ארכיון יומי: 17 בפברואר 2017


Les souvenirs d’un ancien migrant de Cambous : M. Emmanuel Bibas

 

Le Chateau de CambousLes souvenirs d’un ancien migrant de Cambous : M. Emmanuel Bibas

Sous le titre :

Souvenirs d'un jeune enfant, ancien de Cambous, Dr Emmanuel Bibas, et après une seconde rencontre effectuée en juin 2016 à Carcassonne, M. Emmanuel Bibas,spécialiste israélien en gériatrie, nous a livré sous forme informatique, dans un excellent français, les propos suivants, où seule l’orthographe était parfois à revoir :

" Je suis né le 8 juin 1945, à Ouezzane, une petite ville située dans le nord du Maroc, de Moshe Chaim Amram Bibas, originaire de Tanger, au Maroc espagnol, issu d'une famillede rabbins venue d'Andalousie, dans le sud de l'Espagne, et de Sultana Elmaleh,d'Ouezzane.

Je me souviens, parmi mes souvenirs d'enfance, que mon père m'a souvent parlé de la crise de foi religieuse qu'il eut dans sa jeunesse, mais il resta finalement croyant, même s’il n’alla pas jusqu'à devenir lui même rabbin comme l’avaient été son père et ses ancêtres. Parmi eux, le rabbin et docteur Judah Leon Bibas (1782-1852), originaire deGibraltar, né de parents immigrés de Tétouan, au Maroc espagnol, près d'Ouezzane,qui fut un précurseur du sionisme moderne, bien avant le rabbin Yehuda Elcalay(1798-1878), qui fut son élève, et l'apparition, en 1896, du livre sur l'État des Juifs du Dr Benjamin Theodor Herzl.

Le rabbin Dr Judah Bibas, avait servi comme rabbin de la communauté juive de Corfou.C’était un penseur et arbitre, qui a prêché le retour des Juifs en Israël, même au prix d’un soulèvement contre le régime ottoman en Palestine, au cours de ses voyages en Europe, dans les Balkans, la Turquie et l'Afrique du Nord. Comme exemple personnel, il a émigré en Israël et s'est installé à Hébron. Là, il a établi un Beth Midrash (école religieuse) et une grande bibliothèque qui portent son nom. Il y mourut et a été enterré dans le cimetière juif de Hébron. À Hébron ont lieu des festivités religieuses annuelles(Hiloula) en son honneur, chaque année, la veille de Yom Kippour, le jour du pardon juif.Une rue de Jérusalem porte son nom. Mon grand-père paternel était un grand rabbin et maître qui mourut à un âge avancé et ses funérailles ont été suivies par un grand nombrede musulmans et chrétiens qui sont venus de tout le Maroc pour lui rendre un dernier hommage.

Mes premières années

Parmi mes premiers souvenirs d'enfance, je me souviens que tous les samedis mon pèreavait coutume de réunir ses amis dans notre maison pour y célébrer Seuda shlishit, le troisième repas, une cérémonie religieuse qui a lieu le samedi après-midi, après le repas du vendredi soir et celui du samedi à midi, avant la sortie du Chabbat, le samedi. C’était une cérémonie centrée sur des prières et des poèmes. Puisque ce troisième repas avait lieu le samedi, les lois du Chabbat s'appliquaient, y compris l'interdiction de tout travail. Je me souviens, quand j'avais 4 à 5 ans, que j'avais l'habitude pendant cette cérémonie de taper avec un marteau depuis une pièce voisine, ce qui bien sûr était strictement interdit puisque correspondant à une profanation du saint Chabbat. Je me souviens aussi que les tentatives pour me convaincre de cesser cette ingérence ont été inutiles…

Une composante importante dans les souvenirs de ma première enfance est constituée par une série de rêves qui s'étalaient sur une assez longue période. Dans ces rêves, je montais au toit de notre maison, d’où j'essayais ensuite et en vain de voler. A plusieurs reprises, je n'arrivais pas à voler et je tombais, mais cela ne m'a pas empêché de continuer mes tentatives jusqu'à réussite complète, ce qui m’apparaîtra plus tard plus que symbolique…

 Je me souviens que la ville d'Ouezzane était située au pied du Mont Bouhlal et était divisée en trois zones. La majeure partie de la ville, la Médina, était située sur la partie la plus élevée de la vile et dominait ainsi les autres zones de la ville. La Médina était habitée principalement par des musulmans et une minorité de juifs, plus aisés. Plus bas et à proximité se situait le quartier juif, le Mellah, avec une population strictement juive,constituée surtout de personnes âgées, et les synagogues. En dehors de la ville et bienéloignée de celle-ci, se situait la ville nouvelle, avec une population strictement française, des villas privées somptueuses, des jardins bien entretenus et une église avec un haut clocher au centre. J'aimais aller à la ville nouvelle française, où il y avait des grandes espaces où j'avais l'habitude de jouer en toute tranquillité et en sécurité,contrairement à d'autres secteurs de la ville, et de regarder les entraînements des soldats français.

De ma première enfance, je me souviens aussi de la Hiloula, une cérémonie religieuse juive en honneur et admiration d'un saint rabbin, célébrée annuellement, à Azjen, une petite localité située à quelques kilomètres de Ouezzane, où est enterré le rabbin, faiseur de miracles, que fut Amram Ben Diwan, originaire de Jérusalem . A ce propos, il faut signaler que la ville de Ouezzane est doublement sainte, en premier lieu pour les musulmans, avec l es traces du passage de Moulay Abdallah Cherif, grand maître du soufisme, descendant d'Idriss II, et du rabbin faiseur de miracles, Amram Ben Diwan. Moulay Abdallah Cherif y créa en 1649 une zaouïa, un centre religieux et savant,berceau de la confrérie religieuse des Taïbia. Cette zaouïa devint au cours des XVIII e  et XIX e  siècles un centre politique et spirituel important. De nombreux pèlerins viennent ainsi visiter son tombeau chaque année.

Ma famille habitait à la Médina, la partie arabe de la ville. Les chambres de la maison étaient au rez-de-chaussée et au premier étage, avec accès au toit, autour d'une cour centrale. Je me souviens que pendant l'été nous étalions des matelas dans la cour et dormions sous les étoiles pour fuir la chaleur qui régnait dans les chambres. J'aimais cette expérience de dormir en plein air, sous le ciel, et d’observer le mouvement des étoiles.

On parlait l'arabe juif marocain du côté de la famille de ma mère, une langue faite d’un mélange d'arabe, d'hébreu, de français et d'espagnol qui était mal comprise par les Arabes. Par contre, on parlait l'espagnol juif ladino du côté de la famille de mon père etle français à l'école juive française.

J'aimais les fêtes, surtout celles de la Pâque (L’Exode), et aller à la synagogue avec mon père. Cela constituait pour moi une expérience enrichissante et m'a laissé une profonde impression. Cette expérience me révéla, par son essence, que la vie juive idéale ne peut s'appliquer qu'en Israël, puisque toutes les prières et toutes les fêtes, en particulier celles de Pâque, soulignent le désir fondamental de retour à Zion, le Mont Zion à Jérusalem,avec la déclaration principale qui est répétée en particulier pendant les fêtes de Pâque :Cette année ici et l'an prochain à Jérusalem. Cette déclaration est l'essence et le message dont je goûtais dès ma première enfance.

J'aimais aller à l'école, l’école juive de l'Alliance française, où les bases solides de mon éducation furent posées, avec notamment l'accent mis sur la mémorisation et l'apprentissage par cœur, surtout du calcul mental. J'aimais tant aller à l'école, par opposition aux enfants d'aujourd'hui qui cherchent toute raison ou prétexte pour rester à la maison, que j’étais rempli d'inquiétude et d'anxiété quand je devais m'absenter del'école pour quelle raison que ce soit. Je me souviens de la place et café Roger, avec une horloge, et des amas d’olives qui jonchaient le sol, empilées dans le milieu de la place avant d'être vendues. Mon père avait un magasin de vêtements et il y restait tard le soir. J'allais souvent le rejoindre seul dans son magasin pour lui rappeler que sa journée de travail était terminée et qu'il était temps de rentrer à la maison. Presque chaque fois, lorsque j'allais au magasin, je recevais des coups d'un Arabe haut de taille, au plus sombre de la nuit. Malgré les coups que je recevais et les tentatives de persuasion de mon père de m'interdire de lui render visite si tard le soir dans le magasin, cela ne m'a pas empêché cependant de continuer à lui rendre visite.

אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

ברית מספר 34

הפיניקים (או"הפונים" בלשון הרומאים), בני צור וצידון שהגיעו לחופי צפון אפריקה, קבעו את מושבם בקרתגו (תוניסיה המודרנית של היום), כבר במאה ה-9 לפנה״ס. הקרתגים שהתבססו על צבא של שכירי-חרב, גייסו, ללא הבחנה, בני כל העמים שרצו לשרת תחת דגלם, והפכו למעצמה ימית בה שרתו גם יהודים רבים, בעיקר מארץ־ישראל. מושבת הקרתגים התפתחה לעיר-מדינה, עם מוסדות ושלטון, והתפשטה גם לחופי אפריקה שבצד האוקיאנוס האטלאנטי. גם כאן אנו מוצאים עדויות מתוך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בערים טנגייר, לקסום ומוגדור (אסאווירא). במוגדור נמצא כד חרם המתוארך לשנת 630 לפנה״ס, חתום בידי האדמירל הקרתגואי "מגון". יש לשער שגם לכאן הגיעו יהודים בעקבות הפיניקים. הקרבות הרבים שנערכו בין קרתגו לרומי על השליטה בנתיבי הים והאזור, והניצחון הסופי והמוחלט של רומי, יצרו אצל הרומאים כעס וייצר-נקמה על כשלונותיהם במערכות השונות. היהודים שהופתעו מעוצמת הכעס, ברחו מחופי צפון אפריקה, והעמיקו חדירתם אל מרכז ודרום מרוקו, והתיישבו בסמיכות לשבטי הברברים, אדוני הארץ.

יש להניח שגם לאחר ההגליה של ישובי יהודה ע״י סנחריב לאפריקה, המשיכו להתקיים קשרים בין הישוב היהודי שנותר ביהודה לבין הגולים. עם בוא הגולים הנוספים שהוגלו מיהודה לצפון אפריקה ע״י אספסיאנוס, התרחב הישוב היהודי, ויצר קשר עם אחיו היושבים בדרום הארץ, כמסופר בספר יוסיפון: "…ויתן אספסיאנוס (79-69 לספירה) לטיטוס בנו (81-79 לספירה) את ארץ אפריקיא, ויושב בקרתגו שלושים אלף איש יהודים, לבד מאשר נתן בשאר מקומות.

לא יפלא אם נפגוש משפחות משני הצדדים שהדרימו מקרתגו לעיר הרומית וולוביליס (Volubilis) הנמצאת במרכז צפון מרוקו, כ-30 ק"מ מהעיר מכנאס, כפי שהזכרנו לעיל. ידוע שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בוולוביליס, נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מעברה של העיר. בין הפריטים התגלו עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה יהודית במקום. תשומת הלב מופנית בעיקר לשני הפריטים האותנטיים המיוחדים, האחד, מצבת קבורה של יהודיה מן המאה ה-3 לפנה״ס, ועליה כתוב: "מטרונא בת ר' יהודה נח", וכן מנורת שמן עשויה מברונזה ומעוצבת כמנורת שבעת הקנים. פריטים אלה מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המרוקני בעיר הבירה רבאט –  הסיבה שיכלה להביא את היהודים להתיישב בוולוביליס (Volubilis), היא מקומה של העיר באזור חקלאי פורה, המאופיין במספר מישורים בהם זורמים נהרות המנקזים את המים מהרי "הריף" שבצפון ומהרי האטלאס, "התיכון" וייהגבוה". נהרות אלה מביאים עמם סחף רב אל המישורים, ובשל תנאי האקלים הממוזג, הפך האזור לאידיאלי לגידולים חקלאיים בהם התמחו היהודים. שרידיה של העיר וולוביליס הוכרו בשנת 1997, כאתר מורשת עולמית ע״י"אונסקו". "צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרם בין חאומות״.להיות ישראל מפוזרים, ולא יתמו בכליה כוללת…ואם היו שמה היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אהר" – אברבנאל יצחק, על התורה, דברים לב. משמע, ומבלי יודעין, טוב עשה סנחריב שהגלה את תושבי יהודה למקום אחר ולא קבצם עם אחיהם בבבל, שאז, במקרה של רדיפות, שארית ישראל הייתה נכחדת. את מה שהמקרא מציין על גולי יהודה בבבל: "וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה, הגלו לבבל במעלם", אלה היו כנראה שרידים שהתיישבו בממלכת יהודה, ואינם נזכרים עם רשימת השבים ארצה ביימי עזרא.

אף רמב״ן על התורה, בפרשנותו למילה "אפאיהם" (אַף, אֵי, הֶם?), אומר: "שיאמרו עליהם גם אי הם?.״והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן״.גלותנו בין העמים, אנחנו, יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא נחשב לעם ואומה כלל, והנה יאמר הכתוב כי במידת הדין, להיותנו כאן בגלות לעולם" כלומר, גלות יהודה הייתה נפרדת משאר עשרת השבטים, והייתה קשה עליהם, מהיותם כלא נחשבים. ציון נוסף לשתי גלויות נפרדות והציפיה לגאולתן מובא במדרש הבא: ".״שהוא משעבדנו בשבעים אֻמות…אחד מכּם גולה לברברריה, ואחד מכם גולה לִסְמַטְּרִיָה", גולת ברבריה כידוע היא גולת מרוקו, שלפי הנחתנו, אליה הוגלו יושבי ערי יהודה.

מכאן נתרכז בחמש נקודות הציון הגיאוגרפיים עליהן מבוסס מחקרנו, שאליבא דמר זוטרא וחבריו, ציינו כמקומות אליהם הוגלו תושבי ערי יהודה בידי סנחריב, כפי מאמר חז״ל הנ״ל. 1. אפריקי, 2. הרי סלוג 3. שוש 4. עלמין 5. שׁוֹשׁ תְּרִי

פרספקטיבה של העתיד – איתן סלומון בן שושן

  פרספקטיבה של העתידברית 32-פרסומים

איתן סלומון בן שושן

הדור הבא של היהדות הספרדית

עת לחגוג ועת לחשוב

יש ליהדות ספרד בקנדה מה לחגוג אחרי הגירתה המוצלחת לצפון אמריקה. יחד עם זאת, עליה לחגוג את העבר תוך כדי מחשבה הן על ההווה הן על העתיד. הקהילה הספרדית אינה יכולה להניח מראש כי המאמצים המוצלחים של דור, אשר ביקש לשמר את סגנון החיים הספרדי בקנדה, יהיו באופן ודאי ערבות לכוח המשיכה ולתקפות השמירה על אורח חיים זה אצל הדורות הבאים. על כן, אם נרצה להבין היטב את הפוטנציאל של המשכיות מעין זו, חשוב כי נבין את הקונטקסט המיוחד והיחיד במינו, אשר בו אמור הדור הבא של יהדות ספרד לחיות ולהתפתח, בהשוואה לזה של דורות העבר.

מי הוא היהודי הספרדי של הדור הבא ?

עבור יהודי ספרדי צעיר, החי בצפון אמריקה, איש אינו בעל הבית על הגדרה בלעדית של הספרדיות שהיא כשלעצמה חסרת רציפות היסטורית. במשך דורות, זהותו של האיש הספרדי הייתה מלה נרדפת לזהות יהודית. באופן דומה, הזהות היהודית הייתה מלה נרדפת לזהות האזרחית, בעיקר משום העובדה שבארצות המוסלמיות, לא היה המסגד (הדת) מנותק מהמדינה. כיום, הזהות הספרדית – וכמוה הזהות היהודית ־ היא גם אופציונאלית וגם נתונה לשינויים.

 ההשלכה האפשרית של שינוי יסודי מעין זה בהיווצרות הזהות הספרדית טמונה בכך, שהקהילה עלולה לאבד את                        ההגמוניות של החוויות שבחיים המשותפים, אשר פעלו לליכודם  של דורות העבר סביב זהות משותפת ומיוחדת לספרדים. פרספקטיבה זאת אינה מצערת ואפילו אינה מזיקה להמשכיות הקהילה. היא פשוט בלתי נמנעת. עם זאת, דווקא בתשובה (או בהיעדר תשובה) לאתגר זה שבשינוי חייב להתקיים שיח יסודי בד בבד עם פעולה אסטרטגית.

הספרדיות בקונטקסט הספרדי לנוכח תמורות חסרות תקדים

שינוי הקונטקסט, אתו נאלצים להתמודד הספרדים בקנדה, משמעותי ביותר. אף אם ניקח בחשבון רק היבטים מסוימים של הקונטקסט החדש הזה, נוכל לקבל מושג על היקפן של התמורות, אשר נאלצים הספרדים להתמודד בקנדה.

ברמה הבסיסית, החורף הקנדי מהווה ניגוד קיצוני לעומת חוויותיהם של ההורים והסבים ולעומת הסיפורים הספוגים בנוף מזרחי: חוף ים, שווקים וכדומה. הבדל זה יוצר פער בין- דורי. הספרדים הקנדים של היום, אשר נולדו במקומות מכוסי שלג ועצי מחט, אינם יכולים לחוש את ההמשכיות, שהדורות שקדמו להם חלקו יחדיו בשל העובדה הפשוטה, שהם פסעו באותן הסמטאות וחיו באותם הבתים שבהם גרו אבותיהם. עבור הספרדים הקנדים, ההמשכיות עם הדורות הקודמים היא יותר מעשה של רצון(טוב) מאשר תהליך טבעי. ברמה הגיאוגרפית, קנדה (ובשל הסמיכות, גם ארה״ב) מציעה אפשרויות של קריירה מקצועית על פני אלפי קילומטרים. יש בעובדה זו שינוי משמעותי עבור המשפחות הספרדיות המסורתיות, המלוכדות מאוד, אשר חיו במרחק של מספר דקות הליכה זו מזו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ליכודה של האחדות המשפחתית, שהיא הגרעין של התרבות ושל המסורת הספרדיות, הרבה יותר קשה לשימור. כתוצאה מכך, סבים וסבתות ממוצא ספרדי, החיים בפלורידה במשך מחצית השנה, עלולים להיות חייבים לנסוע לבוסטון, לוונקובר או לדאלאס כדי לפגוש את נכדיהם. האפשרות, כי דור יכול להשפיע על משמעות זהותו של הדור הבא אחריו על ידי ארוחות משותפות בערבי שבתות או לכבוד חגיגות משפחתיות, קשה ליישום בתנאים שכאלה.

אך, מעל לכול, החילון הסובלני השורר בקנדה מחלק את הזהות הספרדית לשני היבטים בולטים ושולטים. בראש ובראשונה, הוא מציע לספרדים את האפשרות הקלה להיות דתי פחות או יותר ממה שההורים היו, ואף דתי באופן שונה מהם. קיים ספקטרום רחב מאוד, החל ביהודים ספרדיים אשר בחרו בחרדיות בעלת נטייה אשכנזית (חב״ד על פי רוב), וכלה באלה שעברו לחילוניות ואף נהיו אתיאיסטים. נדירות הן הסבתות הספרדיות של היום אשר העלו בדעתן, שביום מן הימים הן תראינה את נכדיהן מוצאים מקלט רוחני בתנועה דתית של מזרח אירופה או, בניגוד גמור, בחיים ללא כל קשר עם היהדות. שנית, טבעה של החברה הקנדית הפתוחה מעודד דעות מנוגדות ומתעמתות בנושאים שהיו בעבר אסורים בתכלית האיסור, כמו שהיא מעודדת מצבים שלא היו מעזים להזכיר את קיומם. דעות חלוקות בנושאים כמו הומוסקסואליות, נשואים מעורבים ותמיכה (בלתי) מתפשרת בישראל הפכו למציאות יומיומית של הדור הבא של היהודים הספרדיים. הערכים והרעיונות הרבים, אשר נחשבו בעבר לנושאים קהילתיים, נוטים להפוך לדעות אישיות, והעמדות לגביהן שונות מאדם לאדם. אף אם נסכים באשר להנחות המוצגות לעיל, אזי אנו עדיין אמורים לשאול את עצמנו איזה חלק בדרך החיים הספרדית יכול וחייב להימסר בין הדורות בקונטקסט הקנדי. דעתו של כותב מאמר זה הוא כי העימות (המוצלח) עם קשיים אלה בעלי משקל יאפשר לטפח בצורה טובה יותר את עתידה של הקהילה.

חזון לעתיד

נוסחת ההמשכיות, אשר אפשרה לדורות של ספרדים לשרוד, צריכה לעבור שינוי ואולי יש להמציאה מחדש. הקהילה תוכל להפיק לקחים מההצלחות ומהכישלונות של הקהילות האחרות (יהודיות כלא יהודיות) שבקנדה. אך, מעל לכול, רצוי לחשוב על גישה ספרדית ייחודית. למרבה המזל ונכון להיום, ההיסטוריה של קהילת יהודי ספרד בקנדה הוכיחה שיש מקום לתקווה, שהקהילה תדע לאגור את האנרגיה, החכמה והנחישות כדי לחגוג את יום הולדתה החמישים הבא.

הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חוליות המיון. הסלקציה
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות.
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו :
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח.
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון.
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ;
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית.
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר.
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון :
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה.
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " .
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון :
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים.
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955.
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות :
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר