Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano- Cansino- Caravahlo.
CANSINO
Nom patronymique espagnol, ethnique de la ville de Cansinos dans la province de Cordoue, porté par l'une des familles les plus anciennement installées en Espagne. La tradition rapporte que ses ancêtres sont arrivés à la suite des Romains dans la péninsule avant la destruction du Second Temple. On sait que dans les disputations théologique imposees par l'Eglise sur le theme du peuple deicide, il arrivait a certaines communautes juives de décliner toute responsabilité dans la mort de Jésus ־ étant déjà installées en Espagne à la date de son martyr et… de sa résurrection ! Mais cela ne fut d'aucune utilité, particulièrement pour cette famille dont les premiers membres ont commencé à quitter l'Espagne pour l'Algérie dès ce qu'on appelle la première expulsion, à la suite de la vague de massacres qui s'étendit à tout le pays, à l'exemple du sac de la Juderia de Séville en 1391, Après la prise d'Oran par les Espagnols en 1509 et l'expulsion de sa communauté juive, la famille Cansino fut parmi les trois familles juives – outre les Stora et les Aben Zimra ־ officiellement autorisées par le Rois Très Catholiques Ferdinand et Isabelle à demeurer dans la ville pour y maintenir les liens avec le royaume musulman de Tlemcen, Pendant plus d'un siècle, cette famille domina la vie juive dans le port et s'illustra au service des Espagnols jusqu'à l'expulsion définitive des Juifs de la grande ville portxxaire. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement en Algérie et par émigration au Maroc, alors qu’il était plus d'Orient et des Balkans.
YAACOB: Le fondateur de la dynastie d'interprètes du gouverneur d'Oran. Il assuma cette fonction à partir de 1550, après la mort de Reuben Stora. Quelques années plus tard, il fut chargé de mener de délicates négociations pour la conclusion d'une alliance avec le sultan du Maroc. Le nouveau souverain fondateur de la dynastie Saadienne, Mohamed-el-Cheikh était en effet intéressé comme les Espagnols à arrêter la progression des Turcs qui venaient d'achever la conquête de l'Algérie. Les négociations durèrent deux mois à Marrakech, le souverain marocain étant également représenté par un diplomate juif, Itshak Lévy, mais ne purent aboutir, une alliance ouverte avec les infidèles étant trop voyante pour une dynsatie qui avait fondé sa légitimité sur la lutte contre les Chrétiens.
ITSHAK: Fils de Yaacob. Il succéda à son père comme interprète du gouverneur après sa mort en 1568 et resta à son poste jusqu'à sa mort en 1604. D'une grande piété, il apporta un grand soutien aux yéchibot de Terre Sainte, en particulier celles du centre de la Kabbale, Safed.
HAYIM: Fils de Itshak, il sxxccèda à son père comme interprète officiel jusqu'à sa mort en 1625. Les deux émissaires de Terre Sainte envoyés en mission en Algérie, les rabbins Yéhouda Achkénazi et Shélomo Bensour vinrent spécialement à Oran pour régler avec lui les modalités de l’exécution du testament de son père en faveur des yéchivot de Safed.
AHARON: Il succéda à son père Hayim en 1625, mais connut une fin tragique, fixé dans une rixe avec un Arabe en 1633. Son frère, Samuel connut aussi un destin dramatique, ayant perdu aux jeux la fortune colossale qu'il avait accumulé dans le commerce. Le grand poète de la famille, son neveu Itshak, a consacré plusieurs des ses poèmes à ce destin tragique.
R, ITSHAK: Le poète de la famille, surnommé pour son érudition, el sabio, le savant en espagnol. Il traduisit en espagnol l'oeuvre du célèbre rabbin de Constantinople, rabbi Moché Elmosnino, Les textes de ses poèmes étaient conservés dans la yéchiva de Safed entretenue par sa famille,
YAACOB: Le dernier représentant de cette dynastie d'interprètes à Oran. A la mort de son père, en 1633, le roi Philippe IV dérogea à la tradition et nomma comme interprète Yaho Sasportas, Yaacob alla s'en plaindre à Madrid et revint avec le titre d'interprète qu'il conserva jusqu’à sa mort en 1666, Il fut un des très rares Juifs autorisé à résider en Espagne sous la protection du duc d'Olivares. Quand ce dernier, devenu premier ministre du roi Philippe IV, projeta d’autoriser les descendants des exilés de revenir en Espagne, il le chargea d'en négocier les termes avec les dirigeants des communautés du Maroc et d'Algérie, mais l'opposition de l'Eglise fit échouer le projet. Après le limogeage de son protecteur, il fut un moment jeté en prison. Il édita le livre de rabbi Moché Elmosnino qui fut traduit par son proche rabbi Itshk et qui fut imprimé à Madrid en 1638. Son dècès devait fournir aux ennemis des Juifs le prétexte pour "purifier" Oran comme les autres territoires espagnols de la présence juive. Après sa disparition, le gouverneur de la ville proclama que la colonie n'avait plus besoin de Juifs pour servir d'interprètes avec les Musulmans, car il y avait assez de bons chrétiens pour remplir cette fonction. En conséquence, la justification de la tolérance des Juifs depuis plus d'un siècle et demi – le versement d'impôts au roi de Tlemcen – n’était plus d'actualité. Il fit valoir de plus, que contrairement aux limitations originelles, de trois familles tolérées au départ, on était passé par "infiltration" à plusieurs centaines de personnes. Il intrigua donc sans relâche auprès de la Reine, avec le concours de l'Inquisition, pour faire révoquer l'édit de tolérance. La Reine fut vite convaincue mais demanda à garder le secret sur la future expulsion de crainte que les Juifs s'ils en apprenaient l'imminence ne demandent l'intervention des Turcs. Le secret fut effectivement bien gardé et en avril 1669 la communauté juive surprise n'eut que deux semaines pour liquider ses affaires. Le gouverneur afrêta trois navires qui devaient mener les 458 membres de la communauté dans les ports de Livourne. Villafranca et Nice, en Italie.Il fut un des rares juifs admis à résider en Espagne grâce à la protection du duc d'Olivares. Quand ce dernier, devenu premier ministre du roi Philippe IV projeta en 1641 de proposer aux descendants des expulsés de revenir en Espagne, il avait chargé Yaacob d’engager des négociations en ce sens avec les dirigenats des communautés d'Algérie et du Maroc, mais l'opposition de l'Eglise enterra le projet et il fut même un moment emprisonné.
- ABRAHAM: Fils de Yaacb. Il fut le dernier grand rabbin de la communauté d'Oran avant l'expulsion de 1669. Il avait été à Oran le grand ami de son proche parent, rabbi Yaacob Sasportas avant son départ pour le Maroc puis l’Europe et devait rester en correspondance avec lui et le seconder dans sa lutte contre le mouvement messianique de Shabtaï Zvi (voir Sasportas). C'est ainsi qu'il reçut le plus ardent des combattants contre les idées et le mouvement du faux Messie au Maroc, rabbi Aharon Sibony qui devait laisser le témoigange le plus complet sur l'expulsion des juifs d'Oran, dont il fut témoin. Arrêté en 1630 pour possession d'un livre du Talmud, il avait été envoyé en métropole et emprisonné à Murcie. Il ne devait être libéré que contre le versement d'une forte rançon et grâce à l'intervention de son cousin, l'interprète Aharon Cansino. Il acheva en 1668 un livre de commentaires, "Agoudat Ezob", dont il ne devait pas être autorisé à emporter avec lui le manuscrit lors de la grande expulsion de 1669. 11 devait finir ses jours à Livourne.
1SAAC: Il fut le seul membre de cette famille qui pour rester à Oran préféra se convertir au Christianisme.
MOSES: Commerçant d'origine marocaine installé à Gibraltar, il fut parmi les premiers juifs de la colonie à bénéficier de l'égalité des droits à la suite de la signature en 1723 de l'accord de paix et de commerce entre l'Angleterre et le Maroc prévoyant l'égalité des droits pour les ressortissants des deux pays dans leurs territoires respectifs.
ABRAHAM: Commerçant né à Casablanca en 1883. il s'installa ensuite à Londres puis à New York où il mourut en 1958. Son frère, David, né à Casablanca en 1892, immigra lui à Manchester où il mourut en 1965.
JACK: Négociant et notable bien connu de la communauté de Casablanca dans les années trente, lié par des liens de parenté à la famille Bellicha de Londres, il reçut les félicitations de la communauté quand son parent Lord Lore Bellicha fut nommé secrétaire d'Etat à la Guerre du gouvernement Chamberlain en 1939.
CARAVAHLO
Nom patronymique d'origine portugaise emprunté à la botanique: le chêne. Après la conversion massive et forcée des Juifs du Portugal, empêchés dans la pratique de quitter le pays à la suite de l'édit d'expulsion en 1497, se développa une vértitable religion marrane parmi ceux qui continuèrent à pratiquer secrètement le judaïsme. Pour ne pas avoir à prendre des patronymes trop chrétiens, certains adoptèrent à la place de leurs anciens noms hébraïques des noms d’animaux et de plantes comme Caravahlo. Ils les conservèrent même après avoir quitté le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme, principalement en Italie, en Hollande et au Maghreb. Ce patronyme figurait au XVIème siècle parmi les noms usuels au Maroc, en particulier à Safi, mais y avait depuis disparu. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement à Tunis par une famille originaire de Livourne.
- MORDEKHAY BAROUKH: Un des plus illustres rabbins de Tunisie au XVIIIème siècle. Disciple de rabbi Itshak Lumbroso, il lui succéda en 1752 à la tête de la communauté livoumaise, les Grana, et resta à son poste jusqu'à sa mort à un âge très avancé au cours de la grande épidémie de 1785. Riche commerçant, il refusa toujours d'émarger à la caisse publique même quand à la fin de sa vie il avait perdu sa fortune. Il a laissé deux ouvrages de commentaires talmudiques "Toafot reem" (Livourne, 1761), sur-commentaire du livre de rabbi Eliahou Mizrahi sur Rachi, "Reem"; et "Mira dékhya", commentaire talmudique paru après sa mort, avec une préface de rabbi Itshak Elhaïk (Livourne, 1792 ).
- ITSHAK: Fils unique de rabbi Mordekhay, il mourut à la fleur de l'âge, à 28 ans. Il laissa deux ouvrages, "Sefer hazikhronot " et "Hayé Itshak" que son père joignit après sa mort à son propre ouvrage "Toafotreem" (Livourne, 1761 ).
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Cansino- Caravahlo.
Page 293
פרשת קרח-הרב משה אסולין שמיר
"וידבר יהוה אל משה לאמר…
זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,
כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).
"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:
"ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).
השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).
מחלוקת = מ – חלוק – ת = מת + חלוק.
להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.
להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.
אקטואליה בפרשה:
קרח ועדתו יצאו בסיסמה:
"רק לא משה רבנו". התוצאה: האדמה בלעה אותם חיים.
לפני שנה בפרשת קרח ג' תמוז. יצאו בסיסמה: "רק לא ביבי".
חלפה שנה, והנה בפרשת קרח – "בני קרח" נפלטו כלעומת שבאו
מאת: הרב משה אסולין שמיר
מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!
כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).
ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.
"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.
"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.
"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).
קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.
הרקע למחלוקת קרח:
שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.
לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.
בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.
בניו של עמרם הבכור: משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.
לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.
קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.
הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.
קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'. ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.
קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!
להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).
"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".
באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב' כב, י).
באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).
באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.
באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.
ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.
באה לגזוז צאנה, התבקשה לתת "ראשית הגז".
שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.
"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).
נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"
הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.
דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.
לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".
דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.
הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).
הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".
הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".
בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך
מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.
הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".
החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".
הלץ לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.
רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).
הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':
"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').
קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.
רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".
פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.
"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).
לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.
ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.
רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".
זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.
רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.
רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".
בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).
מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.
בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:
א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.
ב. "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?
ג. "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?
ד. "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.
בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?
על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?
וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".
כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.
לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?
רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.
הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.
כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.
מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו, הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי.
כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.
כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.
לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).
לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.
בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.
השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".
קרח: בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק. קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.
יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.
קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.
לוי: בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.
בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:
"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)
נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.
שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".
לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.
ספר חיי האדם, רמוז בשמו. שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.
קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.
קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).
הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.
קרח מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).
אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.
ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.
רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו 250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".
רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.
על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?
קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.
המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".
לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.
מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).
איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!
"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!
השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).
השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".
מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).
לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).
מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:
פשוט מאוד – תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.
בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.
מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:
יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.
כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".
"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).
"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:
שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).
"עין טובה" מול "עין רעה".
משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.
חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.
"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).
קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".
קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).
יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.
המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.
לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ, לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.
רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).
כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,
וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).
"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,
בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?
רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.
משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).
המילה "תשתרר" {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.
אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.
על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).
רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).
רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.
עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".
רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.
.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:
משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.
בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו
בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.
רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.
מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.
הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.
בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?
הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,
ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).
כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?
התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".
הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק], אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".
מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.
השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.
הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.
איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,
כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?
אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.
מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.
ענה לו ה': אחרי רבים להטות…
כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא, ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).
א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.
- 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
- 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".
ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.
שאלה: מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?
תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).
ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).
רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.
זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".
כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.
ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".
בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".
מתורף דבריו עולה:
התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.
כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את ההרמוניה.
על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).
ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).
"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).
ו. רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א) "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).
"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".
הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.
הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.
הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.
מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.
האחדות האלוקית בעולם הבריאה,
כדגם לאחדות בין בני אדם.
' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.
הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.
הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".
אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:
"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.
תפשט פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.
וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.
והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".
דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.
שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.
נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:
"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.
ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.
כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.
אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…
"אדוני! תתאזר בסבלנות"
סבלנות – מול סובלנות.
סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.
פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.
הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.
ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.
הסובלות כוללת 3 יסודות:
א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.
חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.
בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה.
מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24, להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).
דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.
הכעס גורם לעבודה זרה: כאעס = קנא = מקוה = 151. "א-ל ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.
"לשם שמים" – מקור הביטוי.
הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות. ביום שני אומרים בתפילת שחרית "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.
חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.
למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…
למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".
מתורף דבריו עולה:
הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אעשה נפלאות".
יומא דהילולא דצדיקיא,
לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.
וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום כ"ה סיון.
"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).
רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).
הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).
הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.
הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה – והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.
חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).
כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"? (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.
הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.
האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".
הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.
על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".
על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".
קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.
כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.
במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.
בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".
חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.
בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".
את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.
שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.
אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים" .
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'
התרבות העברית במרוקו 1956-1912
דוד גדג'
מה היו מאפייניהן של התרבויות העבריות השונות שהתגבשו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? כיצד התעצבה התרבות העברית במרוקו לצד התרבות הערבית והתרבות הצרפתית? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו היהודים במרוקו קשרים, ומהיכן ״באו מבחר של רפרטואר עברי? אילו פעילויות בעברית התקיימו באגודות העבריות במרוקו? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך בעברית?
אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1956-1912 בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים רבי תהפוכות. פרקי הספר דנים בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורט״ם להבנת התהליכים ההיסטוריים. הספר תורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה־20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.
ד״ר דוד גדג׳ הוא היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה־19-ה־20.
על העטיפה: נטע אלקיים, ׳הזורעים; 2013 (פרס)
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
הפירופו(piropo), סוגת המחמאה שהתקיימה במרחב הכולל של העיר טיטואן, בשדרות וברחובות, מוצג בפרק השלישי. הפירופו הספרדי – המורכב מביטוי לשוני קצר הכולל דימוי, מטפורה או משחק מילים שנון, והמתייחס בעיקר לאספקטים הגופניים של האישה החולפת ברחוב – היה פרקטיקה פולקלורית מקובלת לחיזור ברחבי ספרד ובמדינות דוברות ספרדית. מסורת זו החלה לדעוך בעשורים האחרונים, עם העלייה במעמדה של האישה ועיגון חוקים נגד הטרדה מינית, אם כי לא נעלמה לחלוטין מן הנוף הממשי והלשוני. על אף התיעוד הנרחב של זירת המחמאות באינטרנט, סוגה זו נחקרה אך מעט.
בזירת המרחבים המשותפים בטיטואן היו מצויים התושבים היהודים, התושבים הנוצרים, ובהם החיילים הנוצרים־ההיספנים ששלטו בתחום זה של מרוקו הספרדית, וכן התושבים המוסלמים, שלמדו אט אט את הספרדית במגעיהם עם הספרדים, מייצגי ההגמוניה. זירת רחובות אלה הייתה מעין ׳מרחב שלישי׳, במושגיו של הומי באבא, או ׳אזור מגע׳(contact zone), כהגדרתה של מרי לואיז פראט. במרחב המחבר הזה ספגו בני התרבויות השונות זה את תרבותו של זה, גם אם כיחסים הדדיים א־סימטריים במסגרת הייררכית וקולוניאליסטית, חיקו אלה את אלה ונחשפו למגוון השפות והדיאלקטים של השוק הלשוני המקומי, כהגדרתו של פייר בורדייה.
הפירופוס הנידונים בפרק הם כאלה שניתנו לנשים יהודיות ברחובות טיטואן מפי הספרדים הנוצרים ונאספו בעבודת שדה מפיהם של נשים וגברים יוצאי העיר. ניתחתי את האמירות דרך הפריזמה הפואטית והסמנטית, תוך שימוש בארגז הכלים של חקר ההומור(כדוגמת עבודותיהם של אנרי ברגסון וארתור קסטלר) ובחינת סוגיות העוסקות בזיכרון, בהבניית זהות של נשים, במשטור גוף האישה, וכן דרך ניתוח הפואטיות של יחידת שיח במרחב הציבורי ומגעים בין תרבויות.
כתוצר פולקלורי שנוי במחלוקת, שהכיל יסודות גסים והתבוננות בתקריב בחלקי גוף נשיים כבדימוי פורנוגרפי, היווה הפירופו הפרה של יחס הכבוד הניתן לנשים מצד גברים יהודים. הוא הפך את רחובות טיטואן לאתר של חיזור ססגוני ופואטי, שבו מתקיימים, ולו כאופצייה, מגעים בין התרבויות – מגעים שהיו טאבו עבור הנשים היהודיות. המחמאות הללו הן גם מעין מופע שמקבל את משמעותו בהקשר של הפנמת הקול הנוצרי אצל הנשים היהודיות וחיקויו, כמסגרת המאפשרת איחוד עם האחר האסור.
מזווית אחרת של היחסים הבין־קבוצתיים, ההרגל של המוסלמים בטיטואן להעניק פירופו היה חיקוי של שפת הכובש הספרדי(mimicry במונחיו של חומי באבא). כך נוצרו אף מחמאות פרודיות המבוססות על עילגות הלשון הספרדית בפיהם של דוברי הערבית, שהבליטו את ה׳אנחנו' מול ה׳הם׳ וסימנו את מגמת ההדרה של המוסלמים מן המרחבים הציבוריים המשותפים. עם זאת, ניסיונותיהם לחקות את הנוצרים (כעולה מתיאוריהם של היהודים), והחיקוי של החיקוי – הפרודיה שיצרו היהודים על המוסלמים – משקפים את ההיברידיות, או מוטב לומר המיזוג התרבותי שנוצר בזהותם של תושבי טיטואן בני שלוש התרבויות, בשל המרחב הממשי והמרחב הלשוני־פולקלורי של הפירופוס.
בפרק הרביעי נידונים שלבי דעיכתה של שפת החכתייה, תהליכים של רה־היספניזציה(הידמות אל הלשון הספרדית הקסטליאנית) שעברה במרוקו, וכן השיבה אל השפה בשנים האחרונות והחייאתה (revitalization of language). החכתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו, היא שפה שהודחקה והייתה שרויה בתרדמה במשך עשרות שנים. כאמור, החכתייה מבוססת בעיקרה על השפה הספרדית אך יש בה רכיבים מן הערבית המוגרבית המוסלמית והיהודית ומן העברית. תהליך נטישתה כשפה חיה החל בראשית המאה העשרים והלך והתעצם בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו. באותם ימים אימצו יהודי מרוקו הספרדית אה התרבות והשפה הקסטליאנית והעלימו במודע, או שלא במודע, את האלמנטים שהיו עלולים ליצור חיץ בינם לבין נותן החסות הספרדי. השיבה בימינו אל החכתייה בולטת בזירות וירטואליות, ברשתות החברתיות ובמפגשים חברתיים המבוססים על עיר המוצא או על השפה עצמה. הדוגמאות בפרק שאובות מעבודת שדה ומתיעוד אתנוגרפי וכן מקטעי אוטוביוגרפיות ושירה.
דוברי החכתייה נוקטים אסטרטגיות ופרקטיקות מגוונות בתהליך החייאת שפתם, החל בפעילויות ביוזמת יחידים, הנעשות בניסיון ללכוד רסיסי זיכרון ממרחב המתקיים בתודעתם כמקום הנכסף ו'הנכון', למשל מילונים בחכתייה ומפגשי תרבות; עבור בשימוש בחכתייה בערוצי מידע ותקשורת וירטואליים, כמו פייסבוק, המסומנים כאתרי תקשורת חתרניים המאפשרים ללשונות שונות להתקיים יחד בצורה שוויונית וגלויה; וכלה בפעילותם של מוסדות מרכזיים, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, ואף של חוקרים יחידים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך החייאתה של השפה. עם זאת, הניסיונות ליצור חכתייה משוחזרת מעלים שאלות של אותנטיות מול מלאכותיות. בסיום הפרק אני בוחנת את שאלת עיתוי השיבה לחכתייה, מדוע דווקא בשנים האחרונות היא זוכה להחצנה וללגיטימציה.
יצירה אומנותית מהווה מעין מרחב מדומיין שבו ובזכותו העיר טיטואן, על מראותיה, ריחותיה, אורחותיה ואמונותיה, קמה לתחייה – יצירות מסוג זה נידונות בפרק החמישי. אף שהמבט הישיר אינו אפשרי, בפרק זה המבט במובהק אינו מופנה ישירות אל טיטואן העיר, אלא אל מראה דמותה העולה מתוך קריאה בשיריו של המשורר מואיז בן הראש, יליד העיר, והמשתחזר ונבנה מחדש בסרט ׳עֲלִיָה׳, סרטה של נעם אדרי, בת דור שלישי למשפחה יוצאת טיטואן, המתעדת את סבתה. הפרק הוא צומת המפגיש את מרחבי העבר של העיר טיטואן עם המרחבים העכשוויים של היצירה הישראלית, המשמרים את קיומה של העיר מבעד למציאות המקומית; את היצירה הפואטית עם היצירה הקולנועית, כשני מדיומים אומנותיים המביעים את עושרם התרבותי של בני הקהילה ובנותיה; ואת בן הדור הראשון עם בת הדור השלישי, כמייצגי דורם המעלים בפנינו שאלות של זהות, של ישראליות, של זיכרון ושל שפה.
בספר זה אני מבקשת אפוא לתעד ולנתח מקטעים מתוך מכלול היחסים הבין־תרבותיים והבין־דתיים שהתקיימו(ועדיין מתקיימים) בעיר טיטואן, לאחר שתושביה היהודים היגרו ממנה לארצות אחרות. המחקר שפירותיו מוצגים כאן נע מן הקונקרטי אל המופשט: מאגדת המקום על האבן, המסמנת את הלוקלי והבלתי ניתן לעזיבה, אל הטקס, המורה על שינוי במרחב ובתרבות החומרית; אל המחמאה, שעיקרה הביצוע המילולי במרחב הציבורי במופע; עבור בשפה – החכתייה – שהיא עצמה נעה בין המופשט למשתנה והשימוש בטכנולוגיות חדשות המשחררות את הקיבוע במקום הממשי; לבסוף אל היצירה הספרותית והקולנועית שעיקרה ייצוג של הממשי. התחקיתי במחקרי אחר המנגנונים שנועדו לפצות על העיגון החזק במקום הפיזי ועל המקומיות היציבה של העבר באמצעות משא ומתן תרבותי ובין־תרבותי הולך ומתמשך, הפושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמיקומים המשתנים אף הם. אפשר שמחקר זה עשוי לתרום לא רק לחקר קהילה אחת במקום אחד אלא ניתן יהיה לאמצו גם למצבים בין־תרבותיים המתקיימים באירופה, בארצות־הברית ובישראל, ואף במקומות אחרים, ולגזור ממנו תובנות חדשות על מצבים סבוכים במגעים בין־תרבויות.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
עמוד 18
שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-שד"רי חברון ברחבי תבל.
קונטרס דומה הדפיסו שני השלוחים בליוורנו בשנת תקכ״ו (1766). הקונטרס כולל: אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא, המלצת רבני קושטא, והמלצת הרבנים וראשי הקהילה בליוורנו. מנהיגי ליוורנו כותבים בהמלצתם: ״ועם היותנו עמוסי התלאות…
קמנו…ונתנו להם מכוללות הק״ק סך שש מאות פייסאם… וצדה לדרכם שמונים פייסאס, מלבד הסך שנתנו להם מהמקובץ מהקופה מכמה שנים״. העתק מאגרת־השליחות שלחו שני השלוחים לקהילת־הספרדים ״ישועת ישראל״
ב נ י ו פ ו ר ט שבאמריקה. ראוי לציין, שבכל הקהילה ההיא לא נמצא איש שיוכל לקרוא את האגרת והוכרחו לפנות לכומר הנוצרים עזרא סטילס שיפענח להם את הכתוב. השלוחים גם שלחו אגרת מחברון ל נ י ו ־ י ו ר ק שבה מינו חכמי חברון את הימן לוי, מראשי יהודי ניו־יורק, גבאי לתרומות חברון. 53 אחד משני השלוחים, ר׳ יצחק זאבי, בעברו דרך טורינו בשנת תקכ״ח (1768) כתב שם תשובה בענין מעשה בקידושין שהיה בעיר סאגיליאנו בשנת תקכ״ד. הוא חותם: ״יצחק זאבי ס״ט שליח מצוה מעה״ק חברון תוב״ב כותב וחותם פה טורינו יע״א… שנת תקכ״ח לפ״ק״.
בטורינו חלה ולא יכול היה להמשיך בדרכו, וחברו ר׳ חיים רחמים באג׳אייו הלך לבדו לדרום צרפת וחיפש לו איש שיסייע לו בשליחותו. מ א ב י נ י ו ן שלח מכתב לר׳ יששכר אבואלעפייא שליח טבריה, שהיה אז ב נ י צ א, ובו הוא כותב: ״שמעתי ותרגז בטני ולבי המס ימם על הני הרפתקי וצערות… יסורין של אהבה של הרב חברי [ר׳ יצחק זאבי] ה״י… יבריאהו יחלימהו ומכל צרה ונזק יצילהו… אחלה פני קדשו…לדבר על לב איש אחד אהובי, ושמו ה״ר דוד חיים, שנתן לי דיבור ללכת עמי בשליחותי בארבעים פראם לשבוע, ואמר לי שמתרצה בכך והיה צריך רשות מאמו, ואח״ך שלח ע״י אחר שרוצה אחד לוידור בחדש. זה ג׳ חדשים לא השבתי מרוב הטרדא, איכו השתא אפשר שיתרצה בחמשים פראס לשבוע מלבד מתנות ונדבות הקהלות שנותנים לו, תכף ומיד ישים לדרך פעמיו ובוא יבוא ברינה, כי אני צריך אותו בשביל הלשון פראנסיס, ואם לאו אראה אוקאסייון [הזדמנות] בכאן, או אלך עם המשרת… ״ אל מכתבו צירף מכתב לחברו ר׳ יצחק זאבי, וביקש את המקבל להעבירו ״תיכף ומיד לטורינו להרב חברי… ואם אפשר לכתוב לו שישים לדרך פעמיו לאט לאט, יפליא חסדו״.
על דרך פעולתו של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו באביניון, אנו שומעים מפי הרב חיד״א, שבא בשליחות חברון לאביניון שמונה שנים לאחר מכן, והוא רושם ביומנו ביום כ״ו תמוז תקל״ז (1777) שהתקשה מאד לקבל שם משהו מקופת חברון, והסיבה לכך היתה פעולתו של ״ח״ר באג׳אייו, אשר הפליא להכביד, ואחר שהיה מוצא מה שיש בקופה מי״ג שנה, לא תשבע עין והיה לוקח בתורת מוקדם סך גדול, באופן שבעשרה שנים לא נתמלאה פגימתו, ואחר זה היו מכבידים על היחידים דבר שלא ישוער, ואחר זה היה מכביד על חתימות הישיבה [לטובת ישיבת ״כנסת ישראל״ בחברון], אנשים לבד ונשים לבד ובחורים לבד, ושוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם בפחות ובעול כבד ומכינים עצמם להתרים, ובאמת שסבלתי הרבה בכמה ק״ק״.
מצרפת הלך ר׳ חיים רחמים באג׳אייו להולנד, ושם הצטרף אליו חברו ר׳ יצחק זאבי שהבריא בינתים. שניהם הסכימו באמשטרדם בחודש ניסן תקכ״ט(1769) להדפסת ספר חידושי המאירי על מסכת מגילה, שנדפס שם בשנה ההיא. הם חותמים: ״נאם שלוחי מצוה מעה״ק חברון תוב״ב״.
מהולנד הלכו לצפון־אשכנז, וביום ט״ו כסלו תק״ל הסכים ר׳ יצחק זאבי בהמבורג לספרים ״פרקי רבי אליה״ לר׳ אליהו בחור ו״יסוד מורא״ לר׳ אברהם ן׳ עזרא, שהובאו שם לדפוס בשנה ההיא ע״י איש ירושלים ר׳ בנימין משה ב״ר חיים בנימין מעלי הכהן. הוא חותם: ״יצחק זאבי שליח מעה״ק חברון תובב״א״.
בגמר שליחותם חזרו שני השלוחים לאיטליה, וביום י״ז סיון תקל״ב (1772) הסכימו ב ל י ו ו ר נ ו לספר ״נהר שלום״ לר׳ שבתי וינטורה, שנדפס באמשטרדם בשנת תקל״ה. הם חותמים: ״תרי קטיני דוברי שלום…שלום על ישראל ועל רבנן דשליחותייהו קא עבדינן… קרית ד׳ היא חברון״.
זכר לשליחותו של ר׳ יצחק זאבי נמצא גם בכתב־ יד אחד שבו נרשמה סגולה למחלת־ אבעבועות אשר ״נמסר מהחכם השלם וכר כמד,״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״. וכן מביא ר׳ משה מרגליות בפירושו על הירושלמי תיאור מערת המכפלה ששמע מפי שליח זה.»
שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי באירופה המערבית ארכה תשע שנים. בשעה שסיבבו שני השלוחים הנזכרים באירופה המערבית, סיבב שליח חברון אחר, ר׳ ר׳ יצחק יצחק גדילייא, בתורכיה האירופית. בשנת תקכ״ה (1765) חזר משליחותו לקושטא וסיפר שם על נדיב שנפטר בקורפו. הוא נזכר באגרת שכתבו בשנה ההיא ״פקידי ירושלים״ שבקושטא לר׳ חיים שבתי הכהן הרב של קורפו. באגרת נאמר: ״זה כמה שנים היה בא לידינו צדקת צדיקים ממ״ק [ממחנה קדשו] ע״י הגביר… מרדכי די שמואל הכהן… לשם עה״ק ירושלם ת״ו… שהן עתה זה שלש שנים לא… הגיע לידינו אפילו פ״ק [פרוטה קטנה]… אדהכי והכי בא ממ״ק החכם…שליחא דרחמנא מעה״ק חברון ת״ו כמה״ר יצחק גדילייא נר״ו והגיד לנו כי החכם ר׳ מרדכי הנזכר נפטר לבית עולמו…״“ שליח זה לא נודע ממקור אחר.
באותן השנים סיבב ביון שליח־חברון אחר, ר״ש עדה, וביקר בעיר לארסו. רב העיר ההיא, ר׳ יוסף נחמולי, מביא שמועה מפיו: ״ומידי עוברו פה העירה ציר אמונים הרב כמהר״ש עדה נר״ו שאלתי את פיו, והגיד לי שבעה״ק חברון תוב״ב יש להם מנהג קבוע, שלכתחלה כל מי שחל ז׳ [שבעת ימי אבילות] שלו בשבת, לקרותו לס״ת״.
בשנים ההן סיבב בהולנד ובצרפת, וגם באמריקה, שליח־לעצמו מחברון, ר׳ מרדכי ב״ר יצחק תמה. הוא היה בן־בתו של ר׳ אליעזר נחום, מחבר ספר ״חזון נחום״ שהיה רב באדריאנופולי ועלה לירושלים ונפטר שם. הוא יצא, לחוץ־לארץ כדי להדפיס את ספרי זקנו, ובזה לא הצליח. ובבואו לאמשטרדם הציעו לו שם לתרגם מערבית לעברית את שאלות־ותשובות הרמב״ם עפ״י כתב־יד מעזבונו של ר׳ יעקב ששפורטש. הוא נענה להצעה, והספר נדפם שם בשנת תקכ״ה (1765) בשם ״פאר הדור״. וכן הביא לדפוס שם באותה שנה מתוך כתב־יד ספר־דקדוק בשם ״משכיות כסף״. מהולנד יצא לאמריקה וחזר לאירופה, ובאמצע חשון תקל״ח (1777) פגש בו הרב חיד״א בבורדו וראה בידו כתבי־יד שונים. ההשכלה הצרפתית קסמה לו והוא נלכד ברשתה. הרב חיד״א רושם ביומנו שמועות שונות ששמע עליו בפריס ובאמשטרדם, כגון שהוא קורא בספרי וולטיר וכופר בעיקר ושותה מיינם של גויים וכו', ומסיים: ״ובאמת נצטערתי מאד על זה מכמה צדדים, ה׳ יחזירו בתשובה שלמה כי״ר״. בסוף הקיץ תקל״ט (1779) היה בהאג ומסר שם לר׳ בנימין משה מעלי הכהן איש ירושלים לשם הדפסה כתב־יד של ״ספר המבקש״ לר׳ שם טוב ן׳ פאלקירה, שנדפס שם בשנה ההיא. תמה הקדים לספר דברי־הקדשה בצרפתית שבהם הוא מקדיש את הספר לפרנסי ק״ק הספרדים מאויניון אשר בבורדו ומודה להם על עזרתם. כנראה לא חזר עוד לחברון.
שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-שד"רי חברון ברחבי תבל.
עמוד 590
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל-תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק
תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק
כתבה זו נכתבה אישית ע״י מר משה דהאן, אשר היה נוכח במקרה העלמת אצבע הקריאה של ספר תורה וראה במו עיניו את כל הנעשה והחרדה אשר נגרמה לכל בני הקהילה.
בשנת 1928 יהודי זקן, שמו דוד בן יפלח, תושב אל־קאסר־כביר במרוקו הספרדי, יהודי ירא שמים בתכלית, עני ותשוש כח.
אשתו מתה עליו בחייו, כשהוא עדיין חשוך בנים ל״ע. מתוך הערצתו לצדיק החליט לתרום ספר תורה ויכניסו לבית הכנסת של רבי עמרם שנמצא במֵלָאח של וָואזַן.
מתוך אמונתו ואהבתו לצדיק ביקש מראשי הקהילה ומיו"ר חברה קדישא שלאחר פטירתו יקברו אותו קרוב כמה שאפשר לקברו של הצדיק רַבִּי עַמְרָם בֶּן דִיוָואן, הוא היה ירא שמים בתכלית ומאמין עד אין סוף לנסים של הצדיק.
הזקן דוד בן יפלח התפרנס מזיעת אפו מעבודת הסבלות.
תלמודי תורה בוואזן
מספרים כשהוא היה יותר צעיר היה גבור וחזק ונשא על כתפו הרבה משאות כבדות, שפה הערבית כמעט ולא ידע לדבר, שפתו היתה השפה הספרדית.
כל יום בעירו אל־קאסר־כביר היה קם בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מנחה ומעריב עם הקהל, הוא היה לעתים קרובות בא לוואזן שהיתה כמעט עיר אחות של אל־קאסר.
כאשר אנשי עירו שמעו על הרעיון שלו לקנות ספר תורה מכספו לרבי עמרם היו מאד תמהים ומתפלאים, הרי באל־קאסר היה גם כן קבור צדיק גדול ושמו רבי יהודה ג'אבלי זצ"ל ומדוע הרחיק לכת והתנדב לתרום ספר התורה רק על שמו של רבי עמרם? אבל, ״צדיק באמונתו יחיה״ כולם הניחו לו לעשות כרצונו בגלל גילו ובגלל צידקותו.
כאמור התחיל להפריש מעבודתו פרוטה לפרוטה עד שהגיע תודה לאל בכחו לבד לקנות ספר תורה מירושלים, מהודר ויקר מקלף לבן, עם מכסה קטיפה מרוקמת זהב, עם רימונים מזהב טהור ועם כף קריאה מזהב 22 קארט.
יום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של רבי עמרם היה יום חג בעיר, כל הקהילה היהודית של העיר והרבה מוזמנים מאל־קאסר השתתפו בסעודה שמומנה מכספו, והוכנה בידי נשים צדקניות וחסדניות שהתנדבו לבשל ולהכין הסעודה שהתקיימה ברוב עם ומכל הבא ברוך הבא.
באותו פונדק שהיה נקרא "פונדק התפילה" היה עוד בית כנסת אחר שקראו לו בית כנסת "התהלים של דוד המלך" ושם ספר תורה נשאר שבעה ימים עד ליל הכנסתו, וכל ערב היו מתפללים תפילת ערבית חגיגית.
בזמן הכנסתו האריכו את המסלול והתהלוכה עברה בחוץ לאורך המלאה, המתופפות לא הפסיקו לתופף, ופייטנים דגולים באו גם ממכנס, ונתרמו הרבה כספים בחגיגה.
ובסעודה היתה השתיה בשפע, כל מי שבא אפילו רק לנשק את ספר התורה היה מביא בידו בקבוק ערק מזוקק תוצרת בית, הרבה נשים תרמו חלקים ממשי ובגדים יקרים מקטיפה מכל הצבעים, ומטפחות וחגורות לרוב.
הזקן עליו השלום לאחר הכנסת ספר התורה למעונו, ראה בס״ת תכלית חייו, הוא עבר לגור בוואזן, והיה מתנחם כשהוא היה רואה הקהל מוציאים וקוראים בספר תורה שלו, זו היתה נחמתו, חשוך בנים, ואשתו נפטרה. הוא נשאר בודד ללא קרובים, אבל כל הקהילה כיבדה אותו.
היו משפחות מכובדות שהיו נאבקות ביניהן מי יאכסן אותו, כדי שלא ישאר בודד, אבל בשלב זה קרתה לו תקרית מאוד מצערת.
בשנת התרפ״ח 1928 ראשי הקהילה היהודית של וואזן היו מודאגים מאד, החינוך ותלמוד תורה בעיר התחילו להדאיג מאחר ולא היו חכמים או מלמדי תורה בעיר. בעצם החינוך התורני של הילדים בקהילת וואזן היו תחת השגחתם של הרבנים של העיר מֶכְּנֵס.
רבני מכנס הרב הגאון רבי יהושוע ברדוגו והרה״ג רבי ברוך טולדנו ז״ל, דאגו ושלחו ממכנס שני רבנים מלמדים, אחד רבי יעקב בדדוגו והשני רבי משה סבאג ז״ל, הם באו ממכנס על מנת ללמד ילדי יהודי וואזן.
הנהיגו משטר קשה ובלתי פשרני ממש, אחרי הלימודים בתלמוד תורה, לא נראה צל של ילד מסתובב ברחוב, היה אדם שעבד עם הקהילה בלתי מתפשר, אם ראה ילד מסתובב ברחוב היה מודיע לרב ומיד אותו ילד קיבל מכות "בפאלקה״ ברגליו, כאמור המשטר של חינוך הילדים קיבל צורה חזקה ומחנכת כמו שצריך.
יד הגורל, באחד הימים בשנת 1929 הבחין השמש של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם, ושמו מכלוך בן־שלוש ז״ל, שאצבע הקריאה שנתרמה עם הס״ת ע״י דוד בן יפלח נעלמה ואיננה.
הדבר התפרסם ועשה הד בקהילה שהיתה המומה ממעשי בזוי זה, מיהו זה ואיזה הוא אשר עשה מעשה כזה וגנב מעל ספר התורה את יד הקריאה, אנשים לא רצו להאמין שדבר כזה ישמע אצלנו בעיר וואזן שהיתה נחשבת לירושלים הקטנה.
במיוחד שהדבר פגע בתורם האומלל הזקן דוד בן יפלח ז״ל פגיעה קשה, וקמה מהומה בתוך הקהילה, שלא השלימה עם הדבר הזה, הדבר הובא לידיעת המשטרה, ולפי ההנחיות של ראש ועד הקהילה שהיה מאד מיודד עם המפקח המקומי של המשטרה ביקש ממנו בגלל הרגישות המיוחדת שיש בדבר. לנהל את החקירה בעדינות ובסתר, וללא פירסום הענין בציבור, ובזהירות רבה.
אנו בתור ילדים בני שמונה או עשר נדהמנו כאשר ראינו ששני אנשי המשטרה האזרחית נכנסו לביכנ״ס ופתחו את ארון הקודש, אולם בתור ילדים לא ידענו מאומה על העלמת הכף מעל ספר תורה.
אמנם כילדים ובתלמידים בבית הכנסת של רבי עמרם בן דיוואן כעסנו הרבה על מי שהעז לעשות דבר כזה ועל זה שהסתירו מאתנו כל הנושא הזה ואת התפתחותו, והרגשנו עגמת נפש וצער, אבל היינו סקרנים לדעת את האמת, והיינו רואים על פניו צערו ודאגתו של הזקן דוד בן יפלח ז״ל.
ברם, הסקרנות גברה מיום ליום אח״כ נשמע בקרב היהודים שאחד מבני המשפחות המיוחסות ממכנס אשר גרו בוואזן התפתה ולקח את הכף והעלימו מעיני הוריו.
ילד זה היה ממשפחה מאד מכובדת בעיר מכנם, והבן בפזיזותו הפיל חרפה על הוריו הכף אמנם לא הוחזרה, אבל הזקן דוד בן יפלח קיבל החלטה דרמתית כאשר סירב לקבל תרומות מאנשים שונים על מנת לרכוש כף אחר מזהב טהור במקומו של זה שנגנב, והחליט למרות זקנתו להפשיל שרווליו ולהתחיל לעבוד מחדש בסבלות והפעם בעיר וואזן.
מעסיקיו הסוחרים שילמו לו תמורת עבודתו בנדיבות עד ששוב הגיע להרוויח הסכום המספיק לו לרכישת כף אחר, מאותו צורף ומזהב של 22 קארט.
אח״כ בני הקהילה קיימו סעודת מצוה לכבודו של הזקן דוד בן יפלח בצינעה על מנת לא לעורר מחדש את הפרשה כולה שפגעה בבריאותו, הוא האריך עוד מספר שנים ונפטר בשיבה טובה ונקבר בחלקה של החסידים כמה מטרים ממול הקבר והעץ של הצדיק. אשריו ואשרי חלקו.
הקהילה, לפני שאחרוני היהודים עזבו לישראל דאגו לכל ספרי התורה. שימסרו לשליחי הסוכנות היהודית הדתיים שמסרו אותם למשרד הדתות.
כתשעה ספרי תורה חדשים שלא מכבר נקנו ע״י הקהילה ובין היתר גם ספר התורה ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל נלקחו ע״י רבי אהרון מונסונגו בנו של ראב״ד הגבוה של כַּזַה-בְּלַנְכַּה הרב סידי ידידיה מונסונגו עליו השלום, נשלחו וחולקו לבתי כנסת גדולים בארץ ישראל.
*״פאלקה״ מכשיר לקשירת רגליים, תלמיד שלא ידע לדקלם בעל-פה את המזמור או את הקטע לפני הרבי שלו לוקה ב״תחמילה״: רגליו הושמו בפאלקה והרבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות, אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דוקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. וזה היה העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ הנקרא א-צלא – מספר המכות היו של שלוש עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים ע״ח, ל״ח) שאר התלמידים ליוו כל מכה במילה מהפסוק ובקולי קולות. כך שתחנונו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה. (עיין עוד בספר ״יהודי מרוקו״ הווי ומסורת ובספר ״היהודים במרוקו״) עיין עוד א״ם למסורת עמוד 223.
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל- תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק
רבי עמרם בן דיוואן ושד"רי חברון ברחבי תבל..שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי
רבי עמרם בן דיוואן ושליחי חברון ברחבי תבל
ר׳ עמרם בשנת תקכ״ג (1763) נשלח בשליחות חברון למרוקו ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן. הוא היה מחכמי ירושלים, כנראה נכדו של ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, שאף הוא יצא בשעתו שלש פעמים בשליחות צפת, חברון וירושלים. בשנת תקי״ח (1758) נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י פקידי קושטא בשביל זקנו. הגיעה לידינו אגרת בדבר שליחותו שנשלחה בשנת תקכ״ג לנדיב ר׳ יהודה אג׳ייני. האגרת חתומה ע״י חכמי חברון (ר׳ חיים יהודה גומיץ פאטו, ר׳ יצחק זאבי, ר׳ חיים רחמים באג׳אייו. ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדילייא) ודומה בתכנה לאגרת־שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי שנשלחו באותו זמן לאירופה המערבית, כפי שנראה בסמוך.
משליחותו זו חזר לחברון, ויצא שנית בשנת תקל״ג (1773) ובחודש אייר של השנה ההיא ישב יחד עם הרב חיד״א במצרים וחשש להפליג בים מפחד אניות־המלחמה הרוסיות.» לבסוף הפליג למרוקו. שם חיבר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין שיר לכבודו, תחלתו: ״אערוך שיר מהללי, לפני יוצרי מחוללי״. בשירו הוא מעורר את הצבור להיענות לשליח ולתרום לטובת חברון: ״ידידים ריעים אהובים לדבריו היו מקשיבים, עטרוהו בזהובים… תגל ותשמח גם תרון, בקרית ארבע היא חברון״, השליח נפטר בדרך־שליחותו במקום סמוך לעיר וזאן בחודש מנחם אב תקמ״ב (1782), ושוב נתעורר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין לקונן עליו קינה (תחילתה: ״אזיל דמעה על שמועה כי לא טובה״), שבראשה כתב: ״קינה קוננתיה אל הלקח החכם…שליחא דרחמנא כהר״ר עמרם דיוואן זלה״ה שליח חברון תובב״א בחדש מנחם שנת באו בנים עד משב״ר לפ״ק״. בקינתו הוא מזכיר לשבח את מידת השליח אשר ״בשליחותו זריז עומד על משמרתו״.
קברו של ר׳ עמרם דיואן נעשה מקום קדוש ליהודים ולמושלמים כאחד, ושמו נישא על שפת בני מרוקו לתפלה ולשבועה. פעמיים בשנה, ביום מותו בחודש אב וביום י״ד באייר, נוהרים אלפים להשתטח על קברו ושרים פיוטים שונים, שנתחברו לכבוד השליח בעברית, בספרדית ובערבית. בכמה ערי מרוקו נקבעו על שמו קופות מיוחדות לטובת חברון, וכסף הקופות נאסף ע״י שלוחי חברון. גם בנו, ר׳ חיים דיואן, היה במרוקו, שנתים לאחר מות אביו, בשנת תקמ״ד (1784), ואפשר שבא בשליחות חברון, ואולי בא להשתטח על קבר אביו ולקבל את עזבונו, ואף הוא נפטר בדרכו בכפר תגדיראת הסמוך למראקיש, ואף את קברו מקדשים היהודים והמושלמים כאחד.
על ר׳ עמרם דיואן מספרים במרוקו סיפורי נפלאות שונים, ואביא כאן אחדים מהם; ״בהיותו שד״ר בעיר תאזא, היה בנו עמו, והיו באכסנייא בבית איש אחד, שהיה שמו בן סמול, ובנו של הרב חלה חולי כבד למאוד ובקש עליו רחמים ויחי מחליו, וכשנתרפא מחליו החאוה תאוה לאכול תאנים ושאל מאביו תאנים, וזה היה בזמן שלא היו תאנים בנמצא. ואמר מו״ה עמרם לבעה״ב לקנות לבנו תאנים. אמר לו בעה״ב: רבי- מאין אוכל לקנות לך תאנים, שלא הגיע זמנם ואינם בנמצא כלל י אמר לו: על כל פנים לך וקנה תאנים מן השוק. ובעה״ב יצא לשוק, שלא היה יכול למרות את פי הרב, אבל בדעתו היה שיחזור ריקם. הוא יצא לשוק, ובא גוי אחד ואמר לו: תקנה ממני מעט תאנים. השיבו: שוטה אתה, וחשב בדעתו שאולי זה הגוי שמע שאמר לו הרב לקנות תאנים ומתלוצץ עליו, ולא אבה לשמוע דבריו, ועם כל זה אמר לו: יש לך תאנים ? והוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם. ונתפלא האיש מזה וקנה אותם ממנו והביאם לבן הרב, ואכלם ומילא תאותו״. והנה סיפור אחר: ״בהיותו שד״ר בפאס נתאכסן בבית מו״ה מנשה אבן דנאן זצ״ל, ואשתו היתה יולדת כי אם בנות, ובהיות הרב הנזכר מאוכסן בביתם נולדה להם בת אחת, ואמר לו הרב הנזכר לקרות את שמה פאדינא, כלומר, גמרנו מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם בנים״. וכן מספרים, שעל שמו של השליח נקרא ר׳ עמרם אלבאז ״וסבה היתה שאמו עמדה מלדת, ונתאכסן אצלם הרב הנזכר וביקש רחמים עליה… ותלד בן ותקרא את שמו עמרם״.
בשעה שנשלח ר׳ עמרם דיואן בשליחות חברון לאפריקה הצפונית בשנת תקכ״ג(1763), נשלח זוג־שלוחים מחברון לאירופה המערבית, והם ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. לגבי ר׳ יצחק זאבי היתה זו שליחותו השניה, כי כבר נשלח לפני כן בשליחות חברון לערי תורכיה. שני השלוחים עשו תעמולה נמרצת לשליחות והדפיסו בדרכם אגרות שונות, כגון אגרת־השליחות, אגרת לנדיבים, אגרת־המלצה מאת פקידי חברון שבקושטא, אישורים שונים מאת רבני קושטא, ויניציאה וליוורנו, ותמצית האגרות בצרפתית ובאיטלקית.
באגרת לנדיבים כותבים חכמי חברון(ר׳ אהרן אלפאנדארי, ר׳ חיים יהודה גומץ פאטו, ר׳ יצחק הכהן, ר׳חייא זאבי, ר, אליהו ן׳ ארחא, ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדיליא): ״ונחש כרוך על עקבינו, לא יפסיק מלמוץ את דם לבבינו ומלהשביע לעם עני אשכלות מדורות… להמרות עיני כבודינו ולגרש אותנו מן הארץ ולהמית את כל הקהל הזה מכמה צרות צרורות, הן מצרת המלחמות, אשר כלו בחינו ושארינו, דבקה לארץ בטנינו, כי זה הוא פדיון שבוים והצלת נפשות…״
הערת המחבר: תמצית האגרת נתפרסמה ע״י י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ת) עמ׳ קכ״ו. הטופס שבידו נשלח לנדיב אברהם ב״ר זבולון גאליגו בסיינה, ובשוליו הוספה בצרפתית ובאיטלקית (מאסף ציון ה׳, תרצ״ג, עמ׳ קמ״ט). האגרת בשלמותה, בצרוף המלצות פקידי קושטא ורבני קושטא, נתפרסמה ע״י מיכל רבינוביץ ב״מזרח ומערב״ כרך ג׳ (תרפ״ט), עמ׳ 149—151. הטופס שבידו נשלח לגביר חננאל די מילייאב באויניון (ונמצא עתה בגנזי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, קובץ דברים שונים, מם׳ 197). טופס אחר של אותה אגרת נתקבל בשנת תקל״א (1771) בקהל־הספרדים ״ישועת ישראל״ בניופורט באמריקה, וראשי הקהילה שלא ידעו לקרוא עבריה, ביקשו את התיאולוג הנוצרי עזרא סטילם לתרגמה לאנגלית.
באגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא (אברהם ב״ר מיוחם, שלמה אלפאנדארי, יצחק חודארה, ברוך זונאנה, משה ב״ר יעקב אשכנזי, חיים יוסף ברוך), משנת תקכ״ה (1765), נאמר: ״באו אלינו… שלוחי דרחמנא מעיר הקדושה חברון תוב״ב מוהר״ר חיים רחמים באג׳אייו… מהור״ר יצחק זאבי נר״ו ויספרו לנו את כל התלאה אשר מצאתם… ממשא מלך וצ׳רים בעלילותיהם הנשחתות, וכי לא הספיקו צנורי השפע הבאים… מאחינו שבגולה מידי ההוצאות… להשר הצורר, הוכרחו ללוות ברבית סך גדול חמשה ועשרים אלף פייסאש דא אוקייו לערך חמשה עשר למאה מהתוגרמים אילי הארץ… והם לדמים יארובו לגרשם מן הארץ ולהביא נכרים [נוצרים] במקום הקודש…ועם היותנו עמוסי התלאות… עשינו עמהם חסד וצדקה… לצורך שעה, ונשלוח ספרים בכה המלכות התוגר… והדת נתנה לשבעה שנים שימתינו הבעלי חובות בכדי שילכו השלוחים לק״ק פראנקייא… לעורר לבם של ישראל בחסד ורחמים…״
באגרת אחרת של ״פקידי חברון״ שבקושטא נאמר, שהנושים בחברון איימו: ״הנה עם בני ישראל עם עני, לכו ונחליפם באומה אחרת ולא יזכר שם ישראל בהרי חברון, לגרשם ולהביא במקומם עכו״ם [נוצרים]״. וכן מפרטים שם פקידי חברון שבקושטא יותר מה עשו הם עצמם לטובת חברון: ״מלבד האלף גרושים אשר אנו שולחים להם מכוללות עירנו שנה בשנה, חייבנו לכל תושבי עירנו שיתנו אקרקפתא דגברי חתיכה [פארה] אחת לשבוע… וגאבילה [מס־עקיפין] חדשה חצי לבן [אספת] על כל מיטר״ו מיין ושכר, וחייבנו לכל גבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות שיתנו שמונים גרוש לשנה״.
בבוא השלוחים ל ויניציאה הדפיסו שם בקונטרס מיוחד את אגרת־השליחות הכוללת, בצרוף אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא והמלצת רבני ויניציאה.» באגרת הכוללת של חכמי חברון כלולים כמה פרטים נוספים על מצב הישוב בחברון, וכן הם פונים לנדיבים שבגולה שיסייעו לא רק בתרומות אלא גם בהלוואות לקהל חברון, והם מוכנים לשעבד את נכסיהם בחצר־היהודים שבחברון ואת כספי קופות חברון שבגולה. הם כותבים: ״הנה מחוז היהודים [בחברון]… מחזיק כמאה ועשרים בתי דירה… בשמותם כתוב בספר ביד מעלת השלוחים, טוב תתנו אותם לרום מעלתם עצמינו ובשרינו מתת אותם לישמעאלים, [ואם אחד הנדיבים] קנה בית אחד בארץ הקדושה במאה וחמשים פייסה, ונמצא בידו…אחוזת קרקע בפלטין של מלך לקיים מצות פדיון נפשות מישראל, או יעשו ממנה צדקה ורחמים הלואת חן וחסד מן הכלל ומן הפרט… על סמך ההקדשות והקופות וכל מידי דשייך לק״ק חברון אשר במחנה תהלתם [הכסף] אשר שולחים יהיה מעוכב בידם כל זמן שהחוב קיים… וידעו נאמנה כי אם ח״ו העלם יעלימו את עיניהם אבדה הארץ…״
על אגרת כללית זו חתמו חכמי חברון אלה: אברהם גדילייא, חיים זאבי, חיים יהודה גומץ פאטו, אליעזר ן׳ ארחא, פנחס מרדכי באג׳אייו, יצחק כהן, נחמיה קאריגאל, עמרם ב״ר אפרים דיואן, אהרן פרץ, אברהם רובייו, דוד מראגי, יהודה קאסטיל, אברהם זאבי, יוסף כהן, חיים כהן, דניאל להבה, שמואל כהן, נסים עובדיה ישראל, חיים מלמד, שמואל אלמנטירי, יצחק שאול קאריגאל, אליה גדילייא, חיים יוסף חסון, יעקב עובדיה, אהרן חסון, שלמה ב״ר דוד, יוסף להבה, נתן גבאי, יצחק להבה, אברהם תורג׳ימאן.
רבי עמרם בן דיוואן ושד"רי חברון ברחבי תבל"
אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי-לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון -רבי דוד בן אהרן חסין.אפרים חזן ודוד אליהו אלבאז
85 – אערך שיר מהללי
רלד. אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי
לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון (ראה עליו יערי, שלוחי א״י, עמ׳ 585). שליח נאמן זה היה פעמיים במרוקו, ובפעם השנייה מצא בה את מותו. משוררנו כתב קינה על מותו ׳אזיל דמעה אל שמועה׳. המשורר שהה במרוקו בשנת תקל״ג (1773) לערך.
שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה״ר עמרם דיוואן יצ״ו נועם ׳כל אויביך יבא זמן׳.
סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א- לט ע״ב; ק- מו ע״ב; ב״צ 2144 – 37 ע״ב; נ״י 5350 – 25 ע״ב; נ״י 3097 – 6 ע״א.
אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי
לִפְנֵי יוֹצְרֵי מְחוֹלְלֵי
לִכְבוֹד חָכָם, שִׂמְחַת גִּילִי / אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי
נִפְלָאת אַהֲבָתְךָ נִשְׂגָּבָה
בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה
בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבָה / מְאֹד מְאֹד נָעַמְתָּ לִי
יְדִידוּתְךָ חוֹשֶׁקֶת
נַפְשִׁי, וְתָמִיד שׁוֹקֶקֶת
אֹדֶם פִּטְדַת וּבָרֶקֶת / גַּם נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי
דּוֹמֶה דּוֹדִי בְּמַקְהֵלִים
לִצְבִי וּלְעֹפֶר אַיָּלִים
אֵלָיו אֶקְרָא נֹעַם חוֹבְלִים / יָקָר תִּפְאֶרֶת כְּלִילִי
וַאֲנִי תְּפִלָּה לָאֵל
יְשִׂימְךָ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל
בְּיָמֶיךָ יָבוֹא גּוֹאֵל / עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי
יְדִידִים, רֵעִים, אֲהוּבִים
לִדְבָרָיו הֱיוּ מַקְשִׁיבִים
עַטְּרוּהוּ בַּזְּהוּבִים / אֶעְנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי
דְּבַשׁ וְנֹפֶת בְּפִיהוּ
רַךְ וְטוֹב בְּמַעֲנֵהוּ
מֵאֵת אֶשְׁאַל יִשְׁמְרֵהוּ / יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי
בּוֹרֵא אֶרֶץ וְשָׂמִים
יוֹסִיף לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים
טוֹבִים בַּעֲדִי עֲדָיִים / וְתִרְבִּי וְתִגְדְּלִי
נֶטַע יָפֶה, פֶּרַח רָטֹב
אָחִי נֹעַם וְאָחִי טוּב
שׂוֹנְאָךְ יִקְטֹף קָטוֹב / אֱלֹהִים ה' חֵילִי
חָסִין קָדוֹשׁ צוּר עוֹלָמִים
יִתֵּן לְךָ בָּנִים חֲכָמִים
בַּתַּלְמוּד מְחֻכָּמִים / בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבַבָּבְלִי
חַנּון הָיָה יִהְיֶה הוֹוֶה
חֲסָדָיו לְךָ יְצַוֶּה
וְיַצִּילְךָ מִכָּל מַדְוֶה / גַּם מִכָּל מַכָּה וָחֳלִי
זְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
תָּגֵל תִּשְׂמַח גַּם תָּרֹן
בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן / עִם כָּל יִשְׂרָאֵל קְהָלִי
קוּם בְּתוֹךְ עַם גָּדוֹל וָרָם
אֲדוֹנִי צֶדֶק אֲדוֹנִי רָם
לִקְרֹא דָּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / בָּרֵךְ לְצוּר גּוֹאֲלֵי
- 2. לפני יוצרי מחוללי: לפי שהשירים הושרו בבית-הכנסת עם עליית המהולל לתורה. 3. אשכול הכופר: על-פי שה״ש א, יד. 4. נפלאת אהבתן: זו החיבה שרוחש המשורר לרבי עמרם, על-פי שמ״ב א, כו. 6. במדבר ובערבה: משחק לשון על-פי דב׳ א, א ועניינו שדבריו נעימים וערבים לדובר. נעמת לי: על-פי שמ״ב א, כו. 9. אדם פטדה וברקת: מאבני החושן(שמ׳ כח, ז), סמל ליקר ידידותו וכן בהמשך הטור. 10. במקהלים: בתוך הקהל. 11-10. דומה… אילים: על-פי שה״ש ב, ט; ב, יז. 12. נעם חובלים: על-פי זכי יא, ז, ועניינו שר׳ עמרם הוא הנעים שבמנהיגים. 15. על… נעלי: לשון הכתוב בתה׳ ס, י, ועניינו הנקמה באויב עם בוא הגאולה. 17-16. ידידים… מקשיבים: פנייה לקהל שייענו לשליח וינדבו ביד רחבה. 18. עטרוהו בזהובים: לשון ששאל הפייטן מסוף מסכת תענית לא ע״א. אענדהו עטרות לי: על-פי איוב לא, לו. 19. דבש ונפת: אלה דברי תורה שבפי רבי עמרם. 21. ישמע מהיכלו קולי: על-פי תה׳ יח, ז. 24. בעדי עדיים וכד: על-פי יח׳ טז, ז, ונקט לשון נקבה על-פי הפסוק ולצורך המשקל. 26. אחי… טוב: שמות פרטיים הם במקרא(שמ״א יד, נ; יד, ג) ועשאם המשורר שמות תואר. 27. יקטוב קטוב: יכלה וישמיד במגפה, על-פי הלשון ׳מקטב ישוד צהרים׳(תה׳ צא, ו). 29. יתן לך בנים: ברכת הבנים, ואפשר שלא היו בנים לרבי עמרם. 36. תגיל… ארבע: ברכה היא לשליח שישוב לביתו בשלום, ותלה בה ברכה לגאולה. 37. קום… ורם: קשר לייעודו של הפיוט לעלייה לתורה. 38. אדוני… רם: אף אלה שמות פרטיים (יה׳ י, א¡ מל״א ד, ו) במשמעות כללית. 39. ברן לצור גואלי: ובכ״י: ׳וברך ה׳ חילי׳.
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
POEMES MYSTIQUES
L’intérêt de David Ben Hassine pour la mystique juive laisse de nombreuses traces dans ses poèmes. Deux d’entre eux s’étendent particulièrement sur le concept kabbalistique des dix Séfirot, ou émanations de l’infini divin. Deux piyyoutim sur la fête de Soukkot expliquent le symbolisme des "oushpizin kaddishin" – les sept hôtes sacrés de la soukka, et le sens ésotérique du loulav et des espèces végétales qui l’accompagnent.
L’EXIL MAROCAIN
Deux thèmes étroitement liés sont omniprésents dans l’oeuvre de David Ben Hassine: la dureté de "l’exil d’Israël au sein des nations", inséparable de l’espoir des temps messianiques, qui verront le rassemblement des dispersés en Terre d’Israël. L’exil se concrétise dans les souffrances du poète et de son peuple, au Maroc.
Une lecture attentive de Téhilla Lé-David révèle une dualité remarquable dans les rapports de David Ben Hassine avec la réalité marocaine. Dans certains poèmes lyriques, il se montre très sensible à la beauté de son pays natal, qu’il aime à parcourir dans tous les sens, jusque dans les campagnes les plus reculées. Pendant une randonnée au Tafilalet, il s’émerveille devant la majesté des hautes cimes et remercie Dieu de lui avoir permis d’admirer la splendeur de la "ville des palmiers", le "spectacle grandiose et merveilleux" des sources, des torrents et des fleuves. "Comme cet arbre est admirable!" s’écrie-t-il, malgré l’injoncton talmudique qui interdit aux sages de tels emballements esthétiques. Dans son ravissement, il nous confie un secret de poète: Dieu révèle aux sages, comme lui, "le murmure des palmiers, le gazouillis des oiseaux". Ailleurs, David Ben Hassine chante la gloire de la nature sauvage dans les montagnes et les vallées, la beauté des cascades qui grondent sur les pentes escarpées, la grâce du chevreuil, de la gazelle et de toutes les créatures de la forêt. II ne reste pas non plus indifférent devant "le tumulte des vagues qui enflent dans la tempête", devant "les étendues immenses de l’océan" et "ses merveilles dans l’abysse".
Si le poète est ému par la beauté des sites naturels du Maroc, il est également très attaché à la communauté dont il partage la vie et les vicissitudes, non seulement à Meknès, sa ville natale, mais dans toutes les villes où le conduident ses pas aventureux. Mais les hommes dont il parle, ses commanditaires, les notables qu’il flatte, ses amis et ses maîtres, la collectivité dont il chante les joies et les peines, tout ce peuple dont il se sent le porte-parole, et qui se reconnaît en lui, à en juger par la popularité dont il jouit de son vivant, ce n’est pas l’ensemble du peuple marocain mais, exclusivement, la communauté juive du Maroc.
Ce qu’il nomme, au retour de l’un de ses voyages, "ma demeure, ma destination, mon pays", ce n’est pas le Maroc, ni même Meknès, où il habite, mais uniquement le mellah, le quartier juif de cette ville. Le Maroc de ses compatriotes musulmans, les goyim, comme il les nomme anonymement dans son oeuvre, apparaît chez lui sous un jour nettement négatif. Pour David Ben Hassine, le Maroc, c’est en premier lieu la Galout, son exil, la terre d’exil de son peuple "dispersé parmi les nations" étrangères, où "les fils chéris de Sion sont soumis à des tyrans cruels, captifs, à leur merci, les pieds enchaînés … dans la terre de leurs ennemis", une terre indigne de recevoir la dépouille sacrée d’un saddiq comme Rabbi ‘Amram Diwan. L’image la plus frappante, celle qui revient le plus souvent dans la poésie de David Ben Hassine, c’est celle du Maroc en tant que prison, une prison cruelle où il se voit "pris au piège … dans un pays de chaos et de désordre". Le poète supplie le Tout-Puissant de le "libérer de cette geôle", ce "lieu sinistre" où il vit comme "un esclave vendu aux enchères". Le poète dédie deux piyyoutim à des "amis emprisonnés … en danger de mort, puis libérés".
Cette vision carcérale de l’exil marocain symbolise de façon saisissante la condition des juifs du Maroc au XVIIIe siècle, terrorisés par leurs voisins musulmans, taillables et corvéables à merci, livrés à l’exploitation fiscale et à l’arbitraire de leurs maîtres, et accablés de sur- croît par toutes sortes de calamités naturelles.98 Tous ces malheurs con- tribuent certainement à assombrir la perception du poète, et expliquent en partie l’amertume et la virulence extrême de certaines de ses réac- tions: "Nous avons été accablés de tourments infinis, atroces, impitoy- ables, inhumains. Des ennemis pervers, maudits et cruels, ont versé le sang de nos malheureux jeunes gens, intègres et purs, qui n’avaient jamais fait de mal", s’écrie-t-il, désespéré, après le meurtre d’un jeune juif.
David Ben Hassine souffre personnellement de ces exactions: "Je porte le joug de mes ennemis, qui blasphèment et profanent Ton Nom tous les jours … Ils m’ont frappé, m’ont blessé et m’ont fait boire une coupe débordante d’amertume et de poison". "Que peut faire une brebis traquée par soixante-dix loups?" gémit le poète. Tel le prophète Jérémie se lamentant sur la destruction du Temple, il pleure la souffrance des siens, livrés à ces "rejetons de la race maudite de ‘Amaleq", qui ne reculent devant aucune profanation, qui se moquent de l’enseignement de Dieu et foulent aux pieds les rouleaux sacrés de la Thora, ces monstres de lubricité qui donnent libre cours à leur instinct bestial. Témoignage tragique sur le Maroc et ses habitants, qui ne peut s’expliquer que par le désespoir et la révolte d’un témoin privilégié des souffrances inhumaines endurées par les victimes juives martyrisées.
Le poète, qui ressent dans sa chair l’avilissement de son peuple, manifeste son incompréhension devant les desseins impénétrables de la Providence. Comment Dieu peut-il tolérer l’injustice qui frappe le peuple juif innocent? "Jusqu’à quand, mon Dieu, verras-Tu Ton enfant captif, dans l’affliction, en train de mourir?" "Pourquoi
Tu assoupi? Lui reproche-1-il. Eveille-Toi pour délivrer Tes brebis dispersées, constamment livrées entre les mains de leurs oppresseurs, qui dépouillent Israel! …
Prête l’oreille, entends le cri de détresse des enfants d’Israël!" Après l’assassinat, en 1782, de sept juifs marocains, "égorgés comme du bétail", le cri du poète se transforme en terribles imprécations, et en appels à la rétribution divine contre ses bourreaux:
Dieu de vengeance, manifeste-Toi! …
Cet exil est devenu intolérable, interminable …
Fais pleuvoir sur nos voisins sept fois plus de tourments qu’ils n’en ont fait pleuvoir sur nos têtes!
Nos ennemis, nos tortionnaires, iniques et perfides,
Exerce sur eux Ta vengeance! Jette sur eux l’anathème!
Que le sang de Tes serviteurs soit vengé!
Que Tes ennemis soient anéantis! …
Ne laisse pas leur sang, ni celui de leurs enfants, impuni!
Et fais boire à leurs spoliateurs, leurs assassins,
Une pleine coupe de poison mortel!"
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
Page 123
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
הלכנו אבלים וחפויי ראש בפיק ברכיים וברפיון ידיים. אוי לנו מצרנו הקמים עלינו לרעה, כמאמר הכתוב: ״מאיש עד אשה מעולל ועד יונק״.על כולם נשאנו קינה. ״לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי״. מכאוב עם ישראל כולו. היינו לבוז ולחרפה לשכנינו ששמחו לאידנו ולשברנו. פורענות באה על עמנו ואין בידינו להציל. דורסים וחומסים ברגל גסה, כחיות טרף לחרפה ולמשיסה. בכל צום קראנו תהלים וסליחות. יגון ודאבון לב היו מנת חלקנו בימים אלה. הרבינו בתפילות ובתחנונים ואולי ה׳ ישמע ויושיע את אחינו בחמלתו הרבה, כמו שאמר איוב: ״אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״. הגיעו אלינו פליטים מאירופה, בני מזל שהצליחו למלט את נפשם. היו כאלה ששהו באופן בלתי חוקי והייתה סכנה שאם ייתפסו יגורשו חזרה לאירופה ולמוות. הסתרנו אותם אצל משפחות במללאח. הקהילה טיפלה בהם באהבה, דאגה להם וסיפקה את מחסורם. עם כל אחד שנמלט ממוות, שמחנו על עוד אחד שניצל מציפורני הנאצים ועוזריהם. האין זה הזמן שהמשיח ישמיע לנו את שופרו, יגאל את אחינו ואותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו? האין זה הזמן המתאים שיופיע? יום אחד, ודווקא בתשעה באב, יום מועד לפורענות, הגיעה השמועה לפאס ש״לגום״ (חיילים ברבריים מהכפרים של מרוקו בצבא צרפת) התנפלו על היהודים בספרו. התקיפו את המתפללים בבית הכנסת של ״אם־ הבנים״, הכו בהם ורגמו אותם באבנים. למעלה מעשרים איש נפצעו. בהם פצועים קשה שהיו צריכים להביאם לבית החולים של פאס. המשטרה והצבא לא נקפו אצבע לעצור התקפה זו. המשטרה עצרה את הנתקפים, כמאתיים איש, ולא את התוקפים, והכריזה עוצר בעיר. היהודים היו כלואים בבתיהם ארבעה ימים ללא מים וללא מזון. בעקבות כך כל הקהילה נענשה והטילו על חבריה עונש – לבל ייראו במקומות ציבוריים כמו בתי קפה או קולנוע. בנוסף לכך הוטלו עונשי מאסר על רוב היהודים שהוכו. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה״. הרגשתי על גופי את הצער ואת הסבל של אחינו באירופה וכאבתי כאילו הייתי אתם וסובל את סבלם. כמו ששרים בהגדה של פסח ״כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הרגשתי כאילו אני נמצא עם אחיי הסובלים במחנות המוות. רק נס יציל אותנו מגורלם. אלוהים שמע את תפילתנו וישועת ה׳ לא איחרה לבוא. צבאות ארצות הברית פלשו למרוקו ושמו קץ לסכנה שאיימה עלינו מממשלת צרפה הרשעה. ראינו ברחובות חיילים אמריקנים ואנגלים ורווח לנו. ידענו שניצלנו מציפורני הנאצים ושותפיהם הצרפתים, אבל המלחמה באירופה הייתה עדיין בעיצומה ולאחינו שם טרם באה רווחה.
כשצבאות הברית פלשו גם לאירופה ידענו שסוף סוף הישועה בדרך. ״כן יאבדו כל אויביך ה,״. הכרנו חיילים וקצינים אמריקנים יהודים ודוברי עברית שבאו לבית הכנסת בשבת. בשבת הוזמנו לבתינו וקיבלנו אותם באהבה ובכבוד. בשנה האחרונה של המלחמה שמענו על הבריגדה היהודית מארץ ישראל ולשמחתנו לא היה גבול! אכן פעמי המשיח נראים בעין. הגיעו אלינו ירחונים, אינני יודע איך, עם תמונות של חיילי הבריגדה עם הדגל העברי על מדיהם, מה שעורר בנו פליאה, התרגשות גדולה ושמחה שבלב. כאילו ששמענו את שופרו של משיח. גם אנחנו עשינו דגל עברי ושמרנו אותו בבית, הצטלמנו אתו והיינו גאים בו. אז כבר התחלנו בפעילות ציונית. ערב אחד התאספנו באולם בית הכנסת של ״אם־הבנים״ ומורה אחד מ״אליאנס״, בשם מיטרני, הודיע שמארגנים מקהלה כדי ללמוד שירי ארץ ישראל. לתימהוננו לא היה גבול! לא ידענו בכלל שהוא היה יהודי. עכשיו מתברר שלא רק יהודי הוא, אלא שהוא מארץ ישראל. זה מילא אותנו שמחה כאילו שגילינו אוצר בלום שנעלם מעינינו עד כה. אחר כך התברר לנו שכל מורי ״אליאנס״ הם יהודים. חלקם מתורכיה וחלקם מארץ ישראל. הכיצד זאת שלא ידענו על היותם יהודים? מפני שאף פעם לא באו להתפלל. שמרו על מרחק מהקהילה וגרו בעיר החדשה בין הגויים. אנחנו התלהבנו כל כך לשיר שירי ארץ ישראל שבאנו בהתלהבות רבה פעם בשבוע ללמוד שירה. המקהלה שלנו הייתה גדולה ומנתה כעשרים בנים ובנות. מורה אחד, מתתיהו קורח, שהיה גם הוא מארץ ישראל, התחיל ללמד אותנו עברית והתלהבותנו לא ידעה גבול. התחלתנו להרחיב את המקהלה ולשיר גם בתפילת ערב שבת ומוצאי שבת. למדנו קטעי תפילה עם מנגינות נעימות מאוד שלמדנו מחיילים יהודים. בית הכנסת היה תמיד מלא על גדותיו ובני הנוער זרמו בהמוניהם לתפילותינו. מלווה מלכה היינו עושים בבית הכנסת בעיר החדשה ופתאום גם בני נוער שחדלו לבוא לבית הכנסת התחילו לבוא. אני שמחתי תמיד להשתתף כסוליסט במקהלה שלנו.
לא עבר זמן רב עד שהתאקלמתי בפאס ונקלטתי בין בני הנוער שבה. קהילה נפלאה ומבורכה בתלמידי חכמים ומלומדים. הנוער שם היה משכיל ברובו וציוני ברוחו. הבתים היו תמיד מכניסי אורחים למופת ופתוחים לכל אחד. עם קבוצתנו נמנו רבים שעתידים היו למלא שליחות לאומית ומהם נפלו בשליחות זו בעתיד. אחת מהחברות שלנו בקבוצת נוער זו הייתה לעלמה יפהפייה וחכמה, מלאת חדוות חיים ושובבות נעורים שצחוקה לא מש מפיה. מוניק עטר, לימים רוחמה אסולין, ליכדה את הקבוצה שלנו סביבה באישיותה המקסימה, עודדה ודחפה וכולנו אהבנו אותה אהבה תמה של ידידות נאמנה. היא רוממה את רוחנו בחיוניותה ובחיוכה שובה הלב. מלאה פעילות ורעיונות ללא הפסקה, יזמה וביצעה – והכל ברוח טובה ובמילה נעימה, בכוחות עצמה, ללא הדרכה וללא קשר עם הארץ. זה יגיע בעתיד, אבל אז זו הייתה פעילות טבעית שנבעה מההתלהבות שלנו שבה כל אחד תרם את חלקו. שיעורי ערב לעברית כללו את כל בני הנוער שלמדו בהתלהבות והתחלנו לנהל בינינו שיחות בעברית. התחלנו גם להציג בציבור מחזות בעברית ובצרפתית על נושאים תנ״כיים שהצגנו בפני הקהילה היהודית והנוער היהודי בערים אחרות.
אחרי שחרור צרפת התחלנו לקבל עיתונים של התנועה הציונית מצרפת ומארץ ישראל שמצאו את דרכם אלינו. הגיעו לידי ספרים בעברית שקראתי בצימאון. שמעתי וקראתי על החלוצים בארץ־ישראל, ונוצר קשר עם ארגונים אחרים בערי מרוקו. ההתארגנות בין הנוער הלכה וגברה. היו אספות והרצאות בענייני ארץ ישראל. הייתה זו ראשית התנועה הציונית אצלנו. התחלנו לארגן בילויים משותפים. בכל יום ראשון היינו יוצאים ל״ראס-אלמא״ או ל״עין־שקף״, שם היו נהרות וברכות מים בתוך הנהר. במקומות אלה בילינו כל היום שמחים וטובי לב. המעניין הוא שטענת הרבנים שבית ספר ״אליאנס״ יוציא אותנו לתרבות רעה, לא הייתה נכונה, כי הנה דווקא מורי ״אליאנס״ הפיצו בינינו את אהבת ארץ ישראל, לימודי השפה העברית ושירי ארץ ישראל. רוב תלמידי ״אליאנס״ לא דקדקו בקיום מצוות, אם כי באו בשבת לבית הכנסת להתפלל.
את ידידיי בספרו לא שכחתי. גם שם התחיל הנוער להתארגן וללמוד על ארץ ישראל. לעתים קרובות נסעתי לשם לסוף שבוע והייתי מספר להם מה ששמעתי ומה שלמדתי על ארץ ישראל. לימדתי אותם גם את המנגינות לתפילות שידעתי. זה הכניס רוח חדשה בתפילות שלנו וגם המבוגרים נהנו מזה. הוספנו יותר ויותר מנגינות לתפילות שלנו וזה הוסיף עניין והתלהבות בבני הנוער, שיבואו להשתתף. לכן, בכל פעם שלמדתי משהו חדש, הייתי הולך לספרו להיפגש עם ידידיי ועם בני משפחתי, ללמד את הנוער מה שידעתי ולהרצות בפניהם על ארץ ישראל וחלוציה.
כשהמלחמה נגמרה יצאנו בתהלוכה גדולה במללאח של פאס, ובידינו דגלי ישראל. הלכנו ושרנו בהתלהבות שירי ארץ ישראל ורקדנו ברחובות. לשמחתנו לא היה גבול. כל התושבים של המללאח ושל נוואוול יצאו לרחוב הראשי של המללאח להביע את שמחתם על כך שאויבי ישראל נפלו ונמחצו עד עפר. ״ורשעים בחושך ידמו״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
עמוד 113
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.
לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.
היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.
בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.
כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:
״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.
רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״
״והוא?״
״הלב עצמו."
״הלב נפגע."
״מרוב אהבה."
הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.
״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."
ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.
״ישבו שם הרבה בחורות.״
לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״
״היא הייתה בלתי נגישה.״
״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"
״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״
״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״
״היא יודעת."
בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
עמוד 17
שבחי צדיקים…מעשיות בלשון יהודית מוגרבית, ניקוד ותרגום שלי
בְּעֵד שְׂמְע סְרִיךִ לָאכוֹר הָאדְסִי תְכְלְתוֹ סְהְוּאָ כְּתִירַה דְלְפְלוּס וּקָאלְלּוֹ לְמוּל לְעְבִּירַה אִידַה נְתִי תַה תְקְּבֵּל עְלַה רָאצְךּ הָאדְסִי כָּאמֵל אַנַה מוּזוּד נְעְבִּי מְנְךּ הָאד לְעְבִּירַה.
כאשר שמע השותף האחר את הדבר, קיבל חשק גדול לכסף ( חמד מאוד לממון) ואמר לו לבעל העבירה, אם אתה מקבל על עצמך הדבר הזה כפי שהוא, אני מוכן לקחת ממך את העבירה.
פְהָאדִיךּ סָאעַה קְּבְדְ מוּל לְעַבִירַה נֵץ דְלְפְלוּס דִי תְפַע נְהָאר סְרָאוּו סְלְעַה וּכְּתְבוּ כָאגְ'טְ בִּינָאתְהוֹם עְלַה לְבִּיע דְלְעַבִּירַה וּסְרָאהָא מְנְנּוֹ פְחָאל וָאחְדְ דִי תָה יִסְרִי סִי חָאזַה מְזְיָּיאנַה מְן צָאחְבּו.
באותה שעה קיבל בעל העבריה חצי מן הכסף ששילם ביום בו קנו את הסחורה ןערכו הסכם ביניהם על אודות מכירת העבירה וקנה ממנו כאילו אחד שקונה דבר יפה מחברו.
וּכִּיף אוּצְלוֹ לְבְּלָאדְהוּם אוּקַפוּ הָאדַכְּסִי דִי עְמְלוּ פְטְרִיקּ עְלַה יֵד בֵית דִין וּהָאדָאךּ אַרָאזְל דִי סְרַה לְעְבִּירַה רְבְחְ פְהָאדָאךּ דְהְבּ מְלִיח וּצְל יִכּוּן עַשִׁיר כְּבִּיר. דָאזוֹ סִי עָאמָאת נְפְטַר מֵן הָאד לְעוֹלַם וּמֵן דִי אוּקֵּףְ יִעְטִי שְׂרְעְ פְשַׁמַיִם עְלַה לְעְמָאייְל דִי עְמְל פְהָאד לְעוֹלַם חְסְבוֹלוֹ פוּצְטְ לְעַוֹנוֹת דִי עְמֵל בָאיְיְן בַעַל נוֹכְרִיָה וָאזֵב הָאדָאך אַרָאזְל וְקַּלְּהוֹם בָּאיְיְן עְמְּמְּרוֹ מַה עְמְל הָאד לְעַבִּירַה.
כאשר הגיעו לעירם סיפרו את אשר עשו בדרך לבית דין ןהאיש שקנה את העבירה, הרוויח המון זהב ונעשה עשיר גדול. עברו אי אלו שנים נפטר מן העולם וכאשר עמד לתת דין בשמים עבור פועליו אשר עשה בעולם הזה, כללו בעונות שעשה גם שבעל נוכרייה, אך האיש ענה ואמר להם שמעולם לא עבר את העבירה הזו….
שבחי צדיקים…מעשיות בלשון יהודית מוגרבית, ניקוד ותרגום שלי
עמוד 28
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
עְמְמְר וזִידוֹ – מַאז אִי מַאס (הוסף עוד ועוד)
רגע גילויהּ של מילה חדשה בחכתייה הוא תמיד רגע קוסמי בעיניי, כזה שמחבר בין עולם העבר – על אתריו, קולותיו, טעמיו והווייתו – לעולם ההווה, שסיטואציה מסוימת בו מציפה זיכרון משם. מילה כזו יכולה לעלות בעקבות אכילה של מזון מסוים או תמונה חדשה שנחשפת או בזמן ישיבה במרפסת, כשחפץ מסוים נגלה בזווית העין וצובע את הזיכרון בגוונים חיים של שם ואז.
באופן זה בדיוק נחשף בפניי הביטוי החכתי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳, שמשמעו הוסף עוד ועוד. זהו למעשה ביטוי כפול המורכב מחזרה על אותה אמירה בערבית־יהודית ובחכתייה. בשעה שישבתי במרפסת עם הוריי, רחל ויצחק פינטו, שיחק בני איליי בקלפים, כשלפתע פנה לעברו אבי, סבו, התבונן במשחקו ואמר: ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳. ניסינו לשחזר את הסיטואציה שבה נאמרו הדברים שם, בטיטואן. התברר שבימי חג הפורים נהגו לשחק במשחקי קלפים ברחובות העיר, כאשר כל שחקן מעודד את חברו להוסיף עוד ועוד קלפים לערמה המצטברת.
האם הייתה זו דרכם של המוסלמים בטיטואן לשדל זה את זה להוסיף קלפים במהלך המשחק? האם השתמשו רק במילה הערבית או אולי דיברו גם הם מעין חכתייה – שפה המשלבת ערבית, ספרדית ועברית? או שמא היו אלה היהודים ששאלו את הביטוי הערבי והוסיפו לו חכתייה? אלה הן שאלות שהמחקר עדיין לא נתן להן תשובה. אני מצפה שיימצאו חוקרים שיהיו בידיהם הכלים לחקור את לשונם של המוסלמים בני מרוקו הספרדית, ובלשנים שישלטו בארבע השפות – ספרדית, חכתייה, ערבית ועברית – ושיחד ישרטטו את המפה הלשונית השלמה של הדיבור, של השיח ושל הכתיבה הייחודיים של יהודי חבל ארץ זה.
מכל מקום, הביטוי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳ מסמל את המגעים והמעברים בין התרבויות, בין היהודים למוסלמים, ואת ההכלאה והתערובת של השפות השונות, אשר במקרים מסוימים ניתן לקטלגם כשפת החכתייה – שפתם של יהודי צפון מרוקו, שהיא תערובת של ספרדית עתיקה, ערבית מוגרבית, ערבית־יהודית ועברית. הביטוי ממחיש את ההווי המשותף שהיה ליהודים ולמוסלמים ברחובות העיר טיטואן; הם כרו אוזן אלה לאלה ושיחקו יחד או חלקו התבוננות במשחק – בהנאת הרגע, בעידוד ובהתלהבות.
בספר זה אני מציגה כמה ביטויים תרבותיים מגובשים, שניתן לתארם כסוגות של תרבות עממית ופולקלור, המדגימים את התרבות המשותפת ואת המתחים והמשחקיות שבה.
טיטואן: אתר של מגעים בין תרבויות
בין שלוש התרבויות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – בעיר טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, היו יחסים מורכבים. היבטים שונים של פעילות גומלין בין־תרבותית ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדה על מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה. אני מבקשת לבחון בספר זה, באמצעות שיטות עבודה ומתודות מתחומי הפולקלור ולימודי התרבות, מחקר הספרות העממית, מהסמנטיקה ומהסוציולינגוויסטיקה, חמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שהמחקר טרם נתן עליהן את דעתו באופן ממוקד.
במרכז הפרק הראשון עומד סיפורו של מקום בבית העלמין היהודי בעיר טיטואן, המשמש אתר עלייה לרגל ומקום קדוש עבור יהודי מרוקו בכלל ויהודי טיטואן בפרט. במעלה בית העלמין נמצא אתר המכונה בזיכרונות ההיסטוריים והאוטוביוגרפיים ׳האבן שנפלה מן השמיים׳. על פי המסורת זהו מקום קבורתו של רב ידוע ואהוד על מוסלמים ועל יהודים – הרב יצחק כהן (Rabbi Isaac Cohen). במוקד העיון עומד סיפור אטיולוגי והגיוגרפי שמסביר את היווצרותו של מנהג ומנמק את מעמדה המקודש של דמות מנקודת מבטם של יהודים, של מוסלמים ושל נוצרים. אני בוחנת את הנרטיבים השונים שהתפתחו בזיקה למקום ולשמו דרך הסיפור על ׳האבן שנפלה מן השמיים׳ (La piedra que cayó del cielo). העלילה מתארת עימות בין רב חכם הנקלע בטעות למסגד ובין מוסלמים הכופים עליו לאמץ את האסלאם, תוך איומים על חייו. החכם מסרב להתאסלם ומוצא להורג. לאחר הירצחו, מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ועל ראשם נרות דולקים, הם מחלצים את גופת הרב ומביאים אותה לקבורה כדת וכדין בבית העלמין היהודי. המוסלמים התרים אחר הגופה אינם מצליחים לאתרה כיוון שאירע נס ואבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את מקום קבורת הרב.
מבחר הנרטיבים המגולמים בסיפורו של המקום ובאגדת השבח הנלווית אליו מוצגים בפרק בהתבסס על כתבים שבהם נזכר האתר, לרבות הפרוטוקולים של ועד הקהילה שראו אור בשנת 2016 (Libro de las actas de la comunidad judía de Tetuán}, וכן על סמך סיפורים שהועברו בעל־פה ושתיעדתי מפי מידענים בעבודת השדה. לפרשנות החומר בהקשרו התרבותי נוסף גם מידע מתיעוד אתנוגרפי בטיטואן עצמה ובארצות שאליהן היגרו בניה. במהלך הדיון נבחן ההקשר ההיסטורי של צמיחת הסיפור ונסיבות הפצתו, כשברקע ניצבים היחסים בין מוסלמים ליהודים בטיטואן בתקופות הרלוונטיות.
מטרתי בפרק היא לנתח את הטקסטים הסיפוריים השונים. קריאה צמודה של הסיפור על מגוון גרסאותיו, כפי שהוא מסופר מפי יהודים ואף מפי מוסלמים, חושפת את היחסים המורכבים והמרובדים הקיימים בעיר טיטואן עד ימינו אלה. סיפורים עממיים, ובייחוד אגדות קדושים, נוצרים במצבים של מתיחות, כשערכיה של חברה מאוימים, וכאשר מתעורר הרצון ליצור בידול מהכלל וגיבוש פנים־קהילתי. הסיפור על שלל מקבילותיו מחזק לא רק את קדושת דמותו של הרב ואת המופת האישי שהציב, המקרין על כלל קהילתו, אלא אף את מוסכמות הקדושה וההתנהגות הנאותה בחברה: אחדות הקהילה, חירוף הנפש במאמץ להביא לקבורה יהודית את אחד מבני הקהילה והערבות ההדדית – כולם ערכים ומוסכמות המשוקעים בתולדות חייה של הקהילה היהודית בטיטואן.
הפרק השני עניינו גלגולי טקס הנוצ׳ה דה פניוס (Noche de Paños), טקס החינה המקובל בקרב יהודי צפון מרוקו. מהלכי הטקס המסורתיים עברו טרנספורמציות בהשפעת מגעים בין תרבויות, ואלה מתבטאות בהיבטים רבים: בתרבות החומרית, בגיבוש זהות, בייצוגה ובהזדהות עימה ובהיעלמות שפת הקהילה, החכתייה, כתוצאה ממגעים עם התרבות הנוצרית ועם השפה הספרדית. שרידיה של השפה נותרו חקוקים במהלך הטקס.
במרכז הטקס ניצבת ׳השמלה הגדולה' מהפריטים היחידים ששרדו מן התרבות החומרית של יהודי צפון מרוקו. השמלה, שכמותה נותרו אחדות בלבד ברחבי העולם, הפכה לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במושגיה של ג׳נט הוסקינס. בפרק אני נדרשת לסוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, אם כי, ברוח עבודתה של רגינה בנדיקס, לא בהכרח כניגודים דיכוטומיים. עוד אני עוסקת בשאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס הנערך בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים עמוקים.
שלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות מתגלים בטקס הנוצ׳ה דה פניוס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר צמצום הזמן וציר מעברי המדיום. טרנספורמציות בציר המרחב חלו בתקופת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו(1956-1912), אז עבר הטקס מן החודרייה (judería, הרובע היהודי) לרחובות האנסנצ׳ה (ensanche, ההרחבה של העיר), שם התגוררו הנוצרים והיהודים בשכנות. באותן שנים התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו להצניע את שונותם – את מנהגיהם, את שפתם ואת התנהלותם – מפני שכניהם. הטקסים עברו מן החוץ אל תוך הבית. עם ההגירה לישראל חלו שינויים נוספים בהיבט המרחבי של הטקס. המעברים בין המרחבים השונים ממחישים מעברים בין מסורתיות למודרניות בטיטואן עצמה: במעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר, מחוץ הבית אל תוכו; וכן בישראל, במעבר מן השיכון הפריפריאלי לבית הדו־מפלסי. התמורות באופי הטקס מהדהדות את החשש מפני המגעים בין התרבויות במרחב שקיימת בו הייררכייה ברורה בין נוצרים ליהודים, וכן את התהליכים המלווים את משברי ההגירה יחד עם הצמיחה וההתבססות שלאחריה.
בציר צמצום הזמן ניכרות טרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים. הטקס הנהוג כיום הוא למעשה תוצאת דחיסה של כמה טקסים שנמתחו בעבר על פני ימים רבים ונחוגו בנפרד, והוא מכיל אלמנטים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים השונים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.
בציר מעברי המדיום נכללות טרנספורמציות הקשורות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. טקס הנוצ׳ה דה פניוס הנהוג כיום בישראל בארצות אחרות מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, הן מחמת החשש להיעלמותה של התרבות הייחודית, המיוצגת גם באמצעות השמלה, הן בשל החרדה מפני מותה של החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האובדן בעולם המודרני, ומתחושת החירום של תרבות המצויה בסכנת הכחדה. הטקס מדגים הבניית זהות באמצעות החפץ, ודרך הגלגולים שחלו בו ניתן ללמוד על העולם הקולוניאלי המכפיף את הנכבש לתרבותו, ועל העלייה לישראל והשפעתה על בני הדור הראשון והשני להגירה.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס
עמוד 15