גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-ד.מנור

גלות וגאולה-דן מנור

יש הרואים בגורמי לחץ אחרים, שמהם סבלו היהודים, את מימוש הקללות שבתורה. על הכתוב: ״והיית אך עשוק וגזול(דב׳ כ״ח כ״ט)״ מעיר ר׳ שמואל בן זקן, שכוונת הכתוב, לא רק לעושק חומרי המתבטא בגזילת רכוש יהודי, אלא בעיקר לעושק פיזי, והכוונה היא להעסקת היהודי בכל מיני מלאכות ללא שכר, כאשר הוא עובר ככלי שרת מיד ליד: ״ואחר שעשק הגוי לישראל לעשות מלאכתו וזכה בו יבוא גוי אחר אלים יותר מן הראשון ויגזלהו מידו ויאמר לו אני אוליכו לעשות מלאכתו, כאשר כל זה ראו עינינו ונתקיים בנו בעוונותינו״. בדברים אחרונים אלה כלולה, בלי ספק, עדות מפורשת על קיומה של תופעה זו, שהיתה אחת מגילויי הדיכוי המשפילים ביותר. בפירושו של המחבר לכך מסתמנת עמדה של צידוק־הדין, המתייחסת לתופעה זו של שיעבוד כעונש, כפי שניתן ללמוד גם מחתימת דבריו: ״ונתקיים בנו בעוונותינו״. הסבר מסוג זה, שיסודו בתיאודיציה, דוחה את המבוכה והתהייה לפי שעה.

על תופעה זו של הטלת מלאכות בזויות על יהודים מצביע גם רפאל בירדוגו, בן תקופה מאוחרת יותר. באחד מדרושיו על יציאת מצרים הוא מבאר את המנהג של ד׳ כוסות בליל־הסדר כרמז לחלוקה בת ארבע כתות, שהמצרים כפו על אבותינו במצרים: א. כת של עניים, שעליהם הוטלו כל העבודות הבזויות בתחום הניקיון. ב. כת של בעלי־מלאכה, שהכינו לבוש ותכשיטים. ג. כת של אמידים, שעליהם הוטלו כל המסים. ד. כת של בעלי־תורה, שהיו פטורים מכל החובות. על חלוקה זו הוא לומד מן המציאות של זמנו, כפי שהוא מציין בפירוש: ״ונראה כי היו בישראל כתות מחולקים בשיעבוד ככל אשר יקרה לנו היום בגלותנו״. בשים לב ליסוד האנכרוניסטי שבביאור זה, הרי מה שמתואר כאן אינו אלא מבנה הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח. החלוקה המעמדית הזאת, לדעת המחבר, אינה חלוקה טבעית, שצמחה מעצמה בקרב הקהילה, אלא זוהי חלוקה הטרונומית, שנכפתה על הקהילה מתוקף השעבוד: ״כי היו כתות בישראל מחולקים בשיעבוד״. אך כאן ראוי שוב להזכיר, כי פירושו ההיסטוריוסופי של המחבר לתופעה זו, יש בו כדי להפיג את תחושת הדכאון, שגורמי לחץ מסוג זה עשויים להשרות על הקהילה. ובו בזמן עשוי פירוש זה להפיח זיק של תקווה לגאולה, בשל הרעיון על הזיקה שבין ד׳ המעמדות לד׳ כוסות וד׳ לשונות של גאולה.

הערות המחבר :   ר״ש בן זקן, פרי עץ הגן, ירושלים תרס״ד, דפוס פרומקין, פרשת תבא, ק״ד עג. המחבר חי בין השנים ת״ל־תצ״ג(1733-1670). ראה הקדמתו של י. מ. סולדנו לחיבור הנ״ל: ״עוד דברים אחרים אודות המחבר זצ״ל וכוי״. על קורות חייו של המחבר ועל עבודתו הספרותית ראה הקדמת המגיה <שם>, וכן מ״ר ערך ״שמואל״, קכ״ג ע״א.

[1]     ביחס לעבודות הבזויות שנהגו הערבים להטיל על היהודים בצפון־אפריקה, ראוי להביא שוב את עדותו של ר״י חייט, המספר: ״[…] אחר שיצאתי משם הלכתי לפיס עיר גדולה […] והייתי סוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם״(מערכת האלהות, הקדמה ב׳ ע״ג). וכן כותב ר׳ דוד חסין: ״קום באף רדוף קמים / את עמך הם שמים / נוטר את הכרמים / בולס שקמים ובוקר״(תהלה לדוד, ס׳ ע״ד). המחבר משלב כאן בדבריו את המליצה המקראית «שהשי״ר א׳ ו׳, עמוס ז׳ י״ד). משורר אחר, עלוס־שם, כותב: ״עד אן תירשך שפחה חרופה [כנוי לערבים לפי המסורת והכוונה להגר אם ישמעאל], סרה אל משמעתה טוחנת ואופה״ (הדברים מובאים מקובץ הפיוטים שיד ידידות, ירושלים תש״ם, עמי שכ״ח. וראה גם עדותו של ר׳ שמואל רומנילי בספרו משא בערב, מהד׳ שירמן, ירושלים תשכ״ס, עמי 63-62. וכן א. נ. שורקי, קורות היהודים בצפון אפריקה, ת״א 1975, עמי 146-

כדוגמא יותר מאלפת לשיטה זו של העלאת זיכרונות היסטוריים תוך כדי פרשנות, ראוי להביא את פירושו של מחבר זה עצמו לכתוב: ״בבוקר תאמר מי יתן ערב״ (דבי כ״ח ס״ז). פסוק זה נאמר לדעת בירדוגו, על אוירת האימים שבצלה חיו היהודים במרוקו. ביום היו מופקרים למעשי שוד וביזה של הפורעים, ובלילה היו נתונים לאווירה של פחד וסיוטים: ״ביום יפחדו מן האויבים הנכנסים לחטוף ולטרוף ויאמרו(היהודים) מי יתן ערב,ובערב יחתוהו חלומות וחזיונות יבעתוהו״. בדברים אלה כלולים רמזים ברורים למדי לשואה שפקדה את הקהילה בשנות תק״ן-תקנ״ב(1792-1790) תחת שלטונו של ביאזיד העריץ. וכפי שכבר צוין קודם, היו אלה פרעות, אשר זרעו הרס וחורבן בשכונות היהודיות והותירו אחריהן שכול רב. אם כן, גם מחבר זה כקודמיו רואה באחד ממאורעות הזוועה של זמנו את מימוש הקללה שבתורה.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר