ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו בנדודיהם לארצות האימפריה העות׳מאנית מצאו בהן מקום מפלט, ולאנוסים שבהם ניתנה האפשרות לחזור ליהדות בגלוי. בתורכיה, לשם הגיעו מרבית המגורשים, מצאו קהילות מאורגנות והסתפחו אליהן, או שיסדו קהילות חדשותי.

 חלקם ראו את שהייתם בתורכיה כזמנית בלבד, עד לעלייתם לאp ישראל. בולטים ביניהם ר׳ יוסף קארו, ר׳ ישראל די קוריאל, ר׳ לוי בן חביב, ד׳ יעקב בירב ועוד. אחרים כמו ר׳ יצחק קארו ור׳ יוסף גרסון, יצאו את תורכיה, אך לא ידוע אם הגיעו לארץ ישראל.

 שאלה אחת שלא נחקרה עדיין בשלמות היא יחסם של הגולים הללו לארץ ישראל. האם ראו את הגירוש מספרד ומפורטוגל כסמל לקץ הגלות והתחלת השיבה לארץ ישראל, או רק כשלב נוסף במסכת הצרות שבאו על עם ישראל מאז נאלץ לגלות ממולדתו^\. במאמר זה אבדוק את גישתו של ר׳ יצחק קארו לארץ ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי מובהק באחד מדרושיו^.

רבי יצחק קארו ( דודו של מרן רבי יוסף קארו )  היה בין המגורשים מפורטוגל בשנת 1497. בהקדמה לספר דרושיו, ״תולדות יצחק״, מתאר ר׳ יצחק את נדודיו, תלאותיו וסבלו הרב עד הגיעו לתורכיה.

כלשונו: ״וברחתי לארץ תוגרמה לעזרה ובעוונותי עברו ראשי, הלכו לבית עולמם כל בני הזכרים, גדולים וקטנים, תוארם כבני המלכים״. עוד מוסיף ר׳ יצחק בשיר המחובר לסוף ההקדמה: ״מתו בני, איך אזכר עוד, וזמן הבנים שחק, ואעש לי שם אחרי מות טוב מבנים הוא לא נמחק, בפשט ודרש על התורה בו יזכירוני ממרחק, עיקר תולדותי הוא ספרי על כן נקרא תולדות יצחק״

עיקר עיסוקו של ר׳ יצחק היה בתורה, הן בפרשנות מקראית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדרושיו, והן בהלכה ובפילוסופיה! אך גם בקבלה שלח ידו, כמנהג רוב חכמי דורו". הגותו מושפעת יותר מן הזרם הפילוסופי הרציונאלי ופחות מן הזרם הקבלי.

בניגוד למקובלים מובהקים, שהסבירו את מעלת ארץ ישראל על פי סודות הקבלה והסימבוליקה הקבלית, עוסק ר׳ יצחק במשמעותה של ארץ ישראל מצד התועלת שהיא מביאה לאחר המות בתחום האישי־הרוחני, וממנה לתועלת הלאומית.

״הדבור הזה במה שמועילים ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש אחר המוות״היא כותרתו של הדרוש המוקדש לשבח ארץ ישראל ומעלתה, בתוך קובץ דרושיו של ר׳ יצחק בכתוב יד, המכונה ״חסדי דוד״. הדרוש מדגיש את מעלתה של ארץ ישראל ״אחר המוות״, ולא את יתרונות הישיבה בה. דברים נוספים ברוח זו פזורים גם ב״תולדות יצחק״.

הדרשה הנמצאת ב״חסדי דוד״ מיוחדת בכך שאינה מדגישה את מעלות אח ישראל במימד הלאומי ו/או המשיחי, המדיני והארצי של השיבה מן הגלות, אלא את התועלת הפרטית שמשיג כל אחד מישראל מעצם שהייתו בארץ ישראל, קירובו אל האושר הנצחי המוחלט, שהוא ההצלחה האנושית האחרונה ותשלום ־שכר לעתיד לבא בעולם הבא.

המחבר מפנה את דבריו לתועלות המגיעות סן הקבורה בארץ ישראל כמקום התחייה לעתיד לבא. הדגש הוא על הקשר המיוחד בין עם ישראל וארץ ישראל לאחר המוות, ולא על הקשר הארצי-הזמני. משלוש בחינות, סבור ר׳ יצחק, עולה אח ישראל על שאר הארצות:

1. השפעת הארץ על המתים הקבורים בה,
2. מצוות השמיטה המיוחדת רק לארץ,
3. היותה לב העולם.

כל אחת משלוש בחינות אלו בנפרד נמצאת כבר במקורות, אולם לפני ר׳ יצחק לא קשרו אותם יחד, ובעיקר: לא קשרו את הקבורה בארץ לשתים האחרות.

25.135 ״ר׳ דוד ומשה היה אריה גדול. אספר לך מה שראו עיניי. אותו פקיד מ״ד, סיפר לנו שהוא קנה חבילת עצים בשני ריאלים וחצי. בא המוסלמי וביקש שלושה ריאלים. התעקש. אני נתתי לו שלושה ריאלים. כאשר הורדנו את העצים מעל גבו של החמור, הוא נעלם. המוסלמי הכניס את הכסף, וחשב שבוודאי החמור חזר לבית. הלך המוסלמי לכפר שלו ולא מצא את החמור. בא אלינו. חיפשנו ולא מצאנו את החמור. אז פגה למ״ד ואמר: הנה חצי ריאל שלך והחזר לי את חמורי. אני יודע שהקדוש הוא שעשה לי זאת. מיד כשהחזיר את הכסף, יצא החמור מאחד החדרים שם חיפשנו ולא מצאנו אותו״.    

26.135 ״פעם רצו מוסלמים להרוג את השיך שלהם. הוא ברח לבית־הקברות של היהודים. היתה [שם] אבן. התחילו המוסלמים לחפש אותו בין הקברות ולא מצאו אותו. יצאו. לאהר שלושה ימים חזרו בהם אותם המוסלמים מכוונתם להרוג את השיך ואמרו: השיך הזה לא עשה לנו כלום, בואו נחפש אותו שוב ונחזיר אותו על כנו. עליו השלום ר׳ דוד ומשה… כאשר באו… קם אותו שיך. שאלו אותו: מה קרה לך? הנה הקדוש הזה. לו הרגתם אותי, אף אחד לא היה חוזר הביתה. ועכשו הוא שהציל אותי, כאשר באתי אליו. אותו שיך נשבע בשבועה שכל שנה יביא שור לשחיטה ליד הקבורה של הצדיק ויגיש סעודה״.

27.135 ״אני הייתי הולך להשתטח על קברו. הייתי משמש שוחט שמה בצדיק. פעם בא אדם שלא היו לו ילדים. עשה סעודה, שחט משהו, איזה כבש. בזמן שישב עם הרב שהיה שמה, יצא נחש והלך לקראת אשתו שישנה בצד. ביום, לא בלילה, יצא הנחש. הבעל פחד. אמר לו הרב הזה: אל תפחד, זה הצדיק שבא לרפא את אשתך. הנחש חזר למקומו. קמה האשה משנתה וסיפרה שחלמה שהצדיק שלח לה נחש. היא חולמת ורואה את הנחש. אמר לה הצדיק שהנחש הזה יקח לה כל משהו שיש להויהיה לה ילד. ונולד לה בן! האיש הזה היה הולך להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה מדי שנה בשנה. [פעם] כשהילד היה בן עשר, אחרי הסעודה, ירדו הוא ואביו לכפר שליד הצדיק בשם אגוים. יש שם כביש. היו שם מכוניות־משא רבות שבאו להעמיס אדמה, שכנראה יש בה נחושת כמו בתמנע. היו כשלושים משאיות גדולות שבאו להעמיס. כאשר מתחילות המשאיות לצאת מהמקום אף אחד אינו יכול לרדת לכביש, כי המשאיות תופשות את כל הכביש. היתה שיירה ארוכה של משאיות. הראשון שיצא צפר, צפר. הילד הזה, אני הייתי נוכח שמה, הילד הזה נדרס. המשאית עברה עליו. אביו צעק וכאילו מת על המקום מרוב פחד. המשאית נעצרה, הילד קם ורץ לאביו ולא היה לו כלום. זה אני ראיתי במו עיני. זה היה נס גדול. חזר למקום הקדוש וסיפר להם. אמר להם שהצדיק נתן לו ילד והציל אותו״.

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם

בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לתולדות רבי אהרן אבן חיים

משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.

 לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.

 רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.

בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:

א.  הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).

ב.  בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־ מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).

ג.   קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).

ד.  קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).

ה.  קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) ^.

ו.        קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).

מחבריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר " 

פתח דבר

אמר משה סמילנסקי:

"שנים על שנים במאה הי״ט עוררו יחידים מן הישוב תשומת-לב להתישבות בדרום, אבל קולם לא נשמע. שנים על שנים בימים ההם תבעו הערבים תושבי עזה והדרום מידידיהם היהודים ביפו: תנו גם לנו מושבות יהודיות, הקימו על-ידינו עוד תל-אביב וחיתה גם נפשנו עימבם, אך קולם לא נשמע. בבל מקום שקם בעת ההיא ישוב יהודי, ערבים רבים נהנו מעבודה ומשבר גבוה.

"לא פעם הוכיחו כמה עקשנים מוותיקי הישוב לאנשי ההנהגה ולחברי הנהלת המוסדות, את חשיבות ההתישבות של יהודים בערים הערביות ומסביב להן, וקולם לא נשמע".

חשוב לציין, שעל-אף שהאנשים במוסדות הציונות המעשית הבינו ושוכנעו בצורך להתישב בערים ערביות, הם לא יכלו להעניק לכך עדיפות. שנים רבות (בסוף חמאה ה-19) היתה "חוות קסטינה" (באר-טוביה) הישוב הדרומי ביותר – עד לנחשוניות שבהקמת"חוות רוחמה", בראשית המאה העשרים, דרומה מקסטינה.

בתופים, במחולות ובנאומים חוצבי להבות, העריך הישוב את אומץ ליבם של צעירי יפו, שנענו לקריאת הנהגת חובבי-ציון ויצאו להקים ישוב יהודי בעזה הערבית ולפתוח פתח לעולים מרוסיה להתישבות עירונית. רבים הריעו לחזון פועליה ומנהליה של רוחמה, שהעזו להתישב בלב המדבר השומם; למרות שכאשר קמה ועמדה על רגליה ועוד בטרם החלה ללכת בכוחות עצמה, ירד עליה הצבא התורכי, במלחמת-העולם הראשונה, והחריבה.

צעירי עזה עלו בשנת 1886 בעקבות חזונו וניסיונו של ק. ז. ויסוצקי, שליח חובבי-ציון. ב-1885 הגה את הרעיון להקים ישובים יהודים בערים ערביות כמו יפו, שנתמלאה, ובדרך זו לפלס דרך לקליטת עולים מרוסיה המורגלים בישוב עירוני. הוא שלח את חוות-דעתו לכל סניפי חובבי-ציון, שבה ציין כי אפשר לחיות גם בערים הערביות.

שלושה גרעינים תמימי-דרך מתוך ילידי יפו עלו בעת ההיא והקימו שלושה ישובים יהודיים בערים שכם, לוד ועזה, מתוך הנחה שכילידי הארץ יוכלו להיקלט שם ראשונים ביתר קלות. אולם למרבה הצער, המציאות טפחה על פניהם והם נתקלו בקשיים שלא חזו מראש. היו להם קשיים להסתגל למקורות הפרנסה של עזה, משום שהיתה עיר כפרית בעלת אוכלוסייה עניה וללא מסחר מפותח. עברו עליהם כמה שנים קשות עד שגילו את דרך המסחר עם הבדואים, אנשי המדבר הרחוק. וכשגילו את המדבר, חדרו למחנות הבדואים ופיתחו מערכת מסחר מיוחדת עם אוכלוסייה עניה, התפרנסו ממנה ופירנסו אותה.

למרבה הצער גם התברר אחר-כך, שחובבי-ציון והמשרד הארצי-ישראלי שקם בעת ההיא לא יכלו לשלוח לעזה עולים חדשים כמתוכנן, והעולים לא הסכימו לגור בבתי הערבים כמו אנשי יפו, ודרשו להקים להם שכונה מיוחדת להתישב בה. הם גם לא יכלו לסייע לאנשי הגרעין שהתישב בעזה, כפי שציפו.

הודות ליחזקאל דנין, שעמד לימין הישוב בלוד וז. ד. לבונטון שהבטיח להקים שכונה יהודית בעזה (בכספים שגייס ממקורות אחרים), החליטו אנשי גרעין עזה להמשיך והחלו להקים את מוסדותיהם בכוחות עצמם. הם נתבקשו להמתין עד שיבואו העולים להגשים חלום של הקמת ישוב יהודי בעזה. באה מלחמת-העולם הראשונה ודחתה הכל.

מבוא

חוקר דברי ימי האנושות ימצא כי מעשים גדולים שנעשו במהלך הדורות, הן מעשים פרטיים והן מעשים קיבוציים, לא נעשו אלא בכוח האמונה, אשר היתה המניע הראשי והדחף לעשייה זו.

מי שבא לכתוב או לספר תולדות חיים של ציבור יבוא במבובה, במי שעומד בפרשת-דרכים ומתקשה בבחירת הכיוון והדרך שיביאוהו למחוז חפצו. כך בכל כתיבה, הכותב יתקשה בבחירת הדרך לתיאור רצונו של הציבור, על-אחת-כמה- וכמה לגבי ציבור שחי לפני שנים רבות, אלא אם הכותב עצמו הוא חלק מהציבור הזה ובשר מבשרו. מוטלת עליו החובה לתאר עובדות כהווייתם בזו אחר זו, לפי סדר אירועיהן מתקופה של תולדות הישוב בארץ, שמשום-מה כמעט ונעלמה, ולהשתדל שלא להחסיר דבר; לגלות את הדמות או הדמויות ששימשו דוגמה לרבים, ולכלול כמה סיפורים אותנטיים מחייהם, לשבצם בזהרורי אור המגלים מרחוק את המקומות שבהם חיו בני-אדם ונאבקו לקיים מצוות ישוב הארץ בכל מחיר. חובה זו תלווה את דמותם לאורך כל הספר.

ספר זה בא להאיר את ראשית פעולות הנהגת חובבי-ציון בארץ אחרי הקמת מרכזם הארצי ביפו על-ידי ק. ז. ויסוצקי, שליח ההנהגה באודיסה, שבחר, בשנת 1885, מבין כל המועמדים שהוצעו לו, את אברהם מויאל, איש הקהילה המוגרבית ביפו, שהממצא במנטליות הערבית ובאופיו של השלטון התורכי המושחת ומינה אותו ליו״ר מרכז חובבי-ציון בארץ. על ידו מינה את העסקן אליעזר רוקח כמזכיר ומקשר עם חובבי-ציון.

כוונה נוספת בספר זה היא להאיר, מתוך הערכה, את אפופיית עמידתם של חלוצי המתישבים העזתיים, בני קהילת יפו הלאומית, במאבקם להתבססות כלכלית, ובמאמציהם להחזיק מעמד בעזה – עד שיגיעו העולים העירוניים מרוסיה, להקים שם ישוב יהודי ולהוכיח כיצד שמרו באמונתם על מצוות ישוב הארץ, ואיך לא נטשו את משימתם גם כשחובבי-ציון התקשו לשלוח לעזה עולים. יתרה מזו, כיצד נאבקו חלוצים אלה עם המוסדות ולחצו להתחיל לבנות שבונות יהודיות לקליטת העולים. נציין גם את השמחה על הקמת חוות רוחמה בנגב והקמת בנק אפ״ק בעזה, דברים שהביאו אותם אל סף התקווה שהמתינו לה כמה עשרות שנים, אחרי שנוכחו שז. ד. לבונטין החל במו״ מ לקניית קרקע כדי לבנות עליה את השכונה הראשונה בעזה, בדומה לשכונת אחוזת-בית. למרבה הצער, באה מלחמת-העולם הראשונה ושמה קץ לתובניותיהם ולתוכניות כל הישוב היהודי בארץ.

ועוד מטרה בספר זה: להאיר את מאמץ חידוש הישוב בעזה בשנת918!,בתקופת הכיבוש הבריטי, שגם ישוב זה נחרב כתוצאה ממלחמה בין הערבים והיהודים בשנת 1929. על-אף המאמץ היה קשה למצוא מחקרים מוכנים בנושאים אלה שנמצאו, לבסוף, בארכיון טוביהו באוניברסיטת באר-שבע, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, בספריה הלאומית בירושלים ובספריית שערי-ציון בתל-אביב, כולל תמונות.

נעזרתי בעיקר בראיונות אישיים עם בני המשפחות שהתגוררו בעזה, בבאר-שבע וברוחמה. ריאיינתי תושבים יהודים ובנים של משפחות שגרו שם, כולל ערבים ובדואים. אשר לחומר על רוחמה נעזרתי רבות ביומנו של הירשפלד, בספרו של אליהו כנעני, במכתבי משפחת מרגולין ומשפחת נסים אלקיים, ביומנו של יהודה אלקיים ובאלה שלקחו חלק או עבדו שם כפועלים.

גורם חשוב לידיעות שנאספו היו המתישבים בעזה והפועלים ברוחמה, אנשי העלייה השנייה, שהעניקו לי מזברונותיהם ומידיעותיהם וציוו עלי לכתוב בטרם יכסה העפר את עינינו, תוך ציון החובה שעל כל אחר מאיתנו שעמד ליד ערש תולדות הישוב בארץ למסור לדורות שאחריו את שירת חייהם ופעלם של אלה שיצאו לשליחות – לדרום, לנגב ולמדבר, – ללא תנאים אנושיים וללא ביטחון, והיו מוכנים לכל קורבן, ושל אלה שלא יכלו לכתוב זכרונותיהם שהיוו נדבכים בהקמת המדינה.

רבי יוסף ויטאל קלאבריש

בהיותו בדמשק, פגש במיודעו סופר הסת״ם הידוע, ר׳ יוסף ויטאל קלאבריש, מיוצאי גלילות קלבריאיה, אביו של ר׳ חיים ויטאל, המהרח״ו זיע׳׳א, אשר גם הוא נמנה על פליטי פורטוגל ואנקונה.

ר׳ יוסף ויטאל מאצילי בני ישראל היה, ניצוץ נשמתו מעזרא הסופר, ויש אומרים, משורש ר׳ מאיר ונפש ר' ישבב הסופר.

מלבד צדקותו וחסידותו, נמנה על אותם סופרי סת״ם יחידים, עליהם כוונו חז״ל בהשוותם את זיכוי הרבים שגורמת כתיבתם, לזריחת כוכבי השמים. מוניטין רבים יצאו לפרשיות התפילין ומזוזות שכתב, שכן, מלבד הכתב הנדיר ביופיו, הצטיינו גם בכך שנכתבו בקדושה ובטהרה, בריבוי טבילות, בכוונות ויחודים עילאיים.

מפה לאוזן סחו הבריות, כי מרן הבית יוסף סיפר, שהמגיד שהיה נגלה לו בקביעות מן השמים גילה לו כי: ״חצי העולם עומד בזכות התפילין הכשרות שר׳ יוסף ויטאל כותב״ ואף האר״י הקדוש אמר כן לבנו ר׳ חיים ויטאל. והרמ״ע מפאנו, גדול הדור, כאשר יצא חוצץ נגד המערערים על כשרות התפילין הנעשים באיטליה, כתב: שמכיון שהתפילין שעשה ר׳ יוסף ויטאל נעשו כתבנית אותם תפילין הנעשים באיטליה, הרי שיש בזה הוכחה ניצחת לכשרותם, והמערער על כך עתיד ליתן את הדין, (שו״ת הרמ״ע מפאנו סימן ל״ח).

לפיכך, מדקדקים במצוות התאוו לקבוע את המזוזות שכתב בפתחי בתיהם, ולעטר את ראשם וזרועם בפרשיות התפילין פרי קולמוסו. בדמים מרובים רכשו את התפילין ומזוזות שנשאו את השם: ״תפילין רב קלאבריש״, ונהגו בהם קדושה יתירה.

יוסף ה׳ עליכם ככם

בת יקרה, יראת שמים ותמימה, היתה לו לר׳ יוסף ויטאל. כאשר חפץ להשיאה, ביקש למצוא חתן כלבבו, תלמיד חכם צדיק ומיוחס. לכן כאשר פגש בר׳ פינטו יוסף ידידו משכבר הימים, שהיה מוכר לו כמי שמתאים לדרישותיו, החליט כי  הוא מתאים להיות חתנו, ועל אף גילו המתקדם (בשנות השבעים), נתן לו את בתו לאישה.

על פי מסורת המשפחה. כאן המקום לעמוד על נקודה עמומה, בה התחבטו כמה מכותבי קורות לימים (ראה: היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים עמי 490 הערה 27). והיא: האם רבי יוסף אביו של ר׳ יאשיהו הוא עצמו היה מגולי פורטוגל וניצל מן המוקד, או שמא היה רק נכדו של ר׳ יוסף הניצל. הגרום לערעור: מרחק השנים הרב בין גלות פורטוגל ללידת ר׳ יאשיהו. אכן, הם נשענו על אוצר ישראל ומקורותיו העמומים, שם נכתב שר׳ יוסף הגיע לדמשק מפורטוגל בשנת רנ״ז (1497) שהיא שנת גרוש פורטוגל. וזה לא נכון! כי כפי המסופר לעיל, ר׳ יוסף היה מנמלטי המוקד באנקונה בשלהי שנת שט״ו (1555), ורק אז הגיע לדמשק, ובודאי היה זה לא לפני שנת שט״ז. א״כ לפי ההערכה שר׳ יאשיהו נולד בסביבות שנת שכ״ה (1565), הרי שר׳ יוסף אביו נשא את בתו של ר׳ יוסף ויטאל כמה שנים אחר שהגיע לדמשק, ותיכף נולד לו בנו ר׳ יאשיהו, והדברים מתאימים מאד. אלא, שהנקודה הקשה היא: אם אכן הוא עצמו היה מגולי ספרד ופורטוגל, מוכרח הדבר שהיה כבר למעלה מגיל שמונים בעת שנולד לו בנו. אמנם אין בכך פירכא לגירסת מסורת המשפחה משתי סיבות: א. משום שיתכן כן, בפרט לפי מה שהיה רגיל בפיו של הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל שאבותיו ואבות אבותיו נולדו להוריהם בגיל מאוחר בדרך כלל, כפי שתעיד על כך העובדה שמאותם ימים (לפני למעלה מארבע מאות שנה) עד עתה אין בשושלתם יותר מעשר דורות, והמעיין בתאריכי הלידה בהמשך הספר יווכח בכך. ב. כידוע, גירוש ספרד אמנם היה בשנת רנ״ב, אך לא כל היהודים ברחו מיד, אלא רבים החביאו בסתר שנים רבות דבר יהדותם, ובפרט בגלות פורטוגל. אם כן, יתכן מאד, שר׳ יוסף נולד בספרד להוריו, כמה שנים לאחר שנת גירוש ספרד או פורטוגל, בזמן שהם המשיכו לדור בערים אלה כאנוסים, ורק לאחר כמה שנים נמלטו לאנקונה. השערה זו תתחזק עם העובדה שגזירת האפיפיור באנקונה חלה על ראשם של האנוסים בלבד.

אכן נפלאות הבורא, שני פליטי חרב מאותו גיא צלמות, נתגלגלו למקום אחד, הצדיק חתן, ויוסף הצדיק מחותן. וצדיקו של עולם, הוסיף מצדק צדקתו, ושידך ביניהם, להקים בנין נצח, לקיים שבחו ״צדקתך צדק לעולם". ודאי זהו הגורם שנתברך זרעם בברכת: ״יוסף ה׳ עליכם ככם אלף פעמים״, וכפי שדרשוהו דורשי רשומות: ״יוסף״ – ר׳ יוסף ור׳ יוסף, ״ה׳ עליכם״ – בורא עולם שעמד עליכם, להוציא אתכם מכור ההריגה, והוא שסובב וגלגל שתשתדכו ביניכם, אם כן, ראויים אתם, שמחיבורכם יצאו ״ככם״ – צדיקים כמותכם – ״אלף פעמים״

כפי שאכן זכו…

בהקמת בית מפואר זה, על אדני המשפחות המיוחסות בישראל, הונח היסוד האיתן לאותו בנין רב קומות, בנינה של צדיקי משפחת פינטו לדורותיהם.

לידתו של צדיק

בשנת שכ״ה (1565 למנינם), זרח בחושך אור לישרים, ונתברך ר׳ יוסף בפרי בטן, זרע קדש, נטע שעשועים.

עשר שנים לאחר שנמלט בחסדי ד׳ מן המוקד, נולד לו בן זקונים, הרי הוא, אור ישראל וקדושו, רבינו יאשיהו פינטו – ״הרב המוסמך״ – הרי״ף ד״עין יעקב״.

בהיוולדו, התמלא הבית אור – אורה של תורה.

מליצה זו, אין כוונתה רק לביתו הפרטי של ר׳ יוסף, בית העולם הזה, העראי, החולף כחלום.

– אלא לבית העומד לעולמי עד, בית שושלת גאוני וצדיקי משפחת פינטו, כמאמר החכם מכל אדם: ״בית צדיקים יעמוד״ (משלי יב,ז).

בית זה, הרי הוא ביתם של כלל ישראל, אותו בנין עליו נסמך בית ישראל דורות רבים. ובלידת ר׳ יאשיה התמלא הבית באור התורה, כי הוא היסוד שעל אושיותיו יצוק עמוד התורה המפואר של בנין זה.

כאמור לעיל, שונה ומגוון אורם של הצדיקים, לא דומה אורו של צדיק אחד, לאורו של חברו, אלא בשלל אורות יאירו. והשוני, חשיבותו בפרט באותם צדיקים שרשי האילן, היות וכל אחד נותן את כוחו המיוחד בגזע הנטיעה, להפרות תנובתה, להמתיק פירותיה, ולהוסיף בהם טעם כפי מעלתו. ור׳ יאשיהו, גדלותו בתורה, וחבוריו הכבירים, הם אשר הבהיקו ושלחו ניצוצי נוגה שהשרישו באילן רב פארות זה. מורשתו הרוחנית הכבירה, יצקה את התשתית והיסוד לחלק התורה, ומסירות הנפש למענה, בעומק קרביהם של צדיקי משפחת פינטו.

ביקורת חכמים על הכישוף.

מעשה בשנת 1715 שהבעל רצה לשאת אישה שנייה כי אשתו שהוא נשוי אתה קרוב ל – 16 שנה ילדיה מתים בעודם קטנים. הבעל טען שאשתו " דורשת אל המכשפות להפר מחשבותיו שלא ישא עליה ".

רבי יעקב אבן צור כותב " יחקרו וידרשו טיב העניין ויחרימו על כל איש ואישה שחשודין על זה ולא יזידון עוד לעסוק בלט ובכישוף, חתום על פסק הדין גם רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.

רבי דוד צבאי 1869 -1956 יליד רבאט שכיהן במאזאגאן ובאוג'דה מטעם השלטונות, התייחס לכישוף בשלילה. הוא סיפר על אישה שהעידה על יהודי מבעלי הסמרטוטין שהוא עוסק בכישופים שביקה ממנו שיכתוב לה " עניין חשק ואהבה " עם בחור, והחכם כינה את המכשף רשע.

הכישוף תופעה רגילה.

רבי יוסף משאש, שדחה אמונות עממיות, דן בכתביו על הכישוף כתופעה נפוצה. מעשה בחתן שנאסר במעשה כשפים ולא הייתה לו גבורת אנשים, זקנות שסיפרו לגבר שאשתו הראשונה עשתה כשפים לאשתו השנייה ולכן הוא עקר, או בעל שרצה לגרש את אשתו ללא כתובה כי עשתה לו כשפים, ואני אמרתי לו שאין בדבריו כלום. העושה כשפים עוברת על דת יהודית כי יש חשש שתכשיל אותו בשקצים. הוא נימק מדוע נשים עוסקות בכשפים.

א.      שרובן בטלניות, ומוחן רפה.

ב.       כדי שיהיו אהובות על ידי בעליהן, ובייחוד אם יש לו שתי נשים.

רבי יוסף שהתנגד לביגמיה ראה בתופעה זו השפעה של מעשי כישוף. לדבריו " דברים אלו מצויים בכל הנשים מאז ועד עתה.. בדורות האחרונים כל הנשים הן פרוצות בכשפים. כלומר הדבר נפוץ ואין להילחם בו.

אין הוא דוחה את הכישוף, הכישוף הוא למעלה מן הטבע, ותופעה בלתי מובנת. הכישוף עשוי להיות מועיל : משעה ביהודי שנקם בכוח כישופי במוסלמי שלעג ליהודים. ומעשה ביהודייה שהצליחה בכוח כישופיה לזרז לידת תינוק בבית מלך הודו. מסקנתו שאם הכישוף מועיל אין לפסול אותו.

בירושלים הייתה תקנה שהועתקה בשנת 1730 מלווה " חרם שלא לעשות שום כשפים ולא יצוה לגוי לעשות אפילו לאהבה. אבל במרוקו לא התקבלה תקנה זו

משפחת בן זהור

השם בן זהור עתיק יומין והיה ידוע בספרד של המאה השתים עשרה: המשורר הגדול רבי יהודה הלוי שר שירים לכבוד הרב נחמן בן אזהור (ספר כל שירי ר׳ יהודה הלוי תל אביב, תש״ו, עמי 275).

בקהילת סיביליה שבספרד, משם יצאו משפחות כהני ה׳ בגירוש שנת קנ״א (1331 למני) ובאו לאלג׳יריה ולאחר מכן לדבדו, חי היה ר׳ אבו אל פתח בן זהור ־ אשבילי תלמיד הגאון הרב יצחק בן יוסף אלפאסי (גראטץ, ח״ד, עמי 408).

ענף משפחת הכהן בן זהור הוא אחד מהקרומים שבענפי משפחות הכהנים בדברו, ולולי דמסתפינא היייתי אומר שהשם בן זהור זהה במידת מה לשם סקלי: שני הכינויים משמעותם זוהר וברק והם רומזים על היחוס הרב של הכהנים הסיביליאנים שבדברו.

בשנת תק״ץ שימש בדבדו הדיין הרב שלמה בן ר׳ אהרן הכהן בן זהור ז״ל: האם הרב הדיין הנזכר הוא הוא החסיד ר׳ שלמה בן זהור הטמון סמוך ממש לקבר המלוב״ן הרב שלמה בר מימון ז״ל ואשר רבים מיהודי דבדו נושעו בזכות תפילות ע״י ציון הרב זיע״א.

אנשי תורה ומעלה היו בני משפחת בן זהור וגם אנשי שררה וגבורה מפורסמים הם במסירות נפשם להציל עשוק מעושקו ולהגן על דלים ואביונים: ר׳ יצחק הכהן בן זהור נתן הון רב על מנת לשחרר יהודי מבית הסוהר (מוזכר בקונטרס תולדות דובדו וחכמיה, עמי ח׳, המצורף לשו״ת מעלות לשלמה לרב שלמה הכהן צבאן).

פתגמי שבח והלל נקשרו לשמם הטוב של בני המשפחה: ״דאר בן זהור דאר זוואג ולעאר״ (בית בן זהור בית החלטות והכבוד), וכן ״יא לביטיווי, יא חזאם צלטאן, ראה מעני בכותו, ראה ראפד לאמאן (משפחת לביטיווי, ״אבנט של המלך, מתגאה בבני משפחתו (בן זהור), אנשי בטחון ואמון״.

וכן ״לכוואהנא יא לחראר, יא מוואלין למזייא, יעמרו קנטאר קנטאר ומא ירדושי בלכטייא״ (הכהנים הגבורים בעלי השרות והטובה, לוקחים סחורה ועוד סחורה, ומחזירים ביד רחבה).

המשפחה מוזכרת ברשימת בתי האב של קהל דברו באגרת יחס פאס (ספר פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138 מאת הרב דוד עובדיה). המשפחה היתה מרובה באוכלוסין ורבים מבניה עברו לגור בערים: אוג׳דא, פאס, מלילייא, לעראייש, ווהראן ועוד.

הצדיק הישר והעניו, גזע תרשישים בנן של קדושים, נקי כפים ר׳ יהודה הכהן בן זהור הניח ברכה: שלמה.

החכם השלם, הולך חכמים יחכם, נהנה מיגיע כפיו, מרבה להטיב, הצדיק ר׳ שלמה הכהן בן זהור הנז׳ הוליד: יהודה, יוסף.

החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, תורה וגדולה במקום אחד, רחים ומוקיר רבנן, בן איש חיל, רודף צדקה וחסד, ירא ה׳ ושלם, תמך בהדפסת ספרים רבים (ספר קרן לדוד מאת הרב דוד הכהן סקלי, ויען שמואל מאת הרב שמואל מרציאנו, שיח יצחק מאת הרב יצחק אלמאליח, ספר י״ג שורשי היהדות מאת הרב מסעוד הכהן, ספר ויחל שלמה וספר ויאסוף שלמה מאת הרב שלמה הכהן צבאן, ועוד), הרב יהודה הכהן בן זהור הניח ברכה: משה, שלמה, מרדכי, מאיר, אסתר, אליס, יפה, אורלי-רחל, מרים, רות, דבורה.

הנכבד, בנן של גדולים ושועים, רודף צדקה וחסד, נהנה מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן בן זהור הוליד: משה, סתירא, פרלא, פנינא, מאחא, מרימא.

הצדיק, גומל חסדים טובים, הישיש הנכבד ר׳ משה הכהן בן זהור הוליד: יהודה, יוסף, אסתר.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן ומהנה אותם מנכסיו, ביתו פתוח לרווחה, ר׳ יהודה הכהן בן זהור הנז׳ הוליד: משה, עמרם, לאה.

גברא רבא יקירא, בעל יראת ה׳ טהורה, ממייסדי ומראשי הקהילה בעיר נאדור הצדיק ר׳ יוסף הכהן בן זהור הוליד: אהרן, סעדיה, אסתר, לאה.

חסידא קדישא, אבן הראשה, שמו נודע בשערים, חכם חרשים, גזע ישישים, יראת ה׳ היא אוצרו, פאר ישראל והדרו, מוכתר בכתר חסידות שבכהונה וכתר שם טוב, המלוב״ן החסיד הרב שלמה הכהן בן זהור זיע״א הוליד: משה.

החכם הנכבד הצדיק, נהנה מיגיע כפיו, אוהב צדקות, גומל חסדים ידיו רב לו בספר תורת ה׳, בר אבהן ובר אוריין הרב משה הכהן בן זהור הנד הוליד: אליהו, שלמה, חנניה, עווישא, מרימא.

היקר ושפל ברך, נקי כפים, טוב לה׳ ולבריות, הצדיק ר׳ אליהו הכהן בן זהור הנ״ז הוליד: משה, יוסף, אברהם, סתירא, מימי, מרים, עלו, סעידא.

השם הטוב, מתהלך בתומו, חי מיגיע כפיו, עושה צדקות הצדיק ר׳ שלמה הכהן בן זהור הנד הוליד: אליהו, יעקב, יהודה, משה, לוויהא, רחל, סימי, מרים.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק ר׳ חנניה הכהן בן זהור הנד הוליד: אליהו, סוליקא, פרטון.

החכם השלם והותיק, שב גם ישיש, אילן ששרשיו מרובין, מרבה להטיב, יראת ה׳ היא אוצרו הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן זהור הניח ברכה: שלמה, דוד, קמירא, מרימא.

גברא רבא יקירא, זקן ונשוא פנים, מוקיר רבנן, ביתו בית ועד לחכמים, עושה צדקות, הצדיק ר׳ שלמה הכהן בן זהור הוליד: יצחק, יוסף, יהודה, סעידא, עווישא, ג׳והרא, יאקות.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב לבי כינשתא, הצדיק ר׳ יצחק הכהן בן זהור הנד הוליד: אהרן, משה, שמעון, יעקב, רחמים.

הנכבד, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסדים תומך בבני תורה ומהנה אותם מנכסיו (העמיד בנין שלם עבור ישיבת בעלי תשובה), חונן דלים ומחסה לאביונים, ירא את ה׳ ושלם הצדיק ר׳ יוסף כהן בן זהור הגז׳ הוליד: מאיר הי״ד, אליהו, נונא, אסתר, דבורה.

היקר השם הטוב, טוב לה׳ ולבריות, איש חסד ורחמים הצדיק ר׳ יהודה הכהן בן זהור הנז׳ הניח ברכה: שלמה, אברהם, משה, סולטאנא, מרי, מאחא.

הזקן הבשר, תם וישר, שב גם ישיש, גומל חסדים טובים, עטרת זקנים, הצדיק ר׳ דוד הכהן בן זהור הנד הוליד: יוסף, מסעוד, אהרן, אליהו, סעידא, מאחא.

הנכבד היקר, נודב נדבות, אוהב צדקות, נקי כפים, הצדיק ר׳ יוסף הכהן בן אזהור הנד הוליד: שלמה, יעקב, דוד, מאיר, ג׳ולייט, שושנה, זקלין, עליזה, מזל-טוב.

השם הטוב, דובר משרים, תם וישר, הצדיק ר׳ מסעוד בן זהור הוליד: מזל, ורדה, לאה, רבקה.

היקר, ושפל ברך, נוח למקום נוח לבריות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן זהור הניח ברכה: דוד, שלמה, מרדכי, אסתר.

גברא רבא, נהנה מיגיע כפיו, תם וישר ר׳ אליהו הכהן בן זהור הנד הוליד: דוד, שלמה, יעקב.

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

רושם מעציב ועמוק היה הרושם אשר השאיר אחריו מותם של גאוני קירוואן רבי חננאל ורבי נסים גאון, בחייהם הרוחניים של כל קהלות ישראל באפריקי, על כי לא היה כמעט איש ממלא מקומם, נושא דגל התלמוד בארץ.

אמנם מתוך ריקנות זו ומתוך החשכה והאפילות, הופיע בזמן קצר ארח כך אור גדול כטוהר השמש המופיע ביום סגריר אחרי התפזר העבים, כן היה האור הזה בשמי היהדות בארץ המערב ויבוא תור זהב ותקופת נגה עוד בארץ ספרד מקום ששם כבר התרכזו מיטב הכוחות של דור השני לרבנות, האור הזה נצנץ בעיר פאס עוד בארם כבה גרם של שראוני אפריקי ר"ח ור"נ, אבל רק אז, רק אחרי מותם זמן מה החל להראות להופיע ולהאיר.

גבור האור הזה היה רבי יצחק ב"ר יעקב אלפסי – הרי"ף – איש רב פעלים בתורה התלמודית, רבם של גדולי הרבנים בספרד בדור שאחריו, ושבו תוכל באמת ארץ המערב להתגאות, הוא נולד שם בפאס במגרש קלעא חמאד תשע"ג, או תשצ"ג.

וימנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירוואן וילמוד לפני ר"ח ור"נ, ובשובו לעיר מולדתו נשאר שם ימים רבים עומד על משמרת התורה ויתפרסם שמו בכל הארץ ויפנו אליו בשאלותיהם, שם חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפסי ", הנודע למקור הראשון של דיני היהדות ושמפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו בזמנים שונים קודם.

גם חיבר מחזור ליום הכפורים, וכנראה גם פירוש לתלמוד. בהיותו כבן שבעים שנה או כבן חמשים, הלדינו עליו כליפא בן אלענב וחיים בנו, יש שמשערים כי המלשינות ההיא היה כפשע מדיני, ויתכן אם כן להיות כי נגעה אל הריב שהיה בין מגרווא ובני איפראן, שבטי המושלים הקודמים, ובין אלמוראביטין שהתנשאו זה קרוב למלוך, או אולי התייחסה המלשינות ההיא למלחמתם של האמוראביטין עם הנוצרים בספרד שהייתה אז סביב תתמ"ז.

כשנודע בתוך המחנות שני הנלחמים היו יהודים רבים ואפשר שהרי"ף התערב אז בזה מה שנוגע ליהודים הנלחמים, דבר שהיה לא לרצון למושל האלמורביטין. אם כה ואם כה נאלץ הרי"ף לצאת בגלל זאת מפאס.

לראשונה התגורר בקורדובה ואחר הלך לגרנדה ואחרי כן התיישב באליסונא בשנת תתמ"ט – 1079 -, שם מצא הרי"ף כר נרחב להרביץ תורה ויהיו לו מעריצים רבים עד כי גדל שמו למרחוק ויחשב בראש גדולי רבני ספרד בדור ההוא, ושם חיבר את ספרו " השאלות והתשובות " להשיב לכל אשר פנו אליו.

הרי"ף התנוסס לא רק בידיעתו התלמודית אשר מימי רב האי גאון לא קן כמוהו בזה. כמו כן גם נוסף על חכמתו וגדולתו היה בעל נפש נדיבה ורוח יקרה, ויהי גם לסמל התום והיושר. כמופת לזה תהיה לנו עובדה אחת אשר הגדול שבתלמידי הרי"ף רבי יוסף בן מיגאש, יספר אודותיו.

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.

אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

כשהתגברה מחלתו של הרב משה אהרון פינטו, באו עליו ייסורים גדולים. הוא לא ביקש דבר, אלא הסתגר בחדרו המיוחד, עלה על מיטתו, ונהג לבכות ולדבר בלחש. בני ביתו ניגשו ועמדו ליד הדלת, ושמעו כי תוך כדי בכייה התפלל הרב על כלל ישראל ועל כפרת עוונותיו שלו

בנו, הרב חיים שליט״א, ראה בסבלו ובייסוריו, וכמה וכמה פעמים נכנס אליו ושאל אותו אם הוא מסכים לכך, שרופא יגיע וינסה להקל על ייסוריו. הרב סירב. ״בני״, אמר לו, ״אל תביא רופא, כי אין לי כל תרעומת על השם יתברך, ואם מרוב כאבים אני נאלץ לבכות, הרי שמתוך הבכי בוקעת ממני תפילה מעומק הלב, ואני מנצל אותה להתפלל ולערוך חשבון נפש על הכלל ועל הפרט. דע לך בני, כי מי שאין לו כל תרעומת וסובל בשתיקה, מקבל עליו את הייסורים באהבה״.

הרב התייחס אל ייסוריו בבחינת ״את אשר יאהב הי יוכיח״. במשך ימי חוליו היה הרב מבקש בתפילתו ״׳הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך׳. ריבונו של עולם, אם הנשמה שלי מתוקנת כראוי – קח אותה אל בית גנזיך, וחוסה על עמלך, חוסה על הגוף, שלא יירקב ויתנוון בחיי״.

הרב הרגיש, כי ייסוריו מהווים כפרת עוונות על כלל ישראל. שכן, מסכת ייסוריו סיימה פרק חיים מופלא, של לימוד תורה, הסתפקות במועט, התבודדות והסתגרות מחיי העולם הזה ולימוד זכות על כלל ישראל. בעת שגברו עליו המכאובים אמר לפני קונו: ״ריבונו של עולם, צערי זה יהיה לכפרה על כלל ישראל. אם אדם חוטא, הוא מביא קורבן חיה ועוף ואתה מכפר. וביום הכיפורים היה כהן גדול משלח שעיר לעזאזל המדברה, וחטאיהם של ישראל כצמר היו. הנה גופי מונח לפניך כקורבן, לריח ניחוח לכפר על עוונות בני ישראל ועל חטאיהם״.

כל בני הבית, שעמדו סביבו, נתנו את קולם בבכי, על נכונותו ומסירותו למען הכלל, כשהוא מעמיד את טובתו האישית בתחתית סולם העדיפויות. יתירה מזאת. הרב משה אהרון ראה זאת כזכות, שבו בחר הקב״ה להיות קורבן. ״אם באו עלי כל הייסורים הרי שאני חביב ואהוב על ה׳ יתברך, כמו שנאמר ׳את אשר יאהב ה׳ יוכיח׳. ומכיוון שכך, הריני מבקש מהקב״ה לדון את כל עם ישראל לכף זכות״.

בהקשר לכך ראוי לציין את מה שנאמר בספר ״תולדות יצחק בן לוי ״ לפרשת ויחי, ששם נכתב כי צדיק המלמד בחייו זכות על ישראל יש לו גם בעולם האמת מדרגה שכזו, להמליץ טוב על עם ישראל. ועל כך גם נכתב, כי ביום שהצדיק נפטר מן העולם פוסקים הלכה כמותו בישיבה של הרקיע.

מים נובעים

ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצוק״ל,לאחר עריכת ההילולה, במעמד אלפים, עלו רבים להשתטח על הקבר. באחת ההקפות סביבו היפנה אחד המכובדים את תשומת ליבו של הרב חיים פינטו לכך, כי מים נובעים ממקום קבורת הצדיק. הניח הרב את ידו ליד המקום שבו חרוט שמו של הרב על הקבר, והנה, אמת נכון הדבר. הוא חש בזרם מים. הקהל שמסביב שם לב לכך, וכולם מיהרו ונדחקו כדי לזכות ולטבול את הידיים במים הנובעים. כשעשו כן, מייד נפסקה הנביעה.

חביבים

יסורים לפני המקום

משהתגברה המחלה והוא אושפז בבית חולים, החליטו הרופאים כי יש לקטוע את רגליו, ובכך להפסיק את כאבי התופת, שמהם סבל, ולמנוע את התפשטות המחלה לאיברים אחרים בגופו. הרב משה אהרון פינטו התנגד לכך בכל תוקף. שכן, את ייסוריו קיבל באהבה, בבחינת ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ככל שכאביו גברו, כך הרגיש קירבה יתירה כלפי המקום.

כשבני המשפחה הפצירו בו ודיברו על ליבו כי יסכים לקטיעה, אמר להם: ״את הכאבים מרגיש רק אנוכי לבדי, והקב״ה נתן אותם רק לי. בוטח אני בה'רופא חולים ובורא רפואות, כי הוא ירפא אותי. וחוץ מזה, הקב״ה הפקיד אצלי רמ״ח איברים, ואני חייב לשוב אליו ולהשיב לו אותם כשכולם אצלי״.

ואכן, חודשים לאחר מכן הגלידו הפצעים שהיו על רגליו, והכאבים שככו משהו. בני המשפחה שמחו על כך שכאבו הוקל, אך הרב לא הראה אותות שמחה וסיפר מה מציק לו: ״שבת נחמו מדאיגה אותי״, אמר.

בשבת נחמו שותקה מערכת הדיבור שלו. מרוב כאביו היה מכאן ואילך קם ומרים את ידיו כלפי מעלה, רוקד ושר, ומודה לבורא עולם.

אז כאילו אמר את מה שנהג לומר בעת שהיה מסוגל לדבר: ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ולא הסתלק הרב מהעולם עד שכל גופו היה מוכה ומיוסר, ללא מתום.

בשלב מסויים, כשהיה על סף שערי מוות ולא זיהה את מבקריו, כולל ילדיו ובני משפחתו, החליטו מקורביו כי יפסיקו לאפשר את הביקורים אצלו, שהיו למעשה קבלת קהל, לברכה ולתפילה. אולם, יומיים לאחר ההחלטה הזו חלמה אשה צדקת וייראת שמיים חלום, שבו הופיע הרב ודרש ממנה ״לבטל את ההחלטה המוזרה הזאת, כי אסור למנוע טוב מכלל ישראל״. הוא הוסיף, כי די אם ישים המבקש מים מחת למיטתו כדי שאלה יתברכו ותשרה עליהם הברכה.

האשה סיפרה על חלומה, ובני המשפחה נהגו על פי החלום.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

הקדמה

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.

מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.

לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו.         המחבר

ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה

מבוא

לאחר פרעות קנ"א – 1391 – ביהודי ספרד נחרבו קהילות רבות ואוכלוסייה יהודית גדולה הועברה על דתה. עליה נוספו לימים עוד יהודים שהמירו את דתם ויצאו מרצונם מכלל ישראל, עקב מעשיהם של ויסֶנטֵי פֶרֶר וחבורתו ותוצאותיו של ויכוח טוֹרטוֹסה 1412 – 1414. אלה ואלה, מומרים מאונס ומומרים מדעת, נשארו באותן שכונות שגרו בהן קודם כיהודים.

אלה ואלה נתחייבו עם המרתם להיות סמוכים על מוסדות העיר או הכפר מזה, ועל מוסדות הכנסיה מזה. והנה נמצא, מאנוסים וקונברסוס לא מצאו את דרכם את אותם המוסדות. לא השלטונות החילוניים ולא שלטונות הכנסיה דאגו ליצור תנאים נאותים להיקלטותם בציבור הנוצרי, ושנים ארוכות עברו עד שאותם אנוסים וקונברסוס, שרצו למצוא בכוח עצמם את דרכם אל הציבור הנוצרי, הגיעו אליו ממש.

בינתיים נידון אותו ציבור, שיצא מכלל ישראל, ושזיקתו למוסדות הקהילה פסקה, להיות נתון בתנאי בינים כ " ציבור בינים " שיצא מכלל אחד ואל הכלל השני לא הגיע. ההמרה לעצמה, שלכאורה צריכה הייתה לפתוח לפני האנוסים פתח לכל מערכות החברה הנוצרית, לא השכיחה את השנאה הטבעית נגדם כיהודים לשעבר.

עתה עברה שנאה זו לפסים חדשים של שנאת אנוסים וקונברסוס, וההמרה שהביאה את הממירים, בין מרצון ובין מאונס, לנצרות לא פתחה לפניהם את מערכות החברה הנוצרית.

במאה הט"ו ניצבת לפנינו בעיית יחסה של החברה הנוצרית והכנסיה לציבור יהודים בספרד שעל אף המרתו נתקיים בו כוחה של אוכלוסייה יהודית, אוכלוסייה שהוסיפה להתפרנס באותם אמצעי קיום שנתקיימו בהם קודם כיהודים ועתה באו למלא אותן פונקציות ציבוריות, כלכליות וחברתיות עצמן כנוצרים.

אלה הביאו עמהם את העם, שבתוכו צריכים להיקלט, אוצר רוחני, חברתי וכלכלי. אוצר זה בפני עצמו צריך היה לעבור מן העולם, אבל למעשה חייב היה למצוא את מקומו בכלל הנוצרי. לשם כך חייב היה צבור זה, כאמור תחילה, להיקלט המערכות החברה הנוצרית. אל על מעשי הקליטה בחברה זו מלמדים אותנו ימי קורותיו של קיבוץ האנוסים במשך המאה הט"ו.

ובעצם ייראה, שציבור זה הוא ממשיך דרכיה של העדה היהודית אף לאחר שיהודי ספרד גורשו משם ולא נתקיים בה כל מגע בין האנוסים ליהודים. קודם שנעבור לדון בשאלת היקלטותם של אנוסים בציבור הנוצרי נבדוק תחילה אם יש למצוא גישה עקרונית ביחסם של יהודי שלומי אמוני ישראל אל אחיהם שהמירו את דתם מאונס ויצאו מכלל ישראל.

כבר בירר בער, כי הציבור היהודי עמד לימין האנוסים וסייע בידם : " אנוסים ויהודים היו עם אחד, קשורים קשרי אמונה וגורל ותקוות משיחיות, שקיבלו בספרד גוון עממי וארצי מיוחד… מן הוידויים ומן העדויות של משפטי האינקויזיציה עולה מעין שיר השירים של כיסופים למולדת הלאומית, הארצית והשמימית, של כיסופים לכל דבר קטון שנתקדש במסורת האומה, ולענין גדול מזה הוא היוצר והמקיים את האומה "

על פי תפיסה זו נמצא שגורל אחד היה מוזמן ליהודים ולאנוסים : רדיפות, פרעות, גירושים, ועליה על המוקד לשם קידוש השם. וכבר מצאנו ביטויי חרדה לגורל האנוסים בדבריהם של בני הדורות ההם, רבי יצחק עראמה, רבי שלמה אבן וירגא. אלא שרק בשלהי המאה הט"ו נגזר דין אחד של חורבן והרס גם על האנוסים וגם על היהודים.

ובימים שאנו עומדים בהם, בימי השמד עצמם, לא חשו בדבר. מן הבחינה היהודית קיים ועומד ביחסם של יהודים את האנוסים הכלל : ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ואנוסים כיוון ששבו אל דתם ןאל עמם או אפילו הביעו את רצונם לשוב וקיימו מצוות אף קודם שנצטרפו מחדש אל היהדות, ברי שנתקבלו על אחיהם היהודים בכל אתר.

וכיון שיחס זה בין יהודים לאנוסים ברורו הוא בספרד בכל ימי המגד ביניהם, לא נדון בו עתה כאן. נבחן אפוא תחילת את יחסו של הציבור הנוצרי, שמשימות קליטה גדולות הועמדו לפניו, אל האנוסים. כדי לבנות את תולדותיהם של האנוסים בספרד וללמוד את יחסה של החברה הנוצרית אליהם במסגרת היסטורית של המאה הט"ו והט"ז, יש כנראה לחלק את תולדותיהם של האנוסים בכל מקון לשנַים :

Le    Hammam 

Marrakech est une cité antique à l'histoire millénaire dont les origines se perdent dans la nuit des temps, dans nombre de récits légendaires et de secrets enfouis. Il y avait dans cette belle cité médiévale aux allures de vaste oasis accueillante et stylisée, un imposant établissement de bains publics réputé, au nom particulièrement suggestif : le hammam^. 

Du sol au plafond, les murs carrelés du hammam étaient ornés de mosaïques chatoyantes au dessin traditionnel enjolivé de multiples arabesques et rehaussées de fioritures, enrichies du tracé sinueux de calligraphies en langue arabe, le tout  exécuté de main de maître. Sous les pieds du visiteur s'étendait un simple plancher de bois, alors que le bassin, centre d'attraction de la grande pièce principale du hammam, était revêtu de fine porcelaine importée spécialement de Chine. 

Au niveau inférieur, sous la chaleur du brouillard épais enveloppant la confrérie du hammam, dans la mystérieuse cave sombre abritant un four gigantesque, des hommes habillés de caftans noirs alimentaient le feu de la chaudière qui distribuait l'eau chaude indispensable à la bonne marche de l'établissement. 

Un jour, lors d'un été particulièrement torride, nous allâmes Rina ma mère, Salma notre aide ménagère musulmane et moi-même faire nos ablutions au Hammam. Alors que ma mère et Salma cheminaient d'un pas mesuré, je gambadais autour d'elles, débordant de joie, impatient de sentir les effluves d'eau de rose qui s'exhalaient du hammam vers son impressionnante entrée bigarrée.  

A l entrée du bain se tenait le gardien, grand, basané, le buste dénudé, le corps hâlé tout en muscles, très viril, vêtu d'une paire de pantalons brillants en toile de tente. Il tenait les bras croisés sur sa poitrine huileuse, à la manière des anciens génies légendaires, telle une apparition fraîchement éclose de la lanterne magique d'Aladin : " Vous êtes priés d'entrer, Mesdames et Messieurs " ponctua-t-il en martelant le sol de ses souliers pointus. Sur quoi, débordant d'enthousiasme et ne pouvant plus me retenir, je me ruais à l'intérieur. 

En même temps que Salma et ma mère qui s'attardaient quelque peu, Ali, un jeune garçon de quatorze ans, d'allure et d'apparence adulte en dépit de son jeune âge, franchit la porte d'entrée. Ce même Ali, avec lequel, il y a un an à peine, je jouais au foot avec un ballon confectionné à partir de chiffons et d'élastiques, s'est trouvé à présent un emploi sur la grande place et vend du jus d'orange naturel aux touristes de passage. 

Il semblerait qu'après une semaine passée dans la chaleur du Souk, il ait ressenti le besoin de se laver, de se débarbouiller au moins une fois par semaine et se débarrasser ainsi de cette poussière rouge et gluante qui colle à la peau. Dès son entrée, je l'ai fixé avec nostalgie, de ce regard particulier que portent les jeunes enfants sur leurs aînés. Mais depuis qu'il a commencé à travailler, j'étais devenu invisible à ses yeux, comme si entre temps, j'avais pris la consistance de l'air ambiant. 

Ce matin-là, aussitôt qu'il eut repéré Salma près du hammam, il se colla à ma mère et à sa dulcinée, s'efforçant de la sorte de pénétrer également dans la salle réservée aux femmes, misant sur son jeune âge, espérant, priant, souhaitant qu'on lui permette une seule fois de faire sa toilette, là, en compagnie de ces dames et surtout, en compagnie de Salma.  

Au-delà de l'entrée principale, le corridor se divise en deux sections, l'une abritant un espace réservé aux hommes et l'autre un espace réservé aux femmes. Ali me jette un coup d'œil songeur et après un temps me prend la main. Le gardien, occupé, regarde ailleurs, il réalise vaguement notre présence, nous prenant pour deux frères en bas âge impatients, précédant leur mère. Ali a les yeux brillants, tout comme les miens. Nous voilà de nouveau réunis Ali et moi, prêts à  jouer ensemble, comme auparavant. 

Arrivé au coude du couloir, Ali lâche ma main et se précipite au pas de course en direction de la salle des femmes. Je lui emboîte le pas, le serrant de près, c'est ainsi que l'on se comporte entre amis, n'est-ce pas ? Ali a presque vu la lumière au bout du tunnel, lorsque, et hélas pour lui, il tombe en arrêt devant l'une des gardiennes du lieu. Et quelle gardienne ! Une femme gigantesque engoncée dans des pantalons brillants, une large chemise ceinte par les extrémités autour de ses hanches couvrait son buste puissant.  De toute la largeur de son corps massif, elle bouchait l'entrée aux bassins, priant ses invitées de lui remettre les objets précieux à confier à sa garde. A ses côtés, s'amoncelaient sacs et portemonnaies en vrac, tous objets confondus. 

"Où crois-tu donc aller, jeune homme ?"   Demande telle à un Ali complètement pris de court, regardant autour de lui l'air hagard et hébété. Encore essoufflé par notre course, je m'approche de lui alors que dans son élan brisé il la fixe médusé, me saisit la main et lève un regard candide vers la dame géante. Nous voilà à nouveau réunis, le grand-frère et son cadet. 

"Non, non et non ! " s exclame-t-elle, en nous détachant l'un de l'autre d'une pression irrésistible. 

"Toi, tu peux entrer " lance-t-elle en me propulsant à l'intérieur de la salle. 

"Et toi "! Ordonne-t-elle à Ali !" assieds-toi là ! " lui dit-elle d'un ton sans réplique.  

Lorsque ma mère et Salma nous rejoignent enfin, c'est pour retrouver un Ali confus installé, l'oreille fort basse, au milieu d'objets empilés, rougissant sous le regard et le sourire que Salma lui adresse.   Laissant derrière elles un Ali orphelin, elles franchissent l'entrée du lieu défendu et me retrouvent dans la salle des ablutions. Et c'est alors que, moins d'une dizaine de minutes plus tard, Victoria fait son entrée au hammam. Victoria, dont le mari occupe un magasin de chaussures de sport au Souk, tout près de l'échoppe à jus d'Ali. 

"Pourquoi ne le laisses-tu pas rentrer ? "  demande-t-elle en sondant la gardienne de son regard perçant, "… c'est encore un enfant ! D'ailleurs, il est toujours imberbe, non ? C'est un enfant de grande taille, voilà tout " argumente-t-elle pour prendre la défense d'Ali. 

"Pour moi, il n'a pas l'air d'être un enfant aussi ingénu que cela² ! Il n'y a que des honnêtes femmes ici ! " rétorque la surveillante.  

"C'est bon, assez, assez ! " tranche-t-elle,  

Il est vivement recommandé de rester sur ses gardes et de prendre quelque distance lorsque Victoria monte sur ses grands chevaux : "Toi, tu viens avec moi,  jette-t-elle à Ali qui, du fond du cœur, rend grâce à Allah pour sa bonne fortune. D'un geste résolu, Victoria s’empare de la main d'Ali et l'entraîne à l'intérieur du hammam.  

 Ali regarde autour de lui, comme perdu dans un rêve. Des yeux, il fouille les deux salles. La première, la salle de toilette abritait une multitude de femmes dans leur intime nudité rodant autour des deux bassins, l'un pour l'eau chaude et l'autre pour l'eau froide – mais d'où Salma était absente – et la deuxième, la salle de massage, dans laquelle Ali était sûr de trouver l'élue de son cœur en tenue d'Eve. 

Je m'apprêtais à m'élancer derrière Ali, à l'appeler, le ramener vers moi, l'inciter à venir jouer avec moi, lorsque la main de ma mère vint soudain freiner mon élan. Elle m’empoigne fermement et sans crier gare, me plonge d'un seul coup et sans détour dans le bassin rempli d'eau chaude. Transpirant, le corps rougi, elle se met en devoir de me savonner énergiquement, faisant glisser sur mon corps un gros savon couleur vert olive. Alors que ces dames devisaient joyeusement, jouissaient de cet instant de liberté providentielle, s'évadaient de leurs quatre murs, de la cuisine, des travaux ménagers et de leurs enfants, je sentis un gant de toilette vigoureux me labourer le corps et m'étriller la peau. Je n'aimais pas particulièrement ce raclage d'épiderme mais prenais mon mal en patience, en attendant le gratifiant shampooing libérateur qui immanquablement allait suivre. Béat, je me laissais aller sous les doigts courant au-dessus de ma tête, puis, pressé de me débarrasser de toute cette mousse, je me jetais aussitôt après dans l'eau, arrosant et éclaboussant à tout va, en guise de rinçage. 

"Le bain, c'est sacré. Tu devrais faire preuve d'un peu plus de patience ", me disait ma mère.  

Mais voilà, moi je n'étais pas patient. J'avais hâte d'en finir, de courir retrouver Ali et de jouer enfin avec lui. Ma mère s'immergea d'un coup dans le liquide brûlant du bassin. Son visage se crispa un court instant sous l'action de la cuisante caresse, puis, s'abandonnant, elle poussa un long soupir, laissant le fluide imprégner la chair de cette bienfaisante brûlure. Elle se redressa, se mit sur son séant, ferma les yeux et jouissant pleinement de l'agréable sensation, elle dit alors, se parlant à elle-même, ou peut-être susurrant à l'intention de ses paires à la ronde : « Quoi de plus beau, de plus spirituel et de plus élevé que cet instant privilégié. C'est l'unité parfaite entre le corps et l'esprit ».  

Dès cet instant, ma mère n'était plus mienne. Elle semblait s'évader, se retirer en elle-même et me laisser le loisir de m'occuper de moi-même, de me débrouiller par mes propres moyens. Doucement, je tentais alors de m'éloigner à petits pas prudents. Mais aucune de mes tentatives ne lui échappait.  

Les yeux toujours fermés, elle me disait : "où penses-tu donc vouloir aller David" ? , avant de m'intimer : "Reste ici ".

Il ne me restait plus qu'à obéir. Je demeurais près du bassin, fermais les yeux à mon tour et essayais de comprendre ma mère. Comment faisait-elle pour ne pas ressentir l'ennui profond que pouvait générer ce séjour banal somme toute, dans de l'eau brûlante. Je finis par l'imiter et m'allongeais dans le liquide bouillant. Je jetais des regards à droite et à gauche, contemplais le plafond et m'efforçais de comprendre ce que mes yeux découvraient ; une sorte de beauté qui se situe au-delà de l'art, de la liberté totale qui est tellement absolue. Je sentais l'émerveillement me gagner devant les belles mosaïques aux couleurs diaprées et à la vue des versets du Coran incrustés dans le plafond du hammam.  

Je ramenais mes yeux vers ma mère. Je savais qu'au bout d'un certain temps, elle allait se calmer, suffisamment pour me rendre ma liberté, me permettre de papillonner à ma guise et courir retrouver Ali.  

Je pénétrais dans l'épais brouillard flottant dans la salle des massages. Une partie des femmes présentes comptaient parmi nos voisines. C'était l'occasion rêvée pour moi de les découvrir dépouillées de toutes les couches de vêtements qu'elles portaient d'habitude. Elles venaient au Hammam comme pour prendre des vacances et profitaient de l'opportunité pour s'aérer, sortir du confinement de leurs maisons. Dans cet espace social de grande convivialité, elles pouvaient rencontrer leurs paires, discuter de tout et de rien, échanger des idées. Le temps d'un bain, elles s'évadaient de l'ennui du quotidien, de la cuisine, des enfants, de l'éternel retour des tâches prosaïques et des nettoyages répétitifs. Un jour, un seul jour par semaine, loin de tout, les soucis disparaissent, l'esprit se détend. C'est la récréation, le délassement, le repos véritable. 

Mes yeux scrutaient les formes mouvantes à travers le rideau de brume, à la recherche de mon ami de jeux. Il se tenait dans une encoignure au fond du local, les yeux rivés sur le corps de Salma offert aux mains de la masseuse. De toute évidence, sa présence était loin de plaire à toutes ces dames exposées, qui, à l'instar des regards qu'il jetait à Salma, le fixaient à leur tour, mais courroucées, s'efforçant de cacher leur intimité sous leurs serviettes de toilette et marmonnant entre leurs dents leur intention d'aller se plaindre aux propriétaires du hammam.  

Visiblement, Ali semblait ne rien entendre ni rien remarquer autour de lui. Ce n'est que lorsque j'arrivais auprès de lui et que je m’emparais de sa main,  qu'il réalisa qu'un petit bonhomme le fixait. Il me jeta un rapide coup d'œil distrait, puis son regard rebondit aussitôt sur Salma. Mais sa main tenait toujours la mienne. Je compris et me réjouis de constater que nous étions toujours amis. Seulement, plus j'essayais de lui parler, de l'entraîner au loin, de l'inciter à me courir après, voire de provoquer une petite bagarre et plus Ali se minéralisait. Il était comme pétrifié et s'accrochait à son coin les pieds cloués, semblait-il, au parquet du hammam.  

Dans la pénombre brumeuse du hammam, sous les rayons de soleil qui filtraient à travers la lucarne et caressaient ses petits seins bruns, Salma, la bien-aimée, telle une colonne lumineuse, apparut à Ali. De tous ses yeux, il dévorait le corps longiligne offert, dans la crainte que les grands yeux noirs ne se heurtent à son regard brûlant, scrutateur. 

Assoupie, alanguie, rêveuse, Salma était allongée sur un large banc de bois, la tête enfouie dans ses cheveux, cachée dans un enchevêtrement de nattes noires torsadées. Elle s'étirait et ondulait sous les doigts experts de la masseuse, tel un chat sauvage fraîchement capturé, se laissant apprivoiser par les bienfaits de la captivité. Ali, bouche bée, frissonna lorsqu'il l'a vît se déployer comme une chatte sous les caresses habiles de la masseuse. Incontrôlée, sa langue lui pendait entre les lèvres.  

Les doigts potelés de la masseuse exploraient toute la largeur du dos raidi et crispé de Salma, se lançaient à l'assaut des chairs, se lovaient entre les os, pétrissaient les muscles fins et palpaient longuement la peau satinée. Le postérieur de Salma était pudiquement recouvert d'une serviette cachant son intimité, jusqu'au moment où la masseuse lui plongea ses paumes juvéniles dans un récipient à huile avant de laisser courir ses doigts sur les parties charnues minces et fermes de son anatomie. 

L'huile chauffée inondait son corps et s'insinuait dans l'entre-jambe. Salma, au sommet de l'extase, roulait des yeux et laissait son corps s'incruster davantage dans la planche de bois. La masseuse glissa alors vers le bas du corps, visant les longues cuisses fuselées, commença par les oindre d'huile et les caresser, pour ensuite les pétrir, alternant sur les muscles fins, massages tendus et souples relaxations. Pour couronner le tout et, se préparant à donner des soins minutieux d'une autre nature, elle plongea encore une fois ses mains dans l'huile chaude et se consacra avec une attention particulière aux plantes des pieds de Salma. 

C'est le moment que choisi Ali pour intervenir. D'un mouvement brusque, il retira ses mains, se détacha de moi et, rapide comme l'éclair, rampa tel un félin impatient vers la masseuse à qui il remit quelques pièces de monnaie en guise de pourboire. Celle-ci lui céda aussitôt sa place, abandonnant les pieds de Salma aux bons soins d'Ali.  

Salma sursauta violemment et faillit tomber de son siège en sentant sur son corps ce contact familier.  

" Chut, que t'arrive-t-il, un mauvais rêve ?"  lui demande-t-il souriant.

" Ali ! Que fais-tu ici ? Comment es-tu entré ? "  Salma le regardait éberluée.

"C'est interdit, tu ne peux pas rester ici ", lui souffla-t-elle en se reprenant, réalisant qu'elle devait éviter d'attirer de plus belle l'attention de toutes ces femmes qui ne décoléraient pas, toujours indignées par la présence d'Ali dans leur sanctuaire intime."Je sais, je sais "! dit-il baissant la voix, essayant de la calmer, "mais moi je t'aime et souhaite que tu m'aimes jusqu'à la fin de mes jours ". 

Salma s'apprêtait à lui répondre lorsqu'elle fut interrompue par des clameurs, un remue-ménage provenant de l'autre côté de la salle. Une des habituées, exaspérée, s'en était allée quérir la gardienne, une grande femme bien enrobée, qui ne portait pour tout habit qu'une sorte de collier de coquillages blancs. Elle agrippa le bras d'Ali, souleva ce dernier d'un coup de rein et sur son élan l'entraîna hors du bastion sacré réservé aux femmes.  

"C'est la dernière fois que tu pénètres chez les femmes. Tu peux aller te laver chez les hommes à présent. Tu n'es plus un petit enfant." 

 Elle le libéra et Ali s’empressa de prendre ses jambes à son cou, heureux de s'en tirer à si bon compte. Je quittais le hammam en compagnie de Salma qui me tenait la main et m'entraînait vers le chemin de retour. Ma mère, en grande conversation avec ses amies, s'attardait derrière nous.  

Posté dans une petite ruelle en face du hammam, Ali attendait Salma. Dès qu'elle le vit, elle me lâcha la main pour s’emparer des siennes et je pus voir comment leurs doigts s'entremêlaient, s'imbriquaient les uns dans les autres 

"Depuis que je te connais, je me trouve dans une confusion totale. J'oublie tout, le passé, la tradition, la conduite à suivre que les gens attendent d'une femme musulmane. Depuis que tu m'as dit que tu m'aimais, je suis devenue une partie de toi-même". Ils resserrèrent leur étreinte et s'éloignèrent étroitement enlacés.  

Moi, je les observais alors qu'ils bifurquaient vers la ruelle menant à Djamaâ-El-Fna. Dès cet instant, dans cette rue, je sus alors qu'Ali et moi n'étions plus les amis d'antan.

 Le hammam, du verbe hamma, chauffé, en arabe. C'est le bain collectif par excellence. Propagé par la religion musulmane, qui fait de l'hygiène une vertu rituelle, à une époque où les maisons privées n'étaient pas encore équipées de salles de bains. C'est le descendant des bains romains de l'antiquité, que les romains ont apportés avec eux en Orient, lors de leurs multiples conquêtes. 

   Pour les jeunes garçons, le hammam est un lieu de découvertes dans lequel ils pénètrent tout d'abord en compagnie de leur mère, dans l'espace réservé aux femmes, qui leur est ouvert – selon la tradition musulmane – jusqu'à leur circoncision. Une fois celle-ci effectuée, il n'est plus question de permettre à ces jeunes garçons de côtoyer ces dames, ils devront désormais rejoindre l'espace réservé aux hommes, vers l'entrée dans le monde des adultes en quelque sorte, souvent aux côtés de leurs pères ou de leurs amis.

מרבני תאזה היו הרב יצחק בן מיימון בן אלחנן. הרב דוד געי, הרב יהושע גיגי, הרב אברהם כהן סקלי. בשנת תש״ה נשיא הקהילה הוא אהרן מרציאנו. מספר הבתים והחצירות, בשנות תר״ל היה: הצירות 28, בתים 134, נפשות חמש מאות ושלושים ושש.

מספר הבתים והחצידות אשר בתאזה (פאס וחכמיה, א/ עמ' 6 בו).

54

בית כנסת ע״ש רבי אליהו בן נאים שופץ בסוף המאה הי״ח. אם קהילת תאזה היא מהעתיקות שבקהילות מרוקו מזל רב לא היה לה! הנסתרות לה׳ אלקינו.