שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו – בתפוצות הגולה
9 – אל תאמינו בגוי
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.
במימרה אומרת : אל תאמין בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. מי אינו מכיר מימרה זו כיום ? אך מהו מקורה ? שמעו ואספר :
רב מפורסם היה במרוקו, שהיה הולך מכפר לכפר ומלמד תורה. פעם איחר חהגיע לכפר, שבו התגוררו יהודים, והעת – ערב שבת, ובצרורו גם כסף. לא ידע היהודי מה לעשות כדי לא לחולל את השבת.
בינתיים הוא קרב ובא לכפר, והנה הוא רואה בית קברות ערבי. הוט ניגש לאחד הקברים, חפר בו גומה קטנה והכניס לתוכה את צרור כספו. שמח ועליז נכנס הרב לכפר, ובו נתקבל בכבוד גדול על ידי תושביו היהודיים.
בלילה הזה חלם אחד המוסלמים שבכפר, כי אביו מצווה עליו לבוא אל קברו ; כי למראשותיו של המת טמון צרור כסף גדול. תחילה חשב הבן, כי חלומות שווא ידברו. אבל באותו לילה עצמו הופיע אביו בחלומו פעם שנייה ושלישית, עד שהאיש שוכנע כי נכון הדבר.
הוא נטל לידו את חפירה, בא לקבר של אביו וחפר עד שמצא את צרור הכסף. שמח חזר האיש לביתו. למחרת השבת, ביום ראשון, בבוקר השכם, נפרד הרב ממוקירי פניו, שנהגו בו הכנסת אורחים, ויצא לדרכו.
הוא ניגש למחבוא כדי להחזיר לעצמו את כספו, והנה, שוד ושבר ! הכסף נעלם ואיננו.
מאז, בבוא הרב בין היהודים היה נוהג לומר : " אין אמונה בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי דוד בן אהרן חסין
גל היצירה הרוחנית בכל התחומים שגאה בימי השגשוג של שלטון מולאי איסמעיל, לא פסק לפתע בימי הפורענות הנוראים שבאו לאחר מותו, ב׳׳שלושים שנות הבלבול״ של מלחמות הירושה, ועד לשלטונו האכזר מכל של מולאי יאזיד. בתקופה זו חי ופעל רבי דוד בן־חסין, גדול משוררי יהדות־מרוקו. הוא הסמל המובהק לתקופה זו של פורענות פוליטית ויצירה רוחנית.
עוד מימי ׳תור״הזהב', הייתה לשירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. לאחר הגירוש, ראו עצמם משוררי יהדות מרוקו, כממשיכי השירה העברית הספרדית המהוללה, לצד השפעות השירה שהתפתחה במזרח לאחר הגירוש, ועברה תקופת פריחה מחודשת, במפגש עם תורת הקבלה של האר״י, אשר העשירה את השירה במוטיבים חדשים, המבטאים כיסופים לגאולה ולביאת המשיח.
רבי דוד נולד בבירה מקנאס לאביו רבי אהרון, בשנה שמת המלך מולאי איסמעיל. הסתלקותו, לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות המדינה, מוטטה את האימפריה האדירה שהקים. מלחמות הירושה, בין עשרות בניו, נמשכו מעל שלושים שנה. תקופה זו נחקקה בתודעת יהודי מרוקו ׳כשנות הבלבול׳, שרוששו את הקהילות, בעיקר מקנאס ופאס. תקופת התאוששות, כלכלית ופיזית, התקיימה תחת שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790המתואר ״כאוהב ישראל עד מאד״. לאחריה, חשכו חייהם של יהודי מרוקו בתקופת שלטון בנו הסורר מולאי יאזיד1790 – 1792.. יאזיד שנשבע תחילה, למחוק את זכר ישראל מאדמת מרוקו, "הסתפק" בגזילת רכושם ובגירושם מבתיהם בפאס, כשהשתכנע שגורל עני גרוע מגורלו של מת, ובהריגת מנהיגי הקהילה שהיו יועצי אביו.
למרות המאורעות הטרגיים ועל אף קשיי פרנסתו של המשורר, המוצאים ביטוי בשירתו, הצטיין רבי דוד בלמדנותו. בשנת 1776, הגיע למקנאס השד״ר המפורסם מחברון, רבי עמרם בן־דיוואן, שנתקע בעיר לשמונה שנים, בגין מלחמות השבטים הברברים. מידי יום ביומו למדו רבני העיר וחכמיה עמו, ובהם הרב דוד בן־חסין.
ר׳ דוד קיבץ את שיריו והשתוקק להוציאם לאור באירופה, ואף גייס כספים לשם כך, בקהילות מרוקו ובגיבראלטאר. אלא שלא עלה בידו בשל המאורעות. קובץ שיריו'תהילה לדודי, ראה אור לראשונה באמסטרדאם ב-1807. שניים משיריו התפרסמו בפזורה הספרדית: ׳אוחיל יום יום אשתאה', שיר הלל לטבריה, ו׳אערוך מהלל ניבי', ששרים בטקסי ברית המילה, ומשוררים במזרח כתבו שירים דומים בהשפעתם. הספר נדפס מחדש ב-1931. לאחרונה, הוציאו שני חוקרים מירושלים ומקנדה, פרופ' אפרים חזן ופרופ׳ אנדרה אלבז, מהדורה מדעית של ׳תהילה לדוד׳ לוד 1999).
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc…RABBI DAVID HASSINE
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc
RABBI DAVID HASSINE
LE POETE DU JUDAISME MAROCAIN
La vague de creation litteraire qui avait illustre le regne de Moulay Ismael, se poursuivit pendant plusieurs decennies. Elles cesserent avec la mort de celui-ci. Les interminables guerres entre les nombreux pretendants a la succession au trone du plus grand Sultan de l'histoire du Maroc engendrerent trente annees de troubles dans les populations, et toucherent encore plus cruellement le maillon le plus faible de la societe, les communautes juives dispersees a travers tout le vaste empire. Rabbi David Hassine, par sa vie et par son oeuvre, est le symbole de cette periode tourmentee.
Rabbi David est ne l'annee meme de la mort de l'Empereur, a Mekhnes, la nouvelle capitale, qui avait vu sa population juive grandir et prosperer au point de disputer la primaute a Fes, qui etait depuis toujours la capitale intellectuelle de la communaute juive du Maroc. Son pere, rabbi Aaron, etait le guide spirituel de la communaute de Safed. Les trente premieres annees de la vie de rabbi David Hassine s'ecoulerent sous le signe de la misere et de l'insecurite, constamment menacees parla Garde Noire.Cette armee, instituee durant le regne de Moulay Ismael, etait devenue un terrible fleau, qui avait le pouvoir de couronner et de destituer les sultans.La Garde Noireenvahit a plusieurs reprises le mellah de Mekhnes, le pilla de fond en comble et ruina totalement sa laborieuse population. Le regne du bon roi Sidi Mohammed Ben Abdallah (1757- 1790), qui selon les chroniques de l'epoque «aimait beaucoup Israel», fut une periode de convalescence pour la communaute juive. Le nouveau Sultan aida en particulier les negotiants a retablir des relations commerciales avec l'Europe. Son carrosse, ecrit rabbi Moshe Elbaz, «etait toujours precede des montures de ses dix conseillers juifs somptueusement vetus». Mais a sa mort, son successeur Moulay Lyazid prit le contre-pied de sa politique, jurant de purifier definitivement le sol marocain de toute presence juive. Sur les conseils d'un imam qui lui rappela l'adage selon lequel le sort d'un pauvre est pire que celui d'un mort, il convertit finalement cet arret en un ordre de depouiller la population de toutes ses richesses. Heureusement, la brievete de son regne sanguinaire (1790-1792) ne lui permit pas de detruire definitivement la communaute juive du Maroc.
Temoin de ces tragiques evenements, rabbi David Hassine les retraca dans son immense ceuvre poetique, a cote des themes religieux classiques, de la celebration des fetes du calendrier hebrai'que, des ceremonies familiales, de la nostalgie dela Terre Sainte, de l'arrivee du Messie, des chants de louanges pour les grands de la communaute et aussi pour les emissaires d'Eretz Israel, tels rabbi Amram Ben Diwan dont le tombeau a Asjen, pres de Ouezzane, devait devenir un haut lieu de pelerinage au Maroc.
Heritiere del' Age d'Or espagnol, la tradition poetique hebrai'que marocaine s'est enrichie des influences kabbalistes de Safed qui y ajouterent de nouveaux themes et de nouveaux motifs. Cet enrichissement trouve sa plus parfaite expression dans l'ceuvre de rabbi David Hassine. II n'a jamais pu, malgre tous ses efforts, publier de son vivant son recueil de poemes, Tehila Ledavid (Amsterdam,1807. Celui-ci, des sa parution posthume, connut une immense diffusion dans toute l'Afrique du Nord, dans l'Orient sefarade et meme jusqu'en Eretz Israel. En temoignent ses deux poemes chantes dans le monde entier jusqu'a nos jours, Aarokh mahal nibi, dans les ceremonies de circoncision, et Ohil yom yom estahe, dedie a la gloire de Tiberiade. Apres epuisement de sa premiere edition, le livre de rabbi David Hassine fut recopie a la main dans toutes les communautes marocaines, jusqu'a la publication d'une nouvelle edition, a Casablanca en 1931 par l'un de ses descendant, rabbi Aaron Hassine. Deux professeurs de linguistique, Ephrai'm Hazan de l'Universite de Jerusalem et Andre Elbaz de l'Universite d'Ottawa, viennent d'en publier une edition scientifique commentee ( Jerusalem, 1999 )
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:
פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!
לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.
זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.
לדמותה של יהדות הרי האטלס
יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.
בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.
בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).
החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).
מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.
האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).
אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.
דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.
מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).
בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.
הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.
במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פרי עץ הדר
פרי עץ הדר
זהו ספרון אודות סדר ט"ו בשבט שנהגו בו רבים וגם במרוקו
זהו אחד הספרים הבודדים שנשארו מספרייתו של אבי ז"ל
שהייתה ספרייה עשירה מאוד ……….
סדר ט"ו בשבט
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
הקדמה
הספר "40 שנות ישוב יהודי בעזה (1916-1929)" הוא סיפורם של החלוצים הראשונים להתישבות, שיצאו מיפו בשנת 1886 לפי תוכנית חובבי-ציון, במטרה להתחיל בהקמת ישובים יהודיים בערים ערביות לעולים מרוסיה. הם יצאו למשימתם זו ללא ניסיון התישבותי, ללא מוסד לאומי אחריהם, ללא הדרכה וללא תמיכה כספית.
יפו בעת ההיא היתה העיר הערבית היחידה שהתישבו בה עולים חדשים עירוניים, אשר מלאו אותה, ולא היה בה מקום לקלוט עולים נוספים בעלי מקצועות עירוניים. ההחלטה היתה תוצאה של התייעצות והתלבטות משותפת של ראשי הישוב בירושלים, ראשון-לציון, פתח-תקוה וקסטינה עם נציגי קהילת יפו המוגרבית והנהגת חובבי-ציון בראשות ק. ז. ויסוצקי, שנשלח לארץ בשנת 1885 כדי לארגן מרכז ארצי לחובבי-ציון ולהעמיד בראשו אדם מתאים כדי לתכנן את קליטת העלייה והטיפול בה.
הישוב ביפו בעת ההיא הוקם על-ידי העלייה החדשה שעלתה מארצות צפון אפריקה ותורכיה במאה ה-19 על-פי קריאת ראשוני מבשרי הציונות המדינית, שהכריזו "כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד", אלא בעיקר בעלייה ובישוב הארץ. הם הזהירו מפני עזרת החלוקה שהיתה נחלת הישוב הישן בארבע הערים המקודשות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שניוונה אותם וגרמה שהם התנגדו פן יבואו עולים נוספים להתחלק עימם בכספי החלוקה, וגם התנגדו לעלייה ולישוב הארץ שלא על-ידי המשיח.
לכן, עולים לאומיים אלה לא התישבו בערי הישוב הישן אלא הקימו לעצמם קהילה חדשה, קונסטרוקטיבית, ביפו, שסיסמתה "תורה ועבודה" ופרנסה מיגיע כפיים. קהילה זו, ששלטה בשפות הארץ, ערבית ותורכית, הצליחה להיות לכוח כלכלי דומיננטי מוביל במסחר ביפו הערבית ובארץ, וב-1882 היתה לגשר לעליות שהגיעו מרוסיה ורומניה, אשר ירדו ביפו, וסייעו להם להיקלט בחיי הארץ, כי האמינו שהגברת העלייה וההתישבות בארץ תביא את הגאולה.
ק. ז. ויסוצקי בדק את אפשרויות הקליטה של העולים שמגמתם להתישב בכפר, וחיפש איש מתאים לעמוד בראש הסניף בארץ-ישראל, שיוכל לטפל בבעיות הקליטה, אדם שיש לו מהלכים בקרב הערבים והשלטונות; מבין בל המועמדים החשובים שהוצעו לו, כגון: א. בן-יהודה, פינס, דייר הרצברג, מנהל מקוה-ישראל ואחרים, הוא בחד באברהם מויאל, בן למשפחה מוגרבית, ממייסדי קהילת יפו אשר בלט במעמדו הן כנציג הברון והן כנציג חברת כל-ישראל-חברים, "אליאנס".
המהגרים מרוסיה שהיגרו לאמריקה טענו, כי אי-אפשר להפוך את בל היהודים לחקלאים בכפרים מאחר שרוב היהודים הם רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם בערים. כשויסוצקי נוכח כי העיר יפו אכן מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא״י יש להקים ישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים.
לשם ביצוע משימה זו היה הכרח לפנות לצעירי קהילת יפו המערביים, שרק להם היתה תודעה ציונית בעת ההיא, וגם שלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות: שיסכימו לצאת חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, להדריך אותם ולהיות להם לפה בפני האוכלוסייה הערבית והשלטונות. רק בדרך זו נבטיח שיהיו ישובים יהודיים נוספים בערים ערביות נוספות כמו יפו, לקליטת העלייה העירונית. למרבה הצער, הצעירים הספרדים בישוב הישן התנגדו לעלייה ולישוב הארץ, כיוון שהאמינו שהדבר ייעשה רק על-ידי המשיח.
בהשפעת אברהם מויאל, שנתמנה יו״ר חובבי-ציון בארץ, נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות לקיים מצוות ישוב הארץ והקמת ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי-מלאבה ומבני תעשיה, ויקימו בתי-ספר וישיבות כמו ביפו. הנהגת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו החליטו על-פי הצעת חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, להסתפק בשלב ראשון בהתישבות בשלוש ערים ערביות: שכם, לוד ועזה, כדי לא לעורר תשומת-לב.
כיוון שצעירי יפו היו בעלי מנטליות מזרחית אינדווידואלית ולא היה מי שיארגן אותם, הם התלכדו ועשו כל דבר בכוחות עצמם: התארגנו במסגרות מנין (גרעין) לכל עיר, וכל אחד הכין עצמו לבדו, לצאת עם משפחתו להתישב בעיר הערבית שבחר. ראש הארגון האחראי יצא למצוא לו דירה בשכונה שנבחרה לדיור – דירה אחת לשתיים-שלוש משפחות, ולהקים בית-הבנסת שיהיה גם תלמוד-תורה לילדים, וגם דאג לבית-מרחץ ולמקווה לנשים. אשר לפרנסה – כל אחד ידאג לעצמו. לגרעין ההתישבותי הם קראו "מנין" והוועדה המשותפת סיפקה לכל מנין ספרי-תורה והקצבה לשכירת חדר לבית-כנסת, לתפילה ולהתכנסות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
סמוכים לעד – פרשת הסמיכה
כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.
בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.
גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.
בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.
מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.
לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.
מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מטרות חידוש הסמיכה
מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.
מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.
רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.
אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.
מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.
המצטרפים והמתנגדים
לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.
אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.
המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.
התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.
אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.
בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
Universite de Haifa
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Alliance Israelite Universelle
http://www.prenom-marocain.com/prenoms-marocains-a-maroc.html
A la fin du XlXeme siecle et dans la premiere moitie du XXeme, les plus nantis de ces communautes avaient des associations agricoles avec des paysans musulmans, arabes ou berberes, dans l'elevage de bovins ou d'ovins, dans la culture de cereales et dans l'entretien de vergers, d'oliviers en particulier. Ce sont d'ailleurs ces associations qui ont marque la fete juive de la Mimounaa Taroudant, car les juifs prenaient dans la soiree du dernier jour de Pessah a leurs connaissances musulmanes un panier de 'matsot' — ar rghaif — et de specialites culinaires juives; ces derniers leur offraient en echange du lait, du miel, des ceufs et des epis de ble ou d'orge ainsi que des feves vertes qui leur servaient a dresser la table traditionnelle de la fete.
Du point de vue de la culture juive interne, Taroudant s'est distinguee aux XVIeme et XVIIeme siecles par une ecole kabbalistique tres importante dont on vient de publier et d'etudier l'oeuvre exegetique des auteurs les plus marquants, comme R. Moshe bar Maimon Elbaz et ses disciples R. Ya'aqob Ifergan et R. Yishaq Ha-Cohen. Ce dernier a probablement ouvert ouvert la lignee des kabbalistes de la famille Cohen Azugh, dont l'oeuvre est encore inedite. Depuis le XVIIIeme siecle au moins jusqu'a nos jours, les chefs de cette famille illustre sont devenus l'objet d'une veneration generale a Taroudant comme dans les communautes voisines, et la Hiloula de R. David ben Baroukh Cohen Azogh et de son fils Rabbi Baroukh, continue de reunir meme de nos jours chaque hiver, le dernier jour de Hanouka, de nombreuses centaines de pelerins a Aghzou n-Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, a35 Km deTaroudant.
D'autres saints de la famille sont R.Baroukh Ha-Cohen et son fils R.David Ha-Cohebn Azogh, dit Baba Doudou – decede en 1953, qui sont enterres a Taroudant, ainsi que son cousin R.Pinhas Ha-Cohen – decede en 1952, lequel est enterre a Marakech
D'autres saints, qui etaient veneres dans la region sont R. Moshe bar Maimon Elbaz, R. Shalom Zafrani et R. Pinhas Al-Kohen, enterres a Taroudant, R. Abraham bar Maimon, enterre a Tiout, et R. Yishaq Ha-Levi, enterre pres de Tinzert, ainsi que R. Khlifa Malka, enterre a Agadir.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפריקה הצפונית -הירשברג
ניצחונותיהם של חסאן בן נועמאן ושל מוסא בן נוציר בסוך של המאה הזו ובראשית המאה השמינית, שבעקבותיהם נפלה כל אפריקה הצפונית בידי הערבים מציינים התחלה תקופה חדשה גם בשביל היהודים.
אכן תהליך השתלבותם של הברברים במסכת העולם הערבי מוסלמי נמשך מאות שנים והיה מלווה תנודות רבות, אבל ליהודים באה רווחה לאחר תקופה ארוכה של השפלות והגבלות בימי הביזאנטים. אמנם הטיל חסן הכובש את המס המיוחד – ג'יזיה – על הנוצרים ועל היהודים אבל גם בימי הרומים נאלצו היהודים לשם מס זה.
ועתה נמצאו להם " אחים " לצרה – וזו הייתה חצי נחמה. את ההבדל הזה הרגישו בבשרם כאשר הצליחו הביזאנטים למשך שבועות אחדים לתפוס את אזור אנטאבלס – היא פָנטאפוליס – והתחילו לפרוע פרעות באנשי החסות – כלומר ביהודים. כנראה מפני שהם שיתפו פעולה עם הערבים.
וכן שומעים אנו כי בזמן התקוממותם של הברברים בחבל נפזאוה, כחמישים שנה לאחר הכנעתם, על ידי חסאן לקחו בשבי את אנשי החסות – וגם הפעם הכוונה ליהודים. אלה שוחררו על ידי המפקד הערבי, שנצטווה לצאת נגד הברברים והיכה אותם.
נפזואה היא אזור נרחב בתוניסיה המרכזית, מזרחה לביצות המלח של ג'ריד והנאות נפטה ותוזר. הוא משתרע עד מבואות קאבס, אל חאמה, מטמאטה, והיה מיושב יהודים ונוצרים. אחד הגאונים בבל שפעל בראשית המאה התשיעית, רבי אברהם נושא את הכינוי " אל קאבסי ", המעיד, כי מוצאו מקאבס. כלומר במחצית המאה השנייה למאה השמינית בוודאי היו שם יהודים.
מאת השנים הראשונות של הכיבוש הערבי לא הצטיינו בהתפתחות שקטה דווקא. זמן לא רב לאחר השלמת הכיבוש מבחינה צבאית זכתה באפריקה להתפשטות רבה תנועת " הח'ארג'יה ", כלומר הפרישה, שהיא הכת הדתית הקדומה באסלאם.
אחת הסיסמאות העיקריות שבהן דגלה כת זו הייתה שוויון של כל הגזעים באסלאם, עיקרון שהיה מאוד לפי רוחם של הברברים. הח'ארג'יה עשתה נפשות רבות בין שבט נפוסה שישב מלכתחילה בטריפוליטניה. אגב אורחא ראוי להזכיר, כי לפי המסורת פשטו לפנים בקרב שבט זה אמונות יהודיות.
ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.
במחציתהמאה השמינית, סוף שלטון שושלת בני אומייה וראשית צמיחתם של בני עבאס בכליפות המוסלמית, שומעים אנו על התקוממות מזוינת של הברברים הח׳ארג׳ים נגד המושלים הערביים, שישבו בקירואן ובטריפוליס המערבית.
מרכז התקוממות אחד — שעליו כבר שמענו — היה בנפזאוה ושני במרוקו המערבית בין שבטי ברגואטה.
פלג הת׳ארג׳ים שישב בטריפוליטאניה ובתוניסיה נקרא אבאצ׳ים: ואף על־פי שהם הוכו הצליח מנהיגם אבן רוסתם להימלט ולכונן מדינה חדשה באלג׳יריה המרכזית, שבירתה הייתה תאהרת — תיהרת.
. באותו פרק זמן ) מחצית המאה השמינית לסה״נ( נוסדה על ידי כת פורשים אחרת ממלכה ה׳ארג׳ית
שניה בת׳למסאן. שבט ברברי אחר ייסד באותם הימים מדינה ח׳ארג׳ית שלישית בנאות תאפילאלת שבעמק זיז ובנה את עיר הבירה םג׳למאסה.
על אף חילוקי הדעות בענייני אמונה ודין שהתגלעו בין הפלגים השונים של " הפורשים " קיימו
ביניהן מדינות אלה קשר מדיני ומסחרי הדוק . וכבר במקום זה ראוי לציין, כי בשלוש הערים החדשות, שהזכרנון: תאהרת, תלמסאן וסג׳למאסה, מוצאים אנו כעבור זמן אוכלוסיה יהודית.
כל כמה שנודע לנו העדות הקדומה על הימצאות יהודים שהגיעה עדינו היא מתאחרת, אשר בה הי במאה התשיעית ר׳ יהודה אבן קוריש (או קוריס), אחד הבלשנים הראשונים שקמו לנו . וכן יש להצביע על העובדה, שאינה מקרה, כי גם במרכזים אבאצ׳יים אחרים, כגון ג׳בל נפוסה (שהיווה מלכתחילה מעין סניף של ממלכת תאהרת) ״) באי ג׳רבה, באזור ג׳ריד = )נפזאוה, המשתרע עד קאבם( בנאות ורגלאן ומזאב, היו תמיד יישובים יהודיים חשובים, שהמשיכו להתקיים בסביבה האבאצ׳ית עד ימינו.
ה " פורשים " על כיתותיהם היו אמנם הראשונים אבל לא היחידים, שניסו להקים באפריקה הצפונית מדינות עצמאיות ובלתי־תלויות מהכ'ליפות בבגדאד.
בסוף המאה השמינית מצא מקלט במגרב הקיצוני אדרים, נצר ממשפחת הכליף הרביעי, עלי ופאטמה, בתו של מוחמד הנביא, שנמלט מהמזרח מחמת רדיפות העבאסים.
אדרים היה אבי שושלת האדריםים, שהקימה את ממלכתה במארוקו המרכזית המערבית, באיזור שעירו הראשית היתה עד כה וולילי, כפי שקוראים הערבים לוולוביליס, העיר הרומית־ויזיגוטית. בקירבת חורבותיה של עיר זו על הר זרהוּן נמצא קברו של אדרים הראשון המקודש ביותר בעיני בני מארוקו
ומקום השתטחות, הנערכת מדי שנה בחודש מאי על ידי בית המלוכה והמוני העם, ). לפי המסופר מצא אדרים, המכונה הגדול, יהודים ונוצרים באזור זה והוא מחה את שאריות הדתות והעדות״, שהיו באזורו — ידיעה שבלשון זו בוודאי אינה נכונה, כפי שניווכח מידי ).
בנו של אדרים הראשון, שנולד לאחר מות אביו, והוא אדרים השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה — ובסביבתה — מוצאים אנו כעבור זמן יהודים, כפי שלמדים אנו מתוך מקורות שונים.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
28.135 ״דבר אחר שלי קרה. פעם נוצרי אחד שהיה חולה נפש ביקש שאני אכין לו תרופה. עניתי לו שאני יכול לקחת אותו למקום קדוש ויתרפא. אחרי שבת נסענו. לקחתי את הילדים שלי לר׳ דוד ומשה. קנינו כבש ושחטנו. אותו לילה, כאשר האנשים קנו כוסות של ר׳ דוד ומשה, האיש הזה בכה כל הזמן. נתתי לו כיפה. ישב כמו יהודי.
הוא היה אחראי על מערכת המים בכל קזבלנקה, מים וחשמל. בלילה הלכו האנשים. האיש הזה ישב ליד הקבר. גם אני ישבתי עם י״א אני זוכר, הייתי מתכונן לעלות לארץ־ישראל. ליד מקום הקבורה היה צומח עץ שקדיה. חשבתי לגנוב כמה ענפים ולשתול אותם בירושלים. קטפתי אז הה לזכר ר׳ דוד ומשה. באותו לילה, כאשר האדם הזה נכנס לחדרו, ישבתי פה. על כל פנים ישנתי. חלמתי והנה אני נמצא בתוך פרדס ואוכל שקדים. הייתי לא חולם ולא ער.
ישבתי ככה. עמדו לפני שני אנשים. אחד לבן והשני שחור. השחור רצה לתת לי משהו. הלבן אמר לו שלא להכות אותי. הוא יחזיר לכם כל מה שגנב. אלו הענפים של השקדים שקטפתי. גם הנוצרי הזה קם וסיפר שהצדיק הזה עמד על ידו. שאלתי אותו מה קרה וסיפר שהוא בא אליו. מרח אותו בכל מיני תרופות וביקש ממנו שיקום.
אני החזרתי את הענפים וישנתי. בלילה בא אלי האדם הלבן ואמר לי: אני ר׳ דוד ומשה. תזכור! בבוקר קנינו עגל ושחטנו אותו. הוא קנה שלו לבד ואנחנו קנינו שלנו לבד. עשינו סעודה. בלילה בחלום אמר לנו הצדיק: לכו לשלום. מה שקרה לי בדרך, ראיתי אותו באותו הלילה. הפה אינו יכול לספר את כל הנפלאות והניסים שהצדיק הזה במרוקו…״.
סרטון הילות רבי דוד ומשה
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
מה היו המניעים לכך משני הצדדים?
גיל הפוריות של הגבר גבוה מזה של האשה. היו זקנים שרצו להביא דור חדש לעולם לאחר שנשותיהם הראשונות פסקו מלדת, גורשו או נפטרו. היו בוודאי גם מקרים שמטרה זו לא עמדה לנגד עיני האלמן או הגרוש. הייתה דרושה אשה שתשרת אותו. לא היה מקובל שגבר ינהל משק בית, והחזקת משרתת כשאין אשה בבית, היתה מנוגדת לכללי הצניעות. בתנאים מסוימים היה לצעירה אינטרס להינשא לזקן:
א. אם משפחת הכלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך, ואילו הזקן המיועד אמיד, או בא ממשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים, והוא עשוי להבטיח את קיומה בכבוד:
ב. הנערה עברה את גיל הנישואין המקובל, ולא מצאה בעל מתאים. לפי האימרה בתלמוד: ״בתך בגרה שחרר עבדך״(פסחים קיג, ע׳׳א). כלומר, בגיל מתקדם, אפילו עבד ראוי לנישואיה;
על מצב כזה אמר בדרשה ר׳ יוסף בן הרוש בן המאה ה־20: ״כשהיא בוגרת אז אביה נותנה אף למישהו גרוע כיוון שעבר זמנה״(׳גביע יוסף׳, דף טו, ע״ב);
ג. גרושה, או עגונה שבעלה נעלם בדרכי המדבר או ההרים בהם סחר, או נרצח לשם שוד. תופעה זו הייתה מצויה, והאשה – בין שהיא אם לילדים ובין שאין לה ילדים – זקוקה למגן:
ד. לנערה היה פגם גופני;
המורים והמנהלים של רשת החינוך מיסודה של כי״ח לחמו בנישואי בוסר. בהדרגה נשא מאבקם פרי, וגם אצל המנהיגות נוצרה מגמה להתקין תקנות בנידון. בפועל נישואי בוסר היו קיימים במרוקו עוד במאה ה־20, אבל בוודאי פחות מאשר בדורות הקודמים.
נישואי הבוסר יצרו בעיות
אחת מהן הייתה שהנערה עדיין אינה בשלה ליחסי אישות, והדבר גרם לחיכוכים. מה היו האמצעים לפתור בעיה זו?
היה תנאי שהחתן לא ידחק את הכלה ליחסים עמו. היו הורים פיקחים שהיו מודעים לעובדה זו, וכתבו בתנאי השידוכין ובכתובות שהחתן יחכה׳ עד שתהיה מוכנה ובשלה לכך מבחינה גופנית.
כך הותנה, למשל, בשנת תקצ״א (1831) כשבתו של החכם עמור אביטבול מצפרו עמדה להיכנס לחופה עם משה בן אהרן אזולאי, ש״לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 508, ח״ג, עמי 74; עמאר, תשס״ג, עמי 171).
ר׳ ש״י אביטבול מצפת דן בנערה שנישאה לפני מלאת לה 12 שנים. אביה התנה עם הבעל שיחכה ליחסי מין אתה עד שתגיע לגיל 12. האב טען ״שמא נעשה לה איזה כישוף״, וביקש זמן להשתדל ברפואתה. לפי אמונה עממית, הכישוף מונע מהכלה הצעירה את הבשלות ליחסים עם בעלה (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כח).
תעודה מספר 508 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל
508
התקצ"א
בה״ ן
להיות שכאשר נשתדכה הבתולה מרים בת החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמד״״ר עמור אביטבול י״א עם הבחור משה בכ״ר אהרן ה״ן אזולאי היו השדוכין על תנאי, ראשונה שכאשר תכנס עמו לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה, ועוד קבל ע״ע הרי אהרן אביו של הבחור הנד להאכיל ולזון על שולחנו את הבחור בנו הנזכר עם כלתו חמש שנים רצופות מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו, ועוד קבל ע״ע הר״א הנזכר שהשושבינות אשר יקבל בזמן החופה המעט הוא רב יתן אותם במושלם להבחוד בנו הנד אלו הם התנאים שהיו בניהם ואני החותם כאן שני הייתי עד בדבר ואדעתא דהכי נתיסדו השדוכין ונגמרו בניהם והן היום סמוך לנשואין כאשר ראה החכם הנזכר שאי איפשר לאהרן הנזכר לעמוד בתנאי השלישי לתת השושבינות לבנו לפי שצריך לה לשלם את נשיו עמד מאליו ומחל לו בתנאי הנזכר ותנאים הראשונים כדקאי קאי, ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הבחור משה הנזכר ובכח הקוש״ח הו׳ הו״ג וחייב עצמו חיוב גמור להתנהג עם אשתו הנזכרת בענייני תשמיש כפי רצונה ולגלגל עמה לפי ערך שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה. והיה.זה קודם כניסתם לחופה ואהרן הנזכר בקוש״ח כ״א למש״י וחייב עצמו להאכיל ולזון על שולחנו לבנו הנזכר ולכלתו הנזכרת חמש שנים רצופות מהיום מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו ונ״ה בקשו״ח כ״א במה שהחזיק על עצמו ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בטבת ש״ש חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ואחת ליצי׳ והשו״ב וקיים.
אליהו אזולאי סי"ט עמרם אלבאז ס״ט
האם כלה צעירה נחשבת למורדת?
לפי הדין, אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה נחשבת מורדת, וזו עילה לגירושה ללא תשלום כתובתה. אולם, הכלל כפי שנוסח על ידי ר׳ מימון בירדוגו הוא: אם היא באה ״מחמת טענה שאינה יכולה לסבול – אין לה דין מורדת״(׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ צט).
במקורות הרבניים יש עדויות על סבלה של הנערה הצועקת ולעתים בורחת מפני בעלה.
באירוע שנדון על ידי ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס בשנת תקצ״א (1831), החתן בא לאחר שבעה חודשי נישואין, וטען שהיא ממאנת בו. אביה אמר שהיא רק כבת עשר ומחצה, והנושא אשה בגיל כזה חייב להתחשב בה. לפי פסק הדין, עליו לחכות שישה חודשים נוספים, ואם אז תמאן, יעשה לה מה שהדין מחייב – כלומר,,היא תיחשב מורדת (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ נח).
גם המגורים עם הורי החתן הכבידו על הזוג ביחסי אישות
ר׳ שלמה בירדוגו דן במעשה בו מסופר בין השאר, שהכלה דרה עם חמותה וחמיה, כפי שהיה מקובל, והדבר מכביד על מציאת פתרון. החכם הציע: ״שיוציאנה [החתן] אם אינה רוצה לדור עמהם ויושיבנה עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבוא עליה״(׳אם למסורת/ דף נ, ע״א-ע״ב). ואכן הרחקת הזוג מבית הוריו – בעיקר כאשר זוגות צעירים גרו אתם בצפיפות באותה דירה, ואצל שכבות עניות אפילו באותו חדר עם וילון למחיצה – עשויה להקל על הזוג בקיום יחסי אישות.
הכלל הוא שאם נבעלה כבר, גם אם גילה הוא פחות מ־12, ולאחר מכן סירבה – נחשבת מורדת. כך כתב ר׳ אברהם עמאר בשנת תרי״ט (1859) (׳מענה אברהם׳, אהע״ז, סי׳ יד).
ר׳ רפאל אנקאווא דן ביהודי שהשיא את בתו הקטנה בת י״א, והיא מיאנה וברחה לבית אביה. השאלה כרגיל הייתה האם היא נחשבת מורדת. תשובת החכם:
אבותינו ורבותינו הראשונים… היו קובעים לה זמן לפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה, יען שמיאון בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינה יכולה לסבול התשמיש… אין לה דין מורדת. לכן נהגו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת… דאין מורדת לקטנה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קכא). לסיכום: חכמים התחשבו בבשלותה הגופנית, ובמידה ועדיין אינה בשלה ליחסי אישות אינה נחשבת מורדת.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.
בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.
בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות .
" קורא הדורות " דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר 5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.
כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.
בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.
בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.
מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.
מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .
מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה , אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
באלול 1857 מונה כשר העיר סי טאלב מוחמד. בימיו נתמנה לנגיד רפאל ברוך במקומו של אברהם מאמאן. רפאל ברוך הנזכר נהג שלא כהוגן עם הקהל שהעבירוהו מנגידותו ומינו במקומו החכם השלם רבי יעקב אדאהאן. אשתו של רפאל ברוך הנ"ל הלכה לפני רבני פאס וביקשה מהם שיתערבו להשלים בין קהל צפרו ובעלה ולמונעם מלרודפו, בשנת תרכ"א מונה כשר לקאייד אלחאז חאמד בן וואעזיז ואז מונה כנגיד יצחק שוקרון. והמלך מולאי עבד רחמאן מת בשנצ 1859.
תעודה מספר 250
חברת כל ישראל חברים אלליאנץ איזראלית אוניברסל
הוועד הראשי בפאריז
ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE
PARIS 37 RUE DE TREVISE
פה פאריז ראש חודש כסליו תרל"ד לפ"ק – 1874
אל אחינו בני ישראל היושבים מרוקו שלום וברכה !
אחינו היקרים והנאהבים !
הועד הראשי של חברת כל ישראל חברים שמע את התלאות אשר מצאוכם ונתן לבו להעבירם בזכרו את מאמר אבותינו " כל ישראל עברים זה בזה " ובהתאמצו לקיים המצווה הזאת : וכאשר תרבנה הרעות הבאות עליכם כן יגדלו רחמי אחיכם היושבים בין גויים צדיקים.
הלא נדבו כספים תמיד להסיר לחץ האומללים ולהרים מכשול מדרך בני עמם תמכו ידינו ויסדנו בתי ספר כה וכה להשקות בני ישראל מימי תורה ומימי חכמה : ואף על פי שרבים אמרו לנו אין ישועתה לכם, אמרנו בלבנו הטבנו לעשות ורק לאוכל תאנה ינעם טעמה "
וביספור מעשה ידינו נזכיר ולא נשכל את כל אשר עשו אנשיט ישר מן בגויים לטובת אחינו, וחובה עלינו תמיד בכל יום להודות למלכי ארצות אירופה ולשלוחיהם בארצות הנגב והמזרח אשר עמדו לימננו בכח עת ובכל מקום :
וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפלתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים : ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חדשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו.
על כן נתחייבנו להל לשמו ולזכרו וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו כי הוא חפץ בכם יחולו על ראשו ברכות שמים מעל ולא יטמוט לעולם :
ואולם אחת נשאל מידכם ואותה הואילו נא לעשות למעננו ולמענכם, שמעו נא את דברינו דברי אחים נאמנים וקבלו ברצון את עצתינו כי היא טובתכם וערבת חייכם : הסירו נא מעלליכם את כל אשר ירע בעיני יושבי ארצכם והרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו.
ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באזני העם דברים לא יוכלו להולמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה. על כן זכרו נא תמיד את אשר אמרו חז"ל כי סיג לחכמה שתיקה.
וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק, תאלמנה שפתי הוללים ולפה תשמרו מחסום : אל תצאו מגדרי התבונה להתפאר לעיני הגויים כי מהר רגלי הים יהפך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שוא נעמול בעבורכם :
תקוותנו חזקה כי דברינו לא ישובו ריקם, והיה אם שמע תשמע לקולנו תמצאו בעיני כל אדם והמלך בחסדו ירחב לכם בצר וכצנה יעטר אתכם רצון : ועוד נבקש מידכם שתעלו מעלה בדרכי הלמוד ותפתחו את ידכם לתת כסף ללמד בניכם ובנותיכם חכמות המערב : קום יקומו העשירים בכם ויבנו בתי ספר לעניים, וזה יתרון גם לעצמכם.
כי ברוב הימים יטאכלו את פרי מעלליהם כשיקום דור חדש גדול במדכ ובחכמה : אז יראו הגויים את היהודים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד וכל אחד ואחד מכם ישמח ולא יבוש עוד : הלא שמעתם הלא ידעתם את המדרגה אשר אנו עומדים בה בארצותינו שדמינו לילדי הארץ בכל עניים.
ורק הלימוד והדעת עשו לנו החיל הזה : הנה הדרך סלולה לפניכם ואל תטו ימין או שמאל וטרם יעברו שנים רבות תהיו גם אתם ככל בני ארצכם ותשכחו בטח ותאכלו מטוב הארץ. אנחנו נברך אתכם ברכת אחים ונתפלל אל אדוננו שיוציא עליכם אור של גאולה ושל כבוד ויתן לכם ברכה ושלום.
בשם הוועד הראשי של כל ישראל חברים
הסופר המזנה – IZIDORE LOEB – ראשי הועד – אדולף כרימיו – AD. CRIMIEUE
הא לכם תקנות החברה וראיתם מה מאד ידבו יהודי מערב את לבם למען אחיהם הרצוצים ועשו צדקה רבה שלא לקבל פרס, ונייחל לכם שתלכו בעקבותיהם ותשתדלו כמותם להלחם מלחמת השם.
חברת כל ישראל חברים – שנתייסדה בשנת תר"כ לפ"ק בעיר פאריז – 1860
תוכן תקנותיה בקצרה :
1 – תכלית החברה היא לטובת שווי זכויות המדיניות לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחוכמה – לעזור בכל עת לכל אלה מבני ישראל אשר יציקו להם בעבור שמירתם התורה והמצוות אשר שם משה לבני ישראל – ליסד בתי ספר לאחינו בני שיראל הקדשם ובאפריקא.
2 – כל הרוצה להיות חבר אל החברה עליו לעזור למה שנצרך להוצאות החברה לכל הפחות במכסת כסף ששה פראנק לשנה.
3 – החברה מתנהגת על ידי הועד הראשי בפאריז הבירה : ובכל מקום שיש שם עשרה חברים יוכלו ליסד ועד פרטי : בעלי הועד הפרטי הזה יבוחרו על ידי כל החברים של המקום ההוא בהסכמתם.
4 – הועד הכולל מודיע כל פעולותיו על ידי כרכים הנדפסים שני פעמים בשנה ונשלחים אל כל חבר החברה.
סוף תעודה מספר 250