ארכיון יומי: 20 בפברואר 2017


תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים -משה שוקד-שלמה דשן

 אסאמאר

בעוד הרבנים הצעירים יותר, יוצאי אסאמר, התפרנסו בישראל ממשרותיהם כרבנים כפריים, כשוחטים וכד׳, נתמך רבי אל־עזיז בתרומות נאמניו שהשלימו את הקיצבות שניתנו לו ממשרד הסעד ומקרנות־עזרה מקומיות. רבי אל־עזיז היה היחיד שעבורו אספו בני רוממה תרומות גם בהיעדרו (התרמות לטובת תלמידי־חכמים נערכו במקרים אחרים רק בנוכחות מקבלי התרומות). רבי אל־עזיז נהג לעזוב את צפונית רק לעתים רחוקות, והוא לא ביקר ברוממה במשך כל הזמן ששהיתי במקום. על מעמדו המיוחד תעיד המגבית שנערכה למענו ביום הכיפורים בבית־הכנסת. רבי יוסף אמזלג, שני במידת פירסומו לאחר קרובו המבוגר יותר, התגורר אף הוא בצפונית. בדומה לרבי אל־עזיז הגיע לישראל מספר חודשים לפני עלייתם של אנשי רוממה. עם הגיעו נשלח לכפר שיושב על־ידי יוצאי הקהילות השכנות לאסאמר. אך הוא לא מצא תעסוקה מתאימה במקום, ולפיכך עבר לצפונית, שם הועסק כשוחט במשחטה המקומית. אנשי רוממה, אשר כיבדוהו מאוד, נהגו לבקרו בעיירה והזמינוהו לרוממה, שבה היה עושה ימי שבת או חג פעמים אחדות בשנה. בעוד רבי אל־עזיז, שלא היה בעל משרה, אספו בשבילו אנשי רוממה תרומות במזומנים, הרי את רחשי הכבוד לרבי יוסף הביעו בעקיפין. אחדים, מהם בעלי עדרים, הקדישו לו מדי שנה טלה, שגידלו במיוחד בשבילו עד שרבי יוסף החליט לשחטו או להמירו בטובין או בכסף. מן הראוי לציין, כי על אף שרבי אל־עזיז ורבי יוסף זכו להערצה כללית, לא נחשבו מעולם מועמדים למשרת הרב ברוממה, וזאת גם למרות שבצפונית התקיימו בצניעות רבה ולא היו קשורים לקהל־מתפללים קבוע. הסיפורים אודות רבני אסאמר המפורסמים משקפים את גדולתם המוסרית, את חכמתם ואת תכונותיהם העל־טבעיות. מלמדים הם גם אודות מעמדם של המנהיגים הדתיים בקהילות רבות אחרות במרוקו. כוחם להעניש גויים רשעים, יכולתם להתקשר עם העולם הנסתר והניסים שחוללו — הם נושאים שכיחים בסיפורי־עם יהודיים ממרוקו(ראה נוי, תשכ׳׳ד, ובמיוחד סיפורים 37,29,5 ו־50: חדד, תשל״ג ועוד).

 

ארגון החיים הדתיים של יהודי הרי האטלס היה שונה מאוד מזה של החברה הברברית־מוסלמית הסובבת. אולם התכונות הכריזמטיות של מנהיגים דתיים והופעתן במשפחות מסוימות, נמצא להן הקבלה מסוימת באופי המנהיגות הדתית של שכניהם הברברים, שהכריזמה אצלם היתה תכונה אישית העוברת בירושה. זכות אבות, שיוחסה לרבנים הדגולים של אסאמר, ניתן להשוותה למושג ה׳ברכה׳ (ברכה, בערבית), תכונת הקדושה המיוחסת למרבוט (הקדוש) המרוקאי ולצאצאיו. אולם הברכה אינה מתחלקת שווה בשווה בין כל צאצאיו. הללו שזוכים בה מוכיחים זאת ביכולתם לחולל נימים, והם המרבוטים האמיתיים (ראה גירץ, 50:1968). וכך מתאר גירץ את מהות הברכה: ׳ניתן להשוות את הברכה לעוצמה אישית מרוממת ומדריכה ולגדולה מוסרית. ברכה היא מתנת שמים, שבה משופעים המרבוטים׳ (שם, 44). בדומה לברכה, אף זכות־אבות הוא מושג שקשה להגדירו. נראה לי שמושג זה בא לתאר תכונה תורשתית של עליונות מוסרית, שנוכחותה בעולם נראית כמעשה נימים לאלה שאינם ניחנים בה.

 

בהשוואה לתכונות המנהיגות הדתית המיוחסות לרבי אל־עזיז ובני דורו, חסר היה הרב הממונה של רוממה סמכות מוסרית או גדולה דתית בעיני קהלו. הוא היה בחזקת עובד מדינה, בעל ידיעות בהלכה ובמנהגי הדת, אבל לא ניחן בזכות אבות או בכריזמה אישית. שני המועמדים המקומיים למשרת הרב, שעזבו את רוממה מספר שנים קודם־לכן, היו גם הם דמויות משניות בהשוואה לרבני אסאמר שבאליאל ובצפונית, על אף שבאסאמר נודעו השניים כשוחטים מוכשרים, ובהדרגה היו זוכים למעמד מכובד יותר. מאז עזבו השניים את המושב, קיבלו שני חקלאים מקומיים (דוד ביטון ואליהו סבאג) הסמכה לשמש כשוחטים והתחילו לטפח יומרות למנהיגות דתית. אף אחד מהם לא נהנה מזכות אבות. דוד, בנו של נפח עני באסאמר, גבר בשנות השלושים לחייו, התפרנס בצמצום מעבודתו כחקלאי. אביו הזקן זכה להוקרה ברוממה בשל צניעותו וטוב־לבו, אך לא נחשב לחכם בתורה. גם לשני אחיו הגדולים של דוד לא ניתנה האפשרות להתפנות ללימוד תורה, אך בישראל השתפר מצבם החומרי מאוד, ואחד מהם היה למנהיג בעל השפעה בקבוצת בני ביטון. שאיפותיו של דוד למנהיגות דתית תאמו את הציפיות החברתיות של משפחתו. אולם דוד, אף שהיה מוכשר ובקי בענייני הלכה ומנהג, תכונותיו האישיות הפריעו למימוש שאיפתו. מדי פעם היה מתפרץ בזעם, נוהג בחוסר אדיבות ופוגע אף בתומכיו. יום אחד סירב, ללא מתן הסבר, להמשיך לעסוק בשחיטה. התנהגות קאפריזית זו וכן התקרית עם דודו, פגעו קשה בתדמיתו בעיני ידידים ויריבים כאחד, והמעיטו סיכוייו לעמדת מנהיגות דתית. נוסף על כך, הופעתו החיצונית לא היתה מרשימה, וגם לא הצטיין במידת הכנסת אורחים. לא ניתן היה להשוותו אל הדמויות הנערצות של המנהיגים הדתיים במרוקו, שקצתם היו עדיין בין החיים בישראל.

אליהו סבאג, השוחט המוסמך השני, היה חקלאי מבוסס בגיל העמידה. אף שהיה בן לקבוצת המשפחה האמידה ביותר באסאמר, לא נודעו אבותיו בתכונות רוחניות נעלות, ולפיכך לא נהנה מזכות אבות. התנהגותו האדיבה והצנועה, התרחקותו מהמאבקים הפוליטיים, שבהם נטלו חלק קרוביו ואף עמיתו דוד ביטון, זיכו אותו בהוקרה רבה ברוממה. המתיישבים העדיפו את שירותי השחיטה של רבי אליהו, כפי שכינוהו, על שירותי הרב של רוממה. אולם רבי אליהו לא ניצל יתרון זה. כך, למשל, ביקרתי פעם אצל אחד המתיישבים, כאשר חזר בנו ובידו מחצית מנת הבשר ששלח אביו לרבי אליהו על ששחט לו כבשה. רבי אליהו סירב לקבל את נתח הבשר כולו, כיוון שסבור היה שניתן לו די והותר. האב עמד על דעתו והורה לבנו לחזור אל השוחט הענו עם יתרת הבשר. אף שרבי אליהו נהנה מאהדה רבה, לא היה בכך עדיין כרי להעמידו בדרגה אחת עם המנהיגות הדתית מאסאמר. וכך אמר לי אחד מזקני רוממה הנכבדים בהתייחסו בזלזול לשני השוחטים: ׳במרוקו לא נחשבו שניים אלה לחכמים. הם היו לחכמים רק בישראל. במרוקו היו בודקים אותם מלמעלה למטה, אבל כאן עבירה בעלמא׳. הלה לא חסך שבטו אף מן הרב, אם כי העריכו יותר מאשר את האחרים, שכן סבר כי הוא בקי בתלמוד שלימודו היה נדיר בהרי האטלס. השכלתו הדתית הרחבה יותר של הרב, אף שזכתה להכרה, לא היה בה עדיין כדי להעניק לו סמכות דתית, כשם שלשני המועמדים המקומיים, השואפים למשרה זו, חסרה היתה סמכות הנובעת מאישיותם או מזכות אבות. מכל האמור לעיל ברור, כי מתיישבי רוממה המשיכו להוקיר את המנהיגות הדתית המסורתית. וכיוון שכך, עלינו לברר את הסיבות שבגללן לא התיישבו רבני אסאמר ברוממה, אלא בקהילות אחרות שאוכלוסייתן התקבצה מעדות שונות וממקומות שונים. נוסף על כך, עלינו לברר אם העדרם מרוממה היה גורם יחיד להפרעות בבית־הכנסת. נדון תחילה בשאלה השנייה, שהתשובה עליה תסייע בהבהרת השאלה הראשונה.

חכם אברהם דהאן מקצת שבחו

חכם אברהם דהאן נולד לאמו איזה ולאביו רבי מאיר ביום ח' טבת בשנת תרע"ה (1915) בכפר אסאמר במחוז איית בולי בהרי האטלס במרוקו. משפחת דהאן מיוחסת לדוד המלך ונרמז בראשי תיבות שמם המקורי – אדהא"ן: אני דוד המלך אשר נמשחתי.

בשנת תרפ"ט (1929), בגיל 14, חכם אברהם דהאן נסע לעיר הגדולה מראכש ללמוד אצל חכם מכלוף אבוחצירא וחכמים נוספים. אצל חכם אבוחצירא השתלם במלאכת השחיטה והמילה. 

בשנת תרצ"ה (1935), בגיל 20, חכם אברהם דהאן נשא לאשה את סעדה לבית אזרד, אך היא נפטרה, ולא נולדו להם ילדים. בשנת תש"ז (1947), בגיל 32, נשא לאישה את זוהרה, אחותה של אשתו הראשונה.

חכם אברהם דהאן שימש כשוחט ומוהל, וגם קולו הערב עמד לו לשמש כחזן וכקורא בתורה. אך סרב לקבל שכר ממצוות אלו, לפרנסתו היה מלמד תורה את ילדי ישראל, והיה מכתת רגליו בין התלמודי תורה שהיו פזורים בכפרים באזור שבו גר. לימים, חכם אברהם דהאן התמנה לרב הכפר אסאמר, הכפר בו נולד וגדל. 

בשנת תשט"ז (1956) חכם אברהם דהאן דאג לעלות לארץ ישראל את כל בני קהילתו. למרות שחלקם התפזרו למקומות שונים, שמר על קשרים בין המשפחות, והמשיך להנהיגם גם בארץ.

חכם אברהם דהאן התיישב במושב מלאה בחבל התענך, וכיהן כרב המושב. בפועל שימש גם כרב המושבים הסמוכים: גדיש וניר יפה. חכם אברהם דהאן דאג לחינוך הילדים ולהקמת בית ספר המתאים לרוח המשפחות. כרב המושב נשא בעול יחד עם כל בני קהילתו בנטיעת עצים וחפירת תעלות במסגרת הקרן הקיימת לישראל.

חכם אברהם דהאן, זקן ושבע ימים, השיב את נשמתו לבוראו ביום ה' חשון בשנת תשס"ט (2009). כאות הוקרה לפועלו רב השנים, קראו בני קהילתו את בית הכנסת בישוב מלאה על שמו – 'מגן אברהם'. 

חכם אברהם דהאן כתב כמה חיבורים, אך ספרו היחיד שיצא לאור הוא 'זכרונות אברהם' – חידושים ודרשות.

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראלמלמד שמידת הצדיקים להסתכל על הצד הטוב שבאדם.

'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?' – אמרו בתנחומא שיעקב אבינו ראה שעתיד ירבעם בן נבט לצאת מאפרים, ויהוא בן נמשי לצאת ממנשה, לכן אמר: מהיכן יצאו אלו – שאינם ראויים לברכה. 
'קחם נא אלי ואברכם' – הרי לנו מידת הצדיקים שמסתכלים על הצד הטוב שבאדם, ועל ידי כך יכולים הם להשפיע עליו רוחניות וגשמיות. ובוודאי שהיא ממידתו של השם יתברך שנאמר בו: 'ורב חסד'.
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה: שהקב"ה מטה כלפי חסד, כלומר גם אדם שנמצא בדינו שזכויותיו שווים לזדונותיו, זוכה הוא ליישב אצל הצדיקים.

זכרונות אברהם, פרשת ויחי עמ' 104-105, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראלמביא רמזים מהתורה ומתהילים לנוהגים במאכלי חלב בשבועות.

המנהג לאכול דברי חלב בחג השבועות רמוז בתורה: שכן התורה התחילה באות ב' – 'בראשית' וסופה ל' – 'לעיני כל ישראל' ואמצעיתה באות ח' – בפסוק: 'כל הולך על גחון'. 
דבר זה רמוז גם במה שאמר דוד המלך: 'להגיד בבוקר חסדך' – כלומר את השבח וההודיה להשם יתברך מבטאים אנו, גם ע"י שאנו אוכלים מאכלי חלב, לכבודה של תורה

זכרונות אברהם דרשה לחג השבועות עמוד 369 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפאמלמד השוויון שביקש דוד לא לשכוח הצדקה, אלא להודיע לעשיר.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' – מובא בתנחומא פרק ט' אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' – כלומר תיישר עולמך בשווה שכולם יהיו בינוניים: לא חלק עניים, וחלק עשירים וחלק בינוניים. אמר לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת מן ינצרוהו?!' – כלומר אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?! עד כאן לשון המדרש. 
לא שדוד שכח מצוות צדקה, אלא בא להודיע לעשיר: שכל מה שיש לעשיר, יש בו חלק לעני.

זכרונות אברהם פרשת משפטים עמוד 140 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורהמלמד בני התורה שלא לבטל אחרים, אדרבא אחריותם ללמדם.

חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?! 
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי – ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד – שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.

זכרונות אברהם, דרשה לחג השבועות עמ' ,365 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבותמלמד שחינוך הילד מביא לחיזוק ולהטבה במעשה ההורים.

ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'. 
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' – כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה – על דבר תמידי וגילה – על דבר חדש במיוחד.

זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמיםמלמד גדול השלום שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום.

'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' – גדול השלום שניתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. 
בשחרית ובערבית – שואלים איש לרעהו לשלום, וכן כשבא אדם מן הדרך, ובערב חותמין את 'קריאת שמע' – בברכת 'השכיבנו אבינו לשלום' ובשבת חותמין – 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אמן', ותפילה חותמין – 'המברך את עמו ישראל בשלום', וגם ברכת כהנים מסיימת – בברכת השלום. וזה שאומר הנביא: 'בריתי היתה איתו החיים והשלום'

זכרונות אברהם, פרשת פנחס עמ' 233, הוצאת המשפחה תשס"ט – 2009

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר