מורשת יהדות מרוקו

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן מז

סדר נשוא.

ידידי החכם החשוב וכו', כהה"ר יעיס עטייא הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, בו שאלני כבודו, מדוע נמנו הלוים מבן ל' שנה ומעלה וישראל מבן עשרים ? ידידי, דבר זה הוא מפורש ברש,י פרשת במדבר ד', לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, ויותר מבן חמשים כחו מכחיש, עיין שם.

ועוד מצינו מקרא אחר שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתבו בפרשת בהעלותך ח', ועיין מה שכתב שם רש,י ז"ל, והראב"ע והרמב"ן ז"ל. אבל לענין המלחמה, לא בענין חוזק האברים, אלא גבורת הלב, ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ ( משלי כ"ד ).

ודברים אלו, מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה, ולכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלוים עד בו חמשים, כי שנא זה מזה, וכמו שכתוב, ושלום

המעיר אני היו"ם ס"ט

דברי הימים למכנאס.

סימן מח

למעלת החכם החשוב החוקר הנכבד, כמהר"ר שלום הלוי ישצ"ו.

שלשום הגיעני מכתב כבודו על ידי האיש כה"ר שמואל עטייא הי"ו, כולו רצוף אהבה, וענות צדק, תורה רבה אדוני על רוב אהבתך אלי, אף כי לא עשיתי עמך חסד, רק טיילתי עמך ממבוי למבוי, ונתכבדתי בחברתך לעיני הרואים, נוסף על שכרי בפועל עובד, ואך כך היא דרך טהורי הלב לחשוב מעט להרבה, האל יגמלך כל טוב סלה אמן.

מה שכתב כבודו לעבוד עמו עבודה קלה, והשכר הרבה, לערוך לפניו בכתב מפורש את דברי ימי כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר עז לנו מכנאס יע"א, ימחול נא אדוני, אין זן עבודה קלה, רק כבדה וארוכה, ואי אפשר להגיע עד תכליתה, כי צריך לזה הרבה שאלות לזקני העיר, וחפוש מחפוש בכל שטרי זכיות של בעלי בתי כנסיות מיד מ י קנו ראשונה.

ואי אפשר להשיג מבוקשי על נכון ועל נקלה, רק צריך עדן ועדנין, ועם כל זה למען אהבתיה דמר, אטרח עמו בעבודה הזאת, ואך לאט לאט, כל שבוע אמסור לו דברי ימי אחת, כאשר תשיג ידי יד כהה, ואך : יען כבודו נוסע ממקום למקום, צריך תמיד להודיעני לאיזה מקום וליד מי אשלח, ושכרי על פי עבודתי, וכפי נדבת לבו הטהור, ושלום.

הצעיר, אני היום ס"ט.

החכם הלזה, הוא מערי תורקייא, ובא לחקור על ענייני ישראל בכל ערי המערב הפנימי והחיצון.

סימן מט

סדר בהעלותך

ידידי החכם החשוב, כהה"ר יחייא איפרגאן הי"ו

מכתבו הבהיא הגיעני, אודות העורות והיריעות והדיו, ותקון סופרים, הכל שלחתי לך אתמול לעיר פאס עם החמר, למסרם לידי רבי שמעון הסופר הי"ו, ותכף לקבלה שלח הכסף, שהוא ארבעה צורוס דמי הכל, עם שכר שליח.

עוד בקשתני לכתוב לך תשובתי, על מה שהקשה כבודו באותה הלילה שנתאכסן בביתי, על מה שכתוב במסכרת קמא דף פ' ע"א, מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, והביאו עז וקשרו לו בכרעי המטה, לימים נכנסו חבריו לבקרו, ישבו ובדקו ולא מצאו לא אותו עון של אותה העז.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא אותה העז, שעברתי על דברי חברי, עד כאן לשונו. והקשה כבודו, איך יכלו לבדוק את מעשיו שעשה בסתר ובגלוי, מי ספר להם, ומי הגיד להם ?

ואם היה דבר על דעת סוד ה' ליראיו, לא הול"ל ישבו ובדקו דמשמע על ידי בדיקהו ולא ברוה"ק ? וגם על דברי עשמו קשה, דאים יוכל אדם לדעת את כל אשר עשה מנעוריו עד יום מיותו ?

על זה השבתי בשני פנים, האחד על דפירוש ישבו ובדקו, דהיינו באותם יסורים, אם יש בהם צער גדול כדי למרק ולכפר לו, אם עשה איזה עון, והחליטו, שיש בהם כדי לכפר, ואם כן לא נשאר בו עון, זולת של אותה העז, לפי שאף בעת יסוריו הוא עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, שהלב יודע מורת נפשו, וידע והכיר דרוב צערו וכאבו כפרו לו אם עשה איזה עון זולת וכו'…, כמו שכתוב.

הפן השני הוא, כי ידוע מה שכתבו רז"ל, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומזה למדו המפרשים במכת ברכות דף ה' ע"א, אם ראה אדם שיסורין באין עליו יפשפש וכו…עיין שם במפרשים. שבכל אבר שיחטא האדם, בו מלקין אותו, וכל אברי האדם, יש להם עבירות מיוחדים לכל אבר לבדו. כגון גזל וגניבה וכיוצא לידים, ראיית רע לעינים, שמיעה לאזנים, דבור לפה, וכן כלם.

אבל הלב מיוחד רק למחשבות, ועליהם אין האדם נענש, שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למחשבה, כמו שכתוב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ( קדושין דף מ' ע"א ). ועוד אפשר להביא עוד ראיה, מהכתוב, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו – ישעיה ג' – זולת על מחשבת ע"ז, האדם נענש, שכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם.

וכן בעון בטול תורה ילקה האדם בלבו, לפי שלמוד התורה הוא בכל האברים, כמו שכתוב כל עצמותי, וכאשר יתבטל, ילקה בכלם, או באחד מהם, יהיה מה שיהיה ( צל הכסף בהקדמה  ).

והנה אם כן נוכל לומר, שפירוש ישבו ובדקו, דהיינו אם יש בו עון המקביל לחולי לבו, ולא מצאו, לפי ששני עונות הם אשר ילקה הלב עליהם, מחשבת ע"ז, ובטול תורה, ושתים רעות אלה לא נמצאו בו, מחדבת ע"ז, לא תסק אדעתיו ח"ו, בטול תורה, בדקו ולא מצאו שום עת שלא בא לבית המדרש, ואם כן יסורין אל למה ?

הוי אומר, יסורין של אהבה הם, שאינן באין אלא לצדיק גמור שלא חטא, כדי להרבות שכרו לעולם הבא. ואם כן ודאי שאין בו שום עון, זולת של אותה העז, שעדיין עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, יודע אני בעצמי שאין בי עון משתים רעות הנזכרות המקבילות לחולי הלב, ואם כן ודאי, יסורין של אהבה הן, והם יוכיחו שאין בי עון זולת של אותה העז.

זהו הנראה לעניות דעתי, ושלום.

הצעיר, אני היו"ם ס"ט

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

אם אין קמח אין תורה

ממון רב היה דרוש לכל ספר שהיה מוציא רבנו, ובפרט שרבנו השתדל מאוד שהספרים יהיו תורה מפוארה בכלי מפואר, ולכך הדפיסם באותיות מאירות עיניים על גבי נייר משובח ובכריכה נאה.

לשם כך השתדל רבנו ביגיעות רבות אצל נדיבי עם, ופעמים היה הדבר דורש ממנו נסיעות מעיר לעיר, כדי לדבר על לבם של אחינו בית ישראל, שיתנדבו לצורך מטרה קדושה זו. תודות לה׳ יתברך המתנדבים בעם הזילו את כספם לעבודת הקודש להדפסת תורת רבני העדה הקדמונים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

באחד המקרים שהיה לפלא בעיני רבנו: מספר רבנו שהגיע אליו שליח המתעניין לעשות צוואה לאשה, ושרוצה היא לעשות עתה איזה מצוה מנכסיה, שתועיל לה לאורך ימים ושנים. רבנו לתומו אמר לו להגיד לה משמו שתצוה לעשות ס״ת, או להדפיס ספר שיראה בעיני רב העיר (שהוא רבנו). והנה עברו שנתיים ונפטרה האשה, והביאו לפניו נוסח הצוואה כתוב וחתום, ״שהאשה ציותה לתת שלוש מאות אלף פראנק לכתיבת ס״ת או להדפסת ספר להרב הקדוש מלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. וזה היה לפלא בעיני רבנו שבדיוק באותו הזמן נתן דעתו להוציא לאור את הספר רב הכמות והאיכות ״רב פנינים״ מכתבי המלאך רפאל. והפלא היה יותר שרבנו לא דיבר עם אותו השליח כלל על הדפסת ספרי המלאך רפאל.

והסירותי מחלה מקרבך

סיפור דומה סיפר רבנו בהקדמה לספר ׳דברי יוסף׳ (שהוא אחד מהספרים שהדפיס רבנו מכתבי רבי יוסף בירדוגו זצ״ל) שקרובי משפחה של חולה אנוש שביקשו ממנו שיברך את קרובם, אמר להם רבנו שחושב הוא שהמשפחה צריכה לעשות איזה מצוה שבכוחה יהיה לעזור לפדיון נפשו, ותיכף אמרו לו כל אשר תאמר לנו נעשה, חשב רבנו ואמר להם שאם יקבלו עליהם את הוצאות ההדפסה של הספר שצריך הוא להדפיס, ברור לו שזכות המחבר תגן בעדו, ותיכף השיבוהו שיעשו בשמחה, וברכו ברכת רפואה שלימה, ומאותו היום נראו בו סימני רפואה עד שנתרפא ונהיה לאיש חזק ושלם בדעתו יותר משהיה. לרוב עבודות הקודש בהם היה רבנו עסוק, לשם כך היה רבנו חוטף מהזמנים הקצרים שנשארו לו לצרכי עצמו לטרוח בכל הקשור להוצאות הספרים, ואף בזמני חולשה, ולכך היו ספרים שנשארו אצל הרב שנים רבות עד שהדפיסם, אולם כל הזמן היתה נפשו נכספת ומחכה, מתי יבוא היום, ויזכה להדפיסם לרגל איכותם ויקר תפארת גודלם, ולעשות חסד עם סבותיו המחברים, ולזכות את הרבים מתורתם.

בעבודת קודש זו עסק רבנו כל חייו, גם בהיותו אב״ד בקזבלנקא, וגם בארץ לעת זקנותו שב ויסד את חברת דובש״י, ורבים מן הספרים גם חזר והוציאם במהדורה שניה, וחלק השתדל שאחרים ידפיסום.

כמה וכמה פעמים, תלה רבנו את האריכות ימים להם זכה ומתוך בריאות, וכן מה שזכה להדפיס את ספריו ־ ובכלל לכל מה שזכה, שזה בזכות הטרחה שטרח להוציא לאור את כתבי הרבנים, והאמין בזה רבנו באמונה שלימה.

וזו רשימה חלקית של הספרים של רבני המערב הקדמונים שהשתדל רבנו בהדפסתם:

תורות אמת  דברי משה  דברי יוסף  נופת צופים  לב מבין

פני מבין  דברי שלום  דברי מרדכי  רב פנינים  דעת זקנים

קדושת שבת  גבול בנימין  מי מנוחות  ויאמר שמואל  כתונת יוסף ג׳׳ח

חיים עמוקים  שופריה דיעקב ח״ב  שו"ת עדות ביעקב  משמחי לב  שלל רב

שו״ת משפטים ישרים (לא מכת׳׳י) שרביט הזהב (כתב היד היה שמור אצלו כשלושים שנה)

רבנו היה מתייחס למצוה זו כהוצאת אסיר ממסגר, וכמשים קץ לחושך. וכעוסק

במצות מת מצוה, כל ספר שיצא שמח עליו שמחה עצומה, כל ספר היה לו כמו

ילד שעשועים, רבנו היה מכנה את חברתו ״דובשי״ מלשון יערי ודבשי, כי היתה

לרבנו הנאה מיוחדת, לראות שעמלם של אחרים לא נפל לטמיון. ובכל מקום

התקבלו הספרים בשמחה עצומה. רוב הספרים הם כת״י של רבני משפחתו

ובראשם כתבי המלאך רפאל בירדוגו זצוק״ל שלא היה להם גואל, והוציאם

לאור עם עוד כמה וכמה ספרים.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

ג. ועידת קסוביץ עמוד 36

הקמתה של ״אגודת ישראל העולמית״ בוועידת קטוביץ מסמלת את מיסוד המאבק הפוליטי של היהדות החרדית הכלל עולמית, כפי שהתנועה הלאומית התמסדה באמצעות הקמת ההסתדרות הציונית העולמית. מה שהאיץ את התמסרותה של האגודה היתה הקמת תנועת ה״מזרחי״. יהודים חרדים ורבנים ידועים לקחו באותה עת חלק פעיל בחיים הציוניים, השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ואף שיתפו פעולה עם הציונים הכלליים במאבקם נגד ה״קולטורה״ בחינוך היהודי. בשנת 1902, לאחר הקונגרס הציוני החמישי (1901) שבו הונהגה ״חובת הקולטורה״ על כל ציוני, זימן הרב יצחק יעקב ריינס כינוס בעיר וילנה. בכינוס השתתפו שבעים ושניים חרדים ציונים וביניהם עשרים וארבעה רבנים מליטא. מטרתו היתה להקים הסתדרות ציונית־חרדית בתוך התנועה הציונות העולמית. כך הונחה התשתית ליסוד תנועת ״המזרחי״.

הציונות של תנועת המזרחי הוגדרה במונחים דתיים בלבד, ומולה השתתפו באותו כינוס ציונים אחרים שהוגדרו ״מדיניים טהורים״. ממפגש זה ואילך עתידים הזרם ״הדתי״ והזרם ״המדיני״ להתנגש ביניהם במהלך כל השנים. תנועת ״המזרחי״ נמנעה באותן שנים מלהציג עצמה כמפלגה ציונית דתית. התנועה אפשרה לחבריה לעסוק בפעולות חינוך ותרבות ב״רוח האורתודוקסיה״ ושאלת התנהגותם הפרטית של חברי התנועה נשארה מעורפלת. יהודים חרדים רבים, ובהם רבנים ונציגי ישיבות גדולות בליטא, השתתפו בוועידות הגיבוש השונות של תנועה זו שהתקיימו במינסק ב־1902, בלידא ב־1903, ובפרסבורג ב־1904. תהליך בנייתה של תנועת ״המזרחי״ התאפיין במאבק התדיר בין אלו שטענו שיש להנהיג פיקוח ושליטה בתהליך הציוני על ידי חיזוק הדת, לבין אלו שביקשו לחזק את הציונות תוך השתחררות מסוימת מכבלי הדת. ככל שהתנועה הציונית שמה את הדגש על הפן הלאומי בלבד, כן רבו ההרהורים והספקות בלבם של חרדים רבים. הדברים הגיעו לידי כך שרבים החלו להביט על הדת ועל הלאומיות כעל שני מושגים שונים שאין קשר ביניהם והם שרויים אפילו בניגוד.התפשטות והשתרשות ״המזרחי״ יצרה חזית מאוחדת של מנהיגות חרדית במזרח ובמערב שלא הצטרפה לתנועה הציונית. בשנת 1907, שלוש שנים לאחר ועידת פרסבורג, הונח היסוד לארגונה של ״כנסת ישראל״ ברוסיה, ארגון שהקיף את מרבית היהדות האורתודוקסית. חמש שנים לאחר מכן, ב־1912, הוקם הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״.

הכינוס בקטוביץ סימל את שיא המאבק וההתארגנות של היהדות החרדית באותה עת. האגודה ראתה את עצמה בתוך המחנה החרדי כאחראית על איחוד כל נאמני הדת במטרה להאבק בציונות, בהשכלה וב״מתקני הדת״. ״אגודת ישראל״ הצהירה על עצמה כארגון גג החובק את כל שלומי אמוני ישראל. למרות שיהודי צפון אפריקה לא לקחו חלק בוועידה, אף הם כלולים בהגדרה זו. ניתן ללמוד זאת בין השאר מתוך ההדגשים החוזרים ונשנים בהודעות האגודה על כלליותה: אגודה אשר תכיל בכנפיה אפסי ארץ נעלה מעל טנדנצים זמניים מקומיים… מוגשת לשם ה׳ ממזרח שמש ועד מבואו לפתח את כל ענייני היהדות על בסיס הדת וללא כל טנדנץ פוליטי… בין הבאים יהודים ממזרח וממערב מצפון ומתימן…

למרות שמרבית זמנה של ההתכנסות הגדולה בקטוביץ הוקדש לטיפול בשאלות של יהודי מזרח אירופה, מערבה, ויהודי ארץ־ישראל, הוזכרו בה גם יהודי צפון אפריקה. בירחון דרך, ביטאונה הרשמי של ״אגודת ישראל״, שהודפס בפרנקפורט על מיין בשנים תרע״ג־תרע״ד (1914-1913), הופיעו באופן תדיר ידיעות על סניפים חדשים ואגודות המצטרפות לתנועה מכל רחבי אירופה, ארצות־הברית וארץ־ישראל. כמו כן הופיעו בו ידיעות על מגעים לפתיחת סניפים בצפון אפריקה: ״אחינו הספרדים באפריקה כשהגיעה אליהם השמועה על ״אגודת ישראל״ התעוררו לתת יד לאחיהם הרחוקים לבנות יחד בית ישראל״.״

הדאגה ליהודי צפון אפריקה העסיקה חוגים רבים באגודה. בוועידה הראשונה של ״צעירי אגודת ישראל״ בפרנקפורט נשא הרב אייזעמאן דרשה וטען שקהילות מרוקו, אלג׳יר, תוניס, טריפולי ומצרים מצויות במצוקה גדולה וחובה על הסתדרות האגודה להושיט יד ולעזור יותר משעליה לעשות בארץ־ישראל.

פעולות ״אליאנס״ בצפון אפריקה לא נעלמו מעיני הרבנים החרדים, והעיתונות החרדית עקבה מקרוב אחרי מעשיה. העיתון האורתודוקסי מוריה, שהודפס בירושלים, פרסם בכותרתו הראשית ב־19.2.1912 ובכתבה מפורטת את דבר הפילוג שחל בתוך ״אליאנס״ בין הסניף הגרמני לבין המרכז בפאריז עקב בחירתו של ריינך (יהודי מתבולל) לנשיא הארגון בצרפת. הדיווח מפרט את החלשותה של רשת ״אליאנס״ (תוך גילוי שמחה לאיד): …אפשר לראות בו מעין הקדיש יתום שאחרי ה״אליאנס״ זו החברה הכללית ובעלת הכוח היחידה שהתקיימה יותר מיובל שנים. ה״אליאנס״ אמנם לא תבוטל ע״י כך, אבל היא נחלשה. פירוד זה ואנגליה הקדימה לעשות לחצאין, הנה חדלה האליאנס להיות כללית ומקפת ולהיות חובקת בזרועותיה את כל תפוצות ישראל שרק זה היה יסודה העיקרי בשעת הווסדה…

בהמשך הדיווח תוקף העיתון את השימוש בשפה הצרפתית כשפת חינוך בבתי הספר היהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות שמחוץ לצרפת. העיתון טוען ש״אליאנס״ ופעולותיה מונעים רק משיקולים פוליטיים שיקדמו את האינטרסים של צרפת במזרח הקרוב.

בכינוס בקטוביץ הותקפה ״אליאנס״ גם בגין מהותה היהודית וגם בגין רצונה לייצג את כלל היהודים. הדובר המרכזי היה נציג הונגריה, שבה ניהלה האורתודוקסיה מלחמה מוצלחת ביותר נגד המתקנים למיניהם, ומלחמתה שימשה דוגמה לכל המלחמות נגד ״היסודות הצוררים״. כך אמר הנציג ההונגרי: הדגל הנכון והאמיתי של הנאמנים לברית התורה היא האורתודוקסיה. את הדגל הזה מחויבים לפרוש על פני האגודה כדי שלא תשאיר מקום למשמעויות שונות, כי אם תהיה האדרת פרושה למרחב ויתגנבו לתוכה אלמנטים כאלה שעתידים לסמם גם את חלק הגוף הבריא. יפה הוא השם ״אגודת ישראל״ אבל אי אפשר להסכים שתהיה האגודה העולמית הזאת ׳אה לה אליאנס איזראליט אוניברסלי שמתקבל בו כל יהודי שהוא איך שלא ישקף את הדת…

החרדים ראו ב״אליאנס״ מתחרה בשטח נוסף. ״אליאנס״ טענה שהיא המייצגת את כלל ישראל, בשעה שהיהדות החרדית ייעדה את עצמה למטרה זו. שני הארגונים ביקשו לעצב את גורלו ואופיו של כלל ישראל כשהם ניצבים על אותו ציר, אך כל אחד משך לכיוון ההפוך. מסיבה זו ראתה היהדות החרדית ב״אליאנס״ אויב מהותי המסכן את היהדות, לפעמים עד כדי גיחוך. בכתבה שהופיעה בעיתון היהודי (The Jew}וסקרה את דיוני הכינוס בקטוביץ, מצוטט הרב רוטנבורג מוואדוביץ. לטענתו, האליאנס איזראליט והציונים שלחו שליחים סמויים לוועידה על מנת להפריע בעבודתה ולהחדיר לפרוגרמה שלהם את עבודת הקולטורה. אין פלא אפוא שלימים התפתחה שנאה תהומית של החרדים כלפי ״אליאנס״. השנאה היתה כה עזה שהיא קיימת עד ימינו למרות ש״אליאנס״ ירדה מגדולתה ואיבדה זה מכבר את מעמדה וכוחה. אולם מעמדה כ״סמל״ הסכנה שריר וקיים עד היום.

מבוא

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.

פרק שלישי – ונדאלים וביזנטים

הוָנדלים, גרמנים במוצאם, שנתאחזו בספרד מאז שנת 406, בהנהגת מלכם גנזריך, החליטו לעזוב את חצי האי ולכבוש את אפריקה הרומית הדשנה. במאי 429 ירדו באוניות בטָריפה שבספרד ועברו לחוף שמנגד : הם הכנסו לעיר אוראן וחיש מהר שׂמוּ פניהם מזרחה, אל נומדיה העשירה.

הם שׂמו מצור על היפוני, שם מת אוגוסטינוס הקדוש, ב-28 באוטגוסט 431; ב-19 לאוקטובר 430 לכדו את קרת חדשת. נפילתה של קרת חדשת ציינה את ראשיתו של שלטון, שנמשך מאה שנה עד שנת 533 התפשט בהדרגה על פני המגרב כולו.

עם מותו של אוגוסטינוס הקדוש לא נותר לנו אלא פרוקופיוס, שיאיר את עינינו באשר למאת השנים זו של שלטון ונדאלי. בעיקרו של דבר, אין הוא בא אלא לפאר ולרומם את נצחונו של המלך בליזאריוס, ידידו הנאמן.

הרי זו, אפוא, מאה אילמת, שאין אנו יודעים עליה אלא מתוך רשומותיהם של אויבים, מתוך אי אלה מטבעות שנמצאו בקרת חדשת, מתוך אותו מונומנט יחיד במינו, שהוקם כמדומה ביוזמת הונדאלים – המרחצאות החמים של ג'יבאמון – שנתגלו על ידי הרב ארדיטי ליד מסגד זיתונה. עם זאת ראוי לעמוד על שתי עובדות העשויות לשפוך קצת אור על תולדות היהודים תחת שלטון הונדאלים.

מסגד א-זיתונה הוא מסגד השוכן במרכזה של עכו העתיקה, ופונה אל רחבה השוכנת מדרום לו. ככל הנראה הוא קרוי על שמו שלעתי זית  שלפי המסורת ניצבו בעבר בחצרו. כיום ניצבים בחזיתו ארבעה עצי דקל

המסגד הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר באמצע המאה ה-18 והוקדש לווקף. הוא ניצב על שרידיה של כנסיית מריה הקדושה מיהושפט שניצבה במקום בתקופה הצלבנית. באמצע המאה ה-19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב-1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה בקרבת מקום. לפי אחת הגרסאות, מקור שמו של המסגד בשיבוש שמם של השזילים.

עובדה ראשונה : בניגוד לרומאים, היו הונדאלים מהרסים ובוזזים. פרוקופיוס מספר שיום אחד, כאשר שאלו את גנזריך לאיזו ארץ חדשה ישים פניו, השיב לאמור :  " לארץ האלוהים רוצה להענישה בחמתו "

פרוקופיוס מקיסריה (~500 – 565?), היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא  הידוע בליסאריוס.

ואכן, הונדאלים השחירו ערים והחלו להחריב את המפעל הציביליזטורי הכביר, שעליו שקדו הרומים. חורבן זה, שבעיקרו נגלה רק על ידי צרפת, כעבור אלף וחמש מאות שנה, נתן דחיפה מחודשת לתופעת אב בהיסטוריה האפריקאית – הנוודות.

 ליתר דיוק על ידי המשלחות הארכיאולוגיות שעתידות היו לחשוף לעין השמש את הערים הרומאיות, שאחדות מהן, כגון טינגאד, יכולות להתחרות עם הריסות פומפיאה. לערך בשנת 508 החריבו הונדאלים את טינגאד.

תימגאד (ערבית تيمقاد; צרפתית Timgad) הוא אתר ארכאולוגי בצפון-מזרחה של אלג'יריה, הידוע בשרידיה הרומים של העיר תמוגאדי (Thamugadi), או בשמה המלא "קולוניה מרקיאנה טריאנה תמוגאדי" (colonia Marciana Traiana Thamugadi).

השם תמוגאדי אינו לטיני ומוצאו מברברית, ואילו השם "מרקיאנה" מנציח את אחותו של הקיסר טריאנוס אשר ייסד את העיר בשנת 100. העיר השתרעה בתחילה על שטח של 12 הקטאר, והתפשטה עד לשטח של 50 הקטאר. בשנת 1982 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמי.

השבטים הנוודים ה " בותר ", כלשון מונחיו של אבן ח'לדון, התחזקו מזמן שהתפשט שימושו של הנמל באפריקה הרומית, החל במאה שלישית.

האנרכיה הונדאלית נתנה משנה תנופה להתפתחותם. בברית עם בליזאריוס, קיסק ביזנץ, הנחיתו את מכת המוות על שלטון הונדאלים.מיד לאחר שעזב ביליזאריוס את קרת חדשת קמו נגד ביזנץ, ומשך שבעים שנה עמדו כחומה נגד פלישה הרבית.

בליזריוס נולד ככל הנראה בגרמאניה (Germania), עיר קדומה ששכנה בדרום מערב בולגריה של ימינו, בשנת505 למשפחה ממוצא יווני ותראקי.

עוד בצעירותו התגייס בליזריוס לצבא הביזנטי ושימש כאחד משומרי ראשו של הקיסר יוסטיניוס הראשון. לאחר מותו של הקיסר בשנת 527 ועלייתו לשלטון של אחיינו יוסטיניאנוס הראשון בליזריוס מונה לפקד על כוחות הצבא שהיו מוצבים בגבולה המזרחי של האימפריה והוטל עליו להדוף את התקפותיהם של הסאסאנים, למרות היותו במיעוט מספרי הוא הצליח להביס את הפרסים וכך בפעם הראשונה נתן ביטוי לכישרונו הצבאי.

בליזרוס המשיך לפקד על הצבא כנגד הפרסים גם במהלך המלחמה האיברית,  הוא הצליח להביס את הפרסים בקרב דרה שהתרחש בשנת 530 אולם שנה לאחר מכן הובס על ידם בקרב קליניקום. כישלונו בקרב הוביל למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם שלום בין ביזנטיון לפרס.

כתוצאה מהסכם השלום בליזריוס הוחזר לקונסטנטינופול בשנת 532 והיה הקצין בעל הדרגה הגבוה ביותר בבירה. עם פריצת מרידת ניקה באותה שנה, שאיימה על שלטונו של יוסטיניאנוס, בליזריוס הוביל את חייליו בדיכוי המורדים תוך שהוא טובח 30,000 מהם.

ואולם, כפי שראינו, תכופות היו שבטי בותר אלה שבטים יהודיים מתייהדים. מנהיגיהם נקראו לעתים קרובות בשמות עבריים, כגון אותו גבעון, שיצא לקרב נגד חילות הנודאלים.

כוח זה נסתייע ודאי בכל גילויי ההתנגדות הקתולית לכפירה האַריאנית, שהונדאלים תמכו בה. במאת שנים זו של שלטון הונדאלים חלה פריחתה הגדולה של הנוודות, שבלעדיה אין למצוא הסבר להתפרצויותיה שתכפו והלכו.