יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן…כישוף.
לבישת מסכות פורים.
הרמ"א פוסק : " מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה "אבל רבי יוסף משאש התנגד לדבר, כיוון שמנהג זה " נשתרבב מחג הנוצרים, הנקרא קרנבל, ויש בזה מחוקות הגויים, ואם כן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין.
שימוש בספרי גורלות.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
רבי חיים משאש אביו של רבי יוסף 1848 – 1904 שכיהן במכנאס כותב : ראיתי רבים וגדולים שואלים בספרי גורלות ותמיהה לי טובא כי הוא נגד פסק מרן שו"ע יורה דעה סימן קעט, " אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות ", כל ספרי הגורלות בימינו, כל מיני גורל יש לאסור "
כוונות בתקיעת שופר.
רבי חיים ציטט חכם שאמר בשם הרמ"א כי " הכוונות הכתובים בספרים בעניין תקיעת שופר, שומר נפשו ירחק מהם כי לקו בחסר.. שאי אפשר למבין להבין הארס שנתן בהם בראשי תיבות, סופי תיבות וחילופי אותיות בגימארטיות
כישוף.
כשפים נזכרים בהלכה כגורם מזיק ( שו"ע או"ח סי " ג, ג ) . הכישוף עשוי להיות מועיל ומזיק. מוסלמים האמינו בכוחם של יהודים לעשות מעשי כישוף המועילים בענייני אהבה, עקרות וכיוצא בזה. אבל גורלם של יהודים אלה היה מר אם הכישוף שעשו לא הועיל לפונה.
בספרות התשובות יש דיונים על אנשים שהאמינו שהכישוף גרם להם נזק בחיי הזוגיות. בתשובות רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 שפעל בפאס ובמכנאס, יש אזכורים על נשים הפונות לכישוף, בהקשר לבעיות בחיי הנישואין.
אדם רצה לקדש אישה שנייה כי הראשונה לא הביאה לו זרע זכר במשך 22 שנות נישואין, והיא מסרבת להרשול לו. ומשפחת האישה הראשונה עמדה נגד משפחת האישה השנייה בחירופין ובגידופין ובהרבות עשיית כישופין וימנעוהו בזרוע לקדש.
בתשובה בשנת 1752 אישה שמרדה בבעלה, הנתבע השיב שמעשה כשפים נעשו לבתו, ולכן יותן לו זמן לרפאותה. רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו 1739 – 1809, כותב על אדם שהשיא את בצו בגיל פחות מ-12 והתנה עם הבעל שעד גיל יב יגלגל עמה שאפילו תמאן אינה נקראת מורדת. והיא סירבה להיכנס לבית בעלה, והאב חושש שמא נעשה לה איזה כישוף וביקש זמן להשתדל ברפואתה.
מעשה בחתן שאינו יכול להזדקק לכלתו כי הוא " קשור " בגלל כישוף, לפי תשובה בשנת 1792 שלמה אביטבול 1750 – 1810.
בשנת 1812 נדון מעשה באדם שסיפר את כל הקורות אותו עם ב' נשיו איך עשו לו כישוף ומפני כך אינו יכול לאכול דבר, לא בשר ולא בשר עוף .
רבי יצחק אבן דנאן 1836 – 1900 דן במעשה בבתולה שמיום שנישאה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה ממנו להוציא וליתן כתובה.
עוד במאה ה-20 הייתה אמונה שבגלל שהזוג קשור בכישוף אין הבעל יכול לבעול את אשתו. והם " משתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים ", כפי שנדון על ידי רבי ידידיה מונסוונייגו. במשפחה שעלתה מהרי הטלאס במרוקו בערך ב – 1960 לאחר חמש שנות נישואין לא נולד להם ילד. הבעל האמין שכושף על ידי אמה של הנערה שהיה מאורס לה לפני נישואיו, ששמה כישוף במשקה שהגישה לו כשהרגישה שהוא עומד לנתק יחסיו עם הנערה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 47
בשם ה' נעשה ונצליח.
החכמים השלמים הדיינים המצויינים כמה"ר ישראל…תשמרם.
אחרי דרישת שלום ושלומכם אות לטובה, על אודות כי לא טובה השמועה ששמענו על דברת כה"ר יחייא צבע ששמענו באומרים שהפליא לעשות לדבר תועה נגד הרבים והיחיד ובפרו נגד הנגיד כה"ר יצחק אביטבול נ"י שהוא מדבר עליו לשון הרע ומסירות דברים שלא נתנו ליאמר.
והנה בעתה בא לפנינו כבוד הרב יצחק נ"י ודינא קא תבע באומרו שאם יש לו דין או תביעה נגדו הוא כופף ראשו כאגמון לדין תורה שתעלה מגופו ומממונו, ולא ידבר עליו שום לשון הרע או מסירות, ואם הקשה ערפו, וןלא רצה לקבל עליו את הדין.
עודינו מחזיק ברשעו, הנה הוא מותרה ועומד שיש רשות ביג הנגיד לרדוף אותו עד חרמה, וגם אנחנו נחלץ חושים ולא נדע מה נעשה, יען שהרב יצחק הנזכר הוא קרי בחיל שאם ימצא בו איזה מרמה ועולה או עושה איזה דבר שלא כהוגן עליו רמי לקבל עליו כל מה שיגזרו עליו החכמים והקהל, בעונש ממון ועונש הגוף.
אך אם הוא נקי כפים חלילה לכם לשמוע חרפתו וביזיונו, וכ"ש דברי מסירות ולשון הרע חס וחלילה, ואתם בני עליה התאזרו והיו לבני חיל לשבר מלתעות עול ולא תעשנה ידיהם תושיה דמה זו שתיקה והסתר פנים בנדון זה, ותשובתכם מהרה תצמח עם הרב יפה שעה אחת קודם שצריכים אנו לבעלי תשובה ואין להעירך כל אחד בשלום שלום ורב שלום.
יהונתן סירירו ס"יט – רפאל אהרן מונסונייגו סלי"ט – יעקב סיריו סי"ט
סוף תעודה מספר 47
תעודה מספר 41
ב"ה
התרי"א – 1851
כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה ואיש כל הישר בעיני יעשה, ויש אשר נודרים לעניי תורה ואינם מקיימין ויש אשר מסרבים להכניס אורחים הבאים ממקום אחר ונשארו עניי תלמדי חכמים הבאים מחוץ מושלכים בבתי כנסיות ואין מאסף הביתה.
וחס ושלוםכמעט כסדום היו וכשראו הגזברים צרתם צרה הולכים ושבים על בעלי בתים לפרוע נדרי נדבותם ולקבל אורחים ואין שומע סילקו עצמן מלשרת בקדש ונשארה העיר כעיר פרוצה אין חומה.
אי לזאת אנשי חסד נאספו לתקן בקיעי העיר ונועצו לב יחדיו לתקן המעוות והעמידו גזברים חדשים הלא המה החכם השלם כבוד הרב מתתיה בן זכרי והחכם הותיק כבוד הרב יעקב אדהאן והטילו גורלות על הכנסת אורחים וכל איש אשר עלה עליו הגורל והגיע גורלו להכניס האורח וסירב להכניסו בביתו.
או איש אשר נדר והתנדב לעניים ולא רצה לפרוע אזי הגזברים יגידו להנגיד המעולה הנכבד והחשוב כבוד הרב אברהם עולייל והוא יקנוס אותו בסך חמשים אוקיות ובכן העידונו על עניין בקנעין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביהובשבועה חמורה כראוי כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר הלא המה :
המשכיל ונבון הגביר המרומם כבוד הרב ישועה אלבאז והנכבד וחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם בן מאמאן והחשוב והמעולה כבוד הרב אליהו בן שלוש והחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם אלבאז והחשוה ומעולה כבוד הרב שלם בן שטרית והרב יוסף בן הרב ברוך בן עמרם.
ובכח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ונתנו רשות והורמנא גמול לנגיד הנזכר שכל איש אשר ידוק לעניים ויתבעו אותו הגזברים הנכרים פעמים שלוש לפרוע נדבתו או איש אשר יגע גורלו להכניס האורח כמו שמפונקס סדר הגורלות ביד הגזברים הנזכרים ולא רצה לרבל האורח הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר לקונסו בסך חמשים אוקיות כאמור.
ולראיה ביד הנגיד הנזכר שכן עלתה הסכמת שבעה טובי העיר למיגדר מילתא ולהחזיר המסרבים למוטב חתמנו פה והיה זה בשבעה עשר יום לאלול המרוצה משנת חמשת אלפים ושו מאות ואחת עשרה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים במקום סגולתא צ"ל והרב משה בן הרב בנימין אביטבולוקיים שנית מי' ימים עבר עליה הקולמוס שהיא טעות סופר ונכתב ביני שיטי והוא האמת וקיים
עמור אביטבול סי"ט
סוף תעודה מספר 41
הבריחה הנ"ל הייתה כנראה בין 1828 ל-1842. לשנים אלו מתכוון רבי יהודה אלבאז במכתבו לשד"ר רבי אליהו מאיר אשכנזי " בשנה מקוללת זו אירעו לנו דברים קשים, בעוונותינו הרבים נתפזרו בני קהלנו ועזבו ארצם, ורובם, נדדו הלכו לאהלי פלשתים ועזבו את ביתםבשנת 1851 תוקנה בצפרו תקנת " הכנסת אורחים ", ופרץ משבר בקהילה. תחילה רבי יהודה אלבאז נפטר בשנת 1847, רבי עמור אביטבול חברו, בשנת 1854 ורבי עמרם אלבאז בשנת 1857 את מקומם מילא רבי רפאל משה אלבאז שמונה לדיין בשנת 1851.
תעודה מספר 149
התרל"ג – 1873
החכם החשוב כבוד הרב יצחק הכהן יצ"ו בן כבוד הרב אברהם נ"ע זה קרוב לארבעים שנה שהרחיק נדוד כי הוא בורח מפני חמת המציק בשנה מעוברת שהוטל על קהילת קודש צפרו יע"א המס הגדול והיה נרדף יותר מכל כידוע אצלינו.
והניח האהלים כאשר המה קרקע וטלטל וכל מאי דאתקרי נכסי והלך בכסותו לבדה היא שמלתו לעורו והניח גם כן האישה אשר לקח הנה, ואחר שלוש שנים מעלה מטה להליכתו פגעה מדת הדין באשתו הנזכרת ונלב"ע וזרע אין לה.
ועמד אחיה ותבע לחלוק לפחות מה שיש לו כאן והיו וחין אותו הבית דין משנה אל שנה אולי יבוא בעל השור וימוד על שורו, משום דאיכא לספוקי שמא יש עליו חובות במקום אשר הוא חונה שם כנגד כל העזבון.
ויהי כי ארכו הימים ואחיה תובע לבית דין יוצאים ונכשלים בו נכנס ונכשלים בו, שלחו בית דין ישמרם צור אחרי קרובי הבעל ואמרו להם שיחלקו עם היורש אחי הנפטרת קרקע וטלטלוכל מאי דאתקרי נכסי שיש לבעל כפי התקנה ונראה איך יפול דבר וכן עשו.
ולפי שהקרקעות שהניח הבעל הנזכר היו ממושכנים ביד הזולת עמד היורש ופדה מה שנוגע לחלקו מכיסו וממונו, ומהיום ההוא והלאה היה נהנה מהפירות דר הוא ומשכיר לזולת, והן היום בא הבעל הנזכר ותבע ליורש לפנינו בדין וטען שבמצב פטירת אשתו הנזכרת היה עליו מלוגא דשטרי ( תיק של שטרות ) וקבא דרשו יותר מסכי העזבון….ולראיה חתומים פה באלול המרוצה שנת גלה צדקתו לפ"ק וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות
הצעיר רחמים אגייאני ס"ט – נדפס בספר דברי שלום להרב שלום משאש ז"ל, מקנאס הת"ש.
סוף התעודה מספר 149
מארץ מבוא השמש – הירשברג
על פי רמז קל מצדו ניתנה האשרה. באתי להודות לו פנים אל פנים, כי רציתי להכירו. אציל ספרדי בכל הליכותיו ונימוסיו. שלט כסוחרים הפורטוגזים בבירות אירופה, שהנם אנגלים, צרפתים, ורק חוט דק מאוד עדין מקשר אותם עם היהדות, הנה איש שיחי הוא בראש וראשונה יהודי, ולא ספרדי או מרוקאני בן דת משה.אף על פי כן אין בכך כדי להמריצו להשתתפות פעילה בפיתרון בעיותיהם של היהודים באזורו, חוץ מרומות ונדבות. מזלי הוא שמצאתיו בטנג'יר, כעבור שעות מספר עמד לצאת למדריד ומשם לליסבונה ולארצות הברית ולחזור רק בעוד חמישה שישה ימים.
עולמו המסחרי של פ.א. התרחב עם התכווצותם של המרחקים, אך האופקים החברתיים והתרבותיים לא נתרחבו.
שעות על שעות ביליתי בחברתו של א.י. לארידו, סגן יושב ראש הקהילה היהודית בטנג'יר. מפיו שמעתי את סיפור חייו. אדם בן שישים, סוחר בן סוחר. אביו דאג להשלמת חינוכו לאחר שסיים את בית הספר העממי הצרפתי של כי"ח. עדיין לא היו אז בטנג'יר בתי ספר תיכוניים ולכן נכנס בגיל ארבע עשרה לעסקו של אביו ודודו, שהיו יבואני תה ירוק מסין, ולמד שפות, ערבית ספרותית מפי המורה הערבי המצויין שהיה אז, ספרדית חדשה, שהיא אמנם שפת אמו, אלא שהשתלם בה בהדרכתו של אביו, שהיה גם עיתונאי ספרדי ידוע, מראשוני העיתונאים המודרניים בטנג'יר, ופירסם את זכרונותיו בכרך עבה בלשון הספרדית.
אין צורך לומר שהוא שולט בשפה האנגלית בכתב ובעל פה. אברהם לארידו התעמק קצת בתורת ישראל, למד תנ"ך, גמרא, מדרשים ויודע דינים. הוא כותב ומדבר עברית, ואילו הייתה לו הזדמנות להשתמש בה יום יום היה מפליא לעשות. לפני מלחמת העולם השנייה ערך פעמים מספר מסעות לסין לרגל מסחרו. עם זאת מוצא הוא פנאי לעסוק במחקר קורות היהודים באנג'יר ובמרוקו, ופרסם שורה של מאמרים ארכיאולוגיים והיסטוריים על קורות היהודים.
במכון ללימודים אפריקאניסטים של המועצה העליונה לחקר מדעי במדריד יצא לפני שנה וחצי ספרו על " הברברים והעברים במרוקו ", שעות רבות ישבתי בחדר עבודתו ועיינתי בספרים ובכתבי היד הערביים על קורות מרוקו. הוא הראניי את אוסף העתיקות שלו, ביניהם כלי חרס מהתקופה הרומאית, שעליהם טבועה המנורה בעלת שבעת הקנים.
כך תיארתי לי תמיד את הסוחרים המושכים בשבט סופר מבני משפחות אבולעפייא, אברבנאל, אושקי, מסקיטה, קאסטרו. חצי יומם נושאים ונותנים בעסקי חול, וחצי יומם, לרבות חלד מהלילה, קודש ללימוד ולמחקר. אלט שאברהם לארידו אחד ויחיד הוא במרוקו כולה. ובכל מקום שהגעתי שמה ושאלתי לאנשים שיוכלו לעזור לי באיסוף חומר לקורות היהודים, אחת הייתה התשובה : פנה אל אברהם לארידו בטנג'יר.
בתיטואן נפגשתי עם שני הדיינים. כאן, בהתאם למסורת הספרדית, תואר דיין, כלומר אב בית הדין, גדול וחשוב מתואר רב. לא כל רב זוכה לשמש כדיין, אבל כל דיין הוא רב. רבי יהודה ליאון כלפון כבר פרש לאחר שנות עבודה רבות בקהילתו, אבל עדיין הוא זריז ומוסיף לנהל את ישיבתו ולעסוק בצרכי ציבור.
במקומו התמנה רבי אברהם ביבאס לדיין. אין הדיינים לובשים כאן גלימה כמנהגם של רבני מרוקו הצרפתית ואין הם נבדלים במלבושיהם משאר היהודים. לא מצאתי את הדיין בבית הדין, ובעוברי ברחוב הבחנתי מיד בדיין ביבאס וניגשתי אליו כאילו הכרתיו מזמן. אמנם אף הוא הסתכל בי, בזר, ומבטו רמז לי שכבר נודע לו כי מישהו מבקש אותו.
וכן היה עם רבי יהודה, גם אותו ראיתי לראשונה במרכז העיר, בכיכר ספרד – ומיד הבינותי כי זה הדיין הזקן, אלא מיראת הכבוד לא העזתי לגשת אליו ברחוב. כיצד הכרתי אותם ? אולי על פי תמונותיו של רמבראנדט וציירים אלמוניים, שהנציחו על הבד את הפורטוגזים בהולנד. ייתכן שהייתה כאן הברקה של דמיון הין הדיינים הללו ובין רבי יעקב ששפורטאס ורבי מנשה בן ישראל. משהו מאצילותם של אלה נסוך היה על פניהם ועל דמותם של דייני תיטואן, חוליית בשלשלת ארוכה של דיינים ורבנים בעירם.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Le Pere Busnot, venu cette annee a Meknes pour le rachat des captifs, ecrit a ce sujet: "Le quartier des Juifs se presente ou les rues sont les plus larges et ou Ton voit des boutiques ouvertes garnies de marchandises, mais dans le reste de la ville, les rues sont serrees entre deux murailles, avec quelques ouvertures de temps en temps ou 1'on ne voit que des pauvres artisans ou des vendeurs de fruits…"
. En 1721, apres d'autres personnages de marque, l'Envoye du roi d'Angleterre et sa suite sont loges au Mellah, "dans une des plus belles maisons de la ville", celle du Naguid et favori du sultan, Moi'se Benatar. L'officier anglais qui faisait partie de cette ambassade et nous rapporte ce fait en nous donnant bien d'autres details interessants sur les Juifs et le Ghetto de Meknes, est loin d'etre aussi sombre que le Capitaine Braithwaite, venu six ans plus tard a Meknes, lui aussi dans la suite d'une ambassade anglaise.
Braithwaite nous fait d'abord constater que cette ambassade n'est pas, cette fois, logee au Mellah ou, ecrit-il, il y a plus de quinze mille families de Juifs (sic!). Ensuite, dit-il, "ces Juifs sont tres pauvres pour la plupart, comme ils le sont ordinairement dans les villes eloignees de la mer. Leur quartier est excessivement sale, qu'il est imprati cable pour les gens a pie, a moins qu'ils n'otent leurs bas et leurs souliers et les Juifs ne marchent pas autrement.
Leurs maisons sont tres peu de chose et chacune contient plusieurs families …". A quoi attribuer ce changement si rapide si ce n'est a l'anarchie et a la grande misere qui suivirent immediatement la mort de Moulay Ismael? L'anarchie, qui devait d,ailleurs durer pendant trente annees jusqu'en 1757, avait nui d'une maneire considerable a la vie economique du pays et frappa particulierement les villes de l'interieur.
Un grand nombre des habitants juifs de ces villes furent ruines et n'eurent plus, en general, ni les moyens, ni l'energie de se transporter ailleurs. D'un autre cote, pour echapper a l'oppression excessive et aux pillages continuels de bandes d'Arabes qui n'avaient plus ni de quoi, ni de qui avoir peur, de nombreux Juifs depouilles de tous biens et qui peuplaient en partie un grand nombre de villages dans les campagnes, se refugierent dans les Mellahs des trois villes de Fes, Meknes et Marrakech.
Cette situation ressort clairement des nombreux cas traites dans les consultations rabbiniques de l'epoque. L'etat de ces communautes ne fit qu’empirer avec ces nouveaux venus qui peserent tres lourdement sur elles. La situation generale devint franchement mauvaise pour la tres grande majorite. Aussi voit-on figurer comme les gens du commun dans les "Questions et Reponses" de nos rabbins debordes, des families qui traditionnellement avaient evite les tribunaux.
Ces familles, qui dans un passe encore recent, se comptaient par centaines, avaient toujours prefere des arrangements a l'amiable et meme l'abandon de leurs droits plutot que le scandale ou seulement l'expose public du moindre de leurs differends. Maintenant, on les voit se quereller entre elles pour de toutes petites sommes d'argent, une part de droit sur un "mikwe" ou sur une chambre dans une maison delabree. Que de cas comme ceux la dans les consultations rabbiniques, et que de noms portes jadis par des personnages d'une grande dignite et d'une droiture exemplaire. jamais cites auparavant devant un tribunal!
C'est a partir de ce moment qu'une nette coupure se produisit entre les Juifs de la cote et ceux de l'interieur. Sous bien des aspects, des differences avaient toujours existe au sein meme des communautes, entre les descendants des expulses dela Peninsule Iberiqueet les autochtones, c'est-a-dire les "Beldiyyin" dont le nom meme etait devenu pejoratif.
En ce qui concerne les traditions et coutumes, ces distinctions etaient souvent une realite entre citadins de vieille souche et anciens campagnards ou montagnards qui, meme fortunes, ne perdaient pas facilement leur grossierete. Mais a la longue, ces inegalites etaient devenues des dissemblances et dans la situation desastreuese ou se trouvait maintenant le pays, les distinctions, dans les Mellahs, n'avaient plus d,impor tance sauf pour une infime minorite.
Bien sur, il etait reste dans les Mellahs de Fes, Meknes et Marrakech d'assez nombreuses families d'artisans de moyens modestes, mais travailleurs et courageux, specialises, par exemple, dans le travail du fil d'or, de la bijouterie ou dans la confection des vetements; il y avait aussi quelques dizaines de families tres riches qui monopolisaient les grandes branches du commerce, mais qui, assurement, ne pouvaient pas toutes se prevaloir des vertus de leurs predecesseurs.
Ces familles se calfeutraient dans leurs belles maisons situees, d'ailleurs, dans des rues qui leur etaient uniquement reservees. Mais si dans ces quartiers, devenus du reste trop petits, on pouvait encore distinguer les honnetes gens, ceux qui luttaient de toutes leurs forces contre les malheurs des temps, il y avait aussi une foule de besogneux sans scrupules et une misere souvent hideuse.
Dans les communautes de la cote, il y avait egalement des pauvres mais plus rarement des misereux et des mendiants. Des lors, le Mellah n'etait plus seulement le cloisonnement deteste auquel, toutefois, beaucoup s'etaient tant bien que mal habitues, mais devint, aux yeux des Juifs des ports, synonyme de misere et de tout ce qui en resultait. On peut maintenant mesurer quelle fut la consternation des Juifs de Tetuan, Sale, Rabat et Mogador quand il fut decide qu'ils devaient desormais vivre dans des Mellahs
רבי שלמה אבן וירגה-החרבן הראשון-השמד השני והשלישי
אמר שלמה ן' וירגה ז״ל
בסוף ספר אשר חבר אדוני החכם הגדול דון יהודה ן' וירגה ז״ל מצאתי כתוב קצת שמדות וגזירות אשר עברו על ישראל בארץ נכריה, והעתקתי אותם למען יראו ולמען ישמעו בני ישראל וישובו ויתחננו לבעל הרחמים, יכפר עונותיהם במה שעבר עליהם ולצרותיהם יאמר די. וקראתי ספור זה שבט יהודה כי הוא המולך ראשונה וראה יותר בעצם שבט עברתו יתברך. וכן אמר הנביא: ״כי כשלה ירושלם ויהודה נפל״
החרבן הראשון
בזמן אנטוניוש קיסר רומי, אשר שם פניו לעלות אל ירושלם בחיל כבד, והלוה עמו מלך אחד ממלכי יון אשר נקרא שמו קיסיאוש, ובהגיע הקיסר סמוך לירושלם שמע איך נתאלמנה מלכת מצרים, אשר שמה קלופטרה, ויצא שמה כי אין כמוה בארץ ביופיה, והקיסר הזה חשק בה כדרך בשר ודם, ושלח שלוחים למצרים לבקש עליה, ונתרצית ולקחה לו לאשה, אבל בתנאי שיגרש אשתו ראשונה אשר ברומי, וכן עשה.
והמתגרשת היא אחות אוקטביאנוס קיסר, וחכמי יועצי הרומיים, כאשר ראו נבלה זו, הסכימו להעביר מאנטוניוס כתר הקיסרות וכתבוהו בראש אגושטוש. אחר זה קמו קצת מאויבי היהודים ואמרו, כי מלכת מצרים שלום ואהבה הייתה לה עם היהודים, והם יעצו לאנטוניוס ולמלכת מצרים על הנישואין ההם, כדי שעל ידה יסלק אנטוניוס מלחמה מעליהם.
וכאשר שמעו הרומיים הדבר הזה, יעצו לקיסר אגושטוש שילך על ירושלם ויקה נקמת אנטוניוס ראשונה ואחריו — מהיהודים. אז הלך אגושטוש בחיל עצום מכל משפחות האדמה, כי הרומיים בעת ההיא מושלים היו עד סוף העולם, ונמשכה המלחמה בין אנטוניוס ואגושטוש, ונצח אגושטוש, ואנטוניוס ברח. ואגושטוש הקיסר הרג את קלופטרה ושני בניה עמה אשר לה מבעלה הראשון.
אחר זה הפך פניו נגד היהודים, והם הראו גבורות עצומות והפילו מן הקיסר עם רב. אז אמד הקיסר ליועציו: נסלק מלחמתנו מעל היהודים, כי אין אנו לוחמים עם אנשים אלא עם אריות ונמרים! השיבו לו היועצים: ואיך נוליך חרפה זו לרומי? לכן נקומה למלחמה ונתחזק, ואם נמות—כבודנו יחיה לעד! והתחזקו במלחמתם, והפילו חומות ירושלם, ושללו ממנה שלל רב.
אחר זה הניח הקיסר שר גדול שימשול על היהודים בשם רומי, ושב לארצו בכבוד גדול. ולתקופת השבה מרדו היהודים על ממשלת רומי והרגו השר ההוא, והקיסר כשמעו עלה עשן באפו וקבץ עם רב כפלים, מפני שכבר ידע כח היהודים וגבורותם, וגם הכין סוללות אשר לא הכין בראשונה, מפני שלא נחשבו היהודים בעיניו. והתמיד במלחמה שנה אחת, אבל לבסוף נצח והרג מן היהודים עם כחול אשר על שפת הים, עד שנשא כפיו אל השמים ואמר: אדון העולם! אל תשת עלי חטאת על שפיכת כמה
דמים, כי היהודים הם אשר הביאו עליהם הרעה! אחד זה הגלה כל שרי היהודים והביאם לרומי. וגם שם יד ה׳ היתה, בם, ובהשתנות האוירים והמזונות והעון העוזר מתו כלם, וברומי היתה, קבורתם.
כך כתוב בדברי הימים אשר למלכי ארגון.
השמד השני
בזמן בן סירא, ושמד גדול היה, ולא נודע אצלי סבתו, אבל מצאתי כתוב שיצאו מכלל דת מרעיה שלשים אלף נפשות, ואותם שעמדו על קדושת השם נשרפו. ובן סירא זה הוא יהושע ן׳ סירק בן בנו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ונקרא בין הנוצרים גושיפוש שיריק,כמו שכתב גירונימו. וגדול זה חבר ספר לנוצרים נקרא אקלישיאשטיקוש, והם מנאוהו בין ספרי הקדש לגודל חכמתו וחשיבותו.
השמד השלישי
שגת ארבעת אלפים וארבע, קודם שגברה יד הישמעאלים על הפרסיים, נהפך לב הפרסיים על היהודים במקום היותם מקדם אוהבים וחולקים להם כבוד, כי עדין היו ביהודים אנשים רשומים בחכמה ובתפארת דומים בשלמותם לאנשי ירושלים קודם הנפילה, והמלך בקש להצילם ולא יכול, כי העם רב מאד, והוא היה ירא שמא ימרדו העם עליו, לפי שכבר התחילו מלחמות ישמעאל על פרס.
וכן, כאשר ראה את קולם כי על נשיאות אמונתם הם קמים, המלך בעל כרחו שב לכוונתם, ותפס במאסר שלשה גדולי ישראל אשר נקראו: אמימר, מוריקא, משרשיא ראש הגולה, והכם ביסורים קשים לשימירו דת, וכן שיעשו את עמם על זה. והם עי׳ה עמדו בנסיון וקדשו האל הגדול, וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם גזר עליהם הריגה. ואחר זה צוה שישימו במאסר כל ראשי היהודים, ועמדו במצור ובמצוק ימים רבים, עד שיבשו עורם על עצמותם, וכי לא יכלו עוד לסבול יצאו רובם מכלל הדת.
אבל משם והלאה ירד מלך פרס ירידה אחר ירידה, ובאו עליו כת הישמעאלים והכום וגברו ותפסו כל מלכי פרס. ומלך ישמעאל מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות ושיעמדו בדת שירצו, כי הדת המוכרחת אין תועלת בה לעולם. גם הפרסיים תושבי הארץ מתודים היו ואומרים, כי על מה שעשו ליהודים נפלו נפילה עצומה, ומאז היו מניחים אותם למה שירצו.
כן נמצא בדברי הימים למלכי פרס אשר הובא למלך ספרד, כמנהג הנוצרים, כי יבקשו לדעת הדברים הקדומים לקחת עצה מהם, וזה מחשיבותם והשכלתם הטובה.
מגילת היטלר – מיכל שרף
לקצירה זו יצאה מהדורה נוספת, (אוסף מכון בן צבי סי׳ מ׳ 2795) זהה בכל לראשונה, פרט לשינוי קל בשער הקצירה, בו מצויין: ׳קצידא די היתליר: פלחן די מי כמוך ופלחן די תחבו עלא סבת מררבעא׳ [קצירה של היטלר; בלחן(הפיוט) ״מי כמוך״, ובכל לחן שתרצו, שכן השיר מרובע].
כותרת זו שונה מכותרת המהדורה הראשונה שם צויין ׳קצידא די היטיליר… פלחן די תחבו עלא סבת מרבעא׳ [קצירה של היטלר, בכל לחן שתרצו שכן השיר מרובע].
עיצוב השער של הקצירה השנייה הוא דיקורטיבי, כולל ציור של שני מניני דוד, ושתי דמויות נושאות שלט ובו דברים על הקצירה.
מעאודא פלחן די מי כמוך עלא היתליר [סיפור בלחן ׳מי כמוך׳ על היטלר]
מחבר ה׳מעאודא׳ חותם בראשי תיבות: י׳ פי. נדפס בקזבלנקה בדפוס ׳ספרית האחים חאדידא׳. אין ציון של שנת הדפסתה, והיא כוללת 5 עמודים. אישור הצנזור: 2920 Visa de Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ 45).
תבנית היצירה הזו זהה לגמרי ל׳קצידא די היטיליר׳ שתוארה לעיל וכמוה מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כתוב בעברית ועשוי בתבנית פיוטי ׳מי כמוך׳, החלק השני כתוב בערבית־יהודית בתבנית של שיר הקצידה המרוקאי.
הפיוט הקצר בתבנית ׳מי כמוך׳, משמש פתיחה לקצירה הארוכה ומסכם בקצרה את תוכנה: היטלר הרשע ביקש להשמיד את היהודים, ה׳ נחלץ לעזרת עמו, ושלח את האמריקאים לצפון אפריקה ב-8 לנובמבר 1942.
׳המעאודא׳ עצמה מכילה 52 מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת בחריזה אאאב, ננגב וכוי.
תאריך כניסת בנות הברית לצפון אפריקה שונה בשני החיבורים. ב ׳קצידא די היטיליר׳ רשום התאריך 11.11.42. בחיבורנו רשום 8.11.42. בכל אופן שני המחברים לא ידעו עדיין דבר על גורל היהודים בגרמניה הנאצית, והם מתרכזים בעיקר בתיאור השמחה על ראשית נפילת הגרמנים בפני בנות הברית.
תוכן ה ׳המעאודא׳: היא פותחת בדברי שבח ותהילה לה' שאינו שוכח את עמו ומציל אותו מכל צרה. בהמשך בא תיאור מפורט של התעצמות היטלר ואופן השתלטותו על יהודי אירופה: הוא צבר כוחות והקיף את עצמו בשונאי ישראל: גורינג, הימליר, גובילם, ריבינטרוף, מוסוליני ואחרים.
יחד טיכסו עצה כיצד להשמיד את ישראל. וכך עשו: ׳תראיאו ליכררזו ליהוד מן לחכומא / מן אטב, ולאבוגאדוץ וזמיע לכדמא / וחתא דרארי מן סקוילאת דתעלימא / ובקאו פזנאקי דאיעין / … וזאדו עללקולהום ליטואל / באס יכונו מערופין׳ [הם נישלו את היהודים מכוחם, על ידי פיטורי רופאים, עורכי דין ושאר בעלי מקצוע, גם את הילדים סילקו מבתי הספר, והללו הפכו למשוטטים בסימטאות… והוסיפו ותלו עליהם טלאי, כדי שיהיו ניתנים לזיהוי](מחרוזות 15-14).
גם בחזית הכללית המשיכו בכיבושיהם: הם פלשו לאוסטריה, ב-1938 ספחו את צ׳כוסלובקיה ומשם המשיכו וכבשו את פולין, דנמרק, נורבגיה, בלגיה והולנד וצרפת. בארצו השליט היטלר דיקטטורה, ואף נחלץ לעזרת בן בריתו האיטלקי שכמעט הפסיד במלחמתו עם יון.
הוא אילץ את יוגוסלביה לתת לאיטלקים דרך מעבר, וכך נוספה יוגוסלביה לשרשרת כיבושיו. בינתיים החליטו הצרפתים והאנגלים להכריז מלחמה
על גרמניה, והצטרפו להם הרוסים והאמריקאים.
האנגלים והאמריקאים פילסו דרך בים והגיעו לחופי אפריקה, שם התאחדו עם הצרפתים. בנות הברית הגיעו למרוקו, אלג׳יר ותוניס והצליחו להבריח את הגרמנים והאיטלקים. הם אף גרשום מסיציליה, קורסיקה וסרדיניה. המלחמה, בשעת כתיבת היצירה, הייתה עדיין בעיצומה.
המחבר מסיים בתפילה לה׳ שיהיה בעזרת בנות הברית ויגביר אותם על אויביהם, וכך ישובו לארצם שלמים ובריאים. הוא חותם שירו בתפילה: ׳נטלב מן רב למולא / יפך אדניא מן האד לבלא / ויקררבלנא לגאולה / אמן יא רב לעאלמיך. [אבקש מאל עליון, שיציל את העולם מצרה זו, יקרב לנו את הגאולה, אמן! אדון העולמים].
מי כמוך אב הרחמים . ואין דומה לך חי העולמים ׳
בי חסדיך מרובים ־ רחום וחנון ה׳ :
אדון חסדיך אזכור • תמיד בכל דור ודור ־
ולעד לא אגמור . תהלות ה׳ :
בימי היטליר האכזר. רצה לאבד העם הנפזר
כי כן משפטו גזר ־ גמולו ישלם ה׳ ;
גמלגי טובו כפלים ׳ בביאת האמיריקאים
באלף תשע מאות'ארבעים ושתים • בשמונה לנובאמר אשירה לה׳
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
פלקרוואת די מפררקין פוצט לבלדאן דלמסלמין, תנאסא חתא לגוסטו דלקראייה, חתא אתפיגידא דרבנים ולחכמים למשנועין די לאחו קדדאך דדאוו עלא ליהוד דששרק ודלאפריק.
מן גאנב למעישה למחצירא פלמלאלח אדדייקין, חתא לפיורציאת דלגוף' דתאצילא קלאלו, לגופות חתא הומא פחאל לעקל בדאוו טויחו. מתמיין מן כול רהט דלכידמא דליד מן גאנב אררהט דלמעיסה דייאלהום ומן גיאנב לקוואעד לקדאם דלמסלמין, ליהוד די האד לבלדאן בקאוו מחדורין פדדלאלא בססלעא, ופצנאייע דלעניות.
באש יתפקיקיו האד לקהלות למגיבונין מא כאנית גיר ואחד אטריק: אססקוולאת! האדיך די כדמו לאלייאנס כאנו יעארפו האד לחקק בזזאף דלוקת קבל מא יתהתתב לחברה.
ביהא גיר לאלייאנס קדרית יתגימע שי דראהם ואפקות באש יתצללחהום אלאכילוק די ואחד אסקוילא פטיטאוון וחללותהא פעאם תמנטאעס למייא ותנאיין וסתין ו' פעאם 1864 תחללית סקוילא אוכרא פבלאד אוכרא דלג׳רב, פטאנגיא. ופעאם 1865 וחדא וכרא פבגידאד. מן תממא אססגיל דסקוילאת כאן יזיד ויכתר פכול עאם ו' ליום כאיינין סקוילאת פבולגאריא, פטורקיא די ורופא וטורקיא די אזיה, מן יפה חתא לחלב, בגדאד ומוסול, פמאצר, פתונם ופלגירב, בדאוו נית פרומאניא וזאיידין התא לפרס וליאמאן.
מן תאריך 1897 אסקוילאת בדאוו יקתרו בזררבא. פעאם תמנטאעם למייא וכמסא ותמאנין לעאדאד דיילאהום כאן די 34. פעאם 1890 כאן די 94 ופלגאמיע כימסא
עליהם. אבל החסות המגוננת הזו של אירופה ואמריקה לא יכולה היתה לצמוח ולהניב את כל התועלות שהיינו מצפים שייקרו אלמלא חברת אליאנס שהאירה והעירה את לבותיהם במידע. בהתנהלותה הראשונית של אליאנס, ניכרה העזה מבורכת. בה בעת שבמקומות אחרים ישבו על המדוכה כדי לדעת אם הקמת הארגון ראוייה או לא, אם הוא יועיל או לא יועיל, קמו ששת הנחשונים הראשונים ועשו מעשה. הם היו עד״ן עול׳ ימים – בני 50 שנה. אבל בלהט ליבם כאשר חקרו ודרשו בראיה מפוקחת ומסודרת מה נדרש ליהודים, גילו מההתחלה שהדבר הראשון שיכול להוציא את העם היהודי מהצרות הוא גאולתם ממיעוט הדעת וההשכלה, שהיו שרויים בהם במשך למעלה מ-100 שנה.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
המונח מולאי פחות נפוץ בקרב יהודי מרוקו אבל זכה לפרסום רב היות שהוא נסוב לאחד הקדושים הנערצים ביותר על־ידיהם, מולאי איגגי. ידועים ששה קדושים ששמם מתחיל במונח מולאי: מולאי איגגי, מולאי אינגירד, מולאי יעקב, מולאי סדרה, מולאי תאביה ומולאי תאמראן, ואחד נוסף בעל שני שמות: ר׳ אברהם כהן הוא מולאי מאתיל. גם כאן השמות קשורים למקומות (איגגי ותאביה) או לעץ (סדרה).
המונח סייד, שהוראתו אדון, לא נפוץ בקרב היהודים כחלק משמו של קדוש. ידוע קדוש אחד בשם סייד אל־מרהירהא. לר׳ אהרון הכהן (דמנאת) קוראים היהודים סייד אהרון כהן או סייד אהרון. הקדוש קאייד אל־גאבא נקרא סייד אל־יהוד על־ידי המוסלמים. משתמשים יותר בתואר סייד כאשר מזכירים את הקדושים ואומרים על קדוש פלוני שהוא סייד גדול. כמו כן משתמשים בצורות סידנא (אדוננו) וסידנא (אדונינו). הרבה יותר נפוץ בשמות של הקדושים הוא המונח סידי (צירוף של יסייד׳ עם מילת היחס ׳שלי׳) והוראתו אדוני.
לקבוצה זו שייכים קדושים רבים הנערצים הן על־ידי היהודים והן על־ידי המוסלמים, ואחרים שעליהם נאמר במפורש שהערבים לקחו אותם מהיהודים. תופעות אלה מסבירות את השימוש במונח סידי וכן את העובדה שקדושים נושאים שם ערבי, כגון סידי מוחמד ובלקאסם וסידי חמאד אל־כאמל, או קיצור בצורה ערבית, כגון סידי בראהים וסידי מוסא. הקדוש המפורסם ביותר בקבוצה זו הוא סידי בועיסא וסלימאן.
המונח חזן שגור בקרב המוסלמים לציון הקדוש היהודי, אך יהודים משתמשים בו רק במקרים מועטים. ידועים שלושה קדושים שהמונח חזן הוא חלק של שמם: חזן איזו, חזן אל־חילי וחזן די תירהרמין. שני האחרונים נערצים על־ידי היהודים וכן על־ידי המוסלמים. ר׳ אהרון כהן (דוכאלה) נקרא חזן הארון או חזן הארון כהן על־ידי היהודים.
מונח נוסף השגור בפי היהודים הוא באבא, שהוראתו אבא. נראה שזהו שם חיבה שניתן בעיקר לקדושים בעודם בחיים. הוא נמצא בשימוש במיוחד לגבי צאצאים של ר׳ יעקב אביחצירא" ושל ר׳ דוד בן־ברוך.
ביחס לנשים משתמשים במונח ״סדיקה״ (צדיקה) כאשר מזכירים קדושה, המקביל למונח סדדיק לגבי קדושים גברים. המונח מופיע בשמה של הקדושה המפורסמת ביותר במרוקו, סול הצדיקה או סוליכה הצדיקה, היא סול חטשואל. המונח השגור ביותר במרוקו כחלק משמה של אשה קדושה הוא לאלה, שהוראתו בברברית ׳גברת׳. במקרה אחד אנו מוצאים את הצירוף לאלה צדיקה (הקדושה הקבורה באימין תימוגה), ובשני מקרים אחרים מצורפים שני המונחים לשמה של הקדושה: לאלה סול הצדיקה ולאלה מרים הצדיקה. ידועה קדושה אחת בשם אמא והיא אמא אסתר, ואחת בשם סתי (שהוראתו בערבית ׳גברת׳) והוא בא בצירוף: לאלה סיתי בן־סאסו.
קדושים מוזכרים גם בתואר עזיזי שפירושו אהובי ו־חְבִּיִבִּי שפירושו יקירי. יהודי הדרום משתמשים במונח אל ענאייא,שפירושו השגחה, שמירה. יהודי דראע (סביבות מחאמיד) משתמשים במונח אל גאסי, שפירושו המון, קהל.
לפעמים נהוג להוסיף תארים לקדושים מסוימים. כך יש קדושים המכונים סבאע,שפירושו ׳אריה׳, וכן סבאע אל כביר דהיינו האריה הגדול, או סבאע אל עזיז שפירושו האריה האהוב. רק קדושים מספר מהדרום זכו לתואר זה, כגון ר׳ דוד ומשה, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ יוסף דיין, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה בן־חמו. תואר אחר הנוסף לשמות של קדושים מפורסמים הוא אזוג, שפירושו בברברית ׳גדול׳. כך אומרים ר׳ דוד בן ברוך כהן אזוג, ר׳ דוד ומשה אזוג, ר׳ פנחס הכהן אזוג.
היווצרותם של הקדושים
אחת השאלות המרתקות הקשורות לפולחן הקדושים בכלל ובמרוקו בפרט, במיוחד לאור המספר הגדול של קדושים הנערצים על־ידי היהודים שם, היא שאלת היווצרותם של הקדושים. בהרבה מקרים נראה כאילו הקדושים שקועים בתרדמת ההיסטוריה והנה יום אחד הם צפים ומופיעים כקדושים. קשה לעמוד על תהליך היווצרות הקדושים, דהיינו איך אדם בחייו או לאחר מותו נהפך לקדוש או איך ישות היסטורית או דמיונית נהפכת לאובייקט של הערצה.
יש לציין מיד, שרוב הקדושים הנערצים על־ידי היהודים במרוקו הוכרו בתור כאלה רק לאחר מותם, כאשר התנהגות מופתית או למדנות יתירה בחייהם הכשירו בדרך כלל את הקרקע להפיכתם לקדושים. מעטים זכו לכך בעודם בחיים. קבוצה אחרת מורכבת מקדושים שנתגלו באמצעות חלום או דרך קשר עם עצמים בטבע, ובה מספר גדול של דמויות פיקטיביות או אגדיות. הדרכים העיקריות ליצירת קדוש, שנתאר אותן להלן, הן עשיית ניסים, מופת אישי, התגלות בחלום, התגלות במעשה יוצא דופן בשעת הפטירה, התגלות באתר הקבר ועוד.
- 1. עשיית ניסים
הצגת כוח על־טבעי על־ידי עשיית ניסים ומעשי פלא היא אחד הקריטריונים המובהקים המאפיינים את הקדוש רבנים וחכמים מפורסמים בחייהם נהפכו לקדושים רק כאשר שמם נקשר לנס שחוללו. לרב מיוחסים הניסים לקדושים לאחר מותם, אך יש והקדוש מראה עוד בחייו את כוחו העל־טבעי, למשל כשהוא מרפא חולים באופן פלאי, מציל קהילה שלמה, או מתהלך על הים כדוגמת ר׳ יעקב אביחצירא; על ר׳ אליעזר דאבילהמסופר שעצר במקלו את הים שעלה על גדותיו: ר׳ חיים טולידאנו הוציא מן הים תיבה שנאבדה לסוחר יהודי; ר׳ חיים פינטו הקטן, ר׳ ראובן אג׳ייני, ר׳ פנחס הכהן, ור׳ רפאל אנקאווהחזו נבואות שתמיד התקיימו: ר׳ משה חאליווה ור׳ רפאל אנקאווה היו מרפאים חולים עוד בחייהם: ר׳ פנחס הכהן חולל ניסים רבים בחייו והציל את הפחה שלמראכש כמה פעמים, וכך גם ר׳ דוד בוסידאן ממכנאס.
Juifs du Maroc R.Assaraf
La première association sioniste marocaine, ShaareïZion (« Les Portes de Sion »), fut fondée durant l'été 1900, à Mogador, par un négociant, Moses Lougassy, qui avait longtemps vécu en Angleterre. L'homme ne manquait pas d'imagination, au point de proposer à Theodor Herzl un projet de drapeau figurant un soleil levant et sept étoiles, allusion à la journée de travail de sept heures qu'il voulait instituer dans l'état juif à venir. 
Bien que disposant, du fait des cotisations récoltées, de deux mandats, Moses Lougassy jugea inutile de se rendre au congrès sioniste. Le médecin juif russe de la communauté de Tétouan, qui avait fondé le groupe ShivatZion (« Retour à Sion »), ne se comporta pas autrement.
Restée très conservatrice en dépit de son ouverture commerciale vers le monde extérieur, la communauté juive de Safi vit l'un de ses membres, Meir Barchechat, créer l'association Ahavat Zion (« L'Amour de Sion »), dont l'idéologie était essentiellement religieuse, comme le montre la lettre écrite, dans un hébreu fleuri, par Barchechat à Herzl :
Que Dieu te bénisse de Sion et puisses-tu voir le bien de Jérusalem ! Bien que notre ville soit encore éloignée de tout projet social grandiose et de toute idée exaltante et que la situation spirituelle de ses habitants soit au plus bas, l'idée sioniste bat avec force dans le cœur de nombre d'entre nous grâce à la lecture des journaux Hamâitz et Hayéhoudi, et ne nous a pas laissé de répit jusqu 'à ce que nous décidions de fonder notre association à laquelle nous avons donné le nom d'Ahavat Zion.
Certes, notre cœur s'est grandement réjoui à la pose de cette première pierre, mais nous sommes loin du but et, comme des aveugles, nous tâtonnons face à un haut mur, car nous n \avons aucune idée claire ni aucune conmissanœ précise de l'essence du sionisme, nous ne possédons aucun livre qui puisse nous éclairer sur son idéologie.
Nous avons bien rempli notre devoir de souscrire au shekel sacré, mais il nous semble difficile de croire que ce soit seulement pour l'annonce du shekel que le sionisme ait été fondé, et que le paiement annuel des frais de cotisation du shekel suffise seul à se prévaloir du noble titre de « sioniste » et pour prendre place parmi les sionistes et les nobles détenteurs de l'étendard de la nation.
Il nous semble bien que l'idéal sioniste doit aussi comporter un noble et exaltant projet pour la vie de notre nation. Nous prenons donc l'audace de vous demander d'instruire notre secrétaire et de nous informer de tout ce que nous devons savoir sur le sionisme, ainsi que nous faire parvenir votre livre, l'État juif, dans sa version hébraïque, ainsi que toute documentation en hébreu nous éclairant sur le sionisme.
Circonscrit au départ aux villes côtières, le mouvement gagna, les années suivantes, l'intérieur, perdant au passage son caractère politique. La seule évocation de Sion suffisait à gagner au mouvement des adhérents, même si ceux-ci n'avaient pas une idée très claire de l'idéologie sioniste.
C'est ce qu'on peut déduire de l'émouvante lettre adressée par un membre de HibatZion à Meknès, le futur grand rabbin du Maroc Yeshoua Berdugo, aux dirigeants de l'organisation sioniste, une lettre dans laquelle il demandait des éclaircissements sur les buts du mouvement :
Aux responsables et aux dirigeants du Centre sioniste de Cologne !
Le salut à tous nos frères, les Amants de Sion !
Chers Messieurs, plus précieux que l'émeraude !
Votre lettre pleine de sentiments d'affection et d'amour nous est bien parvenue et nous nous en sommes réjouis.
Charmants frères, soyez assurés que nous sommes mobilisés pour répandre l'idée sioniste parmi nos coreligionnaires du Maghreb.
Ah! comme le son de ce mot est agréable à notre palais ! Puisse tout le peuple d'Israël n 'avoir qu'un seul cœur et qu'un seul avis pour faire aimer et magnifier œt idéal si élevé ! Et celui qui place sa confiance dans l'Éternel et œuvre pour notre Terre sainte, pour Sion, notre plus grand amour spirituel, ne peut être déçu, que Dieu le veuille ainsi !
Maintenant, frères, nous vous prions de bien vouloir nous faire parvenir des livres traitant du sionisme car nous avons entendu dire qu'il en existait, mais nous ne les avons jamais encore vus.
Les débuts des Protectorats français et espagnol, en 1912, et le déclenchement dela Première Guerremondiale étouffèrent dans l'œuf l'activité des premiers groupes sionistes marocains, une activité totalement ignorée des autorités chérifiennes
L'aspect essentiellement religieux de ce sionisme lui ôtait le caractère subversif et révolutionnaire qu'il pouvait avoir en Europe centrale et orientale, et contribuait à sa relative opacité, à tel point qu'un des responsables de l'Alliance israélite universelle, directeur de l'école de Tanger,Y.D. Semach, pouvait écrire :
Je peux dire à présent qu'il n 'y a pas de sionisme au Maroc, parce qu'il n 'y a pas de classe intellectuelle. Assurément, tous les hommes religieux sont sionistes par tradition, mais ils n 'ont aucune idée du mouvement politique actuel et personne n 'est en état de le leur enseigner... Le sionisme marocain n 'a donc aujourd'hui aucune importance, il ne peut devenir actif que s'il trouvait un propagandiste actif capable de se mettre en rapport avec le sionisme européen.
Le judaïsme marocain n'avait guère entendu de la déclaration Balfour de novembre 1917, par laquelle le gouvernement britannique promettait d'instaurer, à la fin des hostilités, un foyer national juif en Palestine. Seuls les Juifs de Tanger y portèrent un certain intérêt, au point que le président de la communauté locale envoya à son homologue de Casablanca la lettre suivante :
je vous fais parvenir un certain nombre de copies de la proclamation que le général Allenby a adressée aux habitants de Jérusalem. On me les a envoyées de Londres pour qu'elles soient distribuées parmi nos coreligionnaires. Les dites copies sont en caractères hébraïques. Je vous prie de bien vouloir les distribuer parmi nos coreligionnaires de votre ville.
Il accompagnait son envoi d'exemplaires d'une brochure, la Grande-Bretagne et les Juifs soulignant le soutien apporté par l'Angleterre aux causes juives depuis Cromwell jusqu'à lord Balfour
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
6 – כיצד נתגלה קבר יהודי קדשו.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
פעם בנו ערביי תלואת שליד מראכש גדר מסביב לבית הקברות שלהם. ובבית הקברות הזה היה קבור רב גדול, והערבים לא ידעו על כך, כי בכפר שבו היה בית הקברות היו גרים ערבים בלבד, ולא היו יהודים בכלל.
פעם באחד הלילות, חלמה אישה אחת מנשי הכפר חלום, ובו בא אליה איש לבוש חלוק לבן וארוך, ובעל זקן לבן, גדול ויפה. הוא אמר לאישה : בבוקר הודיעי לאנשי חברא קדישא של היהודים שעיר הסמוכה, כי אין מנוח לרב שלהם הקבור בבית הקברות המוסלמי שבכפר.
סתם חלום !~ אמרה האישה בלבה. אך החלום חזר עוד פעם. שוב חשבה האישה, סתם חלום ! אך כאשר חזר החלום בפעם השלישית, היא ידעה כי החלום אמת ידבר. למחרת בבוקר הלכה לספר בעיר את דבר חלומה.
באו חברי חברא קדישא אל השייך של הכפר ואמרו לו – הרב שלנו קבור בבית הקברות שלכם. הרשו לנו לחפש את המקום. נשלם לכם כסף רב כדי שתרשו לנו לבנות על הקבר מקום לתפילה ולהילולה.
טוב הסכים השייך.
אנשי חברא קדישא חיפשו וחיפשו אך לא מצאו דבר. התעצבן בן השייך והתחיל לקלל – מה אתם מחפשים כאן ? רב שמת לפני מאה שנה ? הוא פנה הצדה לעשות את צרכיו ליד הגדר, ולפתע פתאום נעמד כמו אבן. משותק בכל גופו.
כאשר ראו אנשי לברא קדישא שהתכוננו כבר לחזור העירה, את בן השייך העומד מאובן כמו פסל, הם ידעו : כאן קברו של הרב !
שאלו הערבים – ומה לעשות עם בן השייך ? השייך יהרוג אותנו אם יוודע לו כי הבן שלו משותק. להרוס את הגדר ! ציינו אנשי חברא קדישא. ומיד הרסו הערבים את הגדר. אחר כך עגו מעגל מסביב למקום שבו עמד בן השייך.
לקחו אבנים וכתבו עליהן " קבר יהודי קדוש ". אנשי החברא קדישא התפללו, ובן השייך הניע את אבריו וזז ממקומו. הוא שאל – איפוא אני ? מה קרה אתי ?
סיפרו לו את הכל, והוא אמר – אם כן הדבר, הרי באמת גדול הוא הרב שלכם. בני הכפר הקימו מצבה על הקבר הקדוש ומדי שנה היו היהודים באים לשם כדי לערוך הילולה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
184 לא תאמן ב־דבּייר, וואכ׳א יכון קד אל־פווייר.
אל תאמין בזכר, גם אם קטן הוא בעכבר.
185 א־ראג׳ל פחאל דּלו, אידא מא צלאח בדּלו.
הגבר כדלי הבאר, אם לא יוצלח החליפו באחר.
אל־עזרי – קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.
הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.
187 ראג׳להא-הווא פארסהא.
בעלה – כמו פרש על סוסו.
אשה, נשים
188 אל־מרא מא כ׳לאקת גיר ל־זוואג׳.
לא נבראה האשה אלא לנישואין.
189 – מא כ׳לאקת אל־מרא גיר ל־דאר.
לא נבראה האשה אלא לבית.
190 א־נסא ענרהומ סבע אוג׳והּ.
לנשים שבע פנים.
191 אלי טאח פ־יד אל־מרא, טאח פ־ג׳מרא.
הנופל בידי אשה, נפל על גחלת
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
20.135 ״אני בת חמישים ושתיים. הייתי מאוד חולה והיו לי הרבה התקפות. וכל רופא אשר הייתי הולכת אליו וזה לא עזר. יום אחד בא אחי אמי ז״ל, בא אליו אבא בחלום: תלך ותגיד לבני שאחותו נמצאת בצער גדול וכל הרופאים לא יעזרו לה, אלא צריךילקחת את אחותו לר׳ דוד ומשה ושם התרופה שלה. והוא המסכן היה צולע. ולא רצה ללכת אצל אחי. ואחי גם כן לא מאמין בחלומות. ואז למחרת בלילה בא אבא אליו בחלום ונתן לו בעיטה. אמר לו: אתה צריך ללכת עוד פעם אליו ולהגיד לו שילך לר׳ דוד ומשה, שישחט שם. אז הלך לספר לו את החלום ושהתרופה שלה זה לא הרופאים, אלא ר׳ דוד ומשה. אז בא אחי ביום ששי ומצא אותי שוטפת [את הרצפה] ואז תפסה אותי ההתקפה. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה שיביא לי רופא, אך אמרתי לו שהרופא לא יעזור.
אז הוא ענה לי שגם הוא בא לספר לי על החלום ושאני אתרפא מהר, כי אבא ז״ל בא לדודי פעמיים ואמר לו שאקח אותך לד׳ דוד ומשה ושם את תתרפאי. התחלתי לבכות מתוך שמחה. הוא חזר למראכש כי הוא מורה ואז אמר לי לבוא אליו בראש חודש. אם אוכל אבוא אתך, אם לא אז לא. בלילה, באחת בבוקר, חזרתי אליו הביתה כדי לוודא את החלום. אמרתי לו אם הוא בא אתי. הוא אמר לי שהוא מורה ולא יוכל לבוא אתי, אך נתן לי כסף כדי לקנות שחיטה. ואז הלכתי לר׳ דוד ומשה, ודודי, אחי אמי, קנה לי את השחיטה.
הייתי ישנה שם בחכם ולא חלמתי. בלילה השני גם לא היה חלום. בלילה השלישי, היו שם אנשים שביקשו ממני שאלך אתם למולאי איגגי, אך אני סירבתי. אמרתי להם: עד שהחכם לא שולח אותי מכאן, אני לא הולכת. והוא צריך לבוא אלי בחלום ויתן לי את התרופה. בלילה אני ישנה ובאה אלי אשה לבושה עד כפות רגליה ובידה דלי של סיד ירוק ואומרת לי: קומי אחותי, קומי, תלכי לביתך, את בריאה. ועכשו תתני לנו לסייד את החדר בשביל אשה אחרת חולה אשר תבוא. אני קמתי בשמחה והלכתי עם אותם אנשים למולאי איגגי. בדרך חזרה ממולאי איגגי קיבלתי התקפה והתחלתי לצעוק: ר׳ דוד ומשה, אני הלכתי לזיארה והפסדתי כסף וזה הלך חס ושלום לחינם י אני ישנה בלילה ובא אלי בחלום אחי אמי. אמר לי: את פתחת את פיך רק על הרב דוד ומשה? למה כעסת? אמרתי לו: ההתקפה שבגללה הלכתי, חזרה אלי וזה הכעיס אותי.
אמר לי: אל תכעסי, לאחר ארבעים יום יענה לך ר׳ דוד ומשה ויתן לך את התרופה עם הרב יעקב אביחצירא בקזבלנקה. איזה שכן שלי היה רב וסיפרתי לו את החלום. אמר לי: אחרי ארבעים יום תעלי לבית־הקברות לזיארה. תעשי השכבה לר׳ יעקב אביחצירא והוא יענה לך.
ככה עשיתי. בליל הארבעים, אני ישנה וחלמתי אשה חולה כשמסביבה יש נשים. אני אמרתי לה: מה יש לך ? אמרה לי: מהיום שעשיתי ניתוח ואני חולה. הלכתי לר׳ דוד ומשה וזה לא עזר לי, אבל הערב ירפאו אותי. אחרי זה באה אותה אשה עם שני רופאים ואמרה לי: הם יתנו לי משהו כדי להתרפא. הם הלבישו לה חגורה. אז אני חזרתי לקזבלנקה. חלמתי ככה וחזרתי. כשחזרתי לקזבלנקה וקיבלתי התקפה, ישר הלכתי לרופא שלי ואמרתי לו שירפא אותי. מצאתי שני רופאים כמו שחלמתי ואמרו שיעשו לי צילום. ראה את הצילום ואמר לשני: היא צריכה רק חגורה. וזאת החגורה שאמרו לי בחלום. ומאז אני בסדר עם החגורה הזו. אני באה לר׳ דוד ומשה.' אתמול היתה לי התקפה ובא אלי רופא והיום הנה באתי לר׳ דוד ומשה״.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
הקדמה
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.
זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.
מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?
ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא
ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.
שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.
השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.
בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.
וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
אגב־אורחא אנו למדים מתולדות השליחות פרשיות גדולות בתולדות הישוב בארץ־ישראל. תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל החל מהכיבוש הערבי הן עד כה פנה מוזנחת בחקירת תולדותינו. במקצת היתה כאן הזנחה־מדעת, ובמקצת מתוך העדר ידיעת המקורות. בשנים האחרונות חל בשטח זה שינוי רב לטובה, אבל עדיין אנו רחוקים מרחק רב אפילו מאיסוף החומר לתולדות ישוב ארץ־ישראל. תעודות־השליחות משמשות אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות הישוב. אמנם מבחינת־מה הם חד־צדדיים, כי מאחר שהן פונות לרגשות־שבלב מן־הנמנע שלא יהא בהן מקצת הגזמה, אולם החוקר המנוסה ידע על־נקלה להוציא את העיקר מהטפל ואת הגרעין ההיסטורי מתוך קליפות־ההגזמה. המעיין בספר זה של תולדות השליחות ימצא איפוא חומר חדש מרובה לתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בדורות הרבה.
וכן ימצא המעיין בספר זה על תולדות השליחות חומר רב לתולדות קהילות הגולה, ובמיוחד לגבי הקהילות שבארצות המזרח, שבמקרים רבים הידיעות על יחסיהן עם שלוחי א״י הן המקור היחיד 'לעצם מציאותן, או לידיעת קורותיהן.