ארכיון יומי: 9 בפברואר 2017


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק', לפרשת "בשלח" וטו' בשבט. מאת: הרב משה א. שמיר

 טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק',Asilah

לפרשת "בשלח" וטו' בשבט.

מאת: הרב משה א. שמיר

שירת הגאולה ממצרים,

 ושירת הגאולה בימינו.

שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה',

  ויאמרו לאמר: אשירה לה'" (שמות טו א).

שירת הנשים: "שירו לה' כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא)

שירת גאולתנו: "ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…, כי טל אורות טלך…" (ישעיה כו', ב – יט).

 

 "בשלח", שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה – שילוח בני ישראל מגלות מצרים, כאשר הפעם באופן סופי ולתמיד, דבר הרמוז בגימטריא של שמה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים שלנו, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמות ו,' ו'), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וכל חילו.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. המצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, ה' מטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות" (מיכה ז, טו). נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב  בגימטריא של המלה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים נ' ו').

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול  הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, א) "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עם ישראל.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית עם משמעות מנוגדת. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עם ישראל, למרות הנסים.

הביטוי "ה' הוא האלוקים", מהווה גם כן תקבולת ניגודית כביכול. מצד אחד ה' המסמל חסד, מצד שני "אלוקים" המסמל מידת הדין. רבנו אוה"ח הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו.

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה וטהרה.

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

רבנו "אור החיים הק' אומר על שירת הים אותה אנו קוראים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר (בשלח, ח"ב נד ע"ב) האומר: כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו האוה"ח הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". רואים מפה עד כמה חשוב מאוד לשיר את שירת הים מידי בוקר בתפילת שחרית.

אשירה לה'": הביטוי "אשירה" כתוב בלשון יחיד למרות שנאמר ע"י בני ישראל, ומן הראוי היה לומר נשירה. על כך עונה רבנו אוה"ח הק': "שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי רבנו אוה"ח הק'..

 

"שירו לה' כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא).

שירת הנשים מול שירת הגברים.

"שירו לה'": הביטוי הנ"ל בזמן הווה, נאמר ע"י מרים הנביאה וכל הנשים, כאשר אצל הגברים נאמר: "אשירה לה'" בלשון עתיד. השאלה המתבקשת, למה ומדוע?

ידועה האמרה: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים, מסתתרות להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', המניעות את הגאולה.

רש"י הקדוש שנפטר לפני 913 שנים {תשע"ח) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא). הנשים האמינו בניסים, ולכן הכינו מראש את התופים.

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד, מול 18 פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 "ותיקח מרים הנביאה": מרים עליה מעידה התורה שהייתה נביאה,  מוזכרת פה כ"אחות אהרון" ולא אחות משה, כדי להראות לנו שהיא דבקה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך זכתה יחד עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן שהיה מיוצא חלציה.

חוקרי השירה קבעו: משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים במעט מלים, דוגמת מרים הנביאה שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים – לפסוק אחד.

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא). משה רבנו מרגיע אותם ואומר להם: "אל תראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י – יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד מצרים.

בעם ישראל, נוצרו כיתות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

מהמדרש הנ"ל עולה שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל, ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

רבנו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…" כדברי קודשו.

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים לתורת השכל הישר.

רבנו אוה"ח הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). לכן, הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ נס" (רבנו אוה"ח הק'), אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם – ויסעו אל הים שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים. ובקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

.   ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו "אור החיים" הק'.

  • "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

           וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים…" (שמות יד, ל-לא).

 יראת העונש.

    רבנו אוה"ח הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם – קודם במצרים" (שמות יד, לא).

 במסגרת שרשרת הנסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו. כלומר, בני ישראל ראו את משעבדיהם לשעבר, נענשים ע"י הקב"ה  – בבחינת "מידה כנגד מידה", דבר שגורם לאדם להפנים את נושא שכר ועונש, כפי שקרה להם בעשר המכות במצרים.

  • "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

רבנו "אור החיים" הק' הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים סוף, הם זכו ליראת הרוממות כדברי בעל העיקרים: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל כותב על כך: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (במסילת ישרים יט').

אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

אם אברהם אבינו הגיע אחרי העקידה "רק" ליראת הרוממות, מה נגיד אנחנו אזובי הקיר?

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

 האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכן: "אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו הגר"א לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (תהילים קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך באמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה".

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א).

 כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין בה' שהוא עושה את הטוב בשבילו.

 

  • "אז ישיר משה ובני ישראל,

     את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א).

                              עבודת ה' מתוך שירה לה'.                     

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו. או לרמוז למצווה לאומרה תמיד" (רבנו אוה"ח הק') – לכן קבעוה בתפילת שחרית מידי יום. יש לה מנגינות נעימות רבות ומגוונות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה. לקיים את המצוות מתוך שמחה, ולהיות שמחים בחלקנו,

עשר שירות בתנ"ך,

ושירת הגאולה.

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל-10 שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד. (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה, יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג. השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה.

גם פה ישנם 18 פסוקים כמו בשירת הים: "ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…, כי טל אורות טלך…" (ישעיה כו', ב – יט).

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה,

 זוכה לאומרה לעולם הבא" (זוהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה, ולכן בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד: "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו".

 וכן  אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא". האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

     "כי האדם – עץ השדה" (דברים כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולאשה – נוות ביתו.

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם.

עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'. כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב,

כך בעשיית מצוות, האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך"(תהילים צא, יא).

השימוש בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים,

 הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות, ברכת "יוצר האדם",

הרומז לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

  כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות,  אלא יוסיף עוד ויטע". (מדרש תנחומא) 

אמר רבי אלעזר  בן עזריה: "כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

"אראנו נפלאות"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו. הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד. אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו.

חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא". (תענית כ"ג ע"א).

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עם ישראל צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם, זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. נורה בת פלורה. דוד בן זרויה ע"ה.

לרפואת אריה בן אביבה.  מזל טוב וברכות נאצלות לנכד המתוק יונתן בן קרן ליום הולדתו – ג שבט.

מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסין – הולדתו של משורר.

חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסיןר דוד חסין תהלה לדוד

                              הולדתו של משורר.

השם " חסין " כשם פרטי אופייני לאיזור המגרב ומקורו בשם חסן ובצירוף הסיומת אין, פירושו יפה. שם פרטי זה בתוספת התחילית " בן " הפך אצל יהודי המאגרב גם לשם משפחה, והוא מתועד כשם יהודי כבר מימי הביניים. כתובה אשר נוסחה ב-1034 בפוסטאט ברובע העתיק של קהיר, מציינת את השם " חסן בן חסין ". שם משפחה זה נפוץ בין יהודי מרוקו מראשית המאה השמונה-עשרה. עד לראשית המאה-העשרים הייתה קיימת קהילה יהודית בכפר בשם " אוולאד חסין " ( בני חסין ) בדרום מזאגאן.

דוד בן חסין נולד במכנאס, שם חיו אביו וסבו, משפחה של מלומדים ובני תורה. פייטננו זכה להשכלה תורנית, היה חלק ממעמד החכמים של הקהילה, ואף בא בברית הנישואין עם משפחה מן המכובדות ביותר במכנאס. דוד הצעיר היה מודע למעמד הנכבד של לימוד התורה באותה תקופה במקומו, ובפירושו לאמרה " והעמידו תלמידים הרבה " הוא מציין כי יש להכשיר את התלמידים להיות תלמידי חכמים מובהקים כדי שייהנו ממעמד חברתי מכובד ויוכלו לעסוק בלימוד תורה.

דוד בן חסין נולד בשנת תפ״ז (1727), ולא בקביעתו של יעקב משה טולידאנו וההולכים בעקבותיו, כי המשורר נולד בשנת ת״ץ (1730), שכן בדברי המבוא לחיבורו ׳מגדל דוד׳ משנת תק״ד (1744) ציין משוררנו כי החל לכתוב את דברי התורה הכלולים בחיבור בגיל 17. גם בשורה האחרונה של דף ו ע״ב בכתב-יד זה נכתב בצורה מפורשת: ׳חיברתי(את הדרשה הזאת) אני הצעיר דוד בן לא״א (לאדוני אבי) אהרון ן׳ חסין ישצ״ו, (ישמרהו צורי ויחייהו) שנת טו״ב לחסו״ת בה׳ לפ״ק (תק״ד, כלומר 1744), ואני בן טו״ב שנה׳. ברור אפוא שהמשורר נולד בשנת תפ״ז(1727).

שנת 1727 זו היא גם שנת מותו של מולאי איסמעיל הסולטן. לאחר מותו נכנסה מרוקו לתקופה של אנרכיה ומלחמות ירושה עקובות מדם. ב 3/8/1728 בזזו החיילים של המשמר השחור, ה "עביד " את מכנאס וטבחו בפרנסי העיר. לעת ערב פשטו על המללאח והרגו 180 יהודים, נשים נאנסו ורכוש רב נגזל. בפרעות איבד אהרון בן חסין, אביו של דוד, את כל חסכונותיו. עובדה זו אנו למדים מפסק דין של רבי יעקב אבן צור, אב בית הדין, הפוסק לטובתו של אהרון בן רבי דוד חסין, שהפקיד בידי חיים טולידאנו תיבת כסף, חגורה וחמישה פגיונות, וכל אלה נגזלו ביום המהומה על ידי גוי אשר איים להרוג את טולידאנו.

אגב כך אנו למדים כי דוד נקרא על שם סבו. גם שם אביו של הדיין הידוע אברהם בן חסין ממכנאס, מחברן של רבות בין השנים 1720 – 1741 , הוא דוד, כשם אביו של אהרון בן חסין אבי המשורר, ויתכן מאוד שרבי אברהם הוא אחיו של רבי אהרון ודודו של דוד בן חסין.

           חינוך והשכלה.

כמו כל הילדים בתקופתו למד דוד בן חסין לקרוא בגיל 3-4. בגיל 5 לערך למד בעל פה תפילות ופסוקים מהתנ"ך. הוא היה תלמיד מצטיין ויש להניח כי בגיל שבע כבר נתחנך לקרוא הפטרה בציבור, ובגיל עשר, לכל המאוחר, חגג את חינוכו להנחת תפילין, מפני שאז כבר החל את לימודיו בישיבה. ילדותו לא הייתה קלה, רעב קשה פקד את מרוקו מ 1730 עד 1738, ובנעוריו היה עד למעשה אלימות שהתחוללו במהלך מלחמות הירושה שהפכו את מרוקו לשדה קרב עקוב מדם והשפיעו במיוחד על מכנאס שהייתה בשעתו בירת המדינה.

באוקטובר 1736 נבזז הרובע היהודי. בסביבות 1738 נכנס דוד בן חסין ללמוד בישיבה. בחיבורו הוא מציין את שמו של המורה הראשון שלו בראשי תיבות ריב"ל ולא בשמו המלא. אחר כך הוא למד בישיבה של הרב מרדכי בירדוגו, תלמידו וחתנו של רבי משה בירדוגו, דבר שהשפיע מאוד על חייו. רבי מרדכי בירדוגו, לעתיד הדיין של מכנאס, המכונה המרבי"ץ הלא הוא המורה בה"א הידיעה, כיוון את המשך לימודיו של הילד המחונן ועשר שנים אחר כך בחר בו כחתן לבתו.

כמו ברוב קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה גם במכנאס של המאה השמונה-עשרה התרכזו עיקר הלימודים בישיבה בלימוד המקרא ובעיון בתלמוד. בשנת תק"ד, בגיל שבע עשרה החל, כאמור, רבי דוד בן חסין לרשום דברי תורה וחידושים מתוך מה שלמד בישיבה, וגם דרשות ופרשנות על המקרא תוך הסתמכות על פרשנותם של מפרשי ה " המקראות הגדולות " בעיקר רש"י ואבן עזרא.

ההערכה הרבה לרש"י ניכרת מתוך עיוניו בתלמוד מתמקדים בסדרים הנלמדים בישיבות עד היום הזה, מועד, נזיקין ונשים וכן מסכת ברכות מתוך סדר זרעים. עיוניו מתבססים על פרשנות המסורתית לש"ס אך גם על גדולי התורה בני מרוקו, כגון רבי משה בירדוגו.

כמו ברוב הישיבות, גם בישיבתו של דוד בן חסין התבסס הלימוד בלביו הגבוהים על לימוד עצמי תוך הכנת הטקסט בידי התלמידים עצמם בדרך כלל בחברותא. לאחר מכם הרצו התלמידים את הדברים לפני הרב בשיעור. זו הייתה שיטת ההוראה, ורבי משה בירדוגו אף מביא בספריו חידושים שונים בשם תלמידיו.בין דברי התורה ב " מגדל דוד " אנו מוצאים עיונים הלכתיים בדברי הרמב"ם, הרא"ש, בעל הטורים וכמובן השולחן הערוך. דוד הצעיר התעניין גם בקבלה ובחכמת הנסתר, בעיקר בדברי האר"י ותלמידיו. יש לשער שלמד היטב גם הלכות שחיטה. לימודים אלה באים לידי ביטוי נאה בשירו הדידקטי המקיף " מקומן של זבחים " שנכתב עם עריכת ספר שיריו. בקובץ גם דרשות שונות שדרש בציבור לרגל אירועים מיוחדים.

למרבה המזל נתגלה כתב היד של " מגדל דוד " אצל אחד הצאצאים הישירים של הפייטן – אצל משפחת אברהם חסין מקזבלנקה -. זהו כתב יד אוטוביוגרפי של דוד בן חסין שלא היה מוכר לרוב המלומדים המרוקאים והחוקרים המודרניים. אמנם יעקב משה טלידאנו מזכיר את דרשות רבי דוד, אך רק משום שהן מוזכרות על ידי רבנים אחרים. הוא עצמו אינו מכיר כלל את החיבור הזה. גם יוסף בן נאיים מזכיר את כתב היד ברשימה הביבליוגרפית שלו, אך נראה שלא הכיר אותו אלא מן השמועה בלבד משום שהוא אינו מדייק ומכנה אותו בטעות " מגדול דוד " ותיאורו לספר אינו מתאים.

    משום חשיבותו הרבה של החיבור הנ"ל, נציג כאן את מבנה כתב היד וכמה מן הדברים הכתובים בשערו. מידותיו של כתב היד הן – 18.50 ס"מ על 14.50 ס"מ ויש בו 93 דפים של נייר מצהיב במצב טוב למדיי. הכתיבה בדפים אלו צפופה, דבר המקשה על הקריאה, ומכיוון שברוב המקרים לא הותיר המחבר שוליים, מסתירה הכריכה החדשה מראשית המאה העשרים את קצה הטקסט. כמה עמודים נעלמו או הוצאו לפני עבודת הכריכה הזאת. שער הספר מעוטר בקפדנות על ידי המחבר, ומצוטט בו לשון הפסוק " כמגדול דוד צוארך " ( שה"ש ד, ד ), המשמש מקור לשם הספר . בהמשך השער הוא כותב.

              ספר מגדול דוד אשר חיברתי א"ה ( אני הצעיר ) דוד בלא"א ( בן לאדוני אבי ) איש חיל רב פעלים, אהרון בן חסין, ישצו"א ( ישמרהו צורו ויחיהו אמן ) והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי חז"ל מלוקטים כאשר תחיזנה עיני הקורא פה מכנאסא יע"א שנת שרד לפ"ק ( לפרק קטן ) תק"ד – 1744 – ( והוא רבי דוד חסין בן שבע עשרה בלבד).

כמה תאריכים הנזכרים בחיבור מראים שכתיבת מגדול דוד נמשכה שש שנים לפחות, מ1744 עד 1749, התאריך האחרון הנזכר בטקסט. המחבר הצעיר מסביר בכנות את שיטתו ואת דרכו בחיבורו ובדרשותיו.

           " וחיברתי זה הספר הנחמד בימי חורפי ( בצעירותי ) ואני בן טוב ( 17 ) שנה, ועתה אני מודיע לכל קורא בספרי זה אני מייחל כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה כי אם מעזר ה' לבדו החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ולכן אל ידינני הקורא כי שום דבר הוא גנוב אתי כי בשמים עדי וסהדי במרומים כי אם כמו שהקדמתי.וברגע שתמצא אתה הקורא ידידי כי כבר קדמוני המפרשים לפעמים, דע נאמנה כי פעמים נתכוונתי לדעת גדולים ממני בחכמה ובמנין וששתי כעל כל הון שכיוונתי לדעת גדולים, ואעפ"כ מאחר שנשמתי מהר סיני קבלתו, כתבתי אותו ובראותי שעזרני ה' להוציא מחשבתי לפועל או פרשתי כפי אל אבי שבשמים ואומרה ויברך דוד את ה' אלהי ישראל, אשר עזרני ובימינו תמכני וזה החלי ה' יעזור אכי"ר שנת טוב לחסו"ת לפ"ק.

    בהקדמה הארוכה והמתנצלת מבקש המחבר לומר כי חידושיו הם מקוריים ואינם לקט של דברי אחרים. מכאן שהוא ציפה כי הקורא יגיב בביקורת כלפי חידושים שאינם חידושים או דברי תורה מצויים במקור אחר. ואם בכלל יש כאלה, הרי הם דברים שעלו בדעתו ורק אחר כך נתברר כי כבר נאמרו על ידי גדולים וטובים, ודבר זה הוא לברכה, שהרי בכך מתברר לו כי כיוון לדעת גדולים. הסתכלות זו בדברי הקדמתו של דוד בן חסין הצעיר מלמדת אותנו מהי השקפתו על כתיבה מקורית, על שאיפתו לכתוב את דבריו שלו ועל רצונו שהקורא ידע כי אכן הדברים שהוא כותב, ממנו באו.     

כתיבת החידושים הללו על פי המזדמן מסבירה את העדר השיטתיות ואת " אי הסדר " המצויים ב " מגדל דוד ". יש בכך כדי להדגיש את העובדה שראשיתו של כתב היד הזה היא יצירת נעורים שדוד בן חסין לא שמר עליה בהמשך, ועיקר עניינה ברישום חידושי תורה ורעיונות שונים בלימוד תורה ושימורם, ומכאן שנרשמו כפי שעלו במחשבה או לעת צורך אמירתם. יש לשער שאם היה מגיע חיבור זה לדפוס היה זוכה לעריכה קפדנית מאת המחבר, כפי שעשה בהכנת ספר שיריו. יצירה זו מדהימה בהיקף הידיעות הכלולות בה. הצעיר הזה, שזה עתה סיים את תקופת ההתבגרות שלו, שולט במגוון רחב מאוד של יצירות, שהוא מצטט מהן בכתב יד. מבחינה זו " מגדל דוד " הוא מסמך היסטורי יחיד במינו השופך אור על הכשרתו הרוחנית של תלמיד חכם מרוקאי במאה השמונה-עשרה, על האווירה האינטלקטואלית העזה ששררה במללאח של מכנאס במיוחד, וכמובן, על חייו של רבי דוד בן חסין. הדף האחרון של " מגדל דוד " כבר מכיל טיוטה של פיוט " מלכי קדם אלוקים " וכן פסוקי מקרא פזורים. אלה הם, ככל הנראה הניסיונות הפואטיים הראשונים שלו.

Presence juive au Tafilalet – Brit 31

ברית 31 - תאפילאלת 001

Rabbin Professeur Moché Amar

La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera 

L'origine de la famille Abehssera

Son œuvre spirituelle

Rabbi Yaacov était un immense rabbin de la Thora. Il correspondait avec les plus grands rabbins du Maroc. Les rabbins de Sefrou, Fez, Marrakech, Tanger, Tétouan et d'autres villes encore. Il a laissé dix livres élaborés. D'après le modèle de P.A.R.D.E.S où la kabbale prend une place centrale. Voici la liste de ses écrits :

Liste des livres selon la date d'impression

Chaaré Arouca, Jérusalem 5643: sermons de morale sur des sujets de Téchouva pour le mois de Tishré, Roch Hachana, Yom Kipour, Souccot, Hoshaana Raba et Chmini Atseret. Le livre est élaboré d'après l'ordre alphabétique, il comporte 22 chapitres.

Doresh Tov, Jérusalem 5644: 17 sermons pour les chabbat Zakhor, Chabbat Hagadol et des élégies qu'il a dites sur des défunts et entre autres celle de sa propre mère.

Pitouhé Hotam, Jérusalem 5645: commentaires de la Thora, selon la kabbale.

Yorou Michpatéha Léyaacov, Jérusalem 5645: responsa sur des lois de relations du couple et sur les arrangements financiers entre les conjoints.

Bigdé Hasrad, Jérusalem 5646: commentaire sur la Hagada de Pessah selon la kabbale.

Bigdé Hamelekh, Jérusalem 5649: notions morales et explications du mot Béréchit. (le premier mot de la Thora) Le texte comprend trois parties: Tikoun Hatechouva, Tikoun Haclikhina et Tikoun Habriot.

Elef Bina, Livourne 5650 : explications extensives de l'alphabet alpha beta selon la pensée kabbalistique du Haari (Rabbi Ytshak Louria).

Mahsof Halavan, Jérusalem 5652 : commentaire sur la Thora basé sur la pensée kabbalistique du Haari.

Maagalé Tsedek, Jérusalem 5653 : explications extensives de l'alphabet. Le psaume 119. C'est surtout un commentaire moral, presque pareil à Elef Bina dont il est une édition élargie.

Levona Zaka. Jérusalem 5689 : explications de quelques chapitres de la Michna selon les Sidra de la semaine.

Chaaré Techouva. Jérusalem 5716 : sur la Téchouva (le retour à D.) en 28 chapitres.

Chabbat Kodesh : il s'avère que ce livre traite des différents aspects du Chabbat. Le livre n'a pas été imprimé et le manuscrit a été égaré, semble-t-il.

Rabbi Yaacov a aussi composé de nombreux poèmes qui expriment la nostalgie et l'attente de la rédemption du peuple d'Israël. Ses poèmes ont été joints aux poèmes de ses fils, petits-fils et ses élèves et ont été imprimés dans le livre Yaguel Yaacov (Tunis 5662). Le premier poème du recueil mérite une attention particulière. Il a été écrit en louanges à la jeune Soulika Hatchouel qui s'est sacrifiée pour la sanctification de D., en 1834 à Fès. Tous les textes de Rabbi Yaacov ont été imprimés par ses fils et ses proches après sa mort, sauf le livre "Chabbat Kodesh" qui semble être perdu.

Rabbi Yaacov diffère des autres rabbins marocains, en cela que ses œuvres ont été publiées en plusieurs éditions par ses descendants Chacun de ses arrière petits-fils se voit honoré de mettre en valeur les écrits du saint grand -père. L'édition publiée par le grand Rabbin David Abehssera est une édition avec Nikoud (ponctuée de ses voyelles). Il a aussi publié une magnifique édition du Pentateuque commenté par Rabbi Yaacov et avec les commentaires de Rachi et d'Or Hahaim (Rabbi Haim Ben Attar). Cette édition comprend également des textes d,Ateret Rochenou – le grand Rabbin David Abehssera, petit-fils de rabbi Yaacov.

Et voici une histoire qui illustre bien l'ampleur de la sainteté de Rabbi Yaacov. Cet événement est arrivé au Rabbin kabbaliste divin Rabenou Ytshak Alfiya, fondateur du mouvement de la Taanit Dibour (Les Journées de mutisme), pendant la Deuxième Guerre Mondiale quand les allemands et leurs alliés approchaient des frontières de l'Égypte et arrivaient à El Alamein avec à leur tête, Rommel. Un grand danger menaçait le Moyen-Orient et en particulier la population d'Eretz-Israël. Il est facile de comprendre que les Arabes et les ennemis d'Israël ont repris du poil de la bête et se partageaient déjà ouvertement les biens des Juifs et leurs femmes dans les rues de Jérusalem. Inutile de dire combien étaient ferventes les prières dans toutes les couches de la sainte population adressées à D. pour qu'il épargne le reste de son peuple d'Israël. En Égypte même, les Arabes sont passés des menaces aux actes violents envers les Juifs. Il en était de même pour les arméniens et les autres communautés chrétiennes qui sont entrés à Damenhour jusqu'à la limite de la pierre tombale du saint, célèbre par ses miracles, le pilier du monde, Rabbi Yaacov Abehssera. Ils ont sorti le Sefer Thora de l'autel et l'ont piétiné et brûlé. Ils mirent le feu au caveau lui-même et à tous ses alentours. Ce soir-là, Rabenou a rêvé : dans son songe un Tsadik est apparu devant lui portant la tunique des rabbins. Il est venu à lui et lui a dit : "Pourquoi as-tu coutume d'organiser des études sur les tombes des Tsadikim et tu ne viens pas chez moi"? Le rabbin lui demanda : "Qui êtes-vous Maître"? Il lui fut répondu : "Je suis Yaacov Abehssera"

 – "Et où êtes-vous enterré Maître?"

-"À Damenhour en Égypte, et maintenant hâte toi, et ne reste pas là debout car c'est de cela que dépend la survie du peuple d'Israël!". Rabenou s'est réveillé tout secoué par son rêve et s'est hâté vers la synagogue "Beit-El" dans la vieille ville. Là, il a raconté son rêve à ses amis les kabbalistes et il leur a demandé : "Savez vous qui est le Tsadik qui m'est apparu en rêve?" Ils lui ont répondu : "C'est le Juste, célèbre dans toutes les villes de l'Occident, c'est un homme à miracles, auteur de livres saints, Pitouhé Hotam, Yorou michpatekha leYaacov, Makhsof Halavan et d'autres encore. Après la prière de chahrit, Rabenou est allé avec deux de ses amis rabbins chez le gouverneur de la région pour recevoir le permis de voyager en Égypte. Quand ils arrivèrent à l'entrée du bureau du gouverneur, le garde préposé à l'entrée les a arrêtés en demandant où ils prétendaient aller? Ils lui ont répondu : chez le gouverneur. "Avez-vous une convocation ou un permis d'entrer chez le gouverneur?" Ils répondirent par la négative et furent immédiatement renvoyés. Mais Rabenou n'a pas bougé de sa place et a maintenu avec entêtement qu'il verrait le gouverneur coûte que coûte. Et voici que soudain, du bureau de gouverneur est descendu un officier haut gradé qui, voyant Rabenou, dit au garde : "Que désire le Rabbin?" On lui répondit qu'il voulait voir le gouverneur et qu'il n'avait pas de permis ni de convocation. "Nous avons ordre, dirent les gardes de ne pas permettre à qui que ce soit de passer sans permis, car nous sommes en état d'alerte". L'officier dit : "Attendez un instant, je vais monter chez le gouverneur et lui transmettre que le rabbin veut le voir". Quelques minutes plus tard, l'officier est venu dire que le gouverneur avait ordonné que Rabenou monte seul chez lui. Rabbi est entré chez le gouverneur et celui-ci l'a reçu avec déférence et a écouté patiemment tout le rêve et la demande du Rabbin de rassembler un Minyan (dix hommes) de Juifs. Ce groupe serait autorisé à voyager en Égypte afin de se prosterner devant la tombe de Rabbi Yaacov et que grâce à cette prière, les allemands fuiraient du front. La réponse du gouverneur fut qu'aucun citoyen n'était autorisé à passer en Égypte. Seuls les soldats voyageaient tous les jours en Égypte, directement au front ; et c'est pourquoi il est impossible de donner un laissez-passer. Cependant, il propose que Rabenou aille seul à la station de chemin de fer et monte dans un voiture avec les soldats et que s'il n'était pas saisi par les gardes, il pourrait réaliser son rêve. Rabenou a remercié le gouverneur de son conseil et a rejoint ses amis qui l'attendaient impatiemment. Quand ils ont entendu les paroles du gouverneur, ils ont dit au Rabbin: "Il faut repousser la proposition du gouverneur, car comment pourrais-tu entrer dans une voiture pleine de soldats sans qu'ils y fassent attention ; cela est très dangereux et c'est pourquoi tu ne dois pas le faire, il vaut mieux ne rien faire dans ce cas". Mais Rabenou n'est pas de ceux qui hésitent devant le danger qui menaçait Israël, surtout en sachant la valeur des Tsadikim et leur mérite. Il savait pertinemment que leur importance est plus grande qu'un laissez-passer et les soldats de tous grades. Donc, le lendemain matin, il a pris son talit et ses îefilins, est arrivé à la station de chemin de fer pour monter dans une voiture. Alors qu'il était devant le train, deux officiers sont venus à lui et ont demandé qui il était. A sa réponse, ils l'ont fait monter dans une voiture et se sont assis à ses côtés, jusqu'à leur arrivée au Caire en Égypte. Ils l'ont emmené jusqu'au quartier juif et ont disparu. Rabenou est entré à la Yechiva Keter Thora au Caire et les Rabbins qui étudiaient là étaient tous étonnés de le voir et se demandaient s'il était bien Rabenou Alfiya de Jérusalem? Et comment était-il arrivé en Égypte, en ces jours difficiles. En entendant son rêve et comment grâce au Tsadik Rabbi Yaacov Abehssera il était parvenu saint et sauf jusqu'au Caire ; ils ont immédiatement amassé des provisions, un sac de farine et deux bouteilles d'huile. Et, plusieurs dizaines d'hommes ont voyagé à Damenhour jusqu'à la tombe du Tsadik Rabbi Yaacov Abehssera. Et là, Rabenou leur a dit : "Nous allons étudier ici pour le salut du peuple d'Israël et pour leur sauvetage de la menace allemande. Nous continuerons à étudier, avec l'aide de D., tant qu'il y aura de la nourriture que nous avons apportée avec nous".

Ils ont étudié deux fois le Seder de Taanit Dibour, et ont fait le tour de la tombe et toutes les prières appropriées jour et nuit sans interruption. La troisième nuit, l'un des pèlerins est sorti et a vu que la ville était toute éclairée (il va sans dire que le couvre-feu était obligatoire pendant la guerre) et on entendait le peuple qui poussait des cris de joie. Il s'est avéré que les allemands s'étaient enfuis du front et que les anglais étaient victorieux. Il est rentré au cimetière et a raconté cela à ses compagnons. Ils ont tout de suite dit le Hallel et organisé une grande fête et tout le monde sut que c'était un miracle. Rabenou a raconté que pendant l'étude il a vu une grande aura autour du tombeau de Rabbi Yaacov Abehssera et une sorte de colonne de feu qui en sortait. (J'ai entendu ce récit de M. Ezra Chacha, présent à ces événements et aussi du Rabbin Naim Eliahou).

Conclusion

Nous avons entendu parler de beaucoup de miracles réalisés grâce à Rabbi Yaacov pendant son existence et après sa mort. Il y en a tant que nous n'avons pas de place pour les écrire. Tout comme a dit son fils Rabbi Aharon dans sa préface au livre Yorou Michpatekha leYaacov : "Si je voulais vous raconter une infime partie des louanges qui reviennent à Rabbi Yaacov même en vivant 1000 ans je n'y parviendrai pas". Plaise à D. que les mérites de notre maître Abir Yaacov et de ses descendants protègent tout le peuple d'Israël, et que grâce à lui nous soyons jugés avec mansuétude et commisération, Amen.

קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולה

ד. קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולהשלוחי ארץ ישראל - כרך 1

בראשונה לא היתה שיטה וקביעות בענין גביית תרומות לצרכי עניי א״י. התרומות ניתנו בשעת בוא שליח א״י, או משהגיעה אגרת קריאה לעזרה מא״י, או מתוך התעוררות לבם של יחידים. החל מסוף המאה השש־עשרה מתחיל הדבר לובש צורה של קביעות בדמות קופות א״י, מסים לטובת א״י ומגביות בימים מסוימים לצרכי ארץ־ישראל.

 תחילה נקבעו בקהילות קופות מעות א״י סתם. לתוך הקופות הללו היו בני הקהילה משלשלים את נדבותיהם בשעת צרה ובשעת חדוה, בימים מסוימים או בשעת התעוררות הלב. את הקופות מריקים גבאי א׳יי שבקהילות או שלוחי א״י, והכסף מתחלק בין ערי הקודש שבארץ לפי מפתח מוסכם, כמבואר לעיל. הקופות נקראו בשם ״קופות ארץ ישראלי׳ והכסף בשם ״מעות ארץ ישראל״. וכדי שלא תהא הקופה תלויה בנדבת־לבם המקרית של בני הקהילה, נקבעו בקהילות רבות ימים מסוימים בשנה לגבייה, ימים שבהם היו גבאי א״י מהלכים עם קופות ובני הקהילה משלשלים תרומות כנדבת לבם. בקהילות הקראים בליטא נקראו קופות אלה בשם ״אם אשכחך״ או ״זכרון אם אשכחך״ (תהלים קל״ז, הי). הזכות לגבות לקופה זו נמכרה כשאר המצוות, וכסף הקופה היה מוקדש להחזקת קהל הקראים שבירושלים.

לימים נוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקודש. הראשונה בזה היתה חברון, שחלקה בכספי א״י סתם היה מועט, ומשנתרבה בה הישוב במאה השבע־עשרה היה לה צורך בקופה משלה. בשנת תפ״ט (1729) מתחייבת קהילת ברלין בפני שליח חברון ר׳ חייא זאבי ״לעשות לחברון תוב״ב מהיום קופה חדשה ויעמידו על זה גבאים נאמנים וראויים לגבות צדקה… שיגבו צדקה בבה״כ בכל הד׳ צומות, וגם פעם אחת בכל תעניות בה״ב, דהיינו פעם אחת אחר חג הפסח ופעם אחת אחר חג הסוכות, וגם בשאר תעניות צבור אשר יסכימו עליהם הציבור לחובה על כל צרה שלא תבוא, וגם יגבו צדקה על בית עלמין בערב ראש השנה וערב יום הכפורים״.« קביעה זו של קופות מיוחדות לחברון נמשכה עד המאה התשע־עשרה, וכשנשלח בשנת תרי׳׳א (1851) ר׳ דוד הכהן בשליחות חברון לצפון אפריקה, נתבקשו הקהילות באגרת שליחותו ״לקבוע קופה חדשה… ונקרא בשם קופת מגן אבות״.  קופה זו נקראה בקצת קהילות בארצות המזרח גם בשם ״קופת אברהם יצחק ויעקב״. בערי מרוקו נקבעו קופות מיוחמת לטובת חברון על שם ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון במרוקו שנפטר שם בדרך שליחותו בשנת תקמ״ב (1782) וקברו נעשה מקום קדוש שרבים באים להשתטח עליו.

משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) לאחר שהיה חרב במשך שני דורות, ראו בוניה הכרח לעצמם לקבוע קופות חדשות מיוחדות לשם טבריה בקהילות הגולה. הראשון שקבע קופות אלו היה ר׳ חיים וינטורה, שליח טבריה באיטליה ובתורכיה בשנות תק״ב— תק״ה (1742—1745), וכן נוסדו על ידו מרכזים לכספים אלה בקושטא ובליוורנו. במכתב שכתב בחודש כסלו תק״ב אל ר׳ משה חיים שבתי מורפורגו באנקונא בקש ממנו ״מהיום ואילך לקבוע קופות מיוחדות לשם עה״ק טבריא ת״ו בכל בתי כנסיות ולמנות פקיד עליהן, ובעה״י בכל שבת קודש כשיעלו לס״ת ובשלש רגלים ובשמחות וגילות יהיו נודרים… לשם עה׳׳ק הנזכרת״.  קופות אלו נקראו בהוסדם על שם ר׳ מאיר בעל הנס הקבור בטבריה. שלוחי טבריה שלאחריו המשיכו לקבוע קופות כאלו בכל מקום בואם. ר׳ אלעזר אבן דנאן שליח טבריה קבע קופות ר׳ מאיר בעל הנס לשם טבריה בקוג׳ין שבהודו בסוף המאה השמונה־עשרה. שליח טבריה אחר, ר׳ יוסף ן' סאמון, כותב בשנת תקס״ד (1804) מבצרה לקהל קוג׳ין ומבקש אותם לשלוח לו את תרומתם וגם ״לקבץ ממה שנמצא בקופה שקבע לכם החכם… כהה״ר אלעזר בן דנאן הי״ו לשם התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס״.  באגרת שליחותו של ר׳ יהודה סגרי שליח טבריה לאיטליה בשנת תק״ן (1790), כותבים חכמי טבריה שיהודי תורכיה יש להם ״קופות קבועות לכוללות עיר קדשנו ולרבי מאיר בעל הנס״ ומלבד זה הם נותנים לשם טבריה פארה (אחד מארבעים בגרוש) בשבוע, מחצית השקל בשנה, ונדבות בערבי החגים ובפורים ובשעת שמחת נשואין. באמצע המאה התשע־עשרה כבר היו קופות קבועות לשם טבריה בשם ״קופות ר׳ מאיר בעל הנם״ בכל ארצות ערב, תורכיה וצפון־אפריקה ובקהילות רבות באירופה. בבוכארה הרחוקה נקבעו קופות אלו בשנת תרמ״א (1881) ע״י שליח טבריה ד׳ רפאל אוחנא.

קופות ר׳ מאיר בעל הנס נתחבבו עד מהרה מאד בין המוני־העם, בעיקר בזכות הקדוש הנקרא עליהן, ובמיוחד בארצות המזרח שבהן לא רק נדרו לקופות אלו בעין יפה בכל עת מצוא, אלא גם נדרו בשעת צרה נדרים מיוחדים לשם ר׳ מאיר בעל הנס. והסוחרים ״ביטחו״ את סחורותיהם בסכום מסוים לטובת קופת ר׳ מאיר בעל הנס כמו שמבטחים בחברת־אחריות. ר׳ חיים פאלאג׳י אב״ד אזמיר כותב בשנת תר״ב (1842) ; ״וכזאת וכזאת יש בעירנו אזמיר יע״א שנודרים נדרים ונדבות למקום הקדוש הלזה בעד ובשם רמב״ה ז״ל, וכולם מקיימים מצות שילוח לעיה״ק טבריא… ובודאי שהוא דבר גדול נורא ונשגב, א' מצד קדושת שמו של התנא ר״מ בעל הנם… שהוא בדוק ומנוסה בכל העולם, ובפרט אצל הסוחרים שעושים סיגוריטה, וכן בהולכים בדרכים בימים ובמדברות המה ראו מעשה ה׳ כשנודרים לר״מ בעל הנס הם נענים… ״ וכן בצפון אפריקה. אברהם אלמליח שביקר בטריפולי בשנות העשרים למאה הזאת בשליחות הקרן הקימת לישראל, מספר על יחסם של יהודי לוב לקופת ר׳ מאיר בעל הנס; ״רבי מאיר בעל הנס הוא עממי מאד בין יהודי טריפוליטניה ושמו מפורסם בכל רחבי המדינה ההיא כאדם בעל־פלאות, ואין כמעט אף יהודי אחד שלא ינדב לקופתו דבר־מה בכל שנה ושנה. קופותיו המרובות — שכל יהודי ויהודי מטריפולי רואה חובה לעצמו לתלות אחת או שתים בביתו — מלאות תמיד כסף, וצריך להריקן פעמים או שלוש בכל חדש. שליח כולל של טבריה לוקח אתו בצאתו מטריפוליטניה סכומים הגונים שנצטברו בקופות ר׳ מאיר בעל הנם, חוץ, כמובן, מכל התרומות והנדבות שהוא מאסף בשם התנא הזה. והגיע הדבר לידי כך, שכל יהודי טריפוליטני הרוצה להבטיח את סחורתו מנזקים, מגנבה, מאש, מטביעה בים, אינו מוצא חברה יותר בטוחה מאשר קופת ר׳ מאיר בעל הנם, שבא־כוחה הוא הפקיד הממונה על הרקת הקופות של התנא הזה, או שליח טבריה הבא לעתים תכופות לטריפולי״. והוא מוסיף לספר שם, שסוחרי טריפולי התפארו לפניו, שבכל פעם שהבטיחו את סחורתם בדרך זו, לא פגעו הצוללות הגרמניות באניותיהם בימי מלחמת־העולם הראשונה.

וכאן המקום להעיר, שרק בארצות המזרח היו קופות ר׳ מאיר בעל הנס מיוחדות לטבריה, ואילו בארצות אשכנז החל מראשית המאה התשע־עשרה נקראו בשם קופות ר׳ מאיר בעל הנם קופות כספי א״י סתם המיועדים לכל האשכנזים היושבים בכל ארבע ערי הקודש.

קזבלנקה והעת החדשה – הגר הלל

l'avenir illustre

עבודה – עם בעיית האבטלה והקבצנות הציעה מערכת העיתון להתמודד בשתי דרכים : פתרון מיידי ופתרונות לטווח הארוך (ליאווניר, 4.2.27, עמוד 2). במסגרת הפתרון המיידי עלתה ההצעה להקצות דמי אבטלה (ליאווניר, 31.1.36, עמוד 2); לטווח ארוך הוצע לבנות תוכנית להכשרה מקצועית (ליאווניר, 6.5.27, עמוד 2), וכן להקים ״בנק עממי״ במטרה להסדיר תנאי הלוואה נוחים לבעלי מלאכה, המצויים על סף פשיטת רגל. ״הבה נציל את בעלי המלאכה שלנו״ – מציע העיתון בכותרת ענק (ליאתניר, 15.12.31, עמוד 2).

חינוך – עקרונות האוניברסליזם של המהפכה הצרפתית, לא עלו בקנה אחד עם האינטרסים השלטוניים הצרים של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. זה שאף לשמור על יתרונו של המיעוט האירופי השולט. מסיבה זו הוא החזיק בידיו את מפתחות המודרניזציה, בניסיון לפקח על קצב הקידום החברתי והכלכלי של האוכלוסיה הילידית. מאותה סיבה הוא צמצם את המערכת החינוכית ומיקם אותה בריכוזים אירופיים, ומשלב מסוים הגביל את אפשרות הכניסה לבתי־ ספר צרפתיים לבעלי אזרחות אירופית בלבד.

כי״ח הוסיף להיות הסוכן העיקרי של התרבות הצרפתית ברחוב היהודי. כך, למשל, תמורת סבסוד רשת החינוך שלו, איפשר כי״ח לנציבות הצרפתית לפקח על תוכנית הלימודים בבתי־ הספר היסודיים. ואולם, על אף המשאבים הכספיים לא הצליחה רשת החינוך של כי״ח להיענות לדרישות האוכלוסיה היהודית בקזבלנקה. מדי ספטמבר היה אפשר לראות התגודדות של ילדים ובני משפחתם מול שערי בית־ הספר הנעולים, התגודדויות שהובילו, לעתים, להתנגשויות אלימות בין המסורבים לבין השרתים המופקדים על הבניינים. הנפגעים העיקריים היו תושבי המלאח. הללו היו משפחות ברוכות ילדים, חסרות אזרחות אירופית שעשויה היתה לאפשר להן להיכנס לבתי־ ספר צרפתיים, חסרות משאבים הדרושים כדי להשתלב בחינוך הפרטי, וללא הקשרים המתאימים באדמיניסטרציה של כי״ח, שיאפשרו להן להיכנס למקום ריאלי ברשימת הממתינים.

אוחיון שהיה עד לאותם מראות כואבים דאג לעדכן את קוראיו. מול ההצהרות והדיווחים של האחראים על החינוך, שנהגו לטפוח לעצמם על השכם ולהצביע על הישגים, הוא הציג מציאות אחרת לחלוטין. ״בסך הכל, אמר לסיכום האחראי לחינוך היהודי במרוקו, אין לנו על מה להתלונן, שכן לפני עשר שנים למדו בקושי 2,500 ילדים בכל בתי־ הספר במרוקו. כיום נע מספר התלמידים היהודיים בין 17,000 ל־18,000. האם בכך אין לנו על מה לשמוח?

כמובן […] אבל כמה ילדים עדיין אינם לומדים בבתי־ הספר? האם במרקש עצמה מספרם אינו מגיע ל־3,000? וכמה יש בקזבלנקה? האם נשכח מלב המראה העצוב של פתיחת שנת הלימודים האחרונה? ההמון הסתער על בית ־הספר ושוטרים הסתערו על ההמון הזה, היכו במלוא המרץ על ימין ועל שמאל, הציקו לנשים ולזקנים שסביבם עמדו הפעוטות, וכל זאת תחת עיניהם חסרות ־הישע והכואבות של מנהלי בתי־ הספר, שהתבצרו מאחורי המחסומים ובלעו בשקט את קלונם ואת כעסם" (ליאווניר, 27.12.34, עמודים 10-9).

עד מהרה התברר שהקבלה לבתי־ הספר לא היתה ערובה לשילובם המוצלח של הילדים במערכת החינוך: צפיפות בכיתות, מחסור במורים, או מורים באיכות ירודה, גרמו לילדים רבים לנשור ממערכת החינוך לרחוב. עקב המצוקה והרעב, השתמטו ילדים רבים מביקור סדיר בכיתות, יצאו לגנוב קצת אוכל, אולי בגד, והידרדרו לעבריינות.

בהתאם לרוח התקופה האמינו במערכת ליאווניר, שעתיד הקהילה תלוי באזרחי המחר, דהיינו, בילדים; מעל דפי העיתון הם דרשו להקדיש את מירב תשומת־ הלב לחינוכם ולהכשרתם לחיים הבוגרים (ליאווניר, 19.11.26, עמוד 2; 7.10.27, עמוד 2; 31.10.33, עמוד 2). אם אין קמח אין תורה, כך גרסו ארגוני המתנדבים שניסו אף הם להתמודד עם מצוקתם החומרית של התלמידים. הם דאגו לארוחה חמה וביגוד לבני המהגרים, ובכך קיוו להשיג מטרה כפולה: למנוע שוטטות ועבריינות נוער, ולספק לתלמידים תנאים פיזיים בסיסיים, שיאפשרו להם להתרכז בלימודים. ואולם, בשל תקציבם הדל והבלתי סדיר לא יכלו לספק את מלוא הצרכים הגוברים. ״ילדינו רעבים!״ זעקה כותרת של ליאווניר, וחייבה את ראשי הקהילה לפעול למען פתרון ממוסד של הבעיה (ליאוויר30.4.37, עמוד 2).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר