מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך ראשון.

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.

בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).

הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפ­קידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:

אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.

למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

מחקר זה בא לסרטט קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור ( היעב"ץ ) אחד מחכמי מרוקו החשובים, בן העיר פאס שחי בין השלים התל"ג – התקי"ג – 1673 – 1753. יצירותיו, בהלכה ובמקצועות אחרים ביהדות שרובן עודן בכתבי יד, ותולדות חייו טרם זכו לתיאור מקיף או לניתוח. מאמר זה מבוסס על קובץ תשובותיו " משפט וצדקה ביעקב ", ועל כמה קבצים בכתבי יד של היעב"ץ ושל אחרים, שזכרונם יובא להלן. יש פרטים שונים בתולדות חייו שהיו בלתי ידועים ונתגלו רק תוך כדי עיון במקורות הנזכרים.

רקע התקופה.

התקופה שבה חי ופעל היעב"ץ הייתה בורבה עת סבל ליהדות מרוקו. בתקופה זו שלט המלך מולאי איסמאעיל, שמלך בין השנים התל"ב – התפ"ז – 1672 – 1727. בימי שלטונו הכבידו הוא ומקורוביו על היהודים בכלל ועל יהודי פאס בפרט.

למרות זאת נהנו היהודים מביטחון יחסי הודות ליציבות משטרו. את ימי שלטונו סיכם מורנו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתקופה " קורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת הפורענות מרובה בה "

עם מותו של מולאי איסמאעיל החלה המלחמה על כיסאו בין יורשיו; אי יציבות המשטר הביאה לחוסר ביטחון ולהתכלות לחיי היהודים. אלה האחרונים נוסמסים. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת בתק"ז – 1747. בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבד אללאה.

הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי איסמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב"ץ, שאלות ותשובות " צשפט וצדקה ביעקב ". כבר מעת שחלה מולאי איסמאעיל התחיל לקנן פחד בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו "

מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך מעת חלות המלך ירום הודו ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים "

ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבוּ לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח : " ביום ההפיכה יצא לחוץ ( רבי חייםן טולידאנו ) ותפסו גוי אחד להראות לו ממונו ורצה להורגו וכראות כן נערו…ואמר לגוי התירהו ואני אראה לך הממון : ובמקום אחר :

" כשנכנסה הבולשת לעיר פה מכנאסא בג' בשבת וכ"ט ( התפ"ח ) בו, אירע מעשה שהייתה אישה אחת ובתה בתולה עם קצת נשים אחרות בחדר אחד ונכנס לשם גוי אחד לשלול שלל ולבוז בז…והייתה האישה מספרת צערה לשכנותיה…בראותי הגוי נתן עיניו לאנוס את בתי אמרתי לו הנני אדוני והתעלל בי כרצונך רק אל בתי אל תגע ידך ולא הועלתי כלום בדברי…והתעלל בנו כרצונו "

מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשאלות ותשובות,  אירעו שבעה עשר בין השנים התפ"ח – התק"ה, ומתוך כשישה עשר מקרי רצח אירעו אחד עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ"ח וכ"ט באב התפ"ח.

ובכן התעודדו יעקב ובנו שמואל לאסוף את מחניהם ויקדימו ללכת להעיר תאגמדורת הנזכרת לארוב אל הנוצרים הרודפים אחרי יהודי רבאט-אלחג'ר שם חכו יעקב ושמואל להם עד בואם, ותכך כבואם הוקפו הנוצרים ההם מאנשי צבא יעקב ושמואל, ויהיו הרודפים ההם לנרדפים מכל עבר ופנה, ובתגרה ההיא יכלו מחנה היהודים להכות חרם את כל אויביהם אשר נמצאו אז במערכה ההיא עד שמספר הגברים לבד מטף ונשים,, היה ששה עשר אלף איש חללים.

לא עברו ימים מועטים וימת גם בראנץ נציב סיטה העומדת ביון רוכסי הרים ושאר הייתה אז בירת משכנם וחסנם של הנוצרים במערבו של המדבר סאחרה. במות בראנץ מושל העיר ההיא נפל עוד יותר לב הנוצרים אשר על יד גבול המדינה היהודית וואד דרעא, וינוסו רובם לסגלמסה אך יעקב ושמואל בחפצם להפטר מהם רדפו אותם עד שם ויהרגו מהם עוד שמונת אלפי איש, ויש שירחיקו עוד יותר וילכו למדינת אגמאט אשר בגבול מארוקו.

ואמנם גם לשם רדפו אחריהם אנשי יעקב ושמואל וילחצום ויכו מהם עוד ארבעת אלפים. אז שבו היהודים ויאחזו בכל הערים שישבו כבר בם הנוצרים, מעבר לוואד דרעא צפונה ומזרחה וגם יעקב ושמואל בנו רכזו אז לבירת ממשלתם בהמדינה תאמגרות בה ישבו במנוחה שלוים ושקטים מספר שנים כי פליטי הנוצרים שנשארו בערי החבל ההוא דלו מאד ושיארו מתי מעט, רק פעם אחת התעוררו הנוצרים יושבי העיר סיטה שזכרנו, משם היה עוד מספרם רב.

ויבואו ויחנו  על ראש ההר אג'באל ומשם חשבו להתנפל על היהודים בגבול ממשלת יעקב ושמואל, אך בטרם נועזו לגשת הלאה, יצאו לקראתם יעקב ושמואל בחיל כבד ויסתערו עליהם בחרב שלופה עד כי אלצו אותם לשוב על עקבם לעיר סיטא.

ואז צרו אנשי צבא יעקב ושמואל על העיר סיטא שבעה חודשים, עד ארש נכבשה לפניהם. ובחימה שפוכה הרסו את כל מבצרי הנצרים בעיר ההיא, השחיתו וישוסו את תושביה עד בלתי השאיר לה שריד. הם, יעקב ושמואל, ידעו כי כל עוד שהעיר סיטה נקודת המרכז של הנוצרים בכל החבל המדברי וההררי ההוא, עומדת על תלה צריכים הם תמיד להתחשב עמה.

היא תהיה להם בכל עת לצור מכשול ולאבן נגף, וממשלתם לא תכון בידם, ולכן כל כך חשבו כל שך התעמלו ויתיצבו הכן להפילה להבקיעה ולהחריבה כליל, שרק אז יוכלו לבטוח כי לא תהי כל תקוה עוד להפליטים הנוצרים להתקומם ולהרגיז את מנוחתם.

רק שנים אחדות עברו אחרי התרוקן החבל ההוא מתושביו הנוצרים לפנים, וכבר על מקומם החלו המושלמנים לבוא בהמון מצפון הארץ מערי מרוקו המרכזית, ויבואו ויתישבו בעריהמדבר ההוא, לאט לאט התפשט מושבם בכל חבל ואאדי דרעה ואל האירב והלאה נגבה, ומזרחית צפונית, בכל זאת, זמן לא מעט ישבו המושלמנים ההם תחת שלטון היהודים.

יעקב ובנו אחריו שמואל, כמאה שנה חיו בחסות השולטנים ההם באושר ומנוחה ושתיהם היהודים והמושלמנים עזרו להאחבת גבול המדינה היהודית הזאת ולהתבצרות מעמדה וכל זה, כל הקורות האלה, מלחמת היהודים בנוצרים והתחזקותה של הנסיכות היהודית זו, הייתה אז בעצם העת ההיא שיהודי מרוקו בפנים המדינה התענו תחת גלגול מחלות של חליפות המושלים בין סוף השלטון האדריסים ובוא המוראביטין.

מה הם המקורות לתולדות שליחות ארץ־ישראל ?

המקור שהיה צריך בדדך־הטבע להיות העיקרי, הפנקסים והארמונות של השולחים, מכזיב לחלוטין. אף על פי שאנו יודעים שהמוסדות השולחים בארץ־ישראל היו רושמים בפנקס מיוחד את דבר צאת השליח ואת התנאים לשליחותו, ומשחזר השליח רשמו את תמצית הדין־והשבון שמסר על סכומי הכספים שקיבל ואת שמות המנדבים למקומותיהם, הרי לא הגיע לידינו שום פנקס כזה. וכן לא נשתיירו שום ארכיונות של קהילות ירושלים, צפת, טבריה וחברון ושל העדות והכוללים ששלחו שלוחים. מארץ־ישראל, מקום מוצאם של השלוחים, אי־אפשר היה איפוא ללמוד הרבה. על כרחנו נפנינו למקורות אחרים וביקשנו את הידיעות על השלוחים במקום פעולתם בחוץ־לארץ. ואף כאן לא הגיעו לידינו המקורות העיקריים, הפנקסים והארכיונות של המרכזים הגדולים לתרומות א״י באירופה. (יוצא מכלל זה הוא פנקס העתקי אגרות של ״פקידי ארץ־ישראל״ בקושטא מהמחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, הנמצא בגנזי בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, ושבו מצאתי ידיעות רבות על שלוחי א״י). ושוב היה מן ההכרח לפנות למקורות צדדיים.

ואלה סוגי המקורות שמהם שאבתי את הידיעות לקורות השליחות מארץ־ישראל ולתולדותיהם של שלוחי ארץ־ישראל:

אגרות־שליחות ושטרי־שליחות: סוג זה כולל תעודות שונות, כגון: האגרת הכללית שמסרו השולחים לידי השליח: אגרות לנדיבים ולקהילות שנמסרו לידי השליח שיחלקן בכל מקום בואו: שטר כוח־הרשאה משפטי המייפה את ידי השליח לתבוע בבית־דין בשם שולחיו ולגבות תרומות והקדשות וחובות: שטר כוח־הרשאה שניתן לשליח לסדר בחו״ל ענינים פרטיים של יושבי א״י, כגון גביית חוב, קבלת ירושה וכר: שטר הסכם על תנאי השליחות בין משולחים והשליח: שטר אפוטרופסות שבו ממנה השליח אפוטרופוס על נכסיו לימי שהותו בדרך שליחותו: שטר שעבוד כספי השליחות לבעלי חוב: שטר הסכם על חלוקת כספי השליחות בין ארבע ערי הקודש, בין עדות וכוי: אגרות־ חוזר של השלוחים אל הקהילות!

 אגרות פרטיות של השליח אל תומכיו ומארחיו: אגרות המלצה על השליח מאת מנהיגי מרכזי תרומות א״י בקושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמש­טרדם וכוי: אגרות המלצה מאת רבנים וראשי־קהילות הממליצים על השליח בפני קהילות אחרות: אגרות המלצה של השליח הממליץ על שליח עיר אחרת בא״י או על שליח־לעצמו: אגרות הקהילות אל השליח, מהן אגרות־עידוד ומהן אגרות־סירוב: אישור קבלת־כספים חתום בידי השליח: שטר שליח עושה שליח: שטר מינוי גבאי לכספי א״י ע״י השליח: שטר־פיטורין שנתנו השולחים לשליח בשובו, להעיד שנהג באמונה ומילא את כל התחייבויותיו.

רובן של תעודות אלו עודו טמון בכתבי־יד, בבתי־עקר ובידי יחידים, ומיעוטן נדפסו בשעתן על דפים בודדים ע״י השלוחים לשם תעמולה. אולם גם דפים בודדים אלה יקרי־מציאות הן כי לא נשתיירו אלא בטפסים מעטים או בטופס אחד בלבד. מקצת מהתעודות הללו שבכתב־יד ושבדפוס נתפרסמו בדור האחרון ע״י חוקרים שונים, שמהם יש לציין במיוחד את א. מ. לונץ, ד. קויפמן בדור הקודם, ובדורנו י. ריבקינד (שהרבה לעשות מכולם), פ. גראייבסקי, ש. אסף וי. מ. טולידאנו.

פנקסים: סוג זה כולל מינים שונים: פנקסי הקהילות, שבהם רשמו מנהיגי הקהילה שיתנו ביום פלוני סך מסוים לשליח פלוני מא״י, או שבהם אישרו שלוחי א״י שקיבלו ביום פלוני סך מסוים: פנקסי השלוחים, שבהם רשמו ראשי קהילות ונדיבים את הסכומים שמסרו בידו, להיות להם לזכרון לפני השולחים בא״י ולשלוחים לעדות בפגי שולחיהם: פנקסי־זכרון, שבהם רשם לו השליח לזכרון ענינים שונים, כגון מעשיות, משלים, חידושי תורה, הוצאות והכנסות, וכו׳; יומני־מסעות, שבהם רשמו קצת שלוחים את כל המאורעות שאירעו להם בדרך! פנקסי הזכרת־נשמות בקהילות, שבהם נקבעו הזכרות מיוחדות לשלוחים שנפטרו.

תקנות: גם סוג זה כולל מינים שונים: תקנות הקהילות בענין הקצבת כספים לא״י, בענין גביית הכסף, מינוי גבאים וחלוקת הכסף בין ערי א״י: תקנות כלליות של הקהילות שקיבלו תוקף או אישור ע״י שלוחי א״י: תקנות שהתקינו שלוחי א״י מפני צורך השעה. תעודות שונות, שעליהן חתומים השלוחים כעדים, בוררים או דיינים, כגון: כתובות, צוואות, גבי1ת־עדות, שטרי־פשר, תעודות־סמיכה, תעודות־היתר־שחיטה וכוי.

ספרי שאלות־ותשובות: בספרות השו״ת יש למצוא חומר רב לקורות השלוחים והש­ליחות. והתשובות הללו מתחלקות למינים שונים: קבצי־תשובות שנתחברו בידי שלוחי א״י וכוללים גם תשובות שכתבו בדרך־שליחותם, שעל פיהן אפשר לקבוע לפעמים את כל סדר מסעם! חשובות שלוחי א״י שלפניהם הביאו רבני הקהילות את תשובותיהם לאישור, והן מפוזרות בקבצי תשובותיהם של הרבנים ההם! תשובות על שאלות שנתעוררו בלב השלוחים אגב שליחותם, כגון שאלות על זכויות השליח בהכנסות צדדיות, היתר אבק רבית בכספי הקדש א״י, הקדשות לא״י שהיורשים או האפוטרופסים ניסו להטותם לצורך אחר, סכסוכים בענין חלוקת כספי א״י בין ארבע ערי הקודש, וכו': תשובות להצדיק את גוף השליחות ולבסס מבחינת ההלכה את זכותה של א״י לגבות תרומות מבני הגולה; תשובות על האיסור להשתמש במעות א״י לצרכים אחרים!

שאלות שנתעוררו בלב השליח כיצד עליו לנהוג בדרכו, כגון בספינה בשבת, ביום טוב שני של גליות, בשינוי מנהגים ממקום למקום כגון אכילת בשר נפיחה וכוי! תשובות בעניני היתר עגונה לגבי שלוחים שנהרגו בדרך: תשובות בעניני היתר עגונה שבהם השליח הנודד הוא עד־ראיה או גובה־עדות! תשובות בעניני עזבונותיהם של שלוחים שנפטרו בדרך! תשובות בעניני תקנות שהתקינו שלוחים או פשרות שעשו_; תשובות על סכסוכים כספיים בין השולחים והשליח בדבר תנאי השליחות, בין שני שלוחים שהלכו יחד בענין חלוקת ההכנסות ביניהם, בין שליח לקהילה מן הקהילות בגולה, בין שני שלוחים משתי ערים, או בענין תפיסת כספי השליחות לתשלום חוב. התשובות משמשות לפעמים מקור יחיד לידיעתנו על מציאותו של שליח מן השלוחים.

ספרי דרושים והספדים: גם ספרות־הדרוש מקור נכבד היא לידיעת קורות השלוחים, כי אנו מוצאים בה דרושים שדרשו השלוחים בדרך־שליחותם, דרושים שדרשו רבני הקהילות לכבוד השלוחים, הספדים שהספידו השלוחים את הרבנים. הפרנסים או את הנדיבים שנפטרו בימי שהותם בקהילה, והספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שנפטרו בדרכם.

ספרי פיוט ושירה: בקצת קבצי פיוט ושירה יש למצוא פיוטים שהובאו מא״י בידי שלוחים, שירים שנתחברו ע״י שלוחים, שירים שחיברו משוררי הקהילות לכבוד שלוחים, וכן קינות על שלוחים שנפטרו בדרך.

חידושי־תורה מפי שלוחי א״י: הללו מפוזרים כמעט בכל סוגי הספרות: פוסקים, חידושים, פירושים, דרושים, מנהגים, תפילות וקבלה. ספרי־תעמולה של שלוחי א״י: לסוג זה הקדשתי פרק מיוחד להלן (עמי 79—98). ספרי־מסעות של שלוחי אי׳י: גם סוג זה תיארתי בפרק מיוחד להלן (׳:מ׳ 136—142).

הסכמות: הסכמותיהם של שלוחי א״י שניתנו בדרך־שליחותם מפוזרות למאות בספרים מכל הסוגים, מכל הזמנים ומכל הארצות, והן אחד המקורות החשובים ביותר לידיעת קורות השלוחים, ולגבי שלוחים רבים הן המקור היחיד. לעתים נשתמרו הסכמות מרובות כל־כך מידי שליח אחד, עד שאפשר לקבוע על פיהן את סדר־מסעיו לפרטיו. (לא כל ההסכמות הללו נרשמו ב״מפתח ההסכמות״ של ל. לוונשטיין, ברלין 1923). אף מהסכמות שקיבלו השלוחים לחיבוריהם בדרך־שליחותם אפשר לעמוד לפעמים על סדר־מסעיהם. ספרים שהובאו לדפוס ע״י שלוחי א״י: בפרק מיוחד (להלן עמי 73—79) דיברתי על מנהגם של שלוחי א״י להדפיס ספרים שונים בדרך־שליחותם, ואמרתי שם שרוב ספרי חכמי א״י נדפסו אגב השליחות. ספרים אלה — בין שהם חיבורי השלוחים עצמם ובין שהם חיבורי אבותיהם ואבות־אבותיהם, ובין שהם ספרי קדמונים שהביא השליח לדפוס מתוך גנזי א״י או מתוך גנזי קהילות הגולה שמצא השליח בדרך־נדודיו — הם מקור נכבד ביותר לידיעת קורות השלוחים. מההקדמות לספרים אלה אנו למדים לא רק על עצם שליחותו של השליח, אלא לעתים גם על טיבה ומהותה, ועל המאורעות בא״י שהביאו לידי השליחות, וגם על דרך־נדודיו של השליח ועל המסייעים שמצא בדרכו. על טפסים רבים של ספרים אלה אפשר למצוא דברי־הקדשה בגוף כתב־ידו של השליח שנתן את הספר במתנה לתומכיו ומארחיו.

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ההלכה המוסלמית – השריעה – הוגשמה במרוקו במידה זו או אחרת: השליטים גבו את מס הגולגולת הג׳זיה. אלא שהשליטים הוסיפו עליו מיסים מיוחדים. גזירות שונות נגזרו על היהודים בימי מושלים שונים, הכל לפי תנאי הזמן ואופיו של השליט. בין הגזירות חיוב ללבוש בגדים כהים כדי להבדילם מן המוסלמים, איסור רכיבה על סוס, איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח, איסור ללמוד את הקוראן, איסור להקים בתי כנסת חדשים, איסור כתיבת ערבית באותיות ערביות, איסור מגורים מחוץ לגבולות המלאח ועוד. היהודים חויבו לשוב לבתיהם עם ערב ושומרי המלך הופקדו על שערי המלאח. יהודי לא הוכר כעד במשפט, והתדיינות משפטית שבין יהודי למוסלמי היתה לרוב יד היהודי על התחתונה.

עם זאת, השלטונות השתדלו לשמור על האוטונומיה שהובטחה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים. מקובל היה שהשליט מעוניין בשלומם של היהודים בסמוך לארמון השליט, אך לא תמיד הועילה הגנה זו, ובייחוד בשעה שהשליט עצמו היה מתעלל בנתיניו היהודים. היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות חילופי שושלות, מרידות שבטים, בצורת ורעב. גם הרצון להפחית את השפעת אירופה על ידי צמצום הסחר עמה הטביע את חותמו על מעמד היהודים. מצבם של היהודים היה נתון לתנועות רבות והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון.

מבין השליטים במאות ה-19-17 נציין שניים: מולאי אסמאעיל(1727-1672) שנסתייע בשני יועצים יהודים: משה בן עטר ויוסף מימראן. בימיו חי ר׳ חיים בן עטר, שציין ש״גלות ישמעאל היא הקשה בגלויות ישראל: אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו״. מולאי סולימאן (1822-1792) פקד על הקמת שכונות מיוחדות בקהילות העשירות תיטואן, רבאט, סלא ומוגאדור.

עם חדירת המעצמות האירופיות למרוקו, העניקו נציגיהן הגנה קונסולרית ליהודים. אז עלתה מקרב היהודים שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים של ארצות אירופה, ועד 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני זמנם יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות. הם היו פטורים מתקנות האפליה, שחלו על היהודים או מחלקן, רבים היו יוצאים ובאים בארמון המלך. ואולם הצלחתם של יהודים עוררה לפעמים קנאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסייה, ובמיוחד על המוני העם שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה׳׳כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים.

מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן

במרוקו, על כל ענף של מקצוע מסויים, היה יהודי או ערבי ממונה, הנקרא ״אמין״, וכל דבר השייך למקצוע היה מובא בפניו, והוא הקובע. כעין רכז מקצועי. על המקצועות המיוחדים ליהודים – צורפות, חייטות, מלאכות רקמה וכו…. – ה״אמיך היה בדרך כלל יהודי. בתקופה מסויימת (לפני בוא הצרפתים למרוקו), שבט גדול אחד אירגן התקוממות נגד שלטונו של המלך. לדיכוי המורדים, המלך היה זקוק לאנשי צבא רבים מקרב שבטים אחרים שהיו נאמנים לו. לשם הכרת ״מי לנו ומי לצרינו״ המלך החליט להלביש את חייליו הנאמנים, במדי צבא מיוחדים.

ארמון המלך היה אז בעיר מראכש, וההתקוממות הייתה בכל הכפרים שבמחוז העיר. המלך קרא ל״אמין היהודי, שהיה ממונה על כל החייטים היהודים, ואמר לו ״אני מטיל עליך עבודה רבה ודחופה מאד. אני זקוק לכמה מאות מדי צבא בעבור החיילים שלי, אספק לך את כל הבד הדרוש לצורך זה. עליך לגייס את כל החייטים היהודים, ולגמור העבודה מהר מאוד״.

לפי מספר החיילים, ה״אמין "  היהודי ביקש מהמלך לספק לו כך וכך מטרים מהבד שיבחר לו המלך. בקשתו נתמלאה. ה״אמין " היהודי חישב את כמות הבד הדרושה לכל החיילים והחליט להוסיף על הכמות עוד רבע מטר בד, שהוא יקח לעצמו על כל חליפה.

המלך סיפק לו את כל כמות הבד שהוא ביקש. היהודי גייס את כל החייטים היהודים, ולא לפני שיקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה.

עוד לפני שהחייטים יתחילו בעבודתם, התייעצו ביניהם והחליטו שבל חייט יקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה, כי הרי המלך אינו יודע כמה מטרים צריך לכל חליפה, וזה בנוסף על מה שלקח ה״אמין " לעצמו, שלא בידיעתם.

החייטים גמרו את עבודתם ומסרו את החליפות בידי ה״אמין " היהודי, אותן העביר לרשות המלך. אלא שהמלך לפני צאתו לקרב, עשה מסדר של כל החיילים, והנה הוא רואה במסדר, שהחליפות אינן תואמות את החיילים. המכנסיים קצרים, השרוולים אינם מכסים את אורך הזרוע של החיילים, וכך יצאו החיילים לקרב בחליפות שלא תאמו את מידת גופם.

איכשהו, המלך דיכא את השבט המורד. המלך, מלא זעם וחימה, ציווה להביא למשפט ביום שבת הקרוב את ה״אמין " ואת החייטים. עוד לפני בואם למשפט, ה״אמין " היהודי, ששמע את טענותיו של המלך, טען לעומתו: ״אדוני המלך, אנחנו גזרנו את הבד לפי מידה של אדם רגיל, כי לא הייתה כל אפשרות לגזור המדים לפי מידת גופו של כל חייל. והחיילים הם בעלי מידות גוף שונות״.

ביום שבת התאספו ה״אמין " והחייטים ברחבה שליד ארמון המלך, נבוכים ונפחדים ממה שיקרה להם. יש לציין שה״אמין״ לא ידע שכל אחד מהחייטים לקח לעצמו גם הוא רבע מטר על כל חליפה. עוד הם יושבים ומתייעצים ביניהם, והנה יהודי אחד מעיר מוגאדור השכנה, לבוש בהידור רב כדרכם של יהודי מוגאדור, ניגש אל הקבוצה ושאל למעשיהם כאן.

אחד מהם, ערמומי כלשהו, אמר: ״הנה מה שאומרים הבריות ״אידא ליהודי רבח מא חדרש כ'אה ״ (אם יהודי הרוויח משהו, סימן שאחיו היהודי לא היה נוכח במקום). סיפרו לו את כל המעשה, שהם עשו עבודה מסויימת למלך, והוא הזמין אותם לקבל את שכרם. בנוסף על המתנות שהוא רגיל לתת להם. ״אתה רואה, כולנו אנשים פשוטים, לבושנו אינו לבוש, ואף אחד מאתנו, לא רק שאינו בעל לשון, גם הופעתו החיצונית אינה ראויה לשמה, אולי אתה בלבושך המהודר, ושפת דיבורך הנאות, תואיל בטובך לייצג אותנו בפני המלך, כי ממש אלוהים שלח אותך אלינו כמלאך מושיע״.

היהודי חשב בלבו שבאה לידו מציאה טובה. עודם מדברים ביניהם, והנה אחד ממשרתי המלך בא אליהם. אמין החייטים יבוא לפי צוואת המלך. הצביעו כולם על אותו יהודי, ודחפו אותו לידי משרת המלך. וכולם ברחו מיד מהמקום. המלך שואל את היהודי ״אתה הוא ה״אמין״ של החייטים?״ ״כן אדוני המלך״. ״יש לך מזל שהצבא שלי הצליח לדכא את המורדים, אבל בכל זאת עשית עבודה גרועה ומגיע לך לפחות עונש מלקות״.

עבדי המלך השכיבו היהודי על גבו, הסירו את נעליו והצליפו על כפות רגליו מכות נמרצות ברצועת עור. היהודי יצא מארמון המלך כשהוא חבול ברגליו, הולך וצולע על ירכו. יצא לרחבה, ואין איש. הלך לרובע היהודי והתחיל לצעוק ״אללה יכ׳ליהא בלאד עמרני מא נרג׳ע ליהא״ (שאלוהים יחריב עיר זאת, ומעולם לא אחזור אליה). היהודי שמעולם לא היה חייט, וידו לא הייתה במעילה זו, נענש על לא עוול בכפו, והיהודים החייטים יצאו בשכר וברווח נקי, מבלי שהמלך ידע על מעשה רמיה שהם השתמשו בו. היהודי ממוגאדור נענש על שהתערב בענין לא לו.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

זיקתם הנפשית העמוקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ולבדוק ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שניקרו בארצות המגרב ונפגשו עם יהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה :

 המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל וכל אדם הבא משם, נכונותם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך נסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה, אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, גם משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה.

מוצאם מארץ ישראל.

קיים קשר סיבתי בין קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, הרי אלה היושבים בין קיראנאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו ארעית עד שיחזור לארצו.

הערת המחבר – דוידסון, שסייר באפריקה הצפונית בשנים 1835 – 1836, כותב שהיהודים נמצאים במרוקו מאז ברחו מארץ ישראל בזמן נבוכדנאצר. הוא גם מזכיר קברים של שני חכמים ב – gulgal ובמחוז warika אשר במרוקו, פליטי חורבן בית שני.

הדני ברון, בכותבו על מוצא היהודים בתוניס, מציין כי הראשונים באו מימי הפניקים. אך מספרם גדל לאחר חורבן ירושלים בידי טיטוס. עד כאן הערת המחבר.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודית תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם " לתנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצוה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אף אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יוצרים אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותק לתקוות משיחיות, דהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש איפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה :

א.      מוצאם מארץ ישראל, זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש.

ב.       תנאי ההשפלה.

ג.        רמת החיים נמוכה וקשיים כלכליים.

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האסלאם, ואשר זכו לחירות יחסית לגבי אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל. אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל. והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שביקרו במגרב.

התקווה המשיחית.

התקווה המשיחית היא יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל' אדיסון 1632 – 1703 שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.

השד״ר הנז׳ נשאר במרוקו משך ארבע שנים, ויצא לאלג׳יר להפליג באנייה חזרה לארץ-ישראל. ולמזלו נשרפה האנייה בלב ים והוא ניצל בנם, וכסף התרומות שאסף אזל מכיסו, ונאלץ לחזור למרוקו לחדש את עבודתו, וק״ק עיר פאס נענתה לבקשה זו, כמו שמספר הרב רבי יעקב אבן צור זלה״ה בספרו ״לשון למודים״, ואף מסר בידו כתב המלצה לרבי סעדיה שוראקי ז״ל.

חתימות האיגרת הנז׳:

א.   אברהם בכ״ר נתן אשכנזי: הנה חוץ ממה שכתבו עליו מנהיגי העדה שהבאנו דבריהם למעלה, מבין השיטין של חוקרי התקופה ההיא ניכר שהיה נגוע בנגע השבתאות.

ב.   יעקב מובלי: היה פרנס העדה וחתם באיגרת לק״ק קורפו עם אהרן פארדו, פרנס הספרדים.

ג.   שמואל איש צבי: אולי היה בנו של רבי אליעזר אשכנזי שהיה נודע בשם איש צבי, שהיה מגדולי ארץ אשכנז ומחסידי ורמאיזה, ובשנת התי״א (1651) עשה מסעו לארה״ק. על החותם שמואל עצמו לא מצאתי מקור אחר כעת.

ד.   משה בהחסיד מהרי״ע הכהן: היה הרוח החיה וגם רב העדה האשכנזית שהייתה מאורגנת בפני עצמה בפנים, וכלפי חוץ היתה כפופה לקהלת הספרדים. ואם נקבל את דעתו של מר בניהו נ״י במאמרו הנכבד, שנפטר באייר או בסיוון תנ״ט, (1699) צ״ל שהאיגרת שלפנינו הוכנה לפני פטירתו ונחתמה, ואחרי כששה חורשים הכניסו שורה חדשה בין סוף האיגרת לחתימות, וציינו בה את התאריך ש״ש ת״ס. וכן נראה משינוי הכתב של השורה האחרונה.

ה.   לא יכולתי כעת לזהות את שם החותם.

ו.    שמואל גרשון כן מהר״ל: בנו של הב״ח אבד״ק האנשטין וריש מתיבתא בקראקא, וידוע בשם שמואל גרשון איש ירושלים."

מטה עוז מקל תפארה ידיו רב לו במלחמתה של תורה צפונות מופיע ומגיד משרים ליהודים היתה אורה טוב איש חונן דלים מאמר פיו ולבו שוין לטובה נאמן רוח מסיני בא החבם השלם הדיין המצויין בהיר דוד ן׳ חמויי נרו׳ מנן דוד יהיה בעזרו כי״ר.

קול שיח טרם יצמח נשא לבבינו אל כפים אל השוכן בציון ובוחר בירושלים יקומם ירומם כסא רום תפארת גדולתו על גפי מרומי ההצלחות בשובע שמחות כי"ר עלינו לשבח לאדון הכל אשר גבר חסדו ואמיתו עמנו וירא את עניינו זה חורבן בית תפלתינו אשר מזה ימים רבים נגעה בנו יד ה׳ ונגזר עליו חרבן, לארץ נפל ונעשה גל, היינו לחורב ביום ולקרח בלילה והוא ברחמיו מחץ וירפא לנו נתן בלב המלך יר"ה להטיב עמנו ע״י איש חמודות יוצא ובא בחצרות המלכים עשה והצליח והוציא מאמר המלך בהנתן דת לנו לבנות את הבית באשר ייטב ויגמור ה׳ בעדינו שתכף בבא אלינו מאמר המלך נבנתה הבית הזאת על תילה אבן שלמה היתה לראש פינה שלי״ת אשר עד כה הביאנו לראות בבניינו כי זה מקום מקדש קטן וזה שער השמים.

אכן תילה ברעדה לנו בי הוכרחנו למשכן עצמינו ולקחת מהגויים אלי הארץ עשרת אלפים אריות בנשך ובמרבית על חד תלת לצרכי הבנין כי מלאכה גדולה היתה ולחתום פה שטן ואל ישטין עלינו ונטילת רשות מהשופטים ושרים אשר בארץ כמשפט הבנות וקבעו זמן קצר לפרעון החובות הנזכרים ואם ח"ו יעבור כמעט רגע מהזמן המוגבל גרש יגרשונו מן הארץ ומעשה ידינו בטלים ח"ו על כן נמס לבנו ונשב בעמק הבכייה בוכים ומבכים לאמר את מי נשלח ומי ילך לנו לדפוק על דלתי נדיבי עמים להציל לקוחים למות וימן ה׳ לנו ציר אמונים החכם כה״ר חיים אברהם בן החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל כמוה״ר יצחק ביטון ז"ל אזר כגבר חלציו בשלחותינו ועתה אתאנו לחלות פניו יעמוד לימינו לדבר נא באוזני העם נתן יתנו לו מנה אחת אפים לשם ה׳ לירושלים בי לכם ולנו לבנות בית אלדיניו ואל יחד לכולנו ותורה אחת באשר עשו פעה״ק אחינו ק״ק ספרדים היו לנו מעת ומחסה באונם והונם ישלם ה׳ פעלם גם מעלתם להם משפט הגאולה לגאול בקרוב ולרחם עלינו להוציא אסירים אלו קשרים שאנו חייבים עליהם והזמן קצר ובאלו אמרו מקדמין ובטחנו שדבריו יעשו פירות כי לשון חכמים מרפא ואל תשועתו אנו צפים ואנו ליה וליה עינינו יצו אתו את הברכה ברכות שמים מעל וממגד ארץ ומלואה כיש את נפשו החכמה ונפש קהל ועדה ענייה סוערה קהל אשכנזים החותמים פעה״ק ירושלים ת״ו בסדר ומלכים ממך יצאו שנת יתן לך כלבבך לפ״ק.

שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל בחרוזים.

 

ירד דודי לגנו לערוגת בִשׂמו

להתעלס עם בת נדיב ולפרוש עליה סֻכּת שלומו

אפריון עשה לו המלך שלמה.

 

שרפים ואופנים נטש ופרשיו ורִכבו

ובין שדי אילת אהבים שם מסבו

 ביום חתונתו וביום שמחת לבו

 

רעיתי יונתי בואי אתי לדביר ואוּלם

כי למענך אעזוב כל המוני מעלה וחֵילָם

וארשתיך לי לעולם

 

אמרה איומה אֶת שִמעַת דוֹד שמעתיהו

ואהבת עולם אהבתיהו

ישָקני מנשיקות פיהו

 

לחופה נתרצתה מחולת המחנים

וכנגד נעשה ונשמע לקחה ששים ריבוא עדי עדיים

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים

 

ויהי הקשר אמיץ עִם עַם זו קנה בסיני

ואת ספר המקנה והֶחָתום אקרא באזני המוני

הנה היא כתובה לפָנָי

 

בששי בשבת אגיש את הרשום בכתב הנִשְתֵוָן

יום להנחיל אוהביו תורה אל חי נִתְכַּוָן

ששה ימים לחודש סיון

 

ביום מסיני בא וזרח משׂעיר אל נעלם

הופיע מהר פָראן על מלכֵי גוים כולם

בשנת אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם

 

למנין שאנו מונין וקהל עדתי בכל תפוצֹתֶיהָ

פה בארץ הַלֵזוּ ביד אל נתלו אָשיותֶיהָ

כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננהָ

 

איך החתן שר שרים ונגיד נגידים

יחיד ומיוחד הוא מושיב יחידים

חִכּו ממתקים וכולו מַחֲמַדים

 

אמר ליקרה ונעימה הבת רבת מעלות

נָשְׂאָה חן בעיניו מכל הנשים והבתולות

יפה כלבנה ברה כחמה איומה כָּנִּדְגָּלוֹת

 

ימים קבים תהיי לי ואני אליך לגואל

הנה שלחתי לך פִקודים נחמדים מזהב על יד יקותיאל

הֳוי לי לאִנְתו כדת משה וישראל

 

ואנא אוקיר ואֵזון יָתיִיכי וַאֲסֶּה

כי אהיה עִמָך למסתור ולמחסה ולמִכסה

והוכן בַחֶסֶד כסא

 

ויהיבְנָא לֵיכי מֹהַר בתוליכי

תורת חכם מקור חיים, תחיי את ובָנַיְכי

הרופא לכל תחלואָיכי הגואל מִשַחַת חַיָיְכִי

 

וצביאַת כַּלָתָא דָא וֵהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ

וברית עולם לקשר אמיץ ביניהם שוֹת שָתוּ

יומם ולילה לא ישבֹתו

 

וצבי חֲתָנָא דְנָא והוסיף על עיקר כתובתה

מש שתלמיד ותיק עתיד לחדש באורַיתא

וסִפרא וסִפרֵי ואגדה ותוספתא

 

הקדים לה בתורת מֻקדָם רְמַ"ח מצוות עשה מהן לא ימישון

כי אותם יום יום ידרשון

את הדרך יֵלכו בה ואת המעשה אשר יעשון

 

ועוד כתב לה בתורת מאֻחר מצוות לא תעשה נקדָשו

למנין שלוש מאות וששים וחמישה פָשוּ

מעשים אשר לא יֵעַשו

 

וְדָא נודניא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלָּתָא דָא לעלות ולֵרָאות

מאת אביה אדון הנפלאות

לב לדעת ואזנים לשמוע ועינים לראות

 

נמצא סך הכל בין כתֻבה ונדוניא וחֵקֶר כבודם

ותוספת מאֻחר וּמֻקדָּם

את האלוהים יְרָא ואת מצותיו שמֹר כי זה כל האדם

 

ורצה החחתן לזַכּות את ישראל עַם גורלו

ולהעלות נכסים אֵלּוּ בפרי יִשְוֶה לו

שאם פִחַתוּ פִחַתוּ לו ואם הותירו לו

 

וקבל עליו הֶחָתָן אחריות שטר כתֻבה

לְאִתְפְּרָעָא מכל שְפַר ארג נכסין, איש לא יֶהְגֶה בָּהּ

מָחַץ ראש על ארץ רַבָּה

 

וקבלו תֵרְוֵיהון תנאים נאים הכל בכתב נאספו אָסֹף

על אחד מהם  כאשר יכסֹף

תנאי בית דין מראש ועד סוף

 

מעשה ידיה לו ועליו כל תכשיטיה

בלילה שירֹה עמה וביום חוט של חסד מָשוּך עליה

תנו לה מפרי ידיהָ ויהללוהָ בשערים מעשיה

 

והירֻשה כמנהג דת ודין על לוח חרותה

מטובה הצפונה לצדיקים עין לא ראתָה

עלֹה נעלה וירשנו אותהּ

 

והדירה תורה בקרן זוית מעונה

כל הרוצה לִטוֹל יִטוֹל סֲחַרָהּ ואֶתְנַנָּהּ

וממדבר מתנה

 

ושלט ישא אשה אחרת עליה מילדי נכרים הנלוזות

כי אם בְּבַת שעשועים ידבַּק ואותהּ ישים בַלֵב ובֶחָזוֹת

לזאת יִקָּרא אשה כי מאיש לֻקָּחָה זאת

 

ושלא יניחֶנה מתוך כעס והתרשלות

ולא יאכל עִמָה לחם עצלות

נוהג בחכמה ולאחוז בַסִּכלות

 

ושלט ימשכן כלי חמדה ולא ימְכֹּר

אַך להרבות ספרים תמיד יזכֹר

אמת קְנֵה ואַל תמכֹּר

 

ולא יצא לְמָקום רחוק או בים ישים נתיבו

כי אם ספר תורה מֻנָח נגד לִבו

והייתה עִמו וקרא בו

 

וכל התנאים הללו שרירים וקימים

בצבא השמים בֵּשָחַק נרשמים

לֵעַדי עד ולעולמי עולמים

 

נשבע החתן לקים כל דבר להמונו

ולהנחיל י"ש לאוהביו ולעושי רצונו

נשבע אדֹנָי בימינו

 

וקנה החתן קנינים חמישה

ומהם תורה ותעודה וסגולה מאֹרָשָׂה

והוציא האבן הראשה

 

יראו צדיקים וישמחו ויאכלו את פִריָם

בתעודה ארֻכָּה מארץ מִדָה ורחבה מִנִי יָם

והכל שריר ובריר וקים

 

וֵיָקֶם עדות ביעקב ותורה שָם בישראל במֶרֶץ

ואמר להקים גְדֵרֶיהָ מאין פורץ פֶרֶץ

אעידה לי עדים נאמנים את השמים ואת הארץ

 

ישמח חתן עם כלה להקָחָהּ לו ולגורלו

וישמח לב כלה בבעל נעוריה ותאמר לְמַהֲלָלוֹ

אשרי העם שככה לו.

 

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

האישה היהודייה במזרח ובמגרב.

אוזנו הקשובה של פרופסור אליעזר בשן לקורות עמנו וגישתו הבלתי משוחדת למקורות ההיסטוריים, חשפה רבדים בחברה אשר לא זכו לתשומת לבם של החוקרים. כאלה הם נחקריו על מעמדה של האישה במזרח ובמגרב.

כבר חז"ל הבחינו באפיון המיוחד של הנשים באומרם : נשים עם בפני עצמן ( שבת ס ע"א ). פרופסור בשן היה בין הראשונים שהקדישו עצמם לחקר הנושא לפני שתחומי המגדר עלו בתנופה על הבמה הציבורית והמחקרית, כגון מאמריו על " התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האישה היהודייה במזרח התיכון ".

" חלקה של האישה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה. והגדיל לעשות בשני ספריו המוקדשים לאישה היהודייה במרוקו, הספר הראשון :

" נשות חיל יהודיות במרוקו מגירוש ספרד עד המאה העשרים "

ספר זה פורסם בהוצאת אשקלון, ובו חשף המחבר לראשונה וריכז מידע רב על נערות ונשים יהודיות במרוקו במהלך הדורות עד המאה העשרים, מגוון פעילויות שלהן בכלכלה, בחינוך ובדאגה לזולת.

ובספר השני : " נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים מן השנים 1733 – 1905.

בספר פורסמו לראשונה מאה מכתבים ותעודות מארכיוני משרד החוץ, משרד המושבות הבריטי והארכיון הלאומי של ארצות הברית. המכתבים מוצגים בלשון המקור בצירוף תמצית של כל התעודות בעברית, ובתוספת רקע והערות עשירות.

ממכתבים אלה עולה מידע על תחומי החיים השונים שנשים היו מעורבות בהם באופן פעיל או סביל, ומתוכם משתקפת גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה. לראשונה נחשף ריכוז גדול של מקורות דיפלומטיים ונעשה בהם שימוש לתיאור מעמד האישה היהודייה במרוקו.

בציבור הרחב מקובלת ההנחה כי האישה היהודייה שהייתה במרוקו עד ראשית המאה העשרים הייתה סגורה בביתה, עוסקת במשק הבית וחסרת כל ידיעה בתורה ובחוכמה. מעמדה זה נתפס בעיקר כתוצאה ממעמד האישה בארצות האסלאם, ורבים חשבו שחוסר השוויון בין המינים בהלכה המסולמית ובחברה המוסלמית הקרין על החברה היהודית.

פרופסור בשן בשני ספריו קורה תיגר על תפיסה סטריאוטיפית מיושנת זו. גם הוא אמנם סבור שהדגם של המשפחה הפטריארכאלית שלט בקרב יהודי מרוקו, אך הוא מבליט במחקריו מידע מאלף על עשרות נשים במרוקו שהיו " נשות חיך " :

נשים המעורבות בכל תחומי החיים, אומניות וסוחרות, למדניות וצדקניות, נשים שעסקו בפעילות ציבורית וחינוך, נשות חסד ונשים שבחרו למות על קידוש השם, כפי שיפורט להלן.

פרופסור הוא הראשון שדן בנושא זה בשיטתיות כרונולוגית וגיאוגרפית ומחקריו משתרעים על פני מרוקו כולה, ערים וכפרים. מתוך מטרה כפי שהוא עצמו כותב " אני רואה בחיבור ניסיון להזים את הדעה במקובלת של האישה האדישה ולהציב יד לנשים טובות וצדיקות " 

הספר הראשון דן בנשים יהודיות במרוקו מעת בואם של מגורשי ספרד למרוקו ועד ראשית במאה העשרים – והספר השני, סוקר את הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1733 – 1905. כדרכו של פרופסור בשן דבריו מבוססים על מקורות רבים יהודיים וזרים, מהם דלה כאמור לעיל מידע מאלף על נשותיה היהודיות של מרוקו, נשות עילית ופשוטות עם כאחת.

נשים יחודיות עסקו בפעילות חינוכית, והיו נשים שהחזיקו בחברת " אם הבנים " שהבטיחה חינוך נאות לילדים. נשים אחרות עסקו במסחר ובאומנויות ותרמו בנדיבות לצדקה ולצורכי ציבור. המחבר אף מבליט בפריו ידיעות אודות נשים שסירבו להתאסלם עם בעליהן וכן ידיעות על נשים צדקניות שקידשו במותן את שם ה'.

פרק מפורט הקדיש בספרו " נשות חיל " לסוליכה הקדושה, נערה יהודיה שהעלילות עליה כי המירה דתה וחזרה בה, שלמרות כל הפיתויים החומריים עמדה בניסיון והעדיפה את המוות על התכחשות לדת היהודית.

פרקי הספר " נשות חיל " מעניקים לקורא שלל עובדות מרתק על נשות מרוקו שלא היכרנון. להלן דוגמאות לנושאים הנידונים בפרקים השונים; נשים שדאגו לחינוך מקצועי של בנים, נשים אלמנות שכתבו מכתבים לדיפלומטים כדי להגן על זכויותיהן. ואכן, בקשות אלו לא תמיד חזרו ריקם.

המחבר מפרסם מסמכים מעניינים על הסולטאן שהחזיר כספי מס גולגולת ליהודיות עניות בעיר מוגדור בשנת 1894נשים אחרות דאגו לשחרור אסירים. בפרק ה הוא מביא מידע אודות נשים העוסקות באומנויות ובמלאכות שונות, בעיקר בתפירה ובצורפות ( עשיית תכשיטים , וכמובן שנשים שימשו כמיילדות ומרפאות.

והמחבר גם מביא מקורות אודות נשים שעבדו לפרנסת הבעלים והמשפחה. מסתבר שהיו במרוקו במרוצת כל הדורות נשים שדאגו להשאיר את ההכנסות לעצמן, והיו שרכשו רכוש ממעשי ידיהן, והוסיפו תנאי בכתובה שההכנסות מעבודתה שייכות רק לה ולא לבעלה. 

מכאן ניתן להגיע למסקנה שלצד דמות האישה המסורתית המצייתת לבעלה בכל, בולטת במרוקו גם דמותה של האישה הדואגת לרכושה, ומתנגדת לכך שבעלה יעשה ברכושה כרצונו. המחבר מלמד על עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה העשרים.

לנשים אמידות במרוקו הייתה יכולת לייסד בתי כנסת, לגמול חסדים, ולתרום למטרות ציבוריות שונות, כגון לטובת תלמידי חכמים, לרכישת ספרי תורה וספרי קודש, לרכישת שמן למאור לבתי כנסת, להדפסת ספרים, וצדקה לעניים מקומיים ולעניי ארץ ישראל.

נשים צדקניות זכו לסיפורים על נסים שהתרחשו בגינן. ידוע על שערים וחמש נשים קדושות שקבריהן פזורים במקומות שונים ברחבי מרוקו.

המחבר דן בהרחבה גם בנשים שהיו פעילות בחינוך ובמיוחד מקדיש מידע נרחב לשתי דמויות מעניינות : סטלה קורקוס, ילידת ניו יורק, 1858, נפטרה בקזבלנקה בשנת 1948, שהייתה מנהלת בית ספר וכן הייתה פעילה בחיי הציבור במרוקו משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך, והלן קאזס בן עטר שהייתה עורכת הדין היהודיה הראשונה במרוקו.

היא נודלה בטאנג'יר בשנת 1900 וחיה בקזבלנקה ובה עסקה בפעילות ציבורית מגוונת משנת 1939 ואילך. בעיקר ידועה בציבור פעילותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. פעילותן הנמרצת של נשות החיל במרוקו, נבעה מרצונן לקיים חובה חברתית, מוסרית ודתית.

התרומה והנתינה שיפרו את מעמדה החברתי של האישה. הפעילות הנשית תרמה למידה של תחרות והכרה בערך עצמן. בתי הספר לבנות של כל ישראל חברים שפעלו במרוקו החל משלהי המאה ה-19, הגבירו בחברה היהודית את ההכרה בחשיבותה של השכלה מודרנית לנשים.

 

מעניין להביא את מבטו של רבי אברהם זכות, האסטרולוג הגדול, על מדע האסטרולוגיה. " וזה לא שיהיה כוח הכוכב לפעול בזה העולם, אלא שה' יתברך כשברא את העולם וידע כל מה שעתיד להיות, עשה רשמים בשמים להודיענו מה שיורה גדולתו לעשות, שנשוב לפניו באמצעות ידיעתנו מה שמורה המזל והכוכב ברצון האלקי ". כלומר, הבורא עשה מערכות הכוכבים סימנים למהלך ההיסטוריה שנקבע מראש. בעזרת האסטרולוגיה ניתן לפענח את הסימנים ו " לשוב לפניו " סוף סיפורה של משפחת זכות.

השלטונות המוסלמיים  לא הציבו בדרך כלל שום מכשול בפני כניסת הפליטים היהודים לשטחיהם., בין אם מדובר במלך פאס, מוחמד אל-שייך, " המלך הגדול, חסיד מחסידי אומות העולם ", או בנציגו בבאדיס, או במושלים של תלמסאן ואלג'יר. לפיכך, הייסורים והסבל הרב, שעליהם התלוננו המגורשים מיד לאחר הגעתם למרוקו ולאלג'יריה, נגרמו מפעולותיהם  של המלחים והנציגים האירופיים בחוף הצפון אפריקני וכן מתגובתה של האוכלוסייה המקומית, שגילתה לא פחות נוקשות כלפי המוסלמים הספרדים, אשר באו לבקש מקלט במגרב.

על כל הסבל הזה יש להוסיף את הרעב, פגעי מזג האוויר, המגפות והשריפות, שדלדלו את הרבעים היהודים של פאס, תלמסאן ואוראן. אסונות טבע אלה גרמו נזקים כה גדולים, עד כי בפאס ובתלמסאן, למשל, החליטו מגורשים רבים, מיואשים וחסרי כל, לחזור לספרד ולהמיר את דתם.

גברים, נשים וילדים – גולי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה – השתייכו לכל השכבות החברתיות, והיו ביניהם תלמידי חכמים דגולים וכמה בעלי אמצעים. אחד מאלה, יצחק  פרדוניל, שהיה יועצו של מלך גרנדה, הצליח להביא לתלמסאן, בתוקף היתר מיוחד מטעם המלכים הקתוליים, את כל רכושו  – ברהיטים רבים, תכשיטים, זהב, כסף, מטבעות וחפצים שווי כסף -. מוצרים שבמפורש נאסר על כלל הגולים להוציאם מספרד על פי פקודת הגירוש.

עם זאת, המקורות שבידינו אינם מאפשרים לנו לקבל מושג מדויק, יהיה דל ככל שיהיה, לגבי המצב החברתי והכלכלי של כלל הגירה זו, שהטביעה חותם בל יימחה על הקהילות היהודיות במגרב. היא הייתה, מכל מקום, מגוונת למדי, היו בה רופאים דוגמת בני משפחה אל-אשכר, שמוצאם מסביליה וממלגה, והתיישבו בתלמסן ובערים אלג'יריות אחרות, או בני משפחת גבישון, שבאו מגרנדה לתלמסאן יחד עם מאתיים משפחות יהודיות אחרות – ביניהן פרשני מקרא ומשוררים ידועי שם -. סוחרים בעלי כישרונות רבים אשר, בדומה לאברהם בן זמירו שהתיישבו בסאפי, יעקב רוזלס ויעקב רותי בפאס או יעקב קנסינו באוראן -, מילאו תפקידים דיפלומטים חשובים אצל שלטונות מרוקו, פורטוגל וספרד, טכנאים מעולים, כגון חואן רוזלס שמוצאו מטולדו ושהיה מנפח זכוכית במקצועו, אשר אחרי ששהה זמן קצר  בתיטואן חזר ליהדות בפאס בשנת 1530 לערך.

אנשי צבא כמו רוי מסקרניאס, שהובאו על ידי יעקב רותי מליסבון לפאס דרך ארזילה, חזרו ליהדות והציעו את שירותיהם למלך מרוקו, ואף הרפתקנים שעלילותיהם ראויות לרומנים הטובים ביותר. הנה, לדוגמה, פרציסקו מילאן, שנולד בפורטוגל להורים גולים מספרד. " נוצרי חדש " זה הגיע לאזמור שבמרוקו כדי להתמסר למסחר בבדים, אף אחרי כמה שנים של עיסוק אינטנסיבי במסחר החליט לצאת  לאמריקה המרכזית שבפמלייתו פילגש ערבייה. גורלו שלא שפר עליו, ב – 1538 נעצר על ידי האינקוויזיציה במכסיקו והוצא להורג.

כמובן, היו בין המגורשים שהשתקעו במגרב הרבה אנשים פשוטים, ללא אפיונים מיוחדים, , שכל רצונם היה לחיות כיהודים. למשל רוי לופס " נוצרי חדש " ששירת בחיל המצב הפורטוגלי –  cabo de gher 

ואשר בא במגע עם הקהילה היהודית המקומית, על פי עדות שנמסרה ב 1530 לבית הדין של האינקוויזיציה בלאס פלמאס שבאיים הקנאריים, הוא השתדל בכל מאודו להעביר את שני אחיו הצעירים מטברה לפאס כדי ללמוד את עיקרי  " החוק היהודי " אצל רבני המקום. 

למעשה, מאז כינון האינקוויזיציה בליסבון, מספרם של ה " נוצרים החדשים " שעברו ליהדות במרוקו לא פסק מלגדול, עד כדי כך שנציג מלך פורטוגל בפאס ביקש ב 1542 לאסור עליהם לנסוע אל פנים הארץ, או לחלופין, לאסור עליהם לעזוב את הסביבה הקרובה לבסיסים הפורטוגלים ששכנו לאורך החוף המרוקאי, אך לא חלף זמן רב עד שתקנה זו התגלתה כבלתי מספיקה, בתואנה של מעבר מבסיס פורטוגלי למשנהו הצליחו " הנוצרים החדשים " להערים על הקצינים הפורטוגלים, וכשהם נעזרים בנהגי פרדות מוסלמים, הגיעו לתיטואן ששכנה כמה קילומטרים בלבד מארזילה, שם באו במגע עם הקהילה היהודית המקומית והתגיירו.   

                   רבי משה ב"ר שם טוב די ליאון והמחלוקת על מקור ספר הזוהר

רבי משה די ליאון מחכמי ספרד הוא האיש אשר הועידה ההשגחה העליונה לגלות את ספר הזוהר ברבים. וזאת לאחר כאלף שנים מאז נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי והועבר מדור לדור בסתר. ספר הזוהר היה נחלתם של יחידי סגולה, ורבים מגדולי ישראל בדורות שעברו לא זכו ליהנות מאורו, כמו רבי אלעזר מוורמייזא, הרמב"ן,  הרשב"א ועוד.

הידיעות הביוגרפיות על רבי משה די ליאון הינן מעטות מאוד, חלק גדול מספריו בקבלה מצויים עדיין בכתבי יד ושניים מהם הופיעו גם בדפוס – ספר " הנפש החכמה " וספר " שקל הקודש ". בהקדמות לספרים אלו מצוינים הזמנים והמקומות של חיבורם.

התאריכים הם משנת ה' אלפים מ"ו – 1286 – עד שנת נ"ג – 1293 -, ובספרים שנתחברו עד שנת נ"ב רשום שמקום חיבורם הוא וואד אל חג'ארה. על שנות חייו לפני שנת מ"ו ידוע פרט אחד בלבד והוא שבשנת מ"ד – 1264 – הועתק כתב יד של המורה נבוכים בתרגום עברי בשביל " המשכיל רבי משה די ליאון ".

לגבי שנת מותו ישנן שתי סברות, האחת  – עדותו של רבי יצחק דמן עכו, המובאת בספר היוחסין – קובעת שרבי משה נפטר בשנת 1305, והדעה האחרת מקדימה את שנת פטירתו ל  נ"ג, אך יש ראיה לכך שהתאריך הנכון הוא שנת ס"ה, שכן מתוך כתב היד של הספר " משכיות כסף " שלו, מוכח שנתחבר אחר שנת נ"ג.