פרשת דברים-הרב משה אסולין שמיר
איך יבנה בית המקדש?
י"ב דעות בנושא – כמניין י"ב שבטי י-ה.
וכן, תהליך הגאולה בתפילת שמונה עשרה.
אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן – כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד
(תהלים קב, יד)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
א. אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).
ב. במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.
ג. הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).
ד. רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).
ה. הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".
הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).
ו. הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.
ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל" (במ' טז, כא).
ז. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם… {'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".
ח. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".
ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.
"עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (ש.ע סימן תר"ע).
י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.
"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).
יא . השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).
יב. הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.
תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).
מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:
"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.
ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.
תהליך הגאולה,
כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.
הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).
"ברכת השנים" – "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.
"תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).
"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.
ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות
אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.
"למינים ולמלשינים" – ברכת המינים. דין ברשעים.
"ברכת הצדיקים" – אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.
"בונה ירושלים" – אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".
לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.
הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.
לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).
"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.
"שמע קולנו" – ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.
"רצה… והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו א.ס.ו.
הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".
הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.
התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".
מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).
מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.
"אלה הדברים אשר דיבר משה
אל כל ישראל…
ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).
מי כתב את ספר דברים?
הקב"ה – "אשר צוה יהוה אותו", כדעת רמב"ם ורמב"ן.
או משה רבנו – "אשר דיבר משה",
כדברי רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א, המהר"ל.
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זהו הפס' הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר יהוה אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים".
כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דב' א ט). מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם".
מהאמור לעיל, עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? הקב"ה, משה, או משה רבנו ע"פ רוח הקודש?
לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.
לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.
הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).
הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה, נאמרה מפי הגבורה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבנו "מפי עצמו". שאר החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו, כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים (ובחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה. והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).
וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – 'אשר דיבר משה' – שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמים, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך: "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".
לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ניתן לשאול: מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.
בראיה רחבה של הדברים, ניתן לומר שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים, דוגמת הסיפור על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.
רבי עקיבא הביא לו דוגמא של חיטים ועוגות, ושאל אותו מה עדיף? 'עוגות עדיף' הוא ענה.
כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.
תופעה דומה היא, תושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, שבלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב.
שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה.
רבי אבא התבקש ע"י הרשב"י לכתוב את הזהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י.
רבי חיים ויטאל התבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים המובאים בשמונה שערים: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער רוח הקודש, שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים.
בפתיחת "אליהו הנביא" נאמר: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".
הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב שאינה משתנה לעולם. לא כן תורה שבעל פה המביאה את דברי חכמים לדורותיהם, המתפלפלים על כל דבר ועניין, ועליהם נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". זו הסיבה שתושב"ע נקראת ספירת המלכות, בבחינת הכתוב: "מאן מלכי – רבנן" (גיטין סב ע"ב).
כלומר, המלכות האמתית שייכת לחכמים המפרשים והפוסקים ע"פ התורה שבכתב, ואת תורתם קיבלו ומקבלים מיליוני יהודים לאורך הדורות,
הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, ע"פ ה'.
חומש דברים מהווה גשר לארבעת החומשים. כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר, כך שנוכל להבין אותה (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).
המהר"ל אומר שבכל התורה, הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.
הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.
"אלה הדברים אשר דיבר משה
אל כל ישראל…
ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).
"דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.
הדבורים מייצרות דבש. מצד שני, יש להן עוקץ.
כך דברי תורה: "על הדבש – ועל העוקץ" {שיר}.
המקיים את מצוות התורה, זוכה למתיקות – "ומתוקים מדבש" (תהלים יט, יא).
מצד שני, העובר על מצוותיה – ננעץ ונעקץ ע"י "יחידת עוקץ".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים" (רבנו אוה"ח הק'. דב' א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו עלה לגנזי מרומים ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריה של המילה "אלה" = 36.
בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים הנואם בחסד עליון – "אלה הדברים – אשר דבר משה אל כל ישראל".
את התשובה לשאלה הנ"ל, נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דב' רבא א' א').
"אלה הדברים"… אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה – נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.
ניתן להוסיף, כאשר אדם מקבל תפקיד חשוב, הוא מדלג על כל המגבלות הגופניות והנפשיות, ומתחיל לפרוח בתפקידו החדש, כפי שקרה למשה רבנו.
תופעה דומה, רואים אצל תלמידים המתעלים על עצמם, עם קבלת תפקיד אתגרי, וכן אצל נבחרי ציבור.
"אל כל ישראל". משה דיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ. רבה, שמות ה, ט). דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה ע"פ הפס' בתהלים "קול ה' בכוח" (כט, ד) ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.
כך משה רבינו: הוכיח ברמז את עם ישראל, כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.
המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח').
כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים, ולמשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי, אל חיי המעשה.
לעומת זאת, כאשר הוא זכה בתורה, לשונו התרפאה ויכל לקשר בין עולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה, לחיי המעשה.
תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.
הדיבור, מווסת בין עולם המחשבה לעולם העשיה.
תשע מידות טובות,
אותן מלמד אותנו משה רבינו בתחילת ספר דברים.
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:
א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר,
ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,
ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.
א. "בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.
"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.
ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה לפני ה'".
ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).
ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:
- 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
- 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.
ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.
ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,
ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.
ז. "ולבן" – שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.
על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".
ח. "וחצרות" – רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).
בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.
ט. "ודי זהב" – רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהב – שיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.
רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.
עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל" (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן".
בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.
הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.
להתענג באור החיים
– ליום שבת קודש.
איך יבנה בית המקדש השלישי?
ירד בנוי מהשמים כדברי הזהר ורש"י,
או יבנה על ידינו כדברי הרמב"ם.
"נחם יהוה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,
ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה,
מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה…
כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה
ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב).
אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?
שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.
כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.
כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.
דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).
"הראנו בבניינו – ושמחנו בתיקונו",
של – בית המקדש השלישי.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:
אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.
כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.
השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.
בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.
לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.
המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.
תפילת רבנו "אור החיים" הק' –
על גאולת השכינה:
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.
למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,
זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,
ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,
כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.
המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.
הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.
הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,
רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".
אראנו נפלאות
לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון
א. רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,
שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.
בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).
רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).
הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.
רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.
ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.
"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.
"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.
"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.
אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.
שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.ו.
ב. האריז"ל – יום ההילולה, ה' מנחם אב.
רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].
שורש נשמתו – רבי שמעון בר יוחאי.
שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:
- עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים. ג. עולם התיקון.
וכן בעולם הגלות והגאולה.
קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].
מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.
בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.
תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.
בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.
כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז"ל.
האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.
הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.
ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.
האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.
כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.
מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".
כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.
דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:
א. הרשב"י אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.
ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.
כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.
ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').
ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).
תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.
הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.
ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו: "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.
מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".
מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".
מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).
ו. על הכתוב בהגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו". א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת. א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.
כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).
ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:
לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}
המסר האמוני מהאמור לעיל:
מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.
ה' מנחם אב -יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,
ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה ומייסדה.
ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום.
רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.
שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.
כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.
באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.
ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.
הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.
הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.
בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל.
מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.
הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.
העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.
כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.
בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,
מתוך חסד ורחמים
משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן.
הרכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגולה" הקורם עור וגידים, ובעזהי"ת עוד יצליח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים", ואף יעלה מעלה באור ה'..
ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,
וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.
ברכה והצלחה לנכדה המתוקה אוריה בת קרן הי"ו ודוד אור בן ורדה נ"י לאירוסיהם. בנין עדי עד – ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל"
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
נס האבן: עליונות היהודים במפגש בין הדתות בטיטואן
חלופות עלילתיות נוספות לסיפור מתייחסות בגלוי לנס האבן. על פי נוסחו הכתוב של קוריאט קוריאט, במקום קבורתו של הקדוש הופיעה אבן. הוא מצייר אותה כאבן מונומנטלית בעלת צורה אמורפית, הקבורה בעומק רב ורק חלקה העליון גלוי מעל פני האדמה. בסיום הוא מתאר את קדושתה, את ביקורי המאמינים והנשים המתפללות לאלוהים ואת המייחלות ללידה קלה בעזרת הצדיק. מקבילה זו מייחסת לאל את נס האבן, אם כי לא באופן מפורש, ומקנה לאנשי חברה קדישא הילה של בעלי אומץ הנוטלים את גורל קהילתם בידיהם ומצילים את בן הקהילה הזקוק לעזרתם. הערבות ההדדית והשמירה על גורלו של הפרט הרווק, החולה או העני היו חלק מן הנורמות הכתובות ומהתקנות של הקהילה היהודית בטיטואן.
הערת המחברת : מקבילה זו עומדת בניגוד ובהתרסה לסיפורים על אודות פחדנותם של יהודים, בעיקר מול נוכחותם של מוסלמים. לדוגמה, תיעדתי מפי מידענים סיפור קלסי הנפוץ גם בטיטואן: ארבעה גברים יהודים הלכו בדרך ולפתע נתקלו בשני ערבים. מה עשו? החלו לרוץ במלוא המרץ. שאלו אותם: ׳למה כל כך נבהלתם?׳ ענו: ׳כי אנחנו היינו לבד והם היו שניים׳. מנהיגי הקהילה נהגו לחזק את גאוותם של בניה תוך ניסיון להסיר את המורא ואת תחושת ההשפלה, לכן אמרו להם: ׳הרימו את הכובע והביטו ישר, נכוחה, ללא פחד׳. ראו: פינטו־אבקסיס, הטווס, עמ׳ 225. ברי אפוא שסיפור זה על אומץ ליבם של אנשי חברה קדישא ומנהיגי הקהילה נועד לאותת ליהודי טיטואן כי יש לנהוג ללא מורא כאשר נמצאים בתוככי המרחבים המוסלמיים המובהקים, גם כאשר החיים מוטלים על הכף. בהתנהלות המתוארת יש אספקטים של חלום, היות שהיא מתרחשת בלילה ומשולבים בה מוטיבים של התחפשות לשדים או לרוחות רפאים. בכך היא נקשרת לעולם הדמיון המאפשר חירות, תנועה ושחרור ממצבי מתח וחרדה שבהם היו נתונים היהודים כמיעוט בסביבה מוסלמית. ע"כ
מקבילה אחרת המציגה את נס האבן כהוכחה לעליונותם של היהודים על פני בני שאר הדתות מובאת בספרה של שרה ליבוביצ׳י. על פי אותו נוסח, היה רב חכם מאוד שהתהלך באותו יום לא נודע ברחובות המדינה בעודו שקוע בשרעפים. הרב חלף מבלי משים על פני דלת של מסגד, והמוסלמים שהיו עדים לכך צעקו: ׳נס!׳, כיוון שלו היה עושה את הצעד ונכנס פנימה, היה זה סימן שברצונו להצטרף לאסלאם. החכם התנצל, אך ללא הועיל; המוסלמים הזהירוהו כי אם יחזור בו מהרצון לקבל עליו את דתם (שהם כאמור ייחסו לו רק מעצם העובדה שחלף על פני דלת המסגד), יתלו אותו בשער העיר. אולם, הוסיפו, אם יקבל את דתם, יזכו אותו בכיבודים. מה עשו במקרים כאלה בטיטואן? מתו על קידוש השם. וכך עשה גם רבי יצחק כהן. אנשי חברה קדישא התלבשו ברוחות רפאים לקחו את גופתו וקברו אותה בבית הקברות היהודי. המוסלמים שלחו כלבים בניסיון לאתרה, אך סערה שהתחוללה לילה קודם מחקה את עקבות נושאי הגופה והמחפשים שבו חפויי ראש. ׳נס!׳ קראו היהודים. הגלגל התהפך, באותו רגע ממש נפלה אבן מן השמיים וכיסתה את הקבר הטרי, אבן קבועה ויציבה על הקרקע.
במקבילה שמביאה ליבוביצ׳י הצגת נס האבן כסמל לניצחון היהודים על המוסלמים מודגשת מאוד באמצעות החזרה הכפולה על הקריאה ׳נס!׳, בפעם הראשונה מפי המוסלמים ובפעם השנייה מפי היהודים. החזרה על אותה קריאה בדיוק ממחישה את רעיון ׳הגלגל [שזהתהפך׳ – נס האבן מופיע בסיפור כאמת ׳קבועה ויציבה' המגחיכה את נס הליכתו של הרב מול דלת המסגד ומבטלת אותו. גם הסערה המוחקת את עקבות אנשי חברה קדישא, מוחקת באופן סימבולי את עקבות צעדיו של הרב ומחזירה אותו לתחומי החיים והמתים של יהודי טיטואן.
גרסאות יהודיות אלה לסיפור מציבות בחזית את החיץ שבין יהודים למוסלמים, את חשיבות השמירה על הדת היהודית ואת ההשגחה האלוהית המוענקת למי שמסר את נפשו על יהדותו. מוות על קידוש השם הוא נורמה המוטבעת בגוף הערכים של הקהילות היהודיות בצפון מרוקו, והיא מושתתת על דמותה של סול חג׳ואל, בת טנג׳יר, שהוצאה להורג בעוון כפירה באסלאם בעקבות פסיקתו של בית המשפט האסלאמי בעיר פאס בשנת.1834 מועד הוצאתה להורג אינו רחוק מן המועד המשוער של התרחשות סיפור האבן. אין ספק כי סיפורה של סול חג׳ואל, שהפך לסמל והוליד פיוטים וקצידות רבים, עודד את היהודים לאזור כוחות רוחניים כנגד כוחניות המוסלמים ותרם לפיתוח הגרסה הנידונה כאן. מקבילה זו מעידה אף היא על התנגדות לכפייה ועל שמירת היהדות הן מצירו של הקדוש הקבור תחת האבן, הן מצידם של מנהיגי הקהילה שהובילו אותו לקבורה יהודית.
באתר האינטרנט ’Recuerdos de Tetuán‘ (זיכרונות מטיטואן), המופעל על ידי פעילים נוצרים, מובאת מפיו של חסן, השומר המוסלמי של בית הקברות היהודי בעיר, מקבילה לסיפור, אך כזו שמקרבת בין הדתות. מן המסופר בה עולה כי אכן קבור במקום רב בשם יצחק כהן, המזוהה בכמה נוסחים נוספים כמי שקבור מתחת לאבן, שהיה מקובל ואהוד על מוסלמים ועל יהודים. בגרסתו של השומר מסופר שבליל מותו של הרב גנבו המוסלמים את גופתו וביקשו להטמינה בבית הקברות שלהם, אולם קבוצת יהודים הצליחה להשיבה והרב יצחק כהן נטמן בבית העלמין היהודי כדי שינוח על משכבו בשלום. המוסלמים הגיעו למחרת לבית העלמין וגילו שהרב קבור מתחת לאבן גדולה שאין אפשרות להרימה. כפי שעולה מתיאור חלופה עלילתית זו, חסן אינו מציג עימות על רקע דתי. עמדה זו ניכרת בכמה היבטים: בבחירתו במילים נטולות מטען רגשי, למשל הבחירה במילים ׳להביא׳ ו׳לקחת׳(llevar) לתיאור המאבק על גופת הרב; בהדגשת ייחודו של הרב כדמות המקובלת על שתי הדתות; ובחתימת הסיפור בוויתור מצד המוסלמים, ללא חיכוך או מאבק. מקבילה זו עברה תהליך של הסתגלות במישור האישי, שהרי פרנסתו של המוסלמי השומר על בית הקברות היהודי תלויה ביהודים, ועל כן הוא עשוי לאמץ נוסח המפוגג את המתח בין התרבויות ולהשתמש בשיח ניטרלי היוצר קרבה בינו כמוסלמי ובין המבקרים היהודים וראשי הקהילה הממונים עליו. בסיפורו מובלט הפן הנוסטלגי המחבר בין יהודים למוסלמים באמצעות רב שהיה מקובל על בני שתי הדתות. עם זאת, על פי רשומות אתר האינטרנט הרשמי של בית הקברות בטיטואן, אין רב או אדם אחר בשם יצחק כהן הקבור במקום. החיזוק היחיד להיות הסיפור מעוגן באמת ממשית הוא תצלום האבן ותצלום הבאר המופיעה לידו, הנקשרים לסיפור לפי כמה מנוסחיו, כפי שאראה בהמשך.
מועד התרחשות האירועים המתוארים באגדת הקדושים הנידונה אינו מתועד, אם כי באחת המקבילות מצוין כי בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב ידוע בשם יצחק כהן. מועד זה אף עשוי להסביר את האיום או החשש העומדים בבסיסו של הסיפור כתוצאה ממעתק של מקום (dislocation) בטיטואן: הרובע היהודי(החודרייה) הפך למדינה המוסלמית. באין מסמכים המעידים על קבורתו של רב בשם זה, לא ניתן לחשוף את הגרעין ההיסטורי במלואו. אך כפי שקבע עֵלי יסיף בעניין האגדה ההיסטורית, וסיפור זה עומד בקריטריונים שהציב לה, עיקר חשיבותה אינו בהתאמתה לעובדות היסטוריות ידועות, אלא בנסיבות שהובילו לגיבושה ובדרך שהיא תורמת להבנה ולהכרה ההיסטורית של החברה המספרת אותה. מעתק המקום, שנבע מרצונו של הסולטאן מולאי סולימן להרחיק באותם הימים את היהודים ממסגד ימאא אל כ׳בירה, יכול להסביר את השתהותו של הרב באזור זה, שהיה עד לא מכבר מקום מגוריו. מטרת האגדה היא אם כן להזהיר את היהודים מפני כניסה, ולו בשוגג, לרובע הקודם שחיו בו במשך דורות רבים, והסמוך למקום מגוריהם החדש.
חקובו ישראל גרסון מגולל אף גרסה פואטית לסיפור, שיש בה משום מילוי חללים שהיו פעורים בחלופות האחרות לעלילה, ששלוש מהן מובאות בספרו: התיעוד של אנטוניו אונייבה (Antonio Onieva), גרסתה של שרה ליבובצ׳י וסיפורו של אברהם בוטבול חטואל. בסיפורו הוא מעניק תוקף היסטורי לאגדה דרך עיבוי הגרעין העובדתי וציון שמותיהם של כמה מאנשי החברה קדישא – בהם יעקב בן מרגי, שעמד בראשה, ואברהם לוי, שהיה חבר בה – כמי שפעלו להביא את הרב יצחק כהן לקבורה, לאחר שמסר נפשו על קידוש השם בקפיצה מראש המסגד. גרסון נוקב גם בשם החבר הצעיר דוד מראצ׳ה כמי שהעלה את הרעיון לגלגל אבן שתכסה את גופת הרב, ובכך מחזק עוד את רושם אמינותו של הסיפור. במקבילה זו האבן לא נפלה מן השמיים, אלא כיסתה את המת כתוצאה מפעילותם של אנשי חברה קדישא שהצליחו לדייק בחישוביהם ההנדסיים כך שהתגלגלה ממרומי ההר עד למקום קבורת הרב. ההסבר המדעי למיקומה של האבן, המבוסס על פעולותיהם הארציות של בני אדם ולא על נס שמקורו בעולמות של מעלה, מחזק גם הוא את אפשרות התרחשותו של הסיפור במציאות. סיעור המוחות שמתאר גרסון בא לחזק מוסכמה נוספת הרווחת בקרב אנשי טיטואן – חשיבותו של מקצוע ההנדסה. בעניין תופעה זו מעיר פרופ׳ יעקב בן־טולילה כי הנורמה הייתה להיות מהנדס, ואכן רבים המהנדסים בקרב יוצאי טיטואן. ניתן לומר כי מקבילה זו היא תוצאת תהליך סיגולו של הסיפור למישור האישי, כפי שניסח זאת לאורי הונקו. ההתאמה התרחשה ברמת ההיגוד האישי של המספר – בהתאם לאישיותו, לתולדות חייו ולתפיסת עולמו: גרסון הוא מספר משכיל, שהתחנך ברוח טיטואן ובמוסדות החינוך של ׳אליאנס׳, ומבסס את סיפורו על היבטים רציונליים תוך ניסיון לשוות לו אמינות והיגיון. ציון השמות נועד לעגן את העלילה בהקשר היסטורי ידוע ומוכר לבני הקהילה, קוראיו של הספר, ולהקנות לו ממד תיעודי־היסטורי.
על מנת לחזק את הגרעין ההיסטורי של הסיפור העלום שלפנינו בעיניהם של המספרים, מתווספת לאגדה ההגיוגרפית אגדת מקום המתבססת על הבאר הסמוכה לאבן. כיוון שמקום הררי זה ריק מאדם, מפליא הדבר שבאר מים עומדת בסמוך לו. סיפור באר המים מובא גם הוא באתר המושתת(אינטרנט) Recuerdos de Tetuán ‘, המעיד על עצמו כי הוא מבקש לפרסם סיפורים שהם ׳חלק מן ההיסטוריה של טיטואן, כפי שמגדירים אותם אנשיו. בגרסה המסופרת באתר האשימו המוסלמים בטיטואן את היהודים בבצורת שנמשכה מספר חודשים.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 31
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Altaraz- Elharrar- Ben Elhanan
Ben Elhanan-בן אלחנן
Nom théophore biblique: «Dieu est miséricordieux» (II Sam XXI,. 19; XXIII, 24; Jer XXXV, 4; I Chron VIII, 23, XX, 5), précédé de l’indice de filiation : «Fils du miséricordieux»
Shemariah Ben Elhanan, un des dirigeants de l’Académie talmudique de Neharde'a (Babylone) au Xe s. Parti en mission avec trois autres collègues pour recueillir des fonds au profit de son école, il fut capturé, entre Bari et Sabaste, par l’amiral arabe Ibn Ramabi et vendu comme esclave à Alexandrie où il fut racheté par ses coreligionnaires. Au Caire, il fonda la célèbre Académie rabbinique de cette ville qu’il dirigea pendant le reste de sa vie
Hushiel Ben Elhanan, un des quatre rabbins capturés par l’amiral arabe et vendus comme esclaves au nord de l’Afrique où il fut racheté par ses coreligionnaires. Il présida la célèbre Académie talmudique de Kairouan vers la fin du Xe s
Isaac ben Maïmon Ben Elhanan, Grand Rabbin de Taza en 1287, correspondant de R. Shelomoh Ben Aderet de Barcelone
(Ben Alhansh) Ben Elhensh-בן אלחנש
Ben Elhansh, Ben Elhens־
Nom arabe: «Fils du serpent».
Cette épithète est attribuée aux rabbins en général comme signe de force atteinte par la sagesse et la science et signifie que la morsure de leurs sentences est aussi redoutable que celle des serpents.
Cet appellatif existe aussi sous la forme diminutive berbéro-arabe de Wahnish
Shelomoh Ben Alhansh, rabbin originaire de Palestine, enterré probablement vers 1782 à Ait Taghant, aux environs de Marrakech. Il est considéré comme «Zaddiq» à pouvoirs miraculeux et son tombeau est un lieu de vénération et de pèlerinage
Alharrar-Elharrar-אלחראר
Nom arabe de métier: «Le Soyeux», «Le dévideur et marchand de soie».
Métier jusqu’à nos jours très répandu chez les juifs qui, au Moyen Age, détenaient presque partout le monopole de la teinture et du tissage de la soie, notamment en Espagne, en Sicile et en Grèce. Benjamin de Tudèle, dans son Itinéraire, au Xlle s., mentionne l’une après l’autre les Communautés qui vivaient de cette industrie et qu’il avait visitées dans le bassin de la Méditerranée. Il raconte que les juifs avaient inventé une teinture très en vogue qui portait leur nom et que plusieurs villes d’Espagne, et spécialement Saragosse, comptaient des «cofradías» ou confréries corporatives juives, parmi lesquelles figuraient celle des soyeux. Les nombreux marchands et dévideurs de soie existant encore dans les «Mellahs» du Maroc rappellent cette tradition dont les dernières racines se voient chaque jour extirpées par la concurrence de l’industrie moderne. Ce nom existe également au Maroc sous les formes arabe de Harrar (No. 543), espagnole de Sedero et berbère d’ÂHARRAR
Altarraz-Altaras, Elterraz- אלטראז
Nom arabe de métier: «Le brodeur».
Souvent orthographié : טראס, אלטאראס et טרש , cet appellatif figure dans les anciens documents espagnols son les graphies de Taroç et Teroç.
Ibn Altaraz, auteur d’un ouvrage renfermant les opinions de son maître Abul-Faraj Furkan, fut l’introducteur du karaïsme en Espagne à la fin du XXe s
Abraham Taroç, de Barcelone, est mentionné dans des documents des archives de la Couronne d’Aragon, en 1361
Abraham Davi Teroç, de Barcelone, figure dans des actes notariés de cette ville dans les années 1383-1384
Açday Taroç est désigné comme un des candidats au Conseil Supérieur de l’«Aljama» de Gerona par lettre de la reine Violante datée à Saragosse le 27 avril 1391
Joseph Altaraz, rabbin poète à Damas au XVe s., cité par Na-jara dans Yémé Israel, 144, 72
Nissim Altaraz, fils de Joseph (5), rabbin poète à Damas (XVIe- XVIIe s.)
Moses Altaras, rabbin à Venise (XVIe-XVIIe s.), connu comme auteur d’une traduction en judéo-espagnol du Shulhan Arukh sous le titre de Mantenimiento del aima (Salonique, 1568; Venise, 1609 et 1713), à l’intention des marranes qui ne savaient pas lire l’hébreu. D’après Steinschneider, Altaras aurait seulement patronné la publication de cet ouvrage, dont le traducteur serait un certain Meïr. K
Judah Altaraz, rabbin notaire à Venise en 1609
David ben Salomon Altaraz, rabbin éditeur à Venise (1675-1714). Auteur de la Grammaire contenue dans la Bible in-4.° (Venise, 1675-78). Il édita un rituel de prières quotidiennes (Venise, 1696) et la Mishnah vocalisée et annotée (Venise, 1756-1760). Son testament fut imprimé à Venise en 1714 sous le titre de Sepher Suf Debash
Selomoh Altaras, fils de David (9), éditeur et correcteur à Venise en 1718. Il édita plusieurs ouvrages, parmi lesquels un recueil de prières sous le titre de Leqet ha-Omer (Venise, 1718)
Jacques Isaac Altaras, constructeur de navires et philanthrope français, né à Alep (Syrie) en 1786, mort à Aix (Bouches-du-Rhône) en 1873. Fils d’un rabbin de Palestine, il quitta Jérusalem en 1806 pour s’établir à Marseille comme constructeur de navires et pour faire du commerce avec le Levant. Au milieu du XIXe s., un projet d’installation des juifs russes persécutés dans l’Algérie qui venait d’être conquise par les français vit le jour, et Altaras se rallia avec enthousiasme à cette idée. Armé de lettres d’introduction de Guizot et de promesses d’aide ׳émanant de nombreux juifs influents, Altaras se rendit en 1846 à St-Pétersbourg pour demander au Tsar l’autorisation d’émigration en Algérie de quarante mille familles juives. Le projet dut être abandonné, le Tsar ayant posé à son consentement une condition exorbitante: le paiement d’une taxe de 60 roubles par personne désirant se libérer des stipulations des lois russes qui ne permettaient pas aux sujets russes de quitter définitivement le pays. Altaras fut Président du Consistoire de Marseille pendant plus de trente ans et aida Marini à fonder une école pour les enfants juifs à Marseille. Il fut décoré de la Légion d’Honneur
David J. Altaras, notable de la Communauté d’Alep, fondateur de la première école israélite moderne dans cette ville en 1869
Jacob Moshé Hay Altaras, rabbin né à Sarajevo en 1863, mort à Belgrade en 1919, ayant exercé dans cette ville les fonctions de professeur et d’officiant. Auteur d’une histoire juive en espagnol Tesoro de Israël, 4 vols. (Belgrade, 1890, 1891, 1892, 1894); Zikhron Yerushalayim (Belgrade, 1887); Quehilat Ya'acob, rituel de prières (Belgrade, 1906), Pirqué Abot, avec une traduction en ladino (Belgrade, 1905)
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Altaraz– Elharrar– Ben Elhanan
Page 283
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976- Iflah Semana- Masnot- Pounin
Iflah (יפלח) est peut-être un vieux nom d’homme judéo-arabe berbérisé: Aflah=Iflah. D’après la tradition musulmane, les Juifs d’Arabie envoyèrent à Muhammad cinq délégués pour le questionner sur le Pentateuque et le mettre ainsi à l’épreuve. Parmi ces savants, il y avait Allah et son fils Küddüs (Tabari, Chroniques, t. 1, p. 19). “Tout le monde sait”, me disait le perspicace R. Abraham Benatar de Mogador, “que dans les temps anciens, les prénoms de Allah et lflah n’étaient portés que par des Juifs qui vivaient dans le Sahara. Beaucoup de Juifs de ces régions sont venus s’établir au Maroc et quelques-uns d’entre eux ont transformé en nom de famille le prénom d’un de leurs ancêtres qui était chez eux le mieux connu. C’est pourquoi ils s’appellent maintenant lflah.” On a souvent dit et quelques esprits sérieux ont même écrit en se basant sur une vieille légende que la plupart des premiers Juifs venus s’installer dans les oasis sahariennes avaient été chassés d’Arabie par Muhammad(! ).
Ikheluiyyn, N-lkhelüiyyin (יכלויין), avec l’indice de filiation berbère N {=An=En), ethnique berbère avec le sens “Ceux qui viennent du désert”.
Les lkhelüiyyin sont des Juifs d’origine saharienne. Pendant de nombreuses générations, ils ont été à la tête des Juifs du Todgha dans la vallée du Haut-Draa. Dans les années 1930 Maghaluf N-Ikhelüiyyin était le principal Juif du Ksar de Tinghir (cf. Villes et Tribus du Maroc, Tribus Berbères, t. II, pp. 181-182, 248). 11 s’était opposé à Braha ould al-Hazzan Lamal qui jouissait d’un grand prestige dans les Ksürs du Haut-Draa, disposait de biens réellement importants et soutenait les Français qui n’avaient pu encore occuper ces régions. Les noms des familles N-Ikhclüiyyin et Lamal n’existent sur aucune liste et sont inconnus en dehors du Draa.
Issan, Izan ou Assan (ייסאן), ethnique de nom de lieu(?): Gumiel de Izan dans l’Evêché d’Osma (cf. Suarez Fernandez, passim). C’est un nom de famille peu répandu et qui s’est localisé du XVI׳ au XIX״ siècle à Marrakech où les Issan, expulsés d’Espagne en 1492, s’étaient fixés. Vers 1820, les deux frères Eliyahu et Simon Issan, opulents marchands, s’étaient établis à Mogador. C’est dans cette seule ville que le nom Issan a existé jusqu’à 1912. Cette famille était bien connue pour la générosité de ses membres et leur érudition.
Lugassi לוגאשי)) et Al-Aunghasj, avec l’indice de filiation (בן לאונגאשי) sont deux noms différents et séparés dans les listes rabbiniques. Ils se sont confondus dans les temps modernes. Le premier, plus facile à prononcer et à retenir par des citadins, a prévalu: tous les Al-Aünghasi sont devenus des Lügassi. Ce sont des ethniques de noms de tribus:
- Parmi les Ganfisa de la haute vallée de l’Oued Nfis, les Aït-Waggâs (d’où al-Ügasi-Lugassi) restèrent d’abord en dehors du mouvement almohade puis se soumirent (Lévi-Provençal, Documents, pp. 65 et 223). Les Ganfisa comme les Aït-Waggâs ont disparu depuis longtemps. Ce dernier nom s’est perpétué chez les Juifs Lugassi.
- Au XII״ siècle, les Ünghasa (berbère ancien: Aüwanghasan) faisaient partie de la grande confédération des Gadmiwa qui jusqu’à aujourd’hui ne semble pas avoir changé d’habitat: le territoire situé sur le versant occidental du Grand-Atlas, entre l’Oued Nfis et la vallée de l’Assif al-Mal (Lévi-Provençal, Documents, pp. 62-64). Bien qu’ils soient toujours une fraction des Gadmiwa, les Ünghasa, c’est-à-dire les Aüwanghasan, se sont éparpillés en haute montagne; mais leur nom se prononce différemment, on les appelle Aït-Waggonsan: le Alt a remplacé le Au, le N a changé de place et le Gh, comme il arrive souvent, est devenu un G dur. C’est un processus normal et fréquent chez les Berbères musulmans. Les Juifs de ces régions comme tous leurs coreligionnaires africains étaient plus conservateurs. — C’est à une époque relativement récente que des Lugassi- Unghasi apparaissaient dans les centres urbains du Maroc. Ce nom était inconnu chez les Juifs d’Espagne.
Maimaran, Ma Ymaran, Maimran, Mimran (מאימראן), déformation du mot Màmïràn, plante médicinale (cf. Renaud, Colin, Tuhfat, 112). Rabi Maymaran vivait dans le royaume de Castille et en 1489 il se trouvait dans la petite ville de Marqueda (Baer, t. II, p. 439). La famille Maimaran qui donna au Judaïsme marocain de nombreux rabbins et surtout des leaders, ne commença à briller qu’à partir de la deuxième moitié du XVII' siècle. Joseph, Abraham et Samuel Maimaran furent des personnalités de première importance sous le règne de Moulay Ismaël.
Mairan, Mayran, Merran (מאיראן) : le sens de ce nom de famille est difficile à définir; j’hésite à y voir une déformation du mot “marrano” comme la phonétique le suggère; en Août 1491, Ferdinand et Isabelle adressaient des recommandations à Mosc Caballero, don Cag Aburbe, Yuça Levi et Samuel Mayren, chefs de la aljama de Guadalajara (Baer, t. II, p. 402; Suarez Fernandez, pp. 372, 380). Ce nom était et est encore porté exclusivement par une seule famille jouissant au Maroc d’une bonne réputation. Cette famille est établie à Safi. Suivant sa propre tradition, elle y était depuis le XVI״ siècle et serait d’origine portugaise.
Marache (מראשי) est peut-être différent de Maraji (מראג׳י). Marashi, espagnol Marashé, semble être un nom d’origine orientale, l’ethnique d’un nom de lieu: Marash, ancienne ville d’Arménie. Marashi est un nom qu’on rencontre chez des Musulmans, particulièrement en Egypte au Moyen Age. R. Samuel Marrax, connu à Funtès avant 1490, quitta l’Espagne pour se rendre au Portugal (Baer, t. II, p. 485, n. 2, p. 488). Les Maraché étaient bien connus au Maroc. Ils étaient groupés surtout à Rabat et à Salé. Plusieurs membres de cette famille avaient émigré vers 1735 en Amérique du Nord et y furent parmi les fondateurs de plusieurs com-munautés juives.
Marroqui : cet ethnique de nom de lieu (Marrakesh, Marruecos en espagnol qui a donné Maroc) n’existe dans aucune liste rabbinique; il apparaît pour la première fois en Espagne à la fin du XIVe siècle: Jucef Marroqui, Juif de Cervera (Baer, t. II, p. 428). Ce nom n’a jamais été porté par des Juifs établis au Maroc même. Au début du XVI׳ siècle, les Marroqui étaient des “Chrétiens-nouveaux” fixés aux îles Canaries (cf. Corcos, Sefunot X [1966], p. 58).
Masnot (מסנות) = Masnüt est très anciennement attesté en Afrique du Nord. Ce n’est pas un nom arabe comme le supposait Steinschneider, mais un nom libyque (cf. JQR XI [1899], p. 359; Goitein, Tunisie, p. 578 et n. 46). Le commentateur du livre de Job, R. Samuel ben Nissim Masnut, vivait à Tolède, mais il était originaire de la Sicile. Au moins jusqu’à la fin du Moyen Age, on sait que les Juifs de Sicile étaient généralement des Nord- Africains et particulièrement des Tunisiens. R. Shalom Masnut, originaire de Tunis, s’était fixé à Fès où il eut comme disciples deux des premiers chefs religieux des expulsés d’Espagne et du Portugal, R. Joshua Corcos et R. Nahman Sunbal. R. Shalom Masnut fut également un des correspondants de R. Simon ben Salomon Duran d’Alger.
Mguiyira, avec l’indice de filiation (מגירה, מגירא) dans la liste Coriat, francisé en Algérie: Meguira et Miguerra (Eisenbeth, p. 154). On m’avait informé qu’on prononçait toujours ce nom “ben al-Mguiyira” ce qui signifie “le fils de la convertie (au Judaïsme)”.
Pounin (Punin = פונין) ou Founin (Phounin) est, je crois, ce qu’il convient d’appeler un nom libyphénicien. Je ne saurais lui trouver d’autres origines. Il est formé de פון (Poun, Phoun = Poeni, Phénicien d’Afrique, Punique) et de ין (in, désinence libyque, berbère; in exprime une qualité et joue le rôle d’adjectif—voir ci-dessus, pp. 3 sqq. et ci-dessous, le nom Waknin). Le sens de ce nom est “celui qui est Poun ou Phoun” – “le Phénicien d’Afrique” (comparez Foenkinos).
Je ne sais rien d’une famille Pounin ou Phounin; mais ce nom de famille est mentionné par Abensur-Coriat et par Tolédano, ce qui atteste son existence au Maroc. J’ignore s’il a existé dans d’autres parties de l’Afrique du Nord. Il eut été normal de le rencontrer sur une vieille inscription en Tunisie, terre punique par excellence. Des recherches plus poussées révéleraient peut-être des indications sur ce nom si intéressant.
Semana, Shamana, avec ou sans l’indice de filiation indiquant l’origine (בן שמנה, סמנא) : ethnique de nom de lieu: Semana ou Shamana des auteurs arabes, la Zimena des Chroniqueurs chrétiens de l’Espagne, l’actuelle Jimena située à quelques dizaines de kilomètres au Nord de Gibraltar. C’est à tort que Steinschneider a indiqué ce nom dans son étude sur les noms judéo-arabes en lui attribuant une origine de nom de femme.
Après 1492 (?) Jeuda Zimana est accusé de judaïser et d’inciter la famille de marranes, Benveniste de la Caballeria, a observer des fêtes juives; le vice-chancelier du roi, Alonso de la Cavalleria et d’autres membres de sa famille sont poursuivis par l’Inquisition de Tolède en même temps que Jeuda Zimana (Baer, t. II, pp. 449, 452, 460). Judah Semana (ou, d’après un document arabe, Ben Shamana) était un des banquiers et des conseillers juifs des sultans du Maroc au dernier siècle. Jacob Semana était un des notables de la communauté juive de Mogador dans les années 1925. La famille Semana ou ben Shamana avait vécu uniquement à Marrakech, puis à Mogador; tard venue au Maroc (fin XVII״ siècle?), son nom n’existe sur aucune liste rabbinique.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976– Iflah Semana– Masnot– Pounin
Page 152
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
חלומות פלא וחזיונות
רבינו ממשיך ומספר על שורה של חלומות פלאיים להם זכה לאחר הסתלקות אביו:
בלילה שנתבקש לישיבה של מעלה כשקמתי ממיטתי נפל בפי פסוק זה: ״ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו". ובלילה שני וארא בחלומי את המאור הגדול צדיק יסוד עולם, ים התלמוד, איש אלוקים קדוש כמוהר״ר חיים הכהן זצוק״ל, כולו לבוש שחורים ומעוטף שחורים, ובא ונכנס לביתו של מו״ר אבי, וישב שם ודומם, ואח״כ קם ורצה לצאת. אמרתי לו: ״רבי, לא תצא מפה עד שתברכני!״ ובירכני בברכת מי שבירך. אמרתי לו: ״ברך מו״ר אבי!״ ולא רצה. אמרתי לו:
"רבי, לא תוכל לצאת עד שתברך למו״ר אבי!" פתח פיו הקדוש: ״מי שבירך… הוא יברך הבנים בניו של ר׳ יעקב זצ״ל״
בלילה השלישי סיפר לי מר אחי כמוה״ר חביב הי״ו, שראה בחלומו שבא אליו משרת מן הממשלה ובידו מכתב ואמר לו: "תקח זה המכתב מן הממשלה״. לקחו ומצא כתוב בו: ״מן השמים תנוחמו״. ובתוך השנה הייתי רואה לעט״ר ואומר לי: ״דע בני, שאני מכובד בשמים הרבה, ובפסקי דינים שלי חשובים הרבה!״
עוד פעם אחת ראיתי בחלומי להרב הקדוש כמוה״ר יצחק בן וואליד זצוק״ל בעיר טאנג׳יר יע״א, בבית הכנסת של הרב אברהם טולידאנו זצ״ל, וראיתיו ב׳ פעמים: פעם א׳ כחכם צעיר זקנו שחור, ואמר לי: ״צדק צדק תרדוף״, ופעם ב׳ כזקן וקרא לי ואמר: ״בא בני, אל תירא, אביך מישיבתנו!״ והניח ידו על ראשי וברכני בברכה המשולשת בתורה, וסיים לי: ה׳ ישמרך מכל רע וכו', ישמור צאתך ובואך, מה ביאתך לעולם בלא חטא – אף יציאתך מן העולם בלא חטא.
לא רק בניו, אלא גם מקורביו ומיודעיו של רבי יעקב זכו לחלומות מופלאים שהעידו על גדלותו של הצדיק(שם):
״סיפר לי גביר אחד ממיודענו ומאהובינו, שהיה לו דין לפני עטרת ראשי בדיני ממונות, והוציא אותו חייב, והאיש הזה היה בליבו עליו – שנראה לו שעיקם עליו את הדרך. כשנתבקש לישיבה של מעלה ראה אותו בחלום במקום אחד גבוה ויפה אף נעים ומלמד לדיינים דיני התורה. אמר לו: ״ראית כבודי – על שלא החנפתי והייתי דן דין אמת!״ ומאותו זמן נח דעתו והכיר קדושתו".
♦ ♦ ♦
הערכה רבה רחשו בני קהילת מקנס לרבם הנערץ. את הערכתם הגדולה ביטאו במילים שנחקקו על גבי מצבת קבורתו בבית העלמין שבעיר מקנס, באוהל של רבני משפחת טולידאנו:
"יעלזו חסידים בכבוד. פה נטמן אור ישראל וקדושו, נזר אלקיו על ראשו,. שר וגדול בישראל, ותהי על שכמו המשרה, דן אמת לאמתו, כדת וכשורה, תומך דין יתום ואלמנה בצדק ואמונה.
אהבתו והתמסרותו אל האמת היה עד להפליא, לא ישא פני איש ולא יחת מפני כל גבור ואיש מלחמה, פניו כפני חמה, עט״ר וצ״ת הרה״ג מע״ו מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל, הוא הגבר הוקם על לרב ראשי וראב״ד, בשתי קהלות קדישות, בעוב״י מארקש ובעוב״י מקנס. כל העם מקצה הורידו כנחל דמעה, וזעקו הוי הוי אבד חסיד מן הארץ, צדקת ה׳ עשה.
ובכן היה לאין, מחמד כל עין, ויעקב הלך לדרכו בן ס״ז שנה, עש״ק ביום שריפת התורה יוד אב תרצ״ב, ש׳ יפיפית מבני אדם, על כן ברכך אלקים לעולם לפ״ק תתענג בדשן נפשו ובטוב תלין וזרעו ירש ארץ,
אכי״ר״.
כיבוד אם
לאחר פטירת אביו זכה רבינו לקיים ביתר שאת את מצוות כיבוד אם. הוא הביא את אמו, הרבנית חנה, להתגורר בביתו, שם זכתה לכבוד מלכים עד יומה האחרון. רבינו בעצמו היה מטפל בה ודואג לכל מחסורה.
כדי לשמח את אמו, ולהשכיח ממנה מעט את מכאוביה ויסוריה, היה רבינו ניגש אליה מדי בוקר וערב, דורש בשלומה ושואל לרצונה, תוך שהוא ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים כל משאלה אשר עלתה על דל שפתיה, קטנה כגדולה. לעיתים די היה לה באוזן קשבת, ובמקרים אחרים זקוקה הייתה לעזרה מעשית, אותה הגיש רבינו בלב חפץ, תוך שהוא שש על הזכות אשר נפלה בחלקו.
באחד הימים התנצל רבינו בפני תלמידיו ואמר להם:
צר לי אם אני עייף מעט היום, אך לא הספקתי לנוח כלל בצהריים.
אפילו לסעוד את ליבי לא מצאתי פנאי. היום בבוקר ביקשה ממני אימי לקנות עבורה נעלי בית. לשם כך עליתי לרובע המוסלמי ־ למדינה – שם ניתן למצוא מבחר של נעלי בית שישביעו את רצונה וישמחו אותה. שעה ארוכה התרוצצתי מחנות לחנות עד שמצאתי נעלי בית בדיוק כפי שביקשה. רק אז שבתי אל ביתי להביא לה את הנעליים, אולם היה זה כבר מאוחר מכדי שאספיק לאכול את ארוחת הצהריים…
יתכן שבאותו היום היה רבינו מרוכז מעט פחות בשיעורו, אולם דבר אחד ברור: מראה פניו השמחות על זכייתו במצווה הנפלאה של כיבוד אם, היה שיעור נפלא עבור תלמידיו שלא נמחה מליבם כל ימיהם.
רבינו ניצל את ההזדמנות היטב. הוא הקדיש פרק זמן ניכר כדי להאריך בפני תלמידיו על חשיבות מצוות כיבוד הורים, תוך שהוא מפליג בשבח מצווה יקרה זו.
הנהגה נוספת הוסיף רבינו כדי לכבד את אמו כראוי: המנהג בביתו של רבינו היה שבשבת סעדו המסובים סביב שני שולחנות. בשולחן אחד הסבו רבינו ואורחיו ובשולחן השני הסבו שאר בני הבית – הרבנית והילדים. את מקומה של אמו קבע רבינו לצדו, עמו בשולחן, כאשר הוא עצמו נוהג בה כבוד מלכים, ועומד הכן לשרתה ולמלא אחר כל מבוקשה.
כך, שבת אחרי שבת, יום אחרי יום, עד לפטירת אמו, כלכל רבינו את שיבתה בכבוד ובשמחה, במסירות ובאהבה. מלבד קיומה של מצוות כיבוד אם בשלמות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, זכה בדרך זו להנחיל מורשת זו לדורות הבאים, בצורה של דוגמה אישית מוחשית מאין כמותה.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 106
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד.
המשפחה
רבי אפרים ב״ר אליהו אלנקאוה.
רבי אפרים, מתלמידי החכמים החשובים במשפחה בדורות האחרונים, קרוי ע״ש של רבי אפרים הקדמון. הוא נולד בשנת התרמ״ו. רבי אפרים, יליד סאלי, למד בישיבתו, של רבי רפאל ונתעלה בה מאד. הוא נשלח למרקש כדיין ומאוחר יותר נתמנה לראב״ד אוג׳דה. בערוב ימיו זכה לעלות לארץ ישראל והתיישב בירושלים בשנת התשט״ז. התיידד עם הרב סלמן מוצאפי זצ״ל והתפלל עימו בבית הכנסת ״אהל רחל״. רבי אפרים הותיר אחריו משפחה מפוארת של רבנים ואברכים יראי שמים המפיצים תורה בישראל ובראשם הרב עמרם בנו, ראש כולל ״שער אפרים בית רפאל״ שהוציא לאור רבים מכתבי רבני המשפחה. אחיו הרב מאיר עוסק אף הוא בתורה וממשיך בדרך האבות הקדושים.
רבי מרדכי ב״ר יוסף אלנקאוה
רבי מרדכי הוא בנו של רבי יוסף, בנו של מו״ז רבי מסעוד. רבי מרדכי הוא מתלמידיו החשובים של רבי רפאל ובישיבתו למד תתגדל.
כאבותיו וכיתר תלמידיו הנבחרים של רבי רפאל, למד לרבנות ולדיינות ונשלח לעיר טאנג׳יר במרוקו הספרדית, שם שימש כרב ראשי וכדיין.
בשנים המאוחרות יותר הגיע לקראקס שבוונצואלה, שם שימש כרב עד שנלב״ע .
תפילת חנה
קטע זה אייחד לאישה נדירה בצדקותה, במידותיה ובהנהגותיה, סבתי הרבנית חנה, אשת רבי עמרם אלנקאוה. בילדותה נתייתמה מאביה רבי יעקב סבע, צאצא של רבי אברהם סבע ממגורשי ספרד מחבר ״צרור המור״. אימה הצדקת עיישא, נסעה אל רבי רפאל אלנקאוה עם שני בניה וביתה. רבי רפאל לקח אותה ואת משפחתה תחת חסותו, הקצה לה בית ודאג לכל מחסורה.
בנה רבי אברהם, אודותיו ידובר לקמן, למד בישיבתו של רבי רפאל. בראות רבי מסעוד את אצילותה של הבת חנה, השיאה לבנו רבי עמרם.
זכורני בילדותי את מסירות הנפש שלה בניצוח על מלאכת הבית, על הטיפול בנכדים. בכל עת היה שם שמים שגור בפיה ושלוש תפילות ביום התפללה ליד החלון.
ביתה בסאלי היה פתוח לרווחה, לעניים, לתלמידי חכמים ולשדר״ים מארץ ישראל. בין באי ביתה החשובים היו בקבע הרב רפאל אלנקאוה, בנו הרב מיכאל, השד״ר הרב רפאל ביבאס, הרב אפרים חסאן ועוד. בכל שעה ידעה את השעה המדויקת מבלי להסתכל בשעון, כי ליבה היה מתכונן לחילוף האשמורות כדי להתפלל בביתה [בנץ ובשקיעה] .
זכורני כילד שלאחר שראיתי יהודי מבוגר משה אבוקסיס ז״ל קופץ על גחלי המדורה [במוצאי סוכות כששרפו את ענפי הסוכה], החלטתי גם אני לקפוץ על הגחלים עם חברי. אחת מעקבי רגלי נכוו והגעתי לביתי בוכה ומתייסר. סבתי הרבנית חנה, במתק לשונה ובתבונתה, טיפלה בי בצורה מיוחדת שלא אשכח. היא נלב״ע ללא יסורים ב-י״ט בשבט התשכ״ז.
לאחר שנפטרה הגיעה לביתנו, חברתה הטובה אסתר וסיפרה בהתרגשות רבה שנצלה בזכותה. בליל שבת ישנה בביתה גברת אסתר והנה היא חולמת שחברתה הרבנית חנה מעירה אותה ואומרת לה: ״קומי, נרות השבת נפלו ויש שריפה בביתך, קומי והנצלי״. גברת אסתר קמה ואכן מצאה שהבית החל לבעור, היא נמלטה ושכניה סייעו לה. זכות חנה הצדקת שתפילותיה אינן שבות ריקם, תעמוד לנו ולכל ישראל.
רבי יעקב סבע
מו״ז רבי יעקב, הינו צאצא של רבי אברהם סבע הרב המקובל הדגול ממגורשי ספרד מחבר ״צרור המור״, ״אשכול הכופר״ ועוד. רבי יעקב היה איש תורה ועבודה, אוהב הבריות וממנהיגי עדתו. הוא נפטר בקדושה בצעירותו בביהכנ״ס בשעת מוסף של יוה״כ, בהותירו את אשתו הצדקת, עיישא עם שלושת ילדיהם – הרב אברהם סבע, אודותיו נקרא להלן, סבתי הצדקת חנה ובן נוסף שנפטר בצעירותו.
האלמנה עיישא באה אל רבי רפאל אלנקאוה וסיפרה לו שבעלה נפטר. רבי רפאל הקצה בית עבורה בסאלי, לקח את משפחתה תחת חסותו, דאג לכל מחסורם ואת בנה אברהם הכניס לישיבתו. מו״ז רבי מסעוד בראותו את מידותיה הנעלות של ביתה חנה [סבתי] לקח אותה לכלה לבנו רבי עמרם.
כאן נולד מנהג המשפחה לקרוא הפטרות ביוה״כ. מפאת מות אביו רבי יעקב, נהג דודי רבי אברהם לקרוא את הפטרת שחרית ביום הכפורים. חתנו, סבי, רבי עמרם, נהג לקרוא לעלוי נשמתו את הפטרת יונה של מנחת יוה״כ.
שם המשפחה
את שם המשפחה אנו מוצאים בצורות שונות: אלנקוה, אלנקאוה, אלנקאוא, אנקווא, אנקווה.
הסדר בו רשמתי את הצירופים אינו מקרי, הוא יכול לרמז לתהליך שחל ברבות השנים.
ידוע שספרד בה ישבה גלות יהודה מחורבן בית שני, נשלטה תקופת מה ע״י שלטון ערבי שהשפיע עליה מבחינה לשונית ותרבותית. בשפה הערבית, כאשר תבוא ה״א הידיעה הערבית – אל, לפני אותיות מסוימות, תישמט הלמ״ד וכך נתקבלה הצורה א – נקוה במקום אלנקוה. כמו כן ה – וא״ו בערבית (כמו בעברית בהיגוי הנכון) נהגית כ -W הלועזית.
למקור השם אלנקוה, נמצאו כמה הוכחות וכן סברות המתקבלות על הדעת.
גלות ספרד הגיעה מארץ ישראל והשמות היו עבריים, כפי שנשתמרו כמה שמות כבן עזרא.
רבי אברהם אלנקאוה מביא בספרו ״קול תחינה״, קינות שכתב. בד״כ, בראשי הבתים חתם אני אברהם אנקווא חזק (למשל בקינתו ״אללי לי ואויה לי״) והנה באחת מתחינותיו למנחת תשעה באב – ״אומרה לך עיר הצדק״, חתם שמו בראשי הבתים – אברהם אלנקוה חזק.
כך בספרו ״בינה לעיתים״ כתב פיוט לפדיון הבן – ״אבי צור פודה״ וסימנו אברהם אלנקוה חזק. כך הוא גם חותם בהקדמתו לספרו שו״ת ״כרם חמר״.
יש בזה שם צליל של תקוה לתשועה כדברי הנביא: (א) ״מקוה ישראל מושיעו בעת צרה״
מִקְוֵה, יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ, בְּעֵת צָרָה-ירמיהו י"ד ח'
כך היו רבני המשפחה תקוה, תוחלת ומרפא לקהילה. המשך הפסוק מגלה לנו את גלות ישראל וסבלו לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ, וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן״, כאן מתאר הנביא בנבואתו את מצב ישראל לפני חורבן ביהמ״ק הראשון ונמצא תיאורים דומים לסבל שעבר על יהדות ספרד. בהמשך אומר הנביא ״הלא אתה הוא ה׳ אלוקינו ונקווה לך״.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-
עמוד רטו
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב שחרית בשרח ותרגום לעברית
לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.
השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.
גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרת הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.
ג
הנושאים
- 1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כה ע״ב).
- נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
- מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).
קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה. (שם ח, טו).
פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אם סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לביר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון עלטאן יא׳ודה. [מן כתרת סבאבן ונסאסב די בנא נ־צ׳רבו פיה]. די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבת די באן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכום [אנתום] מאסיין. ורמינא כלאמו מנורא דהורנא. פסבת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומאת כאמלין כאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כאן ענדהא עזיז יאסר. כאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאך למאל די באס כאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כתרת למעזא די כאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכול. ולא מן יוזד חתא [=קאר] סי. והאדאך לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כתר מנו. ומנאיין כאנת בזוע. דיך למחבא די כאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסכין באס דבחו. פלחין חל עיניה פלבכא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני.
אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים. ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשי?! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני.
פאיין מחבתך פייא. די כנת תוזני בדהב תלת מראת פלעאם. ותעטיה צדקה לפדיון נפשי. כליני תפרח פייא יא למא. ועתק בדי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתא להאד נהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פיייא ודבחני. פוזה אלאה עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תג'צבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. בעדמא בקא ליסיר כא יבכי. וירגב ויחזר וידמס קדאמהא. מן כתרת זוע די כאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודפחתו וכאלתו. והאכדאק לולאד לעזאז כאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחצרא באמר אלאה.
למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפתי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
עמוד 445
"אלה מסעי בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר
תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא יחסינו עם הפלסטינים והעובדים הזרים.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"והורשתם את כל יושבי הארץ…
כי לכם נתתי את הארץ.
ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,
והיה אשר תותירו מהם,
לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,
וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).
תורת ארץ ישראל לעם ישראל,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק',
שזכה לעלות ולהתעלות במעלות תורת ארץ ישראל.
"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות:
"א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.
רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:
"והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).
כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.
כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…" (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"
רש"י הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".
לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:
רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".
תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.
רבנו-אור-החיים-הק'
טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:
"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.
גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".
הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 279 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' – אבל הם כל כך אקטואליים. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם. ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.
עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.
"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…
השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.
(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).
במחצית הראשונה של המאה ה-18,
התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'
שפתח את שערי העלייה והגאולה לארץ ישראל,
בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".
במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל – כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.
רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.
רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}
א. שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.
ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".
ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)
בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל – כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.
ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".
רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.
אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.
על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).
על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה, כה).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.
ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".
פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,
ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,
בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.
מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.
המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:
"יקבץ אל – עדר צאנו".
יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.
וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.
חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.
הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.
"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,
בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,
בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).
אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.
הסיבה המרכזית לכך היא:
"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).
שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.
"אעשה נפלאות"
לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,
ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.
"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).
במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.
לאחר הלימוד, החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".
בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.
הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".
צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.
הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.
הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.
הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.
דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.
"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש.
נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.
אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.
נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'
לרב המושב הרב נסים ע"ה.
השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.
כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.
מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות.
זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.
"אעשה נפלאות"
לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,
הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.
מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:
"הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית. משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".
בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה מסר חשוב לדורנו:
"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…
כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".
גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".
הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה
ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,
וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים".
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
- 2. משפחת פאלאץ׳(פאלאצ׳י)
לואי דה מרמול ודייגו דה טורס היו מן הראשונים שתיארו את בני משפחת פאלאץ׳, ששירתו במשך דורות כשגרירים ומיופי כוח בצפון־מערב אירופה, ובפרט בערי הולנד ובהמבורג. שם גדול יצא להם בסחר הטראנס־סהרי, והם הגיעו עד לטימבוקטו באפריקה השחורה הדרום־מערבית. בשיא פעילותם בימי הסולטאן הגדול אלמנצור (1603-1578) הם הובילו יום־יום מאפריקה לשוקי מראכש שלושים פרדים נושאי זהב. כמו כן היה להם מונופול על ייצור הסוכר ושיווקו, והם פעלו רבות בפדיון שבויים. זכות הקדימה שהייתה להם בקניית שבויים ומכירתם הייתה בזכות שליטתם בשפות, ולשם כך היו מגיעים עד תארודנת. חיים זאב הירשברג ודוד קורקוס מגוללים בכתביהם את פעולותיה של משפחה זו. כך בשנת 1596 אנו מוצאים את האחים שמואל ויוסף באמסטרדם כמיופי הכוח של הסולטאן. הם הביאו את כל משפחתם למרכז החדש במערב־אירופה, אחרי שהנסיך מוריס הבין את החשיבות שלהם ושל יהודים אחרים בהתפתחות ארצו.
החוקרים קונסווילו גארסיה־ארינאל וג׳ורג׳ ויגרס כתבו בעת האחרונה על חייהם ופעילותם של שמואל פאלאץ׳, אחיו ומשפחתו, והפכו אותם בכך לפרק היסטורי הממזג את תולדותיו של שמואל, אחיו וצאצאיהם עם פרשיות מדיניות מרתקות במשך כשבעים שנה. בשלהי המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה היו לשמואל, שנולד למשפחה שגורשה מספרד, עסקים שהתפשטו ממרוקו ארץ מולדתו עד לקיסרות העותמאנית, לספרד, פורטוגל, הולנד ואנגלייה. הוא סחר בנשק ובאבק שרפה, ואף היה מרגל כפול. הוא גם שלח ידו מפעם לפעם בשוד ים. כאשר עסקיו עם ספרד פחתו, שבו ועלו הוא ובניו לגדולה. הפעם קשרו את גורלם בפריחתה של האימפריה הימית בהולנד וכן השליכו את יהבם על שליטי מרוקו הסעדים. בני המשפחה הזאת נזכרים עוד ברשימת מייסדי המניין הפורטוגלי הראשון בעיר.
הנכד, מוסא פאלאצ׳י, למד לשונות מזרחיות בליידן ואחר כך השתתף בפעילות המסחרית של המשפחה. בתיאור אנונימי משנת 1638 מסופר שהוא משמש שיח׳ היהודים ברובע היהודי של מראכש. הוא בלשן מוכשר ונואם מצוין, והמלך משתמש בו לשר חיוני בפגישותיו עם השגרירים (הזרים) ובכל קשריו הבין־לאומיים. הוא זכה לאמונם של כל המלכים. בתחום הלמדנות השתמש מוסא במיומנויותיו כדי לסייר בכל קהילות הים התיכון וכדי לדרוש לפני קרבנות הגירוש ועודד את רוחם. באופן אירוני, את נאומו המפורסם ביותר על מוסר היהדות, הוא נשא לפני השגריר הספרדי במראכש.
- 3. הקמת השכונה היהודית(המלאה החדש) במראכש
מחקר חדש על קהילת מראכש מבליט את התרומה הגדולה של השושלת הסעדית, ובפרט של הסולטאן הגדול מוחמר אשיך ויורשיו, להתפתחותה של קהילה זו במחצית השנייה של המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. הודות להפיכתה לבירת מרוקו ולתחנת מעבר למסחר שחצה את הסהרה לחופי האוקיינוס האטלנטי ישבו במראכש שגרירי המעצמות מאירופה. הקשרים שפיתחה מרוקו עם ארצות מערב־אירופה, ובפרט עם ארצות השפלה והולנד בראשן, התרכזו בידי משפחות יהודיות. בני בן וואעיש, פאלאץ/ קאבסה ואחרים הפכו את מראכש לעוד קהילה כלכלית פעילה ולמרכז חברתי שוקק של יהודי מרוקו.
בניית השכונה היהודית החדשה במראכש מעוררת שאלות רבות על מניעי השלטון הסעדי בנקיטת צעד זה בסוף המאה השש־עשרה. לסעדים היה יחס חיובי למיעוט היהודי, והם התברכו בתרומה המשמעותית שהוסיפו המהגרים הרבים שהגיעו למראכש, בפרט עם הפיכתה לבירת הארץ עם ניצחונם על בני הווטסים. הרי העיר לא נודעה בקנאות המפורסמת של ״המדינה״ המוסלמית של פאס. מכאן אין ספק שהגידול במספרם של היהודים שהגיעו מחצי האי האיברי, המאיים על שליטת פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, תבע היערכות אחרת כלפיהם.
מקור למידע על האירועים שהביאו לבניית הרובע החדש הוא הנוסע הפורטוגלי לאון האפריקני, שביקר במראכש בראשית המאה השש־עשרה. הוא זקף את מצבה העלוב של השכונה היהודית בזמן ביקורו לשקיעת השושלת הווטסית השלטת ולהתנוונותה. אפשר שיותר משדבריו שיקפו את המציאות, הם עדות ישירה על השפעתם של דוברים שאתם הוא בא במגע עוד בהיותו בפאס, הידועה ביחסה המתנשא כלפי הדרום בכללו, ובפרט כלפי מראכש, יריבתה זה ימים רבים.
ואכן לא רק העיר פרחה אחרי ביקורו של הנוסע בתקופה הסעדית אלא דור גדול של פריחה פקד גם את יהודיה. הם לא היו מוגבלים בתנועתם ולא סגורים בין חומותיה של השכונה המיוחדת רק להם. לאון עצמו תיאר את יהודי הנגב המרוקני כשליחים מטעם מושלי המחוזות בהרי האטלס. הגדרה זו הייתה מנוגדת להגדרת מעמדם כבני חסות, שלהלכה אסור להם לשרת במצבים שיביאו אותם לשררה על מוסלמים.
על פי כתבי הנוסע לואי דה מרמול, חיו כשלושת אלפים משפחות יהודיות ב״מדינה״, העיר המוסלמית. הנוסע דה טורס, הכותב בפירוט יתר, מנה רק אלף מתיישבים יהודים. בגלל התהום הפעורה בין שני המספרים קשה להכריע ולקבוע אומדן סביר, אך ממקורות נוספים אפשר ללמוד הרבה על המניעים להקמת הרובע, על שנת ייסודו ועל אופי יושביו ומוסדותיו. דברים אלו יסבירו גם את הפער הזה בדיווחים.
בזיכרון היהודי, שנשמר דווקא ב״דברי הימים של פאס״ מאת ר׳ שמואל אבן דנאן, נזכר קיומו של המלאה בשנת 1557. הוא ציין שיהודי מראכש כמעט נכחדו כליל במגפה שפקדה את מרוקו בימי שלטונו של עבדאללה אלגליב. נראה שהוא היה מי שפקד על היהודים לעבור מן ה״מדינה״, שהייתה משותפת למוסלמים וליהודים במגורים ובפעילות הכלכלית. בלטה בפרט נוכחותם של הסוחרים היהודים הרבים בשווקים וב״קיסריה״, השוק המקורה בעיר, שם עבדו אמנים יהודים רבים כצורפי זהב וכסף.
לבד מהגידול המספרי, הבולטות הכלכלית והגישה הנוחה של הממשל ליהודים במרוכז יש סיבה אחרת להקצאת שכונה משלהם ליהודי העיר: קבלת מסים ושירותים מבני המיעוט היהודי. דבר זה שימש מקור הכנסה בכל ארץ מוסלמית, ובפרט כשהגבייה היא מהסוחרים הרבים בשל מחזור פעילותם הכלכלית.
בעיני אמיליה גוטרייך, הסיבה העיקרית להקמת המלאה הייתה בנייתו של מסגד אלמואסין ב״מדינה״. המוסלמים לא סבלו את קיום הטקסים של בני החסות היהודים בשכונותיהם. הדבר לא היה לרוחם כבר כשהיה מספר היהודים מאות אחדות בלבד, ומשגדל מספר המהגרים למראכש, והם מנו אלפים רבים, היה הדבר קשה יותר. בתגובה – הקימו את המסגד, כאמור, דבר שהיה לו תקדים בבניין מערכת המסגדים בפאס(ובמכה) בעבר.
נראה שהקמת הרובע היהודי החדש היה תהליך שנמשך שנים, ומכאן ההבדלים במקורות על מועד הקמתו. מקורות ערביים קבעו את שנת מעברם של היהודים לשכונה המיוחדת לשנת 1560, ויש שדחו את הקמתה לסוף שנות השישים. מכל מקום, השלב הראשון של הבנייה כלל את יצירת התשתית לדיור ולחיים הדתיים והחברתיים בו, וכן הקמת בתי עלמין ומקוואות, תנורים ציבוריים ובתי כנסת למקומיים ולמהגרים הרבים. בניית החומות להגנה על הארמון ועל הרובע הסמוך לו מפני התקוממויות של המון העם המוסלמי ארכה שנים רבות יותר, וכך גם הקמת מערכת ניקוז של מי שופכין, שהייתה נחוצה בעקבות השיטפון החמור שפגע במלאה בשלהי המאה השש־עשרה.
ככלל, הקמתו של המלאה לא עוררה התנגדות מצד בני המיעוט היהודי. אדרבה, אפשר שראו בה דווקא ברכה רבה. זה הקל על היהודים גם בקיום אורח חייהם: בשמירת השבת, בהשכמת הבוקר ובקימה לבקשות בחצות הלילה, בקריאות ליקיצת הישנים. הסליחות מראש חודש אלול והתפילות ברוב עם ובקולות השופר בימים הנוראים יכלו לעורר תרעומת בקרב בני הרוב המוסלמי. הוא הדין באירועי מחזור החיים היהודי: בכל ימות השנה נהגו יהודי המקום להוליך את הכלה לבית החתן בתהלוכה מפוארת ובצהלות שמחה, ולהבדיל, צעדו בקריאות שבר בהלוויות ובטקסי צום ותפילה מיוחדים, שבהם גם תקעו בשופר וזעקו בקולם, כמנהג יהודים עוד בתקופת המשנה והתלמוד.
הקמת המלאה הייתה מפנה גדול בחיי היהודים במראכש. השכונה היהודית הייתה מוקפת חומה מארבעת צדדיה, ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף, המוביל לבית העלמין. מצבות השיש שהיו בבית העלמין הובאו מברזיל. עם גידול האוכלוסייה במלאה הוא כלל גם שטח נוסף ב״שכונת ברימה״. יתר על כן, כמו בפאס, נבנה המלאה בצורה שהקלה את הגנת יושביו בשתי שכונותיו. בשכונות היו 250 בתים שגבלו בקסבה, קרוב למשכן המלך, לפקידיו ולחייליו. מצד אחר היה המלאה הזה שונה מאוד מזה שבפאס, שכן בפאס הייתה ה״מדינה״, מרכז החיים המוסלמיים, רחוקה מארמון המלך, והמלאה היה בתווך. דבר זה גרם ליהודים להיקלע לאש צולבת במלחמות הירושה שהיו בעיר במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. מציאות קשה זו נחסכה מיהודי מראכש. מיעוט הנוצרים במלאח מנע גם יחסי קרבה של נוצרים עם נערות יהודיות, כך שהשכונה היהודית במראכש, על שני רבעיה, הייתה מרחב יהודי מוגן ומקודש. גם קברו של ר׳ מרדכי בן־עטר הסמוך לה היה מושא לעלייה לרגל והוסיף לתחושת ביטחונם של היהודים בה.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 49
שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי.
הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו
תולדותיו
הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.
בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.
תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).
הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.
סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).
דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.
אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.
פח. אוחילה לאל יחיש ישועה
כתובת: פיוט על אורך הגלות וכל מה שרמזו חז״ל על עקבות משיחא כולא מטא (הכל הגיע) ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים יעשה למען שמו.
סימן: אני רפאל משה.
לנועם: ׳לקלב באת סאלי ולכאטר פארה׳.
התבנית: סטרופית קבע חטיבתית נוסח הקצידה מסוג המלחון.
בשיר עשרים בתים הנחלקים לארבע חטיבות (או לארבע מחרוזות בתים). בין חטיבה לחטיבה מופיע פזמון טורי. חטיבה א׳ כוללת שלושה בתים (כעין מחרוזת בתי פתיחה) מרובעי צלעות תואמי חריזה, ושאר חטיבות כוללות שישה בתים כל אחת: שלושה בתים ראשונים דו טוריים ושלושה בתים אחריהם מרובעי צלעות מלבד החטיבה האחרונה החותמת בטור אחד. כל הבתים הדו טוריים מתחרזים בחריזה פנימית אנכית מברחת בחרוז ראוי המשתנה לחרוז עובר במחצית הבתים מרובעי הצלעות, שאר החריזות הפנימיות התואמות ביניהן בכל חטיבה משתנות מחטיבה לחטיבה. כל הבתים בכל החטיבות מתחרזים בחריזת קבע חיצונית מברחת.
החריזה: חטיבת פתיחה: אבאג(בתים א-ג).
חטיבה ב: דה (מחרוזת ביניים א) + וזוג(בתים ד-ס.
חטיבה ג: חט (מחרוזת ביניים ב) + יכיג(בתים ז-ט).
חטיבה ד: למ (מחרוזת ביניים ג) + נאנג(בתים י-יג).
המשקל: 9/10/9/10 (עשר הברות בטור הראשון, תשע – בשני, עשר – בשלישי ותשע – ברביעי).
מקורות
כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף טז ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף טו ע״א; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 6 : כ״י סיגסיניטי 320 MIC, דף כ ע״א; כ״י ניו יורק בימ״ל 8096 36 ^,MIC ; כ״י כנ״ל 3182 MIC, דף צט ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף ט ע״ב.
דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף ג ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ ו; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ טז; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ' ה; שיר ידידות, מראקים תרפ״א, דף קצ״א ע״ב; כנ״ל, ירושלים תשנ״א, עמ׳ שפה;
כנ״ל, י-ם תש״מ, עט׳ 379 ; אעירה שחר ב, באר שבע, תשמ״ג, עט׳ תעא; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עמ׳ 139 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 129 ; תהלות ישראל, פאס תרצ״ו, עט׳ 165.
נזכר: אוצר השירה / מילואים, א—445.
א
אוֹחִילָהּ לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה / יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ
אָרַךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שִׁבְעָה / נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים
נָקָם יָשִׁיב לְכָל עֹשֵׂי רִשְׁעָה / פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ
תִּרְדֹף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה / לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים
5 יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה / חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוַּאר הֵגִּיעָה / לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים
ב
יִרְעַם בְּקוֹלוֹ / כִּי עָלָה כַעְסוֹ
אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ / נִלְאֵיתִי נְשֹׂא
כָּל קִצִּין כָּלו / חוֹטֵא מֶה עָנְשׁוֹ
10 רְאֵה עָנְיִי כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ / בָּא מוֹעֵד עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא
אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה / גָּמַר חָסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים
פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה / חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה
אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה / אוֹהֵב שֹׁחַד רֹדֵף שַלְמֹנִים
אֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה / אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָּרוֹ לוֹ שׁוּחָה
15 לֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה / לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים
בריתו עם האבות. אוחילה לאל: על פי מיכה ז,ז. יחיש ישועה: עדה״כ יש׳ ס,ב ׳אני ה׳ בעתה אחישנה׳. 2. ארך…השאננים: סבלתי צרות ולעג הגויים בגלות הארוכה. שבעה…השאננים: על פי תה׳ קכג,ד. 3. נקם ישיב: ה׳, על פי רב׳ לב,מח. לכל עשי רשעה: על פי מלא׳ ג,יט. פי שנים יכרתו: על פי זב׳ יג,ח. שם: מוסב על ישראל הנותרים בארץ, כאן – על הגויים. 4. תרדֹף…רעה: כמו ׳תרדוף בארץ ותשמידם׳(איכה ג,סו1. לטבח נתונים: יהיו נתונים להרג, על פי יש׳ לד,ב ׳החרמים נתנים לטבח׳. 5. יעודד: יחזק וירומם, על פי תה׳ קמז,ו. יעודד עדה: לשון נופל על לשון. נפלה ושקעה: בגלות. חלקו וחבל נחלתו: על פי דב׳ לב,ט ׳כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו׳. 6. עד צואר הגיעה: עדה״כ יש׳ ח,ח. לטרף…שנונים: חצי האויב מחודדים כדי לטרוף טרף, על פי יש׳ ה,כח-כט ׳אשר חציו שנונים…וינהם ויאחז טרף׳. 7. ירעם בקולו: מוסב על האויב המרעיש בקולו כרעם, על פי איוב לז,ה. 8. את על סבלו: עול משא הגלות שהוא מטיל עליי, על פי יש׳ ט,ג. נלאיתי נשא: עייפתי לשאת את סבל הגלות, על פי יש׳ א,יד. 9. כל קצין כלו: כל קצי הגאולה שחישבו חז״ל תמו ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב. חוטא מה ענשו: הגוי המענה ישראל בגלות במה ייענש ומתי? מקור הביטוי על פי פסדר״ב כד ויל״ש תה׳ רמז תשב. 10. ראה עניי: גלותי ומצוקתי וחלצני, על פי תה׳ קיט,קנג. כי עת…מועד: על פי תה׳ קב\ד. בא מועד: נמשך לפניו ולאחריו. עקבות משיחא: סימני ימות המשיח, על פי בבלי סוטה מט, ע״ב ׳בעקבות משיחא חוצפא יסגא׳.11 . ספו: תמו. גמר… אמונים:פסקו חסידים ואנשי אמונה. אבדו…אמונים: על פי בבלי שם מח ע״א ׳משחרב בית המקדש…פסקו אנשי אמנה מישראל שנא׳(תה׳ יב,ב) ׳הושיעה ה׳ כי גמר חסיד פסו אמונים מבני אדם׳. 11. פרוטה…תבקשנה: גם זה אחד מן הסימנים של עקבות משיחא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״א ׳אין בן דוד בא…עד שתכלה פרוטה מן הכיס׳. חכמת…סרחה: גם החכמה נשחתה וגם זה סימן נוסף של עקבות משיחא, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳דור שבן דוד בא בו…חכמת סופרים תסרח׳. 13. איש…פנה: כל אחד פונה לבצוע בצע, על פי יש׳ נו,יא ׳כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו׳. מקצהו: הכול ללא יוצא מן הכלל כמו ׳כל העם מקצה׳(בר׳ יט,ד). אֹהב…שלמֹנים: על פי יש׳ א,כג. שלמינים: תשלומים. 14. איבי איש בביתו: אויביו של אדם הם אנשי ביתו, על פי מיכה ז,ו וסוטה שם. לראש פנה: הם השולטים, ולא אב הבית, על פי תה׳ קיח,כב. אוכלי…שוחה: אנשי ביתו שמים לו מכשול מתוך כפיות טובה וחוצפה. אוכל לחמו: עדה״כ תה׳ מא,י ׳אוכל לחמי הגדיל עלי עקב׳. כרו לו שוחה: עדה״ב יר׳ יח,כב ׳כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי׳. 15-לא נודע…קרבנה: על פי בר׳ מא,כא. כאן: ביטוי של כפיות טובה. לא נודעה טובתו על ידי אנשי ביתו, למרות שניזונים מלחמו וממימיו. לחמו וממימיו נאמנים: קבועים, על פי יש׳ לג,טז.
ג
בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה / סוֹבֵא וְזוֹלֵל
אַפּוֹ יֶחֱרֶה / אָבִיו יְקַלֵּל
אָב וָאֵם יַמְרֶה / כְּבוֹדָם חִלֵּל
לֹא יֵבֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים / אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ
20 בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים / כַּלָּה בְּחָמוֹת תָּעֵז פָּנִים
מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים / לֹא .יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ
שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים / חָכָם חֲרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים
שְׂפַת אֱמֶת וְצֶדֶק נֶעֱדָרִים / יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ
וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים / מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים
ד
25 יֹקֶר יַאֲמִיר / מָצוֹק וּמָצוֹר
חָזָק מִשָּׁמִיר / וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר
שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר / עָזוּב וְעָצוּר
16-בן סורר מורה: סר מן הדרך הישרה, מורד וממרה פי הוריו, על פי דב׳ כא,כ ורש״י שם. סובא וזולל: סובא יין וזולל בשר, על פי דב׳ שם. 17 – אפו יחרה: כועס.19. לא יבשו ילדים: אין להם בושת פנים, על פי סוטה שם:׳בן מנוול אב הבן אינו מתבייש באביו׳. ונערים…ילבינו: מביישים זקנים ומזלזלים בכבודם, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳נערים פני זקנים ילבינו׳. 20. בת…פנים: על פי מיכה שם, ו ועל פי סוטה שם ׳בת קמה באמה(להכותה) כלה בחמותה׳. 21. מוכיח אדם: המטיף מוסר לאחר. ברב…פשעו: המוכיח סובל את חרפת הלץ הבז לו, עדה״ב משלי י,יט ׳ברב דברים לא יחדל פשע׳ ובמובן ׳יסר לץ לוקח לו קלון׳(שם ט,ז). 22. שנאו…מישרים: הלצים שונאים בגלוי את מוכיחם, על פי עמום ה,י ׳שנאו בשער מוכיח׳. מגיד מישרים: אומר דברי יושר, על פי יש׳ מה,יט. חכם…פנים: על פי יש׳ ג,ג. חכם חרשים: חכם גדול שבשעה שפותח פיו בדברי תורה הכל נעשין כחרשין(בבלי חגיגה יד ע״א). ונשוא פנים: איש נכבד שהבריות נושאים לו פנים. 23. שפת…נעדרים: חסרים עדה״ב יש׳ נט,יד ׳ותהי האמת נעדרת׳ ועל פי סוטה וסנה׳ שם. יכחידנה תחת לשונו: מסתיר אותה, על פי איוב כ,יב. 24. ויראי…המרים: נמאסו וסבלו חרפתם, על פי סנה׳ שם ׳ויראי חטא ימאסו׳. מי המרים: על פי במ׳ ה,יח. מסיר שפה לנאמנים: מחמת שהמוכיחים והנואמים אינם מקובלים עוד בחברה ואין דבריהם נשמעים, כביכול ניטל מהם גם כשרון השפה ואמנות הדיבור, על פי איוב יב,כ. 25. יֹקר יאמיר: יוקר המחיה עולה, על פי סוטה שם. מצוק ומצור: שורר מצב של רעב ומצוקה, על פי דב׳ כח,נג ורש״י שם. 26. חזק משמיר: מסלע ומוסב על יוקר ומצוק ומצור, על פי יח׳ ג,ט. ומחלמיש צור: סלע חזק, על פי דב׳ לב,יג ׳וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׳. שם מדובר על רב שפע, כאן – על מיעוט שפע. 27. שיר…ועצור: על פי דב׳ לב,לו. כאן: מצב של קיפאון בשירה והשווה לעיל טור 24 ׳מסיר שפה לנאמנים׳ וסוטה וסנה׳ שם ׳וחכמת סופרים תסרח׳.
הָעָם בָּחַרְתָּ לְךָ לְנַחֲלָה / הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
דְּלָא כְּמַאן אָזְלָא מִדַּלְדְּלָא / וַיהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים
30 לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה נוֹרָא עֲלִילָה / קַבֵּץ נִדָּחָה וְצֹלֵעָה
תַּעֲלֶה לָךְ רִפְאוּת תְּעָלָה / וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים
תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נַעֲלָה / יוֹרֶה דֵּעָה יָבִין שְׁמוּעָה
רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לְךָ סְגֻלָּה / אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים
אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא / תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא
35 יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה / גּוֹי גַּם צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים
- 28. העם… לנחלה: עדה״ב תה׳ לג, יב. הן… דמעה: על פי תה׳ פ, ו הבאת עליהם ייסורין, שגם בשעת אכילה מורידים דמעות. 29. דלא כמאן: שלא כמו, על פי הצירוף התלמודי ׳כמאן דלא׳ בסדר תחבירי הפוך, ראה לדוגמה בבלי ערובין יא ע״ב ׳כמאן? דלא כחנניה׳! (=כמו היא משנה זו? שלא כחנניה). כאן: אין בגויים מי שידמה במצבו למצב ישראל בגלות. כמאן אזלא: גם זה מונח תלמודי הקשור לראשון ופירושו לשיטת מי הולכת הסוגיה וכמו מי היא תואמת, ראה לדוגמה בבלי ברכות נ ע״ב ׳כמאן אזלא הא דאמר שמואל׳..? אזלא מדלדלא: ׳הולכים ודלים ומתנוולים׳(רש״י על פי סוטה שם): ׳משחרב בית המקדש שרו חכימייא למהוי כספרייא וספרייא חכימייא וחכימייא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא׳. ויהי העם כמתאֹננים: קובלים ומתרעמים על מצבם, על פי במ׳ יא,יא. 30. לשמך עשה: למען שמך עשה אם לא למעננו, על פי יה׳ כ,ט. ׳ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם׳. נורא עלילה: כינוי לה׳ העושה מעשים המטילים מורא, על פי תה׳ סו,ה. נדחה וצֹלעה: הגולים המרוחקים והמתקשים בהליכתם, על פי מיכה ד,ו. 31. תעלה…תעלה: תרפא אותה עדה״ב יר׳ ל,יז ׳כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך׳. ועצמה…אונים: תתן כיח לחלשים עדה״ב יש׳ מ,כט. 32. תשלח…מבשר: שיבשר את הגאולה. כאן: מוסב על המשיח. מאד נעלה: המבשר או יתכן שזו פנייה לה׳, על פי תה׳ מז,י. יורה…שמועה: המשיח הגואל, על פי יש׳ כה,ט. אחד מייעודיו של המשיח הוא להורות ולהפיץ תורה ומשפט. 33. רחם תזכֹר: ברחמים תזכור, על פי חבקוק ג,ב ׳ברגז רחם תזכר׳ והמצודות: ׳שאף בזמן הרוגז והגלות תזכור לרחם עליהם׳. אם…כבנים: זכור לרחם עלינו מצד היותנו עבדיך או בניך מנוסח ׳היום הרת עולם׳ למוסף ראש השנה. 34. אזי: בעת הגאולה. שמך…דרקיעא: עם גאולת ישראל תבוא גם גאולת השכינה – הלשון דומה ללשון הקדיש. 35. חסה…סלה: יסתר ויתלונן תחת כנפיהם, על פי תה׳ סא,ה ׳אחסה בסתר כנפיך סלה׳. גוי…אמונים: הוא עם ישראל השומר אמונים לתורה (יב״ע), על פי יש׳ כו,ב.
שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי
עמוד 520
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano
LE TROUBLE DES ESPRITS
Malgré cette convalescence des premières années du règne de ce souverain juste, le trouble et le désarroi jetés dans les esprits par le cataclysme de l'épisode de Moulay Yazid, persistaient, renforçant encore plus la tendance aux superstitions et aux croyances au surnaturel d'une communauté désormais coupée du reste du monde. Un manuscrit anonyme retrouvé par rabbi Yossef Messas, illustre la déroutante interprétation donnée aux échos des événements qui ébranlaient l'Europe à la même époque, suite au séisme de la Révolution Française :
" Dans les années 1798 -99, nous avons attendu la lumière et elle n'est point apparue et nous nous sommes presque dit – qu'à Dieu ne plaise – qu'il n'y a plus pour nous d'espoir. En effet, dans une longue missive que nous avait adressé un rabbin de France, il relatait que dix ans plus tôt avait été découvert! à Paris une grande pierre sur laquelle était gravée une série de prophéties. A savoir qu'en 1789, éclaterait une guerre entre trois royaumes : la Turquie, la Russie et Rome. En 1790, éclaterait un nouveau conflit entre la France, Rome et l'Afrique; en 1791, mourrait le pape; en 1792 et 1793 la guerre s'étendrait a monde entier. En 1794, surviendraient un tremblement de terre et une éclipse. En 1795, ces trois pays seraient en feu et l'eau s'y transformerait en sang. En 1797, surgiraient Gog et Magog et en 1798 et 1799, l'Eternel réunirait les exil de son peuple et les Nations reconnaîtraient Sa royauté. Et pendant toutes ces années, nous avons eu effectivement des échos des guerres et des troubles qui avaient éclaté dans ces pays et nous y avons vu le début de la réalisâtion de ces prophéties et nous attendions qu'arrivent les deux dernières années, celles de la délivrance. Mais par nos péchés, ne se sont réalisées à la place que la famine, l'épidémie, l'insécurité, la coupure des routes et les guerres entre nos méchants voisins philistins (berbères). Puisse Dieu nous envoyer bientôt notre Messie…."
Ce trouble des esprits était loin d'être limité à Meknès; il s'avère en effet que ce "rabbin de France" n'était en fait qu'un rabbin d'origine marocaine (on l'ignorait à Meknès) du nom de rabbi Haïm Bibas de Salé qui avait envoyé cette lettre à son ami rabbi Abraham Coriat de Mogador.
LE TEMPS DES MELLAHS
Le retour à la traditionnelle tolérance envers les dhimmis totalement bannie sous le règne précédent, s'accompagnait toutefois chez ce conservateur, influence par les idées wahhabites venues d'Arabie, de la farouche volonté de protéger son peuple de toute influence étrangère, avant tout chrétienne, mais également juive. D'où la décision de mettre fin dans tout le pays à la cohabitation dans les mêmes quartiers des Juifs et des musulmans et de généraliser le cantonnement des Juifs dans les mellahs. Alors que jusque là c'est seulement dans les capitales successives, Fès,Marrakech et Meknès qu'obligation était faite aux Juifs d'habiter dans un quartier séparé, le mellah devint la règle du Maroc de la période classique.
Non sans drames, des quartiers séparés sont édifiés à Rabat, Salé, Tétouan, Mogador; Mazagan. Y échapperont toujours seulement Safi et Tanger.
Ayant déjà son mellah depuis un siècle et demi,Meknès ne fut pas touchée par cette mesure, mais subit une épreuve relevant du même esprit en remettant d'actualité une règle tombée en désuétude, interdisant la construction de nouvelles synagogues, comme le rapportent les Chroniques de Fès :
" En l' an 5571, mercredi 20 Sivan (juin 1811), une mauvaise nouvelle parvint de Meknès. Trois synagogues et quatre Rouleaux de la Loi, ainsi que plusieurs livres saints d'une valeur de plus de quatre mille onces, y ont été brûlés. En outre, plusieurs groupes de maisons furent pillées et consumées par le feu qui s'était propagé de l'incendie des synagogues. Toute la ville fut en émoi et tout le monde passa la nuit dans la rue. En effet, le gouverneur de la ville avait, par ordre du sultan, fait mettre le feu aux synagogues construites dans l'année, et mettant cette occasion à profit, plusieurs centaines de Gentils avaient pénétré dans le quartier juif, ce qui aggrava encore le malheur. Ce même soir; il y eut un violent orage accompagné d'averses. Le jeudi, aucun bétail ne fut abattu pour le shabbat et toute la population dut se contenter de poissons et d'autres aliments pendant les sept jours suivants. Bouleversés par cette nouvelle, nous voulûmes organiser un grand office de deuil, mais comme nous nous rendions compte qu'il y avait parmi nous beaucoup de gens sans aveu et de délateurs, nous ne donnâmes pas suite à ce projet.. .La responsabilité en incombe à des dénonciateurs juifs qui ont rapporté aux autorités que des synagogues nouvelles avaient été construites. Or selon leurs lois, nous n'avons pas le droit de les en informer, et si on le fait, ils les démolissent."
C'est de même pour une raison strictement religieuse qu'il devait par exemple partiellement lever l'obligation pour les Juifs de marcher pieds nus en passant devant une mosquée; mais uniquement pour leurs femmes – la vue indécente de leurs énormes mollets risquant de troubler la dévotion des musulmans… Par mesure de prudence, le sultan interdit en 1812 aux marchands forains juifs de se rendre comme à leur habitude dans les campagnes, car la sécurité était loin d'être partout revenue sur les routes, à quoi devait s'ajouter une épidémie et la réapparition de la famine suite à des années de sécheresse au point que dans l'introduction à son livre Pé Yécharim, rabbi Habib Tolédano écrivait " qu'à partir de l'an 1816 les Juifs du Maroc n'ont plus vu la lumière et sont passés de malheur en malheur; maladie, guerre et famine.."
IMMUNITE FISCALE DES LETTRES
Effectivement, pour l'heure la communauté de Meknès, n'arrivait pas encore à panser les plaies de la tornade de Moulay Yazid. Il fallait que la situation économique soit bien précaire, sinon désespérée, pour que les notables aient osé penser à violer le tabou de l'exemption d'impôts des rabbins et talmidé hakhamim " dont l'étude de la Torah est l'occupation habituelle".
En contrepartie de la protection de leurs vies et de leurs biens dans la cité de l'islam, les dhimmis doivent, aux termes du Pacte d'Omar qui régit leur condition, acquitter annuellement l'impôt de soumission dit djizzya. Bien que l'impôt soit individuel, per capita, par tête, il était en fait versé collectivement par la communauté qui en fixait l'assiette entre ses membres et se chargeait de la perception. Traditionnellement les talmidé hakhamim en étaient exemptés. Or en cette année 1800, les notables leur avaient demandé de supporter leur part du fardeau commun des taxes et impôts. En réaction, les rabbins menacèrent de mesures extrêmes si l'édit était appliqué :
" Notre Seigneur le sultan, Dieu élève sa gloire, a fixé pour cette année l'impôt de la djizzya au montant élevé de quatre mille meqtal. Les notables de notre communauté en ont fixé l'assiette, soit 10 reals pour le plus riche et ainsi de suite. Or, à la fin de la collecte, est apparu un manque considérable qu'ils veulent couvrir en demandant la participation au fardeau des talmidé hakhamim.
A cela nous disons sans équivoque non. Nous avons hérité de nos maîtres, que leur mémoire soit bénie, de la première génération des Expulsés de Castille; le principe de l'exemption des talmidé hakhamim de tous impôts et taxes. Aussi bien les impôts dus collectivement par la communauté, que ceux prélevés à titre individuel – qu'ils soient fixes ou occasionnels. Enfreindre cet usage équivaudrait à violer la Loi et à commettre un péché. En conséquence, nous les juges du tribunal et d'autres personnalités de notre sainte communauté, avons décidé d'un commun accord irrévocable, qu'au cas où était portée atteinte à cette immunité, nous cesserions de prier avec le public dans les mêmes synagogues, pour nous regrouper dans une seule synagogue; nous ne procéderions plus à l'abattage rituel des bêtes et de la volaille; nous refuserions de célébrer les circoncisions; de continuer à assurer l'enseignement du rituel aux enfants; de prendre part à leurs banquets, de rédiger des actes juridiques, de rendre des jugements au tribunal et d'effectuer toute transaction. Signataires Rabbins Raphaël Berdugo, Pétahya Berdugo, Baroukh Tolédano, Ahraon Bensimhon, Shmouél Ben Malka, David Elbaz, Shélomo Tolédano, Yossef Hacohen, Habib Tolédano :
On n'alla pas heureusement jusqu'à cette extrémité, les rabbins l’emportant en fin de compte préservant leur immunité fiscale jusqu'à la fin du Vieux Maroc.
Dans le même domaine de la fiscalité, une taqana de 1807 signée par les rabbins Raphaël et Mimoun Berdugo, Shémouel Benwaïch et Baroukh Tolédano, visait à interdire aux emprunteurs de faire cadeau à leurs proches de leurs biens hypothéqués pour échapper au paiement des contributions communautaires et des dettes à leurs créanciers.
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano
Page 117
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.
באחד הימים שמעתי מהרב שעומדים לפתוח סמינר עברי למורים בקזבלנקה ויתקבלו אליו תלמידים מרחבי מרוקו שיעמדו במבחן כניסה. הלימודים והפנימייה יהיו על חשבון הקהילה וייתנו גם דמי כיס להוצאות קטנות. שמעתי, ולבבי פחד ורחב בה בעת. בשבילי הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל העונה לשתי שאיפותיי בחיים: להרחיב את ידיעותיי בעברית ולהתכונן באמצעות זאת לעלות לארץ ישראל. לכן, כששמעתי את זה התלהבתי והתרגשתי עד מאוד. התחלתי לטוות את תכניתי לנסיעה זו וחשבתי איך אשכנע את הוריי לכך. אמא רצתה שאהיה רב, אבל לי זה לא נראה. מזה זמן רב שהתחלתי להתעניין כיצד לצאת מעמק הבכא הזה של חיי המללאח, שלא ראיתי בהם כל תכלית. התעניינתי גם באשר לנסיעה לישיבות באירופה, אך גם זה נפסל, מכיוון שכל הישיבות שם היו מכשירות תלמידים בעיקר לרבנות. לא מצא חן בעיניי שהרבנות היא קרדום לחפור בו. המאבק התחיל עם הוריי כדי לרכוש את לבם לתכניתי. כשאני אומר הוריי, אני מתכוון לאמא. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הייתה המובילה בכל ענייני המשפחה, על פיה יישק כל דבר ותמיד היה לי מאבק אתה. הסברתי את תכניתי בנחת ובסבלנות והיא הייתה סותרת כל דבר שאמרתי. ״פה מפיק מרגליות״, אמרה בלעג והוסיפה ״מעיין שופע, באר מים נוזלים מלבנון״. קשה היה להפסיק אותה. חיכיתי בסבלנות ועניתי לה בניחותא, כמאמר הכתוב ״מענה רך ישיב חימה״. אולי זה יעזור. עוברים יום – יומיים ואני חוזר לזה. היא תמיד כועסת עליי מפני שאני לא מציית לה בכל דבר כמו יתר הילדים. לי הייתה תמיד דעה משלי והיא לא אהבה את זה. היא טענה שאני שונה מכולם, וזה נכון. לא הרגשתי שום דבר משותף ביני ובין אחיי ואחיותיי. היו לנו אופי ואישיות שונים לגמרי. אני חשבתי ושקלתי כל דבר, הבעתי את דעתי שלרוב הייתה שונה מזו של אמא. זה חרה לה מאוד. ואולם, למרות הכל אהבתי את אמא וכיבדתי אותה. ודאי, קיימתי את הדיבר החמישי בכל מאודי. למעשה, יותר מאחי המפונק שהיה חצוף ויהיר. התרחקתי מרכילות ומשיחה בטלה שמביאה לידי חטא, כגון לשון הרע והוצאת דיבה על אחרים. לא השחתתי את זמני על הבלים כגון אלה. אני מנצל את זמני ביעילות, לומד וקורא ספרים. לא האמנתי באמונות טפלות, בכישופים או בעין הרע כמו כולם.
כל אחד טען שאני איסטניס, אנין דעת, רגיש ומעודן בהליכותיי. נכון, הייתי ועודני מנומס ולא סובל גסות רוח או עזות מצח. בחלתי בדיבורי סרק ובבזבוז זמן יקר לדברי הבל. הקפדתי על ניקיון מופתי בגופי ובמלבושי. רבים אמרו שאני סתם אוהב להתגנדר. לא שמתי לב אליהם. שיגידו מה שהם רוצים. למדנו מהלל את המצווה בדבר הקפדה על ניקיון גופנו. הלא כל יום בתפילת שחרית אנו קוראים ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. אם כך הוא, לא כן שנשמה טהורה ראויה לשכון בגוף טהור ונקי? הופעתנו צריכה אף היא להיות בהתאם כיאה לנברא בצלם אלוהים, לא? בתוך בית הכנסת על ההיכל כתוב: ״דע לפני מי אתה עומד״! אם כן, נעמוד לפני הקב״ה כשאיננו נקיים? ודאי שצריך להופיע נקי ולבוש בזמן התפילה, להופיע יפה בכל עת ובכל שעה בנפש טהורה ובגוף טהור ומסודר. זה החינוך שעליו גדלתי והערכתי מאוד. ראיתי בחינוך אפשרות לקידום בחיים לקראת עתיד טוב יותר, והזדמנות לצאת ממעגל העוני שבו נתקעו אבותינו. אלוהים חנן אותנו בשכל ואנו צריכים להשתמש בו כדי להבין את עולמו של הקב״ה ולקדם את עצמנו ואת עולמנו. לתרום משכלנו לבניית עולם טוב יותר. ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״
האמנתי שבידי כל אדם היכולת לקדם את עצמו ולהתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר. לא הייתה לי סבלנות לאנשים שנותרו קופאים על שמריהם ולא שיפרו את חייהם מאלה של הוריהם; לא ניצלו את האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם ולא התקדמו בחיים; לא השתמשו בשכלם הפורה שבו חנן אותם ה׳; אנשים נטולי יזמה ותושייה, חסרי רצון לשבור את עול הגלות ולהוות חלק מגאולת העם בדרך, בבניית ארץ ישראל שבה ראיתי את ייעודו של כל יהודי בעולם. חטאתי בהתנשאות שלא בכוונה תחילה כשלא גיליתי סבלנות לאנשים קשיי תפיסה שלא הבינו דבר מתוך דבר, או שחוזרים על עצמם בלי הרף כתקליט שחוק. בשבילי היה טבעי להתאמץ, להתקדם בחיים ולהתעלות מחיי קטנות וצרות מוחין.
אמא הייתה חסרת סבלנות כלפיי וניצלה כל הזדמנות לנזוף בי על היותי מה שהייתי, כלומר שונה מכולם! מכולם – הכוונה לאחיי ולאחיותיי. מה לעשות? כבר אז לא האמנתי בנסים שישנו את סדרי העולם או להטוטי מכשפים ומגידי עתידות – שכולם אסורים ביהדות. הלוא בכל שחרית של שבת, כשפותחים את ההיכל קוראים ״בריך שמה דמארי עלמא״ ובו קוראים ״… לא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא…״. כלומר סומכים על ה׳ ולא על בני אדם. הסברתי את זה לאמא, אך ללא הואיל. נהפכתי בעיניה למטרד, מה שגרם לי סבל רב. מזל שסבתי ז״ל הבינה אותי. היא הייתה חכמה. לא פעם אמרה לי שירשתי ניצוץ מזקנה ר׳ עמור אבוטבול שהיא נינה שלו. עודדה אותי וחיזקה את רוחי. לכן אהבתי להיות בחברתה. גם זה לא סיפק את רצונה של אמא. יום אחד הרגשתי לא טוב ואמא, בלי לומר דבר, הביאה איש זקן שהיה ידוע כמגרש נזקים של עין הרע ומרעין בישין, כותב קמעים ובכלל – יודע סודות מתוך ספר קדוש ועתיק שיש בידו. אמא ידעה שאני לא מאמין בכל אלה ומתוך דאגתה לבריאותי הביאה את האיש ללא ידיעתי. היא ידעה שלא אתנגד בנוכחותו של האיש משום ״והדרת״. הלוא זה איש זקן ונשוא פנים. הוא היה דמות ידועה בקהילה וכל אחד הזדקק לשירותיו. כך הוא התפרנס. האיש ישב, פתח את הספר המסתורי, קרא לעצמו ופירש לאמא. אחר כך עשה כל מיני לחישות, קריאות סתרים ומילות קסם לגרש עין הרע. באותו זמן קמתי מהמיטה והסתכלתי מאחוריו בספר שבו הוא קרא. הייתי פשוט סקרן לראות איזה ספר מופלא זה, ולתדהמתי ראיתי שזה היה ספר תהלים פשוט. לא אמרתי דבר. האיש פיהק כל הזמן. ״סימן טוב״, אמר. מדד בכף ידו בין זרת לאגודל על צעיף, עשה קשר ופירק אותו בקול על ידי מתיחת קצות הצעיף בשתי ידיו מזה ומזה והיה מרוצה. גם אמא. בסוף נתן לאמא חתיכת קטורת לשים על גחלים בתנור שאמא הכינה מראש. האיש הסתכל על הצורה שלבשה הקטורת על האש וידע לפענח את משמעותה. אמר לאמא לקחת את הקטורת מהאש, לשים בכד מים ולתת לי לשתות. אחר כך כתב קמע ואמר לאמא שזה ישמור אותי מעין הרע.
אמא שילמה לו והוא הלך כלעומת שבא. אמרתי לאמא שאני לא שותה כלום ולא שם שום קמע סביב צווארי. אמרתי לה גם שהאיש קרא בספר תהלים ושזה לא איזה ספר סודי או עתיק. אמא כמובן כעסה עליי שאני לא מאמין בכלום. אמרתי לה שאני יודע את כל ספר תהלים בעל פה, ואם היא רוצה אני יכול לשנן את המזמור שהוא קרא. לא! היא אמרה שאני סתם מלעיז על אדם זקן. שאלתי אותה – במה בוטחים בה׳ או באנשים, בלחישות ובקמעים? והוספתי שכתוב ״ארור הגבר אשר יבטח באדם״ והלאה בהמשך ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו״. ״עכשיו את רואה, אמא, שזה כמו אמונה בכישופים שאסורה בתורה״. ״אז מה, האנשים לא יודעים?״. ״לא, אמא! האנשים פשוט לא יודעים אחרת. כך גדלו וכך ממשיכים לעשות כמו שעשו אבותיהם. אבל עכשיו אנחנו חיים בזמנים חדשים. האנשים הפשוטים לא יודעים את התורה על בוריה. כתוב בתורה ׳ונפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו׳.רואה את, אמא, אני לא מוציא את זה מהראש שלי. נאמר גם: ׳ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם׳.
׳מכשפה לא תחיה׳, כתוב בתורה. וכי מה את חושבת, שאני סתם לא מאמין? אני מאמין בתורה ולא בכישופים של אנשים, ובתורה כתוב רק להאמין בה׳. וכך בכל התנ״ך. ׳… לא ימצא בך… קיסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה׳ כל עושה אלה…׳. ואת מדברת כל הזמן על השכנים שלנו (שחיים תחת האדמה). חלב שנשפך. השכנים שלנו רצו אותו. אם כך, לא כועסים על חלב שנשפך. יפה! אבל לא יותר מזה. ואת שופכת שמן בפתח הבית לרצות את ה״שכנים״ שלנו! איזה מאושר בחלקו ולחיות בשלום עם עצמו בכל מצב. זה מה שלמדנו מהצדיקים וזה בידינו. נאמר ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. לשמור את אמונתנו בה׳ ולא לצפות או לסמוך על נסים. אנחנו לא כלום, היום כאן ומחר בקבר ואתם שמים מבטחכם בקברות הצדיקים במקום בה׳. הנביא מיכה אמר ״והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך״ ועוד ועוד. אז מה את אומרת לי שאני סתם מטרד!״ אמא חשבה וחשבה ופתאום שאלה:
״אם כל מה שאתה אומר זה נכון, למה הלכת עם הקהל להתפלל לה׳ שיוריד לנו גשם ?״
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.
עמוד 118