ארכיון יומי: 22 בפברואר 2017


המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר-ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.

המשפט העברי

ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.

עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים.

ובדין אחר לא קי״ל כהרא״ש ז״ל, עם היות שלא רבו החולקים עליו. והוא בדין שומא הדרא לעולם, כתב הרא״ש ז״ל בפרק המפקיד, דוקא בשלא השביח המלוה, או שלא נתייקרו הקרקעות. אבל נתייקרו הקרקעות, לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין עכ״ל. וביאר דבריו בנו הר״י בעל הטורים ז״ל, שאם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו, כמוזכר בח״מ סי׳ נ״ג. ועם היות שרבינו ירוחם ובעל הטורים ז״ל, נטו לס׳ הרא״ש ז״ל, וגם התוספות. פשוט הוא דהרא׳יש ז׳׳ל תמיד מימי התוספות הוא שותה, ולדעתם הוא נוטה. ורבינו יעקב ז״ל בנו, ורבינו ירוחם ז״ל תלמידו, על הרוב נוטים לסברת הרא״ש ז״ל, שהיה רב ואב לכולם. ולכן אינם נחשבים אלא לסברא אחת. ומה גם עתה שבנדון זה איכא חשש רבית כמוזכר בסברת בעה״ת ז״ל, שאם יטול המלוה אותו שבח דממילא, חוה ליה בנוטל שכר מעותיו והו״ל כרבית. וכלל מסור בידינו מהקדמונים החכמים נ״נ ז׳׳ל, דבמקום דאיכא איסור והיתר, הן לענין ערוה, הן היכא דשכיח איסור רבית דאורייתא, הלך אחר המחמיר. ולכן נהגו בכאן דשומא הדרא לעולם, אפילו אי אייקור ממילא, זולת אי זבנה או אורתה או יהבה במתנה, כמוזכר בספרי הפוסקים ז״ל.

וגם כן מ״ש החכמים השלמים נ״נ זצ״ל שמתנת ש״מ צריך שיחתום בה חכם מחכמי המעמד יצ״ו, כדי לידע שהיה מצוי לשם. כבר נהגנו בימים האלו שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי לשם החכם פי ובהא סגי. ולקיים כל דבר, ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ׳׳ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ובמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מצאתי כתוב בכתב יד החכם השלם הדיין המצויין כמהר׳׳ר שמואל שאול ן׳ דנאן זלה״ה וז״ל: מה שנמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה וז״ל, ובזמן הזה נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, מגי כשילך אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם, נאם יעב״ץ.

סיון שס״ג

ס׳ב. טופס תקנה המגרש בגט ש׳׳מ, דינא כאלמנה לענין פרעון כתובתה, הן היתה כתובה כדת. הן היתה למנהג קהלות המגורשים ישצ״ו.

בהיות שראינו אנו החתומים שכמה אנשים בהיותם על ערש דווי ב״מ, מצד שבועת היבום שתיקנו נוחי נפש ז״ל, שאם יחלה ג׳ ימים ויהיה חוליו מסוכן עפ״י רופא, שיתן גט ש׳׳מ. וכמה אנשים מצד רחמנותא אף אם אין להם שבועה, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם הם נותנים גט ש״מ, בתנאי הגט המוזכרים בספרי הפוסקים, ולאחר מיתת הבעל כמה נשים הן מערערין ואומרות, שיש להן ליטול סך כתובתם במושלם כדין הגרושה. וראינו אנו החתומים לתקן תקנה הגונה וישרה, ויראה לנו שמימות עולם נ״נ ז׳׳ל נהגו כן, שהמגרש את אשתו בסתם בגט ש״מ כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, שהדין בפרעון כתובתה יהיה כאלמנה לא כגרושה. וזה הדין הוא בין בכתובה שהיא כדת וכהלכה, בין בכתובה שהיא כפי מנהג קהלות המגורשים י״ץ, ועם היות שהרא״ש ז״ל כתב בתשו׳ שאלה בהפך. עכ״ז להיות שאנן סהדי שלא נתכוון כי אם לקיים שבועתו ואף בלא שבועה לא נתכוון אלא לעשות עמה חסד, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם. לכן ראינו להחזיר עטרה ליושנה, שכל המגרש בגט ש׳׳מ סתם בלי תנאי מפורש, בין האיש והאשה והיורשים מסתמא דינה כדין אלמנה. ולקיים כל דבר חתמנו פה בעישור אחרון לסיון שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק וקיים. וחתום הרב כמוהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה. וס״ל כתוב וז״ל כך נהגנו וחתום החכם השלם כמוהר״ר שאול סרירו זלה״ה.

סיון שס׳׳ג

ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.

בהיות שבימי החכמים השלמים נ״נ זלה״ה, תיקנו תקנה הגונה וישרה, שכל איש אשר יתן גט לאשתו, לא יתנוהו הסופרים לאשה המתגרשת זולת עד עבור שלשים יום. שהרבה מן האנשים הם מגרשים מצד עלות כעסם וזעמם ולאח׳׳ך הם מתחרטים, וכמעשה שהיה בזמן התלמוד שתיקנו לכהנים גט מקושר, כדי שישקוט כעסו ג״כ ועשו והצליחו הראשונים נ״נ ז״ל. וראוי לנו ג״כ ללכת בעקבותיהם. זולת אם יראה לב״ד אשר יהיה בימים ההם לפי צורך השעה, הן מצד הבעל הן מצד האשה, אם השעה צריכה לכך, יכולים לתת לה גט לאלתר. ולקיים כל דבר ג"כ ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר, שנת ה׳ צבאות יג׳׳ן עלינו לפ׳׳ק וקיים. וחתום הרב כמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, ורוחה שבק לדקשיש מיניה.

אדר תכ״ד

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

הספר והדפוס העברי בפאס

באפריל 1912, בעקבות חדירת הצרפתים לפאס וחתימת חוזה חפרוטקטוראט, נשדד המלאח, ארבעים וחמישה איש מתו ואחד מבתי־הכנסת הגדולים של העיר, שכלל יותר מאלפיים וחמש מאות ספרים, הועלה באש:

…בר׳׳ח אייר הוא זו ש׳ תבע״ר לפ׳׳ק נכנסו עלינו השודדים שכנינו הרעים למחז״ק פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העט הטם וילכו באין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל ונשארו הספרים וס״ת רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשוקים וברגליהם ירמסום להשחיתם וכל משקע מים, אוי לעינים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה׳ שרפו את היכל ה׳ בהכ״ן הי׳׳ג שהיתה נקראת ע׳׳ש מו׳׳ה רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל והיה בה בית עק׳׳ד הספרים שמיכל כחמשה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כמה כ״י הראשונים נ׳׳ן (הישיבה הנז׳ נזכרה בהקדמת תום׳ הרא״ש), וגזרה נחרצה היתה והרגו האויבים כחמשים נפשות מישראל אנשים ונשים וטף, וקול שריקות עם בנ״י היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין מרחם, ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה, ואשר אלה להם ועברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין.

בהסכמתו לספר ׳בקע לגלגלת׳ לר׳ אליהו אלמאליח, מסכם ר׳ שלמה אבן דנאן בלשון צחה וברורה את כל הסיבות שגרמו לאובדן חיבורי חכמי מרוקו, כמו גם את המאמצים שנעשו לשימורם והדפסתם:

…זכרו ראשונות וקדמוניות התבוננו. הלא ידעת מני שום אדם עלי ארץ. אלפי רבבה נעדר שמם מיושבי חלד אין זכרון לראשונים וכל שרי קדש אשר אין זכרון למו עלי ספר אף כי רבים וגדולים שרי צבאות ישראל היו בדורותם. כן קרא אל אבותינו ורבותינו המגורשים מקשטילייא במארוקו פה פאס יע״א. גם להתושבים אשר היו גרים בה מקדם. אם כי ידם רב להם בתורה ובמקצועות החכמה. משאתם יגורו אלים וברעם גבורת חרמתם מעתיקי הרים ומרגיזי ארץ. במרבית הימים מכיריהם נגוזו ועברו ויכחד שמם מעל פני תבל ולא נודעו אף כי יש אשר מלאו כליהם כתבים ויהיו לאחוזה ביד צאצאיהם. לשוא היה כל עמלם. ביען כי מלאכת הדפוס יקר בממשלת מארוקו ואין חזיונו נפרץ בכל עריו. כל יגיעם היה למאכולת עכבר ולברות סם ועש טרף לשניהם. והנמלט מזוחלי ארץ ספו תמו ברשעת הפראים העריצים אשר התנפלו על היהודים ויבואו על פאס בזמן החולף ימים כבירים פעמים בש׳ תק״ף ותקפ״ג. שבו ויבוזו כל אשר למו ויתנים למשסה. נשמו הבתים והרסו שתותיהם. כל מחמדיהם לצוארי שלל. ואת כל רכושם שללו. יכלו שפתי גבר מהביע את כל התלאות אשר השתרגו ועלו על צוארם מאשר לקחה אזנינו מהקדמונים. כי עצמו מספר וילאה כל מושך בשבט סופר לספרם אחת אחת. כי לא מועף לאשר מוצק לה. אין תפונה כי הכל מהשגחה עליונה. ואולם חסד אל חופף והשגיב בכחו הותיר לנו שריד ויתן לפליטה מצער מכתביהם מלאים זיו והדר חכמה הלכות ותקנות ויהיו לנו לעצים עד היום הזה. ורוב ערי מארוקו הולכים בעקבותיהם האח. האח. כי רוח ההשכלה ההיא התנוססה בקרב ולב עמוק חכמי הזמן. כן בקדש חזיתי רבים הפיצו תורה תמימה מחדרי משכיות עיונם עלי ספר בעיון ברור ותבונה שלימה. לאפס הפנאי סרתי מלתאר עד קצה רוח ההשכלה ההיא.

למרות כל הקשיים האלה, הצליחו חכמים רבים לשלוח את חיבוריהם ׳'מדינות אחרות ולהוציאם לאור. באופן הזה ניצלו כתבי־־יד רבים מכליה, וחגיעו לידינו כספרים מודפסים.

המיסיונר מרקהיים-היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן

המיסיונר מרקהיים

בשנים 1854-1852 פעל במרהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניוקו אדם בשם ח״א מרקהיים, יהודי יליד קרקוב, שהתנצר על רקע מצוקה כלכלית. הוא הוגדר על ידי שולחיו, האגודה הלונדונית, בתור ״שליח נודד״, והיה מיועד לפעול בחוף הצפוני של אפריקה.

לפני בואו למרוקו מילא שליחות מיסיונרית באיזמיר, ומ־1850 בתוניס ובערי אלג׳יריה אוראן ותלמסאן." חכמי תלמסאן אסרו לרכוש ספרים שהוא הפיץ שם. בהגיעו לטנג׳יר עם אשתו, קבע בה את מושבו הזמני, והתייצב בפני הקונסול הבריטי ג׳והן דרומונד האי.

בהסתמך על ההמלצה שהביא מלורד פלמרסטון, ובהיותו בעל חסותה של בריטניה, הצטייד בהמלצה מהקונסול במטרה לקבל סיוע מסגני הקונסולים הבריטיים במהלך סיוריו. בשנת 1852 ביקר בערים השוכנות לחוף האוקיינוס האטלנטי: ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור, וכן בערים השוכנות לחוף הים התיכון ממזרח לטנג׳יר עד תוניס.

דרומונד האי ביקש מסגני הקונסולים לדווח לו על ביקורי מרקהיים. לפי דו״חות שנשתמרו בארכיון הבריטי, שהה מרקהיים יומיים בביתו של סגן הקונסול בעיר לאראש, ולא ביקר אצל שום יהודי. באמצע נובמבר 1852 ביקר ברבאט, ועל סמך המלצתו של דרומונד האי אירחו סגן הקונסול הבריטי בביתו במשך שישה עשר ימים. בעקבות בקשתו להציגו בפני יהודים, הופגש עם יהודי משכיל, אחיו של בנקאי. בשיחה הטיח היהודי במרקהיים כי אין הוא מבין את הדת היהודית, דבר שהכעיס את השליח, וזה האשים את היהודי בבורות. הוא נפגש גם עם הרב הראשי של הקהילה. מרקהיים ביקש לעבור לסלא, הקרובה לרבאט, נפגש עם המושל, אבל לא ביקר במלאח. מכר בה ספרים אחדים ולא הטביל אף אחד ( ראה תעודה  3). במוגדור שהה ארבעה ימים, מכר ספרי מיסיון תוך הבטחה שאין בהם דבר בגנות ההלכה והאמונה היהודית. כיוון שהוכח ההפך, ביקשו הקונים היהודים להחזיר לו את הספרים. מרקהיים סירב, והכחיש את דבריו על תוכנם. בכל הדיווחים נכתב שהאיש לא נהג בנימוס, והתנהגותו היתה רגשנית ומוזרה.

תעודה מספר 3

 

14 בדצמבר 1854. הקונסול הבריטי ברבאט, ויליאם ג׳ימס אלטון, מדווח לג׳והן דרומונד האי על ביקורו של מרקהיים בעיר זו בנובמבר 1852. בזכות ההמלצה שהעניק דרומונד האי למרקהייס, איכסנו אלטון בביתו, והפגישו עם יהודי נכבד.

מרקהיים התווכח עם האחרון בעברית וכל אחד מהם טען לבורותו של זולתו בהכרת היהדות. מרקהיים פגש גם את הרב הראשי של העיר. ביקר בעיר סלא, נפגש עם המושל אבל לא הלך למלאח של היהודים. חזר לטנג׳יר בדרך היבשה מלווה על ידי חייל. כנראה מכר ספרים אחדים אבל ספק אם מישהו התנצר. לדעתם של יהודים, התנהגותו של מרקהיים היתה גסה.

Rabat December 14th 1854

J.H. Drummond Hay Esquire Tangier

Sir,

I have the honor to acknowledge the receipt of your despatch of the 5th instant, and in reply I beg to inform you, that Mr Markheim, the person you inquire about, arrived here in the middle of November 1852, and on account of the letter of recommendation you had given him, I invited him to take up his residence in my house, during his stay here, which I think was sixteen days, during this period, upon several occasions, 1 thought his conduct most extraordinary, and I mention some parts of it I recollect.

Soon after Mr Markheim's arrival, he requested me to introduce him to some of the respectable Jews of this town, and I sent for one, named Isaac Majuty (a brother of the Monopolist of bank) who I consider very intelligent, this person and Mr Markheim entered into a discussion in Hebrew, and in a short time Mr Markheim became very much excited, he requested my son (who with myself was present) to tell Majuty in Arabic, that he Mr Markheim said, he was a jackass and a fool, which my son declined doing; Mr Markheim then said that Majuty, had had the impertinence to tell him, that he Mr Markheim did not understand the Jewish religion, as well as he Majuty did, and Mr Markheim said he thought it was my duty to send Majuty to thBasha, and that the Basha should send for the chief Rabbi, and before him, Majuty should retract his words, and if he refused, that I ought to insist upon the Basha punishing him; I of course said that I could not act as he desired.

After witnessing his conduct with regard to Majuty, I did not introduce him to any other Jews; but one day, he brought the chief Rabbi to my house, and his manner during their conversation was similar to what it had been with Majuty.

Mr Markheim requested me to go over with him to Sallee which I did. Accompanied by my son, when we had nearly reached the gate of the town, Mr Markheim said, in the most emphatic manner, "now I hope that you and you" (addressing me and my son) "and I may be insulted, and then a squadron will be sent down and the rascally Moors will get a thrashing, which they deserve, as the Bishop of Gibraltar says"; we entered the Moors town, visited the Governor, and a Moor named Hadj Cassem, and returned without being insulted; we did not enter the Jews town, as Mr Markheim did not express a wish to go there.

When Mr Markheim had determined upon going to Tangier by land, mules were brought for him to hire for that purpose, and he prepared to mount one, and said he would ride outside the town to try it, I requested him to wait until my soldier came (who was not in the house at the moment) and he should go with him, he said he wished to go by himself that he might be insulted, and that would give me some trouble, I told him that after what he had said, if he went without my soldier, and was insulted, he could not expect redress, and he waited for the soldier who went with him.

Those Jews with whom I conversed regarding Mr Markheim's visit, appeared to think him as a person of very violent temper; 1 believe he sold some books here, but I am not aware that he made a convert to Christianity.

I have &c.

(Signed) William James Elton

מרקהיים היה איש ריב ומדון, והסתכסך עם דרומונד האי ועם תומס ריד השני בהיררכיה הקונסולרית בטנג׳יר. הוא העליל עליהם עלילות שווא: על ריד העליל כי חילל כבודן של נשים ובנות יהודיות, ואת דרומונד האי האשים כי הסית לשדוד את ביתו וכי התייחס ליהודים באכזריות.

על נושאים אלה נערכה התכתבות ענפה בין מזכירות האגודה, משרד החוץ והנוגעים בדבר במרוקו. התכתבות זו, שהתנהלה בין 16 בספטמבר 1852 ל־2 ביוני 1855, זורה אור נוסף על מעשיו של מרקהיים במרוקו, וכן על יחסם של הדיפלומטים הבריטים לפעולות המיסיון.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר