גירוש ספרד-ח.ביינארט
טענת הנוצרים
המשיח כבר הגיע וזהו ישו (מעשי השליחים ב: לא-לה), כאשר גאולתו אינה נושאת אופי לאומי, אלא אוניברסלי; כשהם מתבססים אף על המקרא (בראשית מט,י); יחד עם זה קיימת הפרוסיה (בואו השני של ישו), שתחתום את מאורעות קץ הימים, ואז ישפטו בני האדם, תתחולל תחיית המתים ותקום מלכות שמים עלי אדמות (חזון יוחנן כג: א-ג). כמו כן המשיח צריך להיות ממהות אלוהית, כאשר כך הוא יכול לגאול את האדם מכבלי החטא. טענתם שהמשיח כבר הגיע התבססה על פסוקים וחזיון בספר דניאל שיכולים להתפרש (לטענתם), רק על ישו; כגון זמן הופעתו (דניאל ט,כד) ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החזיון, כשעיקר ההוכחות שע"פ המקרא המשיח יהיה אלוה ולא אדם , וכן שכל הנבואות המדברות במשיח נתקיימו כבר בישו, לכן ברור שהוא המשיח.
טענת היהודים
אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח (תלמוד בבלי, סנהדרין דף צט ע"א) בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה בתפיסה הקלאסית; ולמעשה ההתייחסות הברורה היא לקיומו של משיח. כך היו ביהדות שדיברו על כך שהמשיח לא יביא סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו (תלמוד בבלי דף לד ע"ב), לעומת אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה (מדרש תהילים המכונה שוחר טוב, חלק א, לא, ב); בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות (רמב"ם, פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), כשהדבר השתרש, עד שבדורות מאוחרים יותר הדבר הובא כדבר מוסכם וברור לכל (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז). כאשר התקיימו דעות שהאמונה במשיח אינה עיקר אמונה, אף שהיהודים מאמינים בו (יוסף אלבו, בוויכוח טורטוסה, וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מב). אולם בסופו של דבר היהודים התנגדו לטענת הנוצרים. לכן ראשית נטען שהמשיח יהיה בשר ודם, מזרעו של דוד; וכן שהמשיח עדיין לא בא. כך הרמב"ן (ויכוח הרמב"ן, עמ' שיא) מציין לנבואות שעדיין לא התגשמו, כגון ביטול המלחמות (ע"פ ישעיהו ב,ד) כשהרמב"ם (הלכות מלכים יא,א-ב) מציין לעניין ערי המקלט (דברים יט,ט) כשהוא טוען 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' לכן ברור שהמשיח עדיין לא בא.
ההלוואה בריבית
ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.
טענת הנוצרים
העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.
טענת היהודים
למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.
הגלות
הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.
טענת הנוצרים
ראייה ברדיפות הבלתי פוסקות כלפי היהודים בגלותם, ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שהתפרש בעקבות מסירת ישו וצליבתו וחוסר קבלתם את הנצרות ומשיחיותו של ישו, כאשר החטא הוא גדול יותר מעבודת האלילים (שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות). למעשה הנוצרים ראו בגלות הוכחה שהאל כבר לא בוחר ביהודים, כשהמציאות בהווה והצלחה או כישלון בעולם הזה מעידים על רצון האל; כשדברים אלה מתייחסים למישור הלאומי (יהודים מול נוצרים), אך במישור האישי קיימת אהבה של האל לחלכאים ולנדכאים (מתי, יט, כד).
טענת היהודים
גם היהודים התייחסו למציאות בגלות כעונש על חטא, אולם עניין זה הוצנע בשעת הוויכוח מול הנוצרים; כך נטען שהעונש הנו על חטאי אבות, ולא על חטאי הבנים (ע"פ איכה ה,ז), או דווקא שהעונש על 'המינים המשומדים והרשעים' שבתוך היהודים, בעקבות הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה (ספר נצחון ישן, פרק 242). לעומתם היו שראו בגלות הוכחה לעליונות היהדות, משום שהאל מעניש צדיקים כדי להעניק שכר בעולם הבא (כפי ההתייחסות הנוצרית לפרט, במתי יט,כד). טענה מעט דומה, הייתה שהגלות ושיעבוד היהודים נועדו כדי להיפרע מהגויים שמחזיקים אותם בגלות, ולכן הגלות מתארכת עד שיהיה אפשר להיפרע מכל הגויים (חיים אבן מוסה, רופא ופרשן, 1460-1380). על עיקרון זה, שסיבת הגלות נעוצה בגויים, היו שטענו שמטרת הגלות שהיהודים צריכים להתערות בגויים וללמדם את עבודת האל (חיים ן' מוסה, ספר מגן ורומח, עמ' 97). בשונה מהם היו שטענו שאין לגלות הסבר (כפי שאין הסבר לנוצרים לסיבת מועד ביאתו של ישו, מתי שהופיע), אך אין להוכיח מהצלחות פוליטיות ומדינאיות על אהדת האל, כפי שהמוסלמים מצליחים יותר מהנוצרים. אחרים בחרו לא להתייחס למיקום הגאוגרפי, אלא לכך שאף שיהודים לא שולטים מצבם והתנהגותם, אולי בגלל זה, טוב הרבה יותר מבחינה מוסרית, כאשר עליונות מוסרית, נתפסת אף כעליונות דתית.
הפולמוס היהודי-נוצרי
הנזירות
טענת הנוצרים
בשביל להוכיח שהנוצרים יותר מוסריים מהיהודים, אפילו שבקיום המעשים והחיובים הם פחות נזהרים, נטען שתופעת הנזירות בנצרות מוכיחה על עליונות מוסרית; כאשר פרישה מן העולם, היפרדות מתענוגותיו והתענות לשם שמים, הקיימת בעולם הנוצרי, ונעדרת בעולם היהודי, מוכיחה על רמה מוסרית גבוהה יותר.
טענת היהודים
ראשית טענו היהודים שהתופעה הזו שולית בעולם הנוצרי ('אחד מאלף או מרבבה', ספר הברית עמ' 28), וגם שאותם המכונים נזירים, למעשה מנאפים ולא שומרים על נזירותם. מה עוד שחלק מהטענות התייחסו לכך שתופעת הנזירות אינה טבעית, והתנגדו למעמדה המוסרי, כפי שהיא מתנגדת למצוות פרו ורבו המופיעה בתורה. מלבד זאת עצם הצד המוסרי בנצרות נתקף, בכך שלכנסייה קיימת תאוות בצע, והיא משתלטת על שטחים ובתים.
ויכוחים פנים דתיים
הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח ויכוחים פנים דתיים. המאפיין המרכזי של ויכוחים אלו, הוא ניסיונות שלילה של הדת הנגדית על ידי ספרותה שלה; או לפחות שמיטת עקרונות מרכזיים תחת רגליה.
האם ישו אכן היה
טיעון יהודי בוויכוח, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה מתבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיע אך ורק בספרות הנוצרית (כתבי הבשורה); אך אלו נכתבו דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים משוחדים. לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות. יש לציין שתחום ויכוח זה הוא לרוב מאוחר, וקיים אף כיום (לדוגמה בספרו של אברהם קורמן "זרמים וכיתות ביהדות"); כשחוסר האזכור בעבר של טיעון זה נבע מהחשש היהודי מפני הנוצרים, וכן מחוסר פקפוק בכתבים מקודשים. בנוסף אף אזכור דמותו של ישו בתלמוד, החלישה את הטיעון.
התלמוד
ספרות הפולמוס
בין הספרים שנכתבו על ידי יהודים במסגרת הפולמוס האנטי-כריסטולוגי יש למנות את ספר נצחון ישן. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מסי יוסף המקנא (אמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. לדעת אורבך, הספר נערך בגרמניה. אורבך לומד עובדה זו מסגנונו, תוכנו ולשונו.
עיקרו של הספר הינו פירוש לפסוקי התורה, שמתמודד עם טענות הנוצרים הרלוונטיות לאותו פסוק. כך למשל:
"וייצר ה' אלוהים את האדם" (בראשית ב 7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שני אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: "ויברא אלוהים את אדם" (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc I 1
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc
Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII
La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, pp. 303-358.
Les chapitres
Une longue mutation démographique 1
Le bilan du protectorat : progrès et déceptions 2
La politique du jeune état marocain 6
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté 7
La question de l’émigration et l’octroi des passeports 8
La rupture des relations postales 10
Le dahir de la marocanisation 11
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine 11
La conversion forcée des jeunes filles juives 12
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces 13
« L’accord de compromis » et les pourparlers qui l’ont précédé. 16
L’indemnisation et l’évacuation 24
L’histoire des Juifs du Maroc après l’indépendance (1956) est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de Juifs en direction d’Israël. Ce transfert de population mit fin à l’histoire d’une des plus importantes et anciennes communautés de la diaspora, qui devint à son arrivée en Israël qui devient à son arrivée en Israël le groupe d’immigrants démographiquement le plus large. À la question cardinale de savoir pourquoi les Juifs ont quitté le Maroc, on peut fournir diverses réponses. Certaines sont substantielles et relèvent de problèmes fondamentaux, d’autres sont circonstancielles et tiennent à la date spécifique de leur départ, au début des années soixante.
Une longue mutation démographique
La mobilité démographique à l’intérieur du pays est l’une des nombreuses raisons ont fait pencher la balance en faveur de ce départ. En effet, l’émigration des Juifs s’est produite au terme d’un processus démographique naturel, qui débuta longtemps auparavant au sein de la société marocaine, et plus longtemps encore, dans la communauté juive, en raison de son statut socio-économique spécifique. Ce processus avait débuté aux 18e et 19e siècles et s’accéléra sous le Protectorat français. La population juive quitta progressivement les campagnes en direction des petites villes voisines, et celle des petites villes migra vers les villes plus grandes. Cette urbanisation rapide réduisit la population juive rurale à près de 15%
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc I 2 seulement du total de la communauté en 1957 et se poursuivit avec la croissance démographique jusqu’à arriver à 8%, au début des années soixante. La nouvelle métropole économique, Casablanca, devint rapidement le centre de la vie juive. Parallèlement, dans les grandes villes, le passage de l’ancien « mellah » aux nouveaux quartiers juifs et l’assimilation individuelle dans les quartiers européens se poursuivirent. les mouvements démographiques intérieurs constituaient un signe annonciateur et la première étape d’un processus qui devait conduire à l’émigration. Le nouvel essor économique dû à la colonisation ébranla la structure des métiers juifs traditionnels, et porta plus particulièrement atteinte au métier de l’orfèvrerie1. Avec l’essor économique de Casablanca, les migrations vers cette ville s’effectuèrent directement depuis les villages éloignés. En janvier 1960 la population rurale juive ne comptait plus que 8,33% de la communauté, soient 30 000 personnes sur une population de 250 000 Juifs environ. Parallèlement à cette migration interne, avant même la fondation de l’État d’Israël, se développa une émigration, non seulement versla Franceet l’Espagne, mais aussi vers le Brésil et le Venezuela, Gibraltar, l’Angleterre, les États-Unis et le Canada. Le départ du Maroc pour des pays plus attrayants, qui promettaient à long terme une qualité de vie meilleure, s’inscrivait dans un processus qui alla en se renforçant. Ces mouvements de population étaient dus surtout à la nouvelle scolarisation et à la promotion culturelle sous l’égide dela France. Enpeu de temps, la communauté assimila avec avidité la civilisation française, et un fossé se creusa entre elle et son environnement géographique et social arabomusulman.
Le sous-développement relatif de la société marocaine suscita le départ des Juifs qui aspiraient améliorer leur condition sociale et s’inquiétaient de l’avenir professionnel et culturel de leurs enfants. L’ébranlement économique engendré par la migration intérieure, les relations avec les autorités du Protectorat, la remise en cause de l’équilibre social entre Musulmans et Juifs et le passage du statut de dhimmi à un semblant d’égalité avec les Français ne firent qu’accélérer cette mobilité.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי רפאל בינאס הראשון
רבי רפאל זה המכונה הקדמון, הוא סבו של רבי רפאל אלנקאווה. (מ״מלכי רבנן״ משמע שהיה רב קדמון נוסף בשם זה אך אין הדבר ברור).
רבי רפאל נמצא חתום בשו״ת ״שופריה דיעקב״ לרב יעקב בירדוגו בשנת התקפ״ז. 1827
הוא יליד העיר סאלי וידוע שמשפחת ביבאס (משמעה בספרדית חיים) היתה בסאלי ומקורה בספרד. רבי רפאל אלנקאוה נכדו כתב בהקדמתו לשו״ת ״קרני ראם״: ״אמי זלה״ה בתו של הרב הגדול מבאר עוז ומגדול, חסידא קדישא ופרישא, רב פעלים מקבצאל, דיינא דלע״ד (דנחית לעומקא דדינא), איש ה׳ קדוש הוא עומד לנס עמים, שמו נודע בשערים, המלאך כמוהר״ר רפאל ביבאס זלה״ה.״
רבי רפאל ביבאס היה דיין בסאלי. הוא טמון בבית העלמין הישן בסאלי בנחלת ביבאס – בה טמונים כמה מרבני ביבאס בחלקה אחת (דבר שהיה מקובל בבית העלמין בסאלי, להקצות חלקות לרבנים ממשפחה אחת).
בשנת התקע׳ט נכתב קובץ שירת יהודי סאלי ע״י רפאל ביבאס. קובץ זה נקרא בשם ״ישיר ישראל״. אינני יודע אם מדובר ברב רפאל ביבאס בו אנו עוסקים או בקרוב משפחתו, בן דורו.
רבי רפאל הקדמון היה מורו של רבי אברהם אלנקאוה ומוזכר בספריו פעמים רבות. שמו נזכר בספר ״הערצת קדושים״ ונהגו לערוך לכבודו הילולא ולהשתטח על קברו במקום המכונה ״ישיבת ביבאס״, בסמוך לקברות הצדיקים רבי משה אמסלם, רבי דוד בן צאפת הלוי הקדמון ורבי חיים בן עטר הקדמון.
השומר הערבי סיפר ששמע כיצד בוקעים קולות ממקום זה בבית העלמין (לשומר כברוב בתי העלמין במרוקו הוקצה בית בפתח בית העלמין) בלילה, היו אלו קולותיהם של הצדיקים הקוראים מזמורי תהילים. השומר הערבי התרגש מאד מן הדבר והתגייר. אולי זו הסיבה לכך שהמקום נחלת ביבאס, נקרא גם בשם ישיבת ביבאס, שהצדיקים במיתתם קרויים חיים והם ממשיכים לעסוק בתורה כבחייהם.
רבי רפאל ביבאס השני
רבי רפאל זה הוא נכדו של רבי רפאל ביבאס הראשון ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה. רבי רפאל ביבאס השני נולד בסאלי בשנת התר״ך ובה גדל ולמד, מן הסתם אצל סבו וכן אצל מורו ודודו של רבי רפאל אלנקאוה – רבי מסעוד אלנקאוה הדיין מסאלי.
בשנת התרס״ב עזב רבי רפאל את מאלי ונסע לארץ ישראל. הוא קבע מושבו בעיר טבריה והחל בהקמת מפעל יהודי אדיר שיותיר רושם גדול ויתווה דרך חשובה בחינוך היהודי. כאשר הישוב היהודי היה עדיין קטן בארץ ישראל, הקים רבי רפאל את תלמוד התורה הראשון (בדורות האחרונים) בארץ ישראל. תלמוד תורה חשוב זה הוקם בטבריה עיה״ק.
ע״מ לממן את פעילות תלמוד התורה, יצא כשד״ר מספר פעמים למרוקו (א) ושהה בסאלי אצל בן דודו רבי רפאל וכן בבית סבי, רבי עמרם אלנקאוה. מו״ר אבי זצ״ל סיפר לי שרבי רפאל ביבאס היה אהוב מאד ונתקבל בבית סבי רבי עמרם וסבתי הרבנית חנה זצ״ל בכבוד מלכים. בשנת התר״ץ חזר לארץ ישראל.
״כציפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו "
באחד מביקוריו בסאלי, נתארח אצל רבי יוסף דהאן שנולדה לו בת. שאלו את הרב איזה שם לתת לילדה, הוא אמר להם ציפורה וכך נקראה. לשאלת הציבור מדוע דווקא שם זה? ענה להם הרב: היום יום שמחת תורה, עם ישראל לא פוסק מלימוד תורה גם בנדודיו בגלותו, אנו כציפור נודדת המבקשת למצוא מחייתה ומחיית אפרוחיה, כך אנו לא נחים אלא נודדים להביא פרנסה ולקיים מצוות. בזוה״ק מובא שהצפור היא שכינת עוזנו ואיש זה הקב״ה.
הרב קרא לקצב בן איון והטיל עליו תשלום נכבד כתרומה לארץ ישראל – לתלמוד התורה, הקצב סירב. הרב אמר לו לחזור לביתו, שם ימצא את כלבו הגזעי ששוויו גדול מסכום התרומה מת. הקצב חזר לביתו וכשמצא את הכלב מת, חזר אל הרב ותרם את מלוא הסכום שנתבקש לתרום.
רבי רפאל נפטר בשנת התשי״ג בגיל 93 ונטמן בארץ ישראל, בעיר טבריה.
מראכש העיר-חביב אבגי-עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.
עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.
מולאי אחמד הוא נכדו של מולאי איסאעיל, הרבה מידידיו היו יהודים, ומבניהם היו גם אנשי סודו. בימי שלטונו כמושל מראכש והדרום, התגלה כאדם הומני רחוק מהשפעה דתית קיצונית. אולם הוא נהג ביד קשה נגד מפירי סדר.
ובימיו מראכש ראתה ימים טובים, הן כמושל העיר וביותר שעה שעלה לכס המלכות, הוא עשה רבות לשים קץ למהומות, פרעות והפיכות שהיו נחלתה של הארץ הגדולה השסועה. בזמנו כאילו חזר אליה הסדר והביטחון, שהביאו בעקבותיהם את השגשוג הכלכלי. תחת שלטונו, היהודים נהנו מחופש דתי ושגשוג כלכלי.
פרט למס הגולגולת רגיל, לא הוטל עליהם כל מס אחר. שלושים שנות שלטונו, היה בהם משום פיצוי לשנות הבלבול שקדמו להם. היהודים ראו בו כמלך אוהב ישראל, רבים מבין יועציו היהודים, הם רכבו לצדו על סוסים, במלבושי פאר כשרים.
התחזק מעמדה של מראכש כבירת מרוקו, והייתה למרכז המדינה. נמלי האוקיאנוס האטלנטי בערי החוף של הדרום, הפכו לבעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, וזאת בגלל קרבתם למראכש
שלושה ערי נמל : אספי: אצאווירא וג'דידה, התפתחו ופרחו מבחינה כלכלית ואוכלוסייתן גדלה. יהודים רבים קבעו בהם את דירתם לרגל עסקיהם בענייני ייצוא ויבוא. הצלחתם של היהודים, עוררה את קנאתם של ערבים ונוצרים. כי היהודים לקחו פלח מכובד בסחר חוץ, שבעבר היה ברובו בידי הנוצרים.
דבר זה עורר את חמתם והם הציתו את השנאה של הערבים ליהודים. השנים הטובות השכיחו את לקחי העבר מהיהודים, במיוחד ראשי היהודים החילו להפגין את עושרם וגדולתם לעיני כל. הם התגאו בעובדה ששרים ונסיכים מתייעצים בהם, ונשמעים להם בהוראת מלכם.
שזה האחרון העריך את יכולתם ופועלם למען כלכלתה של המדינה, ובהיותו אדם נאור בטל את כל הגזרות של קודמיו. ביטחונם העצמי של היהודים גבר, והם הפגינו את עושרם אל מול שכיניהם, מבלי לשים לב לגלי השנאה הרוחשים ועולים ופועלים נגדם. ביום שבת כ"ד שבט שנת תקכ"ג – 1763, נהרג הרב הישיש רבי משה מאמאן במכנאס ( היה בית כנסת על שמו במראכש ).
מוסלמי התגנב לביתו, ותקע חרב בבטנו. רבי משה ז"ל, היה אחד מסוכני המלך החשובים, היה לו מונופול על שני מוצרי יצוא מסורתיים, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה, רבי משה נחשב ליהודי עשיר וגדול במכנאס. הוא התחלק בעושרו עם יהודי טנג'אה ותיטואן, בכך שהעניק להם חלק מהעמלות שלו.
עושרו האגדי הביאו לסכסוכים עם ראשי הקהילה, כי הם הטילו עליו מסים גדולים יותר משאר סוחרי הקהילה. רבי משה פנה לרבני פאס, שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש, שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים יותר על האחרים, ועל ידי כך לחשוף אותו לתאוות השלטונות.
מרדכי שריקי ז"ל, עשיר אחר מסוחרי מראכש שישב במכנאס, וידוע בכינויו בשם " אלחזן בכא " שהיה נגיד הקהילה במכנאס היה איתן, עד כדי שהיהודים ראו בו כמשנה למלך. והוא אכן סיכל כמה ממזימותיו של בן המלך הנסיך אלייאזיד, ושכנע את המלך לשלוח אותו לדלות. בטחונו במעמדו היה חזק, ולא ידע עד כמה הוא סיכן עצמו ובני עמו עקב כך. ועם מותו של מולאי מחמד, מתו ותמו ימי החסד של חיי היהודים במרוקו ובאו ימי הרעה..
כאן מביא המחבר את סיפורו של מולאי אלייזיד המזיד, אותו כבר כתבנו מספר " נר המערב " ולכן לא מצאתי לנכון להעתיקו שוב.
סופו הטרגי של אליזיד המזיד במראכש.
תחנתו הבאה של אליזיד הייתה, לבוא למראכש לכבוש אותה מידי אחיו היסאם, הוא הבטיח לתומכיו שבחודש הבא בחודש אדר, יש ליהודים פורים. זה היה בח' בשבט תקנ"ב – 1792, הוא נשבע להם שמיד עם בואו למראכש, יעשה ליהודים פורים. ומה שהמן הראשון לא הספיק לעשות הוא יעשה להם.
ואכן מן השמים השיבו לו גמולו בראשו, כמו המן הראשון. הוא הצליח להיכנס לעיר בעזרת שומר, שפתח לו את השער הפונה לרחוב היהודים. פרץ למללאח בעוד לילה, וחייליו הרגו ביהודים הרג רב, בתוכם אחד מחכמי העדה. לפי התיאור שבספר " נר המערב , ימי השוד וההרג ארכו שלושה ימים, עד כי נעשה רחוב היהודים כמצולה שאין בה דגים, כלשונו של כותב הזיכרונות.
וכך גם על יהודי מראכש אשר נחשבו עד כה במאושרים לעומת אחיהם שבצפון, עברה עליהם כוס התרעלה. אולם לא לעולם חוסן. אחיו היסאם לא נכנע והמלחמה בתוך העיר הייתה קשה, בשבוע הראשון לבואו של אליזיד נדמה היה כי הניצחון לצידו. אולם בשבוע השני הוא נפגע מכדור שנורה מחייליו של היסאם אחיו ונפצע אנושות.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ – ד'ר אלישבע שטרית
סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943
במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט״ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי״ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט׳׳ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר־יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה. ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט״ו ותשט״ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט״ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט״ז נוסדו המושבים: יד רמב״ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי״ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי״ף , על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפר
יקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.
במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו 10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.
טבלה מס׳ 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948
| 32.3% |
יוצאי אירופה |
| 29.7% |
יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו |
| 13.5% |
יוצאי עיראק ואיראן |
| 11% |
יוצאי תימן |
| 5% |
ילידי הארץ |
| 2.1% |
יוצאי מצרים |
| 1.4% |
יוצאי הודו |
| 5% |
יוצאי ארצות אחרות |
מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה. כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי 32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב , מאלג׳יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית׳ חקלאית במדינת ישראל.
למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.
ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופי רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.
(סקירה חודשית,ירחון לקציני צה״ל מרס- אפריל 1978).
מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו״ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר : ח"כ בשנים 1977 – 1984, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ״ל מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחו, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:
לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% ממונה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועף אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דגר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענן, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לאן גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון.
על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!׳ מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק״ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.
במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס(נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור יים הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן ״אל תקרא בנייך אלא בונייך״.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
מתוקה שנת העובד
״אם בחוקות׳ תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעיתם. ויש לפרש על דרך שאמרו חז"ל, כ׳ כשברא ה׳ אדם הראשון לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, כשלא יחטא, שאם כן הרי ירידה היא לו ושיפלות,כי תכלית התקווה היא בעולם העליון. אלא היתה הכוונה,כ׳ עלה יעלה לשמיים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ,ויהיה כמי שדר בבית ועלייה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה,כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמיימה. אך על יד החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח את הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן,כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה,שלא ירגיש במוות, אלא כאדם ההולך ממקום למקום. ותמצא שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה, על דרך שאמרו: מתוקה שנת העובד. כ׳ מ׳ שהוא עובד הי שינתו היא המיתה, מתוקה ועריבה עליו. ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו, שעל ידי התעצמות תורתו לאמת.״(אור הח״ם, ויקרא, כ״ו )
שפל דוח בפני כל אדם
הענווה והפשטות, כאמור, היו מרכיבים עיקריים באישיותו של הרב. כשהגיעו אליו תלמידי חכמים לקבל ברכה, היה הרב מושך את ידו, לאחר שהושיטה ללחיצת שלום, כדי שלא ינשקו אותה. לאחר מכן היה מנסה להתחמק מהבקשה, באומרו ״מי אני ומה אני כי אברך אתכם – אתם תלמידי חכמים היושבים באוהלה של תורה ועוסקים בהוויות אביי ורבא. אשריכם, שזכות גדולה שכזו נפלה בחלקכם, להיות עסוקים בתורה הקדושה״. בסופו של דבר היה נעתר לבקשתם ומברך אותם, אך מסרב לקחת תרומה מהם. השיחה עם צורבא דרבנן היתה נמשכת והולכת, ולא נפטר הרב מאורחיו, תלמידי החכמים, עד שבסופו של דבר היו אלה מברכים אותו. לעיתים היו מגיעים אליו תלמידי חכמים כדי לתהות על קנקנו או ללמוד ממנו, אך הוא הצטנע והצניע את ידיעותיו וביטל את עצמו בפניהם, כעפרא דארעא.
״הווה שפל רוח בפני כל אדם״, אומר רבי מאיר בפרקי אבות, והרב משה אהרון לקח את הדברים כפשוטם. כשהיה מגיע בשבתות לבית הכנסת, היה מנמיך את קומתו בכניסה כמנסה להצטמק וכדי שלא להתבלט. כשהיו מגיעים אליו מתפללים לנשק את ידו, היה נחרד ומתנגד וממעיט בערך עצמו. כשניגש אליו פלוני אלמוני, שוע או אביון, מכובד או פשוט, היה הרב קם ממקומו לכבוד האיש. כששאל אותו בנו על כך השיב לו הרב, כי בכל יהודי יש חלק אלוה ממעל, ו״אני קם בפני אותו חלק. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, סיים את תשובתו.
כך יובן גם המקרה הבא. באחת השבתות, בדרכו לתפילה, ראה הרב עיוור העטוף בטליתו, המגשש את דרכו לבית הכנסת. ניגש אליו הרב, ומבלי להזדהות לקח את יד העיוור בידו והינחה אותו אל בית הכנסת. שם הוליך אותו עד למקומו והושיב אותו.
ימים אחדים אחר כך התייצב העיוור בבית הרב, וביקש מחילה על כך שהטריח את מעלת כבוד הרב והפך אותו בלא־יודעין להיות לו מורה דרך. הדברים ציערו את הרב, שכן הוא קיווה שגמילות החסד שעשה עם העיוור תישאר בינו לבין קונו, ולא תצער את העיוור.
דבר דומה אירע בערוב ימיו, לאחר שחלה. כשהתקשה ללכת, ביקש בנו מהמתפללים אומרי הקדיש כי יתייצבו ליד אביו, ולא כהרגלם מול ארון הקודש, כדי לומר יחד איתו את הקדיש. זאת, כדי למנוע מאביו את הטירחה שבהליכה עד ארון הקודש. שמע זאת האב והתנגד בצורה החלטית ונמרצת. ״לא יקום ולא יהיה״, אמר לבנו. ״אני אקום ואגש מול הארון, יחד עם כולם. אין לשנות ממינהג אבותינו״.
באותה רוח נהג עם אורחים. בימים שהיה מקבל קהל והיה לבד בבית, והגיע אליו אורח ממרחק כדי לקבל ברכה או להתייעץ בנושא מסרים, היה הרב מצווה על אורחו לסעוד את הסעודה, שהשאירה לו הרבנית. כשזו שבה הביתה ושאלה את הרב אם כבר אכל – ענה לה הרב בחיוב. יום אחד תפסה אותו הרבנית ב״קלקלתו״, כשנתן את ארוחתו לאחר, ומאז, בכל פעם שיצאה מהבית, נהגה להכין כמה וכמה ארוחות, כדי שגם לרב יישאר משהו, לאחר שינהג מינהג הכנסת אורחים עם מבקריו.
דומה, שמאמר חז״ל על דרכה של תורה – ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״, היה עקרון שהינחה את הרב. חיי הגשמיות היו עבורו כורח המציאות, והנאות העולם הזה היו דברים הזרים לרוחו. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבעת שהגיע לגיל 45 נשרו כל שיניו מפיו. רופא שיניים, שביקר אצלו, הציע לרב להתקין מערכת של שיניים תותבות. הרב פסל את הרעיון על הסף. ״אם הקב״ה לקח ממני את שיני, אין לי רשות להחזיר אותן. ואם תאמר שעלי להתקינן כדי ליהנות מאוכל בעולם הזה – גם בזה אין לי חפץ. איני רוצה בהנאה זו. אני אוכל רק כדי להחזיק את גופי, וכפי שביקש יעקב אבינו בתפילתו בעת שיצא מבאר שבע לחרן – ׳ונתת לי לחם לאכולי. די לי בלחם ובמים״.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885, היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.
המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.
קו לקו. אסופת מאמרים
לולא זה, היה גורלן של יצירות חשובות אלו כגורלם של אלפי ספרים וכתבי־יד אחרים, שאבדו לגמרי והושמדו לנצח, כי עלו באש, או אכלתם התולעת, או נרקבו באורך הזמן, או הושלכו לגניזות וכדומה. וגם עתה ידוע לנו על קהילות שלמות במרוקו, שהשאירו ספרים וכתבי־יד רבים בעליות בתי כנסת שוממים או בבתי קברות, לפני עלייתן ארצה, וחבל שלא נמצא מי שידאג לזה).
באותה הקדמה גם כן, שימר לנו שאול כמה מנהגים חשובים במרוקו, חלוקת ספרי המקרא לשבתות השנה, קריאתם ותרגומם לערבית־יהודית בבתי כנסת בזמנים קבועים ומיוחדים, וכן כתב על המנהג של גניזת ספרים בלויים וקרועים, כפי שנעשה במקומות שונים במרוקו, וכו'.
מצווה ומזהיר
ר׳ שאול היה אחד האנשים הבודדים, שלא ניתן לשכוח אותם, כי מעשיו ודבריו עשו עלינו רושם עז שאינו נמחק בקלות. כל מי שנפגש אתו חש את הרגש ואת הדחיפה של חיפוש שורשים ושיבת למקורות. שאול הדגיש וחזר והדגיש שעלינו לחדש ולחזק את הקשר עם מסורת אבותינו ורבותינו, כי היא מוטבעת בחותם רציפותו ואחדותו של עם ישראל, ועלינו לחטט בנבכי העבר שלנו ולגלות את יופייה ואת הדרה של יהדות מרוקו.
אולם, הוסיף לציין ולהזהיר שאת עבודתנו צריכים לעשות לשם שמים — לא למעננו, אלא למען עדתנו ובכך הערובה להצלחתנו.לשאול היה לב רגיש, עין פקוחה ואוזן קשבת, לכל דבר ועניין של העדה ותרבותה, וידע כי אחד האסונות הגדולים שלנו — הוא השיכחה, או ההשכחה, של תרבותנו, ורגש הנחיתות שהושרש.
בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית. גם ביומו האחרון, לא דיבר שאול לא על מחלתו ולא על מצב בריאותו; הוא דיבר על עדתו, עברה המפואר, מצבה כיום, ומעמדה בעתיד. הוא חזר ושינן באזני את ׳האני־ מאמין שלו: יש לגו שורשים חזקים ועמוקים, יש לגו מורשת עתיקת יומין, יש לנו מסורת ארוכה וממושכת, אבותינו הנחילו לנו ערכים בני קיימא, רבותינו השאירו בידינו נכסי רוח אדירים ואפילו פשוטי עמנו יצרו תרבות אנוש נפלאה. אם נדע לשמור על כבוד הורינו, אם נחפש את זהותנו ונטפח את נחלתנו באהבה ולשם שמיים, — נצליח .את דרכינו ונחזיר עטרה ליושנה.
אהבנו את שאול וכיבדנוהו, הערכנו את טוב לבו ואצילות נפשו, הערצנו את אדיבותו וניקיון כפיו. אבדתו השאירה צער עמוק בלבנו, כי נתייתמנו מאדם יקר ישר ונאמן.
יהי זכרו ברוך, ותהי נפשו צרורה בצרור החיים הנצחיים.
חיים גלעדי
מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו
היכרנו בראשית שנות החמישים. שאול היה עסוק בארגון מחדש של משתלת העירייה. כבר בשיחה הראשונה נדונו בעיות שהזמן גרמן: הגינון הדליל בשכונות ירושלים, הצמצום במים, חוסר כוח מיומן לפיתוח הגינון, ותת־מודעות בין תושבי העיר לצורך הגינון.
היכרות זו הביאה לפגישות נוספות. החלטנו לרכז את שארית הגננים הוותיקים, שנשארו מהנשירה הגדולה אחרי מלחמת השחרור. לפגישות הבאות נצטרפו הגננים: פויכטונגר, פרלמוטר, כהנר ואחרים, בחלקם ייזכרו לטובה, כבר אינם אתנו ובחלקם נדדו והרחיקו, רק שרידים בודדים נשארו.
לפי הפרטיכלים שבידיי, הקמנו ועד לשם ארגון מחדש את " אגודת הגננים " שהתקיימה לפני המלחמה ושאול ז"ל נבחר כמזכיר הוועד, איסוף כתובות פועלי הגינון והכנת כרטיסיה נעשה פעם בביתי ופעם בביתו של שאול, שהירבה לבוא במגע עם פועלי גינון, בבקרם במשתלה שלו.
הדבר הראשון, שמצאנו להכרחי לעשות היה, לארגן קורס ערב להכרת הצומח והטיפול בו, שיתקיים פעם בכל שבוע באופן סדיר ומאורגן.על שאול הוטל לגייס את מיטב המרצים מהאוניברסיטה העברית, כיום הם: פרופסור פיינברון, פרופסור פאהן, פרופסור פליקס, כיום בבר־אילן, וגם גננים ותיקים, ביניהם אליעזר פויכטונגר, פרלמוטר, רוזנפלד, שאול בעצמו וגם אני;
כולנו מהווים רשימה ארוכה של מרצים בהתנדבות לקורס הגנני הראשון בירושלים של אחר שוך הקרבות. נמצאות אצלי הזמנות צהובות מיושן, שמועצת פועלי ירושלים הדפיסה והפיצה בין פועלי הגינון וגם בין… " פועלי־הדחק " שעבדו אז בבתים הנטושים של " הקטמונים " ושכונות נטושות אחרות.
הקורס נפתח בראשית החורף של שנת 1952 ושאול ליווה את הקורס עד סיומו בקיץ 1953 וחלוקת תעודות השתתפות על ידי מזכיר מחלקת התרבות של המועצה. שאול היה נוכח בכל הרצאה, ולפני הרצאה הסביר לפועלי הגינון את מתות ההרצאה, ומטרתה.
הוא הצליח להחדיר ללב השומעים את המידע על צומח ואת האהבה לצומח. והקורס הצליח מעל המשוער. הייתה זו תקופה זוהרת ופורייה בחייו של שאול ז"ל.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר-סוף הקדמה.
כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקודש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הציבור והיחיד ימים ולילות, עקר ממני הדבר הטוב הזה.
אמנם בחול המועד סוכות התרצ"ט, באה לתלמסאן נערה אחת מצרפת, ממשפחת רוטשילד וכבודה מאוד, ונאמה נאום ארוך באולם הגדול של העיריה, והכל על אהבת ארץ ישראל, והתעוררות לעלייה, ובשומעי דבריה הנלהבים והפסוקים מהתנ"ך שאמרה, פלגי מים ירדו עיני, ועניתי גם אני חלקי, בלהב קודש, ועשתה מגבית גדולה, ונאסף הכסף מהר ונמסר למזכיר הקהילה, ונשלח ממחרת אל הארץ.
ומאותו היום חזר אותו היזק הקדוש, ונעשה בלבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר את הציבור לעלייה, ואך לא הועילו דברי כלום, כי יהוד אלג'יריין, לבם היה אטום חתום וסתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו.
ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ, והם אינם מדברים, רק צרפתית וערבית מגומגמת, ובכן חזרתי לדבר על עזרה כספית, וזה הועיל קצת.
ובחודש אדר התחילו שמועות של מלחמה עולמית עם גרמנייא, והיו השמועות הלוך וגדול מיום ליום, וביום שישי בשעה אחת ביום י"ז באלול נשמעה תרועת המלחמה, ובי"ג באדר הת"ש קיבלתי מברק ממרוקו, מהממשלה הצרפתית והמרוקאית לנסוע לארץ מולדתי מכנאס, למלא מקום רב גול שנתבש"מ, כמוהר"ר מושה טולידאנו זצ"ל.
ותכף נסעתי ומצאת י שם התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ, ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריוח גדול והשקט והשלווה והשבע הגדול שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו לעלות אל הארץ.
ואמנם העליה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז, שנתרבו בה חלומות וחזיונות ומחשבי קצין, וגם אני נתעוררתי לזה, ומצאתי חשבון מדוייק במה שכתוב בדניאל ( ח' יג-יד ) ואשמעה אחד קדוש מדבר ויאמר עד מתי החזון. ויאמר עד ערב בקר אלפים ושלוש מאות ונצדק קדש.
המנין הזה מתחיל לדעתי מבנין בית שני, שהיה בשנת שלושת אלפים ת"ח, ועד שנת תח"ש, הוו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, ת"ך שנה שעמד הבית השני, ומחרבנו עד תח"ש, עברו עוד אלף תת"ף שנה, הווה ליהו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, וכן היה, בחמישה באייר תש"ח, הוכרז בעולם על מדינת ישראל, והוקבע ליום העצמאות, ובא עוד סימן, בשוב ה' את שבו"ת עמו, יגל יעקב ישמח ישראל, ובאותה שנה התחילה העלייה ברבבות עם, ופעמים נפסקה על ידי השלטונות חזרה על ידי שוחדות.
ואני הייתי בוכה במסתרים על שלבי לא היה חזק כל כך לנתק מוסרותיו מהגלות כפרה סוררת, ולהשליך על ה' יהבי, ולעלות בשמחה לארצנו. והבוחן לבבות וכליות אלהים צדיק, היה מגיני וקרן ישעי משגבי.
ואף כי באדר שב"ת בעדי, נחליתי מחלה אנושה, עד שהרופאים אמרו נואש, לבי היה חזק עמדי, והבטחתי באלהים הייתה גדולה מאור ואמרתי לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה בארצות החיים. וברוך ה' קמתי ואתעודד, וחזרתי לאיתני, ויהי הדבר לפלא, ממש תחיית המתים, ברוך מחיה המתים.
ומאותו יום התחלתי לחשוב הרבה בדבר, ואך השטן מצא עוד מקום לקטרג, איך תעזוב רבנות עם משכורת גבוהה קבועה ממשלתית, ותלך כאיש הדיוט לבקש פרנסה ? ואך המקום ב"ה חתם פי שטן, כי בשנת תשכ"ב יצא דבר מלכות, שכל עובד ממשלתי, יודי או רומאי, מבין שבעים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד
והבטיחו על הענקה חודשית, מגמלא אוניה, וכל הרבנים בשומעם נזדעזעו, ועשו כמה תחבולות לעמוד על משמרתם ולא הועילו, ואני בחסד אל שמחתי באומרים לי, כי אמרתי, מאת ה' הייתה זאת, אשר בית ה' אלך עומדות יהיו רגלנו בשערי ירושלים.
וכאשר גילית מחשבותי לבני יחידי מא אליהו שיחיה, התחיל לחשוב ולחשוב, והחליט לעלות הוא ואשתו בתור תיירים לראות, ואף שעמדו לפני הרבה בעיות, לא יכולתי למונעו, ובאלול תשכ"ג, נסע עם אשתו, ותרו את הארץ, ובערב כיפור חזרו, ואמרו טובה הארץ מאוד מאוד.
ואך קשה עליהם לגור שם, מכמה סיבות : א. מסחרו בבגדים במרוקו, קשה להשיגו שם בארץ. ב. החייטות שהיא מקצועו, אין לה מהלכים בארץ, ובשניהם צריך חנות במרכז, וכסף רב, ואין לו. ג. יש לו בת משודכת ואי אפשר לעזבה.
ואני בשומעי, נפעמתי ונדהמתי, והחלטתי, לעזוב את כל, ואעלה, ומפני שהיה קשה עלי להגיד, שעולה להשתקע, מפני אחי ורעי הרבים, וכל בני משפחתי, ומה אני גם בני ונכדי ילחצוני וידחקוני בטענות שונות ובמבול של דברים.
ויבוא גם השטן בתוכם, כדי להפר עצתי, לכן אמרתי שאני עולה בתור תייר. וגם את זה בעמל רב השגתי, כי קשתה עליהם מאוד פרידתי אף על ימים אחדים, ועם כמה וכמה אזהרות, לא תתעכב יותר מחודש ימים.
ואני עונה כל דבר בכפיפת ראש, וב"ה כוננתי עצמי, ולקחתי תעודת מסע באוירון מעיר רבאט, עד עיר מארסילייא בצרפת, באמצעות אחי נועם, טוב דעת וטעם, כה"ר ברוך בן עמראן הי"ו, בעל הכה"ץ רחל בת אחי נועם, כהר"ר ידדיה הי"ו, כי היה בדבר טורח.
והוא טרח הרבה בזה זכור לטוב, וכדי לאמת שרק בתור תייר אני נוסע, לקח תעודת הליכה וחזרה, ובחסד אל, עזבתי את הכל כיד כני, ויצאתי ממכנאם אני ואשתי בלויית מר כרוך הנ״ל במכונית שלו, באחד בשבת ב׳ לניסן התשכ״ר אחר הצהרים, ואחר כשעה וחצי הגענו לעיר רבאט וקדם פנינו איש חמורות, מר רפאל חיון הי"א, בן חכם צדיק וישר, כהה"ר יעקב זצ"ל.
והכין הכנה גדולה לארוחת הלילה, והזמין אחיו ואחיותיו, וכמה אהובים ורעים, ואחר גמר הסעודה פתאם באה רעידת האדמה, ובבהלה נוראה ירדנו מהעליות, וברחנו מחוץ לעיר, רחוקים מכל בנין, ומצאנו שם כל יושבי העיר נוצרים וערבים ויהודים, אנשים נשים וטף.
וכל פניהם חוורים כסיד מרוב הפחד, והיהודים יושבים על הארץ ובוכים וקורים תהלים, וי"ג מידות והושענות, וכולם היו מחכים לרעידה אחרת, כי כן הודיעו ברם קול חכמי לב בעלי מקצוע, ועוד סימן גדול היה להם, בכלבים, החפשים לעצמם בלי קשר, עזבו בעליהם וברחו, והקשורים בשלשלאות, היו מתאבקים לנתק את מוסרותימו ולברוח, כי הם מרגישים בזה יותר, באשר חוש הריח חזק אצלם מאוד.
ונשארנו כך ברעש הגדול, עש שעה ארבע בבוקר, שאז ראינו הכלבים נחו ונמו שינתם, והחפשים שברחו חזרו לאדוניהם, ונשמע קול ברמה, חזרו לבתיכם לשלום, אז הודינו לה' חסדו המרחם על הארץ, המרחם על הבריות, וחזרנו לבתינו ושכבנו וערבה שנתינו משך שעות אחדות.
ואז קמנו ונתעודד, התפללנו, וסעדנו לבנו, ונסענו באווירון, ואחר שתי שעות הגענו למארסילייא, והקבילו פנינו הרבה אהובים רעים, ונתארחנו אצל ידידים נחמדים, מר אבנר טולידאנו ישצ"ו, בן החכם מהר"ר יצחק ז"ל ושותפו מר מאיר אסודרי ישצ"ו בן כבוד הרב ישועה ז"ל, עד יום רביעי, ה' בניסן, שאז רכבנו באוניה, הנקראת בשם מולדת, היינו בתוך קהל גדול כשמונה מאות אדם, עולים ותיירים, מכל העדות.
ונתענגנו על רוב שלום, ותפילות ולימודים והרצאות, ומה גם בשבת הגדול, התפללנו בשירה וזמרה, והוד והדר, ודרשנו בשחרית ומנחה, בנוכחות הרבנים המשגיחים על הכשרות ורב החובל וחבריו, והיו הדברים מאירים ומזהירים בס"ד.
וביום א' בשעה יו"ד בבוקר, הגענו לעיר הקודש חיפה היפה, והקבילו פנינו אהובים ורעים, והלכנו ישר לבית צדיק וישר, מר אליהו פדידה ישצ"ו, בן כבוד הרב שמואל הי"ו, שהוא בעל בת אחי אשתי הכבודה מרת אסתר בת כבוד הרב יוסף הכהן ז"ל.
וגם הוא נתגדל על ברכי במקנאס שנים רבות בהיותינו שכנים בחצר אחת. ולמען לא אהיה כפוי טובה חלילה, אגיד לאדם יושרו.
הזוג היקר והנכבד והנחמד הזה הגדיל חסדו עמנו הרבה הרבה, כי נתארחנו בביתם משך שבעה חודשים רצופים, מיום ט' ניסן התשכ"ד שבאנו, עד חשון התשכ"ה, שנכנסנו לשיכוטן החדש שעשינו משכנתא בקירית ים א' וטיפלו בנו בכל צרכינו, באהבה וחבה כאב את בנו ורצה, ולא בנו לבד, אלא גם במאות מקרים יום יום מכל ערי הארץ ועולים חדשים ותיירים, שהיו באים לדרוש בשלומנו.
וכל אחד נתקבל בסבר פנים יפות ובטי ובמרקחת ובעוגיות, והרבה בארוחה שלמה, או של ערב או בוקר וצהרים, ובפרט בשבתות ובמועדים, כתות כתות נכנסות ויוצאות, והכל רק לכבודנו, ולא נשתנו עלינו בשום יום, כיום הראשון כיום האחרון.
גם חליתי בביתם חולי כבד לא תקום פעמים צרה, ועשיתי ניתוח בבית חולים אלישע משך שבעה עשר יום בסיון תשכ"ד, וחזרתי לביתם, ונהלו אותנו בכל הצריך ובנדידת שינה בלילות, וכמה צערים, והכל עשו בשמחה וברצון טוב.
ולא הם בלבד, אלא גם בניהם היקרים, מאירים כספירים, כבוד הרב משה הי"ו, ואחיו הבחורים היקרים מר שמואל, ומר יוסף, ומר דוד שליט"א, ואחיותיהם מרת חנה ובעלה מר גדעון אוחנא הי"ו ומרת פנינה ובעלה מר אריה אשכנזי הי"ו. וגם חמותו של אבא אליהו בת קדושים, מרת רחל אלמנת חמיו הצדיק מר יוסף כהן ז"ל.
אחי אשתי שמחב מב"ת, כלם כאחד היו משרתים אותנו, ומקרבין לנו התועלת בכל מאי דאפשר, זכרה להם אלהי לטובה, וברכם בכל טוב סלה, אמן.
ואף אהה ! כי מר אליהו פציצא ז"ל הנ"ך, פתאם יצאה נשמתו בטהרה ביום ב' ז"ך טבת שנת תשכ"ז, וכבוד גדול עשו לו במותו, בהספדות ודרושים בביתו ובבית הכנסת " היכל שלמה " בקרית שמואל, אשר טרח מאד בבניינה ושכלולה, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ.
נחזור בס"ד לסדר עלייתי אל הארץ, אף כי ב"ה זכני ועליתי, היה לבי מלא געגועים לבני יחידי מר אליהו שיחיה הוא וביתו, כי הפרידה קשה מאד עלי ועליו, והוא קשה עליו הפרידה מבתו חנה זיינט, אשר נתן לאיש מר רפאל אדרעי שליט"א, והמקום ב,ה ראה בעניינו, ונתן בלב הזוג הנחמד לעזוב את הכל, ואחר ב' חודשים לחתונתם, עלו אל הארץ, ביום ב' ט"ו שבט תשכ"ה.
כמה מאד גדלה השמחה במעוני, וכמה מאד הללתי ושבחתי למלך הכבוד ב,ה\ וברוך המקום נסתדר במשך ירחים אחדים בדירה נאה וכלים נאים ועבודת קבע. ועוד גבר עלינו חסדו, כי ביום י"ד ניסם תרכ"ה הנזכר, עלה לארץ בני אליהו שליט"א, הוא ואשתו ובניו, ועשינו פסח לה' בני חורין מן הגלות, ובמשך ירחים נסתדר גם הוא בכל הצריך, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב.
ישתבח יושב תהלות
ויתעלה על חסול הגלות
סיימנוה בלי הדרן עלה ובלי דעתן עלה
פלאות יעשה עם עוד המסתופפים בצלה
משוך ימשכם באהבה לארץ אבות
אשר בה באמת שמחת כל הלבבות
חי, יתן בלבם להכיר ערכה יותר מכל חפץ
זריזים אז יהיו לעלות בלב חפץ
קדוש יקראו לעפרה ואבניה
ויאמץ לבבם להיות בניה ובוניה. אמן
סוף הקדמה.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
צוואת הצדיק לפני מותו ותיאור האוירה הכללית ביום הילולתו
כידוע, הקהילה היהודית הקטנה שהיתה בכפר אשג׳ן מנתה מספר לא רב של משפחות שכללו בעלי מקצועות שונים שבאו לשרת את עובדי האדמה, אלו הפלחים שהתגוררו בסביבה. והיתה בכפר קבוצת יהודים שעסקו בנפטרים שנפטרו בכפר אשג׳ן. השריף הגדול שהיה ראש השושלת הסונית של בעלי האדמות של כל הסביבה, הקצה חלקת אדמה לקבורת הנפטרים היהודים, וזהו בית הקברות היהודי של קהילת יהודי וואזן עד היום הזה.
בבית קברות נקבר הצדיק הנודע רבי עמרם חסידא, ששמו נודע ברבים, והמונים באו להשתטח על קברו. כשלושים משפחות יהודיות התיישבו בכפר, ובקצה הכפר אשג׳ן ניכר שהיה שם בעבר רובע יהודי, הריסות הבתים שנתגלו שם מעידים על קיומה של הקהילה, ניתן להבחין בצבעים השונים שבהם היהודים סיידו בתיהם, לשם בא הצדיק רבי עמרם לערוך מגביות כסף לטובת הישיבות של המקובלים בחברון, ובסוף נפטר שם מהמחלה הקשה שתקפה אותו פתאומית.
גל האבנים המכסה את קברו של הצדיק.
כשחש רבי עמרם שמיתתו קרבה קרא לראש החברה קדישא של הכפר וביקשו באופן מיוחד שלאחר פטירתו לא יקימו, לא מצבה ולא כל בנין או מונומנט כלשהו על קברו.
אולם היו שידעו לספר שרק לאחר קבורתו של רבי עמרם התגלה בחלום לראש החברה קדישא וציווהו שלא יקימו שום מצבה על קברו. כעבור כשלושים שנה מתאריך פטירת רבי עמרם נקראה הקהילה היהודית של כפר אשג׳ן לעבור לעיר וואזן ולגור בה ברובע הפונדקים, זהו המלאח. כקיבוץ יהודי יחולו עליו כל כללי תקנות הדאמי, כלומר היהודי כמיעוט המוגן תחת אחריותו של השריף.
לפני שהיהודים עזבו את הכפר, העמידו מנין יהודים שישמרו על בית הקברות משמרת קבועה. בכל יום ויום היו מתקבצים מסביב לקברו של הצדיק רבי עמרם ולומדים תהלים, אידרא ופר׳ ורק ביום שישי היו חוזרים לביתם, מאז פטירת הצדיק נקבע שחברי החברה קדישא יעסקו בהתנדבות בכל הכרוך בנפטרים וקבורתם, ומאז נשמעו ונפוצו השמועות על הימצאות קבר הצדיק בכפר אשג׳ן המרוחק תשעה ק״מ מהעיר וואזן.
הנהירה למקום החלה לגדול, והבאים לקבר הקדוש נהרו בהמוניהם, באו ברגל מהעיר או על גבי בהמות משא. אנשי החברה קדישא סיפרו שכמה יהודים אמידים שבאו להתפלל על קבר הצדיק התפלאו לראות שרק ערימת עפר מכסה ציון קברו של הצדיק, והחליטו להקים מצבה כיאה לצדיק ולכבדו.
מספרים שלמחרת הקמת המצבה התפלאו לראות שרק ערימת אבנים נמצאת שם, והסיקו את המסקנה שהיה ראוי שיכבדו רצונו של הצדיק שציווה שלא יקימו מצבה או כל ציון על קברו.
גל האבנים שכיסה את קברו של רבי עמרם הלך וגדל משנה לשנה כפי המנהג, ישנם אנשים שכאשר מבקרים קבר מניחים עליו אבן קטנה, וכן גדל והתמלא הגל שנשארו במקום הקבר עד היום הזה.
אנשים המברכים והמתפללים עבור החולים, הנכים, החרשים, העקרות והאלמים שמורשים לדרוך יחפים על האבנים, היו מספרים בהתלהבות שהצדיק עושה נםים ונפלאות לא רק ליהודים בלבד, היו גם ערביות שהאמינו ביכולתו של הקדוש היהודי לרפא אותן ואת תחלואיהן. יהודים רבים שנולדו להם ילדים אחרי כמה שנים של עקרות קראו לבניהם עמרם, על שם הצדיק רבי עמרם.
נתקלתי בתופעה מוזרה שכמה מהמתפללים שהביאו עמם בקבוקי מים לקדשם על הקבר, סיפרו לי שביום ההילולא בשעות הצהרים כשהשמש בתוקפה, לעיתים קרובות, באה יונה לבנה ונחה על אחד מענפיו של עץ הזית שמעל קברו של רבי עמרם, שעומדת ומקשיבה לצעקות היו־יו שהנשים משמיעות, האנשים מתחילים להתלהב ומתפללים בקול רם, העדות של יציאת יונה מסמל עבור מוקירי זכרו שנשמתו של הצדיק בקרבת הקבר.
בתקופת ההילולא היו נשים שתלו פיסות בד ססגוניות כאומרות: הננו מבקשים ממך להתפלל עבורנו, והאבן או פיסת הבד מסמלת כאות מעריצי הצדיק הפוקדים את הקבר. הגברים יושבים מסביב לערימת האבנים ושרים לכבוד הצדיק, היו זוג זקנים עיוורים שקראו את כל ספר האידרא בעל פה, והיו שאומרים תהלים או לימוד אחר.
לפי האגדה, שכל מי שהיה משתטח על קברו של הצדיק היה עומד על יד האבן הגדולה המרכזית של קברו, לוקה בידו אבן קטנה ומבקש את מבוקשו מהצדיק וזה כעין מכתב המיועד לצדיק, והיה אומר אם אתה פה הנה האבן שלך ואם אתה לא פה כשתבוא תראה אותה. זאת הסיבה שיש שם הרבה אבנים קטנים כי הצדיק אינו תמיד ליד קברו בוואזן, אלא בגן עדן ורק לפעמים נמצא על יד מצבתו. היות ואי אפשר לדעת אם הצדיק באותו עת נמצא או לא, לכן כשהוא בא מגן עדן מוצא האבן שם כעין מכתב ואז נותן לו תשובה בחלום ע״י שליח או הוא בעצמו מתגלה בחלום (עיין בספר תשועת צדיקים 458).
ממול לעץ הזית דולקת להבה שמגיעה גבוה ולוחכת הענפים הירוקים הגבוהים אן אינה שורפת אותם. מרחוק נראה לעין בנין מפואר והוא בית הכנסת של הצדיק ובו הרבה מתפללים. בסביבה יושבים תחת עצים גדולים המבקרים המתפללים ומקימים אוהלים מכל הגוונים והצבעים. סיפרו לי שישנם משפחות שמבלות במקום שבעה ימים, אלה הם בודדים שיש להם חולה הזקוק למזור למחלתו ויושבים שם למשך 7 ימים. צדיק באמונתו יחיה, סיפרו לי פוקדי הקבר שהיו חרשים ואלמים ששמעו ודיברו, והיתה אישה בגיל העמידה שיצאה מדעתה, אם לבנים ובנות וחזרה למצבה הנורמלי, הם היו מצביעים עליה כנם רפואי והיא היתה מחייכת ומשוחחת עם כל אחד בעדינות.
בהמשך הסיור ראיתי בכניסה לאזור בית הקברות שורות שורות של אוהלים שמתנהלים בהם ממכר מצרכים חיוניים. יינות, בירה, לחם וכל מה שנחוץ להמשך השהות החגיגית במקום, נמכרים גם פנסי תיאורה המופעלים על מצברים, וכמובן הרבה נרות. קצת רחוק נמצא בית המטבחים, פלחים מביאים למכירה כבשים לרוב, והשוחטים ידם מלאי עבודה, בגדיהם מוכתמים בדם השחיטה, ובידם סכיני שחיטה מכל הגדלים, במרחק מבית המטבחים הארעי נמצאות בתי שימוש ארעיים, ובמקום ישנו באר מים שממנו היו באים לשאוב מים לשימוש ולשתיה. תחת כרמים וברחבות הסמוכות חונים הרבה כלי רכב פרטיים ואוטובוסים ציבוריים להסעת פוקדי הקבר, במרחק מה נמצא מעין מחנה אוהלים צבאיים שבהם אוכסנו הג׳נדרמים (שוטרי תנועה) שבאו לשמור על הסדר ולנווט התנועה של כלי הרכב שהסיעו החוגגים לאתר הקדוש וממנו.
ההילולא הזאת מבטאת את עוצמת האמונה הנותנת כח להמשך קיומו המיוחד של העם היהודי הנמצא בעולם של שנאה ועויינות ערבית כלפי העם היהודי הרוצה לשמור על מסורתו ואחדותו.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.
7 – הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
היה היה בקזבלנקה סוחר יהודי, עשיר וחשוב מאוד, ולו בן יחיד. יום אחד נפל הסוחר למשכב. הוא קרא לבנו ואמר לו – רוצה אני לדבר אתך, כי ייתכן שאמות בעוד כמה ימים. מה תעשה בני, עם הרכוש הגדול שיישאר בידיך, עם הבתים והחנויות ? רוצה אני לדעת זאת לפני שאמות.
ענה הבן – מה פירוש מה אעשה, אבא ? מי שרוצה כסף ויבקש ממני, אתן לו, כאשר ארה שמחה גדולה, אלך לשם, אשתתף בה ושאמח, כי אוהב אני לשמוח, כאשר אראה בחורה יפה אקח אותה ואזכה אותה בעושר רב.
אוי ואבוי ! בכה האב על ערש הדווי שלו – לאן ילך כספי, שלמענו טרחתי כל ימי חיי !
מת האב ולא איש שישמור על הכסף ועל החנויות הרבות. לא עברה שנה ומכל הרכוש הגדול לא נשארה לאלמנה ולבן אפילו פרוטה אחת. לא הייתה לו ברירה, והוא התחיל לבקש נדבות בשבילו ובשביל אמו.
יום אחד גילתה האם המסכנה לבנה – היום אין לנו מה לאכול. אמר הבן לאמו – אעזוב את העיר הזאת, כי כולם מכירים אולי פה ויודעים שהייתי עשיר וירדתי מנכסי, מרוב בושה לא אוכל להישאר כאן. אמר ועשה. עזב את קזבלנקה והלך למראכש – מי מכיר אותי שם ?
הוא אמר בלבו. אך במראכש גרו עשירים רבים, שהיו עושים בעבר עסקים גדולים ורבים עם אביו. הם הכירו יפה את הבן היחיד. הם שאלוהו : למה באת הנה ?
אמר להם – באתי לקנות סחורה,אך הכסף שלקחתי אתי, אזל בדרך. אם תלוו לי,אחזיר לכם.
אמר לו אחד העשירים – יכול אני להלוות לך כל סכום שתרצה בו. אבל בתנאי אחד : בכסף תוכל לעשות כרצונך וכל הרווח לך יהיה. אבל בסוף השנה, אם לא תחזיר לי את הכסף שאותו הלוויתי לך, תתחייב לתת קילו בשר מבשר גופך.
לא הייתה לו ברירה לבן המסכן. הוא הסכים לתנאי זה וחתם עליו בחוזה. במשך כל השנה עשה הבן עסקים, אך המזל לא האיר לו פנים. הוא הפסיד את כל הכסף שלקחו בהלוואה.
חודשיים לפני תום השנה חדל הבן לאכול צרוב דאגה על שעליו להחזיר את ההלוואה במועד קבוע. במיוחד הדאיג אותו התנאי, שלפיו צריך להיחתך מגופו קילו בשר.
מה עשה המסן ? על שפת הים היה גר מלך אחד, אשר הכניסה לארמונו הייתה אסורה לחלוטין. רק מי שרצה למו היה הולך לשם. פנה גם המסכן לארמון זה, כי לא ראה דרך אחרת. ליטול את נפשו במו ידיו הוא לא העז, אך בלבו אמר, אלך לארמון ושם יהרגו אותי.
רצה המסכן חסר המזל להיכנס לארמון, והנה סגור הפתח ומסוגר. מה עשה ? הלך ישר לחלון חדרה של בת המלך והתיישב תחתיו כשהוא בוכה בכי מר. הוציאה בתו של המלך את ראשה לראות מי בוכה. אולם היא לא יכלה לראות את הנעשה למטה.
כך עברו שלושה ימים. וכל הזמן מוסיף הבחור לשבת ולבכות מתחת לחלון הנסיכה. ביום הרביעי קראה אליו בת המלך – צא נא, אדם ! אם מבני אדם אתה ולא מן השדים, הראה את עצמך ואעשה את כל מה שאתה מבקש, כי נגע בכייך ללבי. אך אם מן השדים אתה, לא אוכל לעזור לך.
שלוש פעמים חזרה הנסיכה על דבריה אלא לפני שנענתה על ידי הצעיר, לפני /הראה את עצמו, ביקש ממנה התחייבות שלא תהרוג אותו ולא תעשה לו דבר רע.
בת המלך הבטיחה לו זאת, והבחור יצא ממחבואו. והנה נתברר לבת המלך, כי הבחור נחמד מאוד. היא שאלה אותו – הגד נא לי, בחור, מדוע אתה בוכה ? אולי אוכל לעזור לך ?
סיפר המסכן מי הוא, ונתברר כי הנסיכה הכירה את אביו המנוח.
הייתי בחור רע, בזבזתי את כספו של אבי ואת כל חיי. אמי המסכנה נשארה בבית, ומי יודע, אולי היא מתה כבר מרעב. רציתי לשנות את מזלי ושיניתי את המקום.
אך פגשתי עשיר אחד שהכיר את אבי…..כך המשיך הבחור לספר לבת המלך את כל קורותיו ואת דבר החוזה שלו עם העשיר….עכשיו הגיע המועד ועלי להחזיר לעשיר את הכסף או לתת לו קילו בשר.
יעצה בת המלך לצעיר…חזר לעירו של העשיר, שלו אתה חייב את הכסף, ותן לי את כתובתך. ברצוני לשלוח לך עורך דין, כדי לעזור לך.
נשאר הצעיר בארמון והוא ובת המלך אהבו זה את זה מבלי שהמלך ידע על כך. לפני תום השנה חזר הצעיר למראקש, כל מי שראהו היה שואלו….איפוא הייתה במשך הזמן ?
הוא היה עונה להם – הכלתי לעיר אחת ושם נשאתי לאישה את מלכת היופי.
ומה יהיה על המשפט שלך ?
יבוא עורך דין ויטען את טענותי.
הגיע מועד המפשט. בת המלך מחופשת כעורך דין, נכנסה יחד עם השופט לאולם בית המשפט. שאל השופט את העשיר – מה מגיע לך ? מה אתה דורש מהצעיר ?
הוציא העשיר את החוזה מכיסו והראה אותו לשופט. זה קרא את החוזה ושאל את הבחור – האם אתה מסכים ?
אדוני השופט – ענש הצעיר, מהא ני יכול לעשות ? הרי רואה אתה את חתימת ידי. אך עליך לדעת כי עשיתי עם העשיר את החוזה וחתמתי על ההסכם מפני שלא הייתה לי ברירה אחרת.
אז קמה ממקומה בת המלך, הלבושה בגדי עורך דין ( גבר ). היא פנתה לשופט – אדוני השופט, אניע מסכים, בשם שולחי, לתת קילו בשר לעשיר. אבל אני דורש שהעשיר יחתוך מתוך גוף הבחור בדיוק את קילו הבשר. אם יחסר משהו ממשקל הבשר, ישלים עשיר את הקילו ; גם אם יחתוך יותר מדי, נחתוך אנו מבשרו כדי להחזיר לבחור.
קם העשיר והודיע – אין אני יכול לחתוך בדיוק ובבת אחת קילו בשר. מוותר אני על הבשר ועל הכסף כאחד. אין אני יכול לעמוד בכך.
אחרי המשפט הלך כל אחד לביתו. בת המלך החליפה את בגדיה וחיפשה את בעלה עד שמצאה אותו. היא אמרה לו – איזה עורך דין שלחתי לך ? האם היה טוב ?
אמר לה – הוא היה באמת טוב מאוד, לא חשבתי שאזכה במשפט
אמרה לו – ביודע אתה " אני הייתי עורך הדין הזה….
עזבו בני הזוג, יחד עם אם הבחור את מראקש, שבה הכירו הכול את הבחור, ונסעו אל ארמון המלך. שם נערכה חתונה מפוארת ובני הזוג חיו יחדיו חיי אושר ועושר.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
אתרוג ללא פטמה
היהודים במרוקו הקפידו לקנות ארבעת המינים לחג הסוכות רק מהמשובחים ביותר. היהודים לא גידלו ארבעת מינים אלה, ורק הערבים, אשר ידעו את ערכי היהודים בכל חג וחג, הם שמכרו וסיפקו ארבעת המינים ליהודים. ערבי אחד, הביא כמה ארגזים של אתרוגים. וביודעו שהיהודים יקנו אותם בכל מחיר הגדיל את מחיר כל אתרוג למחיר בלתי מתקבל על הדעת.
יהודי אחד בא אליו, בחר באתרוג משובח, והערבי ביקש מחיר יקר. היהודי הציע סכום מסויים, והערבי לקח האתרוג, תלש ממנו הפיטמה ואמר ליהודי ״אפילו חתיכה קטנה זו לא אמכור לך במחיר שאתה מציע״; היהודי אמר לו ״עכשיו שתלשת הפיטמה מהאתרוג, כל יהודי יקנה ממך אתרוג בכל מחיר״. הערבי, בתומו, לקח כל האתרוגים ותלש מכל אחד את הפיטמה שלו.
היהודים, שהקפידו על אתרוג עם פיטמה (בלתי מורכב) פסלו את כל האתרוגים שבידי הערבי, מבלי שידע מה הסיבה.
הערבי חזר כלעומת שבא, עם האתרוגים שלו, מבלי למכור מהם אף אחד.
בכך, היהודי גרם הפסד רב לערבי, על שרצה לנצל היהודים בדורשו מחיר יקר לכל אתרוג, שלפי דעתם לא היה כשר למצווה
איך לשמור על השטיח מפני גנבים
ערביה אחת מכפרי הבדווים ארגה שטיח קטן, ויצאה לשוק למכור אותו. השווקים האלה שהתקיימו פעם בשבוע ביום קבוע, השוק של יום ראשון, השוק של יום שני וכו'… לשווקים האלה באו המון ערבים מכפרי הסביבה. הערביה קיפלה את השטיח ושמה אותו על ראשה. עד אשר תמצא קונה מצוי. בתוך ההמולה שהיתה בשוק, היה גם הדוד שלי דוד רביבו, איש תחבולות ידוע. בעוברו בשוק, חטף את השטיח מעל ראשה של הערביה, והטמין אותו מתחת לג׳לאביה שלו, מתחת לבית שחיו.
הערביה הרימה צעקות ״גנבו לי, גנבו לי״. הדוד שלי בא אליה ושאל אותה ״מה קרה״, והיא ענתה לו ״לקחו לי השטיח מעל ראשי״. ״טיפשה שכמותך׳ הוא אומר לה ״למה את לא עשית כמוני, גם לי היה שטיח למכור, אבל מחשש הגנבים הרבים שמתהלכים בשוק, הטמנתי אותו מתחת לבית השחי, מוסתר בג׳לאביה שלי״.
מבלי להראות לה אותו, הדוד שלי לקח השטיח, אותו מכר בשוק אחר, והערביה התמימה חזרה לאוהל שלה בלי השטיח, שהשקיעה בו עבודת אריגה ממושכת. באומרה להבא אדע איך לשמור על החפצים שלי בבואי לשוק. דוד זה נהג תמיד בתחבולה. בהיותו פועל-עוזר לאבא שלי, היה מנצל את ראשי השבטים והשייחים שבאו לבקר באוהל של אבא. כדרך המוסלמים, כל מי שנכנס לאוהל הניח את נעליו בפתח האוהל ונכנס יחף. הדוד שלי, היה נועל נעליים אלה ומוכר אותן בשוק. בצאתם לא מצאו הנעליים שלהם, וקנו אחרים מאת אבא.
הכד שלא כולו מלא דבש
יהודי אחד, שהפרוטה לא היתה תמיד מצויה בכיסו, חשב על איזה רעיון שיכניס לו קצת כסף. חשב, חשב, ומצא. לקח כד חרס די גדול, מילא את תחתיתו בגילולי(צואה) בהמות, מעליה שם שכבה של זפת, ובחלק העליון שם שכבה של דבש. הלך לשוק הערבים והתחיל להכריז על הסחורה שלו: ״דבש, דבש טהור ומשובח״. הסיר המגופה של הכד והשאיר אותו פתוח לראיה ולטעימה. קונים עוברים וכל אחד טובל את אצבעו בדבש ומלקק אותה כדי לבדוק מה טיבו של דבש זה. ערבי אחד קנה את כד הדבש, אבל הוזהר על ידי היהודי, שלא ינער הרבה את הכד ושלא ישפוך אותו בכלי אחר, עד אשר יגיע לביתו. היהודי הלא ידוע לערבי, מיד לאחר המכירה, עזב המקום בריצה.
הערבי בא לביתו, לקח מקל והתחיל לנער את הדבש שבכד, כמה גדלה תמיהתו בראותו שהכד אינו מלא כולו דבש, אלא מעורבב בחומרים אחרים בלתי אכילים.
חזר לשוק למצוא את היהודי שרימה אותו. אבל היהודי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ״מה קרה לך״ שואלים אותו בשוק. סיפר המעשה בצורה מליצית, ספק בצחוק ספק בכעס. ״לוולא-עסל, תאנייה – קטראן, ותאלתא – כירא דל־בהאיים״ (הראשונה – דבש, השניה – זפת והשלישית – צואה). הגדרתו זו של הערבי המרומה הפכה במשך הזמן לפתגם עממי ידוע, בו משתמשים לגבי אדם שבפעם ראשונה הצליח במעשה ידיו, בשניה נכשל, ובשלישית הגיע לכשלון מוחלט. הערבי חשב שקנה מהיהודי דבש נקי וטהור, והנה במקומו מצא צואת בהמות. התחבולה של היהודים היתה תמיד מקור לפרנסתם. זה מה שאומר הפתגם ״לא תשרי, חתא ת-דוק״(אל תקנה לפני שתטעם).