ארכיון חודשי: ינואר 2017


هود المغرب المسلمون واليهود عبر التاريخ

يهود المغرب

عشية استقلال المغرب عام 1956، كان يعيش مئات من الجماعات اليهودية في جميع أنحاء البلاد، بلغ مجموعها حوالي 280 الف شخص، وتعد أكبر كيان يهودي في العالم الاسلامي.

كثير من هذه المجتمعات تعود بوجودها لعدة قرون خلت، وتعود بعضها الى العصور القديمة. وأقدم دليل على الوجود اليهودي يعود بتاريخه إلى العصر الروماني.

جلبت السيطرة الاسلامية في المغرب موجات جديدة من اليهود انضمت الى الجالية الموجودة. وكانت أول الجاليات اليهودية في المدن الرئيسية قد تم انشاءها في القرن التاسع والعاشر. وقامت السلالة البربرية "الموحدون" بتشييد مدينة مراكش عام 1062، والتي أصبحت عاصمة لامبراطورية واسعة تمتد من المغرب الى اسبانيا. منع اليهود من الإقامة في المدينة الجديدة، إلا أن يهود أغمات، المدينة الأطلسية، الواقعة على بعد 75 كيلومترا إلى الجنوب الشرقي، بدأت بالتوافد الى مراكش من للتجارة.

إن السلالة الموحدية المتعصبة، والتي خلفت المرابطون في القرن الثاني عشر، حاولت لبعض الوقت إرغام اليهود على التحول الى الدين الاسلامي، فلجأ كثير منهم الى المناطق الجبلية في الجنوب حيث كانت الجماعات اليهودية ما زالت تقيم حتى 1950.. بدءاً من القرن الثاني عشر، سمح لليهود بالإقامة في مراكش، فنمت جالية كبيرة فيها، واستمرت حتى بعد ظهور سلالة "المرينيين" الذين جعلوا من مدينة فاس عاصمة لهم.

تحت ظل حكم المرينيين، لجأ العديد من اليهود من أسبانيا واستقروا في أنحاء مختلفة من المغرب، وخاصة بعد الأحداث العاصفة لعام 1431، عندما قامت أعمال شغب ضد اليهود وانتشرت في جميع أنحاء شبه الجزيرة الإيبيرية. وفي القرن السادس عشر، تابعت موجات المهاجرين من أسبانيا وصولها الى المغرب، في أعقاب عمليات طرد عام 1492، واستقروا في جميع أنحاء البلاد. وتنامى عدد السكان اليهود في فاس بقوة، وتم إنشاء أول ملاح في المدينة عام 1438.

ثم ولدت السلالة "السعدية" في وادي "درا" في القرن السادس عشر. وعرفت السياسة تجاه اليهود، منذ عهد المؤسس الأول للسلالة، ثباتاً ملحوظاً: عوملت الجاليات المحلية في المملكة معاملة حسنة، وشجعت الهجرة. وحصل بعض اليهود على مناصب هامة في البلاط، كما ساهموا بدعمهم في مواجهة القوات الموجودة على الحدود مع الجزائر. في النصف الأول من القرن السابع عشر تضاءلت سلطة السعديين، وبرز العديد من مراكز القوى، التي راحت تتنازع السيطرة على المغرب.

كما استقر اليهود المغاربة في المنطقة الواقعة شمال الأطلسي، وهذا ما سمح لهم الاتصال بالجاليات اليهودية من السفارديم في لندن وأمستردام، وتسموا بـ  بربريسكوس، شأنها شأن غيرها من يهود المغرب العربي. ثم توقف النفوذ الاوروبي في المغرب خلال حروب نابليون. وكانت البلاد في تلك الفترة تحت قيادة مولاي سليمان، السلطان الذي اعتنق المذهب الوهابي، والذي كان يعتبر قيام علاقات وثيقة مع أوروبا من شأنه يشكل خطراً على البلاد. وتبعاً لذلك، قلل السلطان سليمان من عدد التجار الأوروبيين في المغرب، مستبدلاً إياهم بعدد قليل من اليهود المغاربة، من أجل القيام بمعظم المداولات التجارية في الخارج. ولكن احتلال الجزائر من قبل فرنسا في عام 1830 شكل نقطة تحول : فإن كان المغرب قد استطاع المحافظة على استقلاله حتى عام 1912، فإنه لم يسلم من ضغوطات مباشرة من القوى الاوروبية.

إن الهجوم الفرنسي الذي وقع في 1844، كما المعاهدة التجارية الأنجلو مغربية لعام 1856 وأيضاً الحرب التي خاضتها اسبانيا في 1859 – 1860 والتي أسفرت عن احتلال منطقة تطوان، ضعّفت، أكثر فأكثر، السيادة في المغرب. وأصبحت الحماية القنصلية التي كانت تتمتع بها القنصليات الأجنبية والتجار المغاربة، التي تخولها توظيف السكان الأصليين، فتمنحهم بذلك حقوقاً خارج أراضيهم، أصبحت سبباً رئيسياً في زعزعة استقرار النظام السياسي المغربي.

وكان اليهود المغاربة معنيون بهذه التغيرات، ذلك لأن بعضهم كان يقيم علاقات وثيقة مع أوروبا. وباعتبارهم وسطاء تجاريون لا يمكن الاستغناء عنهم في المناطق الريفية، فقد كانوا المستفيدين الرئيسين من الحماية القنصلية في المغرب. لذلك أصبح اليهود شيئاً فشيئاً مصدراً للصراع، وسبباً لتمزقهم ما بين مصالحهم مع القوى الاجنبية وبين أهمية الدور الذي يقومون به في صلب الحكومة المغربية.

بعد فرض الحماية الفرنسية، عام 1912، على معظم الأراضي المغربية، وأيضاً الحماية الاسبانية في شمال البلاد، وخوفاً من انقراض السلالة العلوية، قررت الحكومة الفرنسية المحافظة على المسيحية بوصفها كياناً رمزياً، وذلك باستخدام سلطان لإضفاء الشرعية ظاهرياً وتشريع الهيمنة الفرنسية.

هذه السيطرة الاستعمارية أفرحت بعض اليهود الذين كانوا يأملون بتخلصهم من وضعهم كـ "ذميين"، وأيضاً الحصول على المواطنية الفرنسية، شأنهم في ذلك شأن اليهود في الجزائر عام 1870. ولكنهم شعروا بخيبة أمل. فقد صدر مرسوم يصنف اليهود أشخاصاً "تابعين" للسلطان، خاضعين لسلطة قانونية مسيحية، لكل من فرنسا واسبانيا. فإن نجح اليهودي في التخلص من صفته "ذمياً"، لأنه لم يعد يتبع المحاكم الشرعية، غير أنه بقي وضعه من حيث الجنسية غامضاً.

كانت أعداد اليهود المغاربة في منتصف القرن العشرين على درجة من الاهمية. لذا، فهي لم تعان من المحرقة، ذلك أن السلطان محمد بن يوسف، وفي وقت لاحق الملك محمد الخامس رفضا (في حين أن المغرب في تلك الأيام كان ما يزال تحت الحماية الفرنسية) أن تطبق القوانين المعادية لليهود، في نظام فيشي، على يهود المغرب. وبقي اليهود المغاربة، وحتى في عهد الاستعمار، كما كان اليهود التونسيون بموجب مرسوم كريميو، أشخاصاً من التابعية المغربية.

ما بين قيام دولة اسرائيل عام 1948 واستقلال المغرب عام 1956، هاجر 90 ٪ من اليهود المغاربة. أكثرهم فقراً هاجر الى اسرائيل، حيث شكلوا جزءاً كبيراً من البروليتاريا في الدول "مدن قيد التنمية"، في حين هاجرت النخبة والطبقة المتوسطة الى كندا وفرنسا.

إن اليهود المغاربة هم مواطنون يتمتعون بكامل الحقوق وهم ناخبون ومرشحون. وقد وضعت لهم الدولة المغربية الإطار القانوني بما يتوافق مع مبادئ الديانة اليهودية. في مجال الأحوال الشخصية، هم يخضعون لقانون خاص، وهو ما يعني أنهم يحاكمون وفق الديانة اليهودية، في محكمة مخصصة لهم بالقرب من قاعة المحاكم العادية، في جميع الأمور المتعلقة بالزواج والإرث وحقوق القاصرين.

وإذا كانت الجالية اليهودية في المغرب بلغت عدة مئات الآلاف من البشر، في القرن العشرين، إلا أنها أخذت بالتراجع حتى لم تعد أكثر من 3000 الى 7000 شخص، وفقا لما ذكرته المصادر. الجزء الأكبر من هذه الجالية تركّز في الدار البيضاء والرباط. أما الصويرة، وهي مدينة في المغرب، التي يتجاوز فيها عدد السكان اليهود 60 ٪، لم تعد تعد الآن سوى القليل، أي أكثر من التجمعات التقليدية القديمة في فاس ومكناس ومراكش، اللتان فقدتا سكانهما وتألقهما. أما اليوم فإن الجالية اليهودية من اصل مغربي، تعد أكثر من مليون شخص في جميع أنحاء العالم.

COMMENT DJOUHA A TROUVE UN HEROS JUIF

contes-populairesCOMMENT DJOUHA A TROUVE UN HEROS JUIF

Dans une ville vivait un Arabe très fort du nom de Djouha et personne ne pouvait le vaincre. Un jour, on lui dit: "A Marra­kech il y a un Juif plus fort que toi".

L'Arabe était hors de lui et il décida d'aller à Marrakech. Là, il rencontra un Juif et il lui demanda: "Dis-moi, sais-tu où habite le Juif qui est tellement fort?"

Le Juif lui répondit: "Oui, je le sais."

Djouha lui demanda: "Si je te donne de l'argent, me condui­ras-tu chez cet homme fort?"

Le Juif répondit: "D'accord, je t'y conduirai. Mais je ne peux pas quitter ce mur. Si je m'en vais, il tombera. Appuie-toi contre le mur jusqu'à ce que je revienne avec l'homme fort que tu veux voir."

Le Juif s'en alla et ne revint plus. Djouha ne quitta pas l'en­droit. Il attend et attend jusqu'à ce qu'un Arabe passât par là, par hasard. Djouha lui demande: "Sais-tu où habite le Juif qui est tellement fort?"

L'Arabe répondit: "Oui, je sais, mais pourquoi t'appuies-tu contre le mur?"

"Un Juif m'a dit de le soutenir, pour qu'il ne tombe pas."

L'Arabe se mit à rire et dit à Djouha: "Ce Juif s'est moqué de toi. L'homme fort, c'est lui en personne."

Djouha s'en alla, furieux. Il arriva au soukh et là il demanda à tous ceux qu'il rencontra: "Avez-vous vu l'homme fort juif?"

Un Juif qui se trouvait là par hasard lui dit: "Viens que je t'explique où il habite. Prends la pelote de ficelle que voici. Moi, je me mettrai en route avec le bout de la ficelle et toi tu tiendras la pelote. Lorsqu'elle sera complètement déroulée, tu sauras que je me trouve à l'endroit où habite le Juif que tu cherches."

Djouha prit la pelote entre ses mains et le Juif se mit en route. Il avança et avança jusqu'à ce qu'il eût disparu tandis que Djouha resta immobile sur place.

Un Arabe qui passait par là demanda à Djouha: "Pourquoi restes-tu là, debout et immobile?"

"Je cherche le Juif fort pour le rosser, car il s'est moqué de moi ce matin."

"Et que tiens-tu dans les mains?"

"Le reste de la pelote", répondit Djouha. "Lorsqu'elle sera complètement déroulée je saurai où habite le Juif. Qu'est-ce qu'il va prendre, le pauvre".

L'Arabe se mit à rire et dit: "Celui qui t'a donné la pelote n'était autre que l'homme fort que tu cherches. Il s'est encore moqué de toi."

  • Les deux se mirent en route et suivirent le fil; finalement ils arrivèrent près du Juif, qui était effectivement l'homme fort que Djouha avait tant cherché. Celui-ci n'avait plus aucune envie de se battre avec le Juif et il se réconcilia avec lui. Les deux hommes forts, l'Arabe et le Juif, devinrent de bons amis et en­semble, ils donnèrent des représentations et amusèrent les foules.
  • Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits

 

משה רבנו והמומר

משה רבנו והמומרבתפוצות הגולה

למלך אחד היה יועץ מומר, שהיד. שונא את עם ישראל שנאת מוות. פעם התייצב היועץ לפני המלך ואמר לו:— היהודים מלומדים בנימים עד היום הזה, כי עדיין חי ביניהם משה רבנו, אלא שהם מסתירים אותו ואינם רוצים לגלות את מקומו למלך.

ציווה המלך על היהודים להביא אליו את משה רבנו תוך שלושה ימים, ויהי מה. ולא — יוציא את כל היהודים להורג.

מה עשו היהודים ? הכריזו תענית, ישבו יומם ולילה בבית־הכנסת והתפללו. וכי מה יכלו לעשות, המסכנים ?

ביום השני של התענית, רק יצאו היהודים מבית־הכנסת, והנה הם רואים אדם פשוט, כנראה רשע שאינו מאמין באלוהים ,יושב ואוכל. שאלו אותו:— מדוע אתה אוכל ? ענה להם:— ומדוע אתם צמים ?

סיפרו לו על גזירת המלך. אמר האיש:— טוב. אלך למלך ואתם תגידו לו כי אני ״משה״. אם בין כה וכה נגזר על כולנו למות, הרי מה יכול המלך לעשות לי יותר מזה ? יהרוג אותי.

לבש האיש בגדים יפים, מאלה שבהם היו משתמשים בעבר הרחוק, נטל מקל גדול בידו, התייצב לפני המלך והכריז:— אני משה!

קרא המלך ליועצו, כדי שיזהה את המלומד בניסים, שמא מרמים אותו היהודים.

צחק היועץ בלבו ואמר: — אדרבא, ינסה אותו המלך בניסים. הכריז משה באוזני המלך: טוב! אעשה לכם נם שטרם ראיתם כמוהו. הביאו לי אמבטיה מלאה מים רותחים. לתוכה תשליכו את היועץ. תראו, כי אני מוציא אותו מתוך האמבטיה בריא ושלם. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהיה בעשרים שנה צעיר יותר.

כאשר שמע זאת היועץ, הוא רץ אל המלך בקריאה:— אכן, נכון הדבר! זהו באמת משה רבנו, והוא מסוגל לעשות נם זה. שלח המלך את ״משה״ בכבוד גדול הביתה וציווה לבטל את הגזירה.

יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבו­דות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.

.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).

מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),

 יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.

— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן-כלה וחמותה

כלה וחמותהאוצר פתגמים

 

355 חלפת אל־ערוסא מא תחב אל־חאמא,

 חתא תביאד אל־פחמא.

נשבעה הכלה שלא לאהוב חמותה,

 עד אשר הפחם יהיה לבן.

 

אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. (מעשה תורה די)

 

356 – אידא אל־קטא ול־פאר יתצאלחו,

חתא לוסא ול־ערוסא יתסאמחו.

אם החתול והעכבר בינם ישלימו,

גם חמות וכלה תסלחנה זו לזו.

 

357 – קבל אל־ערס – אל־בוס ותעניק,

מעא אל־אייאם – ד׳ריב ותחניק.

לפני החתונה – חיבוקים ונשיקות,

 ברבות הימיםמבות וחניקות.

 

כשידור זאב עם כבש, תדור כלה עם חמותה. (אשכול הכופר, מגילת רות)

חמות אין טוב בה, אפילו תהיה מסוכר. (פניני ספרד פ״ח)

 

358-בין א־נּסיב ול־ערוס, דימא אל־מחבא,

ובין לוםא ול־ערוסא- אל־מד׳ארבא.

בין החותן והחתן – תמיד אהבה,

ובין החמות והכלה – תמיד מריבה.

 

כלה וחמותה יפות רק בתמונה. (שם)

 

359-בל לוסא-סוסא, וואכ׳א

 קד אל־כ׳נפוסא.

כל חמות היא רקב (בעצמות)

גם אם היא כחיפושית.

 

360 היבו בן היבו, אלי יסכן מעא נסיבו.

טיפש בן טיפש, מי שגר עם חותנו.

נוסח אחר: הדר בן הדר, למי שעם חותנו גר.

 

361 מא יסבן מעא נסיבו, גיר סייד קראנו.

יגור עם חותנו, רק מי שהוא אדון בחבורתו.

הסלקציה בשנים 1952-1954- חיים מלכא

הסלקציה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסיבה לחילוקי דעו אלה במיון האלמנה וילדיה הקטנים נבעה מכך, שעליית הנוער אינה מעלה ילדים שגילם פחות מ-11 ; ומאחר שאלמנה, שלה ילדים קטנים, איננה נחשבת למפרנסת, הרי תהיה לעול על המדינה….אגב, בשנת 1952 עלו מרומניה – ללא כל סלקציה – 312 גברים ונשים, ומתוכם 445 אלמנות המהוות 12% מכלל העלייה מרומניה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דעותיהם של השרה גולדה מאיר וראש מחלקת העלייה, שרגאי, נותרו במיעוט, ו " המוסד לתיאום " החליט כדלקמן :

ה " מוסד לתיאום " מאשר תוכנית הצלה ל-5.000 – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – לשנת תשט"ו, וזאת בנוסף לעלייה לפי חוקי הסלקציה הקיימת, ובסייגים הבאים :

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן מפרנס אחד.

     1 – אין להעלות חולי רוח שחפת פתוחה במשפחה בריאה, אם אין מובטח להם מקום בארץ.

         2 – אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה מאזורי פיתוח.

2 – המוסד לתיאום מחליט שעלייה חדשה זו יש לכוונה ברובה הגדול להתיישבות ולאזורי הפיתוח בארץ, לשם כך יש לכוון את קצב העלייה לפי תוכנית הקליטה.

3 – מחלקת העלייה תוסיף לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק עם משרד הבריאות של ממשלת ישראל.

4 – המוסד לתיאום מאשר ההצעה להעביר ריפוי בארץ משפחות חולות גרענת וגזזת שמפרנסיהן בריאים. משפחות שמפרנסיהן חולים, יש לרפא במחנה העלייה בקזבלנקה. המשפחות של כפרי דרום תוניסיה יקבלו רפויין בארץ.

5 – המוסד לתיאום מחליט על העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור בארץ.

6 – תוקם ועדת לבדיקת בקשותיהם של הורים אשר בניהם בארץ והובטח להם שגם הם יעלו מאוחר יותר, וזה מותנה במצב בריאותם של ההורים ובאפשרות הילדים לפרנסם.

7 – אלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה, תאושר עלייתה ם יש לה מגיל 11 ומעלה, ובתנאי שקליטת הילדים מובטחת דרך עליית הנוער.

8 – מספר הנלווים למפרנס אחד במשפחה אינו יכול לעלות על חמישה

9 – משפחה שיש בה מפרנס אחד ובין הנלווים יש נכה יועבר התיק לדיון לוועדה מיוחדת.

מהחלטות אלה ניתן לעמוד על מעמדם המיוחד של יוספטל ואשכול, שהיו לכל אורך הדרך התומכים הנלהבים בסלקציה מצפון אפריקה, וכל הצעותיהם בדיון זה, הפכו להחלטות. כך הצעת אשכול להעלות בשלבים : רק לאחר שיתברר שהשלב הראשון יצליח – יעברו לשלב שני – סעיף א' 5000 לשנת תשט"ו.

יוספטל הציע להוסיף סייג לסלקציה, ולפיו גם משפחות בריאות לא תאושרנה לעלייה, אם אינן מתאימות או אינן מסכימות ללכת להתיישבות – סעיף א -3 .

לעומת זאת לא התקבלו הצעות השרה גולדה מאיר להקלה באלמנות וילדים, אף לא הצעת שרגאי ל " העלאת הצלה " של 25.000 ללא סלקציה אלא בסייגים, ואושרו רק 5.000.

בדיון ב " מוסד לתיאום " בספטמבר 1954 רטן שרגאי על המכסות הנמוכות לעלייה מצפון אפריקה : 12.000 איש אושרו לעלייה משם לאחר סלקציה ; הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו ; אין בשבילם מקום במחנות ואין אנו מסוגלים להעלותם ;  

" למה לנו לדבר על הקלת הסלקציה כשאיננו מעלים את הבריאים ". בכך השיב לטוענים, שהשפל בעלייה בא בגלל אי רצונם של יהודי צפון אפריקה לעלות, או מפני שאין מועמדים הראויים לעלייה.

על הקלות בכללי הסלקציה אמר בדיון ראש הממשלה, משה שרת :

בשאלת הברירה – הייתי ממשיך להקפיד בכל חומר הדין ובכל האכזריות. אכזריות זו היא צורה של רחמים, מפני שאין להשוות מצבו של איש שרע לו, שהוא מוכה גורל, שהוא חולה או זקן, שהוא תשוש ומחוסר פרנסה, אבל נמצא במקומו.  גורלו של אדם כשעוקרים אותו ממקומו ואחר כך משאירים אותו ללא טיפול, מר ביותר. הארץ מלאת אנשים כאלה. הערה שלי – אלי פילו – אכן טיעון מלא גזענות לראש ממשלה גזען ברמ"ח איבריו. עד כאן הערתי.

מעניין ; ראש הממשלה טוען שהסלקציה בעצם עושה חסד עם החולים והזקנים בצפון אפריקה ! אם כן, מדוע הוא " עושה חסד " עם החולים והזקנים ממזרח אירופה וממערבה ? מדוע " להפלותם " – ובעיקר כאשר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו הולך ומחמיר !

פגיעות בחיי הדת של יהודי דמנאת-אליעזר בשן

בדמנאתממזרח שמש עד מבואו

בתחילת שנות ה 80 של המאה ה19 סבלו יהודי דמנאת מדיכוי ע״י המושל, ובין השאר נאלצו גברים ונשים לבצע שירותים שונים בשבתות ובחגים. מי שהתנגד – נכלא מיד. כך פורסם בעתון Le Reveil du Maroc ב 24 בספטמבר 1884. המושל ציוה לתפוש יהודים באופן שרירותי, ללא הבדל גיל ומין לשם ביצוע עבודות לצבא, ועליהם גם לשלם לחיילים שמצליפים עליהם. כך דווח בכתב העת של האגודה האנגליקנית הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים, שפעלה גם במארוקו. הדבר הגיע לידיעת הסולטאן שציוה לבל יועסקו היהודים בימים האסורים להם לעבוד לפי דתם. כך נאמר בין 17 הסעיפים כתגובה להתנכלויות שונות של המושל ביהודי המקום.

למרות זאת נאלצו יהודים גם בשנים הבאות לחלל שבתות.

בשנת 1887 נאסר יהודי בשם ראובן תורג׳מאן. בפקודת הוזיר הובא מאלקסאר לטנג׳יר, נאלץ לרכב בשבת, ולא איפשרו לו לחוג את הפסח באותו זמן הוכרחו יהודים, נשותיהם ובנותיהם לעבוד בשביל פקידי הממשל בשבתות ובחגי ישראל כפי שנכתב בתזכיר משותף של ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי ב 3 בפברואר 1888. פרט זה כלול בין 27 הסעיפים של השפלות והגבלות מהן סבלו יהודי מארוקו. התופעה נמשכה גם בשנות התשעים של המאה הי״ט אישור לכך ניתן ע״י ב. מיקין, בג׳ואיש כרוניקל ב3 באוגוסט 1894. לדבריו, ניתן להשתחרר מחובה זו ע״י תשלום.

בשנות התשעים הראשונות סבלו יהודי מראכש מידו האכזרית של מושל העיר והקאדי שעשו יד אחת כדי להציק ליהודים. ידיעות על כך הגיעו לאירופה, ובהן פרטים על יהודים שנאסרו על לא עוול בכפם והולקו עד מוות. לא הועילה התערבותו של הסולטאן, ופקודתו למושל לבל יציק ליהודים. היסורים גרמו לכמה יהודים להתאסלם. ב 8 באוקטובר 1893 כתב מודיע אלמוני(כנראה ראובן אלמאליח ראש קהל מוגדור) לשמואל מונטגו (1911-1832), חבר הפרלמנט הבריטי, וחבר בוועד שליחי הקהילות באנגליה, ובו פרטים על סבלם של יהודי העיר הנ״ל, ובין השאר מספר על אשה יהודית שבעלה התאסלם, והיא נשארה ביהדותה, נגררה בכוח מביתה ואולצה לבצע עבודות בשבתות, ובכך לחלל את מצוות דתה. בג׳ואיש כרוניקל פורסמו פרטים נוספים. מתברר ששתי נשים של מתאסלמים סירבו ללכת בעקבות בעליהן. הדבר עורר את חמת המושל והקאדי שציוו עליהן להתאסלם. אחת מהן נגררה מביתה יחד עם תינוקה ביום כיפור, הועברה לרובע המוסלמי, ונאלצה לעבוד בשבתות. השנייה ברחה עם ילדיה, וזקני הקהל נדרשו להחזירה, ואוימו כי אם לאו- ייאסרו ויולקו והממשל יפגע בקודשי ישראל.

חינוך ממוסד של בנות במרוקו – אליעזר בשן

 

מחקרי אליעזרלאחר שעזב את מרוקו עמד בראש הצוות אלי זרביב עד פטירתו ב-1919. זרביב יליד קונסטונטין, הוטבל לנצרות על ידי גינצבורג סביב 1860, ונמנה על צוותו. משנת 1875 עד 1886 עמד בראש מערכת החינוך, יחד עם אשתו, רעייתו האנגלית של גינצבורג, ועיקר מאמציהם הוקדש לחינוך בנות ונשים.

נוסף עליהן היו בצוות משומדים שעסקו בהפצת ספרים ובהוראה לבנים. המיסיונרים הקדישו מאמצים לחינוך ובכלל זה לבנות, והיו מודעים ליחס השלילי של הגברים היהודים לחינוך בנות ולעובדה שבעקבות תפישה זו, אין בתי ספר יהודיים לבנות. כבר המיסיונר הראשון של האגודה הלונדונית א' לוי כותב בשנת 1874 שאין בתי ספר לבנות בכל מרוקו.

אלה שפעלו בעקבותיו בשנים הבאות כתבו שחינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים לדבר בזוי. והגברים היהודים חושבים שדת ותרבות הם עניינו של הגבר ויש סכנה שאם הנשים תדענה יותר מהבעלים, הן תסרבנה לנהל משק בית ולהתחתן עם הבורים והעניים. ומוטב שהנשים לא יפתחו את עיניהן.

על רקע החלל בהשכלתן של הבנות והנשים ארגן המיסיון מערכת לימודים יומית לבנים ולבנות, כשמספר הבנות גבוה יותר מזה של הבנים. וכן שיעורי ערב לנשים בהן למדו קרוא וכתוב, עברית, אנגלית וצרפתית, גיאוגרפיה, תנ"ך, ו " הברית החדשה ". הן יסדו מועדון תפירה בו תפרו שמלות לצריכה עצמית ולשווק, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.

רוב המשתתפות היו מהמעמד הנמוך והבינוני. המיסיונרים ציטטו דברי נשים יהודיות המאשימות את הוריהן או את בעליהן ואת הרבנים בבורותן, ומשבחות את המיסיונרים שפקחו את עיניהן והעניקו להן ביטחון ודימוי עצמי חיובי יותר, הודות להשכלה שרכשו. לדבריהם, יש יותר התנצרויות בין הנשים מאשר בין הגברים. הן נוטות להשפעה ביתר קלות מאשר הגברים.

מה ידוע על מערכת חינוך יהודית לבנות במוגדור ?

בשנות ה-70 נוסדה במוגדור חברה בשם " עוז והדר " במטרה לייסד בית ספר לנערות עניות. בנות של משפחות עשירות למדו באמצעות מורות פרטיות. שנה לאחר מכן נוסד בה סניף של כי"ח. הרב יוסף אלמאליח 1809 – 1888 יליד רבאט, בגיל 13 עבר למוגדור ומ-1840 ואילך כיהן בתור דיין, ובו בזמן סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיה פעיל בחיי הציבור ובמאבק נגד המסיון האגליקני. ב-28 בינואר 1875 כתב הרב לאדולף כרמיה, נשיא כי"ח, על החינוך בעירו, ומציין כי :

" חשבנו על נערות בנות ישראל העניים והאביונים ויתומות בעיר הזאת אשר הם בדלות גדולה בשפל המצב והם משוטטות ומשרתות ואין בהם תבונה רח"ל ועל זה נמכרו רחמינו וייסדנו חברה אחת בשם " עוז והדר " וכל תכלית החברה לתועלת בנות העניים להחזיק בידם כדי שיהיו מבנות היישוב ודרך ארץ…."

בהמשך מוסר פרטים על המצב הכספי של החברה ולאחר מכן כי :

" יש בכאן אישה אחת מעיר גיברלטר והיא יושבת בבית הספר ללמד בנות העשירים בשכר בחשבונה ועל זה חשבנו לתת בידה ארבעים מבנות העניים… ושם ילמדו מלאכת התפירה והאריגה וכתב ולשון ספאניול אשר יודעת והשני מלמדים יהיו משגיחים עליהם… ואז יכולים להתלמד עם הב' אדונים הנז'…."

החברה דואגת לרכוש לעניות לבוש ומנעלים, ומבקש השתתפות כספית של כי"ח.

יהודי מוגדור ובראשם הרב אלמאליח נאבקו בפעולות המיסיון בדרכים שונות, בפניות לסגן הקונסול הבריטי בעיר, לשלטונות המקומיים וכן לסולטאן. וכן על ידי חרמות, לחץ כלכלי וחברתי על המשתתפים בשיעורי המיסיון והנמצאים אתם במגע כלשהו, ועד הפגנות ומעשי אלימות.

בכל צעדי המחאה האלה הנושא שהדאיג ביותר היה החינוך של המיסיון, ובעיקר חינוך הנערות היהודיות שהיו טרף קל יותר, בגלל שהן חסרות, כל חינוך יהודי וקלטו כל מסר נוצרי, כשלא היו בידן כלים לסתור או להתנגד לאמונה הנוצרית.

דומה שהיוזמה של הרב אלמאליח לחינוך מקצועי ודתי ממוסד לבנות נבעה מההצלחה של המיסיון, וברצונו למשוך את הבנות העניות מהמיסיון למערכת חינוך יהודית, שתדאג גם לצורכיהן החומריים כמו לבוש ומעלים מול הפיתויים הכלכליים של המיסיונרים שהיו מחלקים לחם וכסף למשתתפים בלימודיהם.

יהודי מוגדור התלוננו בפני המושל בתחילת 1877, כי המיסיונרים משחדים את בניהם ואת בנותיהם כדי להעבירם על דתם באמצעות החינוך הנוצרי. כל כתב המושל לקונסול הבריטי הכללי במרוקו ג'והן דרומאנד האי. זו דוגמה אחת מיני רבות למחאות של המנהיגות על החינוך המיסיונרי.

המיסיונרים היו מודעים למאמצי היהודים לארגן חינוך משלהם, ועל כך דיווחו בשנת 1876. " אגודת אחים " בלונדון שלחה כסף למוגדור לתמיכה בבית ספר לבנות. בדו"ח שלה ב-1884 נאמר כי מטרת התמיכה למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות יהודיות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון המנסה להשפיע על הילדים באמצעות מזון ומתנות שיבואו לבית הספר שלהם, במטרה שיתנצרו. החינוך היהודי הוא אפוא חלק מהמאבק נגד המיסיון.

שלוש שנים לאחר מכן נמסר בדו"ח של האגודה המיסיונרית הלונדונית כי ה-L.J.B שלח כסף למוגדור כדי לייסד בתי ספר לבנות, על מנת לצמצם את מספר הבנות הלומדות אצל המיסיון. לפי הדו"ח מספרן ירד ל-5 בנות.

לסיכום, אחד המניעים, ואולי המרכזי שדחפו את המנהיגות היהודית לתמוך בחינוך ממוסד של בנות, הייתה הסכנה שבחינוך המיסיונרי האנגליקני, שכאמור פיתח רשת ענפה של פעילויות ברחבי מרוקו, ובעיקר בערים הגדולות, בנים וביחוד בנות ונשים נפלו ברשתם.

סוף הפרק " חינוך ממוסד של בנות במרוקו

Une vie consacrée à l'aide sociale – Jules Braunschvig

Une vie consacrée à l'aide sociale

Samuel David LevyJules Braunschvig

Obligé d'être à Paris ce jour pour présider une Commission de l'Alliance, je tiens à m'associer à l'hommage rendu ici, dans cette maison, à M S. D. Lévy. |c suis certain que l'on saura exprimer la reconnaissance de tous les juifs du Maroc due à un homme qui a consacré sa vie à imaginer, à créer, à faire vivre tant d'institutions. Ce ne sont pas seulement les juifs – c'est le Maroc entier qui a bénéficié de son exemple et de son action.

Plus particulièrement, cette École normale hébraïque a été voulue et commencée par lui. L'Alliance à l'époque, a considéré comme un honneur de pouvoir s'associer à lui pour faire de Maghen David l'établissement où vous êtes réunis aujourd'hui. Ici, plus encore qu'ailleurs, que sa mémoire soit bénie et que son œuvre soit continuée et développée.

Que nos jeunes, pour toute leur vie, sachent que ce qu'ils apprennent ici pour devenir de vrais juifs instruits et dévoués, c'est, n'oublient pas non plus qu'à l'origine il y avait, ici, aussi, Monsieur S. D. Lévy.

Allocution de Monsieur Jules Braunschvig, Vice-Président de l'Alliance Israélite universelle, prononcée par Monsieur Emile Sebban

במעלות קדושים וטהורים – לזכרם של הנספים ברעידת האדמה באגדיר

בסוף חודש פברואר ימלאו 57 שנים לאסון באגדיר…מתוך ספרה של ד"ר אורנא בזיז, אני מביא את שמות הנספים בחלקים ….
יחד עם זה מכתבו של הראשון לציון הרב שלמה עמאר….%d7%90%d7%92%d7%93%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%9f

 

אבוחצירה חסיבא לבית דיין

אבוחצירה דוד

 

אבוחצירה זהרה בת אסתר ונסים כהן (בת 30)

אבוחצירה יצחק בן הסיבה ודוד (בן 32)

אבוחצירה ל׳נדה בת זהרה ויצחק

 

אבחסרה ז'ןרז'ט  לבית אלמוזנינו (בת 27)

אבחסרה אודט בת ז'ורז'ט ויוסף

אבחסרה אסתר בת ז'ורז'ט ויוסף

אבחסרה זיזל בת ז׳ורז'ט ויוסף

אבחסרה מרסל בן ז׳ורז׳ט ויוסף

אבחסרה רוברט בן ז'ורז'ט ויוסף

 

אבחסרה חיים בן זהרה ואברהם (כבן 50)

אבחסירה רבקה

אבוטבול דוד

אבוטבול נסים

אבוטבול שרה

אבוטבול קמרה

אבוטבול מרסל

אבוטבול בבר

 

אביטבול טרז בת מירה ומימון(בת 6)

 

אביטבול פרחה

אביטבול אהרון בן מימון(בן 40)

ושבעת ילדיהם

אביטבול בלידה כליפה בת פרחה ומימון(בת 38)

אביטבול עיישה (בת 38)

אביטבול אהרן(בן 40)

אביטבול שמעון בן עיישה ואהרן

אביטבול סלומון בן עיישה 1אהרן

אביטבול רקל בת עיישה ואהרן

אביטבול אנטונט בת עיישה ואהרן

אביטבול ג׳וג׳ו בן עיישה ואהרן

 

אביטבול לונה בת עיישה ואליהו

אביטבול אליהו בן לונה ומשה

 

אביטבול חנינה בת עיישה ואליהו

אביטבול איריס

אביטבול מימון

אביטבול מרסל בן איריס ומימון

אביטבול סימון בן איריס ומימון

אביטבול טרז בת איריס ומימון

 

אביטבול פרחה בת עליה

אביטבול סמן

אביטבול חליפה בן פרחה וסמן

אביטבול שמעון

אביטבול סוזן

אביטבול עמרם

 

אביטבול ר״מונד לבית זיר׳

אביטבול מורים

 

אביטן אסתר לבית פרז

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק- שלום בר- אשר

רבי משה בן יוסף אביכזרמחקרים בתרבותם

ניסיונותיהם של כמה רבנים להנהיג סדר ומשפט בקהילה זו ובקהילות נוספות עלו יפה, והם דוגמה למאמציהם של מנהיגים אלה להרחיב את מעגל הנהגתם החברתית גם לקהילות רחוקות בספר הממלכה. במרכז הנהגת קהילת גריס עמד בראשית המאה התשע־עשרה הרב משה בן יוסף אביכזר. באוסף שלפנינו יצאו מתחת ידיהם של הרב ונמעניו כשתי עשרות שטרות ומכתבים. רובם ככולם הופנו מרבנים ומאנשים שונים בעניינים אישיים וחברתיים. השטרות פורשו בהקשרם הקהילתי וההיסטורי, אם כי לבד מקווים אחדים על שלושה רבנים – משה אביכזר מגריס, הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק, איננו יודעים הרבה על אישים אחרים שהוזכרו בתעודות. בכלל, הניסיון לבנות תמונה היסטורית וחברתית הקרובה למציאות של קהילת גריס טרם הגיע זמנו.

הערת המחבר : אציין, כי מורי מרדכי עמאר, בספרו תקנת חכמי מבנאס, חלק ב, פריס התש״ע, הביא בעמ' תשעח חתימות של רבנים מגריס. יש שם חתימות של שלושה קדמונים משנת הש״ץ (=1630), חתימה של חכם נוסף שידוע מן השנים ש״ן-ת (1640-1590) חתימה של חכם בשם סעיד בן משה ילוז מזמן לא ידוע; וחתימותיהם של שלושה חכמים משנת תקס״ח (1808), והם רבי יעקב בן יצחק בן שמחון, רבי משה בן סוסאן ורבי משה אביכזר. שניים מתוך השלושה הם החכמים שציינתי בפנים.

הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק  – ככל הנראה זה החכם החשוב ביותר בקצר אשוק בסוף המאה התשע־עשרה. הוא טמון בבית העלמין הקדום של הקצר, ליד קברו של רבי יהודה אלעסרי, אף הוא מבני קהילה זו. נראה כי עם פטירת הרב יתאח, הפך רבי יהודה ליורשו.

רבי משה אביכזר הוא דמות מרכזית בתעודות אלה וראוי לעיון מיוחד בפני עצמו. הרב היה לא רק ״מרא דאתרא״ של קהילת גריס, אלא גם כתובת לכפרים רבים מסביבה, שרק שניים מהם הוזכרו בתעודות שהובאו לעיל – קסר אשוק ורטבת פרכלא.

אפשר שרבי יעקב בן שמחון, שלא צוין שם קהילתו, הגיע לגריס ממלאח תאפילאלת, כפר נוסף בסהרה, שבו השם בן שמחון היה נפוץ ביותר, אך אין ודאות בדבר הזה. בראשית המאה העשרים היגרו מתאפילאלת לקצר אשוק בני משפחת בן שמחון, ומכלוף ויעקב בנו התמנו בזה אחר זה לנשיאי הקהילה המקומית. הם ניהלו אותה בחן בחסד וברחמים, אך גם ביד תקיפה.

ממקורות אחרים אנו יודעים שהרב אביכזר התכתב גם עם חכמים כמו הרב שמואל כהן וכן עם הרב יעקב בירדוגו במכנאס. האחרון לא היה מאוהביו של הרב אביכזר. מכל מקום, מעלה טובה אחת שלו מוזכרת בשטרות שלפנינו: הרב אביכזר עושה הכול כדי לרכוש או לשאול כל ספר יהודי שנמצא בהישג יד. יהודי אחר, הרב יחייא בן ילוז מקהילת תאפילאלת, רב ויודע ספר, למד שהכתובת להשיג ספרים היא הרב אביכזר. הוא מבקש ממנו לשלוח לו את החלקים של ״מקדש מלך״, הפירוש הקבלי לזוהר. הפנייה גם כאן היא לקב״ה ואחר כך לנמען. פנייה זו שגורה בפי יהודי הסהרה, והיא פותחת במילים: ״תא נחב [=אני מבקש] מן שי״ת ומנךּ[=מהשם יתברך וממך]״(תעודה י). דמותו של אביכזר מוארת כאן גם מצד לא מוכר, כשמוטחת בו ביקורת על ספרים שהגיעו לידיו בהשאלה ולא הזדרז בהחזרתם.

הערה קצרה על ענייני הלשון

ודאי שאפשר ללמוד הרבה על העברית, על הארמית ועל הערבית בתעודות הללו. ברוב התעודות מתגלה היעדר ליטוש בלשון וגמגום וחוסר שטף – בכל אחת משלוש הלשונות – ויש כאן גם לשון שתחבירה משובש. ברור שחלק מן הסופרים לא היו מיומנים, אבל אין להתעלם מהרבה פרטים חשובים שנמצאו בתעודות וראויים לתשומת לב, לתיעוד ולחקירה. אסתפק כאן בציון של כמה פרטים בלבד בדוגמות, למשל הצירוף ע״א (לעיל בתעודה ב ובתעודה ג) שהוא צירוף מיוחד ששימש בפי חכמים בני מרוקו. ע״א הם ראשי התיבות של עישור א כלומר ׳עישור ראשון׳. היו נוהגים לחלק את החודש לשלושה עישורים, וציינו את שלושתם בראשי תיבות – ע׳׳א, ע״ב, ע׳׳ג. גם המילה העברית דבור (בתעודה ד לעיל) שחדרה לערבית ושימשה במשמעות ׳הבטחה׳ אופיינית הייתה לערבית של בני האזור. הערבית שבה נכתבו כמה תעודות יש בה גם פרטים בעלי עניין: בהערות שונות הערתי על כמה פרטים כאלה, כגון צורות ההקטנה חויזא – צורת ההקטנה של ״חאזא״ = דבר, חפץ- לענייקאת – צורת ההקטנה של ״לענאקאת״ או ״לענאייק״. השימוש בצורות ההקטנה הוא סגולה מובהקת בערבית של האזור. כן תוזכר מילת הגנאי לכאלאב, צורה מלאכותית שנוצרה בעקבות שינוי הגיית המילה כלב, שהופיעה בתחילה בלשון סתרים ושימשה כינוי גנאי לגוי רע.

סוף דבר לעיון הזה

העיון שלנו בא לחשוף חשיפה ראשונה את התעודות: הדיון בהן דורש השלמות והרחבות בתחומים שונים: נדרש שיפור של הקריאות, מתבקשת תוספת דברים לשם אפיון מלא של הדמויות הנזכרות בהן. מצפה לנו ניתוח היסטורי מלא שלהן בזיקה לתיעוד אחר מן האזור ומאזורים אחרים במרוקו ומחוצה לה. גם הלשון וחקר האונומסטיקון – מצריכים הרחבות ותוספות. דבריי כאן הם רק הצעד הראשון בכיוון הזה.

האונומסטיקון – רְשִׁימוֹן, סֵפֶר הַמֵּכִיל רְשִׁימַת שֵׁמוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹ מְקוֹמוֹת וּמְתָאֵר אֶת הַפְּרָטִים הַקְּשׁוּרִים בָּהֶם, זִהוּיָם וְכַדּוֹמֶה: "אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן" שֶׁל אֵיזֶבְיוּס.

סוף המאמר  " תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל – אחרי ההמרה

אחרי ההמרה

שבתאי צבי

שבתאי צבי

ההמרה היתה, כפי שהזכרנו בפרק א׳ לעיל, ביום ט״ו באלול תב״ו ־15/09/1666 באותו יום הובא שבתי צבי לחצר השולטן באדרינופול, ובפני ושריו הסכים להמיר את דתו ולחסות בצל כנפיה של דת האיסלם, ולאות קבלת הדת המוסלמית השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו צניף לבן ולבש בגד בצבע ירוק שהוגשו לו.

להמרה היתה השפעה לא קטנה והיא הִוְתה מפנה בתולדות התנועה. היא הכתה בתדהמה הרבה קהילות בעולם והפסיקה את ההיסטריה שאחזה את העולם היהודי והביאה להתפכחות זמנית ולשפיות הדעת. יש להניח שההמרה גרמה להאטה בנהירה ההיסטרית אחרי התנועה במרוקו.

­ מה היו גודלה והיקפה של התנועה במרוקו אחרי ההמרה? זאת אין אנו יודעים. אך המשך קיומה אינו מוטל בספק. אנשיה נשארו קיצונים ותוקפנים כבעבר. על כך יעידו הקטעים הבאים:

לאחר מכן באו שמועות מהמערב מטאלי ומארויקוס שעדיין מחזיקים בטעותם ואפילו ט״ב של שנת התכ״ח קבעוהו יום משתה ושמחה והיו מחרימין לפי שאינו אוכל ושותה בו״.6

אגרת ר׳ יעקב ששפורטש מדברת, כפי שמעיד הקטע, על ביטול צום תשעה באב של שנת שכ"ח, היינו שנת 1668. הוה אומר שנתים אחרי ההמרה הכת עמדה במִריה – מרד, התקוממות, מהפכה, הסתה, תיגר, חתירה, פריקת עול; סירוב, התנגדות, אי ציות, אי קבלת מרות  ואנשיה הטילו חרמות עד מתנגדיהם. במקום אחר כותב ר׳ יעקב ששפורטש:

 

ועל זה היו ביותר מחזיקים באמונתם והיו מכריזים בחרם על כל מי שמתענה בט"ב בשנת התכ״ט גם כן.״ ״והגד הוגד לי שגם בט״ב תכ״ט לא התענו בו.״ פרושו של דבר שגם בשנת תכ״ט (1669) אנשי הכת המשיכו בביטול הצומות.

במסמך אחר אומר ר׳ אהרון הסבעוני:

ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דבר הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בט״ב… והשנה הזאת ג״ב (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים ולא לדברי הנביאים וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון עד היום, ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי או אפשר שהוא לא גזר, ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״

אך פניתו של הסבעוני נשארה כקול קורא במדבר, והתוצאה של המו״מ היתה ששלחו כרוז ״להכריז בחרם למתענה בט״ב.״ המכתב של ר׳ א. הסבעוני מאשר ומאמת מה שכתוב באגרת של ששפורטש, ואילו ״השנה״, היינו בשנת 1669, גם כן באו עם אנשי הכת בדברים על־מנת להניאם מללכת בדרכם, אך העלו חרס בידם: והתוצאה היא ״ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״ מכאן אנו למדים ששלוש שנים לאחר ההמרה דביקותם של אנשי הכת באמונתם לא פגה ואותן קיצונויות ותוקפנות שציינו אותם מראשיתה של התנועה לא נס ליחן.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר – רבי ידידיה טולידאנו

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )התחדשות ומסורת

משה בר –אשר

לפני שאני בא להראות את דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות, אומר מילים אחדות על דמות רבנית מרתקת, שעיקרי תורתה באו אלינו במסירה בעל־פה מפי חכמים שהכירוהו והוקירו את דרכו. כוונתי לרבי ידידיה טולידאנו, מן הבולטים בחכמי מכנאס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ראייתו הביקורתית וחוש ההומור שלו מלמדים על דמות יוצאת דופן בנוף העולם הרבני שאנו מכירים. אזכיר שני היגדים שלו, שיש בהם ללמד על דמותו כאיש ביקורתי ונועז.

ההיגד האחד נוגע בעמדתו כלפי אמונות עממיות. מתוך מה ששמעתי מפי רבים אני למד שהוא לא חסך את שבט ביקורתו מכל מי שדבק באמונות עממיות וניהל את אורחות — ואת אורחות בני קהילתו על־פיהן. בשל חוש ההומור שלו הוא ידע לעטוף את ביקורתו :בחוט של שובבות, שלא הסתיר את העיקר. ומעשה שהיה כך היה: בשנות השלושים תכפו שנות הבצורת, והסבל הכלכלי היה קשה מנשוא. הקהל הִרבָּה בתפילה ובתעניות ולא נענה. ואז הציע אחד המקובלים לשלוח מכתב לשמים, בידיו של רבי יוסף דהאן שנפטר לעולמו. במכתב נתנסחה בקשה נמרצת למשיב הרוח ומוריד הגשם שייעתר לציבור ויברך את הארץ ואת יבולה. המכתב הושם במעטפה והוכנס עם תכריכיו של הרב דהאן אלי קבר. נקפו הימים ולא ירד גשם; עד מנחה של אחת מימי השבת, עת נפתחו ארובות השמים וירדו גשמי ברכה. בעצם ירידת הגשמים נעמד רבי ידידיה בבית הכנסת שלו, טפח בידו על הבימה והכריז: " הקהל – אזיו תסמעו, ראה רבי יוסף דהאן עד אוסאל.״ כלומר ״הקהל, זאת לדעת, רבי יוסף דהאן הגיע רק עכשיו.״

בזה הביע את עמדתו הנמרצת על שליחת המכתב. היו ודאי בקהל אנשים רבים שלא ראו בזה כל הלצה ושמחו ששליחת המכתב הועילה. אבל מי שהבין הבין את כוונת דבריו של רבי ״ידידיה.

הערת המחבר : בשעת הגהה אחרונה הגיע לידי הספר פי תכמיס, ובו לקט מדברים שכתב הרב ידידיה טולידאנו, יד ידידיה מהדורת חי טולידאנו וחי בנטוב, לוד תש״ס.

ב) והרי ההיגד האחר: דבר ידוע הוא שבראש־השנה וביום־הכיפורים נחתמות גם תפילת ערבית וגם תפילת מוסף באמירת מזמור כד של תהלים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״. וזו מכונה ״התפילה על הפרנסה״ או ״המזמור על הפרנסה״. ואמנם לאחר אמירת המזמור בפי הש״ץ ובפי הקהל נאמרת תפילת ״יהיה רצון״ שתיקנו המקובלים על הפרנסה. אמירת המזמור כרוכה, כידוע, בפתיחת ארון הקודש, וזו נמכרת בקהילות של יהודי המזרח בממון רב למרבה במחיר.

רבי ידידיה טולידאנו טען נמרצות: אם התפילה היא תפילה על הפרנסה, אין להסתפק במזמור שעניין הפרנסה נרמז בו בלשון כללית בלבד, במילים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״, וראוי לומר מזמור שעניין הפרנסה מפורש בו לכול, ולפיכך תיקן בבית הכנסת שלו שיאמרו גם את מזמור כג(״ה׳ רעי לא אחסר״) לפני מזמור כד.

האם הציבור היושב כאן מכיר חכמים בני דורנו שההינו לתקן תיקון כזה בתפילה, רבנים שראו לשנות מן המנהג המקובל, הגם שהשעה וכובד המאורעות חייבו את הדבר? לא מצאנו חכמים שישנו מן הנוסח המקובל… די שנשאל: מהי תגובת רבני דורנו, למשל, לשואה? ובמה מתבטאת באמת הקמת המדינה בסידור התפילה?

אין ספק ששתי הדוגמות הללו יש בהן כדי לשרטט משהו מן הדמות הנועזת והביקורתית הניבטת מאישיותו של חכם זה. ואולי לא מקרה הוא שכתב־היד היחיד לפירושי אגדות של ר״ר בירדוגו לש״ס שנשרד בידינו, הגדוש בדברי ביקורת על אגדות חז״ל, הוא העתקה שהעתיק לעצמו רבי ידידיה טולידאנו.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

השירה העברית

בהקדמה לספר מבטא המחבר את הסתייגויותיו מן השירה ואת חששו, שמא ייסחף אל־ טעמיו ואהבתו למוסיקה ולשירה, ויבוא בכך לידי טעות. אך יראת־שמים הממלאה אותו והתלהבותו הדתית גוברים על יצר הרע:

הגם שאין בי מאומה, עם כל זה זיכני ה׳ לחבר השירים כפי קט שכלי הדל, ואומר לא אחדל, יען רבו בזמן הזה, יודע נגן, כינור עם נבל ורוח השיר קשקשה בחבי, כפעמון וסעיפים וחזיונות כים נגרש לבי, ורוח מרחפת על משבריו וגליו בהיטיבו את הנגינות המנגן… ונמשך לב רק כמוני לתשוקת הניגונים ההם, שערבים לשומעיהם, על כן זחלתי ואירא, פן יסור לבי מאחרי ה׳ הנכבד והנורא, העירוני רעיוני להמיר שירי עגבים רע בטוב שירה וזמרה… ונגזלה שנתי כל הלילה התחפש רוחי לקום לחבר שירים ויעוררני כאשר יעיר איש משנתו קום קח עטך עט דודים לחבר שיר ידידות…

מכאן נבוא לדון בבעיות האחרות, שהעסיקו את המשוררים בני מרוקו, ובמניעים והדחפים האחרים, שהביאום לחיבור יצירות פיוטיות. מניעים ובעיות אלה קשורים במעמד השירה ובמעמד המשורר, בהכשרתו, במקומו ובתפקידו בחברה היהודית: הם קשורים במקורות ההשראה (חלום ושינה משתתפים גם הם ביצירה הפיוטית. גם חזיונות־לילה, חוויות דתיות יוצאות דופן וכדומה), והם בעלי זיקות הדוקות לשאר אופני ההבעה של ההגות היהודית (הלכה, אגדות המדרש, ספרות הזוהר, קבלת האר׳׳י, ספרות המוסר והדרוש וכוי), למוסיקה ולשיר האנדלוסיים, שנשמרו כאן בנאמנות ובטהרתם המקורית, על כלליהם ואופניהם המיוחדים, התואמים להפליא את השפה העברית (או את החיבורים המעורבים, שבתי־שיר בעברית ובערבית מופיעים בהם לסירוגין), ומבוצעים בהקפדה חמורה. את השירה הזו והמוסיקה המלווה אותה מפיצים במהלך אירועים ליטורגיים חגיגיים, אך בעיקר באמצעות חברות מיוחדות, שבראשן עומדים פייטנים. החברות מתאספות במשך החורף בלילות שבת הארוכים, מחשוון עד אדר, מחצות ועד עלות השחר. השירה, המוסיקה והזמרה וכן שירי הקינות תופסים גם הם מקום חשוב בחגיגות, באסיפות, באירועים ובהתכנסויות מכל סוג. מציינים בהם מאורעות חשובים בחיים היהודיים, למן הלידה ועד למוות, והם מלווים וקוצבים את החיים הדתיים, הגובלים בפולקלור(הילולות ועליות לרגל, טקסים ותהלוכות, הקשורים בחנוכת ספר התורה, התחלת עונת הקריאה בזוהר על־ידי החברות, המתייחסות והמסתמכות על התנא ר׳ שמעון בר יוחאי והנקראות בשמו).

  1. 3. ההקדמה ל׳צלצלי שמע׳:

הדחף המיסטי להלל את אלוהים בשירי

הערת המחבר : הקדמה זו מאפיינת היטב בתוכנה את דרכו האינטלקטואלית של מחברה, את השאלות המיסטיות, שהיו תמיד בראש מעייניו ואת מהלך הקבע של הגותו — שהיא תוצאה של הכשרה קבלית, המתבטאת ביצירות הכתובות בהשראת לימודי הזוהר וקבלת האר׳׳י, עליהן עוד נשוב ונדבר.

׳צלצלי שמע׳(על פי תהלים קב, ה) הוא קובץ שיריו של ר׳ משה אבן־צור בן לאחת המשפחות המיוחסות של מגורשי קשטיליה, שמייסדה משה, הידוע בכינויו ׳אברהם העברי/ התיישב בפאס לאחר גירוש ספרד ב־1492 .

בראש ההקדמה מובא הפסוק ׳נטפות מר עובר׳(שיר השירים ה, ה), פסוק זה שהוא בעל צביון מיסטי מובהק, מאפיין את מערכת סמליה של ההקדמה ומלמד על רוח החיבור ותוכנו.׳

 

  • הערות המחבר הספר נדפס בנא אמון(אלכסנדריה) תרנ״ב, וצורפו אליו בסופו שיריו של בן לאותה משפחה, ר׳ שלום אבן־צור, בכותרת ׳שיר חדש׳(ישעיהו מב, י ועוד). שיריו של בן שלישי מאותה משפחה, ר׳ יעקב אבךצור, נדפסו בשם ׳עת לכל חפץ׳(על פי קהלת ג, א יז), בנא אמון תרנ״ג. שלושת הקבצים הפיוטיים שנכתבו בערך באותו זמן (מחבריהם חיו בין השנים 1750-1650) נדפסו הודות למאמצי אחד משלוחי ארץ־ישראל בקהילות המגרב. ראה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 30 ואילך, עמי 196 ואילך.
  • ראה טולידאנו, נר המערב, עמי 87. יש להניח, על פי הידיעה הנ׳׳ל, שנאנס להמיר דתו לנצרות, אך שב ליהדות לאחר שהתיישב בפאס, ונודע בה כבעל סמכות רבנית ראשונה במעלה.
  • ויידה, פשר עזרא מגרונה, עמי 102, מתרגם חלק זה של הפסוק כדלהלן: ׳שפתיה, שושנים, נוטפות מור, המהלך בכל׳. הוא מבאר: ׳אלה הם דברי התורה, בהם מאמינות כל האומות׳. ׳עובר׳ במשמעות כסף עובר לסוחר. בעמי 65 ׳צרור המר׳ שבשיר השירים א, יג מסמל את הכוחות החבויים היסודיים של ׳הכבוד׳ האלוהי: בעמי 194 (הערה 150) מציין ויידה, שפירושו של עזרא לסמלי הלבונה (לבן — חסד) והמור(אדום — דין) עומד בסתירה לשיר השירים רבה ג, ו, בו ׳חסד׳(ספירת אברהם) תואם למור, וה׳דין׳(ספירת יצחק) ללבונה. על סמליות המור ראה גם ר׳ משה קורדובירו, פרדס רימונים ב, דף כו, ב. המור, בטקסטים הנזכרים, יש שהוא ׳כתר׳ — הספירה העליונה, בראש מערכת האצילרות, ויש שהוא ׳חסד׳ — מן הספירות העליונות שכמותן כמור, הטוב שבדיחות והראשון שבהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר