ארכיון יומי: 4 בפברואר 2017


מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

ואמנם בקהילת מכנאס נהגו על פי תקנה זו הלכה למעשה. במסמך מיום יא באדר תקכ״ח, כלומר שישה ימים לאחר התקנה הנ״ל, מסופר שההחלטה נתקבלה בנוכחות בני הקהילה והמכירה נעשתה במכרז פומבי:

בהיות כל קהלינו י<שמרם> צ<ורם> רובם ככולם מקובצים לשאת ולתת בענין המס המוטל עליהם, כי גדל הכאב מאד, נמנו וגמרו כולם למכור החנויות הידועות לכללות הקהל. וכן היה, שהיו מכריזים כל חנות, עד שהיו פוסקים המוסיפים, ואח״ב היו מוכרים בפנינו אנחנו החתומים אה פה נתנו הקהלה רשות גמורה ויכולת מספיק[נ״.]

ואילו במסמך מיום י באדר תקל״ט (1779) מסופר שהדבר נעשה בהסכמת אחד מחברי בית הדין:

מפני דוחק קהלינו בחוב שנושא בהם אדוננו המלך יר<ום> ה<ודו> כי רב הוא ונלאו שאת, נמנו וגמרו יחידי קהלנו בהסכמת א<חד> מב<ית> ד<ין> צ<דק> שהיה מצוי שם בעיר, למכור קצת קרקעות שיש לקהל זבות בהם.

תקנה מעניינת אחרת ממכנאס מיום ז בכסלו תקל״ב (1771) עוסקת בזיכיון לבניית חנויות על קרקע שהייתה בבעלות הקהילה מחוץ למלאח, סמוך לשערו. מאחר שהקרקע עמדה בלא שימוש, הוחלט לבנות עליה חנויות. אך מאחר שהקהילה בגוף לא יכלה לעסוק בכך, נמסר הדבר לידי אנשים פרטיים בתנאי שחזקת החנויות תחולק בין הקהילה ליזמים הפרטיים ביחס של 2:1, כלומר שליש בחזקת הקהילה וההכנסות ממנו יהיו לזכות העניים, ושני שלישים לזכות היזמים הפרטיים והם רשאים למכור חזקתם זו כרצונם. מסתבר שעשר חנויות לא סיימו היזמים הפרטיים את בנייתן והיו אנשים שהשתלטו עליהן באופן שנפגע האינטרס של הקהילה ולא היו פרות מקרקע ההקדש לטובת העניים. אשר על כן הפקיע בית הדין את חזקת המחזיקים בחנויות הללו שלא כדין במטרה למסרן ליזמים פרטיים אחרים על פי חלוקת החזקה הנ״ל. וזה לשון המסמך:

אחר שנתברר לנו, שהעשרה החנויות האחרונות שבשוק הצורפים לא נגמר בניינם. שאחר התקנה שתקעו שחזקתם תהיה לקהל. עמדו איזה ב<ני> א<דם> והחזיק כל א<חד> מהם בא׳ מהם. בכן אנחנו ב<יד> ד<ין> החתומים גמרנו ובטלנו חזקת המחזיקים בהם, יען שאחר התקנה וההכרזה החזיקו בהם, ולכן אין בחזקתם ממש ואין להם כלום אלא חזקתם של כללות הקהל היא, והרי יד הקהל נטויה על החזקות ההם לעשות בהם ככל אשר תאוה נפשם ואין מוחה בידם… ויובן שהתקנה וההכרזה הנז' לא על אלו החנויות בלבד, אלא על כל החנויות שיבנו מחוץ לפתח אלמללאח, הן אלו העשרה הן זולתם, חזקתם תהיה לקהל. ותקננו תקנה זו בהסכמת רוב הקהל וברשותם ובהסכמתינו וברשותינו. ומעתה הרשות נתונה ביד הקהל למכור חזקת החנויות ההם ע<ל> ד<רך> ז<ה>, דהיינו שני שלישים של כל חנות ימכרוהו למי שירצו ושליש של חזקת כל חנות ישאר לזכות העניים להתפרנס ממנו. ואין רשות לקהל לשלוח יד בחלק העניים בשום אופן.

חלקו השני של אותו מסמך עוסק במצב משפטי מסובך ביותר הידוע בשם העברי חזקת היישוב ובערבית גֶלְסָה. במקרה הנדון היה מדובר בחנויות שבנו מוסלמים על קרקע שנמצאה בשכונה המוסלמית אבל הייתה שייכת לקהילה היהודית כקרקע הקדש. יהודי ששכר את המקום מבעל הבית המוסלמי משלם לו כמובן שכר דירה, אבל עליו לשלם משהו לגזבר העניים, ותמורת זאת מכירה הקהילה בזכות חזקת היישוב שלו. מונח זה ומשמעותו המעשית ידועים ממערכת ההקדשות המוסלמית, אמנם לא כחוק הנובע מן המסורת האסלאמית־השרעית אלא כחוק שנבע מן המסורת החברתית (עֻרָף או עאדה), ועל כן התייחסו אליו חכמי ההלכה המוסלמים בשלילה גמורה. זכויות הגלסה אפשרו לאדם להחזיק ברכוש לא נייד, ליהנות מן השימוש בו ולהפיק ממנו רווח, אך מבלי להיות בעליו. במקרה דנן יכול השוכר היהודי ליהנות בכל דרך מן הרכוש ששכר מן הגוי, כולל הורשה לבנו, כמובן לאחר ששילם סכום מסוים לגזבר העניים על דרך הפשרה. אך זאת רק כל זמן שהוא עצמו מחזיק ברכוש זה ואין הוא רשאי להעביר את זכויות חזקת היישוב לאחר. מכאן שאם סילקו' המוסלמי מן הרכוש על כורחו, מכירה הקהילה בזכויות חזקת הישוב שלו, באופן שיהודי אחר אינו רשאי לשכור את המקום מן המוסלמי אלא בהסכמתו, ועל השוכר החדש לשלם לו שכירות. ואם מבקש המוסלמי לחזור ולהשכיר את המקום לשוכר הראשון והוא אינו רוצה בכך, רשאי יהודי אחר לשכור את המקום מן המוסלמי בלא לשלם לשוכר הראשון דבר, אך הוא חייב כמובן לשלם על דרך הפשרה סכום מסוים לגזבר העניים, לפי שהחזקה נשארה בידי ההקדש. הסדר מורכב זה נעשה מתוך אינטרס עיקרי אחד והוא שלא להותיר רכוש הקדש העניים בלא שיוציא פרות, בולל רכוש שבאופן מעשי אינו בחזקת הקהילה אלא בתחומי השכונות המוסלמיות. וזה לשון המסמך בעניין הנדון:

וכל החנויות הבנויים ביד הגוים בישוב הגוים וישכיר אותם איזה ב<על> ב<ית> תהיה החזקה לעניים, והאלגולס״א של השוכר. יובן שהשוכר יתפשר עם גזבר העניים בסך מה, והשאר שלו כל עוד הוא יושב בה. ואם עמד מרצונו ממנה או ב<ר> מ<ינן> נ<פטר> לב<ית> ע<ולמו> ובנו אינו ראוי לשבת בה ולא נשאר לו זכות. לכן אם הוציא הגוי בעליה בע<ל> כ>ורחו> והשכירה לגוים, תשאר לו האלגולס״א שלו, לענין שאם בא ישראל אחר והשכיר אותה מהגוי, יתן לו שכירות. ואם הגוי רוצה להשכירה לו והוא אינו רוצה, יכול ישראל אחר לשכור אותה מהגוי ולא יתן לא<חד>כלום. וכל שתהא בטילה וסגורה, יכול ישראל אחר להשכירה ואין לא׳ כלום. כל זה נוהג בחנויות שבתוך ישוב הגויים ממש. אכן בחנויות הצורפים חזקתם חזקה גמורה ואין בהם גולסא ולא שום דבר.

שירת ה'ערובי' א. צורות ביצוע – יוסף שטרית

הגן הנכסףמקדם ומים חלק א

סתהית זהו וגגאיים לוטאר,

זמיע לי נהווא יחלא כאס מרארו

פי ערשא באהיא תפאזי בל גיאר,

 ויכון הבב ננסים פאתח נווארו;

ותכון צינייא מקיימא בביסאן לבללאר.

 

התרגום העברי:

 

(נכספתי לבילויים ולנעימות מיתרים,

 לכל מה שימתיק את כוס המרורים

בגינה מרהיבה תפיג כל צער,

ומשב קל יפתח בה כל פרח;

והקערה מצוידת בכוסות הבדולח.)

 

הסבל

רפדת מן להמום סללא יתקדדר

 ועמלת מן להמום קפטאן וסאיא.

עמלת מן להמום סאריז פאס נעום.

עמלת רזלי וטלעת נאר מעאיא,

ומן חית בכית, איימא, וחד מא בכא מעאיא.

 

נשאתי מהדאגות כמה שיכולתי

ותפרתי מהדאגות קפטן וחצאית,

בניתי מהדאגות ברכה לשחות בה,

 [רק] טבלתי רגלי, ועלתה בי להבה,

 וכשבכיתי, הו אמא, לא בכה איש אתי.)

 

 

קלבי קמחא וכּל מן ואלאה רחא,

ונצראני זאבד רחא פייאם ססיף;

וטחנוני, יא נאס, טחנא פי טחנא,

ועמלוני פי למוואז ואנא סרת כפיף.

 ולמחבבא בלגראם, יא לאלא, מא נהייא בססיף.

 

לבי חיטים והכול מסביבו רחיים

והנוצרי הוציא רחיים בעתות חרב;

וטחנו אותי, הו ידידי, טחון וטחון,

הטילוני על גלים, ואני קל משקל.

והאהבה מרצון, גבירתי — לא מאונס.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט – יוסף שיטרית

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״טמקדם ומים כרך ב

יוסף שיטרית

ספרות ענפה תיארה עד כה את חדירתה והתפשטותה של ההשכלה האירופית הכללית בקהילות היהודיות במרוקו, במיוחד דרך רשת בתי־הספר של חברת כי״ח. חברה זו הוקמה, כידוע, בפריז בשנת 1860, ושנתיים לאחר מכן היא פתחה בקהילת טיטואן שבצפון מרוקו את בית־ספרה הראשון, ובו התנהלו הלימודים בצרפתית. אולם מתברר שבאותן שנים לערן התחילה לחלחל לתוך קהילות מסוימות במרוקו ספרות ההשכלה העברית, שפרחה אז באירופה מתחילת המאה הי״ט. יש לשער שחלחול זה הלך וגבר לאחר שהגיעו גליונותיו הראשונים של השבועון העברי המגיד, שהתחיל לצאת לאור בשנת תרי״ז (857ו). חלחול זה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית לא נשאר תחת קרקע החיים הקהילתיים היהודיים במרוקו, אלא ניתן לו ביטוי רעיוני וספרותי בכתבותיהם וביצירותיהם של סופרים עבריים שונים במרוקו של סוף המאה הי״ט, שהושפעו ממה שקראו, והגיבו בהתלהבות רבה לחידושים ולתמורות שתנועת ההשכלה העברית התכוונה, ואף הצליחה, להכניס לחיים היהודיים בעולם.

עד עתה נשאר עלום פרק מעניין זה בתולדותיה ובתרבותה של יהדות מרוקו. להוציא הערות נדירות שבדרך אגב, לא הוקדש כל מחקר לבדיקת מידת תפוצתן של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. השתיקה בעניין זח נתנה מקום לפירוש, כאילו לא התקיימה כלל התופעה הנזכרת.

המחקר המוגש בזה בא להסיר את הלוט מעל פרשה מעניינת, אשר כפי שנראה להלן, השפיעה במידה מסוימת על עיצוב דמותה החברתית־תרבותית של יהדות מרוקו במאה הכ', והטביעה את חותמה העמוק על יצירתו של אחד מגדולי המשוררים העבריים, שקמו ליהדות מרוקו בכל הדורות – אם לא הגדול שבהם – והוא ר׳ דוד אלקאיים ממוגדור. בשיריו המשכיליים ובשירתו הכללית, כמו גם בכתבות ששלח לשבועונים הצפירה והיהודי בשנים תרנ״ב-תרס״ח (1908-1892), מנשבת רוחה החדשנית של ההשכלה על פי המודל העברי־לאומי, שהתגבש בעיקר במזרח אירופה. קדם לו בכתיבה המשכילית, ובפעילות המשכילית בכלל, בן דורו ובן חוגו יצחק בן יעיש הלוי (1895-1850), שחי גם הוא במוגדור, ואשר בכתבותיו הרבות, ששלח לעיתונות העברית בין השנים 1894-1891, הצליח לתת ביטוי מהימן ומעניין לדעותיו, לשאיפותיו ולאכזבותיו של משכיל עברי במרוקו של סוף המאה הי״ט. אגב כך הוא גם ביטא את התמורות המנטאליות, שהתרחשו בחוגים שונים ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט בתוצאה מהמפגש עם ההשכלה האירופית הכללית והעברית וכתוצאה מהתנאים הפוליטיים והכלכליים שהתפתחו במרוקו מאז סוף המאה הי״ח, תנאים שאף הביאו להתדפקותן הלוחצת של מעצמות זרות על שערי מרוקו. לצד יעיש הלוי ודוד אלקאיים, פעלו כנראה עוד משכילים עבריים לא־מעטים במוגדור, עד שהקימו לעצמם חוג משכילים. ביתר הקהילות, להוציא אולי טנג׳יר, היתה להשכלה העברית בתקופה זו השפעה בעיקר על יחידים או על משפחות, ולא על חוגים רחבים בקהילה. לפני שניגש לתיאור פעילותו היוצאת דופן של חוג המשכילים במוגדור, ננסה להמציא פרטים על ממדיה וביטוייה של תופעת ההשכלה העברית בקהילות שונות בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכי.

הערות המחבר :

תפוצתו של המגיד במרוקו תתברר להלן, במהלך הצגת ממצאי המחקר. אך יש להקדים ולציין שאנשי מוג דור התייחסו בכתבותיהם מסור המאה הי״ט ומתחילת המאה הכי אל רשימות, שהתפרסמו בשבועון זה עוד בשנים תרכ״ד-תרכ״ה (1864)

אודות יהדות מרוקו ואודות נסיעתו של משה מונטיפיורי למרוקו ותוצאותיה, ואשר תורגמוJewish Chron¡c1e. ראה: המגיד, שנה שמינית, גליון 35 מיום ו׳ באלול התרכ״ד, עמי 274-273, וגליון 36 מיום י״ג באלול התרכ״ד, עמי 282-281; גליון 39 מיום ה׳ בתשרי התרכ״ה, עמי 308; וכן גליון 44, עמי 331. כתבה ארוכה נוספת על יהדות מרוקו נתפרסמה בהמגיד, שנח אהת־עשרה (אדר א׳־״אדר ב' התרכ״ז), גליון 8, עמי 60; גליון 9, עמי 68, וגליון 10 עמי 76 – מאת יהודה שמעון סטאניסלאווסקי. נציין כאן עוד את סדרת הכתבות, ששלח אברהם שמלה מתוניס להמגיד בשנים תרכ״ד-תרכ״ו.

  1. כל החוקרים, ללא יוצאים מן הכלל, העוסקים כיום ושעסקו בעבר בחקר תולדות יהודי מרוקו ותרבותם במאות הי״ט והכ', עברו וממשיכים עדיין לעבור בשתיקה מוחלטת על התופעה הנידונה כאן, למרות שהדיה הברורים מצויים בכתבות רבות, שנתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1908-1890. חלק מכתבות אלה נרשם בחיבורו של אברהם הטל, יהדות צפוךאפריקה – ביבליוגרפיה, ירושלים תשל״ג, ערכים מסי 3543,3542 ו־3726.
  2. במחקר זה התחלתי לאחר שגיליתי במקרה כמה משיריו של ר׳ דוד אלקאיים לכבוד ההשכלה והלשון העברית, שידובר בהם בהמשן־ בהרחבה.
  3. על ר' דוד אלקאיים, שנפטר במוגדור בשנת 1941 בגיל שמונים ומעלה, ואולי אן) תשעים, ראה להלן. וכן את מאמריי: ( 1) "ר׳ דוד אלקאיים, משורר עברי במרוקו; (א) משורר אמן ומשכיל", אפריון, גליון 1 (אביב תשמ״ג), עמי 102-96; (2) ״ר׳ דוד אלקאיים – משורר אמן ומשכיל", בתור: ר׳ דוד אלקאיים, שירי דודים, ירושלים תשמ״ג.
  4. על יצחק בן יעיש הלוי כתבו לאחר פטירתו שני חבריו דוד אלקאיים ודוד יפלח בהצפירה: "קינים והנה (!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו, רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר׳ יצחק בן יעיש הלוי, ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה, כלו בדמעות עינינו, כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (= במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו, בן ארבעים וחמש היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות". הצפירה תרנ"ה,גליון 286, עמי 1131.

מלבד יצחק הלוי ודוד אלקאיים, חי במוגדור בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הב׳ משכיל שלישי בן הקהילה, אשר השאיר את רישומו בתולדות קהילתו – נסים לוי, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח, שעליו כתב תלמידו יעקב אוחיון מעורכי השבועון היהודי־ציוני L'Avenir illustré, שיצא בקזבלנקה בשנים 1939-1926: Esprit avide

 Esprit avide de sciences exactes, montrant par là combien la gymnastique talmudique avait assoupli ses facultés. Il s'était adonné à l'étude des littératures et de l'histoire, et en particulier des mathématiques, puisant ces vastes connaissances dans les ouvrages écrits en hébreu moderne. (C'est nous qui soulignons  J.C.)

Ceci se passait vers les dernières années du siècle dernier

 A cette époque Ben Yehouda tentait la rénovation de l'Hébreu. Nissim Levy qui se tenait en contact avec les communautés d'Europe Orientale par les correspondances et les journaux se montrait un des plus ardents artisans de cette rénovation. Son entrée dans la ".classe d'hébreu fut un événement. Dès la première séance nous fûmes emballés. L'avenir Illustré, No 237 du 28.2.1935 page9

.נסים לוי נפטר בשנת 1935 בריו דה ז׳נירו, שאליה הוא היגר ממוגדור. על פי עדות אחת, שנמסרה לי בע״פ, הוא נאלץ לעזוב את מוגדור כתוצאה מפעילותו המשכילית הבולטת מדי, שהרגיזה את חוגי הרבנות בקהילה.ראה גם את יתר דבריו של יעקב אוחיון בנקרולוג המצוטט לעיל.

חוג זה מאוזכר כנראה בשם "חברתנו" ע״י דוד אלקאיים ודוד יפלח בהספדם על יצחק הלוי (הערה 6 לעיל). דוד אלקאיים קורא לו באחד משיריו "חברת הבין״, ובסדרת כתבות שהוא שלח בשנת 1900 להיהודי הוא מדבר על האגודה "לשכת יסוד המערבי", שהיתה "אח לאגודת ׳בני ישראלי בירושלים" (ראה היהודי, שנה שלישית, גליון מיום 22.2.1900, עמי 3). על אגודת משכילים זאת שמעתי גם מפיו של ר' שלמה כנאפו, בן 79, ממוגדור, החי כיום בירושלים, שסיפר לי שגם אביו, ר׳ דוד כנאפו, שנהיה לאחר מכן לרב הקהילה, היה חבר בה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר