רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
התפשטות האנטישמיות האירופית
החשש הגדול של יהודי מרוקו היה מהתפשטות האנטישמיות האירופית, יותר מגילוי העוינות המסורתית של ההמון המוסלמי. אנטישמיות המתיישבים הצרפתים במרוקו, גם אם לא התקרבה לממדים שלבשה הגרסה האלג׳ירית, מצאה בנסיבות הזמן תנאים נאותים להתגברותה. ביטוייה העיקריים היו תקריות רחוב ומסעי שטנה בעיתונות הכתובה. ברם, עם כל חומרתה לעתים של אנטישמיות זו, היא נותרה נחלת חוגים מצומצמים, לא הצליחה להתפשט לרוב המתיישבים הצרפתים וגם לא לגרור את רובה של האוכלוסייה המוסלמית.
השופר הבולט ביותר בתעמולה האנטישמית הארסית היה רוב הזמן השבועון הימני הקיצוני 'לה סוליי דו מרוק ״Le Soleil du Maroc. עיתון זה חזר ואימץ ללא בושה טענות מיובאות מאלג׳יריה כנגד האמנציפציה הבלתי נסבלת והמהירה מדי של יהודים מרוקאים, על חשבונם כביכול של המתיישבים והילידים המוסלמים, שלהם צרפת צריכה להיות מחויבת יותר. דוגמה לעמדה זו עולה ממאמר המערכת מ־8 ביוני 1933 :
״בזמנו המבורך של המרשל ליאוטי (Lyautey), חיו היסודות הילידים והמהגרים המגוונים, המרכיבים את האוכלוסייה המרוקאית, בהרמוניה שלמה, תוך שיתוף פעולה קולקטיבי שאפשר לכל אחד את מקומו תחת השמש. הוא עמד על המשמר נגד כל מה שהיה עלול לשבש הרמוניה זו. המרשל הכיר טוב את היהודים ולא הרשה להם כל סטייה מהדרך המשותפת. אולם לדאבונה של מרוקו, האדון אדולף סטג Adolphe Steg ירש את מקומו של האיש הדגול.
האדון סטג והפוליטיקאים המזיקים שבפמלייתו, המונעים רק על ידי שאיפותיהם האישיות והאינטרסים הפרטיים שלהם, והמשועבדים להון הבינלאומי, היהודי ברובו, העניקו חופש מלא במרוקו לבני עמם… כך, הודות לתמיכתו של אדון סטג ייסד ב-1926 מר יונתן טורש, יהודי קוסמופוליט ופעיל ציוני, את הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״. מספר יהודים ממוצא אלג׳ירי ותוניסאי ניצלו תקדים זה, ולמרות ניסיונם בתחום הרגיש הזה לא היו זהירים מספיק וייסדו כמה שנים אחר כך את הירחון ״לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. עיתון זה הכריז תחילה על כוונתו לחסום את הדרך ליהודים הקוסמופוליטיים של ׳לאבניר אילוסטרה״ ולהפיץ תעמולה צרפתית. אך הוא עושה עבודה גרועה מהעיתון הציוני, ומתיימר להעלות את היהודים המרוקאים מעל המוסלמים המרוקאים, למרות שאלה ואלה נתיני הסולטאן, ובאותה מידה בני חסותה של צרפת״.
על תסמין נוסף לעליית העוינות כלפי היהודים בקולוניה הצרפתית מצביע מאמר שפרסם העיתון היומי ילה רפש דה פאס״ (La Dépêche de Fès), הנחשב מתון, ב-20 ביוני 1933 :
״אחת המגרעות העיקריות בהן מאשימים את היהודים, היא נטייתם להתפשט, לשכוח מהר מדי את מצבם לפני בוא צרפת, ולהפגין בהתנשאות את עושרם הגאה במרוקו. כל המקצועות פתוחים בפניהם. הם יכולים לעסוק בכל ענפי המסחר, אבל אל להם לשאוף לתפוס את כל המקום. עליהם להבין כי מרוקו רחוקה מלהיות נחלתם הבלעדית, וחובתם הראשונה, כלפי צרפת שהצילה אותם, היא לא להפריע לצרפתים שבאו למרוקו כדי לעבוד ולחיות בה. אנו לא מעיזים לטעון שהשלטונות לא חשבו כבר על זה. ואם כך, למה הם מחכים? כי כשמכריחים את המתיישב לגרור את המשא הנעשה כבד משנה לשנה, הוא עלול ליפול לבסוף, ולא להתרומם עוד. לפני מספר ימים הזדמנה אישה פריזאית המתארחת בקזבלנקה לשיחה עם יליד יהודי, ושמעה אותו אומר: ׳מרוקו כפי שאת רואה אותה, זה רק הודות ליהודים!׳ אמנם מילים הן רק מילים, אך הן משקפות הרגשה. מה הטעם לנסות להסתיר זאת? בזמן התקריות האחרונות ברבאט ובקזבלנקה, חלק מהציבור (הצרפתי) לא כל כך הצטער לראות את היהודים הילידים סופגים מכות מידי הערבים. מדוע? בדיוק מפני שיש יהודים חסרי מתינות בתאוותם, אשר אינם מוכנים להסתפק במקומם הטוב תחת השמש, ורוצים להשתלט על כל הארץ לטובתם הבלעדית. צרפת אינה מבדילה בין היהודים והתושבים האחרים במרוקו, כנראה בצדק, אך עליהם להוכיח בהתנהגותם החברתית שהם ראויים לכך וכי צרפת אינה טועה״.
לא לקונגרס היהודי העולמי
באווירה זו לא בא בחשבון ששלטונות הפרוטקטורט יתנו את ברכתם לקהילה היהודית המרוקאית – שממנה נשללה הזכות להקים גוף מייצג ברמה הארצית – להצטרף לניסיון הגיוס הכללי של העם היהודי במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. הם הורו לאיש אמונם יחיא זגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, לא להיענות להזמנה להשתתף בכינוס היסוד בז׳נבה ב-1933, בנימוק שמדובר בהתארגנות פוליטית שממנה יש להתרחק כמו מאש:
״ההחלטות שהתקבלו חותרות לתת לקונגרס אופי של נציגות לגיטימית של העם היהודי, תוך בחירות המאורגנות ברחבי העולם כולו. לא יעלה על הדעת, בנסיבות אלה, לאפשר לנתינים מרוקאים בני הדת היהודית להיענות לקריאות כאלה ולבחור נציגים אשר ייטלו חלק בדיונים בז׳נבה״.
שלוש שנים לאחר מכן, בהיעדר אישור השלטונות ליציאת משלחת ארצית, הסמיכו מספר אישים מקזבלנקה את איש העסקים הבינלאומיים, ז'ק פינטו יליד טנג׳יר, לייצג כאדם פרטי את יהדות מרוקו במושב השני של הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בז׳נבה ב-1936. מבלי להתחשב בהיעדר מעמד רשמי הוא התחייב בשם יהדות מרוקו כולה:
״יהדות מרוקו מוכנה לתאם את מאמציה יחד עם הקבוצות היהודיות השונות מהעולם, תוך נאמנות למדינות של כל אחד מאתנו…אנו נמשיך לחזק את מפעלו של הקונגרס למען ההבנה ההדדית בין ישראל ואומות העולם. במרוקו יתבטא הדבר במאמצים לשמר ולפתח את היחסים הטובים והכנים הקיימים בינינו לבין המוסלמים. אנו מבקשים להצהיר בהזדמנות חגיגית זו על נאמנותנו העמוקה לממשלת הוד מעלתו הסולטאן ולצרפת, המעצמה החוסה״.
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
La défaite
Quand en mai 1940, Hitler ayant achevé ses conquêtes à l’Est, lança son offensive éclair sur le front Ouest, avant même la déroute totale de l’armée française et l’armistice, L'Avenir Illustré fut une des premières victimes et connut une interdiction de parution pour "tendances sionistes". L’éditorial de sa dernière livraison, datée de mai-juin 1940, constituait un pathétique testament :
«Ne croyons pas à nos mérites éminents, n’attendons pas de témoignages particuliers de reconnaissance parce que nous avons offert nos biens et nos personnes, à la cause de la justice et de l’humanité. Soyons fiers de ne pas être rejetés dans un coin du monde quand le monde entier flambe de notre propre flamme…
Quel est notre devoir à présent ?
Au point de vue intérieur, adopter une attitude générale digne et qui nous attire l’estime de tous ; éviter les discussions politiques aussi bien que les démonstrations trop visibles d’une oisiveté qui fait scandale ; travailler avec ardeur et désintéressement en songeant que le travail est déjà un commencement de relèvement matériel et moral. Au plan extérieur, garder à la France et au Makhzen la fidélité traditionnelle que notre population leur a vouée depuis le début…»
Au Makhzen, cela ne devait pas poser de problème, mais à la France, elle n’en aurait cure — c’est elle qui allait trahir.
L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine, eut droit à un sursis, en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut interdit qu’en octobre 1940, dans le cadre de la nouvelle législation antijuive. Il laissa le même testament pathétique comme si les Juifs du Maroc pouvaient encore être maîtres de leur destin :
« II y a plusieurs moyens de servir la cause commune. Les uns donnent leur sang, leur jeunesse ; d’autres, leur travail, leur intelligence ; d’autres encore leurs biens. A ceux qui ne peuvent offrir tout cela, il n’est demandé que d’avoir patience, confiance et courage. Ce sont là de belles armes de défense passive, Dieu est avec les patients — s’ils savent patienter … »
A l’heure des plus grandes épreuves, le judaïsme n’avait plus de voix, ses deux organes étant désormais interdits. L’ancien directeur de LAvenir Illustré, Jonathan Thursz, resté au Maroc après la fermeture de son journal, comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, avait bien sollicité des autorités l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien avec le journal Le Pêtit Matin, et en Algérie, avec le Bulletin des Sociétés Juives d’Algérie. En vain.
Avant la tempête
Dans l’atmosphère routinière de la drôle de guerre, les autorités du Protectorat ne se départaient pas encore de leur bienveillance traditionnelle et de leur respect envers les institutions religieuses juives. C’est ainsi que le dahir du 4 mai 1940, 25 Rebia 1359, créa une institution originale, sans doute unique au monde, avec la formation dans le cadre du Haut Tribunal Rabbinique siégeant à Rabat, d’un tribunal dit de la Sérara. Il avait pour unique compétence de statuer en matière de questions délicates, liées aux privilèges revendiqués par certaines familles, dans l’exercice exclusif de certaines fonctions religieuses comme les sacrificateurs rituels de bétail, les rédacteurs des actes de divorce, les responsables des pèlerinages sur les tombeaux de saints et du partage de leurs dons, etc. Autant de problèmes de gestion financière, parfois aigus, opposant les intérêts des possesseurs de privilèges à ceux des gestionnaires de la caisse communautaire. La première composition d’un tel tribunal inclut, à sa présidence, rabbi Méir Hay Elyakim, un rabbin natif de Tibériade, qui présidait depuis des décennies le tribunal rabbinique de Casablanca et à ses côtés : rabbi Shlomo Cohen, Président du tribunal d’Oujda et rabbi Moché Zrihen, Président du tribunal rabbinique de Marrakech. Rabbi Yossef Messas, adjoint au Président du tribunal rabbinique de Meknès, qui fut appelé en 1944 à sa présidence, décrit ainsi sa procédure très particulière :
«En cas de revendication de privilèges auprès de la Sérara, le requérant doit adresser une supplique au Haut Tribunal Rabbinique à Rabat qui envoie une lettre de convocation à la personne assignée et fixe aux parties une date pour leur parution. Le Haut Tribunal convoque alors à Rabat les trois membres du tribunal de la Sérara pour cette même date, et le cas échéant, un suppléant. Les deux parties exposent oralement, devant le tribunal, leurs arguments et déposent leurs conclusions écrites. Les membres du tribunal les emportent avec eux et reviennent chacun dans sa ville. Il appartient ensuite au Président du tribunal de rédiger le projet de jugement qu’il envoie pour approbation à ses deux assistants. Une fois le jugement contresigné par les trois membres, son texte est transmis au Haut Tribunal qui le paraphe et en informe les deux parties qui ne peuvent faire appel…
Ce respect des institutions hébraïques ne devait jamais se démentir, même aux pires moments de la législation antijuive du régime de Vichy, comme nous le verrons par la suite.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
שערי רצון – אלי שפר
מחלה מחשלת
מחלה זו חישלה אות׳ ולמדתי להתגבר על כאבים או על דחף להתגרד. כיוון שזו הייתה מחלה עונתית שפרצה בימים קרים , הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים כדי שלא יראו את האבעבועות והמשכתי ללבוש אותם גם לאחר שהפצעים הגלידו והשאירו כתמים על רגלי. רק לאחר שהכתמים נעלמו הרשיתי לעצמי ללבוש מכנסיים קצרים , גם אם העונה שוב החלה להתקרר.
לימים הגיעה משלחת של יהודים מאמריקה הגדולה, שכללה אנשי חינוך , סעד ורפואה. המחנך הסב את תשומת ליבם על מקרים מיוחדים ובכלל זה דיבר גם על הפצעים שברגלי, למחרת כבר הייתי עם אמי במקום שנראה כמו מרפאה . הם הזריקו לי זריקת חיסון וציידו אותי בכדורים למספר ימים והטיפול התרופתי עשה את שלו . האביב חלף והקיץ עמד בימיו האחרונים , ומה עם הרגלים שבדקתי ומיששתי כל בוקר? הן היו חלקות ויפות יותר מתמיד.
מסתבר שזו לא הייתה מחלת הילדים היחידה במרוקו שהרופאים התקשו לרפא. שמעתי על מחלות קשות יותר שאפילו סיכנו ממש את חיי הילד שחלה בהן.
אחת המחלות שכמעט כל ילד חלה בה הייתה מחלת האדמת שהייתה ידועה בשם "בוחמרון", אך אסור היה לבטא אותה בשמה המפורש מחשש למזיקין. כך גם לגבי מחלת הצהבת או מחלת המעיים. רבים השתמשו בקמיעות או שעלו לקיברות צדיקים שהתפרסמו בחייהם כמרפאי מחלות. בעיתות כאלה ההורים המודאגים פנו גם למגידי עתידות ולרוקחי מרקחות שונות ומשונות.
מחלת האבעבועות הייתה מחלה קלה יחסית, שפקדה אותי בעונה מסויימת והשביתה אותי למספר ימים בבית והחזרה ממנה ללימודים הסבה לי קורת רוח רבה ומשנה מרץ על מנת לסיים את שנת הלימודים בהצלחה.
טקס סיום שנת הלימודים
מגרש המסדרים שקיבל מעמד חגיגי ביום האחרון לשנת הלימודים. לבוש הייתי חגיגית ככל יתר התלמידים, עמדנו , כרגיל, בטורים ובזוגות כדי לשמוע את דבר מנהל בית הספר האדון מרק אדרי ואת ברכות ראש העיר וכבוד רב העיר . גולת הכותרת של הטקס הייתה ההכרזה על התלמיד המצטיין מכל כיתה. כל תלמיד כזה זכה לקבל תעודת הצטיינות ופרס מיוחד שנקרא "פרס הצטיינות״. כל תלמיד שקיבל פרס לחץ את ידי המכובדים שעל בימת הכבוד, אך גם זכה לנשיקה לאות חיבה והערכה למרות שהתלמיד לא תמיד רצה שינשקוהו.
כאשר סיימתי כיתה ב', נקראתי אל הבימה לקבל את הפרס. הפרס כלל ספר קריאה ומשחק פאזל להרכבה, עם ציור של קטר רכבת. כמובן ששמחתי אך טרם הבנתי את משמעות המעמד. מי שכן התרגשה היתה אחותי , ניפנפה בפרס בפני חברותיה, צהלה ושרה כל הדרך הביתה "אחי הקטן קיבל את פרס ההצטיינות"!
בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך ובאותו מעמד, עמדנו נרגשים מחדש כדי לראות את מצעד הזוכים השנה בפרס. הקראת שמות הזוכים בפרס החלה מן התלמיד בכיתה א' והסתיימה עם בוגר כיתה ח' התלמיד שזכה בפרס מן הכיתה שלי היה מאיר חברי הטוב. כל כך שמחתי בשבילו , רציתי שיְשמח את הוריו שמגדלים משפחה מרובת ילדים. זהו תם סדר הזוכים וחלוקת הפרסים. כל התלמידים התכוננו להיכנס לכיתות לקבלת התעודה של סוף שנת הלימודים.
לפתע המנהל שב אל קידמת הבמה, בידו אחז חבילת ספרים גדולה קשורה בסרט אדום. המנהל נטל את המיקרופון ופנה אל רב העיר, אל ראש העיר ואל יתר המכובדים וציין את המאמצים והמשאבים שבית הספר משקיע בתלמידיו והוסיף:
– ישנו כאן תלמיד שזכה לא רק בפרס ההצטינות בלימודים, אלא נמצא ראוי לקבל גם את ה״פרי דוהנר", כלומר "פרס הכבוד", שהוא דרגה אחת מעל פרס הצטיינות. מדובר בתלמיד שהתמיד בחריצותו במשך שלוש שנים רצופות ולכן החלטנו להקפיץ אותו כיתה. אני קורא לתלמיד מכיתה ג' , אליהו- מרדכי אָסרָף לגשת לכאן!
הייתי מופתע. רגלי כאילו נתקעו באדמה. כולם הביטו אלי, מחאו כפיים וקראו בקול: ״ אָסרָף ! אָסרָף ! המחנך ניגש אלי עם חיוך גדול על פניו, אחז בידי והביאני אל קידמת הבימה. המנהל הצביע עלי ואמר לפני כולם:
- אשריך ואשרי ההורים שלך. הרי לך הפרס היקר הזה. בית הספר מעניק לך שלושה כרכי אנציקלופדיה ושני ספרי קריאה להנאתך. בשנה הבאה אתה תדלג מכיתה ג' היישר לכיתה ה'! בהצלחה רבה!
כאשר אחזתי בחבילת הספרים הכבדה , הבנתי את כובד האחריות ששמו על כתפי הרכות . אהיה ילד קטן ליד ילדים ענקיים מכיתה ה'!
עודני מהרהר , ניגש אלי המחנך ולחש באוזני:
- אל תשכח להביא מחר את שלושת הכרכים של האנציקלופיה כי הם שייכים לספריית בית הספר. המנהל רצה להרשים את ראש העיר ולכן נתנו לך שי כה גדול. יתר הספרים הם שלך. אני מקווה שאתה מבין את המצב.
הבנתי גם הבנתי והנהנתי בראשי. שמחתי שנפלה בידי הזכות להחזיר טובה במשהו לבית ספרי. למחרת בבוקר צעדתי לבד לבית הספר כדי להחזיר את הפיקדון היקר.
פרק 2
אהבנו לשחק! כְּלוּם יש ילדים בעולם שאינם אוהבים לשחק? בואו נראה איך זה היה אצלנו.
משחקים מחוץ לבית
אהבתי לשחק לאחר שסיימתי להכין את כל שיעורי הבית. החברים שגרו בסביבה שלי , נהגו להיפגש אחר הלימודים , ברחבה השקטה שליד ביתנו. יכולתי לשמוע את מצהלותיהם ואף להשקיף עליהם בהערצה מלמעלה מחלון חדרי. תמיד שאלתי את עצמי, מתי הספיקו להכין את שיעורי הבית או שמא דחו אותם לשעה מאוחרת יותר. לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי לדחות את המשך הכנת השיעורים ולהצטרף אליהם .
היו לנו משחקים ידועים ומוסכמים , בהתאם לעונת השנה . בתקופת הסביבונים נהגנו להתגודד סביב חבורת ה״צלפים" וה״מפצחים" ולהביט בהם בהתפעלות מלווה במחיאות כפיים ובקריאות "בְּרָאבוֹ", הידד ! ה״צלף" נקרא כך משום שכאשר שיחרר בתנופה את סביבונו מן השרוך הדק והארוך, היה הסביבון ניתז ונוחת בעוצמה עם השפיץ של הסביבון הישר על הסביבון התורן שנח לו על צידו באמצע עיגול גדול מסומן על האדמה. אלה שלא היו מומחים בצליפה , הסתפקו בסחרור הסביבון והעלאתו על כף היד כדי לנַגֵח בעזרתו את הסביבון התורן. האחרון שהצליח להוציא את הסביבון מן המעגל היה רשאי לנעוץ את המסמר שבסביבון שלו בגוף הסביבון המסכן ולהשאיר עליו צלקת ראויה. לעומת זאת, מי שלא הצליח לסובב את סביבונו , או שלא הצליח לנגח את הסביבון שעל האדמה , היה נאלץ להניח , למגינת ליבו, את סביבונו במרכז המעגל , במקום הסביבון שהיה שם קודם לכן.
רציתי לעשות כמו הגדולים ולא רק להסתכל ולהתפעל. כאשר המגרש היה פנוי התאמנתי בלסובב סביבון. בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר הרבה תרגולים נעמד הסביבון על חודו וכירכר די הרבה זמן. קבעתי לעצמי מטרה וזמן, החלטתי להוכיח שגם אני מסוגל לשחק בסביבון ושאתחיל להתחרות כבר בעונה הבאה של הסביבונים. אז לא תיארתי לעצמי שהסביבון שלי יהיה ארוז עם שאר החפצים האישיים ואולי יסתובב לו על אדמת ארץ ישראל , ואם לא יכירו את המשחק אני אתנדב ללמד את ילדי ארץ ישראל איך מסובבים סביבון כראוי.
נשוב ל״מפצחים", שהיו לא רק "צלפים", אלא גם בעלי סביבון קטלני. מהסביבון הם שלפו את המסמר שבחוד ושתלו במקומו מסמר חד ואימתני, מסמר שנועד מלכתחילה להיות נעוץ בפרסה של סוס. ה״מפצחים" היו אימת המשתתפים וזכו לייראת כבוד. לעיתים הם פירקו את הסביבון הקורבן ולפעמים הותירו עליו צלקת כזו שלא הסתובב כראוי ונפסל. כלל מקובל היה שאם ה״צלף" לא פגע שלוש פעמים, היה נאלץ להניח את סביבונו על הרצפה וכל המשתתפים היו רשאים "להתעלל" בסביבון ואף לעקור ממנו את המסמר החד.
אהבתי גם את המשחק "כיבוש ארצות" . בעונת הגשמים , לאחר שהאדמה ספגה מי גשמים ונהייתה רכה , יכולנו לנעוץ בה מכשיר חד כמו אולר, סכין שלקחנו בלי רשות מן הבית או בעיקר מסמר ארוך ונוח לשימוש. העיגול שסומן על האדמה הרטובה חולק לחלקים שווים לפי מספר המשתתפים. המשתתף הראשון שעלה בגורל היה זורק אוז המסמר ונועץ אותו באדמת השכן . מן הנקודה בה ננעץ המסמר מתח המתחרה קו ישר מקצה אחד לקצה השני וסיפח לעצמו את החלק שסימן. לאחר מכן עבר התור למתחרה האחר. ככל שחלקת האדמה של השכן הצטמקה כך היה לו קשה לעמוד עליה. המנצח היה מי ש״כבש" את כל השטח או את רובו. כדי לשחק משחק נוסף מחקנו את כל הקווים והתחלנו משחק חדש. גם למשחק זה נקבעו כללים וגם הוא נמשך עד לשעות החשיכה.
עד שעות החשיכה? לא בדיוק… כל אימת שהחשיך, ידעתי שזה הזמן לרוץ הביתה בטרם אחי אמיל , אחי הגדול ישוב מן העבודה. לעיתים נטשתי מבעוד מועד ולעיתים בשנייה האחרונה לאחר שראיתיו מגיח מקצה הרחוב שנקרא "אָנְטוּאָן שִיאַרוֹני". בעיניו לא התקבל על הדעת להשחית זמן על משחקים. פעם היה לו זמן פנוי , ליווה אותי לבית הספר, הלכנו יד ביד ואז אמר לי :
– אני אחיך אך אני גם החבר הטוב שלך. אני מצפה ממך, שכאשר אתה הולך לבית הספר או בחזרה ממנו , תחזיק חזק בידית של התיק ותחשוב שהוא החבר הטוב ביותר שלך.
הנהנתי בראשי להסכמה והמשכנו עד לשער בית הספר.
שערי רצון-אלי שפר 14-8
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-
מנהג בחודש תשרי ובחודש אב אין מברכיו הלבנה עד אחרי הצום,
כדי שיהיה האדם שמח. עיין מהריק״ש, סי׳ תנו. ומקרוב קמו איזה אנשים להתחסד ומברכין תוך י׳ ימי תשובה. ועיין ס׳ נהר מצרים, הלכות ר״ח, אות ו, ומה שדיבר על האנשים הללו. והביא משם ש״ת, שכ׳ שאין הפסד בזכות המצוה הזאת מכיון שהוא ממתין מלברר עליה לכבודה מגינה עליו תיכף. ובס׳ משמרת שלוט, אות יו״ד, ב׳ מנהג אבותינו הקדושים שאין לקדש הלבנה עד מוצאי יום הכפורים בדעת רמ״א. ובפירושו כ׳ וז״ל: ידוע דהלבוש כ׳ לקדש קודם יו״כ כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכויותיו, וכמובא בבאה״ט סי׳ תרב, עיי״ש. ובאשר מנהג אבותינו הקדושים כדעת רמ״א באתי לעשות סמוכות לדיעה זו. כי הנה נפסק בשו״ע אין מקדשין הלבנה אלא במו״ש. והוא ממ״ש מלשון שתתבשם מ״ש שאין מקדשין הלבנה עד מוציוה״כ שהעולם בפחד עד מוציוה״כ. גם כי אז נקיים מחטא ומסוגל לקבלת פני השכינה. ועל טעם הלבוש כ"כ במטה אפרים, שמזה שממתינים ג״כ יש זכות. ואני מוסיף כי בזה מקיימים מצוה לשמוע דברי חכמים וכלשון רז״ל כשם שמקבלים סדר יוה״כ ומקדשיו הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. וכלשון רז״ל כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה. וכן בס׳ הק׳ ב״ש אחר סדר יוה״כ ומקדשין הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. ומלשון הזוה״ק, אמור, דף ק ע״ב, ת״ח בהאי יומא אתכסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחודש, עכ״ל. נראה דאין לקדש הלבנה עד אחר יוה״כ. ועוד דבכל מקום שיש פלוגתא, שוא״ת. מ״מ במקום שנהגו לקדשה קודם יוה״כ יש להם על מה שיסמוכו, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י כתב מן הצד, וז״ל: ואני הכותב ראיתי להרב הגאון עוזינו מאריה דאתרין כמוהרשב״ד זלה״ה שבירר בין כסא לעשור ולא ידעתי טעמו, ואולי מפני הטעם הנז'. או אפשר לומר הטעם כדי שיברר במיתון ובכוונת הלב כראוי, לא כן במוצאי יוה״כ נחוצה כמו חי כמו חרון וכו׳ כידוע, ולכך בחרה החכמה בברכה ממותנה יותר מלברר באותו שמחה, ע״ה ידידיה מונסונייגו ס״ט).
מנהג לנער שולי בגדיהם כשגומרים ברכת הלבנה, ואומרים שלום עליכם שלשה פעמים. והטעם שמנערים שולי בגדיהם, מצאתי בס׳ כתר שם טוב, דרף תצג, סי׳ יט, דכל זה נתייסר מפי המקובלים שהוא מסוגל להבריח הקליפות. (ועל עזיבת החטא שעושיו כן ביום ראש השנה כשהולכין אל הנהר לומר סדר ותשליך, מנערים בגדיהם ואומרים ותשליך במצולות ים כל חטאתם). ויש רמז מהפסוק (נחמיה ה, יג) חצני נערתי ואומרה בכה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה. וטעם אמירת שלום עליכם, כתב שם משם הרב כנה״ג, בשיורי הגה״ט, סי׳ תכז, לפי שאמרו ג׳ פעמים תפול עליהם אימתה ופחד, ונראה כמקלל, מטעם זה אומר ג׳ פעמים שלום עליכם. ובמט״ט, כ׳ סי׳ תקס, שלפי ס׳ מוהריב״ל, שאומרים שלום עליכם משום שמחה, הואיל וקיבלו השכינה. וכתב עוד בשם מהרי״ל הירץ, שקבל מהראשונים, אחר כי קלל ואמר תפול וכו׳ ראוי לומר לחבירו לא עליך כי אם שלום, עיי״ש. ואין הטעם הזה מספיק כי לפי נוסח ספרד ברכת השלום מוזכרת בסוך הפורמולא הזאת, ואחר תפול עליהם מפסיק בדוד מלך ישראל, אמן, סלה וכו׳ ואח״כ מברר שלום איש את רעיהו. ולפי נוסח אשכנז שנוהגים לומר השלום עליכם סמוך להפסוק של תפול, יבוא על נכון הטעם של כנה״ג ומוהרי״ל הירץ.
ובס׳ אוצר מנהגי ישורון נתן טעם משום שהלבנה קטרגה על החמה, ואעפ״כ החמה תאצל אורה ותשפיע אורה ללבנה ועושה שלום עמה. וממנה ילמד האדם לעשות שלום עם כל אדם, ואפי׳ לחבירו שעשה עמו רעה. ומפני זה אומר שלום לחבירו. ולפי דעתו נוכל לאמר באופן זה, מפני שהלבנה קטרגה נתמעט אורה כידוע, וכשאנו מברכיו את הלבנה עלינו לזכור עניינה שנתמעט אורה משום שקטרגה. ובזה נזכרים אנו שלא לקטרג איש על חבירו, ואומרים זל״ז בשלום ובמישור אנחנו, עכ״ל. וראיתי להרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ לח, אות כב, שכ׳ הטעם לנעירת הבגדים להבריח החיצונים והקליפות שנבראו מקטרוג הלבנה. ויאמר ב׳ פעמים שלום עליכם, ויכויו שלא יהיה עוד קטרוג כמו שקטרגו בראשונה דאי אפשר בשני מלכים ונתמעטה, דמכאן ואילך יהיה שלום, עיי״ש דף קנו, ע״ג. ועוד טעם אחר על כי אמרינו תפול עליהם וכו׳. ועיין במ״ז וש״ח וקשל״ה ואש״ל וא״ז וכו׳ עיי״ש. ופר״ח סי׳ תכו, כ׳ הטעם לפי שקלל ואמר תפול וכו׳, לכן ראוי לומר לא עליך כנז״ל.
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-עמ'מא-מב
קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו-מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.
מקוה טהרה בעיר צפרו
השתלשלות המקוה מימים הקדמונים, כפי שציין על זה רב העיר בשנת התק"ן בספרו "אבני שיש" הייתה הטבילה בתוך הנהר הסמוך לשכונת היהודים וזה לשונו : פסק הקדמונים, נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים, ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותה אמת המים העוברת שם, והמקום היה מוקף בגדר של קוצים, והיו הנשים פורסות סדין וטובלות מתחתיו, והבית דין הרשו להם לטבול בכל חצר שהשוקת עוברת בה.עכ"ל
בניית מקוה סמוך לנהר.
בשטר מכר כתב יד בשנת תרל"ב – 1872- שנמצא אצלי, ומסומן באוסף התעודות שלי במספר 270, נזכר בנין מקוה טהרה שהיה כנראה הראשון בקהלה, מתי נבנה לא ידוע, המקוה נבנה בחצר הסמוכה לנהר הנזכר ומימיו היו מתמלאים ישר מן הנהר שבצדו, וזה לשון בשטר הנזכר. האלפוקי הפנימי שבחצר הנקראת בן עדי הוא האלפוקי העמוס מקצתו על הנהר ועל מקוה מים חיים שבחצר הנזכרת והמקוה הנזכר עם בית אחד פנוי שאצל המקוה הנזכרים בחזקת עניי העיר על כן לומר, ויש להניח שהבנין והמקוה הנזכרים שמשו כמקוה קבוע לקהלה אחרי שחוסלה הטבילה בתוך הנהר כבימין הקדמונים, והנשים היו מוכרחות לחצות ברגל את הנהר ולהגיע למקוה שבצדו.
מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.
המקוה הנ"ל שמש כמקוה לקהלה כאמור, עד שהופיע העסקן הציבורי שנשא דגל התורה והיראה הרב הגדול רבי רפאל מאמאן הראשון זצ"ל באמצע המאה החמישית ונלב"ע בשנת התרכ"ג, עם רבנותו שנשא ברמה, היו לזכותו הרבה פעולות צבוריות, ואחת מפעולותיו הרבים למען הקהלה לבנות מקוה טהרה בחדרים מרווחים, ואספקת מים נקיים מתחילת זרימת המים קודם כניסתן לשרותי בתי החצרים. בהשתדלותו הנמרצת, הביא אומנם מעיר פאס להעברת המים בצנורות חרס ממקום רחוק, וסמוך לחדרי המקוה העמיד שורה של ברזי מים שמקלחים יום ולילה לשרותי נשי הקהלה רחיצת כלים וכיוצא המקוה הזה עמד במקום המקוה הראשון שנסגר כליל וכל נשי העיר פנו לטהרתם במקוה החדש הזה. כמו שהזכרנו למקוה החדש הזה כאמור הגיעו מים זכים ונקיים, אך עם זה היו המים קרים כמובן, ובימי החורף שהאקלים היה קר ושלג יורד עד ששטח המים מלמעלה מכוסה בקרח, הטובלות היו צריכות לשבור גלדי הקרח, לרדת ולטבול וכל זה היה במסירות נפש ממש. וכך המשיכו נשי הקהלה הטהורה לאחוז בדרכי אמותיהן הקדושות לטבול מטומאתן בחרוף נפש, עד לדורו שלאבא מארי ז"ל, שאחדות, בפרט הכלות שלא הורגלו, מבנות העיר התחילו להתרחק ממקור מים חיים לחשוב להן בורות נשברים, ובפרט לאלו שהתחנכו בבתי ספר של הממשלה וחברת כי"ח שאכלו עוד מעץ הדעת, ותפקחנה עיניהן, והיה החשש למכשול בועלי נדות וכדומה.
תקנת המקואות להפיג את צנתן.
אבא מארי ז"ל בספרו "ישמח לבב" כתב וזה לשונו הטהור מה מאד היינו נבוכים מצטערים על טבילת הנשים במקוה מים צוננים בזמנינו זה שירדה חולשה לעולם, ונתמעט יראת חטא בעוונותינו הרבים, והנשים שהולכות לטבול במקואות כאלה, לשמע אוזן הם מזלזלים בטבילה ואין עוצרים כדי לעשות הטבילה כהלכתה. ומה גם שהנשים החכמניות אשר בילדי נכרים יספיקו ותפקחנה עיניהן, וכמו זר נחשבת הטבילה אצלן, ותמיד באזנינו שמענו דרכיהם ומעשיהם, ונשמע וימס לבבנו וכו' עכ"ל, ולכן עמד הוא ז"ל ודאג לזה להחם את מי המקוה, וכמו שסיים שם וזה לשונו ולעשות המקוה ממים חמין היינו חוששים לגזירת מרחצאות כמו שכתב , ולפי חומר העניין חשבתי דרכי שלא לחשוש לגזירה זו במקום שיש מכשול גדול כזה להיות בועלי נדות. עד שהאיר ה' את עיני ומצאתי בספר "ארץ החיים" הסכמת רבני חברון וצפת, ומרן בכללם, להתיר לכתחילה לחמם מימי המקוה וכו'….ואז השתדלתי להסיר את המכשלה וכו'….ועשיתי חבית גדולה מאבץ שהייתה משוקעת במקוה ובתוכה סככה של ברזל עומדת על ג' רגלים כג' טפחים סמוך לקרקעתה ובשכבה ההיא קבועה שפופרת גדולה ארוכה יוצא ממעל לפי החבית בדי לשאוב אויר כמפוח לתחת השכבה ומבפנים, סביב לשפופרת הנזכרת מדליקין אש על ידי פחמין וכו'… ותהלות לאל יתברך הצלחתי במעשי וסרה המכשלה לגמרי וכו' עכ"ל.
בנתיים הצליחו עשירי עם לבנות דירות מפוארות בעיר החדשה ובהשפעת רבני העיר כל אחד ייחד בדירתו מקום למקוה טהרה, ומספר המקואות היה כמספר הדירות, וכך נמשך העניין עשרות בשנים, עד שהתחילו בנות העיר לראות בעין רעה ולסלוד מלרדת לתוך בריכת מים כזו שכותליה שחורות ומאפילות על המים.
שיפוץ ותקונים ובניית מקוה עם השקה מימי הגשמים.
ולכן היה מהצורך לבנות מקוה גבוהה מהרצפה וקירות חרסינה, ועם זה הזרמת מים בצנורות מתכת מאספקת המים העירונית , וגם חימום המים מדוד מים חוץ לבנין והבאתו בצנורות , וכדי לצאת מדין מים שאובין היה מהצורך לבנות מקוה של מי גשמים, וכמובן שכל זה כרוך בתקציב גדול.
תכנית כזו הייתה מתרוצצת במוחי בתור מחשבה תחילה, והגעתי למעשה אחרי פטירתו של אבא מארי זצ"ל, שרציתי להנציח שמו על פעולה חשובה כזו, טהרת בנות ישראל שעליה דאג כל ימיו.
בדרשה שלי לשבת פקידת החודש, הבאתי הצעה לפני הציבור, הם יש"ץ נענעו ראשם ובליתם לספר תורה התחילו לתרום לזכרו ז"ל תרומות חשובות, ביניהם היה נמצא כאן המנוח הנדבן רבי יוסף שקרון ז"ל מעיר קזבלנקה שתרם גם הוא סכום חשוב למטרה זו תנצב"ה. אחרי השבת ניגשתי לעבודה, לשיפוץ המקוה טהרה הקיים ולהוציא לפועל את כל התוכנית בעזרתו של יו"ר הועד מר רחמים טובאלי שהקדיש לזה תשומת לב מיוחדת אחרי שחתמתי כערב על ההוצאות, וסידרתי שני מקואות ומקוה של מי גשמים באמצע שישמש לשניהם, ומים קרים וחמים נמשכים לתוכן, ומקלחות עם זרימת אדים חמים לחדרים.
הקירות צופו בחרסינה לבנה והכל היה לתפארת, וזה משך כל נשי העיר באין יוצא מן הכלל לקיים מצוה זו כהלכתה. כמובן שזה היה המקוה הראשון במינו עם השקה ממי גשמים, בכל המדינה כולה, ולכסוי ההוצאות פרסמתי בזמנו חוזר לכל האוהבים והידידים וזה לשונו.
אל אחינו שלומי אמוני ישראל די בכל אתר ואתר !
אנחנו חברי ועד לקהלה היהודית בעיר צפרו מגישים לפני מעלתכם הצעה אחת העומדת לפנינו על הפרק, לרגלי פטירתו של אותו צדיק רבנו מחמד עינינו, ופאר קהלתנו, הרב הגדול סבא דמשפטים וכו' וכמוהר"ר שמעון חיים עובדיה זלה"ה שאישיותו של האדם הגדול הזה, וערך אבדתנו בהסתלקותו, קשה לנו להביעם ולתארם לפני מעלתכם. ונוכל להגיד ביד רמה כי רבנו הנזכר משיירי הרבנות הגדולה בדור שלפנינו, וממנה שאב אומץ ורוחניות איתנה, להקים ולהרים דגל התורה, שעליה הקדיש מיטב חייו, ומלבד גדולתו וקדושתו בתורה, מסר עצמו וכוחו לגזברות לעסקי הציבור בהתמרות נאמנה, הטיף למתנדבים בעם לרחם על אחיהם המדוכאים בעוני ובמחסור, ולא חדל מעבודתו זו עד יומו האחרון בו השיב את נשמתו הטהורה יום ו' אלול תשי"ב זלה"ה.
קהלתינו בכלל מתוך צערם ואבלם על אהובם הנעלה, עלה ברצונם לגלות ולפרסם אהבת מצפון לבם אליו, ולתת לו הכרה נצחית בהגשמת אחת משאיפותיו הדתיות, לבנות ולהקים, מקוה טהרה על פי חוקי ההיגינה שיקרה על שמו הקדוש "מעייני הישועה" למנוחת נפשו בעולם הגמול. הרבה פעמים ביקש לבנות מקוה כזה, שבו תלויה שמירת הטהרה שהיא יסוד קדושת משפחתו עם ישראל בכלל, וחסרון האמצעים היה בעוכרינו שלא הגשמנו אז את רעיונו הקדוש הזה, ורק היום חלה עלינו החובה לתת לו שם לעולם, החלטנו לקיים דברו הטוב וצוואתו הדתית הטהורה והנחוצה.
כמובן שההוצאות יעלו לממדים גדולים שקהילתנו לא תוכל לעמוד בהם, אך ידענו נאמנה כי שמו של רבנו ז"ל היה נערץ בפי הרבה מאחינו אנשי קהלות מרוקו, כאשר העידה הלוית מטתו, מברקים ומכתבי נחמה לרוב מאנשי שם מכל הערים והמקומות, כי על כן ברצוננו לשתף אותם עמנו במפעל כה הכי קדוש כזה, כל ידידיו ומעריציו וכל ידידי הדת והתורה הקדושה.
אחינו היקרים הושיטו יד עוזרת למפעל הגון וקדוש כזה וזכות התורה הקדושה וזכות רבנו הנעלה תגן בעדכם וה' יעזרני ויעזרכם על דבר כבוד שמו אמן.
קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו
בוכוולד בסהרה-אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו
התחנה הבאה שלנו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, היתה העיירה טֶנְדְרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. מכיוון שנותרו לנו הרבה אתרים לבדיקה, לא ציפינו לשהות ארוכה שם. מצאנו עיירה עגומה ותשושה שלעומתה עין בנימתר נראתה שוקקת חיים. החלטנו לבקר קצרות בתחנת הרכבת ולהמשיך הלאה.
מפת רכבות משנות החמישים הראתה שהתחנה נמצאת מזרחית לעיירה, אבל לא ידענו אם העיירה עצמה לא נדדה מאז מערבה. ביקשנו הנחיות משני גברים לבושים־נאה בשדרה הראשית של טנדררה, והם הסבירו לנו שהתחנה נמצאת במרחק עשרה קילומטרים ממזרח לעיירה. אחד מהם שלח נער על אופניים להראות לנו היכן מתחילה הדרך שהוליכה, לדבריו, אל התחנה הישנה. לאחר כמאתיים וחמישים מטר, הצביע הנער על שביל מטושטש שהתפתל סביב גבעה, הורה לי להיצמד לשמאל ונפנף לשלום. מעבר לגבעה לא ראינו דבר חוץ ממדבר של אדמה דחוסה ומלאה חצץ ועקבות ישנים של צמיגים גלמודים. איש לא עבר בדרך הזו זה זמן רב.
כעבור כמה דקות של חרדה, עקיפת סלעים גדולים וחצייה של ואדיות רדודים, התברר לנו שתעינו בדרך. ביצענו סיבוב שלם ולא ראינו דבר מלבד אבנים וחול. פתאום הופיע בראש גבעה טנדר פורר ישן והתקרב אלינו מדרום־מזרח. סימנתי לטנדר לעצור, החלפתי ברכות שלום בערבית עם יושביו ושאלתי אם אנחנו בדרך הנכונה לתחנת הרכבת הישנה של טנדררה. ארבעת הגברים השזופים בתא הנהג ירדו מהטנדר ללחוץ את ידינו. הם הנהנו, הצביעו מזרחה, חזרו אל הטנדר, והמשיכו בדרכם. רק אחרי שעברנו עוד קילומטר או שניים הבנתי שהם היו ככל הנראה ספסרי שוק שחור אלג׳ירים וכי בהיותנו יחידים באמצע שום־מקום שיחק לנו המזל שהם לא שדדו אותנו מכל מה שהיה לנו. אולי הם ראו את ויליאם, אז בן שלוש, מנמנם במושב האחורי.
לא חלף זמן רב והתחלנו לראות כמה מבנים באופק. אחר כך הגענו לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים נטועים לאורך המסילה. כל הבניינים, חוץ מאחד, היו בצד המערבי של הפסים, ופנו מזרחה. במרכז היה בית תחנה מט־לנפול: הגג קרס פנימה והקורות היו תלויות על בלימה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי־גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים המתרוממים לקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים בקדמת הבניינים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. בירכתי המתחם היו מבנים פרימיטיביים יותר, עשויים מאבנים מסותתות בצורה גסה. גם אלה היו מחולקים לתאים קטנים. במרחק מאתיים מטר מדרום לתחנה ניצב בית גדול מעוטר בגמלונים. בכל אשר הלכנו היו שברים של רעפים אדומים, חתומים בשם היצרן ממרסיי, מפוזרים על דרכנו.
בדממה המדברית, במקום שאין בו שום דבר חי נראה לעין, מצאנו את מה שנרשם באטלס השואה של מרטין גילברט בשם ״מחנה עבודת כפייה״ טנדררה. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אבל היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים או של המשגיחים הכמו־צבאיים של הרכבת המרוקנית המזרחית והרכבת הטרנס־סהרית. אפשר שהבתים ״הנאים״ הקרובים למסילה הוקצו לאירופים. בבתי האבן שבירכתיים גרו כנראה השומרים הערבים. האסירים שעבדו שם – יהודים מוורשה, לייפציג, זלצבורג ובוקרשט וכן מספרד וממקומות אחרים – גרו באוהלים.
טנדררה היא האתר השמור ביותר שמצאנו במסענו. על פי ההיסטוריה הרשמית של חברת הרכבות המרוקנית הפתיחה הפורמלית של תחנת טנדררה היתה ב־1945, אבל שלוש שנים לפני כן היה שם מחנה עבודת כפייה. הרוחות כבר שטפו את כל הגרפיטי מהקירות ופיזרו שברי רעפים וזכוכית על פני השטח, אבל היסודות של הבניינים נותרו איתנים. נראה היה כאילו ניסה המדבר לטהר את האתר, אבל שורשי המחנה שהעמיקו להינעץ בסלע ובחצץ סירבו להתעופף עם הרוח.
נספח: אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו
להלן רשימה מקיפה של אתרי מחנות עבודת כפייה גרמניים, צרפתיים ואיטלקיים בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. נכללים בה 93 מחנות שמשרד האוצר הגרמני כבר הכיר בהם ו־11 מחנות שוועידת התביעות ממשיכה לדרוש הכרה בהם. בדיונים שנערכו ב־2002 קיבלה על עצמה גרמניה את האחריות ליהודים שנכלאו בשישה מחנות בלוב: סירי עזאז, בוג בוג, ג׳אדו, ר׳ריאן, ג׳פרן וטיגרינה.
תוניסיה
אל־גטאר – לה־כף – אנפינדוויל – בוצ׳ה – בורג׳ פרג׳ – ביזרט – ביר מכרגה – ג׳ביביניה – ג׳בל־שמבי – גובלאט – ג׳וגאר – ג׳לולה – ג׳פנה – גפצה גאר – דימרג־פרתיה – דריג׳ה, וד דריג׳ה – זג׳ואן(זר׳וראן) – כפ סרט – מאטר – מאסיקו – מאעה־אביוד – מוחמדיה – מישו – סאואף – סאף־סאף – סביחה – סדג׳ננה סוס(ארדן או פיק, ארדן דה פיק) – סידי־אחמד גאר(סידי אחמד) – סן מרי דו זיט – עין־זמיט – צפאקץ קאטאש־באיה – קונדאס (קונדאר) – קסאר־טיר – קצרין – רוסיניול – שיילוס
אלג׳יריה
אבדאלה, אבאדלה – אל־גר, אל גרה – אל־עריכה – אל־ערישה; אל ערישה – בדו – בוגארי, בוגאר בוסואט, בוסואט – בן־שיקאו – בני עאבס – ברואר׳יה – בשאר, קולון בשאר – ג׳בל פלטן – ג׳לפה – ג׳ניאן בו־רזג, ג׳נין־בוארג׳ – ג׳ריוויל חג׳ראת מגיל – הנשלה – לאגואט – לה קרדר – מאגנטה מרידיג׳ה, אל מריג׳ – משריה סעידה – עין־צפרא – פור קפרלי – קארנו קד־ג׳רח, – קד ג׳ר – קוארגלה* – קונסטנטין קנאדזאן, קנאדסה – קראמפאס – קראמפל – קרסאס* -רזאלין, רליזאן‘ – שראגאס – שרשל
מרוקו
אגדז – איט עמאר(ביי קד זם) – אין־פוט(אים פוט; אין פור אימפוט) – אל קריב(אל קריט) – ארפוד – בו דניב(בודניב) – בו ערפה(בור עפרה; באוערפה) – ברגנט – ג׳ראדה – ד׳ימוזר* – וד אקרוח(אורד אקטש; וד אנקרה) – וד זם – וד מונוד; מונוד* – טאמאנאר – מוליי בו עזה* – מידלי* – מיסוד – מנגוב – סחיראט סטאט(סטטאט) – סירי אל עיאשי(עיאשי ביי אזמור) עזמור(סידי־אל־עיאשי) – עין־אל־אוראק (עין אל אוזאק; עין אל־קאראק) – עין גונפונדה – פום דפלה(פום אל פלח) – פקיח בן סאלח – קאנאדאסה, קנדאסה קאסבאח טדלה* – קזבלנקה – טנדררה (טנדררה; טנדארה)
*מחנות שמשרד האוצר הגרמני נתבע להכיר בהם, 18 בינואר 2006.
נספח זה מבוסס על http://www.claimscon.org/forms/N_Africa.pdf 31 במאי 2006.
בין צלב הקרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף
בוכוולד בסהרה-עמ'93-91
אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו עמ' 259-257
שרשים-יהדות, מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
האם היהודיה
אשה יהודיה מיניקה תינוק, מנענעת ברגלה את העריסה של התינוק השני, ומסביבה שני ילדים נוספים. כן נראים חתול ואביזרי המטבח: המדוכה, המפוח, קרש הכביסה וכר… אשה נאה נחשבת בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן, ואם למספר רב ככל האפשר של ילדים, זכרים בפרט.
LA MERE JUIVE
Le tableau représente une mère allaitant son bébé, tout en balançant du pied le berceau d’un second bébé, et autour deux autres enfants en bas âge. On voit aussi un chat et des ustensiles de cuisine: le soufflet, le mortier, la planche à laver, le tamis…
Le canon de la beauté traditionnelle: de l’embonpoint, un double menton, le teint clair, la bonne santé, les fossettes et la …fertilité: avoir beaucoup d’enfants — surtout des garçons!
THE JEWISH MOTHER
A Jewish woman is nursing her child, rocking the cradle of a second child with her foot, and around her are more children. We also see a cat and kitchen utensils; the pestles, the mortar, the bellows, the washboard, and so on… a beautiful woman is considered one with a double chin, clear complexion, full bodied, and with a beauty spot, and the mother of as many children as possible, expecially male.
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
جابوا الخبر من ابو زعبل ، ان العجايز تحبل
גַאבּוּ־(א)לְח׳בּר מִן אבּו־זַעְבַּל, אַן־(א)לְעַגַאִיז תִחְבַּל.
העבירו ידיעה מאבו־זעבל, שהזקנות החלו להרות.
אבו־זעבל = כפר ליד קהיר.
נאמר על ידיעה כוזבת, שאין לה שחר.
לא מינה ולא מקצתה! (מארמית: לא כולה ולא מקצתה. סוטה ה׳).
לא דובים ולא יער (סוטה מ״ז).
לתלות בוּקי סְריקי(מארמית: לתלות במאן דהוא בקבוקים ריקים. בבא בתרא ז׳).
לא היה ולא נברא! (בבא בתרא ט״ו).
השקר המוגזם: הבקבוק נשבר, והשמן (שהיה בו) נשאר תלוי ונשמר (חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו).
إذا كنت كذوب ، فكن ذكور
אִדַ׳א כֻּנְת כַּד׳וּבּ, פַכֻּן דַ'׳כּור.
על השקרן, בזיכרון טוב להיות ניחן.
שקרן חייב להיות בעל זיכרון טוב, כדי שיזכור את כל אשר אמר קודם לכן.
إلساكت في الحق ، زي الناطق في الباطل
אִ(ל)סאכּת פי־(א)לחק זַיִ־(אל)נַאטֵק פי־(א)לְבַּאטֵל.
השותק על אי הצדק, כמוהו כאומר דבר שקר.
אסור לעבור בשתיקה על דברי עוולה.
המצדיק שקר, כמוהו הוא שקר (ראב״ע, ערוגת החכמה ופרדס המזימה).
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
סיפור מות יעקב ויוסף, עליהם חשלום-סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן
סיפור מות יעקב ויוסף, עליהם חשלום
אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה ביקש המלך רַיַּאן בן אלוַליד מיוסף שיכניס אליו את אביו. ניגש יוסף אל אביו וסיפר לו את הדבר. אמר יעקב: ״הנני נענה לך בכל אשר תחפץ״. הלך יעקב ונכנס אל המלך. הושיבו המלך לצדו ואמר לו: ״בן כמה אתה, אדוני?״. אמר לו: ״בן מאה וארבעים שנה״. אמר לו עַארִים משבט עַאד: ״אתה משקר, אדוני״. כעסו יעקב וילדיו על כך, ויעקב קילל את עארים, אשר נפל ארצה, ולשונו נאלמה עד כי לא יכול לדבר. התעצב המלך על כך ואמר ליוסף: ״הן יודע אתה כי עארים מכיר את תולדות הקדמונים, לרבות מלחמותיהם ואילנות היוחסין שלהם, והנה עשה בו אביך את אשר אתה רואה; בקש נא ממנו כי ישיב אותו לאיתנו״. אז אמר יוסף: ״הוי מלכי, הוא הרי האשים את אבי בדבר שקר״. אך יעקב התפלל לאלוהים, ואלוהים השיב לו את כושר הדיבור כמקודם. אז אמר עארים: ״הוי נביא אלוהים! חי אלוהים כי לא האשמתי אותך בדבר שקר, אלא סבור הייתי כי יצחק בן אברהם אתה״.
גר יעקב בארץ מצרים ארבעים שנה, שמח וטוב לב. לאחריהן נגלה אליו אלוהים לאמור: ״הנה קצך קרב ובא, יעקב; לך־לך אפוא מארץ מצרים אל מקום קברי אבותיך למען תמות שם״. קרא יעקב ליוסף ואמר לו: ״הוי בני, הנה הודיעני אלוהים כי קצי קרב, וציווני ללכת אל ארץ אבותיי; יוצא אני אפוא ללכת שמה ומבקש ממך, בני, שבהתקרב קצך לא תבחר את ארץ מצרים למקום קבורת עצמותיך״. אחר כך הלכו הוא ובני ביתו בדרכם אל ארץ כנען. בהגיעו אל מקום קבריהם של אברהם ושל יצחק, ראה מלאכים שנאספו סביב קבר כרוי. אמר להם: ״למי נועד קבר זה?״. אמרו: ״לעובד אלוהים הנכבד בעיני ריבונו״. נשא יעקב את עיניו אל הקבר וראה בו אנשים יפי תואר עומדים על בימות נישאות. אמר: ״מי אלה העומדים על הבימות?״. אמרו: אברהם״. עמד יעקב להיכנס ביניהם ולדרוש בשלומם, אך המלאכים אמרו לו: ״לא ייכנס שמה אלא מי ששתה מכוס זו״. הגיש לו מלאך המוות כוס, שתה ממנה ונפל ארצה מת. רחצוהו המלאכים, הלבישוהו בתכריכים מגן עדן, התפללו עליו וטמנוהו בצד קבר אביו יצחק, וכך נמצאים ארבעה קברים במקום אחד: קבר אברהם, קבר שרה, קבר יצחק וקבר יעקב. אחר הדברים האלה שבו אחי יוסף אליו, וכאשר סיפרו לו על מות אביו התעצב עצב רב.
יש אומרים כי איש לא הביע משאלה למות פרט ליוסף. אז נגלה אליו אלוהים לאמור: ״עוד שישים שנה נותרו לך לחיות, ואם תשלים אותן – אספח אותך אל קהל הצדיקים; קרא אפוא לתושבי מצרים להאמין באלוהים!״. לא חדל יוסף להטיף לתושבי מצרים להאמין באלוהים, עד שהאמינו בו רבים, אולם אחרים התלוננו על כך בפני מלכם, ריאן. קרא המלך ליוסף ואמר לו: ״אדון אדיר, הן יודע אתה כי תושבי מצרים אהבוך אהבה עזה, אולם עתה מגנים הם אותך על קריאתך להם להצטרף לאסלאם״. אמר לו יוסף: ״אכן הגיע לאוזניי הדבר שהזכרת, ולפיכך יוצא אני מארצך עם בני ביתי״.
אמר [המסרן]: נסע יוסף ממצרים עם בני ביתו ועם אנשיו, והתיישב במקום אשר בו התיישב אביו. הוא חפר לו נהר המסתעף מהנילוס, ושמו נקרא נהר ״אַלְפַיּוּם״, ומשני צדי הנהר בנה בניינים והקים שתי ערים שלהן קרא ״שני המקומות הקדושים״. יוסף נהג בבני עמו כמנהג הנביאים, עד שהזקין ובא בימים. אז ציווה את בנו אפרים להנהיג את עמו כהלכה ולהילחם בתושבי מצרים מלחמת מצווה למען ילכו בדרכי אלוהים.
הערות המתרגמת: אַלְפַיּוּם זהו שמו של מחוז עתיק יומין במזרח המדבר המערבי של מצרים. גאוגרפית הוא מהווה שקע המופרד מעמק הנילוס על ידי רכס שבו יש פתח טבעי ותעלה מהנילוס המשמשת להשקיית השקע ונקראת בשם ״בַּחְר אליוּסֻף״, דהיינו: ים יוסף. לפרטים ראו כץ ושצ׳ופק, פיום־אל. שם התעלה ניתן לה כנראה על רקע האגדה שלפנינו, ובייחוד על רקע המשכה המובא להלן, אשר לפיו היה מקום קבורתו של יוסף בנילוס עצמו, ובתקופת משה הועבר ארונו לכנען. השוו לאגדות היהדות כמפורט במהדורה, הערה 192.
הקדושים״. בערבית: אלחַרַמַין. זהו כינויָן של שתי הערים הקדושות ביותר לאסלאם – מכה ומדינה. בסיפורנו יוסף משמש מעין תקדים סמלי למוחמד, שהרי שתי ערים אלה קשורות בתולדותיו של מוחמר: באחת נולד ובה החל בבשורתו, ואל האחרת היגר ובה ביסס אותה. לכך רומז כנראה גם האמור בסוף הפסקה הקודמת בסיפורנו, דהיינו: כמו מוחמר, כך גם יוסף לא התקבל כנביא בעירו ולכן נאלץ להגר למקום אחר. על פרשת ההגירה (הג׳רה) בחיי מוחמר ראו למנס, פרק ב בכללו, ובייחוד שם, עט׳ 22; לצרוס־יפה, פרקים, עמ׳ 52-51; קוק, עט׳ 26־27. ע"כ
אחר זאת מת יוסף, והמסרן אמר כי זֻלַיְחַ׳א מתה עוד לפניו. נקבר יוסף בצד הנהר הסמוך למדבר, ואלוהים הפריח את הצד ההוא בעוד שבצדו האחר, בארץ מצרים, פגעה בצורת. אז שלח המלך בקשה אל אפרים שיעביר את קבר אביו אל הצד המצרי, כדי שיתברכו בו. הוא עשה כן, ואז פרח אותו צד בעוד הצד האחר חרב. הדבר הכביד עליהם עד מאוד, ואז העבירו את הקבר לאמצע הנהר ושתי גדותיו פרחו. נותר יוסף קבור שם עד ששלח אלוהים את משה [כנביא] וציווה עליו לשאת את ארונו של יוסף עמו. אך הוא לא ידע היכן מקום הארון, עד שסרח בת אשר בן יעקב הובילה אותו אליו. אז הוציא את הארון, נשאו עמו וטמן אותו בצד קבר יעקב עליו השלום.
הערת המתרגמת: השוו לגרסות האגדה היהודית אצל גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ג, עט׳ 98-96. בעניין מקום קברו של יוסף יש לשים לב לסתירה שאצל כסאאי: בפסקה קודמת ציין כי במקום אחד יש ארבעה קברים בלבד – של אברהם, של יצחק, של שרה ושל יעקב(רומז כנראה למערת המכפלה בחברון) – ואילו כאן הוא מוסיף לאותו מקום את קבר יוסף (ובמקום אחר גם את קבר דוד, ראו מהדורה, סוף הסיפור על מות דוד). בעניין יוסף, אפשר שסתירה זו משקפת את ניגודי הדעות שבין גרסות האגדה היהודית הנ״ל: שכם או חברון, ועל כך ראו גינצבורג, אגדות היהודים, שם, עמ׳ 98, בהקשר להערה 443, ופירוט מקורותיה בעמ׳ 247. לניתוח התפתחותן של גרסות אלה ראו היינימן יוסף, אגדות, פרק שלישי, עט׳ 63-49. בעניין סרח בת אשר אציין, כי בגרסת כסאאי מופיע שמה כשם ערבי: סַארִח בִּנְת בַּשִׁיר.
אמר וַהְבּ: אלוהים לא שלח נביא בלא שסיפר לו את סיפור יוסף כפי שסיפר אותו לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום. ואבן עבאס אמר: אנשי התורה היו מסתירים את סורת יוסף, וכאשר שלח אלוהים את מוחמר, עליו התפילה והשלום, כנביא, באו אליו היהודים, ובהם עבד אללה בן סלאם ורבים מה״חברים״, ואמרו: ״הוי מוחמר, אם אמנם נביא אתה, ספר לנו את סיפור יוסף ואחיו״. החל [מוחמר] קורא אותו לפניהם, והיה מרים את קולו ומוריד אותו חליפות. אז בכו היהודים ואמרו: ״אכן, למוחמד ניתנו פרטים רבים יותר על סיפור יוסף ואחיו מאלה המובאים בתורה״. כן אמרו: ״מאין לך סיפור זה, מוחמר? שהרי אנו מסתירים את הסורה הזאת!״. אמר הנביא: ״אלוהים הוריד אותה אליי ממרומים״. אמרו לו: ״אמת דיברת, מוחמר״. ויש אומרים כי היהודים נוהגים היו לכתוב את סורת יוסף במי זהב על לוחות של כסף, והיו תולים אותם בבתי קרבנותיהם מפאת רום מעמדה.
בערבית: מה״חברים״, אלאַחְבַּאר, כינוי שניתן לחכמי היהודים ומופיע בכמה מקומות בקוראן, למשל בסורה 34,9. שמו של אחד המסרנים הבולטים בספרנו, המומר כַּעְבּ אלאַחְבַאר (ראו גם הקדמה, הערה 16; מהדורה, הערה 4) רומז למוצאו מקרב היהודים ולהשתייכותו לחכמיהם.
אגדה זו משקפת את תאוריית הסילוף (תַחְרִיף) האסלאמית, ולפיה סילפו היהודים את כתבי הקודש שלהם בצורות שונות, בין השאר על ידי הסתרת דברים שניתנו להם מאת אלוהים עד שהתבררו לאשורם עם הופעת האסלאם. לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף: הקדמה, הערה 8; השוו מהדורה, הערה 253 והקשרה. בגרסת כִּסאַאי כאן היהודים מתוארים כמי שהסתירו את ״הסורה הזאת״, דהיינו: את סיפור יוסף בנוסחו הקוראני ממש, ויתרה מזו: כפי שנראה בהמשך, בהקשר של מהדורה, הערה 195, זהו הנוסח שמפאת כבודו נתלה במקומות הפולחן של היהודים.
לפנינו השתקפות האגדה הערבית העתיקה על המֻעַלַּקַאת – קבוצת השירים ה״תלויים״ מהתקופה הטרום־אסלאמית. מדובר בשירים מעולים ויקרי ערך, אשר סברו כי עקב חשיבותם הם נכתבו באותיות זהב על בדים יקרים ונתלו בכַּעְבַּה. לפרטים ראו ניקולסון, ספרות, עמ׳ 86־87. דהיינו: לא רק תופעות מתרבות האסלאם, אלא גם תופעות המיוחסות לתרבות הערבית הטרום אסלאמית, מושלכות על סיפורי הנביאים, ובמקרה זה על יחס היהודים כלפי סיפורי נביאיהם.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן- עמ' 244-240
"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד- תקנות קהילה
מלאכות
רוב היהודים עסקו במלאכות, אולם הם עסקו גם בשיווק תוצרתם, והיו שנדדו לשם כך בין יישובים. האומנים עבדו לבדם או עם שותפים או שכרו פועלים וחניכים. לפי נתונים שהגיעו לכי״ח ב־1894 היו במוגאדור 225 אומנים, מהם 105 סנדלרים ויצרנים של נעלי בית ונעליים מסוגים שונים, גם בסגנון אירופי, 25 חייטים, 22 צורפים; במכנאס היו שליש מהיהודים אומנים, מהם 100 רצענים, 60 צורפים ו־50 חייטים; בצפרו היו כ־40 רצענים, עשרה אומני בדיל ועשרה עוזריהם, וארבעה חרשי ברזל.
יהודים עסקו בייצור יין ומזון לא רק מטעמי שמירה על הכשרות, אלא גם בעבור נוצרים ומוסלמים. בגלל האיסור הדתי לשתות יין קנו המוסלמים בהסתר יין מן היהודים. הממשל הוציא מדי פעם פקודות האוסרות על מכירת משקאות חריפים למוסלמים, אך יהודים הפרו אותן, נענשו וחזרו לסורם. ייצור היין סיכן את הקהילה כולה, ולכן תוקנו תקנות האוסרות למכור יין למשומד ולמוסלמי, אך הן לא נשמרו, בגלל הפיתוי הכלכלי. בתקנה כזו, שתוקנה במכנאס ב־1807, מצוין שבעבר כבר תוקנה התקנה. ב־1812 נמצא מוסלמי שיכור; הוא נאסר ובחקירתו אמר כי שני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. החזנים נאסרו והנגיד נאלץ להתערב כדי לשחררם. רבי יעקב בירדוגו ממכנאס כתב בשנת 1825: ״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו והיה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה ב״ד [לבית הדין] י״צ [ישמרם צורם] וליחידי הקהל.״(בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן מה.)
בערים פאס, דמנאת ודבדו עיבדו יהודים עורות של שוורים, פרות, עגלים ועזים, שגודלו במיוחד לצורך מלאכת עיבוד העורות. העור המשובח ביותר, האדום, יוצר בפאס. חלק מהעורות שימש לייצור נעליים וסנדלים שנמכרו בשווקים ברחבי מרוקו ומחוץ לה.
צורפות וטיפול במתכות עדינות היא מלאכה מסורתית שעברה משך דורות מאב לבן. במקצוע זה עסקו גם חכמים למחייתם, כדי שלא ייאלצו להיתמך על ידי הקופה הציבורית. המקצוע כלל מלאכות שחייבו התמחות: טיפול בחומר הגולמי, רידוד חוטי זהב וכסף, הכנת חוטים מוזהבים. על שם מלאכה זו נקרא שמה של משפחת כוהנים, סקלי(מערבית: צקל – הבריק, ליטש, צקיל – מלוטש). הצורפים ייצרו תחרות זהב ששילבו צורות גיאומטריות ופיגורטיביות, כגון יד, פרחים, ציפורים, שמש וכוכבים, ועסקו גם בשיבוץ אבנים טובות ומרגליות בתכשיטים. תכשיטי זהב וכסף היו מבוקשים כמתנות לחתונות, ושמלות ונעליים שנועדו לחתונות ולאירועים חגיגיים היו מעוטרות בחוטי זהב. נזמים, אצעדות, טבעות ותכשיטים נוספים נשמרו כנכס אישי למקרה של משבר כלכלי, להבטחת קיומן של הנשים. הצורפים עיצבו תפוחי כסף לספרי תורה, ומכרו אותם לקונים פרטיים וכן לבני מרום הארץ ולממשל. כל סולטאן חדש שהוכתר נהג להזמין חותמת מצורפים יהודים. תוצרתם נמכרה לסוחרים או על ידי כרוז בשוק הצורפים. נאסר על יצוא כסף או זהב אל מחוץ לגבולות הארץ.
הצורפות קשורה גם לטביעת מטבעות, אשר לפי מסורת רבת שנים (גם בארצות מוסלמיות אחרות) הייתה במידה רבה בידי יהודים. היהודים רכשו את הזיכיון לעסוק בטביעת המטבעות מידי הסולטאן¡ לעתים הנגיד או ״טובי הקהל״ היו מחכירים את הביצוע למומחים.
בעלי מלאכה יהודים – צורפים, חייטים, רצענים וסופרים – היו מאורגנים באגודות, גילדות, שנקראו ״חברות״, למרות שלרוב לא הייתה מניעה שיהודים יצטרפו לגילדות של מוסלמים. ואכן, ב־1810 היו בסאלה 162 חברים בגילדה, מתוכם עשרים יהודים. בראש החברה עמד ״אמין״, שנבחר על ידי החברים. הוא קבע את תנאי העבודה ואת גובה השכר והמסים לשלטונות. מטרותיה של החברה היו כלכליות, אך גם חברתיות־דתיות: הגנה על האינטרסים של חבריה, מניעת תחרות והסגת גבול, עזרה הדדית במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים, תפילה ולימוד משותפים. הממונה מטעם השלטון על הגילדות היה המֻחְתַסִבּ, שהיה המפקח על השווקים. על פי המסורת התלמודית התירו חכמי מרוקו את פעולתן של חברות שפעלו על פי כללים שוויוניים, כלומר ההחלטות חייבו את כל החברים כאשר התקבלו על דעת כולם. לפי תשובתו של הרב יוסף בירדוגו ממכנאס, ״תקנתם תקנה כבני העיר בתנאי שיהיו כל בני האומנות כולם שוים בתקנה זו, ואם אחד לא קיבל עליו, אינם יכולים לכופו לקבל התקנה״(בירדוגו, סימן רלד). ברור שקשה לבצע החלטה מעין זו. חכמים אחרים תבעו שאת החלטת החברה יאשר חכם שאינו מעורב בשיקולים האישיים והכלכליים של החברים. נציגי האומנים, שידעו בדרך כלל כמה השתכר אומן במשך השנה, יוצגו בוועדות ההערכה למסים המוטלים על חברי הקהל.
ההנחה הייתה כי אומנים של עיר מסוימת ימנעו מאומני עיר אחרת להתחרות בהם ולמכור את תוצרתם במחיר נמוך יותר. הצורפים של רבאט וסאלה עמדו לדין בפני הרב רפאל אנקאווא, בעקבות תלונתם של צורפי רבאט כי צורף מסאלה מוכר בעירם במחיר נמוך יותר באמצעות סרסור (מתווך). החכם פסק שיש למנוע את פעולתו מפני שהוא מקפח את פרנסת האומנים המקומיים. החכמים נטו לשמור על זכות החזקה ובכך מנעו תחרות. כך היה ב־1809, כשפועלים שהועסקו על ידי הצורפים בפאס ניסו להתארגן ולהקים שותפות כדי להתחרות באומנים. חכמי פאס שללו, בתשובה לשאלה שנשלחה אליהם, את זכותם להתארגן, מפני שהדבר עלול להזיק לאינטרסים של מעסיקיהם האומנים ובכך הם מקפחים את פרנסתם של אחרים.
המלאה של קזבלנקה, 1909
תיאורו של א' סאגס, מורה כבית ספר של כי״ח, 1909
מקומו של ה״מלאח״ הוא בדרום מערב קזבלאנקה. צפיפות האוכלוסין בו גדולה הרבה מעבר לזו שביתר תלקי העיר.ציבורי מבנים חסרי צורה והטרוגניים בניגוד משווע לחוקי ההרמוניה האלמנטאריים, סבך ללא מוצא של רחובות צרים ומפותלים, מכותרים וחרושי תלמים, מלכודות מוות של ממש לזרים המרהיבים עוז להסתובב בהם, בייחוד בלילות חשוכים – כזה הוא הרובע היהודי, הנחלק בעצמו לשני חלקים שונים ונבדלים בבירור האחד ממשנהו: ה״מלאח״ של האריסטוקראטיה היהודית, אשר למרות היותו מזוהם אף הוא, מצויים בו לפחות בתי מגורים מרווחים, הגם שמוזנחים; חלקו השני של הרובע הוא ח״בחירה״ [BHIRA], שמראהו כמראח מאהל פשוט בשולי העיר, על שום בקתות העץ, שרוחשת בהן אוכלוסייה מנוונת של איכרים זעירים קשי-יום, אשר כל רכושם הוא פרה חולבת אחת או שתיים. אין להם רפתות; הרחובות מכוסים לגמרי בשכבה עבה של רפש ורקבובית. ושם, במדמנה הקטלנית הזו, באווירה הספוגה ריחות מבחילים, שם נולדים, נמקים באפס מעשה ומתים מאות מבני עמנו.
האיסור שחל על היהודים לגור מחוץ לתחומי ה״מלאח״ איננו קיים עוד, מאז התיר להם המפקד מאנז'ן [מפקד הכוחות הצרפתיים באזור] להתגורר בכל מקום בעיר. משפחות אחדות, העשירות ביותר, כמובן, עשו שימוש נרחב בהיתר זה; אך למרות ההגירה הזו, ה״מלאח״ עודנו מקום המגורים של חלק הארי של האוכלוסייה היהודית.
א' סאגס,ארסון ס״ח.
חדריג, עמי 140.
"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד– תקנות קהילה
פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-
יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־ 3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.
לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.
אשר לצורות וסמלים הרי צורת היד היא הרווחת ביותר ועליה כבר דובר לעיל. אחריה יש למנות במגינים מפני עין הרעה את הסהר, הצלב, הקרן, הפרסה, הלב וכל חפץ נוצץ, וכן צורות גיאומטריות כגון המשולש, הריבוע, העיגול, המעוין. זעיר שם מופיע גם המפתח.
מן הצורות הצמחיות אנחנו מוצאים שושניות, לעתים במערך של 5 עלים. בין בעלי־החיים תופש הדג את המקום הראשון, אחריו בא הנחש. הצב נדיר אבל משמעותי וכן העקרב. הציפור והסלמנדרה נחשבות סמלים יהודיים — קביעה שצריכה ביסוס.
ולפירוטם של הדברים: ערכו המאגי של הסהר(הלאל בערבית) קשור בין השאר בפאזות של הירח, היינו הוא מסמל את התחייה, הגדילה וההתחדשות, משמעויות שנשתמרו במילים ׳חודש׳ ו׳מולד׳ בעברית, croissant/crescent בלועזית. כן נחשב כסמל של עוז ועצמה ויוקרה. שתי קרניו של הסהר מתפרשות כקרניים טובות לנגח בהן את העין הרעה. הירח/ הסהר הנו גם סגולה לפריון הגבר, בשל דמיון שתי הקרניים לאבר הזכרות. האמונה בכוחו המאגי של הסהר/הירח קדומה, כמובן, מן האסלאם. היא ממלאת תפקיד נכבד בפולחן הפאגאני של האלה ארטימיס/דיאנה. במגרב הסהר מופיע על מצבות פוניות של האלה תאנית פני בעל וכן על מצבות רבות באלג׳יריה. באסלאם נודעת לו חשיבות יתרה באשר הופעתו קובעת את תחילתו ואת סיומו של צום חודש רמדאן. הוא מופיע על מטבעות ובאמנות בראשית ממלכת האסלאם. במאה הי״ד הוא מתנוסס על דגלים מארוקניים ובמאה הי״ט העות׳מאנים קובעים אותו כסמל רשמי של ממלכתם ושל האסלאם בכלל (לעומת הצלב, סמל הנצרות), המתבטא בהצבתו על כיפות של מסגדים. סבורים כי היתה זו השפעת התורכים שהעניקה לסהר את תפוצתו הרבה בתכשיטנות האלג׳ירית והמגרבית בכלל,, בה הוא מופיע כאלמנט שני אחרי היד, בין סגור (או כמעט) ובין פתוח.
הצלב כסמל וכיסוד קישוטי מופיע במקומות שונים בתכשיטנות המגרביתי" (ראה תמונות 1, 2), צורותיו שונות: הצלב הלאטיני, הצלב היווני ומה שקרוי ׳הצלב של אגאדיס׳(Agadis), עיר בסהרה הדרומית־מזרחית, צורה יוצאת־דופן זו בין צורות הצלבים המוכרים לנו רווחת בקרב התוארג." משמעותו המאגית של הצלב במגרב נעוצה בין השאר באמונה שארבע זרועותיו יש בכוחן לפזר את פגיעת העין הרעה לארבע רוחות השמים. ראיה לכך שמשמעות זו עדיין רווחת בין אנשי המגרב מביאה שאמפו בחיבורה על היד. מובא שם צילום של צלב לאטיני גדול, עטוף שחורים, שהוצב בידי פועלי בניין מוסלמים לפני אתר בנייה בתוגורת (בסהרה הצפונית המזרחית). מעל נקודת־ההצטלבות של צלב זה מצוייר דיוקן של אדם ועל שתי זרועות הצלב פזורים שברי ראי. בנקודת־ההצטלבות תלויה ׳יד של פאטמה׳ בצורת כפפה רגילה ממולאה חול. לפנינו איפוא דוגמה מרשימה לצירוף של שלושה יסודות מאגיים: צלב, ראי ויד. הראי חשוב כיוון שהוא מחזיר את פגיעת העין הרעה למקורה. ולפיכך ראי ושברי ראי מופיעים בהקשרים שונים בתכשיטנות המגרבית. העובדה שהתרכובת המאגית הזו היא מעשה ידי מוסלמים והם הציבוה במקום בולט מלמדת כי בתודעה האסלאמית במגרב אין הצלב המצוי נתפש תמיד ובכל אתר כסמל נוצרי דווקא.
מן הצורות הגיאומטריות אולי המצוי ביותר בתכשיטנות במגרב הנו המשולש. הוא מופיע בדגמים שונים, הן כפשוטו או עם נקודה או עיגול בתוכו(ואזי נתפרש כדימוי לעין), והן כשני משולשים המונחים זה על גבי זה במהופך, ואזי המיבנה הופך לכוכב, למגן דוד היהודי ול׳חותם שלמה׳ (ח׳אתם סלימאן) האסלאמי, בעל חמש הקרניים, והן כמעויין. שימושו הבולט ביותר הוא באבזמים המארוקניים והקביליים הגדולים וכיסוד קישוטי קבוע באריגים הברבריים.
בין הסמלים השאולים מעולם בעלי־החיים כבר הזכרנו את הדג, הנחשב כמביא עושר, שגשוג ופריון. הדג הוא אולי הסמל המצוי ביותר בתכשיטנות אחרי היד ומופיע (בפרט כתליון של ענק) בגדלים שונים ובמידות שונות של סיגנון. דגי מעיינות מסויימים נחשבים כקדושים ואין לגעת בהם. נוהגים לצייר דגים על שידות נישואין ועל כלי חרס. כידוע הדג נחשב כסמל נוצרי ושמו ביוונית — ichthys — נתפרש כראשי־תיבות של ישו. הנחש עורר מאז ומתמיד את דמיונם של הבריות, אין תימה אפוא שאף דמותו (ראש וגוף) תופשת מקום בולט בתכשיטנות המגרבית, במיוחד כסוגרים של צמידים ובעגילים. זעיר שם אנו מוצאים גם עקרב כאלמנט קישוטי מישני, צמוד לתליון או לענק. הצב מופיע לפעמים כחיה מוגנת ובעלת סגולה מאגית בבריכות מקודשות למרבוטים שונים. דוגמה נדירה של דמות סלמנדרה כיסוד קישוטי־מאגי משמש תכשיט ממראכש. בתוך כף־יד מסוגננת, שכל אצבעותיה צמודות זו לזו, מופיעה סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר אל הכף. כאמור, יש חושבים שחיה זו היא סמל יהודי(ראה תמונה). אכן נזכרת הסלמנדרה בתלמוד (חגיגה כז ע״א וסנהדרין סג ע״ב), במדרש תנחומא, בספר הזוהר(שמות ריא ע״ב), אצל רש״י(חולין קכז ע״א) ובספר חסידים. התכונה העיקרית המיוחסת לה בכל המקורות הללו היא היותה שרץ אגדי שנברא מן האש, ונראה כי אין האש שולטת בו.
מן הראוי להצביע לבסוף על התפקיד המרכזי שממלאים שני יסודות קישוטיים בתכשיטנות הנשיית המגרבית: האבזם והשרשרת. הראשון, שעיקר תפקידו להצמיד קצות מלבוש זה לזה, מורכב מטבעת פתוחה, שקצותיה דמויים ראשי נחשים, והסיכה מוצמדת אליה, אשר חודה מזדקר מפתח הטבעת, וראשה מתרחב לעתים לממדים גדולים ומהוה תשתית ליסודות קישוט שונים. השרשרת משמשת מעין ׳קורת קישור׳ ומחברת את היסודות הקישוטיים השונים למערך אדריכלי סימטרי. דומה כי אבזמי שרשרת כשלעצמם בדרך כלל נטולים משמעות מאגית־דתית, אך הם משמשים מאחזים ליסודות מאגיים ושאינם מאגיים כאחת.
פעמים 11 – יסודות מאגיים בתכשיטנות המוגרבית-פסח שנער-
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-אירועי הכלולות-החתונה
מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט
במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.
חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.
׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.
עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.
השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!
אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.
צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה
זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ
אשיר לכבוד חתנים
כתובת: פיוט לכבוד חתנים. נעם(לחן): אפתח פי בשיר מזמור. סימן(חתימה): אני
יחייא אדהאן חזק.
ייעוד: פיוט לשבת חתן הנאמר לפני ׳ברוך שאמר׳ הנרמז בבית לפני האחרון.
מיועד לחתנים: מכלוף בן המחבר וקרובו יחיא בן שטרית.
מקור: ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עט׳ עו.
מבוא לשיר: השיר פותח בייעודו לכבוד החתנים, שהמשורר שמח לראותם בתוך משתה חופתם. בחלקו הראשון של השיר — איחולים לחתנים, שיזכו לברכת ה' לחיים נעימים וטובים, לבנים ולבני בנים הגונים, ויחד עם ישראל יזכו לראות את פני המשיח. בחלקו השני מזכיר המשורר את שמות החתנים: הראשון הוא קרובו יחייא בן שטרית, שהמשורר פונה לה' שיזכור את בריתו למענו, רמז לברכת הזרע, והשני — בנו מכלוף הקרוי על שם אבי המשורר הזוכה לברכת בני ומזוני. הבית לפני האחרון ׳יפרח בטוב מאמר / כתמר / לשם ברוך שאמר׳ אולי רמז יש בו לייעוד הפיוט להיאמר לפני ׳ברוך שאמר׳. השיר נחתם בבקשה על הבת, היא השכינה: ׳קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו / היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת .יעקב׳.
אשיר לכבוד חתנים / טובים הם
נאמנים הגונים / לטובה יהיו משנים / בזכות יעקב
נפשי חשקה לראותם / בתוך משתה
חפתם שמחתם / השם יברך אותם / ברך יעקב
5 ישמחו החתנים / בבנים ובני בנים
הגונים / לשם שומר אמונים / שמר יעקב
ישראל עם סגלה / ישמחו בהלולה
גדולה / לכבוד חתן וכלה / צוה יעקב
חיים טובים נעימים / יחיו בלבב תמים
שלמים / בזכות אבות עולמים / יצחק יעקב
ירינו יחד כלם / אבות ובנים בכללם
לעולם / בשם השם אל עולם / גאל יעקב
יחד יראו עינינו / בביאת משיחנו
מלכנו / לישועתך קוינו / הושע יעקב
אב רחמן זכר בריתי / לזה יחיא בן שטרית
שאריתי / למען כורתי בריתי / ברית יעקב
חתני מכלוף בני / יזכה אותו לבני
מזוני / למען שוכן סנה / הוא אל יעקב
זרע צדיק כתמר / יפרח בטוב מאמר
כתמר / לשם ברוך שאמר / יאמר יעקב
קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו
היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת יעקב
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- עמ'82-83
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan- Qu'en fut-il des contacts avec le mouvement sioniste?
Qu'en fut-il des contacts avec le mouvement sioniste?
En 1900, les Juifs marocains entendirent parler de la volonté de bâtir un État juif. Une correspondance s'établit entre Léon Halfon de Tétouan et Théodore Herzl, par le biais de laquelle Léon Halfon demandait à recevoir des journaux en hébreu et en ladino. Une semaine plus tard, David Bohbot d'Agadir écrivit à Herzl pour lui annoncer la fondation de l'association Sha'aré Tsione (Portes de Sion). Dans le journal juif Hayéoudi, le rabbin David Elkaïm de Mogador cita le discours du Britannique d'origine mogadorienne Moses Lugassy : « C'est le devoir de tout un chacun d'aider ses frères de sa communauté et de se préoccuper de notre ville exaltée (Jérusalem)… et lorsque le Tout-Puissant verra que les Enfants d'Israël se préoccupent de Jérusalem et de la venue du Messie, qu'ils prennent conscience, qu'ils s'entraident et qu'ils se réunissent tous, c'est alors qu'il apparaîtra ainsi qu'il est écrit dans Jérémie dans ses paroles : « Et les enfants de Juda seront rassemblés » qui précèdent celles de « Je rassemblerai le reste de Mon troupeau.» Trois ans plus tard, Méïr Barchichat et Jacob Marciano de Safi annoncèrent à Herzl la fondation de l'association Ahavat Tsione (Amour de Sion) :
« À Sa très haute Excellence, éprise de son peuple, gloire de sa nation et Éminence de Dieu… nous demandons humblement à sa Splendeur, que du haut de son trône, elle daigne nous clarifier par écrit le sionisme. » Dans sa réponse, Herzl les invita au Congrès de Bâle. Ils ne purent s'y rendre mais manifestèrent leur opposition à l'hypothétique fondation d'un état juif en Ouganda. Herzl mourut en 1904 et les contacts avec le mouvement sioniste cessèrent pour un temps. Néanmoins, de nombreuses associations sionistes virent le jour au Maroc : Hibat Tsione (Amour de Sion) à Fès et à Meknès en 1908, qui demanda d'être accréditée par le mouvement sioniste et de recevoir des livres sur le sionisme car « les Juifs marocains en avaient entendu parler, mais en ignoraient tout, hormis le nom chéri»; Bené Tsione (Fils de Sion) à Casablanca dont les porte-parole demandèrent à recevoir de l'information dans la langue sacrée, car le yiddish parlé par les Juifs européens leur était étranger. Par ailleurs, les mouvements tels 'Ets Hayim (Arbre de vie) à Meknès, Magen David (Bouclier de David) à Tanger et Boné Yéroushalayim (Bâtisseurs de Jérusalem) à Larache, émergèrent. Contrairement à certains rabbins d'Europe qui n'ont pas vu d'un bon œil le sionisme parce que la Rédemption relevait seulement du Messie, les rabbins marocains n'eurent aucune objection à l'endroit du sionisme et ils y ont vu l'expression d'une manifestation religieuse.
Il serait erroné de lier l'Aliya en Israël aux seuls contacts avec le mouvement sioniste d'Europe. Dans son recueil Otsar hamikhtavim, le rabbin Yossef Messas fit état des très nombreuses tentatives d'émigrer en Terre Sainte ainsi que des difficultés du voyage que ce soit en raison des pirates de la Méditerranée ou encore les brigands des grands chemins voire même des guerres inter tribales. Rabbi Amram Ben Diwan était venu de la Terre Sainte pour encourager l'Aliya mais mourut en 1782 à Ouezzane. Des dizaines de personnes quittèrent la ville de Meknès en 1790, en 1840, en 1844 et en 1848. Des centaines de Juifs quittèrent pour la Terre promise en 1885 puis en 1899, en 1900…. Entre 1919 et 1923, des centaines de familles juives émigrèrent vers la Palestine.
Le rabbin Yossef Messas écrivit : « L'amour d'Erets Israël embrasait mon cœur d'une grande flamme… À chaque fois qu'un convoi se rendait en Terre sainte, mes larmes coulaient à flot… L'air d'Erets Israël est saint, saint, saint de la sainteté divine, baigné par les saints yeux du Tout-puissant du début de l'année à la fin de Tannée.» Il raconta que lorsqu'un des immigrants écrivit en 1880 que les conditions économiques étaient difficiles, son père déchira la lettre que personne n'en prit connaissance car elle transgressait le verset des Psaumes 128-5 : « Et vois le bonheur de Jérusalem.» Le bonheur et rien d'autre… Devant cet amour fou pour la Terre promise, on peut comprendre la portée des paroles de Haïm Weizmann, premier Président de l’État d’Israël : « Il n’est pas nécessaire d’être fou pour être sioniste, mais cela aide beaucoup. » Lors de la proclamation de l'État d'Israël, le rabbin Yossef Messas incorpora une prière festive spéciale dans le rituel liturgique juif.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan- Qu'en fut-il des contacts avec le mouvement sioniste? Page 131-133