ארכיון יומי: 15 בפברואר 2017


ההתמודדות החברתית.תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט

ההתמודדות החברתית.עליית הנוער 6

כיאה להשקפת עולם המבקשת לשלב מודרנה ומסורת, השכלה ויהדות, ראתה " שרל נטר " בתיקון החברה אחר הערכים הנעלים שיש לקיים. בהמשך למכוונות האזרחית המתוקנת, לפיה יש להיות אזרחים טובים ותורמים לחברה היהודית והכללית – יש להיות נאמנים לרשויות ולמוסדות השלטון, ב " שרל נטר " השקיעו משאבים אנושיים רבים במגמה זו. התנועה ראתה במללאח, הרובע היהודי המיושן, אחד ממפגעי החברה המרכזיים, ואת אוכלוסייתו כאוכלוסיית היעד הזקוקה ביותר לתיקון ולשיקום. ב " שרל נטר " עסקו רבות בסוגיה זו נעל דפי " נוער ", ובפועל – בפעילות החינוכית במסגרת " היחידות העממיות ". מהו דימויו של המללאח בעיני קברניטי " שרל נטר " ? מהן נקודות התורפה וכיצד היה בדעתם לקדם אוכלוסייה נחשלת זו ? על שאלות אלה ניתן לענות באמצעות מאמרים רבים שפורסמו ב " נוער ", שהציב בראש מעייניו בעיה זו. לעתים הרטוריקה המשיכילת אגרסיבית מאוד ולעתים עדינה יותר, אולם מכל מקום קברניטי " שרל נטר " יחפשו מזור לתחלואי הנוער במללאח.

לדידם עצם " האקלים האומלל של המללאח מאמלל את הנוער " ושם אותו מלכתחילה בנקודת פתיחה נחותה " של אנאלפבתיזם ובערות ". בעל המאמר טוען כי לעומת ארבעת אלפים ילדים הפוקדים את בתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה, כעשרת אלפים ילדים אינם לומדים בשום מסגרת בית ספרית. הם, חד וחלק, ברחוב ומעט מזעיר בעלי היכולת לצאת אל מחוץ למללאח : ראשית, גם אלה שמקבלים הכשרה מקצועית כלשהי אין ביכולתם להגיע עד לסיומה, ושנית, גם אם סיימו אין ביכולתם להשתחרר מהאווירה המשתקת והכובלת, שבה הם שרויים. לדעת כותב המאמר, הנוער הזה נטול כל רצון או תודעה של צורך בשינוי ובהתקדמות. ה " חדרים " – תלמודי תורה – בעיניו, מהווים מחסום לכל רצון לשינוי מעין זה.

מהו הפתרון לשיטתו ? יש לחולל מפנה בהריסת המללאח ובבניית רבעים חדשים שטופי שמש ומאווררים, אבל קודם לכול יש לחולל שינוי רוחני בקרב הנוער : הכרחי לקיים חינוך יסודי כמסגרת חובה ; יש ללמדם את חוסר הנחת מלכלוך, מעדריות ומבערות ; יש ללמדם את אהבת הטבע והשמש באמצעות ספורט וצופיות, ולבסוף יש לסלול את דרכם ללימודים גבוהים הן בתיכון והן באוניברסיטה.

 להבנתו תוך עשר שנים, בעידודם של בני הקהילה המבטיחים יותר, ישתנה פרופיל הקהילה מקצה אל קצה.

תיאור קשה עוד יותר, של הישיבות במללאח, נמסר בידי אלופר המכונה " קריקה ". – Elofer dit croquet הוא שופך אור על יחסה של הציבוריות המשכילית של יהדות מרוקו, הקשורה בתפיסת העולם של " שרל נטר ", לעולם היהודי השברירי במללאח : הם תופסים אותו כעולם מתנוון ומסואב עד כדי שקיעה ואף חידלון, ויותר מכך ככיליון לנוער היהודי. במעין קול זעקה קורא " קריקה " להציל את הנוער, " עתידה של האומה הישראלית ", באמצעות הקמת ישיבות חדשות ומודרניות ".

במלאת שנה להולדת הביטאון " נוער " הוחלט להקדישו כל כולו לשאלת המללאח, תחת כותרת חריפה : " המללאח מאשים ".

במאמר הלקוח מהעיתון " אווניר אילוסטרי " 18.6.1931, נשמעת קריאת תיגר חריפה על הפרוטקטוראט הצרפתי, שלא השכיל להחזיר לבני המללאח את כבוד האדם כפי שחרט על דגלו : " בעלי חיים כבר לא חיים בתנאים אלה…כזכור יהודים עדיין נמנים על המין האנושי…עיריות המתפארות בבתי חולים מפוארים ובמוסדות עירוניים מודרניים של חסד, לצד ארמונותיהם המתנוססים לתפארה,, שוכנים רבעים אומללים….ובמקום שיחושו רחמים לנוכח העזובה בתנועת ביטול מתנחמים שבסך הכול שוכנים בהם יהודים….לא, אין זו בעיה יהודית כלל, אין זו בעיה כלל כי אם קלון מביש….לא גרו חיות בתנאים אלה הייתה " החברה להגנת החיות מביעה מחאה. לצערנו לא קיימה " חברה להגנת היהודים. אולם, שמא היהודים ידעו להתגונן ? הכיצד יהודים היודעים להילחם על מנת להקים בתי ספר, היודעים בלהט להקים מוסדו חסד, אינם נרתמים לטפל בסבל הנורא במללאח…אנו תובעים זכויות פוליטיות, אנו מוחים נגד החקיקה המשפילה ואנו צודקים. ואולם מדוע אין אנו מתקוממים נגד מציאות חברתית כה חמורה זו ? הכיצד ניתן לשאת עוד את הפער החברתי שהיה מקונן עליו הנביא עמוס ? …….אם אין אני לי מי לי ? החוברת סוקרת את המצוקה החברתית ברחבי המללאחים בקזבלנקה, במראכש ובמכנאס. אותם סממנים, אותה מצוקה, אותה מחאה.

רשימת הכפרים מהם העלה יהודה גרניקר – את הכפר כולו או בחלקו

 

 

רשימת הכפרים מהם העלה יהודה גרניקר – את הכפר כולו או בחלקויהודי האטלס 555

 

1 – אבו – חרזאן                    6 משפחות, 40 נפשות

2– אגליל –                          9 משפחות 47 נפשות

3 – אוגדין                            6 משפחות, 20 נפשות

4 – אולאד זאנאגיה –            83 משפחות, 504 נפשות

5 –  אולאד מנסור –              27 משפחות, 132 נפשות

6 – אומנאט :                       18 משפחות, 111 נפשות

7 – אוריקה –                       52 משפחות, 267 נפשות

8 – אזרי –                           6 משפחות, 25 נפשות

9 – איגידי –                        11 משפחות, 50 נפשות

 -10 איגינישנין –                 25 משפחות, 120 נפשות

11 – איית אגאנאט –             33 משפחות, 195 נפשות

12 – איית אחסן –                 13 משפחות, 69 נפשות

13 – איית איברהים –            25 משפחות, 149 נפשות

14 – איית איטלל –               19 משפחות, 1115 משפחות

15 –איית ארבע –                 51 משפחות, 83 נפשות

16 – איית בוגמאז –             80  משפחות, 400 נפשות

17 – איית חאכים –              33 משפחות, 181 נפשות

18 – איית חוסין –                23 משפחות, 117 נפשות

19 – איית משה –                8 משפחות, 44 נפשות

20 – איית סעדילי –            13 משפחות, 77 נפשות

21 – איית רחלאת –             19 משפחות, 109 נפשות

22 – איית תגלה –               36 משפחות, 210 נפשות

23 – אימונין –                   8 משפחות, 49 נפשות

24 – אינתיפה –                 98 משפחות, 534 נפשות

25 – איסוול –                     9 משפחות, 43 נפשות

26 – איסריס –                   8 משפחות, 47 נפשות

27 – איפרע –                    משפחה אחת, 5 נפשות

28 – איקודושין –              44 משפחות, 225 נפשות

29 – אירילבין –                20 משפחות, 118 נפשות

30 – איריריס –                 12 משפחות, 96 נפשות

31 – אל ארבע דטוגאנה –   22  משפחות, 117 נפשות

32 – אל-באריזה –             29 משפחות, 149 נפשות

33 – אל-קלעה דמגונה –     9 משפחות, 51 נפשות

34 – אמיסמיס –               74 משפחות, 396 נפשות

35 – אנגילס –                  27 משפחות, 170 נפשות

36 – אסאמר –                  49 משפחות, 244 נפשות

37 – אסאראג –                13 משפחות, 60 נפשות

38 – אספלו –                   15  משפחות, 69 נפשות

39 – א-ריש –                  56  משפחות, 289 נפשות

40 – ארפוד –                   86 משפחות, 505 נפשות

41 – בדו –                       20 משפחות, 122 נפשות

42 – בודניב –                  28 משפחות, 148 נפשות

43 – בוענן –                    12 משפחות, 69 נפשות

44 – בזווא –                    20 משפחות, 122 נפשות

45 – בניטרגוט –               4 משפחות, 62 נפשות

46 – גולמימה –               13 משפחות, 67 נפשות

47 – גורימה –                59 משפחות, 372 נפשות

48 – דמנאת –                54 משפחות, 316 נפשות

49 – זרקטן –                  9 משפחות, 52 נפשות

50 – חמאדנה –               22 משפחות, 114 נפשות

51 – טבוגומט –              11 משפחות, 62 נפשות

52 – טגמוט –                 18 משפחות, 106 נפשות

53 – טורוט –                 18 משפחות, 106 נפשות

54 – טזולט –                 9 משפחות, 51 נפשות

55 – טזרט –                  28 משפחות, 171 נפשות

56 – טידולי –               9 משפחות, 49 נפשות

57 – טיליט –                41  משפחות, 219 נפשות

58 – טינז'דע –             52 משפחות, 288 נפשות

59 – טינריר –               35 משפחות, 169 נפשות

60 – טינשדד –             40 משפחות, 203 נפשות

61 – טינשדט –             52 משפחות, 288 נפשות

62 – טיסגיו –               11 משפחות, 58 נפשות

63 – טיסינט –              32 משפחות, 175 נפשות

64 – טיפנוט –              12 משפחות, 57 נפשות

65 – טיקרט –              24 משפחות, 148 נפשות

66 – טירסל –              30 משפחות, 132 נפשות

67 – טלמסלה –           22 משפחות, 117 נפשות

68 – טלסינט –                          32 משפחות, 195 נפשות

69 – טמארופט –                       12 משפחות, 63 נפשות

70 – טמזרט –                           68  משפחות, 340 נפשות

71 – טמסינד –                          4 משפחות, 24 נפשות

72 – טמסינט –                         9 משפחות, 50 נפשות

73 – ימין טאנות –                    33 משפחות, 199 נפשות

74 – ימיני מללאח טגוניט –       34 משפחות, 184 נפשות

75 – מזאט –                           24 משפחות, 137 נפשות

76 – מידלת –                          91 משפחות, 519 נפשות

77 – סור –                              7 משפחות, 35 נפשות

78 – סידי ראחל –                    44 משפחות, 247 נפשות

79 – קלאע דמאגונה  –             9 משפחות, 51 נפשות

80 – קצר-א-סוק –                  42 משפחות, 296 נפשות

81 – קרנדו –                          35 משפחות, 210 נפשות

82 – ריסני –                          84 משפחות, 399 נפשות

83 –  רירני-דרע –                  12 משפחות, 71 נפשות

84 – ריש –                           56 משפחות, 289 נפשות

85 – שישושה –                    17 משפחות, 90 נפשות

86 – תאורירט –                     8 משפחות, 45 נפשות

87 – תל-מסלה –                   22 משפחות, 117 נפשות

 

סה"כ 2491 משפחות, 13553 נפשות

הספרייה הפרטית של אלי פילו – עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973עליית יהודי האטלס

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.

זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.

לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.

העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.

כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.

עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי

האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.

עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.

אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.

ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.

מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.

בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.

האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.

יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.

איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.

זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.

הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "

מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.

שליחים אלה, נושאי נס הבשורה ודגל הגאולה, שירכו דרכם בנתיבים נעלמים, זרועי חתחתים וסכנת נפשות כשהאידיאל היה להם צידה לדרך והחזון, נר לרגליהם ולהוציא פזורי האומה ממעמקי חשכת הגלות, לאור החופש והדרור.

מאז שליחותו של יבנאלי ז"ל לא ידענו שליחות אחרת כה מרתקת ומעניינת, כ רצופת אגדות והרפתקאות כשליחותו של יהודה גרניקר בקרב יהודי האטלס.

האגדות וההרפתקאות המסופרות בספר זה מזכירים לנו את מה ששמעו בילדותנו של אחינו בני ישראל שמעבר לנהר הסמבטיון, על עשרת השבטים, על מלך המשיח וכדומה.

בתוקף תפקידי דאז עקבתי מכאן , מהארץ, אחר שליחותו של יהודה גרניקר, קיבלתי את העולים שהוא שלח מהאטלס ולוויתי אותם למקומות התיישבותם, בתענך, הלכיש ובאזורים האחרים.

שמעתי מפיהם סיפורים ואגדות על יהודה והמשיח. על עלילות הגבורה שלו, אומץ לבו, כושרו להיחלץ מהמיצר ומכל מצב ביש ומסוכן שאליהם נקלע, ומעל לכל, על אהבת ישראל ומסירות הנפש הפועמת בקרבו.

 מדי דברם בו הם אופפים את דמותו במסטיות ומסתורין. על אץ היותי בן מרוקו, עולים אלה היו בעיני יצורים חדשים שמעולם לא ראיתי ושמעתי על מקומות מוצאם המוזרים כל כך ובלתי ידועים עד שלשוא חיפשתי אחדים מהם במפה הרשמית של מרוקו.

חרדה כפולה קיננה בלבי עם צאתו של יהודה גרניקר. חרדתי לבריאותו ולשלומו, ביודעי כי מצב בריאותו רופף היה בצאתו ושסכנות רבות יארבו לו בדרכו. בטוח הייתי שזיק חזונו הציוני ועברו החלוצי יהיו לו למאגרי כוח ואון למלא את משימתו.

חרדתי גם שעם עלייתם של יהודי האטלס, הם יעלו בגופם בלבד ואילו את רוחם ונשמתם ישאירו בנכר, כוונתי לתרבותם, לשונם, לבושם, וכל הווי החיים אשר יצרו בידיהם או ברוחם במעמקי הדורות מאז שבתם במומי הרי האטלס מזה דורות.

בשובו ארצה אחרי שליחות קשה ומפרכת אך גם מוצלחת, רווח לי ופגו חרדותי. הוא חזר בריא ושלם, סייר ברחבי הארץ ופגש את צאן מרעיתו מי בכפר ומי בעיר, ומצא אותם מעורים בחיי העבודה והיצירה. היו ביניהם שלא יכול היה להכיר אותם, הם השתנו בלבוש, בהופעה, בדיבור ובאורח חיים.

הם קפצו בפסיעה מעל דורות רבים, ובכך התחוללה בחייהם מהפכת חומרית ורוחנית. חקלאים היו בעבר כאשר הלכו אחרי מחרשת עץ וצמד חמורים, והים הם חקלאים טובים יותר הנוהגים בטרקטור ובקומביין, לא כאריסים משועבדים לערבים אלא כעצמאיים מיישבים ומעבדים את נחלת אבותם – נחלתם.

תולדות יהודי אל-מגרב – פרופסור יוסף ( ג'ורג' ) הררי

תולדות יהודי אל-מגרב

תמה אני במקצת על אחי הצפון אפריקניים, אשר בחלקם קליטתם לא עלתה יפה, ושמיעתם יצאה רעה, ושואל אני: יהודי צפון אפריקה, מה אירע להם ? אותם היהודים, אשר במשך אלפי שנות גלות מרה, לחץ כבד, ועינויים קשים, הצליחו לשמור על תורתם ועל יהדותם. תכונותיהם ונטיותיהם הטובות, אופים הישר היו לברכה לא רק בינם לבין עצמם, אלא אפילו מפורסמים בין הערבים שכניהם, אשר אם אחד בא להוכיח את חברו, היה אומר לו: ״היה כמו היהודי. ואז תהיה חברי״. וכאן רואים אותם כלא מרוצים, ממורמרים, רשלנים. חושבני כי המעבר החד, מהגלות לפדות, השפיע על חלק מהם, כמו שמשפיע על העיניים המעבר הפתאומי מחושך לאור גדול. תקוה פועמת בליבי, כי הזמן עם הפעולות המבטיחות ישע יפתרו את הבעיה. תוך התלבטותי בשאלה, מרחפת נגד עיני הסוגיה התלמודית על אמונתו של ר׳ עקיבא:

ר׳ גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ורבי עקיבא, היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים היו קורעים בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. החלו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: למה אתה צוחק ?

 אמר להם: למה אתם בוכים ?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ?

אמר להם: לכן אני צוחק, שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח׳). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה ? הלא אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער״ (מיכה גי). בזכריה נאמר: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״ (זכריה ח,). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, אין ספק שנבואתו של זכריה תתקיים. אמרו לו החכמים: ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!                                                                           (מסכת מכות, ר.״ד)

יש לציין שיוצאי מרוקו נתנו ונותנים ממיטב כוחם ונפשם למדינה, החל במלחמת העצמאות, עת אלפי צעירים היוו תגבורת אמיצה רבת משקל והמשך באלפי צה״ל נאמנים (ותיזכר הגבורה הנפלאה של נתן אלבז) וכלה באלפי מתיישבים באיזורי הפיתוח והספר, פועלי תעשיה, חקלאות ועובדי בנין.

הרהורים שונים אלה של העדה הצפון אפריקנית בכלל ועל יוצאי מרוקו בפרט, מחשבות למציאת פתרון לבעיות, לבטים רבים על עבר ועתיד וכן הרגשות של בן העדה המעורה בה כשלושים שנה (ובצרפת כ־15 שנה) אשר גדל בתוכה וספג בה את רוח אהבת העם והתורה — כל אלה דחפוני להעלות בכתב את דברי ימי היהדות הצפוו־אפריקנית.

אינני מתיימר שספרי זד. ישיג את יעודו כראוי, היות ובנושא זה דשו רבים לפני. אבל מחברי הספרים אלה שקדמו לי, שדנו ביהדות צפון אפריקה לא יצאו מקרב אותה יהדות, והם נאלצו לשאוב ידיעותיהם מפי השמועה או ממקורות שקדמו להם. בצורה זאת נשתבשו עובדות לא מעטות.

גורלי סייע בידי, שעה שהייתי מקורב לארמון המלך מוחמד ה־5 וכך נעזרתי על ידי הספריה המלכותית הגדולה. גם ממנה הצלחתי לשאוב חומר לספרי ״דברי ימי מרוקו״ (המצוי בידי בארבע כרכים בכתב יד). בהזדמנות זאת נתקלתי בספרים קדמוניים רבי ערך בכתב ערבי ועברי, וממקורות אלה שאבתי הרבה לספרי זה.

לכל אלה שעזרו לי בהוצאת הספר וכן בהגהתו הנני להודות מקרב הלב. יזכר לברכה בראש וראשונה ראש הממשלה מר לוי אשכול ז״ל, אשר עודדוני בבואי לכאן ובהיותי פה בכל אשר פניתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יבדלו לחיים טובים וארוכים הוד מעלתו מר זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, אשר תמכני מדי פעם בפעם בתרומותיו ועדודיו. ברכה חמה לידידי הדגול מר משה דיין, שר הבטחון, יהי רצון שההצלחה תמשיך להאיר פניה אליו ועל אויבי ד׳ יתגבר. ברכות שמיים מעל תחולנה על רעי הנכבד מר פנחס אילון, ראש עירית חולון, על רבות החסדים אשר גמלני ובקשותי המתמידות לא השיב ריקם. פעולותיו הרבות למען הרמת קרנה של העדה המרוקנית בעזרה להקמת בתי כנסת וכר תרמו רבות לשיפור המצב הכללי בין יוצאי העדה.

תודתי העמוקה נתונה למר יצחק מונדרר, על עבודתו המסורה בעריכה ובהגהת הספר. כן יבורך בעל הדפוס מר משה גרינברג ועובדיו על הביצוע המושלם של הספר.

ולבסוף, יהי רצון — שספרי זה ישמש ציר נאמן שלוח משבט קטן נפלא בישראל, אל תוך בית ישראל. ישתלבו זה בזה ויהיו לעם אחד, אור גדול המאיר לישראל ולדרים בה, והמאיר דרכם של כל העם בכל אתר ואתר. והיה אם בעזרת ההשגחה העליונה, אזכה לראות בהתגשמות המטרה הזאת, באתי על שכרי.

המחבר

(Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822

brit-29

Avec l'accession sur le trône de Sidi Mohammed Ben Abdallah en 1757, une période de calme sembla s'instaurer. Le nouveau sultan mit au pas la Garde Noire en lui substituant une armée nationale et se rendit très populaire en allégeant la fiscalité pesant sur les populations. L'un de ses premiers gestes fut de transférer la capitale du pays de Meknès à Fès qui retrouva ainsi sa gloire passée. Il eut toutefois l'habileté d'effectuer ce changement de manière progressive et d'une manière telle qu'on ne put l'accuser de délaisser Meknès au profit exclusif de sa rivale traditionnelle. S'il était attaché à Fès, Sidi Mohammed IV éprouvait aussi beaucoup d'affection pour Marrakech, ville dont il avait longtemps été gouverneur.

A l'égard des Juifs, il mena une politique de tolérance qui lui valut la reconnaissance de ceux-ci. Dans son Kissé Melakhim, rabbi Moshé Elbaz le qualifie ainsi de « très grand ami d'Israël ». Musulman fervent mais exempt de tout fanatisme, Sidi Mohammed ben Abdallah s'entoura ainsi, dès le début de son règne, de nombreux conseillers dont certains, notamment Shmouel Lévy ben Youli et Samuel Sumbal, avaient servi son père.

 Le rôle joué par ces conseillers juifs à la Cour était connu de tous et suscitait de nombreux commentaires défavorables, y compris au sein des communautés juives, inquiètes à l'idée qu'on pût chercher à leur faire payer la morgue dont faisaient preuve ces « juifs de Cour ». Ainsi, dans son Kissé Melakhim, le rav Raphaël Moshé Elbaz de Sefrou, après avoir vanté les mérites du sultan, se montrait très réservé en décrivant l'entourage juif du monarque : « Toujours son carrosse était précédé de ses dix proches et conseillers juifs à cheval, somptueusement vêtus et portant des bijoux précieux. » Un voyageur juif italien originaire de Mantoue, Samuel Romanelli, qui séjourna au Maroc entre 1786 et 1790, ne se montrait pas moins sévère. Dans une Relation de voyage publiée en hébreu à Berlin en 1792, il notait, en s'en scandalisant, que ces «parvenus mange[ai]ent des plats raffinés, se faisaient] jouer la meilleure musique, s'habill[ai]ent des draps les plus fins, offr[ai]ent à leurs femmes des habits de soie et les paraient d'or, de perles, de rubis et d'émeraudes et, pour défier les musulmans, pass[ai]ent devant les mosquées sans ôter leurs chaussures ».

Il faut toutefois se garder de généraliser. La situation des différents favoris juifs du sultan n'était guère assurée et ils étaient toujours à la merci d'un caprice du souverain. C'est ainsi qu'un agent consulaire danois, Georg Host, soulignait la mésaventure survenue à l'un de ces juifs, installé à Agadir mais :

A cette époque, le juif Ben Isso avait en gérance le port d'Agadir, pour laquelle il était redevable d'une somme de vingt mille piastres. Connaissant bien ce Juif, Mohamed le fit venir devant lui et lui dit : «toi, le truand, tu vas recevoir la peine que tu mérites, non pas à cause de l'argent que tu me dois personnellement – tes frères ( les autres Juifs) me le paieront jusqu'au dernier sou – mais pour ce que, toute ta vie durant, tu as truandé tant chez les Maures que chez les Chrétiens et même chez les autres Juifs» . Il lui fit couper les deux mains'.

Le texte de Samuel Romanelli ainsi que la mésaventure survenue à Ben Isso étaient très révélateurs de l'apparition d'une nouvelle classe de très riches négociants juifs dont aucun n'était originaire – le fait vaut d'être noté – de Meknès. Conscient de l'utilité économique des juifs, Sidi Mohammed ben Abdallah décida en effet de s'appuyer sur eux pour relancer l'économie marocaine déclinante. Signant des traités de commerce et d'amitié tous azimuts avec les principales puissances européennes, il fonda ainsi le port de Mogador, où il concentra le commerce international. Consuls et commerçants chrétiens répondirent avec peu d’empressement à l'invitation qui leur fut faite de s'y installer. En particulier, les négociants danois, qui contrôlaient le port d'Agadir depuis la disgrâce de Ben Isso, se montrèrent très réticents à l'idée de venir s'installer à Mogador. La Danske Afrikanske Kompagnie y voyait une menace pour le monopole qu'elle avait jusque-là et son agent à Safi, Georg Host, relate avec minutie les difficultés qu'il éprouvait à contrecarrer les menées du principal conseiller juif de Sidi Mohammed Ben Abdallah, Samuel Sumbal.

Suivant les conseils de ce dernier, le sultan demanda alors aux grandes familles juives marocaines d'envoyer chacune un représentant à Mogador, dont le port avait été construit sous la direction de Mimoun Ben Isaac Corcos. Samuel Sumbal dressa lui-même la liste des dix premiers élus, les tajjar es sultan, les marchands juifs du roi, qui reçurent des privilèges commerciaux et politiques exceptionnels : avances de capital, gestion de certains fonds du Trésor, monopole d'exportation de produits comme la cire, le tabac, les plumes d'autruche, les amandes, les cuirs, les laines, l'huile, la gomme, les parfums, les mulets, les bœufs et les céréales. Parmi les premiers tajjar es sultan, on trouvait les familles Sumbal et Delvante-Chriqui de Safi, Corcos et Delmar de Marrakech ; Lévy Bensoussan, Ben Yuli et Nahory de Rabat, Aboudraham de Tétouan, Penia et Aflalou dAgadir. Il n'y avait aucun juif de Meknès. Cela ne signifiait pas pour autant que certains juifs meknassis n'aient pas gravité dans l'entourage immédiat du monarque même s'ils n'étaient pas associés à ses entreprises commerciales à Mogador.

Le plus connu d'entre eux fut rabbi Moshé Mamane. Grand négociant, originaire de Tétouan et ayant un comptoir à Gibraltar, il détenait déjà, au temps de Moulay Abdallah, le monopole de deux des plus importants produits d'exportation de la riche région agricole du nord : la cire et les peaux. Installé à Meknès, il ne tarda pas à entrer en conflit avec la communauté dont il était l'élément le plus fortuné et le plus imposé. C'était là un « privilège » dont il se serait bien passé. Mécontent de l'estimation faite de sa fortune par ses coreligionnaires meknassis, il fit appel de celle-ci en 1737 devant le tribunal rabbinique de Fès. Celui-ci lui donna raison en se fondant sur une nouvelle règle en vigueur à Fès et Tétouan depuis le début du 18ième siècle, à savoir que la quote-part du contribuable le plus imposé ne pouvait être supérieure à celle du second par la fortune. Une telle mesure visait en fait à protéger les Juifs les plus fortunés de la convoitise du Makhzen qui aurait pu être tenté de confisquer leurs biens.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר