ברית מס 31- תפילאלת..ייחוסה של משפחת אביחצירא פרופסור הרב משה עמאר
קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה
ייחוסה של משפחת אביחצירא
פרופסור הרב משה עמאר
חסידותו, פרישותו ושקדנותו
למרות טרדותיו הרבות בשל תפקידיו כרב וכמנהיג הקהילה, המשיך רבי יעקב להתמיד בלימודו ו״לא פסיק פומיה מגירסא". כל רגע פנוי מפעילות ציבורית ניצל לתלמוד תורה, ומה שלא יכול היה ללמוד במשך היום בשל טרדותיו, היה משלים בלילה. בקי היה בששה סדרי משנה וידעם בעל-פה. כל ערב למד ח״י (18) פרקי משנה, כמו שכתבו המקובלים שמשנ״ה – אותיות נשמ״ה, ואין לך דבר שמסוגל לזכך את הנשמה ולטהרה כמו לימוד המשנה. לאחר לימוד המשנה, ישב ועסק בישולחן ערוך' ונושאי כליו עד קרוב לחצות. קרוב לחצות היה מתנמנם זמן קצר, ולאחר חצות היה קם לומר תיקון חצות ולקונן על חורבן הבית ועל גלות השכינה. בחכמת הנסתר עסק עד עלות השחר. עם עלות השחר, היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין ויוצא לבית-הכנסת. תפילתו היתה בכוונה גדולה לפי כוונות האר״י ז״ל. מתוך שהיה שקוע בתפילה, לא חש במה שמתרחש סביבו. לאחר התפילה ישב ועסק בתורה, ולא יצא מבית-המדרש רק לשם טיפול בצורכי ציבור. לביתו לא נכנס רק משבת לשבת. כל חייו חי חיי פרישות, קדושה וטהרה. מאוד נזהר שלא להסתכל בנשים, אפילו בקרובות משפחתו.
תפילתו של רבי יעקב, היתה בכוונה גדולה מלה במלה כמונה מרגליות. עם כל חסידותו הגדולה ופרישותו, השתדל שהדבר לא יהיה על חשבון זמנו של הציבור, לכן כששהה מחוץ לישיבתו, השתדל שלא להאריך בתפילה. מספרים שפעם ביקר בעיר פאס, התפלל מנחה בבית כנסת הנקראת על שם רבי עובד בן עטר זצ״ל, ומרוב כוונותיו בתפילה שכח שהוא נמצא מחוץ למקומו, ולכן האריך רבי יעקב בתפילת העמידה. ושליח-הציבור המתין לכבודו, ולא התחיל בחזרת הש״ץ עד שגמר רבי יעקב את תפילתו. משנוכח רבי יעקב לראות ששליח-הציבור ממתין לו, הצטער צער רב על שגרם "טורח ציבור", ולאחר סיום התפילה נגש לשליח-הציבור ואמר לו: "מה חטאתי לך שהבאת עלי חטאה כזו גדולה של טורח ציבור"!, ומן הציבור ביקש סליחה על שגזל מזמנם וגרם להם להמתין לו.
אהבתו לארץ-ישראל עברה כל גבול. מדי פעם ניסה לקום ולעלות לציון, אך בני הקהילה מנעו בעדו באומרם לו: "רבנו! למי אתה עוזב אותנו?" לאחר זמן החליט לעלות לארץ- ישראל חרף הפצרות בני קהילתו. כשראו, שרבם הנערץ אכן עומד לעזוב אותם, פנו ברוב ייאושם אל השלטונות כדי שיעכבו את יציאת רבם, ואמנם נתעכבה יציאתו מהמקום פעם נוספת. סביב שנת התר״מ (1880), לעת זקנתו, החליט לעלות לארץ, כדי לזכות להיקבר בה. כשבאו ראשי הקהילה לשכנעו להישאר עמם, אמר להם: "דעו לכם שמן השמים רומזים לי בחלומי שעלי לקום ולעלות. והנה כבר זקנתי ולא ידעתי יום מותי, ואם לא עכשיו, מתי אזכה לקיים מצוות יישוב ארץ־ישראל? לכן אני מבקשכם בכל פה לאפשר לי לעלות, והנה בני עמכם שימלאו את מקומי". אחרי כן בירך את כל בני הקהילה ונפרד מהם לשלום.
בכל מקום שעבר בדרכו לארץ-ישראל, התקבל בכבוד גדול, וכל הקהל יצאו לקראתו ׳ביקשו את ברכתו. ביום ה', י״ז בטבת, הגיע לעיר דמנהור שבמצרים, וגם שם התקבל בכבוד מלכים. ביום ששי הרגיש ברע. משנשמע בעיר דבר מחלתו של רבי יעקב, באו רבים מבני העיר לבקרו ולא זזו ממיטת חוליו. ביום ראשון לאחר תפילת שחרית רמז לסובבים אותו, כי שעת פטירתו מתקרבת, וביקש שיביאו לו מים לנטילת ידיים. לאחר שנטל ידיו, ביקש שיקראו שיר השירים, כשהוא קורא איתם. אחר כך ביקש שיקראו יחד עמו קריאת שמע. אחר אמר וידוי, ונשמתו עלתה לגנזי מרומים. רבי יעקב נפטר ביום ראשון, כ' בטבת התר״מ (1880).
עם היוודע דבר פטירתו של רבי יעקב, באו רבנים וראשי הקהילות מערים רבות במצרים לחלוק לו כבוד אחרון. קהילת אלכסנדריה הגדולה דרשה שייקבר בעירם, כיאה לרב גדול. אך אנשי דמנהור עמדו על דעתם, שהם זכו בו והצדיק ייקבר במחיצתם. תוך כדי הוויכוח נפתחו ארובות השמים וגשם שוטף ירד, אז הבינו שזה רמז מן השמים שייקבר בדמנהור. אנשי דמנהור, ובראשם הנגיד משה אסרוסי, בנו ציון על קברו של הרב וקבעו את יום פטירתו כ׳ בטבת, שהוא גם יום פטירתו של רמב״ם, כיום הילולא ועלייה לקברו. קברו של רבי יעקב הפך למקום שיח ותפילה לכל מר נפש במשך כל ימות השנה ובמיוחד ביום ההילולא. ביום זה היו מגיעות אל קברו מאות משפחות מכל רחבי מצרים ואף מחוצה לה, והרבה נסים אירעו שם – חולים נתרפאו, עקרות נפקדו בבנים, ואומללים נושעו מצרותיהם, הכל בזכות התפילה שנשאו ליד קברו של הצדיק. קברו של הרב, מקודש גם בעיניהם של הערבים. והרי עדותו של עד ראיה, נכדו של רבי יעקב, הוא הרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, כפי שנדפסה בספר 'מעשה נסים' לרבי אברהם מוגרבי.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
לעילוי נשמת יישכר בן עמי….איש רב פעלים….חוקר את הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו, כתב ספרי מעשיות וסיפורים, ערך ספרי היסטוריה….יהי זכרו ברוך…..
60 פיוט רבי שמעון בר יוחאי ם׳ אני חיים
אקריב תשורת זמרת שבחי — תוך אחי לכבוד איש האלוהים ושמו השב״י: אנא [א] דוני ושמו השב״י
נחבה [נחבא] כמה שנים במערה — סגורה עמו רבי אלעזר ממשפחת רם והוא בן איש חי: אנא [א]דוני ושמו השב״י
ידעו סודות תורה הנפלאים — נוראים מאלו [מלאו] דעת וחכמה ויחכמו המה מכל חי: אנא דוני ושמו השב׳׳י
חרוב ומעון [ומעיין] להם נבראו — ונראו אכלו ושתו מהם בימים ההם בני אל חי: אנא דוני ושמו הרשב״י
יצאו משם וראו העוסקים — וחושקים בהבלים ושרפום לא הסכים עמם אלהים חי: אנא דוני ושמו רשב״י
ישרים חזרו שם מסך [משך] שנה — אל קנא לא יחפוץ במות ראשע [רשע] כי ישוב מדרכיו וחי: אנא דוני ושמו רשב׳׳י
משך י׳׳ג שנים שמה נטמנו — אב ובנו ועל ידם השפיע ה׳ משביע לכל חי אנא דוני ושמו רשב״י.
הערת המחבר : שיר זה נכתב על־ידי המחבר של השיר הקודם. גם הוא מופיע על דף בודד שחולק בהילולה. באמצע הדף מופיעה אותה תמונה של ר׳ חיים פינטו הקטן. הטרנסקריפציה של הטקסט באותיות לועזיות, המופיעה בחלק השמאלי של הדף, היא מקור חשוב לחקר מסורת הקריאה של יהודי מרוקו. יש לציין שר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס זכו להרבה פיוטים וקסידות. ראה למשל, H. Zafrani, "Une 366-382 .Qassa de Tingir; hymne a Bar Yohay", Revue des Etudes Juives, Vol. 127 (1968), pp
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%A9%D7%9B%D7%A8_%D7%91%D7%9F_%D7%A2%D7%9E%D7%99
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
לעילוי נשמתו של איש רב פעלים שהלך לעולמו ביום חמישי שעבר…..יהי זכרו ברוך
4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי דף מס' 135.
מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח
עד כה הבאנו דוגמאות של השפעת הספרדים על האשכנזים ויש לשאול אם הייתה זו דרך חד סטרית. לשון אחר, האם ניתן למצוא סימנים לכך, שהספרדים קיבלו נוהגים ומושגים שמקורם אצל שכינהם האשכנזים ?
בל נשכח, שבסוף המאה השמונה עשרה מנתה האוכלוסייה האשכנזית כ-20.000 נפש, בעוד שמספר הנפשות בקהילה הפורטוגזית לא עלה על 2.500, גם ראינו, שלא היו מחיצות נוקשות בין שני המגזרים והדבר ידוע לנו מימי שבתי צבי, כאשר התלהבות עצומה אחזה את כל יהודי אמסטרדם.
רבני שתי הקהילות התייעצו ביניהם בענייני הלכה, ותכופות נותנים חכמי שתי הקהילות גם יחד הסכמות לספרים, שמתוכנן אנו למדים על הקשרים שביניהם. יש גם לזכור, כי במחצית המאה השמונה עשרה נוצרה שכבה של אשכנזים אמידים ומשכילים, אשר בחקוֹתה את אורח חייהם של הספרדים העשירים, יכולה הייתה להשפיע עליהם.
אולם על אף עובדות אלו, לא יכולנו למצוא סימנים של השפעה אשכנזית על הספרדים. יש להסביר עובדה זו ברתיעתה של השכבה הגבוה מאימוץ נוהגים של השכבה הנמוכה. הספרדים שמרו בקנאות על דרך חייהם וכאשר החלו להיווצר בקיעים, היה זה בכיוון החברה הלא יהודית ולא בכיוון החברה האשכנזית.
המימרה, שמוטב להשיא את הבת לגוי מאשר ל " טודסקו " – יש בה אולי מן ההפרזה, אבל ללא ספק היה בה גרעין של אמת. ניתן להצביע על שינוי היחס כלפי האשכנזים במחצית המאה המשונה עשרה. שמאה הראשונה של חיים בצוותא היה הפער בין שתי העדות כה גדול, עד שהוא מנע כל השוואה. החברה הספרדית, הצומחת, היוזמת, המשכילה לא הרגישה בשום איון מצד האשכנזים, על אף עליונותם המספרית.
אולם התנאים השתנו באמצע המאה השמונה עשרה. משברים כלכליים חמורים פקדו את אמסטרדם והספרדים, אשר מרביתם חיו באותו זמן על הכנסות ההון ועל ניירות ערך, איבדו את רכושם. נוצר פרולטריון ספרדי ומספר נתמכי הסעד גדל לממדים מדהימים.
או אז אנו נתקלים בגילויים של דחייה, של פחד ואפילו של עוינות. יצחק דה פינטו – 1762, מבחין בין ספרדים לאשכנזים ואת האחרונים הוא חושב כנחותים. כמה שנים שלאחר מכן טוען סופר עלום שם – 1770, שהקיץ של היהודים הספרדים עבר ושהאשכנזים, שהם חרוצים וחסכוניים יותר, רואים כבר את העת המתוקה מתקרבת :
" המה עולים ואנו יורדים ". ויש המסיקים גם מסקנות מעשיות : אין הם רוצים להעסיק אשכנזים או שהם מעתיקים את מקום מגוריהם הרחק מן האשכנזים.