רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
21.135 ׳׳היה אחד שלקח אתו שתי פרות ואמר: אני אתן אחת לרב ואחת לעצמי, ואחרי שגמר את הסעודה וחזר לביתו, הוא נפטר. חכם בן עשרים ושש. ומאז אף אחד לא לוקח שום דבר לעצמו בלבד״.
22.135 ״אני אף פעם לא הלכתי לר׳ דוד ומשה. ובפעם הראשונה שהלכתי עם המשפחה ובעלי, ומרוב שמיהרנו לא המלחתי את הבשר. וכשבאתי לבשל אותו, לא רצה להתבשל בשום אופן. אחר כך אחת אמרה לי: האם המלחת את הבשר? ואז זכרתי והתחלתי לבקש סליחה מר׳ דוד ומשה׳׳.
23.135 ״אדם אחד בשם עאקנין היה בעיירה תלוואת, ליד ר׳ דוד ומשה. לבנו, אני חושב הוא נמצא בארץ, היה אוטו. הוא מוכר בגדים. אני ה
ייתי עובד אצלו כנהג. פעם נסענו לזיארה בקדוש הזה, ר׳ דוד ומשה, והוא סיפר לי על מעשה ניסים שקרה לו. פעם, הוא סיפר, נסע באוטו שלו. היה בעיירה אימגראן, ובמקום השני בשם תארודאנת. בין אימגראן לבין תארודאנת יורד שלג בגובה של שלושה מטרים. אותו יהודי שקע בשלג עם האוטו. הנהג ניסה להתניע את האוטו אך לא היה דלק. בא אבא של עקאן ונתן לו בקבוק מלא מים שהביא
מן הקדוש. שם באוטו. האוטו נסע והוא סיפר שהוא נסע שלושה ימים עד שהגיע לעיירה
שלו״.
24.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה. בני זה קראתי לו שם על שם ר׳ דוד ומשה.אני לקחתי את אשתי והלכנו להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. היא חלמה שם והלכה לפקיד הנמצא היום במושב א׳. שמו מ״ד. סיפרה לו שחלמה כך וכך והוא פתר לה את החלום ומסר לה שהיא עתידה ללדת בן ולקרוא לו על שם ר׳ דוד ומשה. לקרוא לו דוד וכך היה״.
Mariage juif a Mogador-fran-angl..Historique des ketoubots enluminees
Historique des ketoubots enluminees
Je suis probablement le dernier dépositaire d'une tradition juive millénaire qui se perd : la ketouba enluminée.
Théoriquement, le mariage juif est d'une extrême simplicité : il consiste, pour l'homme, à remettre à la femme – qui n'est pas en puissance de mari et qui y consent en l'acceptant – un objet en métal précieux en lui disant devant témoins : " Tu m'es consacrée par cet objet-ci suivant la loi de Moïse et des fils d'Israël ".
En fait, si l'accomplissement de cette formalité suffit pour que la femme soit engagée et ne puisse être libérée que par un acte régulier de répudiation ( guett ) il ne permet pas encore au couple de consommer le mariage. Il y faut, suivant le code juif, d'aures formalites telles que les benedictions nuptiales et la lecture de la ketouba. Nous rappelons pour mémoire le dais nuptial et le bris d'un verre blanc.
La ketouba est le contrat par lequel l'époux s'engage, entre autres, à remplir le devoir conjugal, à pourvoir aux besoins matériels de sa femme, à lui assurer un douaire et à lui verser, en cas de répudiation, une indemnité fixée d'avance, généralement en rapport avec le trousseau et la dot qu'elle lui apporte. D'autres devoirs peuvent y être explicitement exprimés et toutes les précisions dont auront convenu les parents de la femme (ou ses tuteurs légaux) et l'époux : obligation de ne pas emmener la femme en une autre ville ou un autre pays au-delà des mers (mis à part la " montée " en Israël qui ne peut être interdite à aucun Juif), l'obligation de ne pas prendre d'autre épouse du vivant de la femme (dans les pays où la polygamie est autorisée), le régime d'héritage, dans quelle monnaie sera payee l'indemnite de repudiation, ect.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
La communaute juive de Taroudant
Nous ne disposons pas de documents historiques sur l'origine et revolution de la communaute juive de Taroudant et son environnement. Cependant, il ne fait aucun doute que des communautes juives rurales ou semi-rurales y existaient des le Xleme siecle au moins. La celebre qina [=elegie] d'Abraham Ibn Ezra, qui evoque au mileu du Xlleme siecle la destruction des communautes juives au Maghreb et en Andalousie sous les Almohades, y inclut celles du Sous, dont Taroudant a ete une des plus grandes.
D'apres des rares chroniques et des temoignages, le sort de ces communautes rurales et semi-rurales a d'ailleurs ete lie tout le long de leur histoire jUsqu'a leur dispersion dans les annees 1962-1963 et leur emigration en Israel. A certaines epoques comme aux XVIeme – XlXeme, a differentes reprises, lors de disettes ou de troubles graves, les petites communautes de Tiout, et d'Igli, Oulad Berrhil, Oulad Hassan, Tinzert et Arazan (appelees communement Ras-l-Wad), d'Oulad Buriis ou meme d'Aqqa et Tata aux confins du Sahara, ont nourri la population de Taroudant et en ont maintenu le nombre habituel, un millier de personnes en general, alors qu'elles comptaient quant a elles de 30 a 200 membres au maximum.
Dans d'autres circonstances, comme au debut du XVIIeme siecle, a la suite d'une epidemie de peste, les juifs de Taroudant ont trouve refuge a Aqqa et ses environs.Taroudant et les communautes voisines ont de plus ete unies depuis le XVIeme siecle au moins par des activites kabbalistiques intenses et par la veneration commune des saints, de la famille Cohen Azogh– Le surnom Azogh semble etre origine berbere. Dans cette langue, le radical / z-w-gh– designe la qualite de rouge, rouquin, vert, vermillion – en particulier, qui sont enterres parmi les tribus berberes des Mentaga et des Mnabha ou bien a Taroudant meme, comme le montrent bien les documents qui seront presentes ici.
Ces differents brassages de communautes se refletent d'ailleurs dans le parler judeo-arabe de Taroudant, ou des centaines de termes berberes continuent de designer des entries de la vie quotidienne, du corps humain et de la maison. Cette hybridation ne saurait s'expliquer que par le fait qu'une partie des locuteurs au moins etait bilingue dans les siecles precedents, ceux qui etaient originaires des communautes rurales en particulier, et pratiquaient aussi bien le judeo-arabe que le (judeo-) berbere, alors qu'a Taroudant meme, les juifs n'utilisaient aux XlXeme et XXeme siecles que le judeo-arabe comme langue principale.
- Ces communautes de la plaine du Sous ont bien evidemment connu les aleas et les
rebondissements sociopolitiques qui ont sans cesse secoue le sud du Maroc depuis le Moyen Age jusqu'a l'etablissement du Protectorat franfais de 1912Pendant cette longue periode, c'est une instabilite chronique qui a frappe la region, a cause des luttes entre les differentes dynasties berberes ou arabes qui se sont succede, dont certaines comme les Saadiens y ont meme pris naissance au XVIeme siecle et ont adopte pendant un certain temps Taroudant comme capitale.
D'autres luttes frequentes ont oppose le pouvoir central de Fes, de Marrakech ou de Meknes aux potentats locaux ou a des pretendants au trone, comme les maitres du Tazerwalt.
Ces communautes, avec a leur tete Taroudant, ont joui tout autant des nouvelles opportunites economiques qui ont fait prosperer les populations locales a certaines epoques plus ou moins longues, comme la culture de la canne a sucre aux XVIeme et XVIIeme siecles ou le commerce transsaharien, dont dont Taroudant etait jusqu'au debut du XXeme siecle une place importante sur la route de Marrakech, d'Essaouira (Mogador) ou d'Agadir.
En dehors de ces activites commerciales internationales, y compris la frappe de la monnaie, les juifs du Sous ont subsiste grace au petit commerce de tissus et de denrees alimentaires, dont ils etaient souvent les distributeurs attitres, de metiers artisanaux et de colportage.
Les juifs etaient les orfevres, les ferblantiers, les matelassiers, les selliers et les cordonniers et certains proposaient leurs maigres marchandises ou leurs services dans les souks des differentes localites, en s'absentant souvent de longs mois de leurs foyers.
BRIT 31-PAGE17
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אמה של מלכות
על אשת רבי שר שלום, אם אביו של רבנו, הרבנית מרת ג׳אמילה, בתו של רבי יעקב בירדוגו זצ״ל, ונינת המלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. מספר רבנו בהקדמה לספר עדות ביעקב: שהשידוך של סביו רבי ש
ר שלום שנעשה עם הרבנית ג׳אמילה, נוצר מקשרי ידידות ואהבה גדולים, שנוצרו בין אביה של הרבנית ג׳אמילה רבי יעקב בירדוגו עם רבי שר שלום בהיותם לומדים יחד, וגם נסמכו לדיינות באותו יום. רבי יעקב שראה את רבי שר שלום נשוי, ועד קרוב לשנתו החמישים לא זכה שיולד לו בן זכר, נתן את בתו הצעירה מרת ג׳מיאלה לרבי שר שלום להיות לו לאישה על אשתו כדי לקיים מצות פו״ר. וברוך ה׳ נולד ממנה הבן ר׳ מימון, אביו של רבנו זצ׳׳ל.
ומספר רבנו שהיא היתה צדקת גמורה יוצאת מן הכלל באהבת הבריות וביקור חולים, ולא דברה כלל בר״ה וביוה״כ, והיתה באה לבית הכנסת בכל שבת וחג, על אף שבאותו הזמן לא היו עזרות נשים כלל בבתי הכנסת, וזה מחמת ששום אשה לא היתה באה לביהכנ״ס גם לא ביום כפור, והיתה עומדת במדרגה עליונה של בית הכנסת שהיתה רחבה, ומכסה את ראשה וכל גופה בצעיף, ובין הכל נשאת שבע שנים, כי בעלה רבי שר שלום נפטר כשהוא צעיר בן נח׳ שנה, והניח את הבן רבי מימון כשהוא בן שבע, וממשיך רבנו ומספר שהיא האריכה ימים ועברה הגבורות, וראתה את הבת הראשונה שלו, והיתה אוהבת את משפחתו כבבת עינה.
יוצאי ירך יעקב
מספר רבנו על מר זקנו, (אבי אם אביו) רבי יעקב בירדוגו: שהוא היה ראש מורי ההוראה וראש הדיינים וכינוהו ריש מתא וריש מתיבתא. וגם היה לו כבוד מצד אבותיו הקדושים שהיה נכד למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ״ל. רבי יעקב הוציא לאור מכת׳׳י את ספרו של סביו שו״ת משפטים ישרים, ואת הספר של דודו שו״ת שופריה דיעקב ח״א. כתב את השו״ת עדות ביעקב שהוא פרי תשובות שענה בתוקף היותו דיין. (הספר עדות ביעקב יצא לאור בהגהתו המדוקדקת ג׳ וד׳ פעמים של רבנו בשנת תשנ״ו, אחרי שבחמישים שנה הכת״י נמצא תחת ידו) רבנו משבח את תוכנו של הספר ואומר: זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, זבח משפחה הוא לנו, תורתו מאירה ומזהירה ביופיה והדרה, וכל הבתי דינים יהנו מהספר הזה, כי הוא מלא וגדוש מכל הענינים שעוברים בבתי הדין, בפרט שלשונו יפה וקלה להבנה, ויש בו טעם זקנים של אבותיו הראשונים. ומלבד כוחו הגדול בתורה, הי׳ צדיק עצום עניש וקטיל פעם נדה ב׳ אנשים שהיו חייבים נידוי ומתו בתוך ה ־ 30 יום לנידוי. וגם רב צעיר שנתנגד אליו בענין קרקע שלו לא האריך ימים. רבי יעקב היה בנו של רבי מרדכי שהי׳ מכונה הרב המבי״ן מצאצאי רבי משה המכונה המשבי״ר.
רבי מימון
אביו של רבנו רבי מימון זצ״ל, נולד בשנת תרל׳׳ח, ונתייתם מאביו כשהיה בן 7 שנים, ונתגדל על ברכי סביו רבי יעקב בירדוגו ועל ברכי אחות אמו אשת רבי יהושע בירדוגו, רבי מימון היה מנכבדי העדה, ביתו היה בית ועד לחכמים ושרת את הקהילה באומנות החזנות והמילה, והיה מומחה גדול בענין שטרות וכשהיו אנשים רוצים לעשות שותפות בעסק והיו צריכים לעשות הסכם כתוב, וכן אנשים שהיו צריכים לעשות שטר הלוואה או מכירה היו באים לרבי מימון והוא היה מסגנן את ההסכם בצורה הברורה ביותר שלא יוכל אחד מן הצדדים לרמות את חבירו וזה היה חלק מפרנסתו, וכתב בענין זה חיבור שלם הנקרא ״אוצרות שמים״ ונקרא בשם זה לרמוז על שמו מימון משאש ועדיין הוא בכתובים, (והם פסקי הלכות, ורבנו הוסיף עליהם מקורות הגהות והארות כדרכה של תורה).
רבי מימון למד תורה אצל רבי חיים מריגי׳ן זצ״ל ובסוף ספר שמש ומגן ח״א (עמי רצז) הובאה שם קינה מרגשת מלאה הוד ויקר שכתב רבי מימון אחר פטירת מורו ורבו שנתבש״ם כב׳ למר חשון תרפ״ד ובן ששים היה רבי חיים כשנפטר, כל ימיו של רבי חיים ישב על התורה ועל העבודה ולא נהנה מכספי ציבור, אלא נהנה מיגיעו, והיה חריף ושנון הרבה.
בהקדמתו לספר שערך והגיה וסדר לדפוס ״תורות אמת״ כותב רבנו: שאחד מן המסייעים הגדולים לחברתו דובב שפתי ישנים הוא מור אביו, שהוא מלא חכמה ודעת קדושים, חכמתו ותורתו שלימה ומפוארה, בפלפול ובסברא ישרה זכה וברה, קולע אל השערה, מעיני העדה והדרה, וכל דבר קשה אותו ימסה, שופרא דסופרי, חן ערכו מי ימלל.
רבי מימון, כאמור: הוא שפנה ובקש מרבי יצחק סבאג שיטול על עצמו ללמד בחורים צעירים, אמנם רבי יצחק מיהר לענות לו ״אבל אין צעירים״, ענה לו ר׳ מימון יש לי את בני שלום תתחיל איתו, ומספר רבנו בהקדמתו לספרו ״מזרח שמש״ שאביו רבי מימון היה התומך העיקרי בישיבת ר׳ יצחק סבג, וזאת כדי שילמד אותו, וזכה שמתוך שזיכה לבנו, זיכה גם לאחרים ללמוד תורה ויר״ש מרבי יצחק סבאג זצ״ל. מכבדו בחייו מכבדו במותו
מספר הגאון רבי יצחק ברדא שליט״א שבביקור האחרון שלו אצל רבנו (כג׳ שבועות לפני פטירתו של רבנו זצ״ל) הראה לו רבנו את כתב היד של ספרו וחם השמש והראה לו שתחילת כל דבור כותבה בכתב מרובע, ושמתחת לבלנק שלו שם דף שורות ומסתייע ממנו לא לנטות מעלה ומטה, כדי שתהיה הנאה להסתכל בו, כמו ההנאה שמרגישים כשמסתכלים על ציור.
ואומר לו רבנו הנה עברתי גבורות מבורות ותראה איך הכתב שלי, וזה משום שבצעירותי הייתי כותב ד״ת, וכן כתובות ושטרות, והייתי מראה אותם למור אבי ז״ל והייתי שואלו אם כתבתי יפה, ותמיד היה מור אבי אומר לי אתה יכול יותר טוב, ומאז בכל עת שאני כותב, אני חושב שמור אבי עומד מאחורי ואומר לי אתה יוכל לכתוב יותר יפה, ואני גם בתוך כדי כתיבה משפר ומשפר. ומסיים רבי יצחק ואומר: ישוב הדעת עד גיל כזה, זה פלא פלאות.
רבי מימון נפטר בגיל 71 בסוף שנת תש״ט, זמן קצר לאחר שנבחר רבנו לכהן בדיינות בקזאבלנקא, אימו משבח אותה רבנו ביראת שמים שלה ובאהבתה לתורה ולתלמידי חכמים, נפטרה בשנת תרצ״ז בהיותה בת 53 שנים. ת.נ.צ.ב.ה.
דמנאת העיר-א. בשן
בצורת בשנת 1937 והשלכותיה על מצב היהודים והחינוך.
מורה בבית ספר בדמנאת בשם הגברת ניניו פרסמה תיאור המצוקה בעיר זו ובדרום מרוקו. בעקבות הבצורת ששררה באותה שנה, והשפעת העל התלמידים, והאוכלוסייה היהודית. חג הפסח שנחוג בדרך כלל בשמחה, היה עצוב כמו ט' באב.
בבית הכנסת לא שרו בעת התפילה. ביום ראשון שלאחר החג החנויות נסגרו, כי הגברים נשארו בבתי הכנסת לאמירת תהלים לאחר התפילה הרגילה. הוכרז על יום תענית לכל אדם מגיל חמש. ב-11 לפני הצהריים התכנסו לאמירת תהלים, ולאחר מכן צעדו לבית הקברות, שם אמרו סליחות והתחננו לגשם.
השוק של יום ראשון היה ריק. מחירי המזון האמירו, ורבו הגנבות על ידי אנשים במצוקה. סוחרים יהודים ומוסלמים הותקפו לשם שוד, ורוקנו את סחורתם הדלה ואת כספם. היהודים שבשנים רגילות מילאו תפקיד חשוב בכלכלה של דמנאת, היו קונים את היבול של החקלאים כדי למוכרו לצרכנים, פשטו את הרגל.
הילדים שרגילים להתלבש חגיגית לחגים, לא לבשו את בגדי החג שלהם. התלמידים סבלו מהתיבשות, ומגפה של שפעת פקד רבים מהם. בפעם הראשונה שכה הרבה תלמידים נעדרו מהלימודים בחודש אפריל. חמישה עשר התלמידים הבוגרים עשבו את בית הספר של מנת לחפש עבודה בדמנאת או בסביבתה, בה לא שרר יובש כה חמור.
הממשל המקומי נקט ביוזמה : פתח מחסנים וחילק אורז וחיטה. ארגן בדיקות רפואיות ללא תשלום, בתדירות גבוהה. המוסלמים קיבלו בכל יום רבע קילו חיטה למשפחה, ובפעם הראשונה ניתן גם ליהודים חצי קילו אורז למשפחה. המצב הורע לקראת החורף.
אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהילדים ללמוד בתלמוד תורה, למרות שחלק מההורים נטו למודרנה……………….. גם הרשת של חב"ד " אהלי יוסף יצחק ", פתחה תלמוד תורה, אבל לא הייתה כאן ישיבה.
יהודי ארצות הברית סייעו בהקמת מוסדות בדמנאת. התלמידים למדו עברית מודרנית, והגיעו גם שליחים מהארץ כדי להכשירם לעליה ארצה – שליח ארץ שיראל ש. בן צור כתב על הכפרים בסיבת מראכש, פורסם בעיתון " הבוקר " ב-5 באפריל 1953.
בית הספר כל ישראל חברים הוא דם מועדון קהילתי חברתי. מחלקים בו ספרים לתמידים מצטיינים. לקראת הטקס נוקה המללאח, והוכנו הקישוטים. התלמידים שרו והכינו הצגה. נוכחו המושל ושכנים ברברים. היה גם בית ספר ביוזמת " אוצר התורה " ובפיקוחה.
מספר היהודים והתלמידים.
לפי מפקדים בשנת 1936 ובשנת 1953
ב-1936 היו בדמנאת 1691 יהודים, בבית הספר למדו 99 תלמידים
ב- 1951 היו בה 1800 יהודים, ומספר התלמידים 155
ב-1953 אותו מספר יהודים, מספר התלמידים : 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב " צלא " למדו מאה תלמידים. 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמאלי.
החתונה היהודית בדמנאת.
פלאמאנד שחקר את המללאח בדמנאת תיאר את טקס החתונה :
בשבת מובל החתן בשמחה לבית הכנסת. בעת התפילה, האימא של הכלה מבקרת את בתה., מעניקה לה תכשיטים ועוזרת לה לצאת מהתא בו הייתה מאז החתונה. כשהחתן חוזר מבית הכנסת, הוא מזמין את משפחת הכלה לסעודה.
הסעודה החגיגית האחרונה נערכת ביום ראשון, ואחרי זה חוזרות המשפחות כל אחת לביתה. ביום הרביעי שלאחר מכן הכלה עוזבת את ביתה לראשונה. בעלה וחבריו מלווים אותה. היא טובלת, אוכלת חמישה דגים שבעלה דג בשבילה כסגולה לפריון.
מעתה הזוג מצפה לפרי בטן.כל לידה של בן, בעיקר בן בכור מוכרז בקולי קולות, זו הזדמנות לחגיגיה. לידת בת אומנם מלווה בשתיקה מאכזבת, למרות זאת גם זו היא הזדמנות לחגיגה, אבל בפחות טקסיות מאשר לידת בן הנחשבת כמתנת אלוה. בשנת 1955 בעת ביקורו של חיים זאב הירשברג בדמנאת ראה נישואין בדמנאת בין חתן בן עשרים לכלה בת 12.
שני מורים בבית הספר של כל ישראל חברים כתבו את הדברים דלהלן לנשיא כי"ח, אחד במראכש ב-17 בדצמבר 1932 והשני ברבאט במארס 1934.
גיל הנישואין נמוך.
ניתן לראות ילדים וילדות בני 9-10 הנשואי כבר . האוכלוסייה אינה מתקדמת, ולידת הבת היא כמעט אסון. לכן ההורים רוצים להיפטר ממנה על ידי כך שמשיאים אותה כשהיא צעירה מאוד. בנות בגיל 15 נחשבות מבוגרות, ואיש אינו חפץ לקחתן.
משיאין אותן לגברים בני עשרים וחמש ומעלה, לעתים אלמנים נושאים ילדה בת עשר. לאחרונה נערכה חתונה של ילדה בת תשע עם גבר שן שלושים.
ההורים נתנו שוחד לעדים שיעידו בפני המושל שהיא בת 14, על מנת לא לעבור על תקנות הממשל. אחרי הטבילה במקווה מטפלים בשערותיה ובצמותיה, והצמה הגדולה ביותר נופלת על אפה, מכסה את הפנים ומגיעה עד שדיה.
פניה מצועפות בהינומה לבנה. ידיה ורגליה צבועות בחינה. באותו הזמן מטפלים הספרים בשערותיו של החתן. מביאים אותה לחופה כשהיא רכובה על פרד. רבים מחזיקים בידיהם נרות דולקים. כשהיא מגיעה לחופה פורצות הנשים במצווחות של שמחה.
יורדת מעל הפרד, טובלת ידה בדבש ובחלב ומורחת על קיר ביתה, וזורקת ביצה חיה על התקרה. החתן הולך לקראתה, מנשק את ידה, ולאחר הקידושין שובר כוס כנהוג. כל הקהילה משתתפת בחתונה ובעודה. בחצי גובה הקיר נמצא חדר המיטות של הזוג, שאינו יוצר ממנו במשך שבוע מזמן החתונה.
תגובת המזכיר של כל ישראל חברים כי נישואי בוסר הנהוגים בדמנאת ובמרוקו בכלל ייפסקו כאשר יבואו במגע מתמשך עם התרבות הצרפתית.
הרבנים והדיינים בעת משטר החסות – דיון מוכר בדמנאת.
לפי חוק הדיינים שנחתם בין ממשלת מרוקו ובין ממשלת צרפת באלחזיראס בזנת 1916 המורכב מ – 24 סעיפים, נקבע תקנון לגבי סדרי הדין של בתי הדין המוכרים על ידי ממשל החסות, וכן רשימה של 17 ערים ביניהם גם דמנאת הבן בית הדין מוכר על ידי הממשל. בראשם " בית הדין הגבוה " ברבאט בו כיהן הרב הראשי וסגנו.
הרבנים המוכרים היו מתכנסים מדי פעם כדי לדון ולהחליט בעניינים הנוגעים בחיי הדת, כמו בתי הדין, השחיטה, החינוך ועוד. באסיפה השנתית השישית שהתקיימה בשנת תשט"ו שהייתה האסיפה האחרונה, נזכר הרב חיים שושנה כמי שכיהן כרבה של דמנאת.
הרב של דמנאת בשנים תשט"ו – תש"כ היה רבי שמעון בן אליהו דיין, שחיבר את הספר " זהב שבא ", שאלות ותשובות, ירושלים תשל"ז. הוא גם כיהן בקהילות מראכש וקזבלנקה בין השנים תש"כ – תשל"ג, עלה לארץ ונפטר בתשל"ה.
הוא נשאל והשיב בז' מנ"א תשי"ט בדמנאת על מקרה בו יהודי שטען על אשתו שהיא מתחברת עם נוצרי, ונוסעת עמו במכונית שלו, שניהם לבד. האישה הודתה שנסעה אתו במכונית כארבע פעמים מחוץ לעיר, אבל לא קרב אליה בדרך אישות ובלאו הכי אין לו גבורת אנשים.
הבעל גם הביא שלושה עדים שראו את האישה במכונית עם הנוצרי. ואחד מהם העיד שבצאתו מן המכונית ראה אותה שהייתה מתחבקת ומתנשקת עם הנוצרי, ועתה שאל הבעל מה דינה של אישה זו.
פסק דינו של החכם כי " רשאי הבעל הנזכר לגרש את אשתו ואפילו בעל כורחה ובלי כתובה, ואפילו אם ירצה לגרשה מכל מקום איבדה את כתובתה – " זהב שבא " זימן ג'. . יש להניח שהנוצרי הוא צרפתי. האירוע מעיד על הקשר של היהודים בדמנאת עם פקידי הממשל הצרפתי.
בדמנאת היה נהוג נוסח שטר משכנתא, כפי שכתב החכם הנזכר בספרו, שם, סימן, יא.
נוא נשאל " באה לפני בעיר דמנאת אלמנה שציוותה סמוך למיתתה שנתנה לבן אחותה ג' מאות אלף פראנקים לשאת ולתת בהם ". בהמשך מסופר שהיה ערעור על הצוואה. החכם דן בנושא למרות " שעניין זה אינו מסמכות בית הדין כי עניין של דיני ממונות מכל מקום נטפלתי לעיון בדין הזה – " זהב שבא " סימן יב.
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
ביחסים שבין היהודים למוסלמים נתבלטו שיתוף וניגוד כאחד. המוסלמים נזקקו לשירותי המלאכה, המסחר והאשראי של היהודים, ואילו האחרונים תלויים היו ברצונם הטוב של שכניהם, שהתירו להם לשבת על אדמתם, ואשר תמורת שירותיהם שילמו להם בדרך כלל בטובין, בפרי האדמה והמקנה. תלויים היו בחסותו השיפוטית של השיח׳ המקומי, אשר הגן על עסקיהם ודאג לבטחונם האישי.
התנכלות זרים לשלומם של היהודים בני־חסותו היתה בבחינת פגיעה בכבודו, שכן היה בה כדי להעיד על חולשתו או אי־אמינותו. אולם כאשר עורר עושרם של היהודים את קנאת שכניהם המסולמים, והללו האשימו אותם בהונאה במסחר, היה הוא עצמו מעלים עין לעתים ואף תומך בפשיטה על בני־חסותו. אך הפגיעה היתה בעיקר ברכוש ולא בנפש.
אף בדרכי מסחרם ובמלאכתם בין הכפרים וערי־השוק לא היה בטחונם של היהודים מובטח. יתירה מזו, בעלי־המלאכה הנודדים צריכים היו להישמר לא רק מפני שודדי דרכים, אלא גם מפני מעסיקיהם המוסלמים, שנזקקו מאוד לשירותיהם והפעילו עליהם לפעמים לחצים ופיתויים להמיר דתם ולהשתקע בקרבם. דיווחיהם של נוסעים מסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים (ראה סלושץ, 1927) משתלבים בתיאורים ששמענו מפיהם של יוצאי הרי האטלס. וכך מתאר תומסון בספרו משנת 1889 את פעילותם הכלכלית של יהודי הרי האטלס:
היהודי מוכיח עצמו כסוחר קטן אך חרוץ, העומד בפני סכנות גדולות וקשיים בדרכו משבט לשבט ומשוק לשוק. קונה הוא צמר, שמן, אגוזים ושקדים, ומוכר תה, סוכר, כותנה ומוצרים אחרים, הממלאים את הצרכים הפשוטים של תושבי ההרים. יש שהוא בא לשוק כדי להציע כאן את כישוריו כנפח, נגר או חייט.
תומסון ממשיך ומתאר בציוריות את יחסיהם של היהודים עם המוסלמים:
כל יהודי מהרי האטלס נאלץ למצוא לעצמו אדון ושליט שלו הוא משתעבד מרצונו, כיוון שמעדיף הוא להיות עשוק על־ידי אחד מאשר על־ידי רבים. אדונו נוטל על עצמו את החובה להבטיח שלא יענו את היהודי יותר משמותר למוסלמים טובים, וגם דואג הוא לכך שלא יגזלו את היהודי יותר מדי, מכיוון שגזילת־יתר של היהודי תפגע לבסוף בכיסו שלו. רווחיו של היהודי הם גם רווחיו שלו. מעניק הוא ליהודי את עזרתו השיפוטית ומסייע לו בכל דרך אחרת לעשות ממון, מתוך ידיעה שלעתיד לבוא ייכנס ממון זה לקופת אוצרו <עמ׳ 252-251).
מצבם של היהודים בהרי האטלס השתפר לזמן־מה עם ייצוב השלטון הצרפתי, שהשליט סדר וביטחון גם בחלקי המדינה המרוחקים, אשר הגישה אליהם היתה קשה. אך עם יציאתם הצפויה של הצרפתים ב־1956, שוב נראה היה אי־הביטחון באופק. אולם אין להסיק מכאן כאילו היו המוסלמים מעוניינים לגרש את שכניהם היהודים; להיפך, כיוון שנזקקו להם ניסו לעכב בעדם מלצאת את מקומותיהם בדרכם לארץ־ישראל.
העדויות והמחקרים מלמדים, שיחסי המוסלמים והיהודים במרוקו לא אופיינו בתחרות כלכלית ובעוינות דתית וחברתית, באותה מידה כפי שנתבלט הדבר ביחסי נוצרים ויהודים בארצות אירופה, וביחסי מוסלמים ויהודים בארצות אחרות. חוסר הביטחון שבו חיו יהודי הרי האטלס נבע בעיקר מתנאי הקיום המיוחדים לאזורים אלה, ולאו־דווקא מטעמים של איבה דתית ולאומית. מלאכותיהם ומסחרם של היהודים בהרי האטלס עברו בדרך כלל מאבות לבנים.
אבות ובנים נשואים נהגו לגור תחת קורת־גג אחת ולהתפרנס במשותף. גם לאחר מות אב המשפחה נהגו האחים להתמיד בהחזקת משק־בית משותף, עד שבגרו בניהם שלהם. ההתמחות בענפי מלאכה ומסחר שונים, התמחות שעברה תכופות מדור לדור בקרב בני אותו בית־אב, סייעה לגיבושן של קבוצות־שארות מלוכדות.
בתי־האב השונים בקהילה נבדלו לעתים זה מזה גם במסורות ובמנהגים, כגון במיני־מאכל שונים בחגים. עקרונות שארות ונורמות של אחווה משפחתית התקיימו גם אצל השכנים הברברים. תופעה זו אופיינית לחברות רבות, שבהן מקורות הקיום הכלכלי מוגבלים והתנאים הפיסיים קשים. בעלי הממון שבקרב חברי הקהילה היו גם בעלי הקשרים ההדוקים יותר עם השליטים המקומיים, וכתוצאה מכך זכו הם וקרוביהם במעמד מיוחד של השפעה ויוקרה.
על מצב יהודי העדה ניתן ללמוד מתולדות קהילה אחת, אסאמר, שרוב יוצאיה התיישבו במושב־העולים הנקרא בספר זה בשם ׳רוממה׳. אסאמר שכנה במרחק של כחמישים ק״מ בדרך הרים מדמנאת. היתה זו הגדולה שבין חמש הקהילות היהודיות שבאזור־החסות של שיח׳ אחד. בתחומי שיפוטו של אותו שיח׳ התגוררו כאלף יהודים. לפי מסורת יוצאי אסאמר, התחילה ההתיישבות באזורם בקהילה אחת, אשר התפצלה לפני כחמישה דורות. אל בני המקום הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, כגון אבי משפחת בני סבאג, שהיה סוחר אמיד, ואשר הגיע שלושה דורות קודם־לכן מדמנאת. קשה לשחזר את הסיבות להתרחבות ולהתפצלות: אפשר שחברו כאן סיבות כלכליות ופוליטיות ותנאים נוחים במיוחד, שמשכו למקום גם יהודים ממקומות אחרים.
ערב עלייתם לארץ היו באסאמר כשלוש מאות וחמישים יהודים, מבוגרים וטף. אוכלוסיה זו התפלגה לשבעה בתי־אב מגודל שונה: בני סבאג, בני מכלוף, בני ביטון, בני גבאי, בני אלה, בני אמזלג ובני חמו. מעדויות של יוצאי אסאמר מתברר, כי בני סבאג היו האמידים והמכובדים ביותר בקהילה. עד עלייתם לישראל עסקו בעיקר במסחר, כשהם משווקים את תוצרת שכניהם אל ערי־השוק ומשם משווקים מצרכים שונים, כגון סוכר ותה.
מסחרם הביאם תכופות לדמנאת. לבני סבאג היו גם שותפויות עם שכניהם במטעים ובצאן. כמה מבני המשפחה התמחו במלאכה של רקמת נעליים. מלאכה זו נעשתה בבית, וסיפקה גם היא הכנסה טובה. על אף קשריהם הטובים עם השליט המקומי ומקורביו, יודעים בני סבאג לספר כי מאז שהתיישבה המשפחה באסאמר פשטו עליהם שכניהם ארבע פעמים ושדדו מכל הבא ליד. בני סבאג הצליחו להחביא במקומות סתר מקצת רכושם, ובעיקר את מסמכי ההלוואות והשותפויות עם שכניהם. הקשיש והמכובד שבין בני המשפחה היה נציג יהודי קהילות האיזור כולו בפני השיח׳ המקומי. ראשי המשפחה מילאו תפקיד זה במשך הדורות האחרונים.
מרבית בני מכלוף עסקו בייצור נעליים רקומות. אחדים עסקו במסחר, ומעטים גם בחייטות. משפחה זו בכללה מצבה הכלכלי היה איתן, והיתה שנייה לבני סבאג במעמדה החברתי. ממשפחה זו יצאו כמה מהחכמים החשובים של הקהילה. בני משפחת ביטון עסקו בעיקר בנפחות. מלאכה זו נעשתה ברובה בבתיהם של מזמיני העבודה הברברים. משום כך נעדרו הנפחים תכופות מבתיהם, ולעתים אף לתקופות ממושכות, עד שסיימו את המלאכה בביתו של המזמין.
בדומה להם היה מצב התעסוקה של הנגרים, רובם ממשפחות אלה, וגם של עושי הסנדלים הפשוטים, רובם ממשפחת גבאי. הנפחים והנגדים סיפקו או תיקנו את כלי העבודה החקלאיים של שכניהם, עסקו בפירזול הסוסים, וכן בייצור רהיטים, מנעולים וכלי־נשק פשוטים. מרבית בני משפחות אמזלג ובן־חמו, וקצת מבני ביטון, היו חסרי מלאכה קבועה. העניים וחסרי המקצוע שבבני הקהילה עבדו בשירותיהם של האמידים יותר, ובמיוחד בעסקיהם של בני סבאג. כן הועסקו בשירותים שונים אצל המוסלמים, כגון יציאה למרעה בחגי שכניהם.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן-נישואי צעירה לזקן
אירופים שביקרו במרוקו במאות ה־20-19, וכן בחיבורים של אירופים על ארץ זו, נמתחה ביקורת על התופעה. כך, למשל, רופא צבאי בריטי ששירת בגיברלטר מ־1805, והוזמן בשנה שלאחריה לטפל בווזיר של הסולטאן סולימאן השני (שלט בשנים 1822-1792), כתב ביומנו כי היהודים נישאים בגיל צעיר מאוד, וכי אין זה נדיר לראות זוג נשוי שגיל שניהם יחד אינו עולה על עשרים.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ר׳ שלום הכהן מג׳רבה כתב כי ״סמוך לפרקה ישתדל להשיאה לאיש הגון וירא שמים… ועל כל פנים אם בגרה אל יאחר אותה מלהשיאה…״ (׳ברכה ושלום׳, דף יא, ע״א). הוא קובע אפוא שיש להשיאה בעת בגרותה. נחום סלושץ שביקר בג׳רבה ב־1906 ושוב ב־1928, כתב כי כלה נישאת בגיל 14 (סלושץ, 1957, עמי 83). גיל הגברים הנישאים. לפי המסורת התלמודית בן שמונה עשרה לחופה (אבות ה, כד). במסכתות סנהדרין דף עו, ע״ב, ויבמות סב, ע״ב, משבחת הגמרא את מי שמשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם: ״בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה״ (קידושין, כט ע״ב).
אבל הציפייה היא שכאשר הוא נושא אשה, יהיה בידו מקצוע או רכוש לפרנסתה: ״לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה״(סוטה, מד ע״א).
הרמב״ם פסק כי ״האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוה״ [בדומה למס׳ קידושין שהזכרנו לעיל] (הל׳ אישות פרק טו, הל׳ ב). בשו״ע אהע״ז, הלכות פריה ורביה, א, ס״ק ג: ״מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח והמקדים לישא בן י״ג מצוה… בשום ענין לא יעבור מכי שנה בלא אשה״. ר׳ רפאל בירדוגו כותב בהקשר לקביעת גיל יח לנישואין, כפי שנפסק שם בס״ק ג:
ואף על פי שכל המצות בן יג, משום דכתיב ״הכן בחוץ מלאכתך״ (משלי כד, 27), ואחר ״ובנית ביתך״ (שם), הרחיבו חכמים זמן ה׳ שנים ללימוד אומנות או עיסקא, דבר שיתפרנס בו הוא ואשתו וגם ללמוד תורה. דקימא לן [מקובל עלינו] מי שלא ראה סימן יפה בתלמודו ה׳ שנים שוב אינו רואה. (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ג). בהקשר לס״ק ח, לשו״ע אהע״ז הנ״ל: ״אף על פי שקיים פריה ורביה – אסור לו לעמוד בלא אשה״, כדי שלא יחשדו בו ביחסים עם אשה שאינה אשתו. (על נושא זה ראו: ר׳ יוסף שרביט, ׳אורחות יושר׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ א).
בקהילות בצפון אפריקה נישאו בחורים עד הזמן החדש בגילים נמוכים לפני שהיה בידם לפרנס את בת זוגם הצעירה. בדרך כלל בין 13 ל־20. ר׳ משה מלכה כתב בשנת תרצ״ז (1937) על נער בן 13 שנשא אשה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ סז). אך זה היה מקרה יוצא דופן, ונישואין בגילים 20-18 היו רגילים יותר. הכל אורגן על ידי ההורים, והזוג הצעיר היה פסיבי. הנוהג במרוקו בדורות עברו תואר על ידי ר׳ יוסף משאש, שחי במאה ה־20, בעת שכבר חלו שינויים:
בזמן הקודם היה הדבר תלוי ביד ההורים. בהגיע הבן ליה שנה, היו הוריו נושאים ונותנים בענין זיווגו, בלי ידיעתו וכאשר גומרים העסק לשדך לו בת פלונית] מודיעה אותו אמו. והוא בבושת פנים ושח עינים, משיב טוב, אף שאינו מכיר את המשודכת [הכלה], ואז שולחים שדכנים לדבר עם הורי הבת. וכאשר גומרים גם הם את הדבר, מודיעה אותו אמה. על הרוב לא הגיעה הבת לשנת עשר…. ונקבצים כלם בבית הורי המשודכת, ועמם ב׳ סופרי הדיינים ורב העיר וראש הקהל וכותבים התנאים ביניהם…. וקובעים זמן לחופה… וכל משך ימי השדוכין לא היה המשודך רואה פני המשודכת… כל זה היה בזמן הקודם (׳אוצר המכתבים׳, סי׳ תתקצד). לדברי ר׳ שלום אביחצירא בן המאה ה־20, בדורות עברו היו משיאים בתפילאלת בנים בגילים 13-12. ואם היו שני אחים בגילים 14-13 ואפילו בני 12-11, עם בנות בגיל 9-8, ״היו משיאין אותם בבת אחת״, כדי לחסוך בהוצאות. אבל לדבריו, נישואין בגילים אלה לא החזיקו מעמד, ורובם נגמרו בגירושין. בהמשך תיאר את השינוי שחל בזמן החדש:
בדורות הללו אין מהרין להקדים ולישא בן יג כלל לא, לא מצד חולשת המבעים ושינוי הדורות, אלא מצד שינוי הדיעות ומחשבות לבות בני אדם שעלה בדעתם ובמחשבתם שאין ראוי ונכון והגון לאיש בן י״ג וכו׳ לישא אשה בת עשר שנים, אלא עד שיהיה הזכר בן כד שנה ומעלה והנקבה בת יח שנה ומעלה (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ א). בהמשך ציין בין הגורמים לשינוי, את החסות של צרפת על מרוקו.
בתוניס היה מעשה בשנת תרס״ד (1904) בנער בן 13 ומעלה ש״חשקה נפשו בנערה אחת ישראלית לקחתה לו לאשה, ואביו מאן בדבר״. ר׳ ישראל זיתון כתב כי היות ומגיל יג ומעלה נקרא גדול לכל דבר, ״הדבר ברור כי מבן יג ומעלה יכול לקחת לו אשה אשר ישרה בעיניו וגם אם אביו מוחה בו אין צריך לשמוע אליו״(׳משפט כתוב׳, יור״ד, סי׳ כא).
ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם מותר לאב להשיא את בנו בגיל 12 וחצי, ״ואיך יקנו העדים מהקטן בכתובה״. החכם הביא את המקורות בהלכה לגבי גיל הנישואין המינימלי, ואינו פוסל את נישואי הקטן(׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כג
נישואי צעירה לזקן
במסורת התלמודית יש גישות מנוגדות לתופעה של נישואי זקן לצעירה. במסכת יבמות סב ע״ב כתוב:
דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם בילדותו – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר (קהלת יא, 6) ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״ (השווה קהלת רבה, יא, ו). לעומת זאת, שנינו במסכת יבמות, מד, ע״א: ״מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך״. במסכת סנהדרין דף עו, ע״א לפסוק ״אל תחלל את בתך להזנותה״(ויקרא יט, 29), לרבי מני, זה המשיא את בתו לזקן כדתניא ״אל תחלל את בתך להזנותה״. אומר רבי אליעזר: ״זה המשיא בתו לזקן… עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״ (דברים כט, 18).
בהלכה אנו מוצאים התנגדות לנישואי בת לזקן: ר׳ יעקב מולין, שו״ת מהרי״ל החדשות, סי׳ קפה: ״לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות״ מצוטט בשו״ע, אהע״ז, סי׳ ב, ס״ק ט.
אצל חכמי צפון אפריקה מצויות שתי הגישות. ר׳ משה עטייא, בן המאה ה־20, תמך בנישואי צעירה לזקן, אם הנישואין מועילים לה. הוא ציטט את ההלכה הנ״ל בשו״ע, אבל לדבריו: ״דוקא בשאינה חפצה בו, אבל כשהיא חפצה בו – מותר״. כראיה הביא את דברי ר׳ יהודה החסיד, בעל ׳ספר חסידים׳ השולל נישואין כאלה, אבל תולה את הדבר ברצונה. החכם כתב על מעשה באשה שחפצה בזקן, ״מפני שהוא יהודי טוב״, והאינטרס שלה הוא להינשא לו(׳מעט מים׳, אהע״ז, סי׳ א).
לעומת זאת, ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (Sefrou, כ־30 ק״מ דרומית מזרחית לפאס) התנגד לנישואי זקן עם ילדה שהוא אמור ליבם, היות והוא רש ואינו יכול לספק את צרכיה ״ועוד שהיא ילדה והוא זקן ותש כוחו״ (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כב).
בתשובתו של ר׳ יוסף משאש מאוג׳דה (Oujda, בצפון מזרחה של מרוקו) הביע התנגדות לנישואי זקן עם ילדה, ולדבריו: ״מצוה רבה לגרשה כי אינה בת גילו והוא זקן והיא ילדה״(׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תרעז).
פתגמים רבים מבטאים התנגדות לנישואין כאלה. ״עלמה לאיש זקן – אגוז קשה לשן רעועה״. וכן ״זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו, סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו״; ״הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה״ (ח. דהן, 1983, א, מס׳ 313-312; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 118).
למרות זאת היו נערות יהודיות במרוקו שנישאו לזקנים, כפי שניתן ללמוד ממקורות עבריים ולועזיים.
ר׳ אליהו חזן שכיהן כרבהשל אלכסנדריה החל ב־1888 עד פטירתו, כתב בטבת תרס״ה (ינואר 1905) לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב הראשי בטנג׳יר משנת 1855, כי הגיעו לבית דינו שלושה זקנים ממרוקו הנשואים לבנות קטנות (אחד מהם בן 60 ואשתו בת ה־15, נישאה לו בהיותה בת 8), והן מרדו בבעליהן. החכם ביקש את ר׳ מרדכי כי: ״בכוחו הגדול יבקש אופן נאות לתקנת בנות ישראל ולעצור בעד המנהג הרע והמר הנהוג בערי מרוקו לשחק בתינוקות ולהשיא בנותיהן בנות ח׳ או עשר שנים״. ר׳ מרדכי ענה לו כי ״דבר זה אינו נוהג בכל ערי מרוקו, רק בקצת מקומות רוקא שהיה מנהג זה אצלם מימות הראשונים״. בהמשך מסר לו על שיחותיו עם חכמים במטרה לבטל נוהג זה ״ששכנינו אנשי אירופה מלעיגים עלינו. ומה כוחי יפה להכריח על מקומות אחרים״ (׳תעלומות לב/ ח״ד, סי׳ יא).
מהדברים ניתן להבין שנוהג זה קדום, ובקהילות השמרניות במרכזה של מרוקו – כמו פאס, מראכש ועוד – המנהג נמשך, ואילו בערי החוף, כמו טנג׳יר ומוגדור, בהן הורגשה השפעה אירופית, נישואי בוסר נדירים יותר, אבל עדיין היו מצויים.
עדויות על נישואי בנות צעירות לזקנים מצויות גם בשנים הבאות, כולל בעת העליות לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי לוי אסולין
הרב לוי אסולין, היה תלמידו של דודו – רבי יחייא אסולין (הצדיק הקבור בג׳דידא).
רבי לוי למד אצל חכמי סאלי תתגדל בתורה. בסוף ימיו נסע לקצמטינה ושימש שם כרב ודיין. נפטר בט״ז באדר התרס״ג.
בהקדמה לספרו ״בני לוי״ כותב הרב: ״מבית אבי ומארץ מולדתי, הזאת העיר רבתי כולה כליל, כלה כלולה, עיר האלוקים סלא, ארץ מגדלת גבורים, רבני ישראל רבים אדירים, היא העיר הגדולה, ארץ ממנה יצא איש אלוקים קדוש, המכין לארץ מטר, גדול אדונינו ורב מוהר״ח אבן עטר, פוק תני מאן גברא דקא מסהיד עליה (צא ולמד מיהו האיש המעיד עליו) מוה״ר חיד״א ב״שם הגדולים״, קול המרבה לספר מעלת תקפו תילי תילים, ושם כל ימי גדלתי בין החכמים הן ישיבה בעזרה מאלמים אלומים״.
(בהמשך מספר הוא על דודו רבי יחייא אסולין, ציטוט אותו נביא לקמן).
חיבוריו:
א. זבחי אלוהים – על הלכות שחיטה.
ב.בני לוי – דרושים.
רבי משה בן צור בר יצחק
רבי משה היה אחד מהחשובים שבחכמי סאלי. הוא עסק והתמחה בכל ענפי התורה. שייך למשפחה חשובה, המתייחסת ליעב״ץ – הרב יעקב בן צור מפז. הוא חי במאה החמישית למניינינו.
הספרים שחיבר:
א. ״מבוא שער השמים״ – קיצור ״מעיין החכמה״ על הקבלה בדרך שיר עם שני פרושים.
ב. ״משביל שיר הידידות״ – קיצור דיני שו״ע בשיר ובחרוז – משנת התע״ז ובו תי״ו בתים.
ג. קיעור ״פרדס דמונים״ – ספר קבלה של הרמ״ק.
ד. ״צלצלי שמע״ – ספר שירים וקינות שנכתב בשנת התע״ב ונדפס בספר ״עת לכל חפץ״ – ספר הפיוטים של רבי יעקב בן צור.
ד. ״מערת שדה המכפלה״ – קיצור אוצרות חיים למוהרח״ו בצורת שיר עם שני פרושים – ״דברי קבלה״ ו״הלכה למשה״. הספר עוסק בכללי חכמת האמת בקל״ח בתים.
בהקדמה לספר זה, כתב הרב דוד בצרי כי בבית מדרשו של הרש״ש היו משתמשים בספר זה לצורך חזרה. לספר נתנו הסכמות חשובות הראשל״צ הרב נחמן בטיטו, מקובלי ירושלים ובראשם השד״ה, הרב מנחם מענכין הלפרין והרב יוסף חיים זוננפלד.
בהקדמה לספרו ״מערת שדה המכפלה״ הוא מספר על אביו רבי שמואל ועל סבו רבי משה בן צור ממגורשי ק״ק קאשטיליא.
מספר זה ניכרת גדלותו כרב מקובל, הבקיא בכל חדרי התורה, בשפה העברית בדקדוקה ובמכמניה. בסודות השירה והחריזה .
אור נעלם יתנשא ויאסוף
עצמו מנוחה סביבות יכסוף
אמצע אורו פנה ויחשוף
המאור הגדול נקרא אור אין סוף
משך קו אור להיות אצלו אמון
לבנות עולמו פנה וארמון
גם בעיגול ויושר והמון
האציל ספירות אדם קדמון
בביאורו כתב ״להמתיק סוד ולומר לסימנא בעלמא כי זה רמז הכתוב כפלח הרמון רקתך״, כי אותו חלל שהיה ריקן בעת הצמצום, אחר האצילות, נעשה כפלח הרמון, מלא מכל טוב, לפי ששם הוא עולם אדם קדמון (א״ק) המבריח מן הקצה אל הקצה ושם גם נמצאים כל הפרצופים וכל העולמות, וזה המקום הוא מ״בעד לצמתך״, כלומר מצד הצמצום (לצמת פירושו להדק, לצמצם מקום). החלל שהיה לפנים והיה ריק בעת הצמצום, נתמלא מכל טוב ״כפלח הרמון״ באור ה׳ יתברך.
כאן נוכל לראות גודל חשיבותו של עם ישראל שגם הוא כדברי הגמרא במסכת מגילה, שנביא בהמשך, נמשל לרמון שאפילו ריקנים שבו מלאים מצוות כרמון וכשנצרף מאמר רבותינו על ישראל שנברא ראשית במחשבה, כמו החלל וכשהחל עם ישראל לקרום עור וגידים, כבאצילות, בתקופת האבות ובתקופת מרע״ה נתמלא כפלח הרימון. כמו״כ כתב רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל כי כשמחשבים את ראשי התיבות של עשר הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ, הויט בגימטריה ישראל – ב- גג"ת מונים גדולה במקום חסד – להורות שעם ישראל משול למידות העליונות.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
115 לפנה"ס – 300 לספירה
בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.
300 לספירה – עליית האסלאם
תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.
|
ערכים מורחבים – הפלישה החבשית השנייה · ועידת רמלה |
המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן [1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.
הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.
אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים
מ א ת ח. ז. הירשברג
משרד הדתות, ירושלים
מקום נכבד ביותר ייחדו לעצמם יהודי אפריקה הצפונית במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי בתהליך התפשטותו של עמנו מעבר לבבל ולארץ־ישראל, שני מרכזיו החשובים במעלה באותה תקופה. ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים ובאגרות ומסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה שלקהיר העתיקה, יש בכוהן להעיד על התפקידים החשובים שנועדו לאזור נרחב זה ועל פעילותם הערה של היהודים, שגרו בו, בכל שטחי החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים וההכרתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ — והיהודים בתוכם — נמשכה פעילות זו עד להתמוטטות הקהילות היהודיות חשובות בזמן
רדיפות ״המייחדים״.
רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים דלות הידיעות הישירות על יהודים ואילו נותרו רק הן לאחיינו יודעים הרבה על חייהם בתקופה, אשר משכה משתרע למן ראשית הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית לסה״ג ועד להתיישבותם של מגורשי ספרד ואיי הבאליארים באפריקה החל משנת קנ״א 1391
בגלל אופיין המיוחד של תשובות הגאונים והכרוניקות הערביות קיים פער בידיעותינו על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי גברא בסוף השלטון הביזאנטי ואתחלת הכיבוש הערבי, וכן מטושטשת תמונת המאורעות שלאחר מסע המייהדים ועד לבואם של ר׳ יצחק בר ששת׳ ר׳ שמעון בן צמח דוראן וחכמים אחרים לאלג'יריה. עם זאת גרמו תכונותיהם המיוחדות של מקורותינו, כי הרבה תופעות והתרחשויות הנרמזות בהם יובנו רק כשנסתייע במקורות הערביים י. )
שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.
האיזור המשתרע מערבה למצרים נקרא באותם הימים אפריקיה) — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים —־ או המערב), וזאת בעקבות הערבים, הקוראים לו מגרבי). אמנם בשימוש מקורותינו בני התקופה כולל ה״מערב״ לעתים נדירות גם את מצרים וכן את ספרדי). מאידך ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת: קירואן או מהדיה'. )
ברגיל חופפים השמות אפריקיה והמערב,אף על פי שמוצאים אנו את שגי השמות גם יהד ). לפעמים נקראת הארץ ברבדיה — וגם שם זה מצוי עוד מימי התלמוד ״ )
מאלפת ביותר היא רשימת המקומות והאזורים שבהם התגוררו יהודים. שאפשר לדלותם מתוך המקורות. בתור הצעה לדברים שיבואו מגישים אנו אותה בסדר גיאוגראפי של המדינות הקיימות עתה: ההל מקירינאיקה — לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ. תפקידה להמחיש את
שרשרת הקהילות הנמשכת בצורה רצופה. האסמכתא הראשונה רומזת ברגיל לידיעה הקדומה שהגיעה אלינו — לפי מצב המחקר כיום — אף־על־פי שהמקור בו היא נשמרה מאוחר לעתים.
קירינאיקה — לוב יהודיה
אנטבלס = פנטאפוליס ( מצראתה )
רמאדה לבדה ״ )
טולמיתא = פתולמאיס( מסלאתא )
ברקה) טראבלס אל־גרב —
טריפוליטאניה כלומר של המערב ״)
( אל־סרת סבּרת
צורמאן ״) ספאקץ(
נפוסה ״) קרקגא ?
ג׳דואה ״) מהדיר,
מסין קירואן
גדאמס סוסה
ת ו נ י ס י ה תוניס
ג ' ר ב ה . בן־זרת
קאבס ״ אלג׳יריה
אל־חאמה בג׳איה ״
נפזאוה" אל־ג׳זאיר (אלג׳יר
קפצא ״) מיגזאר
והראן ( אוראן )
בפנים הארץ מהמזרח למערב – תאהראת
וארגלאן – תלמסאן
מג׳אנה – תבאלה
קלעת חמאד – מרוקו
אשיר – סבתא
תנגה – טנגה – דראע
סלא – מראכש
פאס – אגמאת
בפנים הארץ – סוס
ואזלילי – תלואית
מכנאס – אלקאבה
סג'למאסה.
למען השלמות והדיוק נזכיר כאן עוד מקומות או אזורים בסודאן ובאפריקה המרכזית, שבהם התגוררו לפי מסורות הגיאוגראפים וההיסטוריונים הערביים יהודים או מתייהדים.
מלל בארץ למלם' דו בארץ למלם
קמנורי בארץ קמנוריה גירא בארץ קמנוריה
תאכלאתין בסודאן המערבי
לאור הידיעות המקוטעות שהגיעו אלינו ברור, שרשימה זו, המכילה ק ר ו ב לששים שמות ודאיים של ערים גדולות ואזורים גיאוגראפיים נרחבים, רחוקה מלהיות שלמה ומלאה. מאידך אין סיכויים רבים, כי יתגלו מקורות חדשים שירחיבו את אופקינו הגיאוגראפיים־היסטוריים בארצות אלה, כשם שקרה ע ם
גילוי אוצרות הגניזה וחקירתם. אין ספק, כי יהודים רבים ישבו בערי פ רזות קטנים וביישובים הרריים וחקלאיים, ואותו כפרי ש " הכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין " פרט הוא שיצא ללמד על מקרים דומים אחרים.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
נצח ישראל לא ישקר.
נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.
הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?
הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.
עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.
לך אל העם הזה.
ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.
מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.
על סיפון האניה " ארצה ".
הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.
נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.
ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.
לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.
אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.
עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.
ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.
חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.
תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.
הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.
בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.
הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.
מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בימי יזיד 1790 – 1792
בשנת 1665 נהרס בית הכנסת בתיטואן, והתפללו בבית כנסת פרטי.
רבי יצחק אבן וואליד – 1778 – 1870 כתב על בית הכנסת הגדולה בתיטואן שהחריבוה הגוים בעונות הרבים בשנת תכ"ה ליצירה….והביאו כל תשמיש בית הכנסת ותכשיטיה…הוקבעו בחצר של הרב יצחק ז"ל שהייתה לו ולכל אחיו ירושה מאביהם ועשאום בית כנסת.
במכנאס נשרפו בתי כנסיות בשנת 1720 כפי שכתב רבי יוסף משאש : " בשנת ת"פ באו גויים בנחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמכנאס ".
בימי יזיד 1790 – 1792
אחרי מותו של הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה ב – 11 באפריל 1790 ששלט משנת 1757, עלה בנו יזיד, המכונה במקורותינו " המזיד ". הוא הוכרז כסוטלטאן ב – 14 באפריל 1790, שלושה ימים לאחר מות אביו, ושלט עד מותו ב – 10 בפברואר 1792.
בתקופת מלכותו נרצחו יהודים ששירתו את אביו, והוא גזר גזירות שונות, ביניהן גירוש יהודים מבתיהם, וכן שוד רכושם ורציחתם של יהודים בתיטואן, לאראש, תאזה, פאס, מכנאס, ומראכש. גם מוסלמים סבלו ממנו, ומהם שהוצאו להורג.
לדברי רבי יהודה בן עטר השני – 1725 – 1812, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ונבנו מסגדים במקומם. רבי יוסף בן נאיים כותב : " כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו ".
בהמשך כתב : כל בית הכנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש " כך היה גם באשר לבית הכנסת של התושבים בפאס.
לא רק בפאס, גם בקהילות אחרות נהרסו בתי כנסת, כך היה במכנאס : רבי יוסף משאש כתב " כשסתרו הקהל בית הכנסת הידועה והנקראת על שם אדוננו הרב אפרים אלקאוואה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, ונמצאת אבן גדולה בחיק האדמה וכתוב עליה באשורית גדולה בזה הלשון :
" זה השער לה'…שנת וירם קרן שהיא שנת תק"ן – 1790 ( אוצר המכתבים חלק ב סימן אלף רסב ), כמו כן נשרפו ונגנבו ספרי תורה, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר.
רבי יעקב אלמליח תיאר איך חוללו ספרי התורה במכנאס :
חרפה שברה לבי יום זה ואנושה, על אילת אהבים
תורה קדושה, איך ביד זר נרמסה אויבים
נְתָנוּהָ בעד נעלים
זוהר אותיותיה כהו ואפלו יריעותיו אִוָה צָר למושב
לו. כסאו והדום רגלו. טלאי גם לאוכף
לשקים בלויים
המשורר רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 תיאר את הפרעות במכנאס , להלן הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין. פרופסור בשן, מביא רק חלק קטן מן הקינה הארוכה הזו, ואני – אלי פילו – בחרתי על דעת עצמי להביא בפניכם את כל הקינה בשלמותה.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
צבע עסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא השתתף בשמונה עשר וועדים שונים, שכולם נועדו לשרת את הקהילה היהודית. פעילות מסועפת זו הייתה ברקע הפעילות החינוכית בשרל נטר. כך לדוגמה פעילותה של אורט, שסיפקה ארבעים מכונות תפירה שנקנו לטובת הילדים בני המללאח.
בהיות סגן נשיא אורט ידע אלפונסו צבע לטוות את המרקם החינוכי חברתי המורכב שפעמים רבות החל או הסתיים בשרל נטר. הוא היה חבר הקונגרס העולמי היהודי בעת נשיאותו של נחום גולדמן. הדבר איפשר לו מרחב תמרון ציוני יהודי רחב.
יחד עם ויקטור וסם אביטל ובשיתוף פעולה עם נציגי ה – E.N.H , הרבנים יצחק רוש ואברהם חזן וכן אמיל סבן, הסתערו על הבעיה החינוכית חברתית המעיקה של יהודי מרוקו המללאח, ושוב מנקודת מבטו המקיפה, הן בתפילות יום שבת, הן במחנות קיץ שהיוו אמצעי לשילובם בתנועת הנוער שרל נטר.
אלפונסו צבע שימש כנשיא שרל נטר, הוא גייס תלמידים לבית הספר הימי, מייסודו של אורט במרסיי, גם זה במגמה להוציא את הנוער מהקיפאון שהיה שרוי בו ולנתבו לאפיקם מקצועיים מועילים. אלפונסו צבע שקד על שליחות בוגרי שרל נטר להכשרה בקיבוצים דתיים בארץ ישראל, בשיתוף פעולה עם בח"ד בלונדון.
עבור בית הספר לקאדרים של הצופים " ג'ילבר בלוך ", גוייסו בני הנוער של שרל נטר באמצעות ז'אק לוי, אחיו של דניאל לוי, מייסד " הצופים " ובתיאום עם אלפונסו צבע.
ז'אק לוי נתמנה למנהלו של שרל נטר בהתייעצות של אלפונסו צבע עם רובר גמזון ( קאסטור ) ראש תנועת הצופים.
סיף שרל נטר, כמרכז נוער חי ותוסס, הניב הרבה זוגות נשואים שנפגשו בצעירותם בשרל נטר : אלפונסו צבע ורעייתו, דניאל לוי ורעייתו, ז'אק לוי ורעייתו וסם אביטל ורעייתו – ואלה רק כמה דוגמאות בולטות.
מחלקת " הנוער החלוץ " בהסתדרות הציונית העולמית לא יצרה כל זיקה עם שרל נטר, לא מבחינה כספית ולא מבחינה ארגונית, ואולם בעקיפין נוצר קשר, באמצעות דניאל לוי ראש " הפועל המזרחי " ותנועת " בני עקיבא ".
למורת רוחה של שרל נטר, נשלחו שליחי תנועות נוער שלא השכילו להתמודד עם הנוער היהודי המרוקאי ולא התאימו לכיוון המגמה המסורתית של הנוער. אשר אוחיון, חניך תנועת הצופים ולימים שליח ה- D.E.J.J., היווה חוליה מקשרת בין הממסד הציוני בארץ ישראל לשרל נטר.
אלפונסו צבע נתמנה על ידי הרב זאב גולד, ראש המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, לנציג המחלקה במרוקו. לשמע דבר עיסוקיו הציבוריים של אלפונסו הפציר בו הרב גולד בכל זאת לייצגו במרוקו, וזאת משום שהבין כי לא יכולה להיות פעילות יהודית וציונית במרוקו מבלי שאלפונסו צבע יהיה נוכח בה.
השליחים שהטביעו את חותמם יותר מכול על אלפונסו צבע היו עקיבא שבת, ראש המחלקה התורנית, ומשה תשבי, ראש מחלקת עליית הנוער.
בשנת 1953 נפגש אלפונסו צבע בארץ עם משה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, והתרשם כי מסגרת זו אינה עונה כדבעי על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, המסורתי והדתי ברובו.
לעומת זאת, "המזרחי " ו " הפועל המזרחי " לא היו ערוכים די צורכם הן מבחינה תקציבית והן מבחינה ארגונית לקליטה מסיבית של בני הנוער ממרוקו, דבר שעורר דילמה מוסרית אצל קברניטי יהדות מרוקו בכלל ואצל אלפונסו צבע במיוחד, ולכן חיפש נואשות אחר פתרון הולם.
הוא נזעק שבעתיים במיוחד לאור שפע מסגרות הקליטה מייסודה של מפא"י ולנוכח הדומיננטיות שלה ביישוב.
אלפונסו צבע נתן את חסותו בסניף של שרל נטר לפעילות ההגנה העצמית, ולפעילות המחתרתית הקשורה בעלייה ב'. הפעילות המחתרתית התנהלה בהנחיית אפרים בן חיים ( פרידמן ), שהציג את עצמו כקצין צרפתי.
אלפונסו צבע פגש בו בסניף שרל נטר עצמו. במקום זה היו מייצרים דרכונים מזויפים ; כאן היו מסתירים פעילי הגנה ונשק ; כאן נוצר הקשר בין " המוסד ", " המסגרת ", בדמותו של משה חביליו, עם החניכים הבוגרים של שרל נטר ובראשם, כאמור, סם אביטל ואלי אוחיון בשנים 1945 – 1948.
איסר הראל, ראש המוסד, הודה בפני אלפונסו צבע כי הנוער היהודי המקוראי עמד מעל לכל הציפיות ואין מופלא ממנו. צבע שימש סגן נשיא הפדרציה הציונית במרוקו, וקידם במרץ את מגמותיו הציוניות דתיות, תוך שמירה על מודוס ויוונדי וכיבוד הדדי
הפדרציה הציונית במרוקו מנתה כשלושת אלפים חברים. נשיא הפדרציה היה פול קלאמארו. הפדרציה עסקה בעלייה, בחינוך הנוער החלוצי, בקיום ועידות שנתיות, בפעילות למען קק"ל, במגביות השקל הציוני ובהשתתפות בוועידות וקונגרסים בין לאומיים.