דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי יעקב אבן-צור
1673 ־ 1753
מוצאה של משפחת אבi-צור, מהמגורשים שהגיעו לעיר פאס. ענפים מהמשפחה עברו לערים מכנאס וסאלי, במאה vי׳׳ח. מתוכה יצאו תלמידי חכמים אשר הותירו אחריהם יצירה ענפה בכל תחומי היהדות, בפסיקה, בהגות ובשירה. מבני משפחה זו בולטת דמותו של רבי יעקב בן רבי ראובן אבן-צור, שנולד בפאס באייר 673ו. אביו, רבי ראובן, היה חסיד ובעל מעשים, ונמנה על מקימי מרכז התורה במכנאס. בהיות רבי יעקב כבן אחת עשרה שנים, התייתם מאביו. עד אז הספיק ללמוד ממנו רבות וראה בו את מורו ורבו המובהק.
בצעירותו בלט בצמאונו הגדול לדעת, בחריפותו, בהתמדתו ׳באהבתו העזה לספרים. ספרים שלא יכול היה להשיגם, העתיקם במו ידיו. ספרים מוקדמים רבים השתמרו והגיעו לידינו בזכות העתקיו, ביניהם ספר התקנות של חכמי פאס, שהגיע לדפוס. הוא אסף את התקנות שתיקנו חכמי הדורות שקדמו לו, העתיקן אחת לאחת, ערכן לקובץ, והוסיף אליהן רבים מפסקי הדין של חכמים קודמים. בהיותו כבן עשרים, התמנה רבי יעקב לסופר בית הדין בפאס. תפקיד זה נתן לו את ההזדמנות להיות מצוי בקרבתם של חכמי העיר ודייניה, וללמוד ולקבל מהם מסורות ומנהגים. ב-1704, בהיותו כבן שלושים ואחת, התמנה לדיין בבית הדין של רבי יהודה בן־עטר.
ב-1733, התמנה לאב בית הדין, וקנה לעצמו שם כסמכות ההלכתית העליונה בכל מרוקו. הגיעו לידינו מאות רבות מפסקיו, בהם בולטים עצמאותו וכושר הכרעתו, כמו תקיפותו בדין, כלפי ראשי קהל ומקורבים לשלטונות, אשר ניצלו את כוחם לנשל את הפרט. רבי יעקב היה בעל חוש היסטורי מפותח, ובפסקיו ציין פרטים רבים על התקופה, השואלים, מיקומם ותאריכים מפורטים, והם משמשים אוצר בלום לחקר תולדות היהודים במרוקו.
תשובותיו ופסקיו פורסמו בקובץ 'משפט וצדקה ביעקב/ בשני כרכים. בגלל חיכוכים עם ראשי הקהל, היטלים, פגעי טבע ובצורות, נאלץ רבי יעקב לשהות בערים מכנאס וטיטואן, ובתקופות אלו ישב שם כדיין בבית הדין. במכנאס שהה וכיהן כאב בית הדין, למעלה מעשר שנים, ובטיטואן כשלוש שנים, תיקן תקנות רבות בענייני חברה, כלכלה ומשפט. רבי יעקב היה גם משורר וסופר, ושירתו היתה מרובת פנים. כ-400 פיוטים פרי עטו, פורסמו בקובץ שירתו ׳עת לכל חפץ׳. לצד השירים בעברית כתב גם שירה בארמית ובלאדינו.
לבד מנדודיו הרבים, ניחתו עליו גם אסונות כבדים ורבים. רבי יעקב שיכל נשותיו ושישה-עשר מבניו. היחיד מבניו שנותר בחיים לאחר פטירתו, היה רבי רפאל עובד, שכיהן כדיין עוד בחיי האב, ומילא מקומו אחריו. רבי יעקב נפטר בחודש טבת, ב-1753, והותיר אחריו חיבורים רבים, חלקם זכו לדפוס ואחרים מחכים לגואל. פסקיו מצוטטים רבות בתשובותיהם של חכמי מרוקו, מאז ועד היום.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI YAACOB ABENSOUR
RABBI YAACOB ABENSOUR
LE MAIRE DE HALAKHA
Le plus celebre des rabbins de l'une des plus celebres families de Megourachim
installees a Fes apres l'expulsion d'Espagne de 1492 et dont une partie a ensuite a emigre a Meknes et a Sale. Plus connu ses initiales de Yavbetz, considere dans tout le Maroc et meme tout le Maghreb comme la plus grande autorite en matiere de Halakha de sa generation, il a domine le siecle par sa stature de juriste, decisionnaire, commentateur, poete, predicateur, continuateur de la grande tradition espagnole, parlant et ecrivant parfaitement l'hebreu, I'arameen, l'arabe et le judeo-espagnol. Au cours de sa vie tumultueuse, il a siege et preside les tribunaux des trois plus centres de Torah de son epoque Fes, Meknes et Tetouan.
L'annee meme de sa naissance, son pere, rabbi Reouben ( 1638 – 1713 ) repute pour son extreme piete et son erudition, quitta sa ville natale de Meknes pour s'installer a Fes. Greffier du tribunal de Fes, il cotoya les plus grandes sommites de l'epoque comme rabbi Yehouda Benattar, surnomme Rbi elkbir, rabbi Vidal Sarfaty et rabbi Menahem Serero.
Son exceptionnelle erudition lui ouvrit les portes de la magistrature exercant sans discontinuite la fonction de juge pendant un demi siecle. D'une grande integrite et d'un caractere entier, il refusa de se plier aux riches et aux notables
Lore de la terrible famine qui decima la communaute de Fes en 1753, il trouva refuge a Tetouan ou il fut accueilli avec les plus grands honneurs, autorise exceptionnellement a fonder sa propre synagogue alors que les Takanot de la ville interdisaient rigoureusement la construction de tout nouveau lieu de culte. A son retour a Fes desertee par sa population juive, il intronisa pour maintenir les etudes sacrees cinq rabbins qui formerent le celebre Tribunal des Cinq et parmi eux son fils Obed le seul de ses 17 enfants qui lui survecut.
Malgre les malheurs familiaux sans fin dont il fut accable, les famines et les persecutions, il a laisse une ceuvre prodigieuse couvrant tous les domaines, devenue rapidement classique bien que non-imprimee, recopiee a la main de generation en generation en particulier le recueil des Takanot edictees a Fes par les rabbins de Castille.
Son chef- d'oeuvre, Michpat outsedaka Beyaacob, recueil de sentences et de Responsa. Ne fut imprime qu'en1894 aAlexandrie par l'association Dobebe Shifte Yeshenim, fonde par l’emissaire de Jerusalem rabbi Raphael besimon qui edita quelques annees plus tard egalement son immortel recueil de poemes ( 400 ) pour toutes les circonstances Et lekol Hefetz
Plusieurs de ses elegies sur la destruction du Temple de Jerusalem ont ete incorporees dans le rituel des offices de Ticha Beab des synagogues marocaines. Une grande partie de ses ecrits ont ete perdus lors de l,expulsion des juifs de Fes de leur quartier du mellah lors du bref regne sanguinaire de Moulay Lyazid ( 1790 – 1792 ).
Meme apres sa mort il ne connut point le repos, sa tombe ayant été tranferee a deux reprises en 1791 sur edit du Sultan dans le cadre de ses persecutions et en 1884 par le bon sultan Moulay Hassan pour agrandir son palais mitoyen de l'ancien cimetiere juif de Fes.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
192 – אל־מרא תכ׳לי, אל־מרא תעמר.
האשה תרושש, האשה תאושש.
193 – אל־מרא תפררח,אל־מרא תקררח.
מהאשה הששון, מהאשה האסון.
194 – אל־מרא ב־אולאדהא, מא תוואלמהא, גיר בלאדהא.
אשה עם בנים, רק עירה מתאימה לה.
195 מרא בידא אוו צמרא, בא תסמא מרא.
אשה לבנה או שחרחורת, אשה נקראת.
196 אל־מרא עמארא, וואכ׳א תכּון חמארא.
לליווי טובה האשה, גם אם היא טיפשה
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
שוודי בשם AGRELL OLOF 1755 – 1832, שהחל בשנת 1797 כיהן בתור מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר\ ואחר כך סגן קונסול, כותב כי בפאס נהרס בית הכנסת, וגורשו היהודים. כנראה התכוון לקופת שלטונו של יזיד. הוא הוסיף כי המוסלמים נכנסים ללא מעצור לבתי הכנסת, ומתנכלים שם לחכם ולקהל.
שמואל רומאנילי 1757 – 1817, יליד מנטובה שבאיטליה, ביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, והיה עד לגזירות של יזיד. היא כתב כי בימיו : " בוססו המקדשות וישפכו כחי הקדש בראש כל חוצות " ( משא בערב )
הסולטאנים אחרי יזיד כמו סלימאן " המשקם " 1792 – 1822 היו פחות אכזריים, ויהודים ניסו לשקם את בתי הכנסת שנהרסו בימי יזיד המזיד. הקאדי בפאס דרש שהמסגד שנבנה במללאח – ייהרס, ומולאי סלימאן פקד ברוח זו. רבי יוסף משאש כתב " מלך ישר בשם מולאי סלימאן הטה חסד ליהודים לאחר שסבלו מאחיו המלך אליזיד .
אבל כאמור, בניית בתי כנסת חדשים הייתה אסורה על פי " תנאי עומר ", ועל אלה יצאה הגזרה ליהרס או להישרף. בשנת 1808 ניתנה פקודה בתיטואן לגירושם של היהודים, והם הורשו להתיישב מחוץ לעיר בתנאי שלא יבנו בתי כנסיות, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.
בשנת תקע"א נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות, ובהם ארבעה ספרי תורה, וכן ספרי קודש, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר. רבי פתחיה מרדכי בירדוגו כתב כי " השר גזר על פי המלך לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת ".
כלומר לאחר מותו של יזיד המזיד, ועלייתו של הסולטאן סלימאן השלישי, יהודים חידשו את בתי הכנסת, ואלה נשרפו עתה.
לאחר ימי מלכותן של הסולטאן בולימאן, שהיו יחסית נוחים ליהודים, עלה הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1858. בתחילת מלכותו חלה הקצנה כלפי הבלתי מוסלמים בהשפעת ההתעוררות של הוהאבייא. הסולטאן הוציא כמה איסורים והגבלות על היהודים, ביניהם איסור על בניית בתי כנסת.
בעקבות סכסוך בין יהודים בטנג'יר בשנצ 1820, ציווה המושל באישור הסולטאן להרוס את בית הכנסת בעיר. בזמן ביקורו של הסולטאן עבד ארחמאן השני בטנג'יר, ניתנה רשות לבנותו. וזאת הודות להשתדלותו של יהודה בן עוליל, נציגו של הסולטאן בגיברלטר, שבמקום לקבל שכר על שירותו ביקש לשקם את בית הכנסת. מאז מזכירים אותו בלילי כיפור בבתי הכנסת בגיברלטר.
תשלום מיוחד תמורת רשות לפתוח בתי כנסת.
בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים ששלחו שליחים גם למרוקו, פורסם בשנת 1847 כי היהודים משלמים תשלום מיוחד תמורת הרשות להחזיק בתי כנסת בערים מכנאס, תיטואן, פאס, מראכש וטנג'יר. הכותב ציין את מספרם של בתי הכנסת בכל עיר.
שריפת בתי כנסת בקסר אלכביר.
כפי שדיווח יוסף אשריקי, התורגמן של קונסות צרפת בטנג'יר, היה האירוע הבא בליל ה – 11 ביוני 1862, בזמן שלטונו של מוחמד הרביעי 1859 – 1873. בעת שבוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי באלקסאטר אלכביר, בצפון מערבה של מרוקו כ 35 קילומטרמעיר החוף לאראש.
ספרי התורה והריהוט הועברו לבית כנסת אחר, פרצו מוסלמים לבית הכנסת, ריכזו את הספסלים זה על זה, הניחו עליהם את 17 ספרי התורה ושרפום. הפורעים לקחו אתם את כלי הכסף בהם היו ספרי התורה מקושטים, ואת המעילים העשויים ממשי. הפושעים לא נמצאו.
משלחת של הקהילה הלכה לטנג'יר כדי להתלונן, וכדי לקבל את הגנת הקונסולים של צרפת ובריטניה. אלה קיבלום והמליצו עליהם בפני הוזיר. היות ובית הכנסת שיך לבעל חסות בריטית, נקט הממשל בצעדים כדי לאתר את הפורעים. ויש תקוה כי ממשלת מרוקו תעניק פיצוי על הנזק.
בדמנאת נהרסו בתי כנסת.
במכתב שנכתב ב – 22 ביולי 1864 על ידי יהודי העיר דמנאת הוזכר, כי לפני ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו, נשלחה למראקש משלחת של קהילתם כדי להציג בפני הסולטאן מידע על ההתנכלויות כלפיהם.
הם סובלים מידו הקשה של המושל, עד שנאלצו לחפש מקלט במקומות קדושים לאסלאם. אבל לא ניתן להם להגיש זאת לסולטאן, בגלצ הסובבים אותו, והדבר בוצע רק בעת ביקורו של מונטיפיורי. כשהעצומה ניתנה לידיו של הוזיר הראשי באמצעות דיפלומט בריטי שליווה את מונטיפיורי. נזכר בין השאר כי נהרסו בתי כנסת כדי לבנות במקומם מסגדים.
הסולטאן חסן הראשון שלט מ- 1873 עד 1894 השתדל לצמצם את הפגיעות ביהודים. גם מתוך רצון לשיפור היחסים עם מדינות אירופה, אבל אל הייתה לו שליטה על המתרחש במקומות רחוקים מארמונו.
לפי ידעות שהועברו מטנג'יר ללונדון, בעיירה תדלה נבנה בשנת 1885 בית כנסת. סטודנטים מאורים ששמעו על כך, שאלו מהמורה שלהם האם מותר שבית כנסת יהיה גבוה ממסגד. תשובתו כי לפי החוק, מי שכזה יישרף חיים, נשותיו וילדיו ייהפכו לעבדי המאמנים.
אחד מהשומעים מסר זאת ליהודים. כתוצאה מכך ברחו יהודי המקום למראכש. יהודים מקומיים לקחו כמה מהפליטים לשריף, שכתב חוות דעת כי מספיק שהיהודים יהרסו את בית הכנסת. היהודים לא העזו לחזור לעיירתם, עד שהשריף הסכים ללוותם.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
ברכבת ממארסיי לטולוז.
י"ח אב תשי"ד – 17/8/1954
הרכבת יצאה ממרסי בשעת 12.30 בלילה והגיעה לטולוז בשעה 6.30 בבוקר. הקדמתי לבוא לתחנת הרכבת, הייתי הראשון שנכנס לקרון בשעה 11.00 בלילה. לבי לא נמשך לסיורי לילה במרסי. אינני להוט אחרי הקולנוע, ולבית קפה לא מצאתי עניין מיוחד ללכת.
בשעה 12.00 הצטרף אלי נוסע שני – כומר בגיל השלושים בערך, ואחריו אשה מבוגרת בלווית בתה בת הארבע עשרה. הכומר התישב לידי בתא, הוציא מאמתחתו ספר תנ"ך מהודר והתחיל לקרוא בלחש פרקי תהלים במקום תפלת הדרך ( כך אמר לי אחר כך )
התחשק לי לקרוא גם משהו, הוצאתי ספר עברי והתחלתי לעיין בו. כשרק פתחתי את הספר הרגיש הכומר כי עברית אני קורא. פנה אלי באדיבות האופיינית לאנשים מסוגו, ושאל אותי בכדי לוודא את ניחושו.
משעניתי לו שאכן זו עברית, ביקש ממני ללמדו כיצד לדעת הבדל בין " ריש " ל " דלת " ומה הם הבדלי ההיגוי בין " חית " ל "כף " ובין " עין " ל " אלף "
תוך כדי השיחה סיפר לי שהוא התחיל זה עתה ללמוד עברית ושרצונו עז ללמוד את שפת התנ"ך ולבקר בארץ התנ"ך. שאלתי אותו אם כוונתו לארץ התנ"ך היא לבקר במקומות הקדושים לנצרות ? ענה לי שיחד עם זאת, כוונתו העיקרית היא לבקר בישראל ולראות עין בעין איך חיים היהודים במולדתם המחודשת, ולשמוע את צלילי השפה העברית שפת התנ"ך, אשר קמה לתחייה אחרי אלפיים שנה.
כן ביקש ממני שאקרא לפניו כמה פסוקים מהתנ"ך. לצערי השארתי במזוודה שלי במרסי את ספר התנ"ך שלקחתי מהבית ורק קראתי בפניו, בעל פה, כמה פסוקים מספר בראשית ומספר תהלים. שמחתו הייתה גדולה.
שכנתנו לתא, בשומעה כי ישראלי אני, פתחה גם היא בשיחה עמי ושאלה כמה פרטים על הארץ. נוכחתי לדעת כי יש לה מושג מה מהנעשה אצלנו. עיקר שאלותיה היו על קיבוץ גלויות, תהליך מיזוג הגלויות ועל ההתיישבות.
היא גם הודיעה לי שיש לה הרבה מכרים יהודים במרסי ושהיא נפגשת אתם כדי לשמוע חדשות מארץ ישראל בנוסף על מה שהיא קוראת בעיתונים.
יש לה בת נשואה בתוניס ובקרוב תיסע לבקר אותה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לבקר בשנה הבאה בישראל כדי לראות בעיניה את הארץ ותושביה. במהלך השיחה איתה גיליתי כי גדולה התעניינותה בישראל וכי היא משתתפת גם במגבית " ויצו ".
לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי ושאלתי אותה בת איזה לאום היא, ובפשטות טבעית ביותר ענתה כי היא צרפתיה קתולית, אבל היא ידידת ישראל ואוהדת אותה. מי יתן וירבו כמוה בין אומות העולם.
בחוות ההכשרה " סארדליס " שליד העיר טולוז
י"ט באב תשי"ד – 17-19/8/1954
לפני צאת את הארץ נתבקשתי על ידי תנועת המושבים לבקר בחוות ההכשרה בסארדליס, לבדוק מקרוב מש שנעשה בחווה ולשלוח להם את רשמי.
בהגיעי למרסי נתקבלנו, מר גבריאלי ואנוכי, על ידי באי כוח הסוכנות היהודית. למר גבריאלי הכינו מיד את הסידורים להפלגתו לתוניסיה למחרת היום, ולי הודיעו שיהיה עלי לחכות לאניה שתפליג רק בעוד ארבעה ימים, כלומר 20.8 .
מאחר והשהייה במרסי הייתה כרוכה בהוצאות של 2500 פרנק ליום, בו בזמן שההפרש בין טיסה להפלגה באניה היה רק 4000 פרנק, העדיפו אנשי הסוכנות שאטוס במקום לחכות לאניה. הבעתי את רצוני לבקר תחילה בחוות סארדליס, אך נאמר לי שאין בידם לא הוראה ולא תקציב לכך.
אולם קישרו אותי טלפונית עם החבר ורדי, ממשק מסילות שבעמק בית שאן, ששימש כמנהל המחלקה לעליית הנוער בפריז. החבר ורדי קיבל ברצון את מבוקשי אך לא רצה לקבל על עצמו את הוצאות הביקור, כ-10000 פרנק, הואיל ושליחותי הייתה מטעם מחלקת העליה ולא מטעם עליית הנוער ( סדר זה סדר !).
עמק הבכא של יהדות מרוקו.
כ"ד אב תשי"ד – 24.8.1954
מללאח הוא הכינוי בשפה המרוקנית לרובע היהודי במרוקו. אם בימי חלדי תיארתי בדמיוני גטאות שונים, הרי את הגטו בצורתו המרוקנית לא יכולתי מעודי לתאר לעצמי.
אלפי בני אדם מרוכזים בשטח מצומצם ביותר בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות חשוכות והחצרות אפלות. קשה לאדם להעלות בדמיונו שכך מסוגלים אנשים לחיות.
יותר ממחציתם של יהודי מרוקו גרים במללאח, הוא עמק הבכא של יהודי מרוקו והוא, לשמחתנו, גם מקור לא אכזב לעליה לארץ.
המללאח בקזבלנקה.
הרובע היהודי נמצא בתוך לבה של העיר הגדולה והיפה – קזבלנקה, והוא מהווה קונטראסט בולט לעין לבנייני הפאר שמסביבו. רחובותיו צרים מאד, הצפיפות איומה שבו מעלה צחנה, שש נפשות ומעלה בכל חדר שאין בו חלונות וריהוט דל מאוד. פינה בחדר עצמו משממשת כמטבח. השירותים משותפים לשלוש או ארבע משפחות.
המראה מעורר חמלה בלב שליח מישראל שרצונו עז להציל יהודים אלה, לגאול אותם מחיי ניוון אלה ולהביאם לישראל, להבריא את גופם ואת נפשם.
החיים הכלכליים במללאח תלויים על בלימה והפרנסה העיקרית – רוכלות ברחוב. החנויות בנויות ככוכים בקיר, בעל החנות יושב בפנים והקונה עומד בחוץ, משמע ברחוב. מאים מים בבתים, שי ברזים ציבורייםן ברחוב והנשים והילדים צובאים מסביב לברזים אלה, ובעוברם עם כליהם המלאים, נשפכים המים החוצה ויוצרים שלוליות ובוץ.
משני צידי הרחוב הראשי מסתעפות סמטאות צרות ואפלות הנקראות " אימפאס " – מעברים ללא מוצא – ובהם חצרות בעלות שיה עד שמונה חדרים, שבכל חדר גרה משפחה אחת.
נכנסתי לכמה חצרות. גודל החצר שלוש על שלוש ובכל חצר ארבעה חדרים ובהם משש עד עשר נפשות. היו חדרים שהופתעתי מהנקיון ששר בהם, ולעומתם חדרים שהלכלוך שבהם אינו שונה בהרבה מזה שראיתי ברחוב.
באחת הסמטאות נתקלתי בחצר ובה כשמונה נשים יושבות על האדמה וליד כל אחת מכונת יד לתפירה מונחת על ארגז. ערביות מעיר השדה קונות בד ובאות אצל היהודיות לתפור להן את הגלימה המרוקנית הטיפוסית.
בצאתי מ " בית המלאכה זה נתקלתי בנחיל של ילדים מכל הגילים שהתפרץ מתוך אחת הסמטאות. כולם רצו והתרוצצו ללא כל מטרה מיוחדת. חוורון כיסה את פניהם. לאחדים מהם היו פצעים מכוסים מוגלה. עוד אני משתאה למראה עיני וצעקות ילדים הגיעו לאזני מצד אחד. הסתובבתי ומה נדהמתי לגלות ילדים בגילאים 8-10 משחקים קלפים בכסף ובקולניות צורמת אזניים. לשאלתי מנין להם הכסף, ענו לי בקריצת עין ובצחוק " ממזרי ".
לא הבינותי את הרמז. התברר לי לאחר מכן מבן לוויתי, שניהל באותן סמטאות מרכז סוציאלי, כי בשטח קטן זה חיים כ-400 ילדים עזובים לנפשם שאינם מבקרים בכל בית ספר שהוא. המשכתי בדרכי עד הגיעי לחצר אחרת ובה " חדר ". המלמד ישב על הרצפה ומסביבו כחמישים תינוקות של בית רבן בגיל 4-6 והוא מלמדם תפילה וברכות
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הפוליטיזציה הציונית שפקדה את קזבלנקה עם ייסודן של פועלי ציון והפועל המזרחי הייתה כרוכה למעשה במתיחות בין מפלגתית, שלכאורה לא הייתה צריכה להיווצר ; שכן בחירת נציגיה של הפדרציה הציונית הייתה צריכה להתבצע על בסיס ציוני כללי תוך השתחררות מזיקה מפלגתית.
ולא כך היה : כבר בוועידה האזורית הראשונה, ביוני 1946, התפתח עימות חריף בין חברי הפועל המזרחי לבין חברי פועלי ציון, על רקע תוצאות בחירת נציגי הארגון הציוני המרכזי לקונגרס הציוני הכ"ב שהתקיים בשוויץ בסוף אותה שנה.
על פי כמות השקלים שנאספו במרוקו הקצתה הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ארבעה מקומות ייצוג למרוקו. בוועידה האזורית האמורה נבחרו שניים נייטרליים, השלישי רוויזיוניסט, והרביעי – מוריס טימסית – איש הפועל המזרחי.
בחירתו של טימסית, ואי בחירתו של שלמה כגן – ראש פועלי ציון, קוממו את חברי פועלי ציון. פול קאלאמרו הביא את דבר הפולמוס בפני בית הדין של הארגון. אלפונסו צבע ומוריס טימסית דחו את טענותיהם של פועלי ציון, שלפיהן פעלו מתוך אינטרס מפלגתי, והצהירו כי לא ייצגו את הפועל המזרחי בארגון הציוני.
הם האשימו את כגן וחבריו בפוליטיזציה של התנועה הציונית במרוקו ובשיבוש הארגון הציוני המרכזי. בית הדין גינה את שתי המפלגות, אך לא ביטל את מועמדותו של טימסית, בייצגו את תנועת המזרחי בקונגרס הכ"ב.
בשנת 1953 זכתה מפא"י לניצחון מוחץ בבחירות למוסדות הפדרציה והנהגתה, והפועל המזרחי נחל תבוסה ; מקומו הייצוגי היה לאחר מפא"י והציונים הכלליים. במסגרת הפדרציה פחתה פעילות אנשי תנועת הפועל המזרחי, למעט אלפונסו צבע שהוסיף לפעול במרץ בענייני הפדרציה השונים, ובד בבד שמר על האינטרסים של תנועתו בפדרציה.
באוגוסט 1955 ייצג אלפונסו צבע את הפדרציה הציונית בארץ, אל מול הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא הצביע על דחיפות עלייתם של מאה אלף יהודים ממרוקו. לדבריו, יהדות מרוקו מפנה את עיניה בערגה ותקווה אל עבר ישראל.ממנה הכל מצפים לישועה.
אולם, יש לבטא שתי מלים נוראות בפשטותן : עשו מהר ! יש אמנם להביא בחשבון את קשיי הקליטה בארץ וין לזלזל בהם, וודאי מצמצמים הם את ממדי העלייה ; אין אנו מבקשים " מרבד קסמים " בין ישראל למרוקו, כעליית יהודי מתימן בין השנים 1950 – 1951, אבל אנו מעריכים שתפקידנו לדרוש עליית חמשת אלפים יהודים לחודש…..
פרק ב' – הנפשות הפועלות.
תוך הקלה על חוקי המיון המגבילים את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחשוכות מרפא…אתם רשאים ודאי לצפות שהעלייה ממרוקו תהא הדרגתית ותתפרס על פני מספר שנים. אבל, בזה אתם דוחים את החשש שעלייה זו תיפסק.
הוא נענה בשלילה ונאמר לו כי לעת עתה יועלו רק עשרת אלפים יהודים. זו הפעם הראשונה שנקלע לתוך המערבולת הפוליטית הישראלית. הוצע לו על ידי מפלגת " חרות " לקיים הפגנה כנגד החלטה זו, אלא שתמימותו הפוליטית, כדבריו, מנעה ממנו לפעול באפיק זה.
הערתה אישית שלי – וזה היה הדבר בעוכרם של כל מנהיגי יהדות מרוקו שעלו ארצה. זה נוגד מכל וכל את הדעה הקדומה על המרוקאי, וסבור אני, שכניעתה ותמימותה של ככל העדה, היו הגורם הראשי, לאי התקדמות העדה ובניה. אודות נושא זה אפשר לכתוב ספרים רבים, אך לא ארחיב על כך, כי זה אינו הנושא הנידון בספר זה. סוף הערתי האישית – אלי פילו
מכל מקום, אירוע זה עתיד להיות אירוע מעצב באשר להשקפתו על הבעיה החברתית עדתית בישראל. להבנתו, הדימוי השלילי שדבק ביהדות מרוקו בראשית שנות מדינת ישראל נבע מעלייתם החפוזה והבלתי מתוכננת של יהודי מרוקו ומהדומיננטיות של מפא"י שהתעלמה מאופיה המסורתי של עלייה זו.
מעמדם של אנשי הפועל המזרחי – דניאל לוי, אלפונסו צבע ומוריס טימסית – בארגון הציוני המרכזי במרוקו היה איתן, גם אם הפחיתו במשך הזמן את פעילותם במוסדות הארגון וזאת משום התמקדותם הגוברת בפעילות פנימית בתוככי הציבור המקומי הקרוב אליהם.
פעילות זו עיקרה היה חינוך הנוער הדתי והדאגה להעברתו והכשרתו בח"ד בצרפת, ואחר כל להעלאתו ארצה בדרכי העפלה. מאידך גיסא, הם החשיבו פחות ופחות את הפעילות במסגרת הנהגת הארגון, שלא התמסרה די הצורך לתחומים אלה.
אלפונסו צבע עלה עם משפחתו לארץ עם עצמאותה של מרוקו. מאז פעילותו הציבורית רבת הפנים : בענייני עלייה וקליטה, בחינוך גבוה באוניברסיטת בר אילן, בענייני חברה ורווחה, ובהקמת בית הכנסת " עליית שבטים ", המהווה אבן שואבת לקהילה גדולה, תוססת ומגוונת.
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.
ועוד מוסיף הרב הגאון רבי יסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " כרך א' אודות משפחת הלוי בסימן " הלוי "
הרה"ג יהודה הלוי ז"ל, כל נזכר בטופס מטופס פסק דין בדיני יבום, זמן התורף שנת ש"ס. ועוד הרב יהודה הלוי ז"ל, נמצא חתום על פסק דין בדיני מצרנות בשנת תע"ט. עוד הרב מוסא הלוי בן הרב אברהם ז"ל, נזכר בשטר שכירות משנת תקי"ז, עוד הרב יוסף הלוי בן הרב אהרן ז"ל, נזכר בשטר זכיה משנת תצ"ח.
עוד הרב יצחק הלוי בן הרב חיים ז"ל, נזכר בשטר אחד משנת תקס"ד, עוד הרב יעקב בן הרב יוסף ז"ל, כך נזכר בשטר שכירות משנת תקפ"ג. עוד הרב שלמה בן הרב יהודה ז"ל, כך נמצא בשטר עדות משנת תקמ"ד. עוד נמצא בכתב יד ישן נושן, וזאת לאמור בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם, בחודש אדר בז' בו, עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל.
ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד הרב שמואל הלוי אבן יולי יהי אלהיו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת האל על עמו, ויהי לנס, ועוד נמצאו דברים אחרים אשר לא יכולתי להכיר, כי נמחק הכתב מיושן, ושמעתי מרב אחד, כי תוספת " יולי " הוא נוטריקון, " יבואו וישתחוו לפניך ה' " .
והיה סימן על טהרת משפחתם שראויים לעמוד לשרת לפני ה'. עוד מתוך כתב יד כבוד הרב שלום משאש ז"ל, וז"ל : נתבש"ם החכם החשוב והכולל, הרב שמואל הלוי אבן יולי ז"ל, ליל ששי בשבת כ"ו לאלול הרג"ת. הרב חביב הלוי אבן יולי ז"ל, אחי הרב שמואל ז"ל, נתבש"ם ליל שמחת תורה אחר תפלת ערבית, שנת תרי"ג.
עוד הרב יוסף הלוי אבן יולי ז"ל נזכר בטופס פסק דין על עניין ירושה בשנת תרכ"ט, עוד החכם השד"ר, הרב צבי הלוי ז"ל מירושלים עיק הקודש תובב"א, נסכר בסימן תהלה לדוד דף מ"ג , בשיר ששר עליו, עוד כתב, פיוט זה יסדתי לכבוד גביר עלי חסדו בשנת הרעב לתפ"ץ, הל"ה הנבון והחשוב הרב אליעזר הלוי בן צפת והרבה לספר בשבחו.
שירו של רבי דוד חסין : פיוט זה יסדתי לגביר, גבר עלי חסדו, בשנת הרעב לא תקום פעמיים צרה. ושוררתי לכבודו, הלט הוא הנבון וחשוב כבוד הרב הגדול רבי, אלעזר הלוי בן צפת. נועם נורא אל נדרש.
דבר טוב ונעים לבבי רחש / גביר מאש נעלה
לוי מיחס שלשלת יחס / שפ"ת אמת תכון לו סלה
חכם לבב וגם נבון לחש / נודע הוא לשם ולתהלה
אשלם תודות משאת ארוחה / גמולו אשיב עז אתאזר
למי המנחה הזאת שלוחה / ונתתם אותה אל אלעזר
ולמי כל חמדת ישראל תאות / אל ידי נטע נעמנים
ידיו קב לו הן לחַלק יוצאות / לפניהם ברכה טעונים
כפות זהב קטרת מלאות / בשמים וראשית שמנים
לחמו ומימיו הם נאמנים / לאביונים נתן ופזר למי…………….
יהי ה' אלהיו עמו / ותרועת מלך בו יתאמר
אלך עולות יעלה שלומו / ועל אויב לו יהי נִזמָר
ירבה גבולו בבנים כמו / פרץ אשר ילדה תמר
ואמר העם : אמן כן יאמר / אל אדיר בגבורה נאזר למי……………
דגלו עלי אהבה מרבה / אהבת אמת ואמונה
במה אברך אותו בחבה / אשאל מאל שוכן מעונה
בעיני מלך ושרי צבא / ימצא חסד רחמי חִנא
יעטרהו רצון כצנה / יען אשר לא יקרב איש זר למי…………
חן וכבוד ועֹשר נכסים / האלהים אותו יחנַן
זרע טוב כשר שרע אנשים / וגם חַתנוָתָא רבנן – שיהיו חתניו לוקחי בנותיו תלמידי חכמים
קון בן לוי בשירים חדשים / ישיר בבַית המכונָן
בתוך עיר שלם נָוה שאנן / בהקבץ שם עם מפוזר
בבוא מבשר אזור עוד אזר / יוביש ויחפיר עובדי אל זר.
זוהי תעודה ראשונה שבה נזכר שמואל עם הכינוי " אבן יולי ". מהתארים המשבחים אותו ניתן ללמוד, שלא היה חדש בנגידות והספיק להראות יכולתו ולהיות נערץ על אנשי הקהילה. שנת תצ"ב – 1732, היא משנות מלכותו הראשונה של מולאי עבד אללאה 1729 – 1735.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
2. מופת אישי
התנהגות יוצאת דופן של אדם והתרחקותו מתענוגות העולם הזה, דבקות מיוחדת בתפילות, לימוד יתר בתנאים מיוחדים (במיוחד יחד עם אליהו הנביא), צומות ממושכים, מעשי צדקה תכופים וממושכים — מעשים אלה ואחרים יכולים להפוך אדם לקדוש הנערץ על־ידי אנשי סביבתו.
ברור שלקבוצת אנשי המופת שייכים רוב הקדושים שהם דמויות היסטוריות, והעדויות מספרות על מעשים אלה שהתרחשו בחייהם, אבל בדיעבד מייחסים את אותם המעשים גם לקדושים אגדיים.
צומות ממושכים או צניעות באכילה מאפיינים קדושים מסוימים: ר׳ אלעזר הכהן היה מפסיק את צומו רק פעמיים בשנה, בשבת יתרו ובראש השנה: לאלה סוליכה ועקנין נהגה לצום כל הזמן, ופעם צמה באופן רצוף שישים פעם ששה ימים: ר׳ אבנר הצרפתי היה אוכל בשר רק בשבתות: ר׳ שלמה סויסה ניזון כל חייו רק מביצים שהטילה תרנגולת שהיה מגדל בביתו, ור׳ רחמים מזרחי נהג בחייו לאכול רק לחם יבש שהיה מכניס לתוך ספל מים: ר׳ דוד בוסידאן היה אוכל רק חרוב, חתיכה בבוקר וחתיכה בערב.
לימוד תורה מופלג ובעיקר עם אליהו הנביא, הוא סימן היכר של קדושה ורבים הקדושים שמסופר עליהם שזכו למעלה זו. מעניין לציין שתכונה זו מיוחסת לקדושים גם לאחר מותם, ומסורות רבות מספרות על לימודיהם של הקדושים ליד קבריהם או בסמוך אליהם. בין הקדושים שהיו לומדים עם אליהו הנביא אפשר למנות את ר׳ אברהם בן־ איבגי, ר׳ דוד בל־חזן, ר׳ דוד פרץ, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ חיים פינטו, ר׳ יוסף פינטו, ר׳ יעקב אביחצירא, ר׳ מרדכי דיין, ר׳ שלום בר־חני ור׳ שלמה טאנזי.
הלימוד נערך בדרך כלל בלילות: ר׳ דוד בל־חזן למד תמיד אחרי חצות, ור׳ מרדכי דיין בין שמונה בערב עד למחרת בשתים־עשרה: ר׳ שלמה טאנזי ור׳ דוד פרץ היו לומדים עם אליהו הנביא כל מוצאי שבת. ר׳ דוד פרץ נעלם פעם לשבועיים, ומסופר שהיה עם אליהו הנביא בשמים.
לראות או לשמוע את קולו של אליהו הנביא נחשב לזכות גדולה: אשתו של ר׳ דוד בל־ חזן היתה מביאה לו כוס תה והיתה רואה רק אותו אבל שומעת שני קולות: אשתו של ר׳ שלמה טאנזי הציצה וראתה את הרב לומד עם אליהו הנביא והחדר כולו מואר: משרתו של ר׳ חיים פינטו, ר׳ אהרון אבן חיים, שמע פעם שני קולות מחדרו של הרב והביא לו שתי כוסות קפה. כאשר שאל הרב מה פשר הדבר ושמע מפי משרתו שהוא שמע שני קולות, בירך אותו על שזכה לשמוע את קולו של אליהו הנביא: המשרתת של ר׳ יעקב אביחצירא ראתה פעם שלושה אורחים בחדרו של הקדוש ושלחה לשם את המשרת עם ארבעה ספלי קפה. כאשר נכנס המשרת ראה את ר׳ יעקב אכיחצירא יושב לבדו. כך הבין הקדוש איזו זכות גדולה יש למשרתת שלו.
זכות גדולה זו אינה נעדרת סיכונים. מי שרואה את אליהו הנביא או שומע את קולו חייב לשמור את הדבר בסוד. שכן של ר׳ יעקב אביחצירא שראה פעם אור גדול בוקע מחדרו של הרב ולא שעה לאזהרותיו שלא להציץ בחדרו יותר, התעוור, ורק לאחר שהתחנן הרבה נעתר ר׳ יעקב אביחצירא וריפא אותו: כאשר נכנסה בתו של ר׳ חיים פינטו באופן פתאומי לחדרו וראתה שם שני אנשים, אמר לה אביה שעכשיו שהיא ראתה את אליהו הנביא והיא איננה ראויה לכך, נגזר עליה למות או להתעוור כשתתחתן. גזירה זו התבטלה מאוחר יותר בזכות התנהגות טובה.
משרתו של ר׳ חיים פינטו ששמע את קולו של אליהו הנביא התבקש על־ידי הקדוש לא לגלות את הסוד עד לאחר מותו, וכך עשה.
מעשי צדקה מזכים את האדם ויכולים להקנות לו את הקדושה. ידועים במעשי צדקה מיוחדים הקדושים ר׳ דוד מאיית יעיש,ר׳ חיים פינטו הגדול שנהג לשבת כל יום שני וחמישי בפתח ביתו ולאסוף צדקה לעניים:ר׳ חיים פינטו הקטן שהיה דואג לעניים ומטפל בחולים ור׳ מרדכי תורג׳מן שהיה חכם ותמיד עזר לתלמידיו. בין הנשים הקדושות התפרסמו במעשי צדקה האחיות אל־כוואתאת, שכל עני שבא לביתן קיבל מאחת כוס שמן ומן השנייה כוס שומן: לאלה סיתי בן־סאסו, שכל יום חמישי היתה אופה כיכר לחם גדולה בגודל ארבע ככרות לעניים: לאלה סוליכה ועקנין, שבחדרה היו קופות של ארבעים צדיקים, יהודים התאכסנו אצלה וכל ערב חג היתה מחלקת לעניים לפי צרכיהם ודואגת לתלמידי חכמים: ולאלה סעדה שהיתה נותנת נדבה וצדקה.
נורמות מוסריות קפדניות וצניעות מפליגה משמשות כקריטריון לזיהוי קדוש. ר׳ אלעזר הכהן נזהר שלא להביט בנשים, ובדרכו מביתו לבית הכנסת וחזרה היה עוטף את ראשו ואת גופו בציצית וכך לא ראה אותן. כשישב ליד ביתו, נזהרו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, מלעבור ברחוב על־ידו. לנשים אסור היה לנשק את ידו של ד׳ דוד נחמיאש. ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן תאמצות נהרגו על־ידי מוסלמים לאחר שסירבו לשכב עם מוסלמיות. מסורת אחת מספרת שסול הצדיקה נהרגה על־ידי מוסלמי מפני שלא הסכימה לשכב אתו.
לפעמים מעשה מופתי אחד יכול לזכות אדם בתואר קדוש, כמו במקרה של סול הצדיקה שהעדיפה לקדש את השם ולמות כיהודיה טהורה על־פני נישואין למוסלמי:והמקרה של בנת אל־חמוס שנהרגה על־ידי המוסלמים כדי להציל קבוצת רבנים וחכמים מארץ־ישראל שהתאכסנו אצלה והואשמו על־ידי השלטונות במכירת יין למוסלמים. לאלה לונה בת־ כליפא טיפלה במסירות בקדוש ר׳ יהודה גדול גלעדבחייו, ולאחר מותו טיפלה במסירות בקברו.
בזכות מסירותה זו נהפכה בעצמה לקדושה.קדושים מספר שזכו לתואר קדוש עוד בחייהם היו שייכים למשפחות יהודיות שמידת קדושתן עברה מדור לדור. עצם השייכות למשפחה כזאת אינה מקנה זכות אוטומטית לקדושה, אך היא יכולה להקנות עדיפות־מה להשגת התואר קדוש כאשר היא מלווה בהתנהגות מופתית: מותו של באבא דו, הוא ר׳ דוד אביחצירא, נועדה לבוא במקום היהודים שהמוסלמים ביקשו להרגם: ר׳ חיים פינטו הקטן התפרסם במעשי צדקה ור׳ מאיר עראמה, מאיית עראמה, היה ידוע בצניעותו וחי רק מנדבות.
Une histoire de familles-J.Toledano-Aboulafia
Aboulafia
Nom patronumique d'origine arabe, surnom votif compose fe l'indice de filiation Abou ( le pere ) et du substantif arabe " afia " ( la sante ), le pere de la sante, l'homme qui est en bonne sante ou plutot a qui on souhaite lonhue vie et bonne sante, devenu nom patronymique aussi bien les Juifs que chez les Musulmans.
Un des noms les plus illustres de l'histoire du judaisme espagnol. Selon une tradition transmise de generation en generation, la famille descendait de la tribu de Judah, de la famille royal de David.
Au moment de l'expulsion d'Espagne eb 1492. les membres de cette grande famille ont trouve refuge principalement en Italie, dans l’empire ottoman et en Eretz Israel. Le nom s'etant illlustre essentiellement de en dehors de l'Afrique du Nord, en Turquie et Eretz Israel, et comme il est impossible de citer les noms de toutes les celebrites, nous nous concenterons des plus marquantes.
Aures formes : Affia, Boulafia, Abulafia. Au XXeme siecle, nom extremement rare, porte au Maroc par les descendants d'une famille originaire de Tiberiade qui s'était etblie au milieu du siecle dernier a Mogador, et en Tunisie par des descendants d'originaires de Livourne
Rabbi Aabraham Aboulafia
1240 – 1292. Un des premiers kabbalistes espagnols, ne a Saragosse, il voyagea longtemps en Italie et en Terre sainte. Apres son retour en Espagne' il se plogea dans la mystique, publis son chef d'œuvre, " Sefer Hayosher "' et finit par s'auto proclamer Messie, s'attirant les foudres du grand maitre dela Halkhade la generation, rabbi Shlomo Ben Aderet de Barcelone.
Don Sanuel Aboulafia
Un des homes les plus riches d'Espagne a la fin du XVeme siecle. Il edifia la plus belle synagogue de Tolede qui portait son nom. Son immense fortune causa sa perte. Accuse de conspiration par l'archeveque de Tolede, il fut torture puis mis a mort en faveur de l'eglise.
La synagogue apres avoir ete transformee en eglise, Santa Mariala Blanca, srevit pendant des siecles d'entrepot. Rachette par l'Etat Espgnol dans les annees 30, elle a ete transformee en 1964 en musee national del Transito consacre a l'etude du judaisme sepharade.
En 1972, les descendants de la famille Toledano, conduits par le mecene et industriel Jacques Toledano, a l'occasion de la commemoration du 500eme anniversaire de l'Expulsion, ont organise un office de Minha dans la synagogue pour la premiere fois apres 500 ans.
Rabbi Haim Aboulafia
1160 – 1744. Reste dans l'histore comme le reconstructeur de Tiberiade. Ne a Hebron d'une famille originaire d'Espagne, il fut nomme en 1725 grand rabbin de la metropole de l’empire ottoman, Smyrne, ou il publia de nombreux livres dont le plus celebre " Etz Hahayim "' commentaire du Pentateuque selonla Hakkhaet Maimonide.
A la demande du nouveau gouverneur dela Galilee, il revint a l'age de 80 ans reconstruire la ville de Tiberiade. Il reussit en quelques annees a repeupler la capitale dela Galilee, desertee pae sa population juive 70 ans auparavant, a y edifier des sunagogues et des yechuvots, soulevant le plus grand enthousiasme dans toutela Diasporaet plus particulierement au Maghreb.
C'est ainsi que son contemporain, le grand poete marocain, rabbi David Hassin, lui consacra un poeme elogieux dans son celebre receuil, " Tehila Le David : " Beni soit le rav etz hayim, ministre des armees de l'illustre famille des Aboulafia. Sue sa tete la couronne divine, de tout l'univers le peuple se tourne vers lui, poue entendre les paroles de la sainte torah.
La Villeil a repeuplee, ses remparts il a fortifies. Le plus grand titre il lui a rendu – celui de maison d'etudes ". En 1742' le rabbi Hayim Benattar de Sale, l'auteur se l'immortel liver " Or Hayim ", arriva a Tiberiade' en route pour Jerusalem. Rabbi Hayim aboulafia l'accuellit avec les plus grands egards et le supplia de se joindre a lui pour poursuivre la reconstruction de la ville, mais il continua a Jerusalem pour y fondes sa propre Yechiva, " Knesset Israek ", comme il l'avait promis a ses bienfaiteurs et mecenes du judaisme italien
Izmir (en grec : / Smyrni), connue autrefois sous le nom de Smyrne, est le deuxieme plus grand port de Turquie (apres Istanbul), et la troisieme ville du pays par le nombre d’habitants. Elle est situee sur la mer Egee pres du golfe d’Izmir. Ses habitants sont les Smyrniotes.
Rabbi yossef Aboulafia
Fils de Meir-Issachar, rabbin emissaire envoyer queter au Maroc pour les yechivots de Tiberiade. A la fin de sa mission' il decida de s'installer a Mogador ou il mourut en 1894
Rabbi Yossef Shemouel Aboulafia
Rabbin de la ville de Mazgan dont le port fut reouvert au commerce international apres sa reconqute sur les Portugais en 1780' attirant une importance communaute juive. Ouvertau monde moderne, il voulut, contrairement aux autres rabbibs, effrayes par son caractere laic, doter sa communaute d'une ecole moderne et, avec l'aide du consukl de France, checha, des1877, aconvaincre l'Alliance israelite Universelle d'y ouvrir un nouvel etablissement, maus malgre tous ses efforts. Ce n'est que pres de trente ans plus tard, en l'an 1900, que Paris envoya le premier instituteur u ouvrir l'ecole
Haim Aboulafia
Grand commercant a Mogador a la fin du XIXeme siecle. Il s'installa avec toute sa famille a Londres, ou ill devint un des notables les plus en vue de la comminaute sepharade. Une de ses filles, Hana, epousa le grand marchand de Mogador Jacob Corcos, mort en 1951.
Autre source.
ABOULAFIA ou AFIA ou BOUAFIA : nom d’origine arabe compose de ‘abu (pere ou homme) et de ‘afiya (sante, tranquillite), donc l’homme en bonne sante ou à la vie tranquille.
ABOULAFIA Abraham ben Chemouel
(1240-1291?). Originaire d’Espagne (Saragosse). Rabbin, talmudiste, cabaliste et poete, il voyagea au Moyen-Orient. Il est l’auteur de plusieurs ouvrages dont Guet Hachemot (Document sur les Noms); Sitre Torah (Les mysteres dela Torah), un commentaire mystique sur le Guide des Egares; Or hasekhel (Le rayonnement de l’intelligence) sur le tetragramme; Sefer ha’ot (Le livre des lettres); Sefer haye hah’olam haba (Le livre de la vie du monde a venir), sur les noms divins; des ouvrages polemiques et un commentaire surla Torahet Sefer Yetsira (Le livre de la creation). Sa pensee cabalistique, qui se fonde sur la theorie des dix Sefirot (Emanations), utilise les differentes approches comme la combinaison des lettres, la guematria (valeur numerique des lettres des mots) et le notarikon (acronymes) pour atteindre l’extase.
Il developpa des techniques de meditation basees sur la recomposition des noms divins, la respiration et la musique afin d’atteindre a la communion avec la divinite. Bien que plusieurs de ses œuvres majeures se soient perdues, on sait qu’il influenca les doctrines cabalistiques dans le monde chretien. Ses idees prophetiques et mystiques eurent aussi un retentissement certain, ce qui entraina l’hostilite des rabbins de son epoque comme Rabbi Chelomo Ben Aderet.
ABOULAFIA Haïm ben David
(1700?-1775?). Originaire de Turquie. Rabbin d’Izmir et de Larissa, il s’installa a Salonique puis de nouveau a Izmir ou une grande partie de ses œuvres fut detruite a la suite d’un incendie. Il est l’auteur de Sefer mitsvot gadol (Le grand livre des mitsvot) qui fut brule et de Nichmat hayim (L’ame de la vie).
ABOULAFIA Haïm ben Moché (Hazaken)
(1660-1744). Originaire de Palestine (Hebron). Rabbin d’Izmir et de Safed, il contribua au developpement de la ville de Tiberiade. Il est l’auteur de Mikrae kodech (Saintes convocations) sur Pessah; Yossef lekah (L’enrichis-sement du savoir); Yachrech Yah’acov (Jacob etendra ses racines) et de Chih’boud Yah’acov (L’asservissement de Jacob).
ABOULAFIA Haïm ben Yah’acov
(1580-1668). Originaire de Palestine. Rabbin et talmudiste a Hebron, il dirigea une yéchivah. Il fit partie d’une delegation envoyee a Gaza afin d’authentifier les propheties de Nathan de Gaza, l’un des disciples du faux messie Chabbetaï Tsvi.
ABOULAFIA Haïm Nissim ben Itshak
(1775-1861). Originaire de Palestine. Rabbin de Tiberiade, de Damas puis Grand rabbin de Jerusalem, il est l’auteur d’ouvrages encore manuscrits.
ABOULAFIA Issakhar Haïm
(1726-1781). Originaire de Turquie. Grand rabbin de Belgrade, il fut elu president de l’Academie talmudique de Sofia. Ses ouvrages furent brules lors d’un incendie.
ABOULAFIA Itshak ben Moché
(1824-1910). Originaire de Palestine. Rabbin de Damas, il prit des decisions rabbiniques et halakhiques considerees comme radicales, ce qui lui valut la critique des rabbins et des chefs de la communaute de Damas. Il est l’auteur de Pene Itshak (Le visage d’Isaac) en six volumes.
ABOULAFIA Méir ben Todros Halévi (RAMAH)
(1165?-1244). Originaire d’Espagne (Burgos). Rabbin, poete, talmudiste, cabaliste et president des communautes sepharades, il fut membre du Tribunal rabbinique de Tolede. En desaccord avec certaines des idees de Maimonide sur la resurrection, il ecrivit des recueils de decisions juridiques et de poesies synagogales comme Sefer Iguerot (Epitres), un recueil de lettres au sujet de Maimonide, en collaboration avec d’autres rabbins; Sefer perat pratim (Le livre des details infimes) ainsi qu’un commentaire talmudique redige en arameen.
ABOULAFIA Todros ben Yossef Halévi
(1220-1298). Originaire d’Espagne (Burgos). Rabbin, cabaliste, dirigeant communautaire et conseiller àla Courdu roi Alphonse X, il est l’auteur de plusieurs ouvrages cabalistiques et de commentaires dont Otsar hakavod (Le trésor de l’honneur).
ABOULAFIA Yah’acov (XVIe-XVIIes.).
Originaire de Palestine. Grand rabbin de Damas, il dirigea une yechivah qui porte son nom.
ABOULAFIA Yah’acov ben Chelomo
(1550-1622). Originaire de Syrie. Grand rabbin d’une Congregation espagnole de Damas.
ברית- בעריכת אשר כנפו-תרומת ספר התורה של משפחת כנפו למרכז העולמי בירושלים
ביום ראשון כ"ה בסיון – 9-12-2012
התקיימה במרכז למורשת מרוקו בירושלים הכנסת ספר תורה עתיק יומין – 300 שנה – אשר היה שייך למשפחת אשר כנפו. ספר התורה נתרם על ידה ביום פטירתה של זהרה כנפו ז"ל אשת רבי יוסף כנפו.
התמונות באדיבות של ידידי מר אשר פרץ
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן-השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.
חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.
אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.
בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.
סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.
אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.
יצחק נבון
נשיא כבוד של המרכז העולמי
מול חומות העיר העתיקה מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה – סמל חי לשאיפתם של יהודים אלו מדורי דורות. מחנה ישראל היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שהוקמה ביזמת אנשים פרטיים, ירושלמים ילידי מרוקו.
בשנת 1860 נוסד למעשה ועד העדה המערבית והיה מפעל חלוצי של עולים מצפון אפריקה, זאת לאחר שהצליח סוף־סוף דוד בן שמעון להביא לידי היפר
אולם תצוגה בקומה ב'
דות המערבים מהעדה הספרדית.
עוזיאל חזן, כותב חוברת זו, אסף חומר היסטורי ומדעי שנכתב על השכונה וראיין אנשים שהתגוררו בה – ביניהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, נזירים, כמרים – ואנשי ציבור שהתגוררו בשכונה או קשורים אליה מתחילת המאה עד היום.
מתוך הדמויות האלה, שעליהן כתב עוזיאל ברומן שבכתובים, דלה גם את סיפורם של הבתים בשכונה, סיפורים נוקבים ואנושיים של דלות עקורה ושל ניכור, עם דבקות במנהגים, במורשת ובהוויי חיים.
אני תקווה שחוברת זו תשמש נדבך חשוב ללמוד תולדותיה, אופייה ומורשתה של השכונה ובוניה ותהיה חומר עזר לסיורים מודרכים במרכז העולמי, הממוקם בלבה של השכונה ובמבנה העתיק ביותר שלה.
המרכז העולמי נוסד כדי לשמור ולחזק את מורשת יהודי צפון אפריקה וערכיה תוך הדגשת השוני והמגוון שגיבשו את ייחודה.
אנו עדיין שוקדים על השלמת הקומה האחרונה של הבניין המיועדת לתצוגה קבועה ולהפעלת המרכז החינוכי האור־קולי.
כפי שהצלחנו בשלב הראשוני, כך אנו מקווים להשלים גם את השלבים הבאים.
גם אתם, המבקרים והקוראים, מוזמנים לתרום לכך על ידי הצטרפות לאגודת ידידי המרכז, וראו בבית זה ביתכם.
דוד סוזנה
יושב ראש הנהלת המרכז העולמי
המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה
המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ממוקם בבניין שברחוב המערבים 13. הבניין שימש בעבר כולל לעדת המערבים (להלן ״בית הכולל״ שבנספח). בנייתו ושיקומו של המרכז הושלמה לאחר שוועד העדה המערבית פינה את אחרוני הדיירים בבניין בשנת 1988. הבניין שופץ והורחב ומשמש כיום מוזאון ומרכז לתרבות ולמורשת יהודי צפון אפריקה.
בשנה זו הושלם השלב העיקרי של בניי
על פי רוב היא מעוטרת גם בפסוקי קוראן, במוטיבים גאומטריים ובמוטיבים של צמחים. את עבודות הפסיפס הצבעוני, ״הג׳יליז״, ביצע האמן תלמודי מולאי טאייב מהעיר פאס שבמרוקו, ואת עבודות הנגרות – דומיניק קורסינוקס ממרקש. לוחות העץ עשויים מארז אטלנטי הגדל בהרי האטלס.תו ושיקומו של המרכז על פי התכנון הכללי של האדריכל דני יזרעאלי מישראל, ועיריית ירושלים וגופים מוסמכים אחרים הכריזו עליו אתר בעל ערך היסטורי ואדריכלי. את הפטיו תכנן האדריכל אלי מויאל ממרוקו. את עבודות הגבס, ה״סטוקו מודכאר״, המיוחדות לבנייה המרוקאית והאנדלוסית בסגנון הספרדי־מורי עשה האמן לאמן אל חוסיין באמצעות החברה הקואופרטיבית לעבודות מלאכה ופיסול בגבס מקזבלנקה. זוהי אמנות מיוחדת של עיטור המצויה גם באנדלוסיה ובולטת בארמון אלהמברה שבגרנדה, והיא מלאכת מחשבת עדינה של כיור, רקומה כתחרה ועשויה גבס וטיט המודבקת לכתלים ולתקרות ונצבעת בצבעים שונים.
מטרותיו ושימושו של המרכז הוגדרו כאמור בתכנית בניין הערים: אולמי תצוגה, סדנאות לימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. המרכז מצוי בקשר הדוק עם עיריית ירושלים ועם משרד החינוך והתרבות לשם הקניית ערכים חינוכיים והיסטוריים ושילובם בתכניות החינוך הלא פורמלי. במרכז יש ספרייה הולכת וגדלה לשימושם של חוקרים ומעיינים, ובה פרי יצירתם של סופרים, של רבנים ושל מלומדים יוצאי צפון אפריקה בנושאי דת, הוויי, תרבות, ספרות יפה ועוד. בכוונת המרכז לרכוש ספרים בנושאים אלו גם בשפות אחרות.
בארכיון המרכז מצויים מסמכים של ועד העדה המערבית על פעולותיה במשך דורות מאז 1860, ומטרתו לרכז ארכיונים של הקהילות השונות של יהודי צפון אפריקה בארץ ובעולם, לרבות תצלומים, סרטים וכדומה.
האדריכל מתכנן המרכז, מר דני יזרעאלי, כותב לנו: ״חשיבותו של המרכז העולמי למורשת יהדות המגרב חורגת בהרבה מחשיבותו ליוצאי ארצות אלה. חשיבותו מרובה לא רק להיסטוריה של ירושלים בעת החדשה, שלאחר היציאה מן החומות, אלא גם לשכונת מחנה־ישראל, ׳שכונת המערבים׳, לתהליך של שיקום ושיפוץ בניינים ויציקת תוכן חדש בבניין ישן.
שכונת מחנה־ישראל, למרות שלא היתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, היתה השכונה הראשונה בה גרו בפועל יהודים מחוץ לחומות. המבנה של המרכז העולמי הינו אחד הבניינים הראשונים שנבנה בשכונה, אם לא הראשון שבהם. הבניין כלל מבנה חדרים הבנויים סביב חצר פנימית וכל זאת מעל בור מים – לאיסוף מי הגשמים. ריבוי המפלסים וגגות הרעפים שהיו בו מעידים על בנייה שלא בהינף אחד, אלא, כנראה בשל חסרון כיס, בנייה בשלבים.
למרות הבנייה בשלבים, נראה כי מלכתחילה היתה מודעות לחשיבותו של הבניין, שכן הוא נבנה כאמור סביב חצר פנימית שהיתה תחומה בקשתות אבן מכל צדדיה, וגובהו היה בסופו של דבר, שלוש קומות מתחת לגג הרעפים. עמוד
בבואנו לשפץ את הבניין ולשקמו עמדה בפנינו בעיה מורכבת במישור העיצובי והערכי – הואיל והבניין נועד לשמש כמרכז עולמי למורשת תרבותית ־ כיצד לבטא נכונה את המורשת התרבותית של יהדות המגרב, האם לפי העולם הרוחני, הצורני והחומרי שהיה חלק מהווייתם כאשר יצאו מארצות הגולה בדרכם לארץ, או לחילופין לבטא את המציאות הרוחנית, הצורנית והחומרית שקידמה את פניהם בארץ. פער זה הקשה על פתרון הבעיה, מה גם שהבניין נטוע בתוך מרקם שכונתי היסטורי, ׳שכונת המערבים׳, שיש להתחשב בו.
הפתרון האדריכלי שהתגבש, בסופו של דבר, היה של שיקום ושיפוץ מאופקים ביותר של הצדדים החיצוניים של הבניין, על מנת שלא לפגוע בהרמוניה עם המבנים סביב, ולהימנע מעיצוב חריג לסביבתו ועל ידי כך להמחיש הלכה למעשה את מצבם הפיזי של המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות כחלק מן המורשת הסביבתית.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
8 – חמור על גבי חמור.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.
היה חמר אחד ולו חמור, שהיה כל הזמן עובד אצלו. אמר האיש בלבו : כואב לי על שהחמור שלי עובד הרבה. לפני שאתן לו אוכל, אשאל אותו מה הוא רוצה במתנה.
בערב הביא האיש אועל לחמורו. ראה החמור את האוכל ורצה לאכול. אך כל פעם, כשהחמור ניגש לאוכל, היה האיש מחזיק אותו באזניו, מונע את ראשו מלהתקרב לשוקת. ושואל אותו….איזו מתנה אתה רוצה ממני ? מגיעה לך מתנה, כי אתה עובד קשה.
הסתכל בו החמור פעם ועוד פעם ולא הבין דבר. הוסיף האיש לשאול עוד כמה פעמים את אותה השאלה עצמה, עד שהחמור הרים את שתי רגליו האחוריות והעיף את האיש החוצה.
חזר האיש אל החמור ואמר לו…אילו ידעתי שאת זה אתה רוצה, לא הייתי נותן לך אפילו לאכול…
אמרו על אדם זה כשראוהו רוכב על חמורו…חמור על גבי חמור.
مقالات باللغة العربية – جوهرة إسرائيل تعود بعد اربع وستين سنة لتضيئ مجد يروشلاييم اليهودية
جوهرة إسرائيل تعود بعد اربع وستين سنة لتضيئ مجد يروشلاييم اليهودية
في خطوة تاريخية انتظرها شعب إسرائيل منذ زمن، أعلنت بلدية يروشلايم عن إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” الذي تم تدنيسه وتدميره من قبل الغزاة العرب خلال حرب الاستقلال عام 1948.
خاص:”موقع إسرائيل بالعربية”
بشرى سارة: صادقت اللجنة المحلية للتخطيط والبناء في بلدية يروشلايم في الثامن والعشرين من شهر تشرين الثاني من العام ألفي واثني عشر على إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” ( العبرية: تيفئيريت اسرائيل תפארת ישראל)، الذي دُنس، نُهب ودُمر قبل أربع وستين سنة مع دخول العرب المدينة القديمة في (28.5.1948) تحت اسم الجيش العربي.
كنيس “جوهرة إسرائيل”
“قصة الغزو والاحتلال والتطهير الإثني من اجل إزالة الهوية اليهودية عن يروشلايم”
يعد هذا الكنيس من أهم الكنس اليهودية فخامة وجمالا في العاصمة، بني في منتصف القرن التاسع عشر (فترة الاحتلال العثماني) نتيجة كثافة المصلين في الكنس الأخرى المنتشرة في المدينة. تألف هذا الكنيس من ثلاثة طوابق من حجارة فريدة وقبة رائعة اعتُمدت كرمز للعاصمة يروشلاييم القديمة قبل احتلال العرب لها .
من دمر هذا المكان المقدس ولماذا؟
في الخامس عشر من شهر أيار من العام ألف وتسعمائة وثمانية وأربعين دخل الجيش العربي (الأردني) ارض إسرائيل واحتل بطريقة إجرامية وغير قانونية أراضي يهودا وشومرون (يهودة والسامرة)، مطلقا عليها؛ “الضفة الغربية لنهر الأردن”، هذا الاسم الذي أصبح معتمدا لدى وسائل الإعلام العربية حتى يومنا هذا، في محاولة متعمدة إلى تشويه حقيقة ارض شرق إسرائيل التاريخية (يهودا، شومرون والبقيعة) المجاورة للحدود المملكة العربية الهاشمية.
عمد الاحتلال العربي إلى ممارسة أساليب بربرية هدفها الوحيد تغيير الواقع وطمس الحقائق التاريخية اليهودية، بحيث أقدم إلى ارتكاب المجازر نذكر منها (مذبحة كفار عصيون, مذبحة البعثة الطبية لهداسا وغيرها)، وقوّض بشكل مبرمج وممنهج الممتلكات والمباني التاريخية، عبث ودنس المقابر اليهودية، وهدم أكثر من 50 كنيسا عتيقا وأماكن مقدسة، وحرق الكتب السماوية اليهودية، ودمر المدارس وخرب المواقع التاريخية الإسرائيلية الهامة، مرتكبا جرائم حرب عديدة، معتمدا أسلوب التطهير الاثني بحق الشعب اليهودي سكان الأراضي الإسرائيلية (يهودا وسامرة والبلدة القديمة في يروشلايم).
واستمرت هذه الحالة الظالمة حتى تحرير الأرض عام 1967 من قبل جيش الدفاع الإسرائيلي.