יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל-רפורמיסטים יהודיים־לאומיים
רפורמיסטים יהודיים־לאומיים
כבר הכרנו שלוש קבוצות עילית שלקחו חלק בחיים הציבוריים של יהודי קזבלנקה ושניסו להשפיע לפי תפיסתן על כיוון התפתחותו של המיעוט היהודי במרוקו כולה. עם זאת, טרם הקפנו את מירב זרמיה הרעיוניים של ההנהגה היהודית, ולא את מגוון הארגונים היהודיים שלקחו חלק בוויסות תהליכי השינוי בקרב יהודי העיר. גם בקזבלנקה, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות בעולם, פעל ועד קהילה. על הקשר בין ועד הקהילה לבין אופיה הקולוניאלי־המסורתי של יהדות מרוקו ניתן ללמוד מתיאורו של דיבון:
ועדי קהילות נבחרים. זכות בחירה יש לכל יהודי המשלם נדבה לפסח ולסוכות בסכום של 200 פ׳.[פרנקים] אין זכות בחירה ליהודים לא מרוקניים, כלומר, השכבה המשכילה והמפותחת יחסית, של היהודים הזרים. על־ידי כך נשארת למעשה הנהלת הקהילות בידי חוג יהודים מרוקניים שגדלו וחונכו במלות.[מולדת] למרות שמבחינה רשמית נבחרים ועדי הקהילות, הרי שלמעשה היו אלה תמיד נכבדי ותקיפי העדה ולבחירות לא היה עד כה כל ערך, ואף לא עוררו את התעניינות הציבור. אולם עם התפתחות וגידול שכבת הבורגנות מתחיל ענין הבחירות וענין "ההנהלה הדמוקרטית״ שלהן להוות בעייה. השנה, בעת ביקורי, נערכה בפעם הראשונה "מלחמת בחירות״ הראויה לשמה עם תעמולה קולנית וטקטיקה של בחירות והתמודדות קבוצות שלחמו על שלטונן. אך כל זה בתחומים מוגבלים מבחינת המספר. בקזבלנקה, למשל, אשר יש בה כ־80,000 יהודים, ביניהם כ־65,000 -70,000 יהודים מרוקנים, היו רק 2,000 בעלי זכות בחירה.
ועדי הקהילות מטפלים בעזרה סוציאלית, ענייני חינוך ודת שונים, גובים מסים, ובידיהם קרנות די חשובות המוצאות ברובן לעזרת נזקקים (ולעתים קרובות אף לנצרכים שלא מאנשי המקום העוברים בהגירתם את מרוקו). יש להניח שהשפעת הקהילות תגבר ותלך ותעורר כוחות חדשים. מעניין לציין שפה ושם ניכרים סימני ״מרד צעירים״ שהם משכילים, עורכי דין, רופאים ואחרים הסבורים שיש להחליף את המשמרות ולתת אף להם מקום בשלטון הקהילות.
(דיבון, 1953, עמוד 12)
דומה שדיבון צדק כשהתייחס לאותות של התקוממות כנגד ההנהגה הוותיקה. ואולם, הוא טעה לחשוב כי מערכת בחירות חריפה לוועד הקהילה של קזבלנקה התנהלה רק בשנת 1953, השנה שבה ביקר בעיר. מערכה דומה התנהלה כבר בדצמבר 1951, ובאמצעות המגעים, שנוהלו בין האישים השונים במערכת בחירות זו, ניתן להתוודע לחיי הציבור היהודי ולקבוצות העילית שמילאו תפקיד בהנהגתו.
הממסד הקהילתי בקזבלנקה היה נתון מזה שנים בידי אגף פרו־צרפתי של עילית רפורמיסטית. נשיא הקהילה הראשון, יחיא זאגורי, שימש מתורגמן בקונסוליה הצרפתית בעיר עוד לפני הכיבוש, ובתקופת הפרוטקטורט הוסיף לשרת את העניין הצרפתי בנאמנות רבה. שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך לכהן כמעין נשיא־כבוד של הקהילה, אך בפועל ניהל את ענייניה סגן־נשיא נבחר, ז׳אק פרץ.
ערב בחירות 1951 נקשרו מגעים בין פרץ לבין מאיר טולידנו, העורך של העיתון היהודי־המקומי בשפה הצרפתית נוער. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בקזבלנקה שני עיתונים יהודיים חדשים: לאווניר אילוסטרה (l'Avenir illustré), עיתונם של הציונים, ולאוניון מרוקיין(l'Union marocaine), עיתונם של הרפורמיסטים הפרו־צרפתיים. העיתון נוער ירש את שניהם, ולא בכדי: תנועת הנוער של בוגרי כי״ח, ״שארל נטר״, עמדה מאחוריו; אך לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות והיא נקשרה לציונות עד שייצגה באופן מובהק את תהליך ההתחזקות של הנטיות הלאומיות בקרב העילית הרפורמיסטית. על רקע זה מיזגו ״שארל נטר״ וביטאונה את שתי הנטיות – הרפורמיסטית והציונית – ובכך ניטל העוקץ מהמתח בין שתיהן. נוער היה רחוק מלהטיף להתבוללות מלאה ולהזדהות לאומית עם צרפת, אך גם לא דחק בקוראיו להגשים את המטרות הציוניות. בעיקרו, ביטא העיתון נכונות להוסיף ולקיים את התפוצה היהודית־המרוקנית בשלטון צרפתי או בשלטון מרוקני עצמאי, אך בשמירה קפדנית על הייחוד היהודי, חיזוק מוסדותיו האוטונומיים, הגנה על זכויותיו וטיפוח זיקתו למרכז הציוני בישראל ולמרכזים יהודיים אחרים בתפוצות.
מגמה כזו, שבאה לידי ביטוי מעל דפי נוער נמצאת על קו התפר שבין הרפורמיזם היהודי־המערבי הקלאסי, הדוגל באמנציפציה ובאינטגרציה של יהודים בארצות מושבם, לבין הציונות. מבחינה זו, ניתן לראות בכך סוג"יהודי־לאומי" של רפורמיזם יהודי־מערבי, או לחלופין – סוג מיוחד של ציונות – זרם שרואה בתנועה הציונית מושא להזדהות נפשית ורעיונית, אך אינו מתכוון להגר לארץ־ישראל, או למדינת ישראל, לאחר שזו קמה. אפשר לזהות זרם זה במידה רבה עם ה״ציונות המערבית", כלומר עם הנטייה שהיתה נפוצה בקרב אוהדי התנועה הציונית בארצות המערב.
מעל דפיו של נוער נשבה אפוא רוח רפורמיסטית־לאומית, או ציונית־מערבית, והיא אשר שיקפה מן הסתם מגמה רווחת בקרב הצעירים היהודים המשכילים, בעלי המעמד הילידי. ברם, לא רק בקרב צעירים אלה, בוגרי בתי־הספר של כי״ח, אפשר למצוא סימנים למגמה זו. מגעיו של טולידנו עם פרץ נעשו במטרה לשלב ברשימה מאוחדת את אנשי הממסד הקהילתי הישן – אנשיו של פרץ – עם אישים אחדים מהאריסטוקרטיה היהודית בעיר שייצגו מגמה ציבורית־יהודית דומה. מצד אחד, הם היו מעורים היטב בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של החברה היהודית בקזבלנקה, האירופית והפרו־צרפתית; לא עלה בדעתם, אפילו לא בערב משבר העצמאות, לעלות לישראל, ואם להגר הרי שהיה זה לצרפת, או לארץ מערבית אחרת. מצד אחר, הם לא גילו אותות הזדהות לאומית עם מדינה לא־יהודית כלשהי. אדרבה, הם הזדהו באופנים שונים כבעלי עניין בטיפוח התרבות העברית, בחיזוק המוסדות היהודיים הייחודיים, ואף תמכו בפעילות הציונית בקזבלנקה ובמרוקו כולה.
דמות מייצגת לנכבדים הללו אפשר לראות ברפאל בנאזראף, מן הגדולים שביבואני התה למרוקו ועסקן יהודי, אשר מילא תפקיד פעיל בוועד הקהילה בשנות מלחמת העולם השנייה. בנאזראף היה ידוע כאחד מתומכיה המושבעים של הפעילות הציונית במרוקו. ואולם, הוא לא נטה להצטרף להנהגה הפעילה של המוסדות והארגונים הציוניים במדינה. כשנקרא אל הדגל, היה מוכן לבוא ולתרום מהונו או את שמו לקידום מטרה ציונית כלשהי. אך הוא לא נטה לקחת חלק פעיל ורצוף בעשייה הציונית. כמוהו גם שם־טוב אוחנה, חברו לקבוצת הנכבדים, אשר עמד בראש ״מפעל החסות לילדים יהודים מרוקניים", גוף שהסתיר מאחוריו אלא את אגודת הידידים של עליית הנוער במרוקו. אוחנה, כמו בנאזראף לא היה תורם מאונו לעבודת השטח של עליית הנוער, אך לאגודת הידידים של המפעל תרם את המוניטין שלו.
רק טבעי הוא, שלנכבדים כאלה היה קשר לארגון יהודי נוסף שפעל במרוקו – הקונגרס היהודי העולמי. ארגון זה התאים ביותר לאישים בני־דמותם. לכאורה, לא היה הקונגרס אלא מהדורה חדשה, יצירת המאה ה־20, של כי״ח המקורי, האוניברסלי. גם הוא נוסד כדי להגן זכויות היהודים בכל אתר ואתר, כביכול, ללא נטייה פוליטית־לאומית מוגדרת. לאמיתו דבר שלטה בקונגרס נטייה לאומית־יהודית ברורה ורוב המושכים בחוטיו היו בעלי נטיות ציוניות ברורות.
כמו כי״ח וכמו התנועה הציונית גם הקונגרס היהודי־העולמי פרש רשת של סניפים מקומיים בתפוצות היהודיות בניסיון לסחוף לשורותיו אישים ממרומי החברה היהודית המקומית ומהעילית האינטלקטואלית שלה. הסניף המרוקני של הקונגרס נוסד לאחר הפלישה האמריקנית למרוקו (1944) וראשוני פעיליו היו בנאזראף וש״ד לוי. אגב, האחרון נודע כאחד מאבות הציונות במרוקו. לאור מעמדו וקשריו החברתיים ולנוכח הכרעותיו האישיות, כפי שהתגלו מאוחר יותר, הוא התאים להגדרה של ציוני־מערבי.
החל מראשית שנות החמישים הגביר הקונגרס את מאמציו לחזק את אחיזתו בהנהגה היהודית־המרוקנית. בד בבד ניתן להבחין בניסיון מצד החוגים המקורבים אליו להמיר ההגמוניה של הפלג הרפורמיסטי־הפרו־צרפתי בממסד הקהילתי, בהגמוניה רפורמיסטית יהודית־לאומית. ניסיון זה גבר ובלט בשלב מאוחר יותר – ערב קבלת העצמאות המרוקנית.
אם נרצה, לפנינו המערכה הראשונה שלו, מערכה הנערכת שלוש שנים לפני המעבר משלטון לשלטון.
בהקשר זה יש להבין את ראשיתם של המגעים בין מאיר טולידנו, רפאל בנאזראף וחבריהם לבין ז׳אק פרץ. הוועד הקיים, יש לומר, לא משך לשורותיו אישים מן המעלה הראשונה. נכבדים בעלי מוניטין, כגון בנאזראף, או שם־טוב אוחנה, היו אלטרנטיבה שעלולה היתה לאיים על הנהגת הממסד הקהילתי הקיים. בדרך הטבע, פרץ לא נטה לוותר על מקומו בהנהגה וכאשר המשא ומתן נתקל במכשולים – לאו־דווקא באשמתו – הוא הניח לו לגווע ואץ לחפש לו שותפים אחרים, נוחים יותר מבחינתו. השותפים הללו נמצאו, כנראה, בחוגים השמרניים ביותר בקהילה, חוגים שהיו ידועים באיבתם הקיצונית לציונות בשל הרקע הדתי שלהם. במלים אחרות, במקום קואליציה של רפורמיסטים פרו־צרפתיים ויהודים־לאומיים, כפי שמאיר טולידנו ציפה להקים, קמה לקראת הבחירות של דצמבר 1951 קואליציה בעלת גוון שמרני, פרו־צרפתי ואנטי־ציוני למדי.
יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל
הפלג הפטריוטי־המרוקני
עמוד 57
הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)
גם אודיע צערי לרבים, ורבים יקחו נקמת אבותי נ"נ[נוחי נפש] מהאפיקורוס חאליווא, אשר קילל וחירף לאבותי הקדושים וקראם רשעים ח״ו, תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק (בְּגַאֲוָה וָבוּז תהי לא, יט). וכן יוודע למעכ״ת, שבשעת המחלוקת היה שם ידי״ן כהה״ר שלמה טולידאנו נר״ו, וקינא לכבוד רבו, וקם נגדו חאליווא וא"ל בזה״ל סחאבליך תפלית' מן יידי, חראם עליך מא תפלית' מן יידי. קאללו הר״ש חארק אצאל בוה, אש בידיך מא תעמיל. קם הווא ורדהאלו באותו לשון עצמו. קאם הרש״ה – אוצאל קדריך תקוללי אצאל בוי אה בן ארשע, פער פיו נתין הווא ארשע בן תלאתין רשע. אידא אוקפתו עלא האד קב״ע, הנה היא כתו' וחתו' במכנס יע״א.
תרגום: ואמר לו בזה הלשון אתה חושב שתמלט מידי, כאיסור עליך לא תמלט מידי. אמר ר' שלמה ישרף שורש אביו מה יש בידך לעשות. עמד הוא והשיב לו באותה מטבע לשון. עמד ר' שלמה הנזכר ואמר לו, בן הרשע הגיע יוקרתך ליוקרתי עד שתאמר לי שורש אבי. ואז פער פיו ואמר לו אתה הוא הרשע בן שלשים רשעים. אם תרצו לעמוד על קבלת עדות הנה היא כתובה וחתומה במכנס.
ולא נעלם מעיני כתייר שא' מכ״ד[שאחד מעשרים וארבע] דברים שמנדין עליהם, ראשון לכולן המבזה ת״ח אפי' אחר שמת. וכתב מרן בב״י והוא שראוי להורות ויגע בתורה, ע״כ. והמפורסמות א״ץ[אינן צריכות] ראיה שאבותי נ"נ דור אחר דור היו מורים הוראות ביש'[ראל], וחסידים שוקדים על לימודם לילות כימים. ואבותיו ידועים וניכרים שהיו כולן הדיוטות א'[חד] חנוני וא' מוכר קמח, ואביו היה סייאג, [צורף] ולא נתקררה דעתו עד שנגע בשלשים דור, שאפשר שקצת מהם יהיו מחכמי הש״ס.[כנראה שהוא חישב דור לחמישים שנה] העל אלה תתאפק ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם ממנו נפשותיהם, ובפרט נפש ההוא חסידא אדוני זקני זלה״ה, שהעידו עליו בניו הרבנים שמעולם מיום יודעם אותו, לילה כיום יאיר נרו לא יכבה, שוקד על לימודו ולא מוטה אלא יושב וקורא. והרי הוא יודע זה ומכיר לבניו הרבנים ז״ל ואבותיו סיפרו לו, ועכ״ז פקר וקילל וחירף, הא ודאי דמוחרם ומנודה לשמים הוא.
וא"כ חל עליכם חובת פירסום החנפים, ולהניף עטכם עט דודים לקהל מכנס ותוכיחום על פניהם למה לא [מחו] באיש ההוא שנגע בכבוד ישיני עפר לקרותם רשעים ח״ו, ויחקרו וידרשו בענין זה ויבואו ויעידו עדים לפניהם – עליו שהוא רשע ומנודה ויתן קנס על שפקר והרשיע כ"כ, וילך וישתטח על קברות עצמותיהם הקדושים בשורה [של] י' בני אדם, וכל העם ישמעו וייראו מלעשות עוד כדבר הזה.
וסגיא באש עלי [ומאוד חורה לי] על אהובי וריעי כנפשי כהה״ר [רפאל] אב״ץ נר״ו, שהוא נחשב כאח לי, ושמעתי שבמקום שהיה לו להתקנא לכבוד אבותי חלקם בחיים, אלא אדרבה שלח [-] להוכיח לידי״ן הר״ש בן אחי, למה הוא מיקל בכבוד [–] התחת זאת לא יומת הכלב המת ההוא, אשר קרא לצדיקי [עולם] וכו'. ואם נאמנה אהבתינו ואהבת אבותיו קדושים [-], יעמד חי עם חביריו יש״ץ וישתדל להרים [דגל התורה] ולעשות בו משפט חרוץ, ולא יוסיף שום א' לעשות כדבר הזה.
ודומה לי שהיתה הקדירה רותחת וציננה [כמאז״ל על] עמלק משל לקדירה רותחת וכו'. ותמיד אני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, אבל זה שנגע [-] בכבוד אבותי ז״ל, איני רשאי למחול לו עולמית. ומשום מצוה לפרסם החנפים, אספר לכם מה שסיפרו לי [אנשים] ממחנינו זה, שהוא וחביריו נועדו יחדיו בבה״כ של הר״ם דיאבילה ז״ל, ללמוד שם תורה שלא לשמה. וכשנשבעים [בה -] ההמון הם או'[מרים] חי ההסגר הקדוש הזה שלנו. שומו שמים [ע״ז-] הן היתה כזאת מימי אבותיכם נוסח שבועה כזה [בימי] חסידא קדישא המבדיל כמה הבדלות מהרמ״ך זלה״ה, שהתמיד! בחסידותו ויצא טבעו בכל העולם שקרוב [שקבע] בה״ך בבית מדרשו לא הוציא מפיו דבר כזה לוי[מר] [-]קרוב שלשה חדשים שקבע עצמו [—] ונחתנך ההסגר ההוא בעון חילול ה' שאין לו כפרה אלא במיתה, אומר הסגר הקדוש, אינו אלא צבוע [שאין] תוכו כברו, והא קמן שאין לו אלא יראה חיצונית לעיני בני אדם, ובקרבו אין יראת אלקים לנגד עיניו דבמעט [- כלי] מה שבתוכו תוך און ומרימה. והתקציף וקילל במלכו ובאלקיו, חילל ה' ברבים לקום נגד רב העיר והיקל בכבודו ובכבוד אבותיו ז״ל. ולבי ולבכם יודעים שאינו אלא רמאי וראוי להבדילו כדכתיב בהדיא, ולא תחניפו את הארץ. ועל ידי [חניפותו] ירבו מחלוקות בעיר, השמים והארץ לא יסבלו חניפותו, וממילא תרבה המחלוקת בעיר. וכמה היא קשה המחלוקת ב"מ וכוי.
והריני מוסר מודעא קמיהו דרבנן, שאני מיחל ומצפה תשובת כתייר, אם תדינוהו כראוי לו ולקרותו [נזוף] מכ"מ [מכל מקום] מוטב, ואם לאו מלבד שאנדה אותו לפני ארון הקדש וארדפהו עד חרמה, וזכות אבותי תסייעני, אלא אגלה עוד [קלונו] לפני חכמי המערב תיטוואן ומראכיש, עד שיתבעו עלבון אבותי זלה״ה, שנגע בכבודם אחרי מנוחתם בג״ע זה כמה מאות שנים. ברור לי שאפי' מומר לכל התורה כולה לא יוציא מפיו דבר כזה, ויירא לנפשו פן יבולע לו. והוא לא חש לכבוד קונו, ומרוב זדונו פקר ולא שת אלקים נגד עיניו.
נאם מצפה תשובתכם הרמתה עם הראשון אדם. החותם בס' ואשלחה להגיד לאדוני, בכסלו שנת שמע קול תחנונ״י לפ״ק פה סלא יע״א.
סיפור על רבי חיים טולדנו זיע״א ששמעתי מפי רבי חיים טולדנו הי״ו.
רבי חיים טולדנו זיע״א היה גדול בתורה וירא שמים. היתה לו תכונה מיוחדת. מעולם לא ישב ליד שולחנו בשבת או בחג ללא אורח. ופעם הגיע חג השבועות ולא היה אורח שיסעד עמו.
הוא קרא לשמש שלו וציווה עליו: "חפש לי בכל העיר אורח." השמש חיפש וחיפש במשך יום שלם ולא מצא. הרב לא התייאש: "בבית העלמין יש אדם בודד, לך תזמין אותו להיות לי לאורח." הלך השמש אל בית העלמין ומצא שם יהודי היושב על הארץ וממרר בבכי. השמש העמיד את האיש על רגליו ואמר לו: "בוא עמי אל בית הרב הוא מבקש שתהיה האורח שלו לחג השבועות." "לא אלך, ענה האיש, אני מיואש ובאתי לבית העלמין כדי למות כאן!"
חזר השמש ודיווח לרב. הרב החליט ללכת בעצמו אל בית העלמין. כשפגש את האיש שאל אותו: "מה קרה? מדוע אתה במצב הזה?" "קצתי בחיי", ענה האיש, "לפני שלוש שנים יצאתי מביתי למרחקים כדי להביא מעט פרנסה לאשתי ולילדיי. הצלחתי לאסוף הרבה כסף והחלטתי לחזור. הגעתי לכאן באניה עם ארגז מלא כסף. כאשר ירדתי מהאניה הארגז נפל לים וכל הכסף נעלם ואיננו. איך אחזור עכשיו לביתי מוטב לי למות." אמר לו הרב: "בוא אלי לביתי תהיה האורח שלי ואנו נפתור את בעיתך". לאחר הפצרות רבות נאות האיש להתלוות לרב. אבל גם שם לא הפסיק להאנח ולבכות. הלך הרב אל אשתו ואמר לה: אנחנו חייבים לעזור לאיש ולתת לו את הכסף שאבד לו". "מאיפה תקח את הכסף?" אמרה האשה. "נמכור את ביתנו!" אמר הרב. קראו לסוכן בתים שהעריך את ביתם. כאשר שמע את סכום ההערכה, אמר הרב בצער "זה אפילו לא מגיע למחצית הסכום שהיה בארגז!. מה עשה? אמר לאיש: "קח אותי למקום בו נפל הארגז". הלכו אל הים הגועש. הם התפללו בכל כוחם כאשר הרב זועק. "אנא ה' החזר לאיש הזה את כספו!". והנה לפתע עלה הארגז ממעמקי הים, הגיע אל החוף ונח לרגליהם. האיש הנדהם פתח את הארגז ומצא בו את כל כספו.
הדבר נודע בעיר. בבית הכנסת כאשר הרב ישב ואורחו לצדו, שאלו אותו: "רבי למה לא הלכת לים מלכתחילה וכמעט נשארת ללא בית"? "זה הענין", ענה הרב, "חזקה עלינו שאין סומכים על הנס, ניסיתי הכל והייתי מוכן אפילו למכור את ביתי אבל כאשר גם זה לא עזר, החלטתי ללכת אל הים ולהתפלל והי שמע את תפילתנו".
רשם: אשר כנפו
ע"ה חיים טולידאנו
הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)
עמוד23
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,הרב משה אסולין שמיר.
הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז בימינו:
"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…
ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,
ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"
(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,
וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).
בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:
"טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).
חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,
יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.
רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".
"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,
כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.
כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים
בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.
אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).
תורף דברי קדשו:
מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה",
כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,
ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.
ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".
המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).
בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).
רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,
בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.
בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.
פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".
בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).
השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?
התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).
"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).
רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".
כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".
"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.
מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?
רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).
תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".
כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.
הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.
רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,
אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.
"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,
אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).
רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?
להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).
בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.
ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".
רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).
עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.
רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".
בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:
א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.
ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.
רבנו מעלה תשובות נוספות:
משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".
רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?
תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.
רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.
"ויתורו את ארץ כנען,
אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).
הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.
'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.
הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.
כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.
כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).
"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.
לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.
כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,
בניגוד למרגלים שטענו: "אפס כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),
רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.
"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.
הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".
"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.
עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)
"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.
"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.
תכניות לחוד, ומציאות לחוד:
"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).
משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).
משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).
בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.
התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.
חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).
חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).
הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.
לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).
"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.
על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י' – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).
רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".
בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".
תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.
מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.
לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?
גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).
נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?
התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).
יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.
מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).
המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.
"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).
"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,
פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),
דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,
מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).
מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')
הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).
רבי יעקב אביחצירא מתאר את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").
"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.
על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.
נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.
הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".
מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).
קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".
הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.
לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).
רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?
שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?
תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.
המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:
"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.
כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.
"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".
המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').
רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.
וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.
גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.
'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".
רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל היה בא על מקומו בשלום.
אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.
מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.
בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".
כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.
רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".
מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.
הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,
ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.
.
אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,
בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.
רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).
רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".
על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".
פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.
דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".
לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.
בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.
רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).
על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.
"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.
הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.
הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.
הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".
חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".
המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.
תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.
רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).
המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.
בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".
"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.
רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.
בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".
התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.
שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).
הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.
רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".
רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.
מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.
לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).
עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.
מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.
צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.
נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.
איך מתקנים את חטא המרגלים?
לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).
להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).
רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):
"הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).
רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.
הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:
"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.
למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).
"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.
ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,
ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).
הרה"ג הרב יהודה ביבאס פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.
הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.
האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.
הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.
הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.
הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:
"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:
"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…
והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".
(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.
מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.
מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו
כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור… גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…
כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).
נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:
"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:
הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),
בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.
על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},
לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}
להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני} (ויקרא כה לח).
כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.
רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,
וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".
רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".
את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:
א. יציאת מצרים. ב. מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.
הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".
מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:
כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).
המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,
הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,
היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".
לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,
דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.
שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.
פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.
כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.
מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.
בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.
בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,
הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.
כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.
גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש, הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.
אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.
בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.
כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.
אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,
כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".
בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (
משלי כ, כד).
הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,
כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.
השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.
הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.
מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.
ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.
גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל לו, כד – כה).
רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":
"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,
הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,
וממשלות עולם עליון ותחתון".
את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:
"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש – לדירתנו" (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).
להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:
רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל:
"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.
ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.
וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".
בשיר אחר הוא כותב:
קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').
הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829): מחבר "יד משה" כותב:
"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,
ארץ אשר בחר בה ה' מכל הארצות".
"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).
רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".
הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,
לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.
הפרשת חלה – מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.
נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.
הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.
ה"שפת אמת":
ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.
הנסכים – רומזים למי בארה של מרים
החלה – רומזת למן.
הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,
כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.
רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:
"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).
רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.
ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.
להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:
רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.
האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.
חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,
המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.
המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.
תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".
כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).
מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.
רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".
על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.
מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה
בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.
רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':
בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?
והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".
פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,
{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,
{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.
{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".
{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).
הביטוי "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.
רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.
א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".
ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.
ב. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".
בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.
הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.
העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה, הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?
"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.
ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".
בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד – להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.
את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.
מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.
רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)
א. ארבע ציציות כנגד – ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.
ב. כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.
כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.
ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל.
במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.
ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).
כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.
ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.
תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).
רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".
המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.
לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,
וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אראנו נפלאות"
לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,
שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:
"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".
זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.
באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.
זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".
כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.
זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.
מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".
בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.
החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.
זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.
זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.
זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.
רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:
"בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה
ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה וב"ב.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בן דוד שושן
מחכמי ספרד בעיר טוליטולא, ומתלמידיו של הרא״ש בשנות ה״א נון קוף, חיבר חידושי הש״ס וקראם עליות, והובא מהם לשון א׳ בספר אבודרהם בספר תפילה של חול, עיי״ש. וחבירו הוא הר״ר יצחק שר חסד, וכמו שכתב בסדר הקבלה לר״א טורטייל ז״ל, והובא גם בתשובות הרא״ש, כלל סח סימן כז, חולק על פסק הרא״ש, בדין מי שנתחייב שבועה לפרוע שדעת הרא״ש שכופין ומשלם קנס לשר המדינה, ודעת בן שושן לא כן, עיין שם.
ונפטר כד אלול שנת צט, ונמצא נוסח מצבה שלו ונדפסה בספר אבני זכרון, בזה לשונו,
תורה וגדולה במקום א' נגנזו תחת אבן הזאת יחד הוא אבן השתיה, כי שמה קבר אבי התושיה, איש אשר רוח א׳ בו, יועץ וחכם חרשים, תחכמוני ראש השלישים איש המדות, מדובר בו נכבדות, עץ חיים אשר לא יבולו עליו, כל עץ בגן א׳ לא דומה אליו, ותהיה המשרה על שכמו, נודע בישראל שמו, רבי אברהם בן שושן הי׳ למשפט חושן אשכול הכופר, אם לתורה אם למקרא באר לחי דת ותורה, כמה ספרים לתלמוד חיבר ובמקרא אין חקר, כמה נסיונות נתנסה ובכולם עמד וקבלם בשמחה וחיבה ונפטר באהבה רבה כ״ד אלול שנת צ״ט ועלה לשמי שוכן מעונה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳.
עד כאן נוסח המצבה.
והנה בימיו היה עוד שם איש גדול ליהודים ממשפחת שושן [שושאן] שמו גם כן רבי אברהם בן שושן והיה שר מקורב למלכות חצרן, וגזבר המסים למלכות, נקרא גם כן בכינוי אבן אסחאק אברהים בן שושן, וכו׳. ולפי המתבאר בספר גן המשלים לרבי טודרוס, שהיה דון רבי אברהם שושן זה חתנו של השר אלמשדוף רבי מאיר בן שושן, שהיה אבי השרים דון יצחק ודון יוסף כולם חצרנים, אישים גדולים, ושם בספרו של רבי טודרוס שיר לכבודם בהרבה שבחים, ואך גם יש שם שיר אחד שכותב בגנאי חכמי בני שושן רבי דוד שושן ורבי אברהם שושן וכו;
אוצר הגדולים, אלופי יעקב
רבי אברהם בן וואליד
חתם בין רבני ירושלם בשנת תרכ״ב בכתב השליחות של רבי אברהם ב״ר יצחק חרוש ובשנת תרל״ד בקונטרס ״כנסיה לשם שמים״. כתב השליחות שלו עצמו וכן מכתב המלצה עבורו פורסמו במגנ"י ב' ובזבל"ה י"ג.
רבי אברהם בן זיזא
מובא בספר אבודרהם בפירוש פיטום הקטורת מה שפירש על כרשינא.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם בן חייא הנשיא
מגדולי חכמי ספרד משנות תת״ל-תתצ״ה מושבו היה בעיר שוריא, ועיר ברצלונה וגם בארץ פרווינציא באיזה עיר ממנו נודע הרבה ספרים בחכמה ודקדוק, וחכמת התכונה ובמוסר מרבותיו ידענו חכם א׳ בשמו רבינו אברהם בן שלמה ז״ל. ורבי ידעיה הפניני הבדרשי כתב עליו וזה לשונו: והנשיא רבי אברהם גם הוא התפלסף והעמיק בשבע חכמות וממנו אצלינו ספרים רבים במספר ותשבורת ותכונה ובסוד העיבור וגם בחכמת אנושיות ובסתרי תורה ספר קראו גדר האדם וכו׳ ע״כ. וכן הביאו בעל המאור במסכת ראש השנה סוף פרק ב׳ שם.
אלו חם חיבוריו:
1-ספר ׳העיבור׳ בעיר לונדון שנת תרי״א, וכתוב בו שנכתב שנת תתפ״ג.
2-ספר ׳צורת הארץ' שחלק ראשון ממנו נדפס שנת שו, וכתוב בו שחיברו שנת תתצ״ג ונדפס שנית בשנת שנה עם פירוש מאת רבינו מרדכי יפה בעל לבושים, ושלישית באופנבך עם פירוש רבי
יונתן בר יוסף מראדנא שנת ת״פ ובו הגהות מרבי פרץ הנשיא.
והועתק ספר זה גם ללשון רומית בהערות מחכמי נוצרים.
3-ספר ׳משנת המרות׳, נדפס תרכ״ד. ועוד ספר חשוב במוסר
4-שמו ׳הגיון לנפש העצובה׳, שהובא גם בספרי המקובלים שבאו אחריו כמו במשיב דברים לרבי יעקב בן ששת ובספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי ובכ״י ישנם עוד ספר
5- ׳חשבון מהלכות הכוכבים', שחיברו בשנת תתצ״ו, והובא גם בספר מאור עינים להר״ע אדומי, ונמצא באוצר הספרים וואטיקאן ברומא.
6-׳מגילת המגילה׳, שהובא בעקידה פרשת פקודי ושם הוא קובע זמן הגאולה בשנת ה״א קיח [כמו חשבון הבאים אחריו רמב״ן ורבינו בחיי ורלב״ג וכו׳].
7-׳הקצים׳ הובא בפירוש ראב״ע לדניאל והוא בכ״י אוקספורד והיא חלק מספר מגילת המגילה. ושם אגרת כ״י שכתב לרבינו יהודה ברזילי מברר שמותר לשאול בחכמת איסטרולוגיא בעין שהוא הודה לאיש אחד לדחות זמן חתונה על ידי שראה כי אינו טוב לפי משפטי הכוכבים ור״י בחילי חולק עליו ומברר שאסור וכו׳.
ועוד לו ספרים בתכונה ספר
8-׳לוחות ושמושן׳ וספר
9- ׳הגלגול בגלגלי הכוכבים; והכל הוא בכ״י באוצר הספרים שונים.
והנה בספר ׳צורת הארץ׳ כתב בהקדמתו שלא רצה לחברו עד שבא אליו שורות יקרות מאת קצין דורו הנקרא בשם איש אלקים ובחירו שבקשו כמחויב על כל אוהביו ומכיריו כל שכן על תלמידיו וכו׳ ע״כ.
הנה נראה שהכוונה על חכם א׳ אשר שמו היה רבינו משה, ורבי אברהם היה גם מתלמידיו, ולפי שלא נתפרסם חכם בדורו בשם משה רק רבינו משה הדרשן מנרבונא, יש אומרים שהוא זה.
וכתב עליו רבי שם טוב בספרו ״האמונות״. דרבי אברהם הנשיא אף שהתפלסף לא נמשך אחרי הפילוסופים אלא במקומות שמסכימים עם הקבלה ולא פנה אל רהבים ושטי כזב וכו׳ עכ״ל.
והנה מובא בשם הנשיא רבי אברהם בר חייא ז״ל דיבור בפירושי רד״ק תהלים קמז, כי יש כוכבים נראים אחד והם רבים וכו׳ ע״כ. והנה הדבר אמת שנתברר כן בימינו עפ״י משקפיות הגדולים וכידוע, אך זה חידוש שהרב כיון כן כמה מאות שנים קודם שנתגלה כן, ואף על פי כן יש מחכמי תכונה מפקפקים אם אינו רק הטעאה מה שנדמה כי הם שנים ואכמ״ל בזה.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב
רבי אברהם כן חלפון
אחד מראשוני פייטניה ומשורריה במחצית הראשונה במאה הי״ג של יהדות תימן הידועים לנו כיום, אך אף על פי כן כמעט ולא נודע. מקום משכנו היתה העיר עדן, שבאותה תקופה שימשה אחד ממרכזי היהדות בתימן ונודעה לה חשיבות גם מבחינה מדינית, וכבר עמד על כך פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקריו, בפרט בספרו ״התימנים״, ירושלים תשמ״ג.
כדרכם של פייטני הגלות, במיוחד בארצות המזרח, נוקט רבי אברהם בן חלפון גישה תחינתית בפיוטיו ובשיריו הדתיים. אמנם גם בשירי החול שלו עדיין לא מלאו לבו לשוות להם אופי נטול כל סממן דתי כדרכם של פיטני ספרד שקדמוהו כרבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, אלא דאג לשרבב בהם גם מושגים של קודש.
ר״א בן חלפון היה הבודד בתקופתו, על פי עדותו של טובי, מחכמי ומשוררי תימן ששירתם מצאה לה מקום ובטוי גם מחוץ
נעתק מכתב יד מן הגניזה. השיר לפורים ״שמח דודי ביום פורים״ מצוי בכתב יד פרסי משנת רכ״ח [1468], וגם תורגם לשפה זו. השיר העוסק בהלכות שחיטה ״אשר חפץ קנות בינה״, מצוי היה בכתב יד מבבל שנכתב בשנת שצ״ו –
[1636]. לומר לך, כי לרוב חשיבותם פרנסו קהילות אחרות.
כינויו היה אלעדני״, וזאת נלמד מדברי מעתיק הפיוט ״אמונה יוצרה״, בציינו את הכותר בלשון זה: ״שירה נאה על התורה לאברהם בן חלפון אלעדני" [יוסף טובי, שירי אברהם בן חלפון, ת״א תשנ״א, עמוד 31].
פרופ׳ טובי קובע את זמנו למחציתה הראשונה של המאה הי״ג,
על פי מספר נמוקים. ביניהם זמני כתבי יד, והשפעות על שיריו מחבורים אחרים כדוגמת משנה תורה להרמב״ם, ודברים שכתב רבי יהודה אלחריזי נשם, עמוד 31-32]. לעומת זאת, פרופ׳ יהודה רצהבי, ציין שתקופתו שנויה במחלוקת, ומלבד התקופה שציינו, ״יש המאחרים אותה לסוף המאה הט״ו״ [תורתן שלבני תימן, קרית אונו תשנ״ה, עמוד רבת]. מעתיקי יצירתו הבאים אחריו, ראו להכתירו בתארי כבוד ומעלה אלה: ״התלמיד הטוב״, ״החכם הפטיש״, ועוד
[טובי, שם, עמוד 32].
מאפייני שירתו כוללים בנושאיהם: תוכחה ומוסר, חתונה ומילה, פיוטים, פזמונים, וסליחות לחגים וימים נוראים. והרי דוגמות ספורות לחלק מהם:
א. מי זאת כשחר נשקפה ותעל מפאתי שחק ורום ממעל [שם,
עמוד 102]. ב. שמח חתן, עלז בימי נעורים וייטב לבך בימי בחורים נעמוד 103]. ג. יעלה יפה תמה אורה כאור החמה [עמוד 104]. ד. צבאות שוכנים במקום שחקים כהיום ירדו לשכון ארקים [עמוד 104]. ומן הסליחות: א. אדון עולם ברחמים נהלני ומעמקי תהומות בחסדך דלני [עמוד 133]. ב. אל ישעי וחילי ומנתי וחבלי תאזין תחנוני הקשיבה לקולי נשם].
במחקרו מציין טובי בנוגע למקון מוצאו כי ״באו החוקרים דודוזון ואיש שלום לכלל דעה, כי מוצאו של המשורר בתימן״ נעמוד 30]. אך רצהבי מטיל ספק וכותב: ״תימניותו מפוקפקת, שכן חריזתו ספרדית. בשירתו אין רמז כלשהו ליהדות תימן, ואיש מחכמי תימן אינו מזכירו. נוסף לכך, כמעט שאין זכר לשיריו בדיואן התימני״ [תורתן שלבני תימן, עמוד רכש].
אולם המעיין במבואו הנרחב של טובי נעמוד 27-80], יווכח לראות, שהן מעיני חלק מהחוקרים החדשים שדנו בקצבי שירים
אלה נעלם, בתכאליל דומים מסויימים, הובאו שיריו פיוטיו וסליחותיו בחלקים אחדים מבלי לציין שם מחברם, ומתוך כך יצא הספק. ואני לא באתי להכריע, אלא להציג דעת שני מלומדים בעלי שם.
נסתלק לחיי נצח כנראה בעיר עדן, במחציתה הראשונה של המאה הי״ג.
יריעות אהרן, עמוד 192-193, ר׳ אהרן קאפח
רבי אברהם בן חסון
מן המעט הידוע עליו הוא שהיה ״נין ונכד למהר״ש בן חסון"
[ל׳ כתב שליחותו] סבו זה רבי שלמה בן חסון חיבר את ספרי השו״ת ״בית שלמה״ [שאלניקי ת״פ] ו״משפטים ישרים״ [שם תצ״ב]. תחלתו של רבי אברהם בן חסון היא בחברון שם הוא נמנה [בשנת תק״מ] בין חכמיה. לאחר כך נתיישב בצפת ממנה נשלח בשנת תק״ע לערי אירופה המערבית עקב התדלדלות הקהלה בקום מושל רע מעללים אשר סחט מן היהודים דמים מרובים כפדיון נפש – לשון חכמי צפת בכתב שליחותו. עוד הם מוסיפים כי ״מלאה הארץ [צפת] דלים ועניים מרודים ספרדים ואשכנזים״, הכוונה ודאי לשתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר״א אשר עלו באותה עת [תקס״ח – תקס״ט] ונתישבו בצפת. רבי אברהם בן חסון עובר בפיזארו בשנת תקע״ג ורושם בפנקס השלוחים כי גבה לטובת צפת את מעות שבע השנים שעברו מאז ביקורו של רבי רחמים יעקב בשנת תקס״ו, נוסף לכל ״הפליאו חסדם ונתנו לי בתורת מוקדם ג׳ שנים סך הכל עד עשרה שנים״. כחמש שנים עשה בדרכו, אחריהם שב לצפת בה חתם בשנת תקצ״ה על כתב שליחותו של רבי משה בן סמחון.
״שנות דור ודור״, ח״ב, עמוד רצ
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 84
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בונט אביגדור בן משולם
חי בשנות ק״ל-ק״ן מחכמי ספרד, והוא ובנו רבי שלמה אביגדור היו חכמים סופרים מעתיקים ספרים ספרי חכמות ללשונינו, ומהם נמצאים באוצה״ס שונים ובאוצה״ס בפארמא יש כ״י על מלאכת חכמת הגיון, ומתחיל ״אמר אברהם בן משולם בן שלמה בן משולם אביגדור וכו׳ נדבני לבי היום בהיותי בן שבע עשרה שנה למנין קכז בחודש ניסן לחבר ספר קצר במלאכת הגיון״, עוד יש ממנו ספר כ״י שחיברו בחכמת הרפואה בשנת קל״ט בשם מבוא הנערים כאשר למד חכמת הרפואה בעיר מונפילייר.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם ביטון
מחכמי ספרד, שבאו לצפון־אפריקה אחרי הגירוש בשנת ה׳רנ״ב [1492]. מושבו בעיר פאס, מרוקו נפטר בשנת ש׳-ש״ל בערך.
רבי אברהם ביסודו
מחכמי צפת בראשית המאה הט״ז. מוצאו מספרד. יתכן שאביו היה רבי יצחק ביסודו, שחי בדור שלפני הגירוש, ושימש כראש ישיבה בעיר ליאון. בשנת רס״ד [1504] חותם רבי אברהם ביסודו עם חכמי צפת על איגרתם לחכמי ירושלים בדבר השמיטה. רבי אברהם נפטר בשנת רס״ט [1509] ״בעין אזייטו״ – עין זייתון,. גם בנו רבי יצחק ביסודו נמנה עם חכמי צפת בראשית המאה הט״ז.
עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״ז, עמוד 151
רבי אברהם בירב
מחכמי ארץ־ישראל. מרבני צפת. בנו של רבי יעקב בירב. יש ממנו בתשובות המבי״ט [רבי משה מטראני] ומרן רבי יוסף קארו והרשד״ם [רבי שמואל די מדינה].
תולדות עם ישראל, בערס
רבי אברהם ביתאן
מחכמי ג׳רבא במאה הששית. למד ד׳ אמות הלכה יחד עם רבי רחמים חורי הראשון ונזכר בספרו ״כסא רחמים״. הוא אביו של רבי משה ביתאן וזקנו של ראב״ד ג׳רבא רבי נסים ביתאן. בספר ״מעשה
נסים״ לר״ד חדאד כותב עליו שהיה חסיד וקדוש מאוד והיה מתפלל ולומד בבית הכנסת הגדול, והיו מזמינים אותו לבקר החולה כיון שהיה יודע לתת רפואות וסגולות, והיה סימן בידם שאם היה נותן להם תרופה כלשהי סימן שיש תקוה ואם היה דוחה אותם סימן שאין תקוה. כן היה בקי מאד בחכמת הניקור ובגלל מומחיותו הרבה לא היה מוריד מהבשר רק קצת, אך לא רצה ללמד אחרים לנקר בצורה זו מחשש לתקלה מחסרון בקיאותם כמוהו. כן מסופר שם שרבינו חיבר השגות על ספר ״שבות יהודה״ על המכילתא להגאון רבי יהודה נג׳אר מתונס וכשבקר פעם בתונס שלח רבי יהודה את שלוחו לקרוא לו. אחר מאמצים הצליח השליח להביאו, וכשראה מהר״י נג׳אר שהערותיו צדקו מאד הזמינו לבוא ללמוד אתו. רבינו הסכים אבל כיון שהיה זקן והיתה הישיבה קשה עליו, בקש רשות ממהר״י נג׳אר שיוכל ללמוד לפניו בהטיה, והוא נעתר לו מיד, בהיכנס תלמידי רבי יהודה וראו שהוא מוטח חשבו לגעור בו, אבל רבם מנע בעדם וצום שיזהרו בכבודו שהוא רב גדול. כששאלוהו מדוע אם כן הוא לבוש בגדים בלויים, השיבם רבם שזהו מחמת עניותו, ובקש שכל אחד מהם יתנדב סכום כלשהוא ויקנו עבורו בגדים כראוי לו, וכן היה.
כן מסופר שם איך נענש ראש הקהלה בג׳רבא על שלא רצה לתת מפתחות באר המים שבבית הכנסת הגדול לרשות המתפללים והלומדים שם, והתחצף לרבינו. רבינו קללו שימות באותו לילה, ובאותו לילה הגיע לסכנת מות ממש על ידי עצם שנתקע בגרונו. רק בהתערבות הדיין רבי יוסף הכהן זצ״ל שהלך לפייס את רבינו לבקשת בני משפחת הנגיד, ניצל אותו נגיד אחר שהתחייב בפני רבינו שלא
להציק יותר לקהל, ולהתנהג בכבוד לתלמידי חכמים. ע״ש.
רבינו חתום באב תקפ״ב [1822] אחר רבי חיים חדאד על שטר מתנה מרבי רחמים חורי לכלתו ג׳זאלה הנדפס בספר ״ממלכת כהנים״ [עמוד שמ״ט], ואח״ז מקיימים החתימות רבי דוד כהן רבי יהודה צדיקה ורבי יוסף כהן.
מלכי תרשיש, עמוד תא
רבי אברהם בכור הכהן
מירושלים. נספר ע״י הגאון רבי אברהם פאלאג׳י בספר ״אברהם את ידו״ חלק ב׳ דרוש ז׳ לשמועות עמוד ס״ב ושם מכנהו ״הרב כהנא רבה כמהר״ר אברהם בכור הכהן ז״ל״״.
רבי אברהם בלולו
מחכמי דמנאת שבמרוקו. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״.
מלס דמן, יז ע״ב
רבי אברהם בן אליעזר הלוי
מחכמי ספרד. מקובל. גיסו של רבי אברהם זכות, בעל ה״יוחסין״. נולד בספרד בשנת ה׳ר״כ [1460] ונפטר בירושלים בשנת ה׳רפ״ח [1528]. אחרי גירוש ספרד בשנת ה׳רנ״ב [1492] ישב בטורקיה ובמצרים. בשנת ה׳רע״ה [1515] עלה לירושלים.
חיבר פירושים לספר דניאל ולאגדות חז״ל על הגאולה בשם ״משרא קטרין״.
תולדות עם ישראל, כערכו
רבי אברהם בן אל-פואל
תושב טורטשה, תלמיד חכם מצויין. קרוב לודאי שתפס מקום דיין או ראש ישיבה בעירו. הריב״ש מסיים את תשובתו אליו בביטוי ״משיב מפני היראה והכבוד״. רבה של טורטשה בזמן שהתשובה נערכה אל אברהם בן אלפואל, היה רבי משה חלאווה.
הריב״ש תקופתו, ירושלים תשט״ז
טורטוסה (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.
העיר נקראה Ilerca בפי האיברים, Dertosa בפי הרומאים וטרטושה (طرطوشة) בפי המוסלמים, שבתקופתם הייתה מרכזה של ממלכת טאיפה (1148–1035). היא נכבשה בידי רמון ברנגר הרביעי מקטלוניה ב-1148. בעיר התקיים בשנים 1413–1414 ויכוח טורטוסה בין יהודים לנוצרים.
רבי אברהם בן אשר
בסוף ימיו נוספו לו השמות חיים רפאל. הדפיס בקושטא בשנת תצ״ד את הספר ״שערי קדושה״ לרבי חיים ויטאל מתוך כתב-יד שמצא במצרים, והיה עוד שתי פעמים במצרים, באביב תקי״ג ובשנת תקכ״דיי. בשנת תק״א יצא בשליחות ירושלים לאירופה המערבית יחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי ובהיותם בקושטא נפרדו דרכיהם. בהיותו באיטליה בשנת תק״ג החליטו הגבירים ממשפחת פראנקו לייסד ישיבה בירושלים בשם ״יפאר ענוים״ ובחרו בו לראש הישיבה. הצטרף לחבורת "אהבת שלום״ בשנת תקי״ט. לאחר פטירתו של רבי מיוחס בכר שמואל בשנת תקל״א נבחר לראשון לציון.
רבי אברהם בן אשר הסכים על ספרו של החיד״א ״שער יוסף״ ואלו הן השמועות שמביא החיד״א בשמו בספריו: ״שמעתי מפי הרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה על פסוק מני אפרים שרשם בעמלק" [פתח עינים, ח״א, מגילה י, ב, דף צה, ד]; ״שמעתי מהרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה שהיה מפרש״ נ״צוארי שלל״, דף קת, ב׳; שם, קיז, ג].
רבי אברהם ן׳ אשר נפטר בשמונה עשר באב תקל״ב והחיד״א הספידו בחברון: ״לשמועת הרב המו׳ מהר״א ן׳ אשר זלה״ה כי באה בעה״ק חברון ת״ו 25 אב תקל״ב, שנפטר טו״ב אב בירושלים ת״ו״. בהספדו אמר עליו: ״״.אחד מן הרמתים ובעל כנפים, רב נהוראי, סבא דמשפטים, הרב המובהק, תהלתו בקהל חסידים… ידיו רב לו הן שתי ידים זוכות. ידו אחת בנטילה הני צררי דפשיט, עושה צדקות, ויד אחת מחזקת ספרין פתיחו שפתותיו דובבות טריד בגרסיה… רב גידל יתמי דיתמי מפתו יאכלו ומכוסו לחמו ניתן… יום שמת רבי אך גדול היה באותו היום. איך היתה לשמה העיר ההוללה הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, שהכל סכין ביופיה, מסויידת ומכויירת, שרתי במדינות, המחושקת ברקעי זהב, המהוללה בדביר כרכא מצויינא הן חכמה והן יראת אלקים, שפר חסידים וחובת הלבבות״.
מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד שגב.
רבי אברהם בן גדליה אבן אשר
מחכמי צפת במחצית השנייה של המאה הט״ז. נודע בכינויו אב״א [ראשי תבות של שמו]. בצפת הוא נמנה עם תלמידיו של רבי יוסף קארו, בפרק זמן מחייו הוא שימש ברבנות בעיר חלב שבסוריה. שרדו שתיים מתשובותיו. רבי אברהם ן׳ אשר חיבר פירוש על מדרש רבה ומגילות, בשם: ״אור השכל״, ולא נדפס אלא על ספר בראשית, בשם: ׳מעדני מלך; ויניציאה שכ״ב.
עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״1, עמוד 151
רבי אברהם בן גיגי
רבי אברהם בן גיגי בה״ר דוד, חי במאה החמישית [ת״מ-ת״ן – 1740-1680] והיה רב בדבדו שבמרוקו.
יחס אבני קדש דבsu, עמוד 77-78
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 82
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת
הקדמה
דברים אלה נכתבים בימים מאתגרים בחיי, תקופה של הישרדות על תקופת חיי האחרונה, לאחר שלוש שנים של התמודדות עם מחלת סרטן קשה בדרכי המרה.
ספר זה הוא פרי מחקר עבודתי במשך למעלה מעשר השנים האחרונות, שבהן צללתי לתוך נבכיה של קהילת יהודי טיטואן, הכתובים והדבורים. דליתי את ביטויי הפולקלור וצורותיו הייחודיים בקרב קהילה זו, בירתה של צפון מרוקו בתקופת הפרוטקטורט.
השלמתו של ספר זה לא הייתה קלה והתאפשרה בראש ובראשונה בזכות התגייסותה של מורתי פרופ׳ גלית חזן־רוקם, שליוותה אותי למן המחשבה הראשונה על אודות פרקי הספר השונים ורעיונותיו מאז שעלו בתודעתי, ועד להשלמת החלק האחרון של הספר, שסייעה לי בעריכתו.
תודה עצומה שלוחה לחברי ועמיתי ההיסטוריון ד״ר דוד גדג׳, החוקר את התרבות במרחבי מרוקו, על השלמת דברי הספר ועל שהוסיף וחיזק במקומות שהיה צורך, ופיקח על עבודת הגמר. דברי הסיכום בספר זה הם גם שלו. אשריי שהתברכתי בחבר כמותו.
תודה מיוחדת נתונה גם לפרופ׳ ירון צור, שעודד אותי לפרסם את הספר ולא לוותר, לעוף על כנפי רוח, גם ברגעים נמוכים.
ספר זה לא היה יוצא לאור בלעדי תמיכתו של הבית האקדמי שלי, האוניברסיטה הפתוחה בישראל. פרופ׳ עדיה מנדלסון־מעוז ופרופ׳ צחי וייס חברו יחדיו לפעול להענקת מלגה נדיבה להשלמת ספר זה וכך התאפשר הדבר.
אני מבקשת להודות לד״ר אדם רצון שסייע לי בהשלמת הפרק הראשון והפרק החמישי, בניתוחיו המעולים, ועל חלקו ותרומתו בספר זה.
תודה אני מבקשת להעניק גם לד״ר דוד בן־אמו חימנז על תובנותיו בהקשר של שפת החכתייה בספר זה, וכן לחברתי ועמיתתי ד״ר סוזי גרוס.
*
במוצאי שבת, 20 ביולי 2019, ביקשה ד״ר נינה פינטו־אבקסיס להיפגש עימנו בבית החולים לפגישת עבודה. היא ביקשה שנעדכן על תהליך העבודה של הספר ורצתה לוודא שכל המשימות שעדיין לא הושלמו ברורות לנו. יומיים לאחר מכן, ביום שני בבוקר, נפטרה פינטו־אבקסיס ממחלת הסרטן שנאבקה בה במשך יותר משלוש שנים. העבודה המשותפת עימה על הספר החלה חודשים ספורים קודם, בעת שביקשה מאיתנו להיפגש עימה בצוהרי יום שישי בביתה. גם כאשר התפשטה המחלה הארורה בגופה וזה בגד בה, היא לא נכנעה וביקשה שנשב ליד שולחן פינת האוכל בביתה. היא הוציאה טיוטות של פרקי הספר ותצלומים שריכזה וביקשה שנסייע לה לסיים את הספר ובעיקר ביקשה שנדאג להוציא אותו לאור אם היא לא תספיק. מאותו יום התחלנו בקריאה, עריכה והשלמת החסר של פרקי הספר, ההקדמה והסיכום. בחלק מהפרקים נעזרנו בחוקרים נוספים שהיא המליצה עליהם. ספר זה יוצא לאור הודות לשיתוף פעולה של מורים ועמיתים של ד״ר נינה פינטו־אבקסיס שפעלו מתוך הוקרה ואהבה לחברה שידעו שזמנה קצוב.
עבודתנו על הספר ספגה את רגשי הידידות והאהבה שרחשנו לנינה בחייה והכילה את הגעגועים שידענו שנחוש בהיעדר נוכחותה המסעירה והקורנת מחיינו. השקענו בספר את הערכתנו את אישיותה האינטלקטואלית והיצירתית, ואין לנו אלא לקוות שמה שעשינו כמיטב יכולתנו יהיה טוב דיו כדי לכבד את זכרה ואת מפעלה המחקרי והתרבותי. אנחנו רוצים להודות לאנשי מכון בן־צבי שהתגייסו כדי להוציא לאור את הספר ללא עיכוב. תודותינו שלוחות לראשת המכון פרופ׳ עפרה תירוש־בקר ולמזכירה האקדמית ד״ר יהודית לובנשטיין־ויצטום על הסבלנות, תשומת הלב וההשקעה בחודשים שנדרשו להשלים אותו ולהוציאו בדפוס. תודתנו גם לאריה מרקו, שהגיה את החיבור בשלביו האחרונים והעיר הערות שהועילו מאוד לעריכת הספר. חובה נעימה ביותר להודות לקוראים של הספר מטעם מכון בן־צבי, פרופ׳ יעקב בן־טולילה ופרופ׳ הגר סלמון, שקראו בתשומת לב והעירו הערות חשובות שסייעו להוציא את הספר לאור בצורה נאותה ומתוקנת.
גלית חזן־רוקם ודוד גדג׳
ינואר 2020
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.
Puis ce fut le coup d'Agadir
La présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 fut le second coup de poing diplomatique de l'Allemagne frustrée. En effet, l'armée française ne s'était plus cantonnée aux ports marocains pour en gérer les douanes, mais avait pénétré dans Fès la capitale et l'armée espagnole étendait son emprise sur Larache et Ksar El-Kebir. Français et Espagnols déclarèrent vouloir quitter les zones occupées par leurs troupes respectives si des unités militaires chérifiennes formées par leur soin prendraient la relève. De fait, les navires de guerre allemands Le Berlin, le Panther puis YEber patrouillaient au large d'Agadir. En outre, depuis plusieurs années, l'Allemagne tentait de rallier à son côté le caïd Mohamed Anflous, le Khalifa d'Agadir, le caïd Gellouli ainsi qu'Al- Hiba.
C'est alors que l'Allemagne accepta la prépondérance française au Maroc en échange d'un contrôle sur le Congo en Afrique-Équatoriale française. Paris valait bien une messe et un protectorat au Maroc valait bien une partie du Congo. Pour reprendre les mots du diplomate Henri Millet, le Congo était le « Sésame ouvre-toi ! » du Maroc. Le sultan Abdelhafid était désormais diplomatiquement isolé.
Mais la France finit par avoir le quasi monopole de l'occupation du Maroc.
René Millet qui militait pour agrandir l'Empire français, avait déclaré suite à la visite du kaiser à Tanger : « L'Allemagne nous a rendu le plus grand service en faisant du Maroc une question nationale au premier chef.» De fait, la compétition avec l'Allemagne explique peut-être la formation de la Ligue coloniale française en 1907 dont la mission était de faire l'éducation coloniale des Français. Cette ligue n'eut pas le succès espéré. D'autres formations étaient déjà en place : le Parti colonial regroupait des membres des professions libérales avait formé un Groupe colonial de la Chambre en 1892 et Groupe colonial du Sénat en 1898. À ces groupes s'ajoutaient ceux de Déjeuner au Maroc et de Déjeuner du Siam qui fusionnèrent pour former le Déjeuner Étienne, du nom d'Eugène Étienne qui était le moteur des organisations coloniales. Le Comité du Maroc sécurisa des prêts pour le gouvernement marocain. L'Union coloniale française fondée en 1893 regroupa ceux qui avaient des intérêts aux colonies. Cette dernière formation eut son périodique, la Quinzaine coloniale et subventionna le journal Politique coloniale. Par ailleurs, le Comité de l'Afrique française fondé en 1890 était motivé par la défense des intérêts nationaux contre la compétition des autres puissances européennes. Le débat sur la séparation de l'Église et de l'État qui secoua la France déborda dans le parti colonial dont la branche laïque se sépara pour former le Comité d'action républicaine aux colonies. Au Maroc même, trois organismes furent fondés pour affermir la protection française au Maroc : la Société marocaine des Travaux publics, la Société internationale du tabac et l'Union des Mines. Parallèlement, le Ministre des Colonies Eugène Étienne assurait le kaiser que la France ne recherchait pas un Protectorat tout comme en Tunisie, mais voulait plutôt s'accorder une « prépondérance morale. » Cependant, la Ligue pangermanique ne cessa de critiquer les progrès de la pénétration française au Maroc et d'en saisir l'opinion publique.
Les évènements se chargèrent de hâter les choses. En 1912, le sultan Abdelhafid demanda la protection de la France pour se protéger des soulèvements berbères. Le général Moinier se mit en marche pour Fès avec 30 000 soldats. La France officialisa dans la Convention de Fès un traité de protectorat sur l'Empire chérifien et le général Hubert Lyautey fut nommé Résident général. Deux ans plus tard, des troupes marocaines s’embarquèrent pour combattre aux côtés de la France durant la Première Guerre mondiale… Plus de 40 000 hommes s'engagèrent dont les deux tiers combattirent en France. 11 000 y moururent au combat.
Lors de la Première Guerre mondiale, les consulats allemand et autrichien au Maroc sont fermés et les résidents allemands furent arrêtés ou rapatriés. Suite à l'entrée en guerre de l'Empire ottoman aux côtés de l'Allemagne durant la Première Guerre mondiale, la propagande allemande appela à « la solidarité islamique contre les envahisseurs chrétiens. » Le sultan ottoman Mehmet V proclama la Guerre sainte et une fatwa en ce sens fut émise. L'Allemagne joua la carte panislamique en remettant les prisonniers de guerre musulmans, algériens pour la plupart, aux Ottomans : « Sa Majesté l’empereur d'Allemagne déclare ne faire aucune guerre contre le monde musulman et ordonne que les prisonniers de guerre musulmans des troupes françaises soient mis immédiatement en liberté et envoyés au sultan de Constantinople en qualité de Calife du Monde musulman. » Une propagande soutenue fut orchestrée par les frères Mannesman en Espagne; des liens spéciaux furent tissés avec le rebelle Raïssouli dans le Nord du Maroc et la désertion des légionnaires français fut encouragée. Forte de l'appui du sultan et des caïds, la France encouragea l'expression des institutions islamiques propres au Maroc.
Fait intéressant : en 1915, une mosquée fut construite à Zossen près de Berlin et une autre bâtie dans le jardin colonial de Nogent-sur-Marne. On émit des cartes postales de cette dernière, qui furent diffusées dans les colonies…
RAÏSSOULI
Beaucoup de ceux qui revenaient autrefois d'une visite de l'île de Mogador revenaient avec des récits et des descriptions emplis de mystère. De quoi en retournait-il?
Les visiteurs décrivaient l'île, ses murailles et ses canons, ses nombreux lapins, mais surtout des tessons de cruches et de restes de squelettes de ce qui fut autrefois une prison. Beaucoup de personnalités célèbres y passèrent. Mais rien ne donnait autant de frissons que l'évocation du célèbre Raïssouli.
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé…
À la fin du XIXe siècle, le rebelle Bou Hmara n'était pas la seule cause de souci au pouvoir du sultan : les Berbères rifains du Nord marocain ne connaissaient souvent d'autre loi que celle de leur long fusil. Ces montagnards rebelles faisaient fi de l'autorité du sultan, de ses caïds et des canons des vaisseaux européens. Parmi eux s'était démarqué un chef indomptable, entré dans la légende de son vivant : Moulay Ahmed Er Raïssouli qui se prétendait être le descendant véridique de l'ancienne dynastie royale des Idrissides, et de ce fait, de la lignée du prophète Mahomet. Sa spécialité : le rapt d'étrangers dans le Nord du Maroc. Il fut à la source d'incidents multiples sur la scène internationale. Prétendant agir pour libérer le Maroc de la tutelle des étrangers, si ce n'est pas de l'abus des troupes du sultan, ce personnage jouissant de l'aura de chérif fut tout à la fois un mélange de révolutionnaire, de brigand des grands chemins, de despote, d'escroc et de hors-la-loi. Pendant quelques années, soit de 1889 à 1894, il fut incarcéré dans la prison de la Kasbah de Mogador et on dit qu'il y resta enchaîné à la muraille sans pouvoir se coucher. Il s'en sauva, fut capturé, rossé, et emprisonné à nouveau, mais dans la prison de l'île de Mogador cette fois-ci, avant d'être gracié par le sultan Abdel'aziz. Il se construisit un palais dans le style maroco-andalou à Arzila.
Il s'assagit alors?
Que non ! Incurable et récidiviste, il reprit ses activités lucratives de rapts, dont Walter Harris, correspondant du Times londonien. Lorsque le beau-frère de Raïssouli décida de prendre une seconde épouse, il trouva sa seconde épouse et sa mère égorgées la veille de la nuit de noces. Un rival avait capturé un cheikh opposé à Raïssouli. Celui-ci le racheta pour 1500 $ pour le décapiter devant le seuil même de sa maison.
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
מהו המלאח
אלה מבני מראכש אשר ״זכו״ לחיות את חייהם או ילדותם בין כותלי ה״מלאח״ בין שנות הארבעים עד השבעים בערך, יכולים לספר ולהעיד על האושר הרב שחווינו בתקופת חיים זו הרוויה בכל מגוון הרגשות משמחה ועד כאב וצער.
מהו ה״מלאח״ בעצם? יש המפרשים זאת כ״גטו״ ויש המפרשים אותו כ״רובע יהודי״ הדומה לכל רובע בעולם. אני, ובני דורי, יכולים להעיד עליו שהוא היה ״חממה״, מקום ששום זר לא יכול היה להציק לנו בעת ששיחקנו ברחוב או שהלכנו למוסדות הלימוד. מעין ״רחם״ מוגנת היטב שבו ההורים המתינו לנו, הילדים, בבתים מחוממים על ידי ה״אל מזמר״, הכיריים, שדלקו כל העת, או כך היה נדמה לפחות. על ־״האל מזמר״ ניצבו כל העת סירי בישול כבדים – דללימאן – עיוות המילה ALLEMAGNE שפירושה בצרפתית ״גרמניה״, היא ארץ ייצורם של הסירים ודי בכך כדי להעיד גם על איכותם הגבוהה. סירים אלה הפיצו ניחוחות של בישול איטי ערב לחיך, כגון מרק ה״חרירה״ שהיה מאכל חורפי נפוץ בקרב יהודי מראכש. זהו מרק עשיר בירקות ובקטניות שהושרו לילה שלם, ומעובה בקמח ובלימון סחוט שמקנים לו מרקם מיוחד. כל ניסיונותיי מאז ועד היום לחקות את בישולו, העלו חרס בידי. לפעמים, ברגעים של חוסר זהירות, הייתה עקרת הבית נכווית בעת שפרשה את שמלתה מעל ה״מזמר״ כדי להתחמם.
למלאח שלנו היו כניסות רבות, או יותר נכון, יציאות רבות אל העולם החיצוני, אל האור המסנוור אשר כלל בתוכו חיים אחרים של המוסלמים, הנוצרים ושל קומץ יהודים ממשפחות מבוססות שיכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה גבוה יחסית לתושבי ה״מלאח״. למרות רווחתם הכלכלית, הם קינאו בנו וביכולתנו לטייל בחופשיות בין הסימטאות ללא חשש, ללכת לבקר לבד ובבטחה את חברינו כדי להעביר שעורי בית למי שנעדר מן השיעור או להחליף בינינו ספרי קריאה שאותם נהגנו להעביר מיד ליד ולשתף ברשמים ובביקורות על כל פרק או סוגיה.
על שאלתו.. מה טעם להשם אלמללאח. שאלתי ושמעתי הרבה טעמים, והם:
א', כ׳ היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה.. והיהודים הם שהיו קונים אותו תמיד, ומוכר המלח נקרא בערבית אלמללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.
ב׳, אומרים כ׳ היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים. והמולח, נקרא בערבית: "אלמללאח״, וע״ש המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.
ג', אומרים, שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.
ד׳ אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחסרון אות חי״ת, ובאורך הזמן נשתבשה בתוספת ח׳, ור״ל (רוצה לומר) מקום משכן משפחה יהודית…
ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמא לאח, שפירושה בעברית המים השליך, ע״ש גולי ספרד שבאו ממדינת הים.. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום״. (הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים א', סימן קכז).
לכל כניסה למלאח הייתה דלת כבדה שננעלה מבפנים עם רדת הליל על ידי בריח או ״סקרון״, יתקנו אותי בני המקום מלבד דלתות אלה, היה גם שער ראשי גדול מכולם שמע צדדיו ניצבו שומרים מטעם ה״פשה״, ראש העיר. אהבתי להתעכב ליד אחד השומרים ולשוחח עמו עד אשר הדלתות האחרות היו ננעלות בזו אחר זו, ורק שער ראשי זה נותר פתוח לרווחה, כדי לאפשר למאחרים היהודים מקרב תושבי ה״מלאח״ להיכנס. באוזניי מהדהד עדיין קולה של אמי הקוראת: ״מדוע את משוחחת עם השומרים? כנסי מיד הביתה!״
ב״מלאח״ שלי היה שפע חנויות של בעלי עסקים קטנים. היו מוכרי בדים אשר הציגו את מרכולתם בפתח החנויות, גליל בד אחד על גבי השני, לפי סוגי הבד ומחירם. הגלילים היו פתוחים מעט כדי להציג את צבעיהם ואיוריהם, שכללו בעיקר פרחים, נקודות גדולות וקטנות (PETITS POIS), אפוּנים קטנים או פייה דה פול (PIEDS de POULE) – או איורי כפות רגלי תרנגולת. הבד נמדד על פי השיבר או האמה או לפי מידתו של מקל ארוך, ונחתך על ידי סימון קל בקצהו וקריעה מהירה. ברגעי הקריעה האלו, התעופפה לה באוויר אבקה לבנה אשר יצרה צורות עגלגלות שהתפוגגו לאיטן באוויר, – אהבתי לעקוב אחריהן דקות ארוכות עד להיעלמן.
היו חנויות לממכר קטניות אשר הפיצו ריחות משכרים של זעתר וכמון או וניל, שכולם התמזגו ביחד עם מי הוורדים (אלמא דְזְהָאר) ומילאו את האוויר בסימטאות שריכזו בתוכן את המוכרים והלקוחות בהרמוניה נפלאה של קריאות והלצות על המוצרים שהוצגו בפתחיהם. יכולנו לקנות ״סְוַואק״, שהוא צמח מיובש שבאמצעותו צחצחו הנשים את שיניהן ושתמיד הותיר אותן שחורות כשהיו וכלל לא חינניות. האימהות טענו שצמח זה בוודאי יותר בריא ממשחת השיניים הנמכרת בבתי המרקחת. לידו ניצב השמפו הגולמי ״סבון אל בַּלָדִי״, משחה חומה המזכירה קרם קרמל חרוך.
סוחרי המים ״אל גראבה״ עברו בין העוברים ושבים והגישו להם מים צוננים בימי החמסין של מראכש. במקביל היו גם מוכרי השתייה החמה: תה עם נענע או קפה שחור כמחצית הכוס, לא יותר, אותו נהגו לשתות בשעות הצהריים בכדי להילחם בנמנום האוחז בדרך כלל בכולם. תה שתו כל ימות השנה. בחורף כדי להתחמם ובקיץ – להתקרר, כי… ״החום יגבר על השרב״ (סְכוּנִייָא תַאטְקְטְל לוּכְרָה). בימי חול מוכרי המים היו מוסלמים, ובימי השבת, כאשר כל השערים היו ננעלים ושהייתם במקום לא נתאפשרה עוד, היו אל מוכרי המים הרותחים היהודיים שהרתיחו את המים מבעוד מועד, ביום שישי. הם הציבו את חביות המים על גבי מיכלי פח גדולים שמולאו בגחלים. כך שמרו המוכרים היהודיים על חום המים במשך כל השבת.
מי השתייה להכנת התה או הקפה היו חייבים להיות רותחים כראוי, ואבוי לו למוכר אם הם הספיקו להתקרר בדרכם חביתה! הוא ספג את הקללות של בעלת הבית אשר קיללה תחילה והתבדחה בסוף, כאשר פגשה את המוכר למחרת היום!
המוכרים היהודים גבו מראש את התשלום על השתייה במשך ימי החול ומסרו לתושבים פתק קטן שידע מחזורי שימוש רבים. לא פעם נרטב הפתק במים הרותחים, אך מייד שמנו אותו לייבוש בשמש הלוהטת. הפתק נשא בגאווה מספרים מאחד עד עשר אשר ״צוירו״ מחדש על ידי אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב.
לא ידעו קרוא וכתוב, אמרתי? הרי הם החזיקו בספרי תפילה כל ימי חייהם ולא ניתן היה לראותם, ולו לרגע, בלעדיהם. אינני מסוגלת להסביר סתירה זאת. הכל היה טבעי והקריאה גם. לגבי פירוש הכתב, היה צריך לשאול את הרבנים והפירושים היו רבים ומגוונים, בלי עין רעה.
בהגיע ערב השבת, כל דלתות המלאח ננעלו. החנויות נסגרו בזו אחר זו וכל הקהילה מיהרה לאסוף כלי רחצה ולרוץ למקווה – אל חמאם.
למן השעות המוקדמות, היו הזריזים שבהם מגיעים לבתי הכנסת, שהיו פתוחים לרווחה כדי לקלוט את כל המתפללים המגיעים בהמוניהם אחרי תקיעת השופר. כולם בירכו אלה את אלה בברכת ה״סְבָּת סָלוֹם״, ונשאו את תפילתם בקול רם באין מפריע.
מראכש, השוכנת בין הסהרה להרי האטלס, סובלת מתנאי אקלים מדבריים. כמות המשקעים נמוכה והבצורת היא תופעה נפוצה. החוקרת אלישבע שטרית מספרת על משבר כלכלי וחברתי שעבר על קהילת מראכש בעשור הראשון של המאה העשרים עקב בצורת ממושכת. החקלאות נפגעה קשה, וכן המסחר שפסק בעקבות שודדי הדרכים המרובים. בנוסף איים לעלות על המלאח תדיר שבט הרחמנה ממישור החאוז שנהג לפשוט על העיר בזמני משבר. להקלת המשבר קיבלה הקהילה סיוע מכי״ח ומאגודת אחים – ארגונים יהודים מערביים. על מנת להסיר את האיום החיצוני שילם ישועה קורקום שהיה אז ״תאג׳ר אל סולטאן״, מעין סוכן כלכלי של המלך, וראש הקהילה היהודית, לשלטונות ולשבטי החאוז כסף רב. כתוצאה מתשלומים אלה ומשתדלנותו סיפקו השלטונות חיילים חמושים שהקיפו את המלאח בעת סכנה. בנוסף כינס קורקוס אסיפה של עשירי הקהילה בה הוחלט לחייב את עשיריה לספק בכל שבוע כיכרות לחם למשפחות הנזקקות, למרות שמרביתן מהגרים בני המחוז שנהרו אל העיר בזמני בצורת. יצויין שרחוב במלאח נקרא על שמו של ישועה קורקוס ולכבוד פועלו: ״דרב תאג׳ר ישועה קורקוס״
אנחנו הילדים, לבושים בבגדי שבת צחורים, הצטופפנו ליד שערי בתי הכנסת והאזנו ביראת קודש לתפילתם. ״ירושלים האמיתית – יה חסרה״, היו ימים, נהגה אמי לומר באנחה כבדה בהיזכרה בימים בהם אך ורק יהודים מילאו את רחובות המלאח, ובכל רחוב היו שניים או שלושה בתי כנסת. הכל היה שלנו ורק שלנו. והכל בישר את השקט והשלווה. גם חנויותיהם של המוסלמים היו נעולות מתוך כבוד לדתנו, ואנו דאגנו לכבד את דתם ופינקנו אותם בעת שצמו ברמאדן!
אסור היה לחלל את השבת חלילה, ואלו אשר העזו לרכב על אופניים בשבת, עשו זאת בסתר מחוץ למלאח. היו גם יהודים שמכרו פיצוחים ביום שבת. הם העבירו בחשאי את הסחורה מן החנות אל ביתם והמשיכו למכרה בסתר. ״עונג שבת״ התנחמו הקונים, ״אין בזה כל רע״(מָה פִיהָ בָּאס) אין להלשין ואיש אינו צריך לדעת על כך. רבים קנו והתענגו על גרעיני האבטיח או הדלעת ואילו את גרעיני החמנייה, ה״פפה ג׳איו״ (תוכי), השאירו לעניים בגלל מחירם הנמוך וטעמם שלא ערב לחיכם של המפונקים שביניהם.
החלום
בחלומי שבתי אל מראכש, עיר ילדותי, בסמטאות הצרות והעקלקלות טיילתי, דמויות נשכחות פגשתי, דמויות אלה עד דמעות אז הצחיקוני אותן דמויות מן ה״מלאח״ משוטטות עדין, וכמו מתוך עולם האגדות מבצבצת לה דמותה של ״מִימָה עַסְאְב״, הקוראת ״הַגְדָאק תְבְקָה״ לעובר ושב. (שתישאר כך לנצח)
וכמו מתוך ספר של אמיל זולה, קופצת לה דמותו של בַּיזוֹלָה״, ובפינה, ליד שולחן דברי מתיקה, מתחרים בקולם בְּלְ הְוַאנִי ובֵּיטָה.
לצלילי שירתה ותיפופה של מִירָה עְבֹּוֹ אני מקשיבה בדמיוני לרבי המלמד וברקע תפילתו הנוגה של אבי, בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
עמוד 18
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס….לעילוי נשמתה….
טיטואן
אתר של מגעים בין תרבויות
נינה פינטו-אבקסיס
בין שלוש התרבויות של טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית — התרבות היהודית, התרבות הנוצרית והתרבות המוסלמית — התקיימו יחסים מורכבים ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, התקופה שבה מתרכזים המחקרים המוצגים בספר זה. היבטים שונים של יחסי גומלין בין־תרבותיים ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדות מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה, שאותם בוחן הספר בשיטות ובמתודות מתחומים מגוונים: הפולקלור ולימודי התרבות, חקר הספרות העממית, הסמנטיקה והסוציולינגוויסטיקה.
פרקי הספר מוקדשים לחמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שלא נחקרו עד כה באופן ממוקד. הספר תורם גם לחקר מצבים בין־תרבותיים אחרים אשר התקיימו בעבר ומתקיימים כיום באירופה, בארצות הבריח, בישראל ובמקומות אחרים בעולם, והוא מקנה תובנות חדשות על מצבים סבוכים הנובעים ממגעים בין תרבויות, באשר הן.
ד״ר נינה פינטו־אבקסיס, ד״ר לפולקלור יהודי והשוואתי של האוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה פולקלוריסטית, אתנוגרפית, חוקרת ספרות וחוקרת תרבות יהודי ארצות האסלאם, ובפרט זו של יהודי טיטואן שבמרוקו הספרדית. ספרה ״הטווס, המגוהץ וחצי האישה: כינויים, הומור ופולקלור בשיח היום־יום של יהודי טיטואן דוברי החכתייה", שראה אור בהוצאת מכון בן־צבי, זכה בפרס בן־צבי לחקר קהילות ישראל לשנת 2015. פינטו-אבקסיס פרסמה שני ספרי פרוזה, ״סיפורים אינטימיים"(2017) ו״מחר אני הולכת״(2019), בהוצאת כנרת־זמורה דביר. ספריה זיכו אותה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2018. ביולי 2019 נפטרה פינטו-אבקסיס לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
לטקס ברית המילה עצמו לא נהגו להזמין אורחים על־ידי פנייה ישירה, שמא יימנע מהמוזמן לבוא, וייראה הדבר כאילו אינו מעוניין להשתתף בקיום מצווה חשובה זו ובסעודת המצווה שבסיום הטקס. לפיכך נהגו להודיע ברבים על קיום הטקס – בדרך כלל בבית הכנסת. רק בעשורים האחרונים החלו במקומות ספורים לשלוח הזמנות רשמיות. בסלוניקי הכריז השמש בבית הכנסת מספר פעמים: "בֶינְגָה אִיל נִינִייו! בֶינְגָה לָה מַאדְרֵי דֵיל פָּארִידוֹ!״
(יבוא הילד! תבוא אמו של אבי הבן!).
דרך הודעה מעניינת הייתה בלוב: ביום הברית הדליקו נרות ופתיליות(קְנָאדְל), ותלו רדיד (זְדָאד) אדום בפתח הבית, לאמור: בבית זה נולד בן ויש ברית. היו שתלו מנהג זה בנאמר בתלמוד: "מנהג גדול היה בירושלים: כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין״ (בבא בתרא צג, ע״ ב). אולם לפי סברה אחרת מנהג זה שיקף מציאות היסטורית, שגם היא ראשיתה בתקופת התלמוד: בתקופה הרומית הודיעו על קיום המצווה ברמז בשל גזרות על המילה (סנהדרין לב, ע״ב). בלוב, על־פי סברה זו, הנציח המנהג את הגזרות מימי השמד של המֻוַחִּדוּן; או שהמנהג הובא אליה בידי האנוסים מספרד ופורטוגל. אלה המשיכו לא לפרסם את הברית בפומבי ותלו רדידים אדומים (ייתכן כרמז לדם הברית), למען ידעו אחיהם שבבית זה מתקיים טקס הברית. קשה לדעת מהו יסוד האמת בסברה זו, שכן דווקא תליית הרדיד יש בה משום פרסום פומבי. מכל מקום, מנהג זה של תליית הזדאד בלוב שימש בדורות האחרונים מעין הזמנה לכולם, גם לאלו שלא הוזמנו באופן רשמי לטקס הברית, ואפילו לעוברי אורח, שאינם מכירים את בעלי השמחה.
האשכנזים נהגו בעבר למול בבתי הכנסת, ואילו הספרדים באירופה מלו בבית. בארצות האסלאם וכן בקרב יהודי איטליה לא היה מקום אחד קבוע, ושני המקומות יכלו לשמש למילה, לעתים גם באותה קהילה עצמה (למשל בעיראק). בגרוזיה מלו בדרך כלל בבית הכנסת, אך בקרב אחיהם בקווקז נקבע הדבר לפי היום בשבוע בו התקיימה הברית: בימים שבהם קוראים בתורה נערך הטקס בבית הכנסת, ובכל יום אחר – בבית.
כאמור, הברית מסמלת את הפרדת התינוק מחברת הנשים. ואכן, בקהילות רבות, הן באשכנז והן בארצות האסלאם, התינוק הובא למקום הברית בידי הנשים ונמסר לגברים. האישה שמסרה את התינוק לסנדק נקראה באשכנז קְווַאטְרִין, בעוד הספרדים באימפריה העותימאנית כינו אותה לָה קוברה או לה קִיטָאדֵירָה, דהיינו הסנדקית. תפקיד זה מילאה אשתו של הסנדק, אשר התלבשה בהידור רב לכבוד האירוע והיא מסרה את התינוק, שהונח על כרית רקומה, לידי בעלה הסנדק. גם באיטליה הסנדקית הייתה בדרך כלל אשת הסנדק, ובאחריותה היה להביא את התינוק מידי האם למקום הטקס ולמוסרו לסנדק; ובתום הטקס להחזירו לאם. הגשת התינוק לידי הסנדק לפני הברית נחשבה לסגולה טובה בעיראק. זכות זאת הגיעה לנשים ממשפחת הבעל. פעמים רבות כיבדו בהגשה זו רווקה או עקרה מבנות המשפחה. בלוב מסירת התינוק, הנקראת תְקְרִיבָּה, נעשתה בידי אחת הסבתות, והיא מסרה את התינוק לאביו תוך שירת הפיוט, ״ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם הי…".
בין יהודי הקווקז סימלה העברת התינוק מיד ליד את המשכיות הדורות, ולפיכך השתדלו שמוסר התינוק לסנדק יהא אביו או סבו של התינוק מצד אמו. גם להנקת התינוק לפני הברית נודעה בקרבם חשיבות מיוחדת, וכל אישה שנכחה בחדר השתדלה לאחוז בתינוק ולקרב אותו לשדיה. בגרוזיה ניצלו הנשים רגעים אלה גם כדי להגיש לשפתי התינוק בַּאנְגִי – תערובת יין שחור וגבישי סוכר – על מנת להפיל עליו תרדמה ובכך להקל על סבלו בזמן הברית.
בחברות רבות, הן יהודיות והן לא יהודיות, ייחסו לערלת התינוק חשיבות רבה. הערלה נחשבה סמל לבריאותו, לברכתו ואף לכוחו של התינוק שנימול זה עתה, וכן כבעלת סגולה לעיבורן של נשים עקרות. בין יהודי עיראק, המשפחה שמרה בקפדנות מרובה על הערלה עד לקבורתה, מחשש כי תיחטף בידי אחת הנשים העקרות. בכורדיסתאן הציג המוהל בשעת כריתת הערלה את ידיו המגואלות בדם לפני הנוכחים בברית, אשר האמינו כי אלוהים יסלח לחטאיהם של המביטים בדם, ושיש בו סגולה לנשים. לאחר הברית לקחה האם את הערלה ותלתה אותה לייבוש על העריסה. הערלה המיובשת שימשה לה קמיע, ונשים עקרות השתדלו להשיג אותה ולעתים בלעו אותה או חלקים ממנה כסגולה להריון. כך עשו גם בכמה קהילות אחרות, ובגרוזיה תלו את הערלה המיובשת על העריסה – כהגנה לתינוק. בלוב טמנו את הערלה בצלוחית החול שהייתה על כְּרְסִי אליהו הנביא, ולאחר מכן קברו את החול עם הערלה ודם המציצה בחצר בית הכנסת – סגולה שהבן יהיה אוהב תורה ויתמיד בתפילות ומצוות.
בחברה היהודית המסורתית לא הייתה ידועה בעבר תעודת מילה רשמית. אולם מעין תעודה לברית מילה נהגה בקרב קהילת היהודים הרומניוטים ביוון. תעודה מיוחדת זו ידועה בשם "אלף" – רמז לראשית חייו של התינוק. היא נעשתה בצורת לוח גדול אשר נתלה מעל מיטתו כקמיע מגן. על הלוח כתבו נוסחאות מאגיות שונות, וקישטו אותו בציורים סמליים בצבעים, כגון פסוקי מזמור סז מתחלים שנכתבו בצורת שבעת ענפי המנורה, כיסא אליהו, מגן דוד, ידי כהן בתנוחת ברכה. לאחר הברית הוסיפו במקום מיועד לכך את שם התינוק ותאריך הברית שלו, והמוהל חתם על התעודה. היא נתלתה לשמירה מעל מיטת התינוק כארבעים יום לאחר הברית.
רומניוטים
כינוי ליהודים שחיו ביוון, בבלקנים ובאסיה הקטנה לפני הכיבוש העות׳מאני. יהודים אלה התייחדו בלשונם, באורחות חייהם ובמסורותיהם, שהושפעו מהסביבה הדוברת יוונית והתרבות הביזנטית. הקהילות הרומניוטיות נאלצו להתמודד עם ההשפעה הגורפת של מגורשי ספרד שהיגרו לאזור, והיו לגורם המוביל בקרב היהודים. הריכוזים העיקריים של רומניוטים באימפריה העות׳מאנית היו בערים ינינה, קסטוריה וכ׳אלקיס. כן היו קהילות רומניוטיות בערים הגדולות, כגון איסתנבול, אדריאנופול וסופיה. תרגום התורה ליוונית־יהודית הודפס בקושטא ב־1547, והתפילות בנוסח הרומניוטי הופיעו במחזור רומניא, שראה אור בוונציה ב־1520. בתחילת המאה העשרים חיו כ־4,000 יהודים רומניוטים ביאנינה. כ־85% מבני הקהילה הושמדו בשואה. כיום ישנם יהודים בודדים ממוצא רומניוטי ביוון, בישראל ובארצות הברית.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.
Moroccan Jews in the Brazilian Amazon -Maria Liberman
MOROCCAN JEWS IN THE BRAZILIAN AMAZON
Maria Liberman
Jews have lived in the Amazon region of Brazil since colonial times. They arrived later on as part of a flow of immigrants to all parts of Brazil in the nineteenth century. Important factors in increasing this immigrant flow were the opening of Brazilian harbors to foreign trade in 1808 and Brazil’s independence from Portugal in 1822.
The settling of Brazil territory was linked to waves of immigration and of internal migration, which were in turn linked to cycles of Brazil’s economic history. These cycles were:
- the Brazilwood cycle, including other timber exploitation, in the 16th century;
- the sugarcane cycle, which enjoyed its golden age in the 17th century;
- the mining cycle, in the 18th century; and
- the coffee cycle, and cattle raising, in the 19th century.
In the last economic stage, a stream of foreign immigrants was attracted to the Amazon because of an important new product — rubber.
Brazil’s long-standing labor shortage, an economic problem since the discovery of the country in 1500, accentuated the need for immigrant labor in the 19th century, and was exacerbated by the abolition of slavery in 1888.
Beginning with the arrival of the Portuguese King Dom Joao in Brazil in 1808, the government instituted, over the years, a series of measures that fostered immigration and settlement. These included religious freedom, granted in 1824, not long after Brazilian independence. Article five of the first constitution stated that “the Roman Catholic religion is the religion of the Empire, but all other religions will, however, be permitted as long as their worship remains domestic or private and is held in houses intended for that purpose with no external form of a temple”. According to Article 179 of the Constitution “no one can be persecuted for religious reasons as long as he respects the State and does not offend public morals”.
Religious freedom was followed by commercial freedom which attracted an immigrant influx representing all creeds and economic roles: artists, capitalists, businessmen, artisans, all in search of the wealth that Brazil offered.
Moroccan Jews were among the immigrants arriving in the nineteenth century and settling in the Brazilian Amazon. We cannot precisely identify the dates when these Jews immigrated. However, studies of colonial Brazil show that some Moroccan Jews were already there in that period.
A significant event in the economic development of this group was the Decree No. 12 of the State of Amazonas (12 May 1838), which stipulated that “foreigners whose countries of origin do not have a treaty with Brazil, cannot have houses or business stores, nor can they peddle, without a license from the City Council”. This license, according to the law, “should be guaranteed by an accomodation by the petitioner”.
Two months after the law was passed, Moroccan Jews began to apply for licenses to engage in trade. Licenses were promptly granted by the President of the Province. Among the aspiring Jewish merchants were Simao Benjo, Fortunato Bendelack, Anna Fortunata, Salomao Levy & Brothers, Fortunato Cardozo, Duarte Aflalo, Judah Arrobas, Marcos Dias Cohen, Fortunato Abocaxis, Fortunato Benchetrit, Leao Serfaty, Moyses Benzimram, Fortunato Assemonth, Isaac Benchetrit.
However, a larger influx of immigrants from Morocco only occurred in the latter part of the nineteenth century when the Amazon River and its tributaries were opened to foreign shipping as a result of national and international pressure. This led to the arrival of a number of shipping lines which plied the Amazon waterways. In addition to Portuguese firms, which were the first to begin operation, there was the Booth Line, the Red Cross Line, Hamburg-Amerika Line, Hamburg Süd-Amerikanische Dampfschiffahrt, and the Ligure Brasiliana line run by Italian interests. These lines linked Belem and Manaus, the capitals of northern Brazil, and Santarem and Obidos in the Amazonian hinterland, with Lisbon, the Azores, Barcelona, Marseilles, Genoa, and Tangier.
In that period, Brazilians began to see the need to populate the Amazon and exploit rubber, its most important product. Many advocated bringing in foreign labor. A whole apparatus was established for making immigration propaganda. One argument used was that “the North (of Brazil) would offer the abundance that your homeland denies”. The foreigners who landed in Brazil were bound by government labor contracts. In return, they were offered benefits such as free transportation and room and board until they were brought to settlements where they would begin to work. Many of the immigrants were also offered free land.
The advertising aimed at prospective immigrants made simple, attractive promises. It claimed:
Men of good habits who wish to improve their present life and ensure their future should immigrate with their families, relatives, and friends to Brazil, and in Brazil to Para, where fellow countrymen will welcome them and offer them work and all kinds of opportunities to become wealthy. Life in Brazil represents the life of the free man, an easy present and a comfortable future.
Independent Brazil set out to respect individual rights through its constitution, after extinction of the Inquisition in the first quarter of the nineteenth century, and to protect the immigrants. They could now travel throughout the Empire of Brazil, benefit from habeas corpus, engage in commerce and freely practice any trade. They could own real estate, make full use of their property, and enjoy freedom of conscience with no fear of religious persecution. Their children born in Brazil would receive citizens’ rights upon coming of age. Naturalization was easily obtained whenever desired.
The hebraicos, as the Moroccan Jews are known to this day in northern Brazil, arrived in the country not as Marranos nor as crypto-Jews. They came from places like Tangier, Tetuan, Fez, Rabat, Casablanca, Spain, Algiers, Gibraltar, and Lisbon, probably taking advantage of the special conditions granted to those who arrived under contract. They not only settled in Belem and Manaus, the capitals, but spread throughout the hinterland of the Amazon in regions like Afua, Alemquer, Almeirim, Aveiros, Baiao, Cameta, Gurupa, Itaituba, Macapa, Mazagao, Mocajuba, Monte Alegre, Obidos, Santarem, and Curvalinho in the interior of Para State, and in Parintins, Itacoatiara, Maue, Manacapuru, Teffe, Manicore, Humaita, and Codajaz, in the interior of Amazonas State, among other places. They not only kept their Jewish traditions as far as possible, but also played a significant role in the economic development of the region and later in foreign trade.
Although Jews had been in the Amazon since the beginning of the 19th century, it was the boom in rubber, Black Gold, that gave the big impetus to bringing Jewish immigrants into the region.
However, even before the boom in Hevea Brasi- liensis, Jewish immigrants worked as regatoes, an economic role typical of the Amazon since colonial times. A regatao nagivated the rivers by boat or canoe, stopping here and there, buying wholesale and selling retail. He was, in short, a river peddler.
Within the economy of the Amazon region, the Moroccan Jew navigated the streams in all directions, entering the igarapes (narrow waterways) and lakes, mastering the currents, and penetrating deep into the virgin forests. This waterborne peddler, an original product of the Amazon, was strong-willed with a great urge to succeed and become rich. He was, undoubtedly, a shrewd adventurer, aware of the wealth, profits, and advantages he could gain through peddling his wares throughout the developing area. He was considered a daring explorer of the unsettled region, for while engaging in his business, he was enlarging Brazil’s economic and geographic boundaries
MOROCCAN JEWS IN THE BRAZILIAN AMAZON
Maria Liberman
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית
ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.
אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.
כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.
״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.
סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.
1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל
דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.
קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל.
חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל.
5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל.
וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, / שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצְלַל.
דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהוֹלָל.
כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל. שִׁירוֹ יִפָּלֵא / עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; / לִבִּי לוֹחֲמֵי. /
הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / מוֹרִי וּבִשְׂמִי־ /
10-שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלַל.
דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל.
שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל.
עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל.
אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל.
15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל.
קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.
טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.
חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.
20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל
יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.
אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.
מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.
וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל
עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי
1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל
1 – נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.
2-דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל
2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.
3-קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל
3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)
4 -חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל
4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).
5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל
5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,
6 -וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, / שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל
6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).
7- דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל
7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).
כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל שִׁירוֹ יִפָּלֵא / עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; / 8 -לִבִּי לוֹחֲמֵי. /
8- לבי לוחמי…: לבו של המשורר לוחץ עליו ליצור שירים בעברית, והתפעמותו מרצון זה הולכת וגוברת; לבי לוחמי: על דרך ״כל היום לחם ילחצני״ (תהלים נו, ב); עצמו משובותיו: ע״פ ״רבו פשעיהם עצמו משבותיהם״ (ירמיה ה, ו); שירו יפלא כשיר נער ועולל: שיריו תמימים וטהורים, מלאי רגש והמיה כשירת ילדים.
הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / 9 – מוֹרִי וּבְשָׂמִי־ /
9 – מורי ובשמי שירי: השירים שהוא מצליח לחבר הם בעיניו בעלי ערך רב, שכן הם תוצאה של עמל רב, ע״פ ״אריתי מורי עם בשמי״ (שה״ש ה, א); אם אניף במכבר … איפתו תקולל: אולם המשורר מודע לכך שרק חלקם הקטן של שיריו הוא בעל ערך פיוטי, ואילו בא להפריד את הסולת מהפסולת, היה זורק את חלקם הגדול; מכבר: כברה, נפה — ע״פ ״מכבר מעשה רשת נחשת״ (שמות כז, ד; לח, ד); מבדלו: צורה שנתחדשה כנראה בידי רד״א, ומובנה התוצאה המתקבלת כשמבדילים בין חלקים של אותו עצם מוצק או נוזלי, כאן הסולת מהפסולת.
חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלָל -שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /10
10-שביי … במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שביי ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״(שמות כח, יט; לט, יב); אפלו צבעם: האפילו, החשיכו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר — צורה שנתחדשה בידי ר׳ד״א; חטאו… ונדלל: חטאו — צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי — על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.
11 -דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל
11-דחה … אתימר: בהתחלה חשב המשורר שהוא לא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה הוא התגאה כל כך; חן שפתי: ע״נ ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: ע״פ ״חיל גוי: תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו); אורי חשמלי, אור הזוה במכלל : כינויים מפארים לשפה העברית, ע״פ ״במראה זהר כעי החשמלה״ (יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת, ע״פ ״מציו מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).
12-שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל
12-שחה איש … ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו ע המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול ר ובתוקפנות; איש חרמי: ע״פ ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכי א ב, מב); ויתמרמר: ע״פ ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״ (דניאל ח, ו); חש ויכלא … חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערור ונפל לבם בקרבם; ויכלא: ע״פ ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהל מ, י); בקרבו לבו חלל: ע״פ ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים ק כב).
עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל
13-ערל … משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והול ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הט? גם כשהם — לדעתו של המשורר — בשפל המדרגה ומתפלע בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, ע״פ ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: ע״פ ״והיית להם למשמר (יחזקאל לח, ז); מתגולל: ע״פ ״ועמשא מתגלל בדם״(שמואל ב יב).
אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל
14-אוצר אסמי… במגלתי מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, ע״פ ״נשמו אצ נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: ע״פ ״ה׳ מנת ה וכוסי״ (תהלים טז, ה); במגלתי מגולל: ע״פ ״ונגלו כספר השמים (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).
15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל
15-משרתי … אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית־הכנסת ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. ורד"א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור; כך התוודע ליופיה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי — צורה מחודשת בידי רד״א.
16 -קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
16-קשטי בזממי… בו אתחל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, ע״פ ״הודיעך קשט אמרי אמת״ (משלי כב, בא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: ע״פ ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).
17 -צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.
17-צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, ע״פ ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: ע״פ ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).
18- טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.
18-מעמו בטעמי … לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: ע״פ ״טעם טעמתי… מעט דבש״ (שמואל א יד, מג); כנפת צוף: ע״פ ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״ (תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).
19-חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.
19-חליי ונזמי … כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ־ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; תליי ונזמי: ע״פ ״נזם זהב ותלי כסף״ (משלי כה, יב); עדיו עדו: ע״פ ״ותעד נזמה ותליתה״ (הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ); בלב נכמר: ע״פ ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״ (הושע יא, ח) — הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: ע״פ ״ונכשלים אזרו חיל״ (שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל, אריה, מחידושיו הלשוניים של רד״א.
20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל
20-אך רוב אשמתי… ואתחלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, ע״פ ״כי אשמה רבה לנו״(דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה ע״פ ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״ (הושע יג, יד); יראתי ואתחלחל: ע״פ ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
21-יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.
21-יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: ע״פ ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: ע״פ ״ויחנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, ע״פ ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״ (איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, ע״פ ״לאסר מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל״(תהלים קמט, ח).
22-רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.
22-רמשי רועמי … רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, והביא פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת — כינוי לעם ישראל בארצו, ע״פ ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); כפלים רוחו חבל: ע״פ ״כי לקחה … כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
23-לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.
23-לא כן אדמה … ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה אכזרית כל כך; לא כן אדמה: ע״פ ״והוא לא כן ידמה״(ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות — רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפלי שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, ע״פ ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).
24-אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
24-אויבי וקמי … כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, ע״פ ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שם כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.
25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.
25-בני עם רמי … ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים — ״רמי קומה״ ו״קומיותיהם רמות״; חשו לשללי: ע״פ ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: ע״פ ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״ (תהלים פג, ז-ח).
26-מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.
26-מרדי בדממי … גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: ע״פ ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ (תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: ע״פ ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).
27-וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל
27.ובני עולמי … חרב מאכל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכל: ע״פ ״ואם תמאנו … חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).
28-עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.
28-עמי ולאומי … מפתן ההיכל: תפילתם של בני־ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה לי: ע״פ ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).
29-טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.
29-טובי ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שייפסקו הפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אותם מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: ע״פ ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי
30-מבית הלחמי … והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית־המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, ע״פ ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״ (שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: ע״פ ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, ע״פ ״סבו ציון … ספרו מגדליה״ (תהלים מח, יג).
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
עמוד 321
05/06/2022
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Escapa, transcription européenne la plus courante du nom de famille א־שקאפה. Dans les documents espagnols ce nom est le plus souvent écrit Escapa, mais aussi quelquefois Scapa, Escapat et Scapat (cf. entre autres, Isidore Loeb, “Liste nominative des Juifs de Barcelone”, L’orthographe hébraïque du minutieux savant R. Jacob Aben-sur, reprise comme on sait dans la liste Coriat, est celle des intéressés eux-même: R. Joseph ben Saül Escapa, le premier dayyan de Salonique dans la première moitié du XVI” siècle écrivait son nom אישקאפה (voir son Rosh Yosef et ses Responsa). Pourtant, Rav Hida a écrit איסקאפה (Shem ha-gedolim, No. 107) et Conforte אישקפא (Qoré ha-dorot, éd. Cassel, fol. 46a). Pourquoi ces divergences? C’est que, me semble-t-il, les uns et les autres ont été trompés par l’allure hispanique de ce nom et chacun l’a transcrit à sa manière, ce qui est sans conséquence dans ce cas. Pour connaître l’orthographe hébraïque exacte du nom Escapa, il faut chercher plus haut dans le temps. R. Abraham ibn Daud nous parle d'une des personnalités de Grenade au XL siècle: ״ר׳ נחמיה הנקרא אישכפה״ (Sefer ha- Kabhala, éd. Amsterdam, cornp. Neubauer, Med. Jew. Chron., t. I, p. 72 et n. 8). Il me paraît que אישכפה est la bonne leçon. Dès lors, j’y vois un surnom à l’origine: איש = homme, l’homme et כפה = capuchon, c’est-à- dire “l’homme au capuchon”. C’est donc un surnom et un surnom qui ne conviendrait qu’à un originaire d’Afrique vivant à Grenade sous les Zirides. On sait que les habitants de la Péninsule ne portaient généralement pas de burnous (qui comporte toujours un capuchon dont on se couvre la tête à la mode africaine) alors que c’est un vêtement utilisé à toutes les époques par les Nord-Africains. Comparez la distinction que faisaient en Algérie au XV” siècle les réfugiées hispano-majorquins entre eux-mêmes et leurs coréligionnaires autochtones, à cause de leur coiffure.
Escudero (אשקודירו) : vers 1400, Jaco Escudéro appartenait à une importante famille de l’aljama de Briviesca (Baer, t. 1, p. 256); Lorenço Escudero (m. vers 1683) de Cordoue revint au Judaïsme à Amsterdam; c’était un poète distingué (M. Kayserling, Bihl. Esp.-Port.-Jud., p. 4). En 1716, Abraham Escudéro vivait en même temps que son associé Masleah Marinas entre Tetuan, Gibraltar, Lisbonne et Salé (cf. Abensur, t. I, fol. 144). Au Maroc, la famille Escudéro appartenait jusqu’aux environs de 1760 à la communauté de Safi.
Foinquinos (I. Larédo, p. 44), Foenkinos (Eisenbeth, p. 126) (פוינקינוס) : c’est un nom ethnique qui désigne simplement les “Poenkines” c’est-à-dire les Phéniciens et dans ce cas les “Puniques” ou Phéniciens de l’Afrique du Nord et tout ce qui se rapporte à ces derniers dans cette partie du monde jusqu’à la fin de l’Antiquité (comparez Pounin, No. 53). C’est sans doute un des plus anciens noms de famille de l’Afrique du Nord et de l’Espagne; on le trouve chez les Juifs de ce dernier pays sous la forme altérée de Follequinos et Filoquinos: Yuçaf Follequinos, à Avila en 1341: Mosen Follequinos à Trujillo en 1486 et Çag Follequinos dans la même ville dans les années 1489-1490 (Baer, t. II, pp. 104, 448, 510). Toujours à Trujillo, Barzilay Filoquinos était un des chefs du clan opposé à une famille Cohen (Suarez-Fernandez, p. 375). La forme altérée Follequinos et Filoquinos est rétablie, on vient de le voir, par l’orthographe hébraïque du nom tel qu’il figure dans la liste Coriat et correctement transcrit en lettres latines par les descendants modernes de la famille. Judah ben Judah (sic) oirpT’lB fut vers 1705 un des notabilités de Tétuan et Xaouen (cf. R. Eliezer de Avila, Be'er Mayim Hayim, fol. 27), deux des établissements des Juifs expulsés d’Espagne.
Garçon, Garzon (גארסון), n’est pas, comme on l’a écrit, la déformation de Guershom. mais c’est un nom de famille d’origine castillane: Don Cag Garçon fut dans la deuxième moitié du XIV* siècle un diplomate et un politicien et don Yuçaf Garçon fut aussi en Castille Receveur-Général dans les années 1440 (Baer, t. II, pp. 192, 310).
Hakon, Hakun (חקון) n'est pas l’augmentatif de (‘Abd al-) Hakk; Hakon est probablement un nom d’homme africain très ancien, d’origine punique. Hakon (=Hakün) n’existe pas chez les Musulmans, on ne le retrouve que chez les Juifs du Nord de l’Afrique: Hakün ben ‘Abu, Juif d’Alger au temps de R. Simon ben Zemah Duran qui mentionne son nom; R. Abraham ben Saadia Hakün était dayyan à Tlemcen vers 1425; ‘Ayüsh ben Hakün, opulent marchand de Meknès fut mêlé à un procès qui opposa les familles Tolédano et Maimran (cf. Abensur, fol. 155).
Hanon, Hanun, voir Wahnoun.
Harrar, Elharar (al-Harrar— אל-חראר) : c’est un nom patronymique qui existe encore aujourd’hui chez les Juifs au Maroc et chez d’autres originaires du Nord de l’Afrique. Je pense que ce n’est aucunement un nom de métier bien qu'il ressemble au mot Hrir (=soie). A ma connaissance, dans aucun dialecte arabe ou berbère, Harrar ne désigne ni le marchand de soie, ni le fabricant de soie, ni le brodeur sur soie. Le commerce de la soie se dit au Maroc Taherrart et la préparer se dit Herrer; la ressemblance de ce mot avec Harrar, al-Harrar a trompé bien des étrangers en Afrique du Nord où, par contre, ce nom arabo-berbère signifie, paraît-il, “l’homme libre” exactement comme le nom espagnol Franco. C’est dans ce sens là que l’entendaient, en tous cas, les familles juives qui portaient ce nom. D’ailleurs, ceux des Elharrar conservant encore leurs habitudes, avaient une boucle d’or à l’oreille gauche, signe de leur liberté (on sait que c’est là une coutume fort ancienne chez certains Juifs autochtones de l’Afrique du Nord). Harrar est également le nom des membres du clan qui prédominait dans la grande confédération des tribus des Hanensha dans le Centre-Est de l’Algérie (comparez R. Brunschvig, La Berbérie Orientale sous les Hafsides, Paris 1940, t. I, p. 303). Les Hanensha et leurs Seigneurs les Harrar sont des Berbères arabisés qu’on disait être d’origine juive. En parlant d’eux on disait: “Hallash — ben Fennash — ben Fellash — ben Habbash — ben Saloum al-Yahoudi”, et ces noms, nous a-t-on assuré, n’ont pas été assemblés pour le seul agrément de l’euphonie… (cf. Revue Africaine [1874], pp. 30-31). On a également écrit des Harrar, Berbères musulmans de Ta’qilt (Aït-Zerri dans le Haut-Draa) qu’ils sont une tribu anciennement judaïsée (Villes et Tribus du Maroc, Tri- bus Berbères, t. II, p. 95). A en croire la tradition, c’est précisément de ces régions et de ces tribus que les Elharrar, Harrar juifs sont originaires en remontant dans un passé lointain. Au Moyen Age, en tous cas, parmi les Juifs qui la plupart du temps étaient des originaires des régions africaines par où passait la fameuse Route de l’Or, nous voyons dans le royaume d’Aragon un Elharar: en 1249, Jaime II avait assigné des bénéfices à des Juifs nouvellement arrivés dans ses Etats aux dépens de leurs autres coreligionnaires venus plus tôt. C’est ainsi qu’il déposséda Juceff Alharar au profit de ses compatriotes (cf. Jean Régné, Doc. No. 42).
Ifergan (יפארגן) est le nom d’une famille juive aux rameaux nombreux qui a pour origine un hameau, Tillin dans les Ida Oultit (Anti-Atlas), encore entièrement occupé par des Ifergan dans les années 1955. Avant 1920, ce nom se retrouve parmi les habitants des Mellahs de Mogador et de Marrakech, mais il est absent de toutes les listes rabbiniques ou autres antérieures à notre siècle. Fergan est peut-être un nom d’homme berbère: il y a une tribu Beni-Fergan. Par ailleurs, le berbère Afrag, pluriel Ifergan est très anciennement attesté dans le sens “enceinte du camp d’un souverain” (cf. Lévi-Provençal, Islam d’Occident, p. 38, n. 37). La famille juive des Ifergan paraît avoir vécu pendant des siècles dans un isolement relatif. La situation géographique de Tillin, véritable impasse, et d’un autre côté les particularités physiques communes à tous ceux qui portaient ce nom, en seraient des indications suffisantes.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Page 149