו שלאשה יש יותר ארבעה אברים מהאיש, לכן כשטבעו בים אומנם הם מתו אבל היות והאדם מת אבר אחר אבר נמצא שהאשה מתה לאחר הבעל, לכן הוריה יזכו בירושה.
כאשר שמעו השופטים את דברי רבי רפאל אנקאווה קיבלו דבריו וכך עשו, ואח״ב שלחו לו אות כבוד שנקרא ״לגיון הכבוד״. שעונדים חברי הפרלמנט בצרפת, ומיני אז התפרסם שמו כגאון וחריף, שבקי בכל ענייני המשפט.
ממזרח וממערב-כרך ראשון-מאמרים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
פתח דבר
זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.
בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).
הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפקידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:
אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.
למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.
בקובץ נכללו גם שני מאמרים, החורגים במידת־מה מהתוכנית הכללית. הם רמז לעובדה שאנו מקדישים תשומת לב רבה לתקנות החכמים ולתקנות הציבור החל מתקופת הגאונים, וזאת כדי לחשוף את המסגרת התחיקתית והארגונית שבהן פעלו הקיבוצים היהודים בתפוצות, ולעמוד מתוך התקנות שהותקנו על הצרכים שהזמן גרמן. עבודה זו נעשית בתיאום עם המחלקה לתלמוד שבאוניברסיטה, שבה נחקרות תקנות חז״ל, ועם הפקולטה למשפטים, וזאת כדי למצוא תופעות מקבילות או חורגות בתחיקה האוטונומית הכללית. אנו מקווים לפרוש בקובץ הבא יריעה רחבה יותר של מחקרים בתחום זה.
פתח דבר
פירסום כ״י מונה מספר לר׳ סעדיה שוראקי בידי פרופי ג. ב״ע צרפתי, ושל הסיכום העברי של כתאב אנס אל־גריב ותפסיר ספר יצירה לר׳ יהודה ן׳ מלכה בידי פרופי י. וידה שיצאו לפני זמן־ מה מוכיחים, כי הצלחנו למשוך למעגל מפעלינו חוקרים, שאינם קשורים במישרין בעבודתנו היום־יומית.
אכן יש צורך להכשיר כוחות מדעיים צעירים, כדי להדביק את הפיגור הרב במחקר תולדות היהודים ותרבותם במזרח במשך אלף השנים האחרונות. אמנם מותר לציין בסיפוק רב כי ההתעניינות בענ׳ף זה של מחקר עברנו, גוברת בזמן האחרון. אבל יחד עם זאת עלינו להיזהר מפני בזבוז הכוחות והאמצעים המעטים העומדים לרשותנו על־ידי כפילות במחקר, וכן מפני עבודה חובבנית למחצה.
אנו חייבים תודה לכל אלה, שבהבינם את משימתנו עזרו וממשיכים לעזור לנו בהגשמתה. פרופ׳ מ׳יצ קדרי בהיותו יו״ר ועדת המחקר היה הראשון שתמך בהפעלתה של תוכנית המחקר, והוא ממשיך במשימה זו כרקטור האוניברסיטה. פרום׳ י. גילת כראש המחלקה לתלמוד, וכעת דיקאן הפקולטה למדעי היהדות והרוח, וכן פרופ׳ א. אנקר, דיקאן הפקולטה למשפטים, מטים אוזן לפניותנו בעניינים שבתחום סמכותם. ברור שקיים שיתוף פעולה הדוק עם פרופ׳ נ• קצבורג, ראש המחלקה לתולדות עם ישראל. השתתפותה של קרן הזכרון במפעלינו הועלה כבר בראשית דברנו.
היתד, כוונתנו לפרסם קובץ זה לקראת חנוכה תשל״ד. באה מלחמת יומ־הכפורים ושיבשה את התוכניות. אחדים מהמשתתפים בקובץ נקראו לשרות בצה״ל ולא היה הסיפק בידם לקרוא את ההגהות האחרונות. אגו מודים לגב׳ לאה בורנשטיין, שעזרה לנו להתגבר על קושי זה.
ב״ה בר־אילן, בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל״ד.
בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בעיר תוניס במאה ה-16 והמאה ה-17. קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani). היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים ומעמדם עלה על זה של היהודים ילידי המקום. הגראנה לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.
קשריהם עם יהודי המקום
תחת שלטונו של הביי המוסלמי של תוניסיה, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:
- התוניסאיים (Touansa), המקומיים, אשר כונו כך בניב יהודי-ערבי.
- הגורנים (Gornim), המהגרים, שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.
התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).
קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים ובעלי תרבות שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.
במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסים בין הקהילות: המקומיים והמהגרים. היהודים המקומיים, התוניסאיים, התרעמו על זכויות היתר של המהגרים מליבורנו, הגורנים, אשר היו חופשיים לנהוג כמו המהגרים מאירופה: ללבוש בגדים אופנתיים מאירופה ולא כמו יהודי המקום שחויבו ללבוש בגדים, שניתן שאיפשרו זיהויים כבעלי מעמד נחות מהמוסלמים. בסופו של דבר, התוניסאיים סירבו להתפלל יחד עם הגורנים וגירשו אותם לחדר צדדי בבית הכנסת. בשל כך החליטה קהילת יוצאי ליבורנו להפרד מהקהילה היהודית המקומית. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרה אל יהוד. בתור יוצאי אירופה הם לא היו חייבים לגור באזור היהודי המיוחד.
הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטה הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.
בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
ביום י"ח לטבת שנה הנזכרת הייתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך, על אודות לעשור ורצו לתפוס למלך ויהי יום צרה, ועשינו סליחות עד שבת קודש מחצי היום עד הערב והילדים וספר תורה. והשם יתברך הוציאנו לאורה וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך.
ובכ"א לטבט הנזכר היה יום צר ומבוכה, סבו אנשי פאס אלבאלי העיר מכל צד להיכנס לפאס אזדיד, ועשינו סליחות בבכייה ובמצקה. והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו.
פאס וחכמיה
ובט"ו לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסין לעזור אל המלך, וגזרנו תענית. ואנשי פאס אזדיד הולכים ודלים. והשם יתברך יאמר לצרותינו די.
ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס אלבאלי מפתח באב אלבוג'את והייתה עת צרה, השם יתברך ירחם עלינו אמן כן יהי רצון. והיה ליטרא שמן שווה א"ם ד"ת, וליטרא בשר ח"ת ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והייתה העיר סוגרת ומסוגרת.
ובניסן של שנת שע"ג הנזכרת הייתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית יום ז"ך לניסן ועשינו שבע ברכות בכל בתי כנסיות ולא נענינו.
וביום ראש חודש של אייר התענינו שלא כדעת כל החכמים, ויש מי שיאמר שלא נוציא כי אם ספר תורה אחד והוציאו ב' ספרי תורה ג' קראו בפרשת החודש והמפטיר בפרשת בחוקותי ואמרנו כל נדרי ג' פעמים להתיר הנידויים והנדרים ועשינו צדקה יפה והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כבוד מורנו הרב וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם ולקח הנושא של דרוש בעור בשרם בהרות.
ומאמר מדרש חזי הסיבי עיניך משל למלך שכעס על מטרונא וכו… והלכנו לביתנו ולעת ערב באנו להתפלל מנחה ונעילה, ובעוונותינו הרבים והרעים לא נענינו, אוי לעיניים שכך רואות. ביום זה הלך אהובי כבוד הרב אברהם פימיינטא לעיר תיטואן יע"א והיה איש חסיד ויודע ששה סדרי משנה על פה ומן החמס אשר היה בעיר הלך לו.
ויום ד' לאייר עוד לא נענינו, והמלך עשה גזל גדול במראקס והניח רובם עניים וכמה מתו ברעב ונשתמדו. השם יתברך יאמר די לצרותינו. אמן כן יהי רצון.
וביום ה' עשינו תענית ג' ונתקבצו כל הקהל כולם במקום הנזכר כולם יחפים ובהכנעה גדולה, ודרש גם כן החכם הנזכר ונשא הנושא אל כלי חרס על מים חיים, רוצה לומר שראוי להתגודד בכלי חרס וכו….והמאמר למה תוקעין בקרנות לומר געינו כבהמות וכו…….
ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שבע ואחר כך אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחויב עד כאן לשונו. מצב שיש לו בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי שאינו מרחם על בניו.
והנה הקב"ה אבינו שי לו במה לפרנס, ועוד מכוח הצדקה. ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידותו שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכששמע כל הקהל געו בבכייה גדולה אשר כמוה לא נהייתה.
ודרש גם כן בל' ערבי והניח אפר על ראשו ועל ספר התורה וגעו כל העם בבכייה גדולה. ונכנע לבם לאביהם שבשמים והסכימו והכריזו על עניין בגדי משי שלא ילבשום וקצת דברים אחרים. וקמו כל העם לצעוק צעקה גדולה על ההסכמה.
ואני שאול הצעיר צעקתי צעקה גדולה ומרה ושתקתי צעקת הקהל ובדברי עמדו ולא ענו עוד. ואמרתי שאין ראוי להתרעם עלינו שאם החכמים הם מנהיגי הדור ראוי לשמוע להם ואמרתי להם סיבת ההסכמה וטעמה וקבלו דברי ושישרו דברי בכיניהם לקחתי רשות מהשי"ת ומתורתו הקדושה ומהחכמים ומהנגידים כבור הרב יעקב רותי יצ"ו ואמרתי שהן אמת מיום שנתגרשו היהודים מקשטילייא לא היה יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה.
ובריא לי שהיום הזה יום גדול ונורא וסליחה וכפרה ורבים שהקניטו קצת אנשים בדברים יבקשו מהם מחילה בקול רם, ועמד רבי יהודה עוזיאל על רגליו ואמר שמעו קהל קדוש אני מבקש מחילה מיצחק לובאטו שקללתיו והקנטתיו בדברים בבואו לפני לדין עם חבריו, וכן עשו רבים ונכבדים. וגם הנגיד יצ"ו.
וכל זה היה לפני כל הקהל, ואחר כך אמרתי שיום זה יום סליחה וכפרה אומנם אני רואה שג' חלקים מן העבירות נתכפרו ורביעי עדיין והוא יותר חמור והוא עוון הגזל, מי שגזל חבירו או מצא אבידה או שכח שום דבר אצלו מזה העוון עדיין לא נטהרנו.
כי הנה א"א שבקהילה גדולה כזו אין בידה עוון מכל אלו כי כמה שני לא שמעתי שבא אחד להשיב גזילתו. והוכחתי את העם עד שבכו בכייה גדולה. ואמרתי להם כמה בוכים ואפר על ראשם עשו וכריסם מלאה מגזל טוב לבוש בעוונותינו הרבים מלהתבייש לפה הקב"ה יום עומדו לפניו יתברך לדין.
וגעו בבכייה גדולה וכל אחד פרסם גזילתו. ואחד פרדסם מה שגזל זה שלושים שנה ואמר אני גזלתי לפוני כך וכן ואני הצעיר מברל למי שמודה בגזילתו ואומר מי שבירך וכו….הוא יברך פלוני שהודה בגזילתו והודה על פשעיו שיש בידו ומחזיר גזילתו של פלוני .
ורבים השיבו גזילות נכסים וחפצים רבים והיה היום הזה יום תשועה גדולה. ואיש אחד ושמו מסעוד מעיר מארויכוש הודה על פשעיו שזה ימים עשה מלשינות לאחד מהקהל וצווה לפרסמו ולקוראו מלשין בקול רם והתנדב לבל ישוב להלשין עוד מהיום הזה והלאה.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
חסרים לנו פרטים על ילדותו וימי־נעוריו, אך ידוע לנו שרוב ימיו נדד ממקום למקום, כנראה משום שעשה את הספרות קרדום לחפור בו ונאלץ לחפש לו נדיבים חדשים לבקרים. בשנות השמונים של המאה הגיע רומאנילי ללונדון, שבה נתבצרה באותה התקופה מושבה יהודית־איטלקית קטנה. בבירת אנגליה הדפיס שיר עברי על החורף, ומסתבר ששם תרגם מן האנגלית לעברית את הפואימה המפורסמת של אלכסנדר פופ, ׳מסה על האדם׳(Essay on Man).
ב־1787 התכונן רומאנילי לחזור לאיטליה מאחד ממסעיו: הוא הגיע דרך הים אל מבצר גיבראלטאר, אך השתהה שם זמן ממושך, משום שלא מצא לו אונייה להמשכת נסיעתו. תקלה זו הביאה אותו לסף הייאוש, ועל כן שמח כמוצא שלל רב כשנפגש בסוחר מקומי שהחליט לבקר במארוקו בענייני עסקים והציע לו להצטרף אליו במסעו.
וכך נפתח פרק חדש בחיי המשורר, שעתיד היה לבלות למעלה מארבע שנים בטאנג׳ר, בתיטואן, במאזאגאן, במוגאדור ועוד ולהניח לנו לאחר־מכן תיאור מרתק של חוויותיו בספר ׳משא בערב/ במארוקו נאלץ לעסוק במלאכות שונות, כפי שנזדמנו לו: נתן שיעורים לשפות, דרש דרשות בבתי־כנסיות, ובייחוד שימש מזכיר אצל הנציג הפרטי של שלטונות וינה בטאנג׳ר ואצל כמה סוחרים יהודים אשר בשבילם ערך ספרי־ חשבונות וחיבר מכתבים באנגלית.
הוא גילה בוודאי שפע של דברים מעניינים בארץ המופלאה, אך בו בזמן נחל גם אכזבה על גבי אכזבה עד ששקע במרה שחורה. סיורו במדינת מארוקו הגיע לקצו באביב 1790, לאחר שהשליט החדש ערך פרעות בנתיניו היהודים והחיים בארץ געשו ללא נשוא. רומאנילי שם נפשו בכפו ונמלט בחוסר כול לאירופה.
לאחר נסיעה בים, שארכה יותר מחודשיים, הגיע המשורר להולאנד ובילה זמן־מה באמסטרדאם והאג, שהיו אז שתי קהילותיה העיקריות. אחר־כך המשיך בדרכו לברלין, הווי אומר למרכזם של שוחרי ההשכלה בקרב יהודי אשכנז. בכל מקום שבו דרכה רגלו השתדל לקשור קשרים עם הסופרים היהודים ועד כמה שאפשר היה גם עם נכבדי הקהילה.
השירים העבריים של האשכנזים לא ערבו אמנם לאוזניו ומפעם לפעם ירה בהם את חיצי לעגו; אולם ההשקפות המתקדמות של משכילי ברלין היו בהחלט לפי רוחו ועוררו את התלהבותו. כבר ב־1786 חיבר קינה נרגשת על מותו של משה מנדלסזון, ראשם של המשכילים הללו. בהגיעו לברלין התקרב אל החברים העיקריים של חוג ׳המאספים " והם יצחק אייכל ודוד פרידלנדר;
כמו־כן בא במגע עם בני משפחות יפה־איציג ואפרים, שהיו אז העשירות שבקהילת ברלין. לכבוד חתונה שנערכה בבית יפה־איציג חיבר רומאנילי מחזה מיתולוגי־אליגורי מפואר בשם ׳הקולות יחדלון (1791). טכסט זה סודר ונדפס בבית־המלאכה של ׳חינוך־נערים׳ שפעל להפצת ספריהם של משכילי ברלין. באותו המוסד הדפיס רומאנילי גם חיבורים אחרים וביניהם את ׳משא בערב׳ (1792), שפרסם את שמו יותר מכל ספריו האחרים.
משנת 1793 ואילך ישב בווינה והתפרנס ממלאכת הגהה בבית־הדפוס הנודע של קורצבק, שעבר לאחר־מכן לידי אנטון פון־שמידט. וכמו בברלין הגיש גם כאן מחזה מיוחד לחתונה שנערכה אצל משפחת ארנשטיין, המיוחסת שבין משפחות וינה היהודיות. יצירה חדשה זו נקראה ׳עלות המנחה׳ ונדפסה ב־1793 בדפוס קורצבק בצירוף תרגום שקול לאיטלקית.
בסופה של המאה השמונה־עשרה השתנתה מפת אירופה במידה מדהימה. הגייסות של ראשי המהפכה ובעקבותיהם צבאותיו של נאפוליאון פשטו מזרחה ודרומה מצרפת וכבשו שטחים גדולים. ההאבסבורגים נאלצו לוותר על תחומי־שלטונם שבאיטליה
ארץ מולדתו של רומאנילי הועמדה תחת חסותה של הרפובליקה הצרפתית והוא החליט לחזור אליה. ב־1799 מוצאים אנו אותו בטרייסטה, וב־1807 יושב הוא במאנטובה. דמותו של נאפוליאון הלהיבה את דמיונו, וכמו רבים אחרים האמין בתומו, כי עם ישראל יוצא מעבדות לחירות ועומד להתקבל בחבר האומות הנאורות. הוא לא ראה עוד טעם לשמור אמונים לשושלת הקיסרים שבווינה והביע את התפעלותו ממעשי קיסר צרפת בשירי־תהילה עבריים ואיטלקיים. לפי פקודתו של נאפוליאון התכנסה בפאריס ב־1807 ׳הסנהדרין/ היינו אסיפת נציגיהם הרשמיים של יהודי צרפת ואיטליה. באותה השנה הוציא רומאנילי קונטרס מיוחד בשם ׳זמרת עריצים׳, ובו הגיש לקוראיו תרגומים איטלקיים של שירים ותפילות שנתחברו בידי אחדים מחברי הסנהדרין.
כל ימיו לא הצליח רומאנילי להגיע אל המנוחה והנחלה. הוא היה אמנם בעל הכרה יהודית, איש שלם עם אלוהיו, אך לא דקדק בכל מצווה קלה כחמורה ועורר בכך את חמתם של האדוקים, שהיו אז רוב בניינה ומניינה של האומה. נוסף על כך היתה לו לשון שנונה, ולא תמיד נמנע מלבקר מנהגים מסוימים שנראו לו באמונות תפלות! הוא גם לא ידע להרכין את ראשו בפני רבנים ופרנסים שתלטנים. יצא לו שם של בעל דעות חופשיות, ואפילו של אפיקורוס, ועל כן הצרו מתנגדיו את צעדיו והכריחוהו מדי פעם בפעם לאחוז במקל הנדודים.
בשנות־חייו האחרונות הסתובב רומאנילי בעיקר בגליל פיימונטה שבצפון מערב איטליה, ובסופו של דבר עלה בידו להתיישב בעיר קאסאלה מונפיראטו, אחד מן המרכזים היהודיים הידועים באותו גליל. מצבו החומרי בוודאי שלא השתפר, אך הוא מצא לו כאן מעריץ אלמוני שהתעניין בגורלו והיה מבקר אצלו לעתים קרובות. בקאסאלה מת רומאנילי מיתה חטופה ב־19 בספטמבר 1814, בהיותו בן חמישים ושבע. תאריך פטירתו ומסיבותיה נרשמו אמנם בפינקס הנפטרים של הקהילה, אך מצבתו לא נתגלתה עד היום בבית־ הקברות המקומי. הוא גם לא זכה להספדים וקינות, שבהם נהגו יהודי איטליה לכבד את זכרם של מתיהם בעלי־השם.
׳משא בערבי, חיבורו העיקרי, זכה להצלחה אצל הקוראים העברים. לאחר שהופיע בראשונה ב־1792 נדפסו ממנו עוד שבע מהדורות בתוך 130 שנה. אכן, ספר־נסיעות עברי מסוגו לא נכתב לפני־כן. במבנה החיבור ובניסוחו הושפע רומאנילי כפי הנראה מספרים לועזיים. כשהוא פותח אחדים מפרקי ספרו בתלונות על מר גורלו מזכיר הוא לנו כמה רומאנים רגשניים מן המאות הי״ז והי״ח.
כמותם משתדל גם הוא לעורר את סקרנות הקורא בהרצאת־דברים מתוכננת היטב המגיעה לשיאים דראמאטיים בולטים. הוא מגביר את המתיחות ברמזים אל עניינים שהוא עומד לתאר להלן. הספר מכיל שפע של חומר אתנוגראפי והיסטורי העשוי למשוך אליו את החוקר המקצועי, אך לא בכך בלבד ייחודו. מהתחלתו עד סופו שואף המחבר לשתף את הקורא בחוויות ובהרפתקאות המשונות שנפלו בחלקו.
יחסו לעניינים המתוארים כאן הוא אישי בתכלית! על כל דבר כותב הוא בגילוי־לב, אפילו הוא חושף בזה חולשות של אופיו. בעינו החדה מבחין הוא מיד נקודות־תורפה בחייהם, בהתנהגותם ובהשכלתם של יהודי מארוקו, ואף משמיע דברי־ביקורת חריפים עליהם. אולם לפי עצם טבעו איננו ציניקן, ויודע הוא לגלות ולהעריך גם תכונות חיוביות אצל אחיו הנידחים. יש ב׳משא בערב׳ פיסקאות, שנכתבו ברוח־טובה או בבדיחות־דעת, ועל־ידן אחרות המשקפות את התרגשותו ואת זעמו של המחבר נוכח העוול שנעשה ליהודי הארץ. סגנונו משתנה בן־רגע, להטו הפנימי תובע את פורקנו, בייחוד כשהמדובר הוא בהתעללות המוסלמים ביהודים בשנה האחרונה לשהותו במארוקו.
ממזרח וממערב-כרך חמישי-קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
ממזרח וממערב כרך חמישי
שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ה – 1338, והשני בשנת רכ"ה – 1465. מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי.
משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו.
בתחילה עם בואם של המגורשים, מצויה הנהגת הקהילה בידי התושבים, הנגיד, האחראי לקהילה כולה כלפי המלך, הוא עמי שאול בן שם טוב, מהתושבים. כשרצו המגורשים למנות לעצמם נגיד משנה שיטפל בעניינם המיוחדים להם, עשו זאת אך ורק בהסכמתו, וכנראה שבסיועו אישר המלך את מועמדם, יצחק צרויה, לנגיד המגורשים.
ענייני הקהילה כולה הוסיפו להתנהל על ידי הנגיד הראשי עמי שמואל בן שם טוב, " על פיו יצאו ועל פיו יבואו ".
רבי משה בן דאנון כותב, " שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב, בערך אישה עם בעלה, וכמו שאין נדרי האישה כלל אם לא יסכים בעלה עמה, כל הסכמותינו אינם כלל, אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן.
כשלושים שנה אחר כך, בפרוץ " מחלוקת הנפיחה ", בשנת רפ"ו, עדיין ההגמוניה נתונה בידי התושבים. מהם הנגיד עמי שם טוב בן אברהם. הוא המניע את התושבים לקבל את ההסכמה על איסור אכילת הנפיחה, וחתום בה ראשון. מעמדו בחצר המלך לכאורה איתן, הוא מתלווה לפמליית המלך במסעו למכנאס, וזו עדות על מעלתו. לקהל התושבים יש רב דיין לעצמם, רבי יחייא בן חמו, שאף הוא חתום על הסכמת הנפיחה, ולא רק בית־דין משלהם יש להם לקהל, אלא אף ישיבה משלהם, שבה למדו חכמי התושבים.
סימנים ראשונים של התרופפות קהל התושבים מתחילים להיראות במהלך מחלוקת הנפיחה. יחד עם הנגיד עמי שם טוב,נמצא בפמליית המלך שנסעה למכנאס גם ר׳ יעקב רוזאליש (נגיד המגורשים י), שהוא פעיל ביותר בפולמוס הנפיחה. הוא מזמין את ר׳ חיים גאגין ומשדלו לסלק ידו ממאבק זה של הנפיחה, ובה בשעה הנגיד עמי שם טוב נראה פאסיבי בפרשה זו. יתירה מזו: כאשר ר׳ יעקב ן׳ לחסן, תלמיד־חכם מהתושבים, נתבע על־ידי משה אבטאיס(?) להתייצב עמו אצל המלך בעניין זה, ור׳ יעקב פונה לעמי שם טוב לעזרה ועידוד, עונהו הנגיד כמהסס ומתחמק: ״לך אצל המלך הנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו״.
עמידה מהצד זו של הנגיד אומרת דרשני. הוא שיש לאל־ידו, על כל פנים יותר מאחרים, אינו מכניס עצמו בעובי הקורה להגן על חכם בן קהילתו המשתדל בקיומה של ההסכמה שנעשתה ביזמתו, ויהודי פשוט, שלכאורה לא תפס שום עמדה ציבורית, משה בן בוריהמאת, הוא המחזק את ידי רבי יעקב והולך עמו לבית המלך. אין זה, כנראה, אלא מפני שמעמדו של עמי שם טוב בבית המלך לא נשאר איתן כשהיה, ושיקוליו היו שאין הוא יכול להתייצב נגד אישים מהמגורשים, שהמלך קירבם בינתיים ונתחבבו על־ידיו. ולא רק מחוץ לקהלו ניכר ערעור מעמדו, אלא גם בקהל התושבים גופו. אשה מהתושבים שבנה הפר את ההסכמה וקנה בשר מהמגורשים, חירפה וגידפה את הנגיד עמי שאול ונכבדי קהל החושבים. דבריה עוררו תגובת אנשי הקהילה ״שהכוה ופצעוה״, אך כשנודע הדבר למלך ״נתנו על כך… אלפיים אוקיות קנס״, והנגיד לא עמד בפרץ וזה ודאי לא הוסיף לכבודו.
אף משהועבר עמי שם טוב מנגידותו (בגלל גילו ?) בשנת רפ״ז, ונתמנה במקומו שאול בן שם טוב בן שאול ן׳ רמוך, אין הנגיד החדש מראה תקיפות של ממש נגד המגורשים. אדרבה, חכמי המגורשים ״שלחו אחרי הנגיד ודברו אתו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב״. וזעמו מופנה דווקא כלפי רבי חיים גאגין, שאליו הוא פונה בטרוניה: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״
. דבריו אלו של הנגיד מרפים אף את ידי ר״ח גאגין במחלוקת זו, והוא אומר: ״כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי״ ״. אמנם, התעצמות זו שנתעצמו חכמי התושבים נגד המגורשים בעניין ״הנפיחה״, נידונה מתחילתה לכשלון. עד שנת רפ״ו רגילים היו התושבים לקנות בשר באטליזי המגורשים. משנתעוררו מנהיגי וחכמי התושבים לאסור את הנפיחה, וקבעו אטליז מיוחד לעצמם ולקהלם, היה בזה משום החזרת הגלגל אחורנית.
אהדתם הסמויה של פשוטי קהל התושבים, כאילו נתונה היתה למגורשים. לבם לא היה שלם עם החומרה ״החדשה״ שירדה עליהם על־ידי מנהיגיהם. ומתחילה לא היה בסיס ציבורי רחב למאבקם זה של חכמי התושבים, שבסוף עמד כל־כולו על עקשנותו של רבי חיים גאגין בלבד. דומה שלא היה מנוס מסיום הפרשה כפי שהסתיימה. המגורשים יצאו ממנה מחוזקים וידם על העליונה, ולא עוד אלא שהלכו מחיל אל חיל. תהליך ביסוס סמכותם ומרותם קיבל תנופה חדשה עם נצחונם זה, עד שלבסוף הטביעו את חותמם על כל מוסדות הקהילה. ועוד דבר: יש ידיים לומר, שמשנכנס יעקב רוזאליש לחצר המלך, ומשעמד המלך על כישוריו בהטילו עליו משימות פוליטיות עדינות שמילאן בהצלחה, מצא חן בעיניו, וככל שמעמדו הלך והתחזק כן נדחקו נגידי התושבים הצדה ומעמדם עורער. משנתעלה רוזאליש נתעלו עמו גם בני קהלו המגורשים, ומעתה הם דבריה ודובריה של הקהילה כולה. דומה שהתושבים עצמם רצונם היה להעביר את שבט ההנהגה לחכמי המגורשים ונכבדיהם, בראותם שהם נמרצים ומוכשרים יותר ממנהיגיהם שלהם. מכאן ואילך עצמאותם של התושבים הלכה וניטשטשה. לא רק משרת הנגיד הראשי נשמטה מידם, אלא אף בית־הדין שלהם בוטל.
ביטוי מלא לירידתם זו של התושבים אפשר לראות בתקנה משנת ש״י — התקנה היחידה של קהל התושבים שנכללה בספר התקנות, והדנה בדרכי גבייתה של ״כתובה כדת״, שאינה לפי תקנות המגורשים.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
מיותר לספר לכבודכם האדונים, עד כמה רבה תועלתו של בית ספר. בית ספר שאליאנס חשבה שהוא יכול להפרות את השכל ולהעניק חינוך ליהוד׳ המזרח וליהודי צפון אפריקה. למה היא בחרה בארצות המזרח ובצפון אפריקה?
רבות׳! בתחילת המאה שעברה שליחי אליאנס נסעו למרוקו לטוניס ולתורכיה וגילו שליהודים לא היה כל מושג במה שהתרחש בשדה החינוך
ועסרין אלף דררארי, ופעאם 1908 לחקו לעאדאד די 124 סקוילאת, ולעאדאד דתלמידים תנאיין ורבעין אלף.
די עטא אגיהד אללאלייאנץ באש יתוססע קד האדא אססגיל פהאד לעסר סנין לפאייתין הייא ואחד ליראתא קבירא די כיללאתהא מראת לברון די הירש. פעאם 1885 לעאדאד דאמעללמין די תעללמו עלא ייד לאלייאנס וכא יעללמו פססקוילאת דדרארי כאן די 92, ולעדאד דלמעלמאין גאמיע כאן די תלת מייא ורבעה. פילכיכיר די עאם 1908 לעאדאד דלמעללמין דלאלייאנס לחק מיאתאיין ותנאיין ותמאנין, ולעאדאד דלגאמיע דלמעללמין 1250.
למצארף, מיגורו כתרו עלא קד למעללמין. פעאם 1885 לגאמיע דלמצארף דססקוילאת פי כול עאם לחק אסך די שת מייא ועשרין אלף פראנק די מנהום כאנת יתצרף לאלייאנס מייאתאיין ותמניא וכמסין אלף ותסע מייא ותמנייא ותסעין פראנק, ולבאקי תלת מייא וואחד וסתין אלף ורבע מייא וזוז דלפראנק כאנו יכללצוה לקהל דלבלדאן ו' פעאם 1908, למצרוף לגאמיע דססקוילאת לחק 2 דלמליון דלפראנק פיהום חק לאלייאנם מליון וכמסה ועסרין אלף וחק לקהלות תסע מייא וכמסא וסבעין אלף פראנק.
האד למעאוונא לקבירה דלקהלות די כתרתהום עניים, כא יתביין חסן מן לכלאם באיין אססקוילאת תבבתו אררגא דלעאממא.
ואש מא יקדדש אידא נקולכום באיין אתסע מייא וכמסא וסבעין אלף פראנק, אתולותאיץ דיילהא כא יכרגו מן לכלאצאת דדרארי.
והתרבות העולמיים. האם יעלה על הדעת שהתלמידים היו מפסיקים ללמוד קרוא וכתוב בעברית, ברוסיה, רומניה, גליציה שם היהודים היו מסכנים עניים ונרדפים? אלה לא פגמו מעולם בתלמודם. מפעם לפעם אנחנו שומעים על סופר גדול שצמח שם, פילוסוף, חכם בחוכמת הטבע או פרשן עצום. אבל אצל יהודי המזרח שנטמעו בתוך הערים המוסלמיות התמוססה לה התאווה של הלימוד והקריאה עד שקמה לה שכבה של רבנים וחכמים ששפכה אור על תרבותם של יהודי המזרח ואפריקה.
החיים במלאחים הצפופים היו קשים גם מבחינת בריאות הגוף. הגופות גם הם כמו השכל הלכו והצטמקו. היהודים היו אמונים על כל המלאכות המעשיות שסייעו להם לכלכל את עצמם ולהתנהל בקרב שכניהם הערבים. יהודי הארצות צפון אפריקה עסקו במיקח ובממכר ובמלאכות של עניות. כדי להשתחרר מהמעגל הזה הייתה לקהילות המסכנות הללו רק דרך אחת – בתי ספר.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
Miserrimum est orbitrio atterius vivere. Publilius Syrus, Sententiae, 413
(חיה בחסדו של הזולת מסכנות איימה פובליליאוס סירוס, ״פתגמים״ תרגום: גדליה אלקושי)
אחד הטיעונים העיקריים במערכת התעמולה הערבית נגד ישראל הוא שעד להופעתה של הציונות חיו היהודים בקרב המוסלמים בשלום, שלוה ואחווה ולא נתקלקלה השורה אלא משעה שהופיעו הציונים וביקשו להקים לעצמם ישות פוליטית, ואף הקימו אותה, על אדמה ערבית אסלאמית, תוך פגיעה בשאיפות הלאומיות של הערבים.
מעבר להצגת הקמה של מדינת־ישראל כמעשה־עוול מדגישה התעמולה הערבית גם צד של כפיות־טובה יהודית: לאחר כל החסד לו זכו היהודים תחת שלטון האסלאם, שילמו הם למיטיביהם רעה תחת טובה. האסלאם, טוענת התעמולה הערבית המודרנית, ׳הוא דת של צדק ויושר ושוויון, שבו זכו היהודים והנוצרים לחופש־פולחן ולהגנה מרדיפות.
כדי להדגיש את הדבר, משווים דובריו של האסלאם המודרני, במסגרת טענותיהם, את מצב היהודים תחת שלטון הנצרות באירופה למצבם תחת שלטון האסלאם ומראים כיצד, בהשוואה לשחיטות ולפוגרומים ולהגליות, לעינויים ולרדיפות השונות שהיו מנת־חלקם של היהודים באירופה הנוצרית, נהנו היהודים מחיי חופש ובטחון בצל האסלאם.
יהודים, שאינם בקיאים לא בטיבו של האסלאם ולא בפרטי תולדות עם ישראל תחת שלטון האסלאם, נתפסו לתעמולה אסלאמית זו. יתר על כן, חוקרים יהודים לא מעטים החזיקו בהשקפה דומה וראש־וראשון בהם גרץ, אשר בהשוותו את מצב היהודים תחת שלטון האסלאם לזה שתחת שלטון הנוצרים הפליג בתיאור הסובלנות האסלאמית, כאשר הוא מושפע במיוחד מן האפיזודה קצרת־הימים של ״תור־הזהב״ היהודי בספרד המוסלמית של ימי־הביניים.
לאמיתו של דבר, אין שחר לתעמולה הערבית האסלאמית כשם שאין יסוד להשוואה של גרץ והחוקרים שהלכו בעקבותיו ולמסקנותיה. תחת שלטון האסלאם לא נהנו היהודים והנוצרים מעולם ממעמד שווה לזה של המוסלמים. וחירותם היתה מוגבלת, על־פי החוק האסלאמי. העובדה שמעמדם הנחות בהשוואה למוסלמים נקבע על־פי החוק נתנה בידי השליטים המוסלמים במקומות שונים ובזמנים שונים זכות בלתי־מוגבלת ליישם את החוק כרצונם! וחכמי־הדת המוסלמים מצאו לפניהם שדה הלכתי רחב להתגדר בו ולפתחו.
הספר שלפנינו עוסק בדיוק בשני ההיבטים הללו של מצבם של היהודים והנוצרים תחת שלטון האסלאם: ההיבט החוקי־ההלכתי וההיבט המעשי־ההיסטורי. שמו של הספר במקורו הצרפתי הד׳ימי שאול מן המונח האסלאמי המגדיר את מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי, מעמד של בני־חסות. דימה היא חסות, החסות שהאסלאם מעניק, להלכה, לכל מי שאינם מוסלמים וזכו שתהיה להם (באמצעות נביאים) התגלות דוגמת התורה או הברית החדשה.
הלכה זו על פירושיה השונים הרחיבה את תחום החסות, הד׳ימה האיסלאמית, על בני כמה וכמה דתות, אך בסופו של דבר, כאשר מדובר על ד׳ימים, או בערבית אהל אד׳־ד׳ימה, הכוונה היא ברוב־רובם של המקרים ליהודים ולנוצרים, הנחשבים ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), היינו בעלי התגלות נבואית שנכתבה בספר־קודש.
מה טיבה של החסות? בראש וראשונה יש להבהיר שמדובר בחסות ולא בשוויון.להפך, החסות מניחה מצב של אי שוויון: החסות, כפי שהמחברת מדגישה בצדק בספרה, היא מעשה חסד של השליט המוסלמי והיא אינה זכות של הנשלט. מעשה חסד נתון, אפוא, להחלטתו הבלעדית של המעניק אותו, הוא הקובע את זמנו, מקומו וממדיו, הוא הקובע אם להמשיך לקיימו אם לאו.
כלל־הקבע העומד ביסוד חוקי הד׳ימה הוא שהיהודי והנוצרי, על מנת לקבל את חסות האסלאם, חייבים לקבל עליהם את עליונותו של האסלאם להלכה ולמעשה. להלכה שומה עליהם לדעת ש״האסלאם עליון: מאומה לא יכול להיות עליון ממנו״, כפי שמלמדת אותנו מסורת המיוחסת לנביא מוחמר: ולמעשה הם חייבים לקבל עליהם ולקיים את הוראותיהם של חוקי אפליה רבים הבאים להבדיל בינם לבין בני המעמד המוסלמי השליט.
בצד הפיננסי חוק האפליה העיקרי הוא זה המחייב את היהודים והנוצרים לשלם מס מיוחד עבור העובדה שחייהם ורכושם ויכולתם להמשיך ולקיים את פולחנם נשמרים להם: מס־גולגולת, ג׳זיה. זה אינו רק מס אלא, למעשה, עקרון שנתמסד בצורת מס. העקרון הוא שמרגע שהאסלאם כבש את ארצם של הלא־מוסלמים מאבדים אלה את חירותם ונתבעים להביע את כניעתם המלאה על־ידי תשלום אותו מס ג׳זיה, מס־הגולגולת, שעניינו להוכיח בעליל את מעמדם הנכנע והנחות בהשוואה לעליונות האסלאמית המוחלטת.
הדגשת העליונות האסלאמית במונחים של טריטוריה, שלטון פוליטי והסדרים כספיים אינה צריכה להפתיע, שכן האסלאם הוא תרבות המבוססת על חוק, החוק הקדוש, שמקורו הוא אלוהי. החוק האסלאמי בדומה להלכה היהודית הוא כולל־כל: הוא מסדיר את חיי הפרט והוא מסדיר את חיי החברה. במקביל צריך לזכור צד נוסף בטבעו של האסלאם, והוא שאיפתו הקבועה להוכיח את אמיתותו ונכונותו. כבר מתחילת דרכו נקשר האסלאם בתודעת מאמיניו עם ההצלחה בעולם הזה
להצלחה ניתן ממד תאולוגי שעיקרו הוא כי לא ייתכן שדת שאינה דת־אמת תזכה להצלחות מסחררות כל־כך: להיפך, ההצלחה, ובמיוחד זו הצבאית, היא הוכחה לאמיתות הדת. מציאותם הקבועה של ד׳ימים, המשלמים מס־גולגולת וכפופים לחוקי־אפליה המכוונים להבליט את היותם נבדלים (בלבוש, במראה, בבתי מגורים וכיו״ב) ואת היותם נחותים ביחס למוסלמים, מציאות זו בעלת משמעות תיאולוגית, שהרי עצם קיומם העלוב וחוסר־התוחלת שבחייהם של יהודים ונוצרים תחת שלטוןהמוסלמים, שנטלו מהם את חירותם ואתם אדמתם, הוא הוכחה נצחית לעליונות האסלאם על דתותיהם.
הצורך בקיומה של ההוכחה הקבועה, או הרצופה, לעליונות האסלאם נובע בראש וראשונה מכך שעליונות זו מעוגנת בקוראן, בו נאמר מספר פעמים שאללה ״הוא זה אשר שלח את נביאו עם אורח־מישרים ודת של אמת למען יגבר על הדתות כולן״ (סורה ט:33: מח:28; סט:9). כבר על־פי פסוקים אלה, שלפי תפיסת האסלאם נאמרו מפי הגבורה ממש, לא ייתכן מצב שדת כלשהי זולת האסלאם תשלוט על האסלאם או תוכר כשווה לו במעמדה, והמצב האידיאלי, מבחינת סדר־העולם התקין, הוא רק שהאסלאם הוא השליט. האסלאם מתגלם בחוק המוסלמי, שמקורו הראשון והחשוב ביותר הוא הקוראן, ומכאן שהחוק קדוש הוא משום מקורו האלוהי.
החוק המוסלמי הוא הבסיס עליו מושתתים חיי החברה המוסלמית המתוקנים ורק על־פיו יכולים הם להתנהל בצורה אידיאלית. הקוראן הוא לא רק מקורו האלוהי של החוק אלא גם מקור להשראה באשר לדרך קיומו של החוק במקרים רבים. היחס ליהודים ולנוצרים ״בעלי הספר״, ״אנשי־חסות״, נקבע בכמה מקומות בקוראן בצורה שאין להרהר אחריה: נגזר עליהם להיות מושפלים ועלובים ונתונים לזעמו של אללה, עד יום־הדין (סורה ב:61: ג:112). המוסלמים מוזהרים בפירוש מלקיים יחסים של ידידות עמם: ״הוי המאמינים אל תקרבו אליכם כידידים לא את היהודים ולא את הנוצרים, שהם ידידים אלה לאלה, וכל מי שייעשה ידיד שלהם מבינותיכם יחשב אחד מהם…״ (סורה ה:51).
אם ביחס לנוצרים היתה למוחמד גישה דו־ערכית, חיובית ושלילית, המתבטאת בקוראן, הרי ביחס ליהודים דברי השלילה הם מוחלטים: ״מצוא תמצא כי השונאים הקשים ביותר של האסלאם הם היהודים והמשתפים והידידים היותר קרובים למאמינים הם אלה האומרים ׳אנו נוצרים׳״. (סורה ה:85). ברוח הדברים האלה נתמסד מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים באסלאם ונתמסדה, במידה לא מבוטלת, השנאה ליהודים.
פיתוח האיבה כלפי היהודים (והנוצרים) למסכת של חוקי־אפליה נעשתה באמצעות הפרשנות המתבססת על המסורת האסלאמית, זו המורכבת אלפי אמרים המיוחסים לנביא או תיאורים של מעשיו ונהגיו כפי שנמסרו מפי עדי־ראיה־ושמיעה כביכול, אמרי הנביא ותיאורי מעשיו מפי מקורביו מהווים את ספרות החדית/ ספרות המסורת האסלאמית.
הקוראן שמקורו, לפי תפיסת האסלאם, אלוהי, והחדית׳ שמקורו הוא בנביא, הם שני היסודות שעליהם קמה ונבנתה ההלכה המוסלמית — השריעה, זו מערכת החוק המפורטת הנוגעת לכל צד בחיי הפרט והציבור על כל גילוייהם. בהיותה כוללת־כל, עוסקת השריעה המוסלמית בפירוט גם במעמדם של הד׳ימים במדינה המוסלמית וביחס שבינם לבין המוסלמים.
ביסודם של חוקי־האפליה המוסלמיים מונח העקרון של הבלטת שונים של הד׳ימים בכל מקרה שהם עשויים להימצא בכפיפה אחת עם המוסלמים או בקירבתם. כך נולדו חוקי־הלבוש המיוחדים, שלפיהם נתחייבו יהודים ונוצרים ללבוש בגדים שונים מאלה של המוסלמים, לצנוף צניפים בצורה מיוחדת, לחגור חגורה, ואפילו לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Parmi les autres artisans qui jouent un rôle important dans l'économie du mellah de Meknès, au XVIIIe siècle, il faut mentionner particulierement les orfevres, les producteurs du fil d'or et d'argent, dit sqelli, qui sert a decorer les vetements et chaussures d'apparat, les dinandiers, les tailleurs, et ceux qui tissent et travaillent la soie, souvent regroupes dans des rues specifiques, les souks traditionnels, et meme organises en corporations professionnelles.
De tres nombreux colporteurs juifs sont obliges de quitter leur famille pendant de longues periodes et de parcourir les villages berberes afin d'y vendre leurs marchandises et leur expertise, ou d'acheter des produits locaux pour le compte des grands commercants du mellah.Ces voyageurs affrontent de grands dangers pour gagner leur vie, car les routes ne sont pas sures. Ainsi, David Ben Hassine compose une elegie sur sept colporteurs juifs, dont plusieurs Meknassis, assassines en 1782 sur la route d'El-Qsar.
– אחינו בית ישראל –
קינה קוננתי על בחור חכם שיצא מחוץ לעיר והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו.
אחינו בית ישראל הילילו
מספד גדול וכבד מאד הגדילו
אל בחור ימיו מני רץ קלו
בלי חמדה ובאפס תקוה כלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
נודו הרב בנות ישראל בכינה
לחסרון בחור בעל דעה נכונה
קדר ששמשו ושכנה עליו עננה
פתע פתאום מת מיתה משנה
בזזו זרים יגיעו ועמלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
יחרדו יתמהמהו ויתמהו
כל קרוביו יבקשו איה אפה הוא
מה היה לו לא נודע מי הכהו
מקום אשר תהיה רגלו מי ראהו
לכל עובר ושב עליו ישאלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
דבקו בזה צערים
צרות רבות ורעות קשים ומרים
שפכו אויבים זדים ארורים אכזרים
דם נפשות אביונים נקיים בחורים
צדיקים אף לא עולה פעלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
ודמוע תדמע תרד עיני דמעה
אליו אב יצעק בקול מר כתרועה
דל אור בני בלא עתו שמשו שקעה
חרב אויב עד צוארו הגיעה
אוי על שברו ועל רע מזלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
דודיו ורעיו נאנקים נאנחים
סובבים ברחובות קריה צורחים
חבל על דאבדין ולא משתכחים
יספדו לו אחינו ליה ואחים
ועפר על ראשיהם יעלו
אבד זכרו גם קבורה לא הייתה לו
חסין קדוש הוא יפן ממקומו
ינקם נקמתו וגם ידרש את דמו
ככתוב הרנינו גוים עמו
ואבליו ינחם למען שמו
בדן עדן יבקר בהיכלו
בעולם טוב ובעולם ארוך כֻּלּוֹ