מורשת יהדות מרוקו

 

ויכנסו עליהם כולם כאחד ויניחו אותם ערומים יחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה, ואם אמרנו נצא השדה הייתה שם מכת  חרב והרג ואבדן ונתקיים בנו מק"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, עת צרה הייתה ליעקב אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה.

עד אשר נתננו ה' לרחמים, ולעת ערב ליל ט"ו לחודש הנזכר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו כמו ט"ו יום, וחפרו כל הבתים וכל החצרות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותםפ כי הייתה נגזרה מאת ה'.

ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים. וגם פה פאס יום ד' לחודש הנזכר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים לפני כל שוביהם ורחמו עליהם לשוב להאלמללאח אחר עבור כ"א יום.

ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו. ה' יאמר לצרותינו די. אחר עבור זמן מה בא לכאן שד"ר כבוד הרב נחמיה שליח טבריא תוב"ב וסיפר שבליל ט"ו באייר שנת תק"ן היו במערת הרשב"י עליו השלום שמנהג כל הקהל הולכים שם להלולת הרשב"י ז"ל שעלה לשמים בל"ג בעומר, י"ח באייר ושמעו בלילה ההיא מקול יללה מהוללת משברת לב כל האנשים ויצאו ויראו שלקתה הלבנה, ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם. עד כאן.

וכשנכנסו לעיר חלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה, והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדין לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ז באייר לא לן שום אדם ביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש.

וכן עשה לקהילת קודש לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה, וכן לקהילת קודש תאז"א שלח לשלול אותם ונתן את עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים יחפים וישבו במערות הסמוכות לעיר, והגוים סתרו בית הכנסת ובנו בה בית תפלה שלהם.

עד שהעיר ה' את רוח שר אלחאל'ף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם תודה לאל, וביום י"ח לחודש אייר באה אגרת מתיטואן מהמזיד ליד שר העיר שיתנו לו קהל פאס מאה כרי כסף ואם לא יתנו ישרוף להם האלמללאח.

וכשומענו זאת רעדה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י"ב ככרי כסף מלבד כמה שוחדות כמו ד' ככרים ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמישים מתקאלים אולי תהיה ארכא ולא נצא מעירנו.

ובעוונותינו שרבו לא הועלנו בתקנותינו לקינו בכפלים  נטלו כל ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנזכר, ואחר כך בא המזיד לפאס ויצאו כל הקהל מן האלחרומאת שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהם כלל ולא לקח מידם המנחה וחזרו בפחי נפש.

ואמר המזיד לשר אם פרעו היהודים המס ואמר לו שלא נתנו אלא י"ב ככרי כסף, וביום א' בשבת קודש כ"ד יום לסיון שנה בבוק השכם שלח המזיד שר אחד ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר"א אלף מתקאלים כי מחל להם המזיד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל להם המזיד היא בגוויתכם וממונכם שלא תמזקו כלל, אבל גזר אוצמר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דסרארדא.

וכשמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו קומו צאו מם המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר, והתחלנו ליסע, ואם אמרתי אספרה את כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו.

שבאותו יום הייתה מהומה גדולה בנו כי יצאנ חמה מנרתיקה בתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמרים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחין שם ברחובות והדרך רחוקה. 

והיו באותו היום נוסעים העבדים שכנינו לדור במקנאס הם ונשיהם וטפם וגם האלודאייא5 שהיו דרים במקנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה פאס הם ונשיהם וטפם אלו יוצאים ואלו יוצאים ואלו נכנסים והיה דוחק גדול  ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים.

והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות עד כי רצו עבדיך את אבניה וכו'…ובוכים ומבכים אחרים על כל התלאה אשר מצאתנו, וגזר אומר שמי שיישאר עד עת ערב דמו בראשו ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה.

וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבכם, ושיערנו שיעור בעד טלטול וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמישים ככרי כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא על ידו דווקא מים שרופים בסך 6 לקרע"א.

והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, והיין ומים שרופים שהניחו בעיר יעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה אפילו עני שבישראל עשה יין צמוקים ופחמים ועצים אין מספר וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור.

ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות הבית והחצרות, וכל בית כנסת ובית מדרש נטלן מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש ובית הועד נהפך למינות ובתי זונות והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים .

תורת חיים

אחיו של רבי שר שלום, הרב הגדול מעוז ומגדול חסידא קדישא ופרישא כקש׳׳ת כמוהר״ר רבי חיים משאש המכונה אור החיים משאש זצוקללה״ה, נולד בח׳ אלול שנת גר׳׳ת (1843) וכבר מצעירותו יקדה בו יראת ה׳ טהורה, תפילותיו היו לשם דבר, העמיד תלמידים הרבה גדולים בתורה ויראה, שכיהנו כדיינים ומרביצי תורה במרוקו ובארץ. המפורסם מבין תלמידיו: הלא הוא הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, המפורסם בתורתו ובצידקותו, ובצאצאיו המרביצים תורה זה עשרות בשנים, כמו כן רבי רפאל כתב את הספרים קצור שולחן ערוך, ועוד ספרים שבכת״י. בחודש שבט שנת תר״ן נתמנה רבי חיים ע׳׳י רבני העיר פאס לכהן בדיינות בעיר מקנס.

הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל בהקדמה לספרו של רבי חיים ״נשמת חיים״ כותב: כל ימי גדלתי בין החכמים ובכולם בחנתי וחקרתי, וכמו הרב הקדוש המחבר (רבי חיים) לא ראיתי, יראתו חכמתו וחסידותו נקיים זכים וטהורים מכל שמץ זיוף,

כולו רק קודש קדשים. והפריז על המידה בצדקה ובגמילות חסדים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו…

תלמידו רבי יוסף בירדוגו קונן עליו בזה״ל: קינה קוננתיה על הילקח ארון הקודש אשר מצוות ותורה בישראל הרביץ וגדש, וכל ימיו ולילותיו קודש לה׳, ויצר לב האדם הרע כתת והדש אדמו״ר הקדוש והחסיד, אשר רבים השיב מעוון, אוי נא לעיר כי פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה, משמת רבי בטלה ענווה ויראה, פסקו חסידים, פסו אמונים, פסקו מוכיחים. הושיע את ישראל בתפלותיו, נפטר בשם טוב ב׳ ח׳ תמוז תרס׳׳ד. השאיר אחריו את הספר נשמת חיים על התורה והליך, ואת הספר לקט הקמח מערכות בד׳ חלקי השולחן ערוך.

המגן דוד

רבי דוד משאש זצ״ל אחיו השלישי של רבי שר שלום היה מהדיינים והמורי הוראה במקנס, כינוהו המגן דוד, היה חותם במכתביו אד״ם ר״ת אני דוד משאש. וגם שנותיו היו כמנין אדם = ארבעים וחמש. כתביו הרבים מפוזרים בספריו של רבנו זצ״ל, אשר מהם ניכרת גדלות עצומה בתורה וביראה בנגלה ובנסתר בדרוש ובהלכה, וחבל על דאבדין.

צא וראה שאדם גדול מעיד עליו

במכתב שכותב לו גיסו הרה״ג רבי רפאל מאמן זצ״ל לרבי דוד וזה לשונו ״אם יעזרני ה׳ אחסל את כל עניני ואלך לעיר מקנאס לגור שם ולשבת בין שני ההדסים, וזה יהיה חלקי מכל עמלי. (כונתו היתה לרבי שר שלום ולרבי דוד). (רבי רפאל מאמן לימים כיהן ברבנות ובדיינות של העיר צ׳פרו)

ארון הקודש

בראש הספר שו״ת דברי שלום, מובאת שם קינה שקונן הדברי שלום על גיסו הליל (רבי רפאל מאמן) נ.ת.ב.ש.מ. ביום א׳ בשבת ז׳׳ך לחודש סיון התרכ״ג, בין הדברים נאמר: קינה קוננתיה על כי נשבה ארון הקודש, אור נערב, עצום ורב, רב העיר וראש הישיבה בעיר תהילה צ׳פרו יע׳׳א, על השמועה כי באה, רפו כל ידים ונמס כל לבב והיה למים… שוטטו נא וראו אם כמוהו נמצא בענוה יראה פרישות וקדושה, כארי יקום וכארי יתנשא…

רבה של העיר חיפה רבי יוסף משאש זצ״ל היה בנו של רבי חיים, שימש שבע עשרה שנה בדיינות בעיר תלמסן שבאלגי׳ר, בסוף שנת תרצ״ט נקרא לשוב למקנס לכהן בדיינות ביחד עם רבי רפאל ברוך טולידאנו. וזאת עקב התמנותם של דייני מקנס הלא הם הרב רבי יהושע בירדוגו זצ״ל שנתמנה לעמוד בראש בית הדין הגדול בראבט ולהיות הרב הראשי למרוקו. והרה׳׳ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל שנקרא לכהן בדיינות בקזבלנקא.        

רבי יוסף היה דרשן העיקרי במקנס, דרשתו המרכזית היתה בכל שבת לאחר סעודה שלישית במשך כשעה וחצי. פיו היה פה מפיק מרגליות, פניו המאירות כחמה היו דומים לפני מלאך הי, וכולו היה אומר כבוד, שרק בהופעתו היה כבר קידוש ה׳ וחיזוק, לכל מי שראהו.

כתביו מסודרים ביופי ובסידור, בכוח על אנוש, היה כותב במיתון ובשורות ישרות, והיו כמה שביקשוהו שיוציא את ספריו בדפוס, כפי שהם כתובים בכתב ידו, כי חבל על היופי הזה שיתבלה בעפר, אך רבי יוסף העדיף להיות ככל הרבנים, שלא הוציאו את ספריהם בכתב ידם, ואמנם כמה מספריו שנדפסו לאחר פטירתו, נדפסו בכתב ידו.

חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.

הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.

כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:

עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

על המחבר

מרדכי אלקיים, תושב רמת-גן, הוא נכד לעלייה הציונית הקונסטרוקטיבית הראשונה, חסידי ראשון מבשרי הציונות המדינית במאה ה-19 – ר' יהודה ביבאס, ר' יהודה אלקלעי, צבי הירש קאלישר ורבי אליהו גוטמאכער -שעלתה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתישבה ביפו, ובשנת 1881 קלטה את העליות מרוסיה. סבו, ר משה אלקיים, היה רב הישיבה של יפו.

אביו, נסים אלקיים, יצא מיפו בשנת 1886, לפי בקשת קלמן זאב ויסוצקי, ממנהיגי"חובבי-ציון", להקים ישובים יהודיים בערים הערביות לוד, שכם ועזה לשם קליטת עולים עירוניים מרוסיה, ועמד בראש הגרעין שהקים את הישוב היהודי בעזה ואת חוות רוחמה.

המחבר, מרדכי אלקיים, נולד בעזה, בשנת 1910, והקדיש את חייו ל"הגנה" ולהקמת הצבא והמדינה שבדרך. בין תפקידיו: מפקד בכיר ב"הגנה" ובחיל-הנוטרים בנפת עמק חפר, סגן מפקד הנפה. מפקד נפת גרשון בדרום הארץ, מגדרה עד רביבים בנגב. מנהל קורסים למפקדים בתל-מונד ומדריך מפקדים בכירים בגיוערה. מפקד נפת נתניה במלחמת-השחרור. מפקד בכיר בצה״ל. השתתף בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת יום-כיפורים). משקם הערים רמלה ולוד ב-1948, וממקימי קרית-שמונה. ממנהלי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית במחוז תל-אביב ובאר-שבע עד אילת, פעיל ביותר בקליטת מיליון העולים הראשון בשנות החמישים. חבר עיריות רמלה ובאר-שבע. חבר מוסדות מפא״י. ממקימי הפדרציה הציונית של הקהילות הספרדיות וסגן נשיאה בארץ. חבר דירקטוריון הקק״ל. חבר הועד הפועל הציוני.

סגן המושל הצבאי ברצועת עזה ב-1956, ומושל צבאי של יריחו ב-1976. הנשיא הראשון של ועד הקהילות הספרדיות לתל-אביב-יפו והמחוז. ממקימי "ברית ראשונים". חבר"בני-ברית" וחבר ארגון חברי ה"הגנה" לת״א והמחוז. חבר ועד הנאמנים של האוניברסיטה הפתוחה. יקיר נתניה, יקיר הוועד הפועל הציוני.

מאז שפרש לגימלאות עוסק מרדכי אלקיים בחקר ובכתיבת ההיסטוריה של תולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל במאות ה-19 וה-20.

מגורשים ותושבים.

מה רב ההבדל בין אנשי טנג'יר ותיטואן ובין יושבי הנאה סקורה שבוואדי דאדס, במדרונות האטלס, כהבדל שתי אומות, שני גזעים, שרק הדת משותפת להם. ובכל זאת בני עם אחד הם תושבי המללאח של תיטואן והמללאח של סקורא. מאות שנים גרים הם באותה ארץ, לפני שנפלגה והייתה לשני אזורים, ואלה וגם אלה דוכאו על ידי אותם הסולטאנים העריצים.

כשעלה לשלטון בשנת 1790, מולאי יזיד המזיד, כפי שהוא נקרא במקורותינו, שפך את כל זעמו על יהודי תיטואן, שסבלו קשות תחת ידו, ולא הפלה בין תושבים למגורשים.

ובכל זאת שומרת כל עדה על מנהגיה ומסורותיה המיוחדות ועל לשונה וכמעט שאין מתערבות אשה ברעותה. ס"טים לחוד ו " פורסטירוס " ( כינוי לתושבים ) לחוד. " גרונים " לבדד ישוכנו. ו " תוניסאים " עם לעצמו נחשבו. מה הסיבה, שלא נתמזגו השכבות השונות באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה ולא נתאחדו במשך מאות השנים הרבות לחטיבה אחת, שההבדלים כאילו הוקפאו במתכוון כדי שישתמרו עד ימינו ?

אכם מעיקרם חריפים מאוד היו הניגודים בין המגורשים לבין התושבים ( וכן בין הגרונים לתוניסאים ), ניגודים בין אנשים שישבו מאות שנים בארצות נוצריות והתבוללו בהן מבחינה לשונית, תרבותית, ולפעמים אפילו דתית ( אם כי מאונס ) ובין שכבה אשר חיתה חיי הסגר בסביבה המוסלמית, מנותקת ממנה מבחינה תרבותית, וקשריה עמה הצטמצמו במשא ומתן כלכלי.

מלכתחילה כמעט שאי אפשר היה לגשר על ההבדלים, והם גרמו לסכסוכים רבים. ובמקום שניגודים אלה יחלשו במרוצת השנים פעלו גורמים חיצוניים להקפאתם ובמקרים מסוימים אפילו להחרפתם.

צפון אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה, שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים מו השלטונות המוסלמיים ושלטונות נוצריים. בפרס ואפגאנסטאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסייה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי. אי אפשר להיכנס כאן בניתוח מפורט של התנאים בפרובינציות אחדות של האימפריה העותמאנית, אשר בשני חלקיה העיקריים, רומיליה ( החלק האירופי ) ואנאטוליה ( החלק האסיאתי ) היו אמנם נוצרים.

נרמוז רק שאלה היו יציבים בארץ, מושרשים בה מלפני הכיבוש העותמאני ואפילו מלפני הכיבוש הערבי, ולא נבדלו בהרבה משאר תושביה.

לא כך היה המצב בערי החוף של צפון אפריקה, שבהן התיישבו בעיקר המגורשים. רבות מהן היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלט היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. בעוד שהאימפריה העותמאנית נהנו בעיקר הנוצרים ולפעמים גם היהודים ממשטר הקאפיטולציות, שהבטיח זכויות יתר לחוסים בצלו, הרי בצפון אפריקה היה היחס הפוך.

כאן נהנו מהן, לפחות מבחינה מספרית, בעיקר היהודים וגם הנוצרים. מעמדם של חלק מיהודי מרוקו וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. כשהתחילו במאה ה-19 צרפת ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות את עוזריהן הנאמנים.

צרפת לא פעלה רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה בצנורות תרבותיים ף בתי ספר של כל ישראל חברים, וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג'יריה, וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית . באלג'יריה, בעיר תוניס ובאזור הספרדי של מרוקו קיימת בעיה רצינית של נשואי תערובת.

 

שני מאורעות במחצית המאה ה־19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לארץ־ישראל. במצרים-התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות׳מאני. דבר זה הוליד מיד שמועות כאילו סר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה־רוטשילד עמדו לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן. שמועה זו הפיחה תקוה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית־המקדש.

 אמונה משיחית זו היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי, נתן העזתי, ויוסף אבן־צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים. הרעיון בדבר ״מולדת ליהודים״ היה כה מושרש בקרבם, עד כי ב־1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

כיבוש אלג׳יריה על־ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועודדו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה געשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ־ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות ירושלים, טבריה (קברות רבי מאיר בעל הנם והרמב״ם), צפת, וחברון.

מה שאיפיין את העלייה היהודית באותה תקופה (1840) היתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי ״מקנס דארץ ישראל״. בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו המשפחות: אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן־קיקי, זריהן, טולידנו, סבאג (היום שגב) קובי ועוד. כולם חידשו את הישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ־ישראל זו שבירושלים היתה הגדולה והחזקה ביותר, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קרוב ל־2,500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונמנו עם מייסדי תל־אביב (משפחות שלוש ומויאל).

גלי עלייה אלה אינם צריכים להפתיע. עוד בראשית המאה. ה־18 פסקו שלושה רבנים-רבי יעקב אבן־צור, רבי יהודה בן־עטאר ורבי שלום דרעי-כי ״אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות-כופין אותה לעלות. אם תעמוד בסירובה תצא בלי כתובתה״.

במאה ה־19 הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן־זכדי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי ״האשה וילדיה רשאים לעלות לארץ־ישראל למדות סירוב בעלה״. במאמץ לעודד את העלייה התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תיאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהדות צפון-אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו: התגברות האנטי­שמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב״משפט דרייפוס״ והפוגרומים ביהודי מזרח־ אירופה. אף־על־פי־כן, יהדות צפון־אפריקה יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על־ידי מ׳ אטלי, איש קונסטנטין שבאלג׳יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900.

כך, למשל, הרב ליאון חלפון הקים בטטואן את אגודת ״שיבת ציון״. במכתב לתיאודור הרצל מה־28 בספטמבר 1900 כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלדינו. שבוע לאחר מכן, ב־4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת ״שערי ציון״ במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו. במרס 1903 קמה בעיר סאפי אגודת ״אהבת ציון״ בראשותם של מאיר בר־ששת ויעקב מורסיאנו.

במכתב בעברית, אך בכתב רש״י (כמנהג רבני צפון-אפריקה באותם הימים), שהיה מופנה אל ״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל״, כותבים השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים המליץ והיהודי אך הם הוסיפו: ״עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי־ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה.

 אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו. והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו״. בהמשך המכתב כותבים מאיר בר־ ששת ויעקב מורסיאנו כי ״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהבינגו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשלוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית, נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו״. לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר־ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והוא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה־19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר־ששת ולמורסיאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להיוועד שם עם נציגי יהדות צפון־ אפריקה. הם ענו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה־19 באוגוסט 1903 יצאו מורסיאנו ובר־ששת בתקיפות רבה נגד ״תכנית אוגנדה״. הם כתבו כי ״אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד…״

ברם, פרט לחילופי מכתבים אלה היתה השתתפותם של יהודי צפון־אפריקה בפעי­לות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה־4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות הציונית במרוקו. בקונגרס ה־5 הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטנג׳יר, טטואן, פאם, מראקש, מוגאדור, אלגייר, קונסטנטין ותוניס. אך היתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא יחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון־אפריקה, ועל־כן גם לא שיתפו יהדות זו בהכרעות

סוף השושלת הסעידית

הימים כאמור ימיה האחרונים של השושלת הסעידית, אשר ירידתה ושקיעתה החלו למעשה מספר שנים לפני כן. בשנת מות המלך אחמד אל־דהבי, תפארת השושלת הסעידית, (1603) המכונה ״אל־מנסור׳׳ ניטש מאבק מר ואכזרי על הירושה בין שלושת בניו, מולאי זיידאן, מוחמדאל-שייך ואבו־פריס. מולאי זיידאן השתלט על פאס, אך לאחר מלחמה עקובה מדם הצליח אחיו מוחמד אל־שייך יחד עם בנו מולאי עבדאללה לגבור בור עליו ולכבוש את פאס. מולאי זיידאן ירד דרומה והפך את מרקש לעיר בירתו, ואילו פרים נאלץ להסתפק במה שהותירו לו אחיו.

המאבקים הממושכים בין שלושת האחים, עצירת הגשמים שפקדו את הממלכה באותן שנים והרעב והמגפות שבאו בעקבותיהן, התישו את הממלכה ודלדלו את אוצרה. מצב כזה מזמין שאפתנים התאבים לשלטון לנסות לתפוס את השלטון. כך התחילו 40 שנות המרד.

ואכן אחרי מות מולאי עבדאללה בן מוחמד אל־שייך בשנת 1623 ומולאי זיידאן בשנת 1628, החריף המאבק בין יורשיהם.

בדרום שלטו בניו של זיידאן, זה אחרי זה, כל אחד שנים מספר: עבד אל־מלך 1631-1628; אל־ואלי 1636-1631; מוחמד אל־שייך 1659-1636; ואחרון המעידים אחמד אל־עבאס 1659-1654 (הוא היה בן אחיו של מוחמר אל־שייך). בשעה שבפאם ובנותיה שלטו הכליפים של מולאי עבדאללה, המלך האחרון לדינסטיה הסעידית בצפון, נרצח על־ידי מתקוממים ראשי מסדרים קנאי דת (מראבוטים) שהמליכו במקומו בפאס אחד משלהם, מוחמד בן חאג׳, מנהיג אזאוויית דילה.

כדי להשליט את מרותו על הממלכה המפוררת ולבסס את שלטונו הוא מינה כמה כליפים (משנים למלך) במרכזים החשובים, אך במקום להשיג רגיעה וחוק וסדר – ניטשה מלחמה מתמדת בין הכליפים שכל אחד מהם ניסה להרחיב את שטח השפעתו ולעוס מממלכת שכנו. הדינסטיה הסעידית התפוררה ונסיכיה לחמו זה בזה.

הדינסטיה העלאווית היתה עדיין בחיתוליה ונסיכיה הראשונים, מוחמר אל־שריף מתפיללת ומולאי מוחמד בנו, גם הם היו בין הנאבקים לתפוס נתח מן השלטון ולפלס להם דרך להקמת הדינסטיה העתידה. בינתים, השלטון התערער. הממלכה התפלגה ונשלטה על־ידי מספר שייכים, וכל מאן דאלים גבר. בעיר פאס לבדה שלטו בעת ובעונה אחת ארבעה מושלים, אשר חילקו ביניהם את השליטה על העיר ולרוב היו מתגרים זה בזה, וביניהם נציגו של מושל אזאווייא, בן־כביר.

בסוס שלט מושל בשם אדמימי ובמרקש נאבק על השלטון בשארית כוחותיו אחד הספיחים האחרונים של השושלת הסעידית, כרום אל־ חאג׳.

ג׳ילאן שולט בסאלי

גם יהודי סאלי לא שפר עליהם חלקם יותר מאשר אחיהם ברחבי הממל­כה. סאלי נשלטה באותה תקופה על־ידי ג׳ילאן, שודד־ים נועז, ידוע לשמצה, אשר הטיל את חיתתו על כל עוברי־אורח ויורדי־ים, ורדה באכזריות ובעריצות בתושבים, ובפרט ביהודים. הוא פרע בהם פרעות והטיל עליהם קנסות כבדים וגזר גזרות קשות. ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע גזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולא רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה.״

סאלי היתה מרכז מסחרי ועיר נמל המקשרת את הממלכה עם ארצות אירופה, אתה החלו להרקם קשרים מסחריים. בתקופה של כמעט אנרכיה היתה סאלי מטרה ראשית לשודדי־ים ולכנופיות של פיראטים, שהצליחו להקים בה ממשל עצמי, והיתה כעין רפובליקה של הפירטים.

אגדת בן־משעל

סיפור אחד מאד נפוץ מספר שבתאזה, צפונית מזרחית לפאס, שלט יהודי אחד תקיף, אהרון בן־משעל שמו, שניצל גם הוא את האנדרלמוסיה שהשתררה והטיל את מרותו על תאזה וסביבותיה, על מוסלמים ויהודים באחד. אהרן בן־משעל מתואר כאיש גבור חיל, שר צבא מוכשר ומושל מעולה. הוא החזיק בשלטון כמה עשרות שנים, עד שנהרג מאוחר יותר בערמה על־ידי שליחי מולאי ראשיד, הנחשב למיסד השושלת העלאווית.

מצוקות היהודים

על מצוקותיהם, סבלותיהם ותלאותיהם של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט באותה עת, והגזרות שגזרו על היהודים, נביא מספר עדויות של בני התקופה.

על השלטון המעורער, המפוצל והמפורד, ועל פקודת אחד המושלים, אבו־כביר, להרוס בתי־בנסיות ובתי־מדרשות בפאס, כותב סופר ״דברי הימים״ מאותה תקופה (1646):

עדויות של בני התקופה

ידוע הוא שהפוקח – תואר של ראש האזאווייא – המקום המקודש –  הנזכר לעיל מחמד לחאג׳(המראבוט) שהחריב בתי־כנסיות הי"נ (השם ינקום נקמתם) ע״י הצר הצורר ס׳ בוכביר אתאמרי״… ״והם ג״כ (גם כן) בנרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל (אנשי) פאס לבאלי(הישן) עם אהל פאס לג׳דיד (החדש), והיו שוללין זא׳׳ז(זה את זה) והשיירות שיבואו לפאס אג־דיד לוקחים אותם אהל פאס לבאלי, וכן להפך ויש יום שנלחמים ב״פ (שתי פעמים) ועושים שלום יום או יומיים וחוזרים עוד ונלחמים וביני־ביני היהודים שהיו באלמלאח ספו תמו ברעב ומרוב המם שהיה מטיל עליהם ם׳ אדרידי עד שהיו גובי ־מם לוקחים קמח מן הבד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטה (חצאית רקומה של נשים) מעל בשרה והחלוק ג׳׳כ (גם כן) והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומות העיר״…

עדות אחרת על אותה תקופה ואותה שנה (1646), מסר לנו בעל ״כסא מלכים״, ר׳ רפאל משה אלבז. העדות מתיחסת גם למקומות אחרים, לתיטואן ולקצר:

״בשנת ה׳-תי״א הפוקח של האלזאווייא … שמו ם׳ מחמד לחאז׳ והחריב בתי בנסיות שבפאס ע״י גוי אחד שמו ם׳ בוכביר בערב יוה״ך (יום־הכיפורים) וגם החריב בתי בנסיות של תיטוואן ואחייב הוכה בסנוורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך והפוקח הלוך וגדול וצרות בכל סביבות פאס ולקצר ותיטואן מכובד המיסים. ונסגרו בתי בנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עבר שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל במה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה ובימיו היו המושלים המורדים בבל הארצות ובפאס אז׳דיד (החדש) היה מושל ס׳ מוחמד אדרידי. ובפאס לבאלי(הישן) היה מושל ך צאלח ואחד שמו אבן סגיר, וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר הנקראים ׳ארבעין שנא דלפתנא׳^, והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמיסים רבו לאין קץ וידל ישראל.״

תקופת שלטונו של זיידאן היתה רבת תלאות ליהודים. זהמלך, שהיה זקוק להרבה בסף על מנת לממן את המלחמות נגד אחיו מולאי עבדאללה, הטיל הטלים כספיים כבדים על נתיניו היהודים. הוא נהג לתת להם ארכה של 24 שעות לתשלום ההיטל, ואם לא הצליחו לשלם עד הערב הוא פקד להכפילו למחרת היום. בקטע שנביא מטה, מסופר על אותו עריץ שבחר דוקא ביום־הכיפורים להטלת מם גבוה על הקהילה מתוך כונה לאלצם או לחלל את היום הקדוש או לשלם סכום כפול.

ימים ספורים אחרי אותו יום־כיפורים הוא הובס בקרב על העיר פאס על־ידי אחיו מולאי עבדאללה והגיע תורו של השליט החדש להטיל מסים גבוהים חדשים, שאין לאל ידה של הקהילה לפרעם. להלן קטע מ״דברי הימים״, המתאר את ימי שלטונו של המלך מולאי זיידאן, את הגזרות הקשות שגזר על היהודים ואת אכזבתם ממנו, כי סברו שילך בדרכי אביו, מולאי אל מנטור.

למעשה, אין –  ואף לא היה – לנו עניין לאסור מלחמה על היהודים כולם, ללא יוצא מן הכלל. שאיפתנו היא, בפשטותה, שלא לסבול עוד מהצבעתם המאסיבית של היהודים, ולהתלכד כולנו כדי להתגונן מפני ההמון היהודי השואף להשתלט על כל דבר בארץ זו….

מצענו הוא ההגנה הקפדנית על זכויות הרוב הצרפתי.

כמו בקונסטנטין לפני ארבעים שנה, לא ייפסק המאבק לפני שתיעלם סיבתו המבישה. יקום נא האיש כנארבוני, כמו ב – 1904, וישים קץ לשערורייה של 2.300 יהודים המסתערים על הקלפיות נגד 3.000 הצרפתים בקונסטנטין, כלומר נגד הרוב המכריע.

וכמו בשנת 1904 ייפסק מסענו, כיוון שלא תהיה לו עוד הצדקה.

ועד אז, צרפתים, אין אנו רוצים להכיר כאן אלא צרפתים ! עמם רוצים אנו לחיות, רק עמם ! רק בקיומם אנו רוצים.

הרקע למפני האנטישמי של מורינו, שחל זמן רב לאחר ניצחונה של " החזית העממית ", היא תבוסתו בבחירות העירוניות באביב 1938. הוא האשים בכך את הבוחרים היהודים והקים, בעזרת כמה ידידים, גוף בשם : ליגות הידידות הצרפתיות, Amities Francaise  שכוונתו המוצהרת הייתה " לארגן את ההגנה נגד היהודים בקונסנטנטין ;

אולם בהתקרב הבחירות המשלימות בדצמבר ומשום שבבר כי לתמיכת היהודים משקל מכריע, התחייב, בעת ישיבה סגורה שקיים עם נכבדי הקהילה , להפסיק את המסע האנטישמי תמורת הבטחתם לגייס את הקול היהודי לטובתו. וכך כתב בדין וחשבון שלו ראש המשטרה המחוזי.

הנבחרים היהודים העלו כמה הסתייגויות. לדבריהם שינה המון הבוחרים היהודים את דפוסי הצבעתו מזה חמש שנים. חלפו הימים שבהם אפשר היה לגייסם כאיש אחד, בעקבו סיסמה שנותנת הקונסיסטוריה. ככל שהשתנתה תפיסת עולמם, כך שאפו לתת ביטוי לעצמאותם, לרבו בשאלות פוליטיות. 

משא ומתן זה נכשל, כפי שאפשר היה לצפות מראש, ולכך הייתה תוצאה לא צפויה : הצטרפותם של " הרדיקאלים הסוציאליסטים " ל " ליגה האנטישמית ". שכן בעקבות תבוסתם בבחרות האמורות, הם ייחסו את צרותיהם לדבר " ההתפייסות "  אף על פי שלא יצא לפועל – " היהודית המורינסטית, ובפרט לבגידה של המנהיג היהודי ללוש, שהבטיח – לרדיקלים הסוציאליסטים – כמה קולות של יהודים.

לוסיאן בלה היה ראש עיר סידי בן אל עבאס מאז 1929. בתור מרכז הסניף המקומי של " האגודות הלטיניות ", ואחרי כן של " ליגות היהודיות הלטיניות " – ראה לעיל -, לא הסתיר את אהדתו לפראנקו ולמוסוליני ; באוקטובר 1937 היה מעורב אישית בפרשת חטיפתו של קונסול לשעבר של ספרד הרפובליקנית באלג'יריה.

כמה חושדים לאחר מכן הסתמך על " חוק לאמברך " משנת 1871, על פיו נתבעו יהודי אלג'יריה להוכיח את מוצאם ה " מקומי " כדי לזכות מ " צו כרמיה ", ומחק בשרירותיות מפנקסי הבוחרים והגיוס לשירות צבאי מאות יהודים שלא עלה בידם להציג מסמך להוכחת מוצאם המקומי של אבותיהם.

העניין עורר רעש והועלה לפני מועצת המדינה ; לבסוף הוכרע בצו חתום בידי שר הפנים, אלבר סארו, ב – 16 בינואר 1939, שביטל כליל את החלטתו של ראש העיר סידי בן אל עבאס.

שלושה אישם אלה – לאמבר, מורינו ובלה – וחסידיהם באלג'יר, תלמסאן או מוסתאגאס, ריכזו סביבם את הנציגים המקומיים הבולטים ביותר של ה " פיאה נואר ". הוועדות האלקטרוליות של מורינו או לאמבר – שהפכו עד מהרה, לשם גיוס קולות, לוועדי פעולה אנטישמיים – כללו יועצים עירוניים, עורכי דין, רופאים, מתיישבים עתירי קרקעות וסוחרים עשירים שססמאות האנטישמיות דיברו על לבם ועל יצריהם : הם לא נזקקו לשום סימוכין פילוסופיים, אידיאולוגיים או פסבדו- מדעיים.

לצד האנטישמים ה " אלקטוראלי סטים ", ניצבו אחרים ששאבו את השראתם האידיאולוגית ואת אמצעיהם הכספיים מארגוני הימין הקיצוני של המטרופולין, ואפילו של גרמניה ואיטליה. נזכיר את " המפלגה העממית הצרפתית Parti Populaire Francais של ז' דוריו, שאת סניפו האלג'ירי ניהל ו' אריגי.

" המפלגה הסוציאלית הצרפתית " PARTI SOCIAL GRANCAIS של הקולונל דה לה רוק, שעורכי עיתונו הלהבהLA FLAMMEהיו שני פרופסורים מקונסטוטין, סטאנילסט דבו וקלוד מארטן ; " האלומה הצרפפתית " FAISCEAU FRANCAIS של ז'אן רנו, שנציגו באלג'יר היה רנה ברתלמי, מנהל העיתון " ליבר פארול "

ה FRONT DELA JEUNESSEשמנהיגו ז'ק לגראן ערך באלג'יריה בקיץ 1938 ביקור שעור תגובות סוערות ; ה' לוטיאה ועיתונו האלג'ירי " לאקלייר " L'ÉCLAIR, שהתיימר להיות בטאונו של הנאציונאל סוציאליזמם הצרפתי ;

" איגוד הידידות הצרפתית " הסניפים המקומיים של ה " אקסיון פראנסיז " ACTION FRANCAISE, ושל " הDבירות המלוכניות " DAMES ROYALISTES, ולסוף המרכז לתרבות ספרד, CENTRE CULTUREL ESPAGNOL, שהיה פעיל במיוחד באוראו ובסידי בן אל עבאס.

הסניפים המקומיים של " המפלגה הוציאלית הצרפתית " ושל " המפלגה העממית הצרפתית " היה חוד החנית של הימין הקיצוני באלג'יריה, אולם עד לניצחונה של " החזית העממית " והצעת החוק בלוס ויולט, תפסה " השאלה היהודית " מקום משני בדאגות מנהיגיהם, ואף היו – כמו בצרפת – כמה יהודים שפעלו בשורות " צלב האש " CROIX DE FEU ו " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ".

הדגל האנטי יהודי לא הורם באורח חד משמעי אלא ערב הבחירות המקומיות בשנת 1938. בעת ביקורו של דוריו באלג'יריה במאי 1938, כך ביטא ויקטור אריגי את עמדת " המפלגה העממית " הצרפתית כלפי הבעיה היהודית.

" האנשים האלה נעשו צרפתים בתוקף צו לא צודק, שניתן לפני שבעים שנה, ולעולם לא התמזגו במשפחה הצרפתית הגדולה. אצלנו בצרפת אפשר להבחין היטב בין מחוז אחד למשנהו : קורסיקה, פרובאנס, ברטאניה, ארץ הבאסקים.

הרעיון האנטישמי ותומכיו. 

כל מחוז שמר על צביונו המיוחד, מורשתו ומנהגיו. כלום התעוררה, עקב כך, שאלת ברטאניה, שאלת קורסיקה, שאלה באסקית ? רק היהודים מרכיבים קבוצה בדלנית. הם שמרו על עצמאותם מכל משמר. הם רצו להיות יהודים בטרם היו צרפתים, ולשלוט בצרפתים בעודם בראש וראשונה יהודים.

הם הצביעו כאיש אחד, פעם לטובת פלוני, פעם לטובת אלמוני, בהישמעם להוראות מנהיגיהם, למען האינטרס העליון של השבט היהודי. זרים היו, זרים יהיו לעולם. הבה ניתן ל – 450.000 יהודי צרפת ולכ – 200.000 יהודי אלג'יריה מעמד מיוחד, דומה למעמדם של הנתינים הבריטים בצרפת, הבה נעמיד כל אחד במקומו ונשאיר את הצרפתי במקום הראוי לו : הראשון.

אשר לעמדת " המפלגה הסוציאלית הצרפתית " היא נוסחה בידי דֶבו, ראש הסניף המקומי, ערב הבחירות בדצמבר 1938 בקונסטנטין :

היהודים נעשו צרפתי בלי שביקשו זאת, הודות ל " צו כרמיה "…אנו מן " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", איננו אנטישמים, אולם תמוה בעינינו כי העם הנבחר לפי מסורת המקרא הפך לעם בוחר ומטה את המאזניים לטובת המרקסיסטים האדומים.

ליהודים איו רגשות אישיים, אלא מטרות קולקטיביות והם הולכים לקלפי כמו עדר כבשים. הם-הם הנוהגים אפוא בגזענות כלפינו, ואנו רוחשים להם איבה ללא סייג. דעה דומה השמיע באותה במה ראש " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", הקולונל זה לה רוק :

" טיפשי הוא לדעתי לצעוק " הלאה היהודים " ולהסתפק בכך….אציע לכם דבר קשה יותר : כל עוד יתמידו יהודי קונסטנטין בעמדה זו, עליכם….להתעלם מהם לחלוטין, מבחינה חברתית, מסחרית או תעשייתית. עליכם לנהוג כאילו אין הם קיימים, לא פחות ולא יותר, ולא יהיה עמם שום קשר.

החרם הכלכלי על היהודים היה הנשק שהעדיפו כל הארגונים האנטישמים ; הוא היה גם האמצעי הראשון שנטו " אגודות הידידות הצרפתית ", שיעצו לחברי הארגון שלא להעסיק עוד יהודים, אף לא כמשרתים.

אולם באלג'יר, כמו בקונסטנטין ובאוראן, היו מעט פיטורי עובדים יהודים לפני פרסום החוקים האנטי יהודים של וישי. לעומת זאת רבים, היו החנוונים היהודים שמחזור עסקיהם ירד פלאים, בעוד שבמרכזים עירוניים קטנים לא העזו עוד סוכני מחסר יהודים לבקר אצל לקוחותיהם, שמא יתנפלו עליהם תושבי המקום.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הדברים לקוחים מעיתון הארץ, 22 במרץ 1949, כמו כן מופיעים גם בספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " בעמוד 44, בדברים של שגב רחבים יותר ואף חריפים יותר, מר מלכא מנסה להיות עדין יותר.

מתוך ויקיפדיה

עמוס אילון נולד בשם עמוס שטרנבך בווינה בשנת 1925 ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי עבור עיתון הארץ, ופרסם סדרות כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין ואחרות השנויות במחלוקת. כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בארץ, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ" – גרשום שוקן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מתוך הספרייה הוירטואלית של מטח

מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מחבר: חיים סעדון

 ב- 9 ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב שבעיר התחתית בחיפה, שהסתיימו בהרוג אחד ובפצועים רבים. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. הוועדה סברה כי המחאה שהובעה במאורעות אלה נבעה מהעובדה

ששכונת ואדי סאליב היא שכונת עוני, צפופת אוכלוסייה, הבנויה בשיפולי מדרונים, כשמבניה דחוקים ולחוצים זה לזה ויש מהם הבנויים זה על זה […] במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה, כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטריים מינימליים. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12.)

לדעת השופט משה עציוני, שעמד בראש הוועדה, האוכלוסייה הגיעה לשם ללא כל הכוונה וללא מנהיגות פנימית, אוכלוסייה חסרת מקצוע ותעסוקה (בתוכה גם משוחררי צבא רבים). תנאי החיים הקשים מחד גיסא והיעדר תעסוקה מאידך גיסא היו מקור ההתמרמרות החברתית שהפכה חיש מהר להתמרמרות עדתית, והייתה לסמל המחאה החברתית של יוצאי מרוקו בפרט ושל עדות המזרח בכלל. 

בפני הוועדה התייצב יצחק כהן, אב ל- 11 ילדים, בן 59 וחסר פרנסה. כאשר ביקשה הוועדה לברר ממה הוא מתקיים ענה: "אני מעדיף לא לענות על שאלה זו. באתי ארצה בתור בעל הון עם רכוש נכבד למדי ונשארנו באפס". בהמשך סיפר העד כי הבעיה קיימת מאז שהגיע לארץ בשנת 1948. כבר אז הייתה תסיסה בציבור.

זה התחיל כאשר אריה גלבלום השמיץ את עולי צפון אפריקה, תסיסה אשר כמעט הפכה את המדינה, אני בתור יושב-ראש הארגון שלחתי מברק לראש הממשלה ולבכור שטרית – נתתי מחאה בעיתון הארץ. היה זה בשנת 1949. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12)

אחת הבעיות הקשות בקליטת היהודים מארצות האסלאם הוא יחסה של החברה הישראלית לעלייה ולעולים. בחברה הישראלית רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים על יהודי ארצות האסלאם יותר מאשר על קיבוצים אחרים. דעות שליליות אלו לא פסחו גם על מנהיגי המדינה.

תופעה זו ליבתה את תחושת הזעם והתסכול של העולים מארצות האסלאם. אריה גלבלום, עיתונאי מעיתון הארץ, התחזה לעולה חדש, בדק את מצב העולים ובעקבות זאת פרסם סדרת מאמרים. כותרתו של אחד מהם הייתה: "חודש ימים הייתי עולה חדש – עליית תימן ובעיית אפריקה".

 גלבלום חילק את העולים באותו זמן (אפריל 1949), לארבע קבוצות מוצא: עולי הבלקן, עולי אשכנז ואירופה, עולי תימן ועולי צפון אפריקה.

 לאחר דיון ארוך על העלייה התימנית עסק בשאלת העלייה מצפון אפריקה, אותה הציג בצבעים קודרים למדי. לא רק הופעתם החיצונית גרמה לו אכזבה, אלא בעיקר אופיים של העולים, תכונותיהם, ומעל הכול הביע חשש כבד מאוד שהמשך העלייה ממרוקו יגרום ללוונטיניזציה של המדינה.

מאמרו של גלבלום התקבל בזעם רב על ידי אנשי ציבור שונים שהיכרותם עם יהודי צפון אפריקה הייתה עמוקה יותר, אך אי אפשר להתעלם מכך שגלבלום נתן ביטוי לחששם של מנהיגים שונים במדינה מהשפעת העלייה ההמונית מארצות האסלאם על צביונה של המדינה.

התמונה לא תהיה שלמה אם לא נציין כי בתקופה זו פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" שבעיתון דבר, שירים אשר התנגדו למדיניות הממשלה וגינו את יחסן של החברה והרשויות לקליטת יהודי ארצות האסלאם בכלל, ומרוקו בפרט.

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

 

 

עוד בעיר פאס הרב יוסף הכהן אבן סוסאן מייסד הישיבה הגדולה. חיי הרוח האלה יכלו להתפתח עוד יותר אילו משכה אליה מרוקו חלק יותר גדול של גל המגורשים שעזב את ספרד בשנת 1391. רוב היוצאים בחרו אז להתיישב במדינות השכנות ובמיוחד באלג'יריה, כנרה בגלל הידרדרות המצב המדיני במרוקו.

רק קומץ קטן מסיביליה ובניהם משפחות כהן סקאלי ומרסיאנו התיישב בעיירה דבדו במזרח מרוקו. גם אלה שבכל זאת הגיעו למרוקו לא איחרו לצאת בחזרה לכיוון ארצות יותר סובלניות ומכניסות אורחים. המפורסם שבהם, רבי אפריים אנקווה ( אלנקווה, בנו של ברי ישראל הקדוש שנהרג על קידוש השם בטולדו באותן פרעות של שנת 1391, השאיר לנו עדות על קושי בקליטה במרוקו, שהביאוהו לקבוע את אהלו בעיר תלמסאן שם נתפרסם כקדוש וקברו נהפך למוקד לעלייה לרגל.

" וכבר קרה לי אני עצמי, בהיותי בעיר מראכש ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל אשר בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי , וישנתי ואראה בחלומי העבד הכושי מכני וישבור את זרועי ואצעק.

המלאח הראשון.

קיומה ועושרה של הקהילה היהודית בפאס הבירה היה לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. השפעתם גדלה מאוד עם התפוררות השלטון המרכזי. בשנת 1421 לאחר מות הסולטאן מוחמד לא נמצא לו יורש, ולוזירים ממשפחת הווטאסים שריכזו בידם את רסן השלטון, נוח היה לבחור ילד כמלך ושמו עבדל חאק, אחרון נציגי בני מרין.

המשפחה היריבה, משפחת השריפים, שהתפארה מיחסה לנביא מוחמד, ניהלה בפאס תעמולה דתית ענפה שקיבלה חיזוק בלתי צפוי עם מה שנראה  כנס משמים, והוא גילוי מחדש של קבר מולאי אדריס, מייסד העיר פאס, בשנת 800 ומצאצאי הנביא מוחמד בדומה לשריפים שטענו לשלטון. גיליו זה היה כלי מצויין בתעמולה הדתית שנקשרה גם לנושא היהודי.

נוכחותם של היהודים ליד הקבר הקדוש הוצגה כהתגרות ברגשי המוסלמים, מה עוד שפאס נעפכה עקב כך למקום לעלייה לרגל לכל מוסלמי בצפון אפריקה. באווירה כזאת כל תקרית הייתה עלולה להדליק את פתיל השריפה וכך אמנם קרה כפי שמספר הרב אבנר הצרפתי  – אגרת פאס.

" בסוף המאה השנייה לאלף השישי – 1438 – גירשו היהודים מפאס אל באלי..ונגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים והיה גלות מר ונמהר לישראל ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האללמלאח..והיה גלות זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית בתפילה "

מסיפור זה, המאושר על ידי מקורות זרים אחרים, עולה בבירור שייסוד במללאח היה עונש שהוטל על היהודים על הפרת אמנת עומר בזה שהואשמו שהחליפו במסגד אחד את קערת המים בקערת יין. היהודים לא עזבו את המדינה מרצון כי אם מאונס, הייתה גלות מר ונמהר, ורבים המירו את דתם ובלבד לא לעזוב את דירותיהם בפאס אלבאלי.

אבל הייתה גם סיבה נוספת בקביעת רובע מגורים מיוחד ליהודים והיא להגן עליהם מפני זעם ההמון הקנאי. עד אותו תאריך היו יהודי פאס, ככל יהודי המערב חופשיים לגור כפי רצונם. מטבע הדברים היו ללא ספק בכל העיר רובעים יהודיים. לא כאן החידוש, החידוש שעתיד היה לטבוע חותם כה חזק ועמוק על תולדות היהודים במערב, היה שבפעם הראשונה נקבע על ידי השלטונות תחום צושב ליהודים המחוצה לו אין היהודים רשאים לגור.

יותר ממאתיים שנה לאחר הגיטו הראשון באירופה, בוונציה, הועבר הדגם גם למערב, תחת שם אחר , המללאח. במשך תקופה ארוכה מאוד היה המללאח בפאס היחידי בכל רחבי המדינה עש אשר הוקם המללאח השני במראכש בשנת 1577 והשלישי במכנאס בשנת 1682.

מה טעם השם מללאח ? הרבה נכתב על אודות השם הזה למרות שלכאורה המקור נראה ברור. רוב ההסברים קושרים את השם במילה מלח. הטעם הראשון : בימי קדם היו היהודים הסוחרים במוצא חיוני זה, הם היו ספקי הממלכה ועל כך נקראה שכונתה על שם עיסוק זה.

לפי מסורת אחרת השם נבע מהחובה שהייתה מוטלת בעבר על היהודים למלוח את ראשי המוצאים להורג כדי לשמר אותן ולהציג אותן לראווה על שערי העיר למען יראו וירתעו. נהוג זה היה קיים עד המאה התשע-עשרת ותחילת המאה העשרים. טעם אחר מוזכר על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " ולפיו בערבית עתיקה פירוש במילה מללאח היה " מושלך ", רמז לנחיתות הרובע היהודי שהיה מושלך כחפץ שאין רוצים אותו.

אולם ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהמקום שנקבע בפאס לרובע היהודי נשא שם מוקדם את השם מללאח, אולי כזיכרון למסחר המלח שהיה מתקיים בו. יהיה אשר יהיה ההסבר עד מהרה השם נקשר לשכונת היהודים בפאס ולאחר מכן בכל המדינה.

היהודים כאמור הוסגר ובתוך המללאח כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ההמונים המוסתים, אולם מטרה זו לא תמיד הושגה כפי שנראה בהמשך בכל הדורות ולראשונה פחות משלושים שנה לאחר ייסוד המללאח הראשון.

פרק שני – בצילה של פאס

אותו מלך שהיה קטין בעת ייסוד המללאח, החליט בהגיעו לבגרות לתפוס את רסן השלטון ולהרחיק את המשפחות הגדולות אשר את בכוריהן הרג. כדי למנוע כל תכסיסים מצד שריו הוא בחר לעצמו כיועץ וכממלא תפקיד הוזיר הגדול את ידידו מילדות, היהודי הארון בן בטאש. עם ד'מי הוא היה יכול להיות בטוח שלא יחתור תחתיו.

המעמד הרם של הארון שלמעשה היה וזיר, " ואין וזיר זולתו " ושלפי עד מאותה תקופה " כל המדינה הייתה בידו " היה עלבון צורב וחי בעיני האצולה ומורי הדת המוסלמית, מה עוד שהוא העניק מגדולתו לכל יהודי המדינה שהואשמו בהשתלטות על תושבי פאס האמיתיים.

הקנאה ורצון הנקמה חיפשו רק הזדמנות נאותה כדי להתפרץ החוצה. הזדמנות כזו הוגשה כאשר בשנת 1465 יצא המלך עבד אלחאק עם הוזיר למסע מלחמה באזור תאזה. לפני יציאתם מינו כממלא מקום אחד מקרובי הארון ושמו שמואל בן בטאש. אותו ממלא מקום הואשם שקילל או הכה אישה אחת ממשפת השריפים והעליב אותה או כפי גרסת הרב אבנר הצפרתי באגרת פאס .

"ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה אחת נשואה והיכו אותה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה והם מוסיפים ומכים באופן שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג ואבדון עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל ".

לפי עדותו של היסטוריון המצרי עבד אל עבאס, התנגדו תחילה ראשי הדת להכריז מלחמת קודש נגד היהודים ןנתנו לבסוף את הסכמתם תחת לחץ ההמון שהתפרץ לעבר המללאח וערך טבח איום, והרגו מהם כמה שרצה אללאה  שיהרגו ולא נרתעו מפני אחד מהם עד שהמיתו את האחרון. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול, נהרג בו קהל רב מספר של יהודים. לאחר מכן פנו אל ארמון השליט החריבו אותו והרגו את היהודי שהיה בו ".

התאוששות תחת שלטון בני מרין.

גורלן של המלך לא היה שפיר יותר. בשומעו על ההתקוממות החליט לחזור לפאס למרות אזהרותיו של ידידו הארון. הוא נתקף בזעם נגד הוזיר והאשים אותו בכל האסונות ובראותו כך, הקדים צאתו אחד מחייליו והרג את הארון. אנשי פאס טמנו מלכודת למלך השנוא והזמינו אותו לחזור לבירתו מאחר וסילק את הארון.

אולם לאחר שנכנס בשערי העיר הורד מסוסו ונשחט כמו שעושים לצאן ביום חד " עיד אל קביר ". על המשך המאורעות קיימות שתי גירסאות. לפי הרב אבנא הצפרתי " אחר אחד עשר ימים קיבץ המלך כל המוממרים ואמר להם ידעתי ומ\נתחזק אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל שירצה לחזור יהודי יחזור ".

העדות של אותו רופא והיסטוריון מצרי מציירת תמונת אימים שכנראה יותר קורבה לאמת : " לאחר מכן נוגע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשה אנשי פאס ביהודים. אז ירדה שוןאה גדולה על היהודים שכמותה לא הייתה לפני כן ואבדו מהם כמה שרצה אללאה ".

פעם נוספת היהודים היו שעיר לעזאזל, קורבנות למלחמות על השלטון שלא נגעו להם. תקופת בני מרין שהחלה באור חיובי מסיימת באורות קודרים ונדמה שכאילו בשרו סוף המירוץ בתולדות היהודים בנערב. אולם אסון עוד יותר כבר יביא תוך שנות דור להתחדשות היהדות במרוקו.

סוף הפרק " בצילה של פאס " מתוך ספרו של יוסף טולידאנו " ויהי בעת המללאח "

והיו מספקות להם מים ומזון מערי המערב כאשר סופר באגרת הרמ"ז זלה"ה – רבי משה זכות – שכתב למהר"ר שמואל גואקיל זלה"ה, בבואו בשליחותיי הו דרבנן מעיר הקודש וכתבו וחתמו בידי הרבנים שהיו בדורו כמה לקח מהם, והנה בעת"ה תלי"ת חזרה עטרה ליושנה אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם שנו כאן ואכל העם מקצה שמחו בזה.

ויאותו האנשים כן יהיה תמיד לא תתנשי מינן ומי יתן והיה תנתן דת בכל ערי המערב ישצ"ו להצטרף עמנו בדבר מצוה רבה כזו, כי רבה היא  ויכולה היא שתגין אלף המג"ן, ירושלים תפדה וההיכל תווסד, ובא לציון גואל עני ורוכב על חמור המשי"ח לפי תומו, ייתי וניחמיניה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

נאם הנער לא גמיר ולא סביר, אין חכמה ואין תבונה, לא במקרא ולא במשנה אדם מוע"ט לעולם, יושב בין ברכי רבנן ומתאבק בעפר רגלם, הצעיר שלמה אליהו אבן צור בן לא"א החכם השלם והכולל חן ערכו מי ימלל הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב נר"ו, נין ונכד להגאון א"ז מוהר"ר יעב"ץ זצוק"ל. זה כתבתי בייר תר"ח וחתם עליה אבא מרימר נר"ו.

למותר יהיה לציין, כי עוז רוחם של רבי משה תורג'מן ובנו רבי יעקב ורבי מימון פדידה, גרמה לתגובה חריפה וקיצונית ביותר מצד ראשי כוללות הספרדים, עד כדי מסירתם של אלו לשלטונות, על מנת לגרשם מן הארץ.

רבי משה ובנו רבי יעקב ורבי מימון, שהעזו להמרות את פיהם של ראשי כוללות הספרדים, נרדפו וסבלו יסורים קשים ומרים, הם הוחרמו ונודו ואף האשימו אותם בכך שהם שותפים ל " סטרא אחרא " רחמנא ליצלן, וכרתו ברית עם המיסיון ואף האכילו נבלות וטרפות, עד כדי הרחיקו לכת ראשי הכוללות הספרדים בעניינם, עד כי פרסמו ברבים שהם חשודים שהמירו את דתם.

באופן כי משה תורג'מן הנזכר ובנו אבדו מתוך הקהל ונטמעו בעמקי הקליפה, ומי יודע אם לא עליהם הייתה כוונת הבושם בגאזיטה שלו הנז"ל שכבר רוצים להממיר דתם שני ספרדים…." הפרשה העצומה הזאת מתוארת בפרורוט בקונטרס " משפט לאהלי יעקב " ובקונטרס " עדות בישראל " משנת תר"ז. 

יערי, בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם, מציין כי המרד דוכא, אבל התסיסה לא שככה, ומה שלא עלה בידיו של רבי יעקב תורג'מן, עלה חמש עשרה שנה לאחר כך בידי רבי דוד בן שמעון, שעלה לירושלים מרבאט שבמרוקו בשנת תרי"ד – 1854

ובשנת רת"ך – 1860 לערך הצליח לכונן בירושלים עדה מיוחדת של המערבים עם מוסדות תפילה, מוסדות תורה ומוסדות חסד משלה, ועם רשות לשלוח שלוחים משלה לארצות צפון אפריקה, נוסף על שלוחי כוללות הספרדים.

כשנתכוננה העדה התאמץ להרחיבה ולבססה על ידי בניין שכונה מיוחדת לעולי ארצות המערב, ולמטרה מיוחדת זו שלח שלוחים אף לארצות אירופה. וכל זה נעשה ברשות ראשי כוללות הספרדים שבירושלים שלא יכלו עוד לעמוד בפני כוחם של המערביים ונתפשרו עמהם.

השליח הראשון של עדת המערביים החדשה הידוע לנו בשמו הוא רבי אברהם הרוש, מראשי העדה, שנשלח למרוקו בשנת תרכ"ב – 1862…..

רבי אברהם בן רבי יצחק הרוש. חתום עוד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תרי"ך. בתרכ"ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באגרת השליחות נאמר : " לה' הישועה, אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…..

הנה הנס מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו….ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים…יהי שלום בחילם…אמינו חכמי וראשי ומנהלי קהילתינו קהילת קודש המערביים יצ"ו…..המסתפחים בנחלת ה' פה עיר הקודש ירושלים תובב"א….

תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו..כתל המערבי מקום מקדשינו…ותפלת ה' יבשרו, הלא ידעתם….כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי"ו, וברצות ה' דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת….

ופינו מלא תהלות…על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, וה' עשו והצליחו ושלחו לנומ קומץ של ברכה…לשלם את נשיינו..ובנינו כמה בניינין ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה…

והנה….אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ישרושלים…עיר שכולה רשי"ם, ובפרט אנשי קהילתינו אשר רובם ככולם עניים מרודים,,,ואין להם שום משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני…

ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה המעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפליים…ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…כי כוללות עיר הקודש ירושלים תובב"א.

קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החובות….על כן….חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל ( להלל ) כמוה"ר אברהם חרוש נר"ו בן לאותו צדיק…..כמוהר"ר יצחק חרוש…למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצווה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…….

לימוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה…..להחיות בהם נפשות רבות…ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, על כן באו דברינו על זה מזבח הדפוס פה עיר הקודש ירושלים ת"ו , כי כן נא חוסו…על אחיכם וקרוביכם וישועתה לנו.

כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצווה מוטל להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פה עיר הקודש ירושלים ת"ו….להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה….וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב"י…….

ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ובנפש…ונזכה יחד כולנו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו…הכ"ד אחיכם….החותמים פה עיר הקודש ישרושלים תובב"א בח' אב הנחמות שנת תרכ"בברב עז ושלום.

איגרת זו נמצאה בגנזי הרב יצחק נסים זצ"ל ראשון לציון והרב הראשי ךלישראל – שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם ; ואלה הם : הצב"י מעט דב"ש, משה מלכא, דוד אוחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס"ט.

עד כאן לשון האיגרת.

אל עוברי דרך אקראה קינה קוננתי בשנת תק"ן לפ"ק על כמה מדינות שנשללו בעוונותינו הרבים.

 רבי דוד בן אהרן חסין

בשנת נת"ק לפרט קטן / נתק הדר עיר מכנאס

 

ויקם ה' שטן / לשלומה, פרץ בה פרצה

בַּלֶשֶת לָעיִר נִכְנְסָה

 .

אל עוברי דרך אקרא / מי שמע כזאת, מי ראה

הרעה הזאת הבאה / כבצע הזה לא נעשה

 

איך כלילת יופי, בבת / בחודש זיו זיוה שבת

ביום רביעי בשבת / פסח שני לטמא – נפשה

 

נתן למחבל רשות / במאמרה של רשות

חפצו ורצונו לעשות / מדד לו מידה גדושה

 

כחוטב עצים בקרדומות / נתצו בהם, פרצו חומות

נגלו להם תעלומות / דבר מהם לא נתכסה

 

ימים גם לילות שללו / ישראל בכל פה אכלו

באו פריצים חיללו / תורת משה מורשה

 

דיני נזיקים וחבלות / וקנסות וגם גזלות

וטרפות בהם כלולות / עיקור, חלדה, דרסה

 

דברי אליה הנביא / ניבא עלי ארץ הצבי

עליהם אלהים הביא / לא נפל דבר מהם ארצה

 

ומה חרי אף הזה / בזוזי בתר בזוזי

גזזו אותנו כגוזזי / עז בת שנתה וכבשה

 

יצאו בגולה ערומות / נשים יקרות ונעימות

מפחד אויב וחמות / אם על בנים רטושה

 

דלתי שערי פתחים / נתחו אותם לנתחים

וספרי תורה שטוחים / כמחצלת פרושה

 

בעינינו הן ראינו / חלקו להם בגדינו

לחם אליהם שאלנו / עד כזית, עד כביצה

 

נענינו אמרו בחמה / כי אין בידם מאומה

אוי לה לאותה כלימה / ואוי לה לאותה בושה

 

אוי לעיניים כך ראו / ספרי קודש חוצות מלאו

על כתף ראשם ישאו / עד לא יוכלו מלט משא

 

הכו אותם עד חורמה / בשאת נפש, ביד רמה

מכה רבה ועצומה / לא זורו ולא חובשה

 

ראשי העדה, גבירים / חובשו בבית האסורים

בשלשלאות קשורים / לביזה וגם לשמצה

 

נוטפים ירבו על זוחלים / על עשירי עם גדולים

היו עניים ודלים / כלתה פרוטה מכיסם

 

חבל עליהון דאבדין / כסף, זהב אזמר גדין

ספדיא עליהון ספדין / בתר דנבא אזלה רישא

 

ספוד אגדיל כל הימים / על חיבורי חכמים

אין קונה להם בדמים / ספרי פרישה ודרישה

 

יגוז וימרוט כל שערו / כל מחבר על חיבורו

חכם יבין לאשורו / נסרחה חכמה, נמאסה

 

יריעות ספרי תורה / עשו מרצופין בתפירה

עלי זאת שקים אחגורה / ובאפר אתפלשה

 

נורא בעם רם נשפכה / בערה ולא שכבה

אל אלהים ה' ככה / בארץ הזאת על מה עשה

 

חמרא בטש שרגא / שם את ישראל לחגא

ורמא עליהו כרגא / עד בלי קצבה וקציצה

 

זכור תזכור ותשיח / עלי נפשי, לא תנוח

ואלך קודר שחוח / אין תנועה, אין הרגשה.

 

קיוינו טוב, והנה רע / רב צער וגדל פרע

גזר-דין נגזר לא נקרע / והנה הנגע פשה

 

אחרי זאת רע מצאנו / צרות רבות סבבונו

לחם אזל מכלינו / כסות בקרה לא נמצא

 

מרבדים טובות חשובות / חליפות שמלות רבות

את הכל לקחו לרבות / כלי בית וכלי קופסא

 

צדיק וישר משפטו / כי עונותינו היטו

הרבינו מאוד לחטא / ומכתנו אנושה

 

ציוה האל חסדו לנו / לא נהרג אחד ממנו

נשים ובתולות לא עינו / לא היתה בזה קדשה

 

אחרי ימים של צער / חמת מלך כאש בער

תלה אנשים בשער / מיתה משונה מאוד קשה

 

מי מעין עיני יזובו / על מדינות שנחרבו

כסוכת כרם נחשבו / וכמלונה במקשה

 

יחד בערי מערב / הזיק נחש, שרף ועקרב

ואורם חשך וערב / היו לקמיהם לשימצה

 

צר ומצוק מצא אותם / עד מהם המירו את דתם

ומהם מסרו נשמתם / על קדושה רם ונישא

 

יללה אגביר וקינות / על טטואן שרת מדינות

ממנה התחילה פורענות / ותהלך אש ארצה

 

 מר אצרח על העירה פאס / דל כבודה, הודה אפס

מקור משחת מעין נרפש / כי הוציא אותם החוצה

 

ידוו הדוים עליה / על בתי כנסיותיה

אבלו אנו פתחיה / קינה כאלמנה אשא

 

צר ואור חשך בם להיות / רפת של סוסים עשויות

בתים היושבים בנויות / אוצר לכלי מחרשה

 

דברו בגאות פימו / אויבים לנתק מוסרותימו

כהמית ימים יהמו / את נאות יעקב נירשה

 

ועברתם כי קשתה / צרעת ממארת פשתה

בארצות החיים הייתה / יד נטויה זאת עושה

 

דופק וגולל חפרו / ועד היסוד ערו ערו

להוציא המת מקברו / חרפה שברה חבי אנושה

 

בדברי סופרים זאת היתה / ליבעי איניש רחמנותא

עד לזבולא בתריתא / מענה על זאת נבקשה

 

רחמים ירבה ועתירה / לעת מצוא זו קבורה

משום ביזיונו וכפרה / מצא אותם טובה מצא

 

איש היעלה על דעתו / ישפוך אלוה בחמתו

על מתים שכבר מתו / ועונם כבר נרצה

 

הן מאוד הרבה מר לי מר / על כל צדיק חסיד גמר

איכה תוך קברו לא נשמר / מן הראשונות זו קשה

 

רצון מאל חי יתעלה / למתים יעשה פלא

תהיינה עצמות אלה / עצם אל עצמו הגישה

 

נקוה ארוכה להם / בשר וגידים עליהם

ורוח יבוא בינהם / ויהיו בריה חדשה

 

חבלי משיח ראינו / ולא רץ לבוא אלינו

כל היום אליו קוינו / בחשיקה, בחפיצה

 

זכור אל תפר בריתך / והצל, הצל עמך

עשה למען תורתך / הטהורה, הקדושה

 

קדוש אלהי אברהם / למה תהיה כאיש נדהם

מתי מלך ככפיר ינהם / ואתה אל רם ונישא

 

חובה מוטלת עלינו / להתפלל אל מלכנו

בשלומו יהיו לנו / גילה רינה וגם דיצה

 

זה היום עשה ה' / שלח את קנא קנאי

אליהו יראו עיני / גוי אל גוי חרב לא ישא

 

קדוש ישראל מבטחו / מהרה ישלח משיחו

יראו ישרים ישמחו / וכל עולה פיה קפצה.

 

המשורר רבי שלמה חלואה ממכנאס שחי בשנים אלה, תיאר בשירו את חילולם של ספרי התורה ובתי הכנסת בפאס 

 

אם אזכרה תלאות / דמעותי כיאור יורדים

אחרי מלא קוראות / צרות רבות ונדודים

באו אלי כצבאות / שודדים ברוב גדודים

יום פסח שני, הוא אות / למצורעים נפרדים

 

בַּתֵי ערי חומה / חתר צר צוררי

שבו ואחלמה / בזז בן אדמה

לשאיה ( שממון, חורבן ) ולשמה / השיב עיר הדרי

וסחב ספר תורה, לעין בני גבירה

 

אוי, אוי, אוי עלי היכלות / בתי תפלות

לדוברי נבלות / בֵּית וַעַד לזונה

ונשים שכולות / ובתולות שלולות

ואנשים לתלות / בשער המחנה

 

משכן שכינה בית קודש

צר כמו מתבן הִדֵּש

ביום ברק בעיר קדש

ספר תורה / צר הערה

לשרפה, משם בארה.

 

רבי מרדכי בן משאש ממכנאס שחי בשנים אלה, כתב קינה על גזירות יזיד בין השאר

 

כניסיות נאמנה, עשרה הם ושמונה

איך לשמה ( חרבן, שאיה )  ולשנינה / יהיה מקום דרשה…

ספרו תורות נקרעות / ביד זידים נטבעו

 

באותה תקופה פעל בצפרו רבי שאול ישועה אביטבול 1740 – 1809, הכותב : " שבזמן הבלשת נשללו כל ספרי התורה שבבית הכנסת. 

בית ספר מודרני.

המידע הראשון על בית ספר בפאס הוא בדו"ח של " אגודת אחים " ל- 1881 – 1882. בית הספר מנוהל על ידי אברהם בן שימול, אשר מקווה לקבל הקצבה שנתית מכל ישראל חברים. בכיתה הראשונה חמדו שלושים תלמידים מגיל תשע עד עשרים, ביניהם מוסלם בן 26.

הם משלמים שכר לימוד, והמנהל מוכן לקבל גם תלמידים שאין ביכולתם לשלם. לאחר התכתבות של מספר שנים בין כל ישראל חברים ואגודת אחים, הגיעו להסכם בדבר מימון משותף בחלקים שווים להחזקת בית הספר שנפתח באוקטובר 1882. כ-21 שנים אחרי פתיחת בית הספר הראשון של כל ישראל חברים בתיטואן. שלמה בן עוליל מונה מנהל.

הוא הצטיים לא רק במסירותו לחינוך, אלא התערב גם למען יהודים שנאסרו או שסבלו מהתנכלויות. צוות המורים כלל מורה לעברית ומורה לערבית. מספר התלמידים בשנה הראשונה היה 100, מהם 40 לא שילמו כל שכר לימוד.

טכס הפתיחה נערך בשני במרס 1884. פקידים צרפתיים שיבחו את המנהל שעשה רבות תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן נערך טכס בהשתתפות שגריר צרפת שרל פרו      Feraud,ויעקב בן עזרא המורה לעברית ביקש את הפייטן רבי ש. אזולאי לחבר פיוט מיוחד לאירוע.

הבחינות השנתיות נערכו בתכסיות, מלוות הצגות על ידי התלמידים, בנוכחות דיפלומטים. בשנות השמונים ביקרו צרפת, בלגיה ופורטוגל, ששאלו את התלמידים על ידיעותיהם בצרפתית, ספרדית וערבית, ובשנות התשעים ביקרו שגריר בריטניה וחברי הפרלמנט הבריטי שבחנו אותם באנגלית, שהרי בית הספר נתמך על ידי אגודת אחים בלונדון.

בביקורים אלה חולקו פרסים לתלמידים נצרכים ומצטיינים. מספר התלמידים עלה רק במעט, באשר לפי דו"ח בשנת 1892 נמנו רק 120, מהם 65 שלא שילמו שכר לימוד. דומה שהמספר הקטן של תלמידים נבע מתוך גישה שמרנית לחינוך בייחוד על ידי הרבנים, למרות שרבי אבנר ישראל הצרפתי ואחריו רבי שלמה אבן דנאן התייחסו באהדה לבית הספר.

בסוף שנת 1890 התמנה לניהול בית הספר יוסף קונקי יליד גיברלטר 1870, וסגנו היה יוסף בן שמחון. לפי ידיעה מנובמבר 1895 יזם המנהל פתיחת מטבח לעניים, בו קיבלו הנצרכים מזון. במכתב שכתב הרב שלמה אבן דנאן לכל ישראל חברים בכ"ג טבת תרנ"ז – 1897, שיבח את כל ישראל חברים על פתיחת בית הספר ואת מנהליו הנ"ל. 

באותה שנה הייתה יוזמה להטיל מס על הבשר כדי לממן את החזקת בית הספר, אבל אחדים מהחכמים התנגדו כי אין זה היטל פרוגרסיבי, והחליטו להטיל מס על העשירים בלבד. המנהל הבר של בית הספר היה א. אלמליח, שהיה פעיל גם בתחומים החורגים מחינוך.

הוא הוכיח את יכולתו הארגונית בסיוע לקרבנות ההתנפלות על יהודי פאס באפריל 1912. לאחר הפסקה בגלל המהומות, נפתח בית הספר בראשון ביוני 1912. הוא דאג לריהוט חדש לאחר שזה ניזוק על ידי הפורעים. נוספו ששים תלמידים חדשים ומספרם בשנה זו היה 300 תלמיד.

חינוך הבנות.

בעייה חמורה יותר מבחינת החברה הדתית הייתה פתיחת בית ספר לבנות, שהרי חכמי פאס כמו גם במקומות אחרים בעיקר בערים הפנימיות צפרו, מכנאס ומראכש, לא ראו בעין יפה חינוך ממוסד של בנות, מחשש שתצאנה לתרבות רעה.

חינוכן המסורתי שניתן על ידי האם או הסבתא הסתפק במצוות ובמנהגים הקשורים לרעייה  ולאם היהודית, וכיון שלא חלה עליה החובה להתפלל ולקרוא בתורה, אין היא חייבת ללמוד לקרוא. בית הספר נפתח בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר הראשון לבנות בתיטואן, בניהולה של הגברת בן שימול.

לפי דבריה בחודשים הראשונים באו אליה רק כעשרים תלמידות, וב-25 בנובמבר 1900 התקרה מספרן למאה. הבעיה הייתה שבנות רבות עזבו את הלימודים בניגוד לרצונן כדי להינשא, והמנהלת סירבה  לקבל בנות נשואות.

היא כתבה שהרב הראשי רפאל אבן צור השתומם שבית הספר התמלא בתלמידות בזמן כה קצר, וחשב שיהיו לה לכל היותר מתריסר תלמידות. נראה מהדברים שחכם זה התייחס ביחס חיובי לחינוך הבנות בבית הספר.

בשנת 1901 ביקרו רק שמונים בנות בבית הספר. בתי הספר של כל ישראל חברים בפאס לא הביאו תועלת רבה. עד 1912 לא יכלו התלמידים לעשות שימוש מעשי בהשכלתם, ונשארו למעשה במסגרת החברתית המקצועית השמרנית.

ייתכן שהסכמת החכמים לפתיחת בית ספר לבנות על ידי כל ישראל חברים נבע מהחשש לגרוע ביותר, והכוונה לתעמולה ולחינוך של המיסיונרים שניצלו את העובדה שבנות אינן מקבלות חינוך ממוסד, וניסו ללמדן קרוא וכתוב ואת המקרא לפי האמונה הנוצרית, תוך ניצול בורותן, נוסף להטבות כלכליות למשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית. ובית ספר יהודי ואפילו בדו"ח של כל ישראל חברים, עדיף היה על פני חינוך לנצרות שהיא עבודה זרה.

לפי דו"ח שנכתב ב-1 בספטמבר 1903, רוב יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים ורבים רואים בפעולתה טומאה. רוב היהודים מעדיפים לשלוח את בניהם לתלמודי תורה קטנים ומזוהמים, בהם לומדים קר עברית ואל כל שפה אחרת.

שלטה אמונה בעין הרע שתגרום לפורענות על כל הקהילה אם אלף הילדים ילמדו כולם בבנין גדול בתלמוד תורה, לכן העדיפו שילמדו בחדרים קטנים ועלובים בהם אין עין הרע פוגעת.

רק בני עניים או כאלה שיש להם מהלכים בחו"ל שולחים ילדיהם לבית הספר של כל ישראל חברים. האוכלוסייה היהודית כמו המוסלמית בעיר זו מצטיינת בקנאות דתית הדוחה כל תרבות אירופית.