ארכיון יומי: 14 בפברואר 2017


ספר שמות – פרשת "יתרו". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר שמות – פרשת "יתרו".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"אנוכי ה' אלוקיך…

             לא יהיה לך אלוקים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

שתי הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה –

מהווים שני קרני לייזר רוחניים – החקוקים בתודעה היהודית.

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ, ב – ג).

שתי הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א). התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל. "ע"פ שני עדים יקום דבר".

רבנו "אור החיים" הק': מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את התמצית של כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד". לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים כל כך תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות הנ"ל המשלימות אחת את השניה": "אנוכי ה'…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה חל אלוקים אחרים" – שלא נעשה לנו אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה". הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח, כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה: רק המאמין בה', "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא.

הזוהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זוהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזוהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל. (זוהר יתרו, פב ע"א).

רבנו הרמב"ם: אומר שעוברים על "לא תחמוד" רק כאשר נעשה מעשה בעקבות החמדה, היות ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה.

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך בנושא מפאת חשיבותו: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה – לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו. בדבריו, רבנו רומז לחינוך שיש להקנות לנערים בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…". רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחמוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

הרמב"ן אומר: פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד".

רבנו בחיי מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי ה' אלוקיך" בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח".

מתן תורה – הקב"ה נתן את התורה במתנה.

קבלת התורה –  תלויה בנכונות כל אחד ואחד  לקבלה.

שבת פרשת "יתרו" נקראת בפי חכמים "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה חכמים בשם היותר הגיוני כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

 לגבי קבלתה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד ואחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

רבנו "אור החים" הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 רבנו אוה"ח הק' אומר ע"פ חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלוקים יעננו בקול" (יתרו יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

  • "וישמע יתרו".

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

ביום שבת קודש ו' בסיון, 50 יום לאחר יציאת מצרים (בשנת 1312 לפני הספירה), ולפני 3330 שנים (תשע"ח), זכה עם ישראל לדורותיו לרבות נשמותינו הקדושות בחמדה גנוזה, הלא היא תורתנו הקדושה "שדבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות". (רבנו אוה"ח הק' שמות לא' יג').

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלוקים", ולהתחבר לעם ה'.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות, מוסר השכל, רעיונות נשגבים וכו'. השאלה הנשאלת: מה עושה איתם הלאה?

הזוהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק המסמלת את האנטישמיות עד ימינו היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה בימינו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

רבי אלעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית. (שמות רבה כ"ז, ב).

רבנו "אור החיים" הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב". (רבנו אוה"ח הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקחים.

ב. "ברוך ה' – אשר הציל אתכם".

 "ברוך ה'". בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "נחמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה" "מה שלומך?" "ברוך ה'. ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היינו נגאלים לצמיתות.

ברובד הסמוי, זהו ביטוי עמוק המשקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.  לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני והקרבת עולות לה' כאות של תודה, הוא חוזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "… וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז).  שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הנסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם". (כרכות נד, ע"א).

ג. יתרו = אחד = 13 = אחדות ה' בעולם.

 כדרכנו, בבואנו למצוא את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה כפי שעשינו ברבות מפרשות השבוע. ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבעת אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

 נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י=1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי ה' אלוקיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצוות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם מבוקר ועד ערב.

"בחודש השלישי באו מדבר סיני,

         ויסעו מרפידים, ויחן ישראל נגד ההר" (יט' א-ב).

שלושה תנאים לקבלת התורה: זריזות , ענווה,  אחדות.

 רבנו "אור החיים" הקדוש שואל מספר שאלות:

 א. מדוע הקב"ה התעכב במתן תורה  לעם ישראל  49 ימים, ולא נתן להם אותה מיד למחרת יציאתם ממצרים?

ב. סדר הפסוקים לכאורה צריך להיות הפוך, קודם יש לכתוב  "ויסעו מרפידים", ורק אח"כ "ויבואו מדבר סיני"?

 רבנו "אוה"ח הק'  משיב: העיכוב נבע מכך שעם ישראל לא הוכשר עדיין מבחינה רוחנית לקבל את התורה, ולכן הוא נדרש לספור 49 ימי ספירת העומר, בהם תוקנו מ"ט שערי טומאה, כאשר ביום ה- 50  "זכו להגיע להר סיני כשהם זכים וטהורים ממ"ט שערי טומאה, למ"ט שערי קדושה.

ליום הזה היום המיוחל,  ציפו עליונים ותחתונים מיום בריאת האדם" (רבנו אוה"ח שמות יט, א-ב).

רבנו "אור החיים" הקדוש מציין שלוש מידות מרכזיות אותן יש להפנים וליישם בכדי לזכות בקבלת התורה.

א. "ויסעו מרפידים" = זריזות. ידועים דברי הגמרא (סנהדרין קו' עא) לכתוב "ויחנו ברפידים" (בשלח יז, א)  – רפו ידיהם מן התורה, מעכשיו חזרו בתשובה ונסעו מרפיון ידיהם, כדברי קודשו: "זריזות והתגברות בעסק התורה עד גדר שימית את עצמו עליה, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – לא תושג התורה אלא בהתעצמות" (אוה"ח חפץ ה' שבת).

ב.  "ויבואו מדבר סיני" =  ענווה.    באו מרצונם לקבל את התורה מתוך ענווה. כמו כן, המדבר מסמל את הענווה. 

ג. "ויחן שם ישראל" =  אחדות. "ויחן" בלשון יחיד, "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים… שנעשו כולם יחד כאיש אחד – והם עתה ראויים לקבלת התורה" כדברי קודשו.

"והייתם לי סגולה מכל העמים …

ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

דורנו רווי סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, והפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, ויצירת אשליות אצל אנשים חולים וקשיי יום.

 רבנו "אור החיים" הקדוש אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – והייתם לי סגולה מכל העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כוהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו האוה"ח הק': "או ירצה לומר להם {לבנ"י},כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש להאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום ולהם יקרא כוהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים". דברי רבנו אוה"ח הק' מבוססים ע"פ הזוהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, מלאכי מרום הם למעשה הצדיקים עלי אדמות הזכאים לכך שקולם ישמע בשמים.

  רבנו "אור החיים" הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הוויתם של הגויים הוא בבחינת הרע".

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל". (בראשית טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם נוטלים.

 ללא רשות = "נוטלים ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבות ציוד חקלאי  מהמושבים.

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בראשית כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". מלחמות העולם ה1 וה2 וכו', יוכיחו.

עמון ומואב  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא מבנות לוט שנולדו מאביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את בני ישראל במדבר תוך הפקרת בנותיהם, לכן סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (כ, יח).

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל – וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ יותר.

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חשך, ענן וערפל" (דברים ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות מהירות, ולרוב ללא כוונות מיוחדות. קצת שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

רבנו "אור החיים" הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו אוה"ח הק' במדבר יב, ו).

גדולי עולם הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

רבנו "אוה"ח הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דברים א, א): "וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (אוה"ח הק' דברים א, א).

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה לעצמי ממלמל, זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

"כה תאמר לבית יעקב – ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

        עבודת ה' מתוך אהבה {"כה תאמר"},

             מתוך יראה {"ותגיד"} (רבנו "אור החיים" הק').

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

רבנו "אור החיים" הק' שואל: "למה כפל תאמר וגו', ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

רבנו אוה"ח הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה". לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני של הפסוק "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קודשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו. ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש".

ניתן לשאול לאור דברי המדרש, מדוע מקדים את הנשים לגברים?

על כך עונה רבנו חיים בן עטר במקום אחר: כאשר נשאלה האשה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגיד שלא דיברו איתה, ולא שמעה דבר.  

לאור כל זאת ניתן להבין את דברי קודשו בספרו "חפץ ה'" (שבת פח, ב), הרואה רש.

"אראנו נפלאות"

ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה"

של רבנו "אור החיים" הקדוש.

 

רבנו החיד"א מעיד על רבו – רבנו אוה"ח הק' בהאי לישנא:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו: עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו. אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא. וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה, ורוב עוזי נוראותיו" (החיד"א "שם הגדולים").

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה בשני פסוקים, ועד כמה יש לנו ללמוד מכך.

על הפסוק, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך…"  כותב רבנו "אור החיים" הק':

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג) שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דברים כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב "אדם כי ימות באהל" – באוהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו "אור החיים" הק' את הלומד תורת הסוד לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קודשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים... כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין שמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב. {הרמז דומה לריח שהוא רוחני הגנוז ביין}.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בלימוד תורה, חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה. אכן, נאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו: "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו "אור החיים" הק' במדבר יב ו).

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. נורה בת פלורה. דוד בן זרויה ע"ה.

לרפואת אריה בן אביבה.  מזל טוב וברכות נאצלות לנכד המתוק יונתן בן קרן ליום הולדתו – ג שבט.

עוצמה מאחורי הצ׳אדור? – האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

עוצמה מאחורי הצ׳אדור?פעמים 108

ההיבט הבולט ביותר, מבחינה חיצונית לפחות, של מעמד האשה בחברה המוסלמית האיראנית הוא הפרדתה המוחלטת מחברת הגברים, לפחות ברמה האידאלית, הפרדה שמגיעה לידי כך שגם במקרים המועטים שיציאתה לרשות הרבים מותרת, היא נדרשת לכיסוי כל גופה, כולל פניה. למעשה, הדרישה לעטות רעלה הבטיחה כי גם כאשר האשה יצאה לרשות הרבים, מקרה לא רצוי במיוחד, היא למעשה נעה כשתחום הפרט שלה נע עימה, כשהיא מגדירה אותו בכל פעם מחדש. נשים אמורות לשהות בביתן; צניעות האשה ואדיקותה נמדדות בצמידותה לביתה, עד כדי כך שאשה הכפופה למערכת אידאלית זו חוששת אף להיראות בחצר שלה. שיחה על הגג עם שכנה עלולה לזכות אותה בתואר המפוקפק ״משרכת דרכיה״; השתתפות בחתונה מוגבלת לחתונות של קרובים ממש. זו נראית כעין הקצנה מיוחדת של הדיכוטומיה בין ספֵרה פרטית לציבורית.

בדרך כלל החלוקה בין הספֵרה הציבורית לפרטית מועלית כהסבר לדיכוי האשה, כאשר הנשים משויכות לספרה הפרטית, בעוד הגברים משויכים לספרה הציבורית, והיא באה להסביר ולפעמים אף לקבע את נחיתות האשה, כדרך שנחותה הספֵרה הפרטית מן הציבורית. בארץ מוסלמית, שאלת החלוקה הזאת בין הספֵרה הפרטית ובין הספֵרה הציבורית לשם בחינת השתתפותה של האשה בספֵרה הציבורית ספק אם יש לה משמעות. בכלל, הקשר ההדוק בין הופעת התיחום בין הספרות ובין צמיחתן של תפיסות ליברליות ועליית הבורגנות מצמצם את אפשרות השימוש במונחים בחברות שלא נודע בהן מקום לתפיסות כאלו. האבחנה בין הספֵרות באה לציין את הספֵרה הציבורית כמקום ההתרחשות של הפעלת יחסי שלטון ועוצמה מחד־גיסא, ומאידך־גיסא התחום שבו מופעלות זכויות פוליטיות, דהיינו, המקום שבו גברים מתחלקים בשלטון באמצעות אמנה חברתית, בעוד היא מציינת את הדרת הנשים מחלוקת השלטון ומקבעת אותן בביתן. נסיונות במחקר של ארצות מוסלמיות בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת (לפני המפגש עם הקולוניאליזם והמערב) ניסו להציע כלי ניתוח חלופיים. יש המציעים לבחון את מערכת היחסים בין גברים לנשים במונחים חלופיים, כגון המונח ״פטריארכיה״, או דרך השימוש במונחים הצופיים המבחינים בין פנימי לחיצוני. אחרים מציעים את האבחנה שבין פרטי לפוליטי, או את האבחנה בין הפרדת הנשים תוך התרת מעורבותן והשתתפותן בחיים הציבוריים, לבין בידודן, שמונע מהן מעורבות כלשהי. חוקרות כמו פטימה מרניסי(Fatima Memissi) ופרזנה מילני(Farzaneh Miiani) מציינות דווקא דיכוטומיה חד־משמעית בין נשים לגברים ובין ספֵרה פרטית לספֵרה ציבורית – שינוי שאולי חל בעקבות המפגש עם המונחים האירופיים ובהשפעתו.

חוקרת המיגדר נירה יובל־דיוים ציינה כבר שאבחנה דיכוטומית זו בין הספֵרות, עם כל חשיבותה, אינה מעודנת דיה להבנת תפקודן של הנשים בחברה המוסלמית ומידת השפעתן בחברה. ההצעה החלופית מבחינה בין מוסדות מדינה ושלטון, מוסדות של החברה האזרחית, כגון ארגונים התנדבותיים, ותחום המשפחה. בחלוקה משולשת זו ברור כי יחסי הכוחות במשפחה הם בעלי חשיבות גם כשלעצמם, גם בשקפם יחסי כוחות בספֵרות אחרות, אולם גם בהשפעתם על הספרות האחרות. החלוקה בין ספֵרה פומבית לספֵרה פרטית מתבררת לעתים קרובות כמטשטשת יותר מאשר ככלי ניתוח רב ערך. מחקרים של חברות מתקופות שונות וממקומות שונים באופן מובהק, שמאופיינות כחברות טרום־מודרניות, או בלתי ליברליות, מוכיחים מציאות בעלת מורכבות גדולה לצורך ניתוח מעמדן של הנשים. את מקומן ומעמדן יש להעריך לא רק דרך קיומה של אידאולוגיה פטריארכלית או אבחנה ברורה בין ״מקומה הראוי של אשה״ – הבית – לעומת המקום הראוי לגבר, דהיינו חוסר הגבלה, אלא אישיותן של הנשים וגם הערך החברתי המיוחס לתפקידיהן המגדריים הניחו להן מקום נרחב להתגדר בו.

שהרי ההפרדה בין חברת הגברים לחברת הנשים אפשרה לנשים ליצור חברה עשירה בתפקודים חברתיים, שלחלק גדול מהם לא היתה מקבילה גברית, אם משום הדימוי השונה של המינים ואם משום התפקודים השונים המיוחסים להם. חברה זו הוכיחה בעצם קיומה הפנמה של עקרון ההפרדה בין נשים לגברים כמתחייבת מבחינה דתית ומבחינת שמירת המערכת ההיירארכית החברתית, אולם היא יכלה לשמש לקידום צרכים פוליטיים בעצם קיומם של קשרים חברתיים עם שותפים פוליטיים של הגבר במשפחה ועם יריבים. ערוץ נשי להחלפת מידע היה דוגמה לכך. מכנים ערוץ זה בשם ״רכילות״, מפני שהוא מאיים על המערכת הממוסדת של יחסי הכוחות, אולם כפי שהגדירה סוזן הרדינג(Susan Harding), הרכילות מאפשרת לאשה, במיוחד בקהילות קטנות, להשפיע על דפוסי התנהגות ומערכת היחסים החברתיים. דווקא נחיתותה של האשה אפשרה לה קיום של מערכת חברתית עשירה יותר, שבה היא יכלה להרשות לעצמה פתיחות רגשית גדולה יותר, ונקיטת יוזמה רבה יותר. אפשר היה, למשל, להשתמש בנשים כשליחות ראשונות למקרים שמצריכים משא ומתן ועדים בנושאים חברתיים־פוליטיים.

סעודה על חשבון הצדיק

סעודה על חשבון הצדיקרבי עמרם - ציון קבר

מעשה זה סופר לי אישית מידידי הטוב שולשלת יוחסין אוהב התורה והמסורת הקדושה שלנו, רבי אורי אלנקווה הי״ו תושב ירושלים עיה״ק. אשר שמע אותו מאחיו יואל חבית של בעה״ב ר׳ יצחק

רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל השד״ר מחברון זכה לכן שההילולה שלו שנקבעה ל־ט״ו באב, נערכת ברוב עם הדרת מלך לא רק על קברו בוואזן, אלא בכל ישוב בו קיימת יהדות מרוקו.

בעיר אשדוד, מתקיימת ההילולה מדי שנה בשנה בביתו של אחד מחסידי הצדיק, ר׳ יצחק נ״י העורך סעודת מלכים לבאים הנהנים מדברי תורה ומשירה מרנינה.

לפני כמה שנים, במהלך ההילולה של ר׳ עמרם, נכנם אל הבית, דהיינו להילולה, צעיר ללא כיפה על ראשו ומבקש מבעל הבית רשות לספר מדוע הגיע אף שלא הוזמן.

אני חילוני וגדלתי, מנותק מן היהדות ובודאי ללא אמונת הצדיקים.

קיבלתי הכשרה כמדריך טיולים לחוץ לארץ והציעו לי להדריך טיולים למרוקו הדבר מצא חן בעיני וזה כמה שנים הריני מדריך טיולים למרוקו.

והנה בשנה שעברה תוך כדי הטיול, נסענו לוואזן, לקברו של .רבי עמרם בן דיוואן.

השעה היתה שעת בין הערביים וכשהגענו לכפר אשג׳ן, חשתי בעוינות מסוימת מצד התושבים והחלטתי לוותר על סיור בכפר ולעלות ישירות לציון הצדיק, בדרך עוקפת.

והנה בהגיענו אל ציון הצדיק, ראינו שממתינה לנו אישה קשישה ופונה אלי כראש הקבוצה – ״ברוך בואכם לרבי עמרם, אני מזמינה אתכם לסעודה״.

הלכנו אחריה מופתעים ובהיכנםנו לחדר, נדהמנו לראות שולחנות ערוכים לתפארת כמיטב מסורת קהילת יהודי מרוקו ואז שאלתי את הזקנה לפשר הדבר והיא ענתה לי:

״השבוע נגלה אלי בחלום _רבי עמרם בן דיוואץ ואמר לי ״קבוצת תיירים בת 40 איש תגיע מישראל ביום זה וזה, וסכנה תהיה נשקפת לחייהם, לכן הזדרזי והכיני להם סעודה זו כשקיבל את רשותו החל לספר:

והמתיני להם ובזכות זאת ינצלו״.

״לכן הזדרזתי להגיע מכזה-בלנכה, עיר מושבי לכאן, להגיש לכם את הארוחה׳ מסיימת הקשישה את דבריה ומזדרזת  להגיש לנו הארוחה ואכן מנינו 40 איש, ההפתעה והשמחה היתה גדולה ובפרט לנוכח העובדה ששמתי לב לעוינות שליוותה אותנו מצד המקומיים.          

ולפתע, לראשונה בחיי, עמדתי מול תופעה שלא יכולתי להסבירה והיא כח הצדיקים והשפעתם גם לאחר מיתתם. כן סיים הצעיר את סיפורו בהתרגשות וכשסיים דבריו נישקו בעל הבית, ר׳ יצחק, והזמינו להישתתף בסעודה ולבסוף ביקש בעל הבית מהצעיר, מדריך התיירים, להישתתף בהילולה, מדי שנה בשנה. ראו כמה גדולה זכות הצדיקים שלא רק שהם קרויים במיתתם חיים, אלא שאף מגלים פניהם המאירות, גם לרחוקים ובודאי שבכך מקרבים, גם אותם אל חיק היהדות.

ואכן בביקורי בקיץ התשנ״ה בוואזן, על קברו של הצדיק, חשתי בהתרגשות רבה ובתחושת קדושה והתרוממות רוח  שלא ניתן לתארן במילים ואין לי ספק שרק המידות  התרומיות בהן ניחנו הצדיקים, והנהגות הקדושה, כפי שהיו  נהוגות בקהילת קדושים זו, יכולות הן להצמיח דמויות מופת כדוגמת הצדיק _רבי עמרם בן דיוואן.

אל מעיין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיה

סדר פורים סימנים תרצ״ג ותרצ״ז

סדר פורים סימנים תרצ״ג פורים במרוקו 001ותרצ״ז

ויהי נועם ואתה קדוש יֹאמר                 במוצאי שבת אחר המגילה

ואם חל פורים באחד בשבת                 ועל הנסים ייאמר ביום ובלילה                                                                                                                                                                                                                                

ומקריאת הלל ונפילת אפים                יכלא

ליום אשר אני עֹשֶׂה סְגֻלָה (מלאכי ג, יז)

 

וקורים בפרשת ויבֹא עמלק                  והגם אין בה רק תשעה פסוקים

וכופְלִים פָּסוּק אַחֲרוֹן                           ואחר המגילה בסדר קדושה מַחֲזִיקִים

ומנפילת אפים ומזמור יענך                 גם ביום חמשה עשר יהיו רחוקים

אז תצליח אם תשמור לעשות את החֻקִים (דה״א כב, יג)

 

אִשֶׁה ניחוח יָרֵח                                    מִפָּר שור המקרין מפריס יואל

10 בִּנְדָבָה יֶשַׁע עוֹלַת זְמִירָתִי                          צור העולמים פודה גואל

גם זרע יעקב ישיב שבותם                    ויבשרם בתנחומות אל

וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תה׳ קכח, ו)

 

כָּלוּ תְפִלּוֹת / הימים והלילות / בעזר נורא עלילות / קדוש יושב תהלות

ת׳׳ו ש״ל בי׳ע

2-1. ויהי… המגילה: בערבית אחרי קריאת המגילה אומרים ואתה קדוש. חל פורים באחד בשבת, אומרים ׳ויהי נועם׳ קודם ו׳אתה קדוש׳, או״ח תרצג, א. 2. ועל… ובלילה: אומרים על הנסים בלילה וביום, או״ח תרצג, ב. 3. ומקריאת… יכלא: אין נופלים על פניהם, ואין אומרים הלל בפורים, או״ח תרצג, ג. 4. ליום… אשר: כינוי לפורים שהוא יום שעשה הקב״ה נס לישראל, והלשון על פי מלאכי, ג, יז. 5. וקורים… פסוקים: קוראין בפרשת ויבוא עמלק (שמי יז, ח-טז), ואף על פי שבפרשה זו רק תשעה פסוקים. ובדיני קריאת התורה, קלז,א, כתב: ׳אין קוראים פחות מעשרה פסוקים, ואם העניין נגמר בפחות מכך, כגון פרשת ויבוא עמלק מותר, וכדי להשלים עשרה פסוקים כופלים הפסוק האחרון, או״ח תרצג, ד. 6. ואחר… מחזיקים: לאחר קריאת המגילה אומרים קדושה דמיושב ב׳ובא לציון גואלי, או״ח תרצג, ד. 7. ומנפילת… רחוקים: אין נופלים על פניהם בימים י״ד וט״ו של אדר, ואין אומרים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳, או״ח תרצז, א. 8. אז… החוקים: דברי עידוד, אם תקיים את ההלכה תצליח בכל דרכיך, והלשון על פי דה״א כב, יג. 9. בבית זה מתפלל הפייטן לגאולת ישראל. אשה ניחוח: כינה דבריו כאשה ריח ניחוח, על פי ויק׳ א, ט. מפר שור: על פי תהי סט, לב, ר״ל כל התודה שאביע בשירתי תהא חביבה בעיני ה׳ כקורבן תודה של שור פר. 10. בנדבה: על פי תה׳ נד, ח. ישע… זמירתי: ישעה ויקבל את זמירתי כקורבן נדבה. צור העולמים: על פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה, וכן הביטויים פודה וגואל. מאל: על פי יש׳ נט, כ. 11. זרע יעקב: על פי תה׳ כב, כד, כאן מבקש הפייטן מהקב״ה, שישיב שבות עמו ויבשרם בנחמה. 12. וראה… ישראל: על פי תה׳ קכח, ו, והיא בקשה לשלום לעם ישראל. כלו תפילות: על פי תה׳ עב, כ. הימים והלילות: ר״ל שסיים לכתוב את דיני התפילות הנוהגים ביום ובלילה. העזר… תהילות: והם כינויים לקב״ה. קדוש יושב: על פי תה׳ כב, ד, ופירש רש״י שם ׳אתה קדוש ויושב לשמוע תהילות ישראלי.

נהגו העם – רבי דו עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה - מסמך

יב. המנהג פשוט מימות הראשונים בחו״ל לברך כל הברכות בליל שני של פסח ואין פוצה פה ומצפצף וכם׳ ר״ת דמסכת סוכה שמברכין על המנהג(ישמח לבב די״ז א׳). יג. בליל שני של פסח במעריב שמתחילין לספור העומר כל הגברים מביאין בפעם הראשונה לבית הכנסת את התינוקות, וכן בליל שמחת תורה. והיו מביאים בידם נרות של שעוה מקושטים וצבועים ומסרום לגבאים להאיר בבית הכנסת או להבדלה מנהג זה מוזכר בספרי הפוסקים עיין בספר כפ״ה או״ח סי׳ של״ט אות מ״ו שכתב שם לענין שבת אם יש בזה משום מוקצה או משום מקדיש בשבת ויו׳׳ט. ועיי׳ שם בסימן ש״ח אות ע״א שכתב משם הרב אדרת אליהו קובר דאין בדבר איסור.

יד. לחיבוב מצוה היו מדבקין קצת מהחרוסת מבחוץ על איזה כותל צדדי של הבית. ועצם הזרוע של הקערה אחרי שמורידין ממנו הבשר היה מתגלגל בארונות במשך כל השנה.

  • בליל ז׳ של פסח במעריב אחרי ג׳ פסיעות של תפילת י״ח היינו אומרים הלל הגדול, הש׳׳ץ אומר פסקא והצבור עונים כל״ח – כי לעולם חסדו – ואם כי עוד לא מצאתי מקור למנהג זה, הנה לענין אמירת הלל הגדול אחרי שנענה הצבור בעצירת גשמים עיי׳ להמג״א או״ח סי׳ תקע״ה סקי״א שא״א הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מליאה ודוקא בשעת התפלה וכר ע״כ ולכן נ״ל שנהגו בליל האחרון של החג ונפש הצבור שבעה לה תפילות החג ומצוותיו הרבות, וכרסם מלאה כל טוב באים לביהכ״נ ומודים ואומרים כו׳ כל״ח בהלל הגדול על הנסים ועל הנפלאות.

 

  • במוצאי חג הפסח (שקורין ליל המימונה) מסדרין השולחנות בחלב חמאה וירק כגון שבולים ירוקים ופרחים, והמשפחות מבקרין אחת לשניה, ובפרט אצל הרב או זקן המשפחה לקבל ברכתו, וכל משפחה לפי הנוהג המקובל אצלם, הללו מתיזים חלב על מצח המתברך, והללו נותנים לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש, ויש אחרים שמכינים למבקרים לביבות מחמץ, והכהנים באים מבית לבית עד בית הרב לברך ברכת כתנים יברכך ה׳ וישמרך וכר וכל הגברים בבית קוראים בקול ובניגון לפי הנגינות שבספר משלי הפסוקים: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד: גול אל ה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ושוב מתרגמים הפסוקים בלשון הגרי שיבינו הנשים והקטנים. ואחרי זה המברך מתחיל מי שברך אבותינו הקדושים וכוי ומנשקין ידי הרב ונפטרים לבתיהם בשלום והכל בצניעות ובקדושה וטהרה. ועיין בספר בית הבחירה דף רס״ט בדיני מוצאי חג הפסח אות ג׳ שכתב וז׳׳ל נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומגיחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר״ץ זבת חל״ב וכן בקושטא ובאזמיר שזורקין בד׳ פנות הבית ואומרים בשמן ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, והרב בית מועד תמה על מנהג זה דמאי אולמיה מוצאי חג המצות משאר חגים וכתב שם משם הר׳ חיי עולם ז״ל הטעם שוטחין עשבים שיש בהם שבולת מילתא דמיזן זיין הוא משום דבפסח נידון על התבואה ולברך בשם ה׳ שיעשה השנת מבורכת בכל מידי דמיטב יעו״ש. ובאות ד׳ כתב וז״ל ועוד טעם אחר וכד דכבר אמרו בניסן נגאלו וכר וא״כ יאמר נא ישראל כיון שעבר הפסח ולא נגאלנו ח״ו נתייאש מן הגאולה חלילה ע״כ זורקין עשבים והוא לרמוז לתחיית המתים ע״ש ויציצו מעיר כעשב הארץ, וכשם שהמתים עתידין לחיות כך הגאולה עתידה לבוא במהרה בימינו אמן עכ״ל. ומה שקורין לזה מימונה שמעתי שהיא מלה ערבית מימון = מזל לרמוז על מזל טוב לכל השנה. וזהו ליל המימונה באופיר. הטהורולא כמו שקמו כאן אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג, ובו המיטו בושה וחרפה על קהלות מרוקו, שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא ולהשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה׳ יחזירם בתשובה, וראוי ונכון לבטלו ומבטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן.

 

יז. הש״ץ מקדים לברך ולספור והטעם משום שמא לא ידעו ההמון את היום הנכון ויהיה ברכתם לבטלה ואם ישאלו איזה יום לספירה חוששין שמא יאמר מספר היום שהוא צריך לספור אוצר מנהגי ישורון צד 104, ועיין בספר שער המפקד שהביא שכן דעת הרב יש״א ברכה בתשובה, וכמנהג ירושלים עיי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ תפ״ט, ובבית הכנסת של מוהריב״ץ בעיר פאס מקדימין הקהל לברך ואח״ך הש״ץ ויש לזה ראיה מדברי מאמר מרדכי סי׳ תפ״ט סקי״א.

יח. נוהגים לספור עוד בלי ברכה אחרי תפלת שחרית ובודאי תקנו זה לפמ״ש מרן בסי׳ תפ״ט ס״ז דאם שכח ולא ספר בלילה יספור כל היום וגם הרב כפ״ה שם ציין על המנהג הזה.

יט. הנשים נזהרות שלא לעשות מלאכה בשעת הספירה לפי שהעומר היה בא מהשעורים ושעורו עשרית האפה ומנחת סוטה ג״כ היתד. עשרית האפה קמח שעורים, וע״כ נהגו הנשים הצדקניות שלא לעשות מלאכה להיות להם לכבוד ולתפארת, אוצר מנהגי ישורון צד 104.

כ. נהגו שבעל ברית בימי הספירה מסתפר בערב לפני יום המילה וכמ״ש מורם בסי׳ תצ״ג, ובד״מ ציין שמותר להסתפר ביום שקודם המילה בערב, ועיין בס׳ אגורה באהליך דף ו׳ ע״ב מה שחלק בין מצות המילה ליום ל״ד בבקר, ועיין בס׳ כפ״ה שם אות ל״ה. כא. נוהגים שלא לישא אשה בימי העומר עד יום ל״ג כפסק מרן באו״ח סי׳ תצ״ג, וכתב הרב מוהר״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה ששמע מאביו ז״ל הה״ר סעדיה ז״ל שראה בחלום חזיון לילה, חכם אחד מחכמי דורו שהיה לו זמן רב שמת, ושמו של החכם הה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל והיה מדבר על ענין ל״ג לעומר, ונתן סימן בן שמונה עשרה לחופה, ושאל לו מה כוונתו ואמר לו נקוט האי כללא בידך שלעולם יום י״ח לאייר הוא ל״ג לעמור, שמשם ואילך מותר לישא אשד. ולהכניסה לחופה, מלכי רבנן ערך שמואל אבן סונבאל. כב. נטילת הצפרנים בימי העומר נהגו להתיר בע״ש וגם מה״ד שרי דאפי׳ בשבוע שחל בו ט׳ באב כתב המג״א דשרי עיי׳ להרב ליצחק ריח בלקו״ד אות ד׳ סעיף כ׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר