ארכיון יומי: 10 בפברואר 2017


בס"ד מוסר בלערבי פרשת בשלח ביהודית תוניסאית

בס"ד   מוסר בלערבי פרשת בשלח 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת בשלח. פיהה מצות לא תעשה ואחדה. והייא באש מה נכרזושי נהאר השבת לברה מן תחום שבת. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה אלפסוק. וקתללי כרזו ישראל מן מצר. רבבי דוורהום ב7 עננים. ואחד לפוק באש ישדלהום אלברד ושכאנה. וואחד מן לוטה באש יצאובלהום לוטא. ו4 מן ארבעה זואהי. וואחד סאבקהום באש יורילהום התנייה ובאש יצאובלהום התנייה. ויקתל לחנושה ולעקרב אלי פתנייה. ופליל יולי נאר באש יצ'וילהום התנייה. ורבבי מה חבשי באש ירפעהום פי טריק קצירה. עלא כאטר קאל. בלכשי וקתללי ישופו אלחרב יכאפו וירזעו למצר. ומשה רבינו כדא מעאהו לעצ'אם מתאע יוסף הצדיק. עלא כאטר יוסף אקבל מה ינפטר. חלף ולאד ישראל באש יהזו לעצ'אם מתאעהו מעאהום ואלמצריין יערפו בלימין האדה. האש עמלו. כדאו הצנדוק אללי פיה יוסף ועבאוהו בלחזר וולא רזין ורמאוהו פלבחר. והאש יטלעו מן לבחר.. ומשה רבינו מה ערפשי וין קאעד הצנדוק. ומשה לשרח בנת אשר אלי כאנת חייה וקתהה. וטלעת לסמה חייה. וחתה וקת לגמרה מאזאלת מה טלעתשי. וכאנת חאצ'רה וקתלי למצריין לווחו פלבחר. וקאלתלו וין קאעד. ומשה רבינו כתב עלה טרף דהב עלי שור. וקרא עליה קראייה ורמא פלבחר. וטלע הצנדוק יעום כיף אלכפאף. וחתה השבטים לכל הזוהם מן מצר כל שבט הז השבט מתאעהו. ורבבי רפע ולאד ישראל פי תנאיאת מעווזה. ווקפהום חדא אלבחר. עלא כאטר פרעה בעת מעאהום נאס מן ענדו. באש ישופוהום באש ירזעו באעד 3 הייאם כיף מה קאלו או לא. ובאעד 3 הייאם רזעולו זמאעתו. וקאלולו ראהום דאכלין בעצ'הום ומה יערפושי כיפאש ימשיו. וקתהה פרעה תקואלו קלבו. וקאל אלי רבבי מה עמל פייה אלי עמל. כאנשי באש יורילי קוותו. ותווה באעד מה ערפת קימתו שלם חס ושלום פיה ישראל. ולם אלעסכר מתאעהו אלכל וכלט עליהום. ואלעסכר מתאעהו כאף ומה חבשי ימשי. יאכי חללהום אלמכאזן מתאע הדולה. וקאללהום כודו אללי תחבו. וכדאו אלפצ'ה ודהב ודיאמנט ואליעקות וכל חאזה אללי ענדהה קימה. וזיינו ביהום אלכרארץ מתאעהום. ואלכיולה ולבשו המאן. וכלטו עלה ולאד ישראל. וולאד ישראל וקתללי שאפו אלעסכר מתאע פרעה כאפו יאסר. וקעדו ילומו עלא משה.ווקתהה ישראל תקסמו ברשה קצמאת ואחדין יקולו נחארבוהם. וואחדין יקולו נרזעו מעאהם. וואחדין יקולו נדכלו ללבחר ואלי תמה תמה. וואחדין יקולו נצליו לרבבי. וצלא משה לרבבי. ורבבי קאלו קול לישראל ידכלו פלבחר. ובדא דכל נחשון בן עמינדב נשיא בני יהודה ווראהו שבט בנימין. ווקתהה רבבי קאל למשה ואנתין אצ'רב אלבחר ואלבחר יתצק. ותצק לבחר עלא 12 טרף כיף לקוץ. אלי ישראל ידכלו ויכרזו עלא נפש התנייה פי בלאצה אוכרה. ודכלו ישראל לכל פי וצטו פליביש. ופרעה וזמאעתו כלטו עליהום. ורבבי בעת קדאמהום עמוד נאר באש ישופו התנייה. ווראהום סחאב קויי באש אלמצריין מה ישופו שיי. ופלפזר ישראל אלכל כרזו מן אלבחר. ואלמצריין אלכל ולאו פי וצט אלבחר. ווקתהה רבבי קלב אלעמוד אלנאר ענד אלמצריין. וסכנללהום אלעזאלי מתאע אלכרארץ ותחרקו. וחבו אלמצריין באש יהרבו מן אלבחר. ורבבי קאל למשה אצ'רב לבחר. ורזע אלבחר אלכל מא. וגרקו אלמצריין פי וצטו. ובאעד מה מאתו רבבי כרזהום מן אלבחר. ושאפוהום אלכל מייתין. וכדאו ישראל זמיע האך הדהב ואלפצ'ה ולחזר למלאח אללי זאבוהום מעאהם. ועמלו משה וולאד ישראל "שירה" לרבבי. ולחז"ל קאלו. אלי רבבי עמל עלא לבחר 50 נס. והרב מעם לועז כתבהם לכל. מנהם אלי לוטה ללעבאד כאנת רכאם ולזואייל תראב וחשיש. אלי לחיואנאת מה ינזמושי ימשיו עלא הרכאם. ואלי רבבי עמל נס ווקף לבחר בטריקה אלי הנאס לכל אלי פלעאלם שאפו. ואלי למיואן לכל אלי פלעאלם תצקו

עלא 12 כיף מה תצק לבחר. וספרו מן גאדי ווצלו לבקעה אסמהה מרה. ואלמא אללי פיהה כולו מר. ולאמו עלא משה וקאלולו עטשאנין. וצלא משה לרבבי. ווראלו שזרה ורמאהה פלמא ורזע  חלו. וספרו מן גאדי ווצלו לבר סין. ולאמו ישראל עלה משה וקאלולו נחבו אלמאכלה. וצלא משה לרבבי. ורבבי בעתלום פלעשייה טיור יאסר סמאן ובנאן יאסר. ופצבאח אלמן. וקאללהום משה כל ואחד יאכד עלא כל רקבה "עומר" וכדאו בנייה ווקתללי וצלו לדאר וכיילו לקאוו אללי כל ואחד כדה עלא כל רקבה "עומר". וקאללהום מה תכליוושי מנו אלגדוה. ותמה האשכון כלה ודוודלו. ופי נהאר הזמעה לקאוו אלמן דובל. וכל ואחד כדא דובל עלא אלעאדה. ומשאוו למשה. וקאללהום עלא כאטר גדוה שבת מה יהבטשי אלמן. וכלאוהו לגדוה ומה דוודשי. ותמא האשכון כרז ישוף תמאש אלמן ומה לקאשי. ואלמן האדה. כל ואחד יכמם עלה אלבנה אללי יחב יתבננהה ילקאהה פיה. ואידה כאן מה טלב חתה בנה. אלבנה מתאעהו בנת שפנז בלעסל. והוני ישראל אלי כאנו עשירים פיה מצרים. עמלו גמילות חסדים מעה אלי כאנו עניים פי מצרים. אלי כאנו יוצפולום לבנה מתאע לחם ולחאזאת אלי מה יאכלוהם כאן לעשירים. והאדה ברוחו נס. אלי חתה חד מה ינזם יוצף לבנה לואחד מה עמרו מה דאקה. ומן באעד ישראל חבו אלמא. ווראלו רבבי צכרא צ'רב עליהה כרזתלהום אלמה. ומן באעד זא עמלק באש יחארב ישראל. ועמלק כאן סחאר כביר יאסר. וכטאר אלעבאד אללי מאזאל מה וצלשי וקתהום באש ימותו. וקתהה משה בעת יהושע בן נון באש יתחרב מעאהו. והווא קעד עלה חזרא וידי קבאלת הסמה ויצללי לרבי. ואהרן. וחור ולד מרים וכלב. ישדולו ידיה. ויהושע כסר עמלק. וזמאעה קצלהום ידיהום. ולוכרין רזליהום. וואחדין עמאהום. ורבבי פרקהם פלעאלם באש הנאס לכל תערף הנס האדה זאדה. וקתהה רבבי חלף באש יזי נהאר ויקטע פיית עמלק מן הדנייה. 

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב. ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. הוני תממה באעץ' הנשדאת. הנשדה לאוולה. עלא השנווה מלחמה אלי כאייף מנהה. תיהומאן באעד שבעה הייאם חייולי ענדום מלחמה מעה פרעה. נשדה אוכרה. עלאש לפסוק זבדלי דרך ארץ פלשתים. יכתב ולא נחם אלקים דרך קרוב. נשדה אוכרה. הרש"י ז"ל פי דבור כראתם מלחמה כתב. ומה כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וכו'. הוני תממה נשדה. אלי מערוף. אלי קאלו נתנה ראש הומאן דתן ואבירם. אלי מה נזיבושי מנהם ראיה. אלי הומאן אלי שאף משה ואחד מנהם ידרב לוכר פי מצרים. הומאן למרגלים אלי בעתהם פרעה. הומאן סבב זמיע למאשאכל לכל. השנווה הראיה אלי חייזיבהה מנהם.

לאכן מערוף אלי רבבי דימה יעטיה פרצה לעבד באש ימנע וירזע בתשובה. ואידה כאן רבבי מה קאעדשי יעאווננה. מה עמרנה מה נזמו נתגלבו עלא יצר הרע. לחז"ל קאלו עלאש דור למדבר מה דכלשי לארץ ישראל. אלי דור המדבר מסתאנס בשעבוד. מה ינזמשי ידכל לחרב. ובהאדה סתננה רבבי זיל זדיד אלי הווא חר. באש הווא יעמל למלחמה. והוני יוולי התפסיר מתאע לפסוק איכה. ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים אלי הווא קרוב. כי תתפסר אלי מוש עלא כאטר. עלאש. כי אמר אלקים פן יחנחם העם בראותם מלחמה. אלי לעם אלי מוש מסתאנס בלמלחמה וחייכאף. וקתהה בלחק לעם יחב ירזע למצרים. אלי כאייף מן לחרב. ובהאדה ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף. זאבום לים סוף באש יעמלום נס קויי יאסר. באש יוורילום אלי רבבי מעאהם ומה עאדשי יכאפו מן לחרב. אלי רבבי כאן ינזם יזיב פרעה ללמדבר וגאדי יהבטלום מלאכים יקתלוהם והאכהוו. ולאכן חב יעטיהם פרצה באש ישופו קוות רבבי ומה יכאפושי מן לחרב. ותווה יזי כלאם הרש"י מעקול. אלי באעד מה עמלום

 הנס מתאע קריעת ים סוף. כשהקיפם עלא דרך ים סוף. דרך מעוקם. אלי בדל לבריאה מתאע מעשה בראשית עלא כאטרהם. ואפ"ה תממה האשכון קאל נתנה ראש. חתתה ואלו דתן ואבירם. באעד מה שאפו קריעת ים סוף. מה עדשי יקולו כלאם כיף האדה.

אכוואני לעזאז. רבבי דימה עטינה פרץ באש נרזעו בתשובה. ומוש פרץ טאביעייה. כאנשי פרץ גיר טאביעייה. ולאכן אחנאן אלי מה קאעדינשי נתבתו. מתלן וקת התוורה. לפוליסייה מה כאנשי יזיהם אמר באש יעשו פלחארה. אלי וקתהה מה תמה שיי. ומוש לאהיין בינה זמלה. וכאנו יזיוו ויעשו. לגויים כאנו יחאוולו באש יביינו אלי הומאן יחבונה. וכלנה כננה נקראוו פלפייסבוק השנווה כאנו יכתבו. ותווה וקתלי לחאכם שד רוחו. ערפנה ברשה גויים עלא חאקיקתהם. ובדינה נפאהמו הנס אלי עמלולנה רבבי. כיפאש וקתהה לגויים מה קלקונאשי. בלעכס כאנו יחאוולו באש יירייחונה. ילזמנה נכממו. זעמה השנווה הזכות אלי ענדנה אלי רבבי עמללנה נס כיף האדה. זעמה אחנאן כאייפין רבבי יאסר אכתר מן ברשה נאס אלי קתלהם לאלמאן. האו אלי קאעדין נשופוהם ינצ'רו תווה פי ישראל. ודאי לא. רבבי קאעד יעטינה פי פרצה יביילנה אלי הווא מוזוד. ובחדאנה. גיר אחנאן נצאוובו רוחנה ונשופו הנסים אלי יעמלוהמלנה. מה נחבשי נזיד נתכללם עלא הנאקאייץ אלי ענדנה. ולאכן כלנה ילזמנה נפאקדו רוחנה באש נצאוובו רוחנה. ונקבלו עלא רוחנה חאזאת מתאע מצוות. חתתה ואלו כפאף. למוהם לשם שמים. ונזיבו הוני מעשה ואחד חרדי מתעדדי פי ניויורק. דארו בי זמאעה ווצפאן בדאוו יתשובכו עליה בלכלאם. הווא כאף ובדה יכף רוחו. ולאכן הומאן תבעו. אלי הווא ראזל כביר והומאן זגאר כפאף. ובדאוו בשבוך כפיף. ואחד יזבדלו באיותו. ולוכר ידזו שוייה. מן באעד קואוו שוייה. ידרבו פי ברזליהם מלוטה. מן באעד ואחד דרבו כף. הומאן שאייכין וידחכו. וזא ואחד דכל פיהם בלבוני. פלאוול בדאוו יפארעו מעאהו. ווקתלי לקאוו קויי. הרבו. הראזל האדה תקרב ללחרדי קאלו. אנתין לאבאש. קאלו לאבאש ברוך ד'. ונשכרך יאסר אלי בעתך רבבי באש תמנעני. השנווה אסמך יא ולדי. קאלו משה כהן. וקתהה הרבי קאם עיני יברק פיה. קאלו מאענאהה יהודי. קאלו הי. קאלו מנצ'רך מתאע גויים. קאלו עלאש. קאלו לא טלית קטן לא באיות. קאלו האנה ראני יהודי בלאסם. קאלו צעיב יאסר. אידה כאן אנתין יהודי בלאסם מה יזבדכשי הדם באש דאפע עלייה. הוני סכת. מן באעד קאלו. אנתין חרדי וכאייף רבבי. עלאש רבבי יזיבלך מזמועה כיף האדון תתשובך עליך. קאלו עלא כאטרך אנתין באש תמנעני. קאלו השנווה מאענאהה. קאלו באש נקולך ראך אנתין יהודי ורבבי יסתננה פיך באש תוולי יהודי כאמל. ילזמך תקאבלני באש נפייקך ונקולך רבבי יסתננה פיך והאו עאטיך פרצה באש תתקרבלו. הראזל האדה דחך ומשה. הרבי האדה נשה מן לחכאייה זמלה. באעד תלאת שנין זאהו סתדעה מתאע ערס. יתבת פלאסאמי מה יערף מנהם חד. כמם נמשי האו לא. פלאכר קאל נמשי נשוף הלוגז האדה. לקא ערס נפרד כיף הדין. למוגני יגנני כאן שירים ותשבחות. קעד פי טאוולה ואחדו. באעד דרז תקריב פאק ביה לחתן תקרבלו. באסו וקאלו איזה אקעד פטאוולה מתאע למשפחה מתאעי. הרבי קעד מסתעזב. קאלו מן גיר מה תסתעזב. האנה משה כהן. וקתהה תפכרו. קאלו האנה ראנה כנת נלעב פלבוקס. והאדאך עלאש גלבת למזמועה האדיך אלי כאנת תתשובך עליך. וכלאמך וקתהה דכל טול לקלבי מוש למכי. בהאדה משית ננשד ונתבע פדין. וכיף מה קלתלי רבבי בעתלך למזמועה האדיך באש ירזעני האנה לדארו. והאני רזעת. התנייה מאזאלת טוילה לאכן חנווצל פיהה. מוש האנה ברך רזעת. כאנשי חתתה לערוצה ולמשפחות מתאענה כלנה בדינה נתבעו וקאעדין נרזעו. ורבבי מעאנה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

La persecution anti-juive-JosephToledano

La persecution anti-juiveLe premier statut des Juifs

La défaite est vécue par le nouveau régime installé à Vichy comme une opportunité divine pour réaliser sous couvert de l'occupation allemande, la Révolution Nationale sur le modèle des dictatures fascistes et national-socialiste. Avec son inévitable cortège d'idéologie et de mesures antisémites adaptées à la sauce française – comme le proclamait dès juillet 1940, le nouveau ministre des Affaires Etrangères, Paul Baudoin:

La révolution totale dans laquelle s'est engagé le pays était en gestation depuis une vingtaine d'années. L'évolution actuelle s'est faite en toute liberté et non pour complaire au vainqueur. Nous adopterons une solution française conforme à notre caractère, à nos besoins, dans la meilleure ligne de nos traditions… Le monde d'avant 1940 a été définitivement enterré…

Pour propager et veiller à l'application des idéaux de la Révolution Nationale, des dizaines de milliers de militants sont enrôlés dans le corps de la Légion des Combattants fiançais – dont les juifs sont naturellement exclus – en France et dans les trois pays de l'Afrique du Nord.

Rapidement, est élaboré le Statut des Juifs, adopté par le gouvernement Laval le 3 octobre 1940 et publié au Journal Officiel le 18 octobre. Sans aller aussi loin que son modèle îles lois de Nuremberg, le statut adopte la définition raciale et non religieuse de l'appartenance au peuple juif "celui ayant trois grands-parents de race juive ou deux grands- parents de la même race si son conjoint lui-même est juif. Il poursuit le même objectif: mettre fin à la domination de la pieuvre de la ploutocratie juive internationale en éliminant progressivement les juifs de la vie nationale et en les mettant au ban de la société française. Le statut écarte les juifs de la fonction publique, des mandats électifs et de toutes les professions susceptibles d'influencer l'opinion: de l'enseignement à l'information, en passant par les arts, le cinéma, la radio et la presse. Le statut fut immédiatement et automatiquement étendu à l'Algérie – avec en supplément local l'abrogation du décret Crémieux de 1870 octroyant en bloc la nationalité française aux juifs algériens – et aux juifs français résidant dans les protectorats de Tunisie et du Maroc. La décision de d'étendre également le nouveau statut aux juifs de ces deux pays ne pouvait être aussi automatique en raison de la survivance théorique de leur autonomie judiciaire.

Pour les juifs du Maroc, sujets personnels du sultan ne relevant pas directement de la juridiction française, Vichy demanda au Résident à Rabat de préparer le terrain, en adaptant, si nécessaire, les mesures aux conditions locales, pour obtenir le plus rapidement possible l'aval du sultan, seul habilité en fin de compte à donner vigueur aux dahirs, préparés et rédigés en fait à la Résidence. Dans la colonie française du Maroc l'antisémitisme larvé qui croupissait dans certains milieux, trouva là l'occasion de refaire surface et de s'épanouir au grand jour comme en témoigne un haut fonctionnaire de la Résidence, le Délégué à l'Instruction Publique, Roger Thibault:

Je fus surpris par l'attitude de la plupart des hauts fonctionnaires qui au temps où Léon Blum était Président du Conseil, affirmaient des opinions pro-sémites exagérées et qui, maintenant, ne savaient qu'inventer pour appliquer au Maroc un statut des Juifs encore plus sévère qu'en France…

(Les Cahiers de l'Alliance Israelite Universelle)

Malgré ces pressions, le Résident soucieux d'éviter les effets pervers de mesures antijuives trop sévères pour la stabilité sociale et l'équilibre fragile de la vie économique du pays, voulait, au contraire, comme devait l'affirmer son avocat lors de son second procès, "amortir ou éluder ces lois d'exception non seulement parce que Noguès les trouvaient injustes, mais parce qu'elles étaient, au Maroc, suprêmement imprudentes ".

S'il n'est pas interdit en l'occurrence de douter des considérations de morale de Noguès, l'opposition éthique du sultan à la prise de mesures spécifiques contre ses sujets juifs n'était pas un secret. Mais la faiblesse de son pouvoir effectif, surtout en ces circonstances, était trop évidente. Il ne pouvait être question pour lui de s'y opposer de front, et de concert avec les services de la Résidence, ses représentants veillèrent au cours des semaines de négociations à alléger au maximum la portée pratique de ces mesures, avant que le sultan ne finisse par donner son aval et apposer son sceau sur le dahir du 29 Ramadan 1359, publié au Journal Officiel du Protectorat le 31 octobre 1940, portant application au Maroc du Statut des Juifs.

Premier amendement, sans portée pratique, mais essentiel pour le Commandeur des Croyants qu'était le sultan, la définition religieuse et non raciale du juif. Est juif celui qui professe la religion juive. Ainsi un juif converti à l'islam ne peut plus être considéré comme juif avec ou sans mention de l'appartenance ethnique ses ascendants. En conséquence, la conversion était le moyen théorique d'échapper à la condition juive, mais nul ne songera à cette extrémité uniquement pour échapper à l'application du Statut comme en avertissait ses étudiants, futurs Contrôleurs civils du Centre de Hautes Etudes d'Administration Coloniale, le professeur Dutheil:

Autre intervention du Makhzen central sur un plan différent – la question de savoir si les juifs, pour échapper au nouveau Statut, ne pourraient s'y soustraire en se convertissant à l'islam.

Avant même que le Statut ne fut élaboré, la question avait été soumise au sultan. Dès l'abord, ce dernier en contesta le principe, exposant d'une part, que l'attestation du cadi était nécessaire à la validité des conversions et d'autre part surtout, que lui, sultan, ne pouvait assumer la responsabilité en sa qualité de chef religieux, de l'application d'une législation qui pouvait être considérée comme de nature à entraver les conversions. L'argument est peut-être spécieux, il n'en est pas moins sympathique. D'ailleurs les conversions à l'islam sont rares chez les juifs. Il illustre cependant clairement l'affirmation qu'il n'y a pas d'antisémitisme chez les Marocains, ni, d'après notre exemple, chez le premier des Marocain.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

371 כ׳באר א־דאר, תציבו ענד א־סגאר.חנניה דהן

ידיעוֹת מהבית תמצא אותן אצל הקטנים.

 

372 דַאר בְלָא אולאר,כ׳ימא בלא אותאד.

'בית בלי ולדות, כאוהל בלי יתדות.

 

כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת. (נדרים סדי)

 כלוב בלי עופות, כוורת בלי דבורים ־ בית ללא ילדים.(ויקטיר הוגו)

ברכת הבית ברובה (ברוב בני הבית). (כתובות קזי)

 

373 דאד מחלולא, מן דאז ידכ׳להא.

בית פתוח, כל עובר יכנס

374 נוואלא מן אל־כּלךּ, ולא מול א־דאר יתנפךּ.                                    

טוב שבת בבקתת עץ, מלסבול בעל־בית רועץ

טוב שבת בסוכת קנים, ולא בעל-בית מתנפח.

 

ביקתה וצחוק בה, טובה מהיכל ובוכים בו

טוב אוהל קידר ושמחה בו, מהיכל מלך ותוגה בו (םפר המיד|ות פרק יג, ח,)

                                                                                                                                            

375 א־דכ׳ול ל־דאר-עאר,

ול־כ׳רוג׳ מנהא – עאראיין.

הכניסה לבית-חרפה, והיציאה ממנו חרפה כפולה.

 

לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. (ברכות סג׳)

 מנע רבים מתוך ביתן, ולא הכל תביא ביתן. (יבמות

ם״ג)

 

376 – א־חדי עלא דארךּ, ומא תסררק ג׳ארךּ.

 שמור על ביתן, ואל תאשים שכנך בגניבה.

 

 377 – סד עליך דארךּ, ורייח עלא כ׳אטרךּ.

סגור עליך ביתך, ותנוח להנאתך.

378 – ל־יהודי ול־פאר, מא תורילהומש באב א־דאר.

ליהודי ולעכבר, אל תראה איפה אתה גר.

 

היהודי והשטן אל תכנים אותם לכרמך.

 

379 שוף ביתו – וכ׳טב בנתו.

התבונן בביתו, ובקש בתו.

 

380 מן דאר אל־בגר תעבי תבן?

מבית של פרות, תקח התבן?

 

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו. (תענית יא׳ ־ חגיגה טזי)

הבית מעיד על בעליו. (זה לעומת זה 664)

יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה – יוסף שטרית

 

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקונקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיברלטר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב־1794, וכעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים,1783-1779 ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחדות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פנים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאצאיהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קיבלו אזרחות בריטית.31 חלקם עסקו במסחר ביךלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטרגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיברלטר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השונה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.

פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] נ…]״. רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בתיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית הדין בגיברלטר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש׳׳ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ואשר כתב אותו לפני נסיעתו לגיברלטר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בתיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]״.

 

                        גם ר׳ דוד בן אהרן חסין נסע לגיברלטר כעשרים שנה לפני רש״ח, אך התרשמות מהקהילה הייתה רחוקה מלהיות חיובית, שכן הוא יצא ממנה בפחי נפש. הוא כתב על נסיעתו זו שלושה פיוטים. באחד – ״לכו חזו מפעלות דר שמים, / זה הים גדול ורחב ידים״(תהלה לדוד2, דף י

ב) – הוא מתאר את התפעלותו מהים ומבריאתו של הקב״ה, בלא הזכרת בני הקהילה ואף בלא רמז כלשהו לגיברלטר. בשני – ״אם קמי קמו על נפשי, / ה׳ מגן בעדי, // בסודם אל תבוא נפשי, / בקהלם אל תחד כבודי״(שם, דפים ח, ב ־ ט, א) – הוא יוצא חוצץ נגד חברי מסדר הבונים החופשיים בגיברלטר, שביניהם היו גם יהודים, ומאשימם בכפירה באל. בשירו אין רמז כלשהו שהדברים מתייחסים לגיברלטר, ורבים – כולל שמואל רומאנילי בספרו משא בערב, עמי 111 – סבורים שהמשורר התכוון לתופעה שהייתה קיימת כביכול במרוקו. אולם רצה מזלי וגיליתי בכתב־יד שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק, מס׳ 4517, דף צג, א את הכתובת שלהלן בראש הפיוט: ״פיוט זה חיברו מוהר״ר [־מורנו הרב רבי] ר׳ דוד חסין על כת ליצים של עיר גיבאלטאר[!]״. כתב־היד נכתב כנראה בסוף המאה ה־18 בידי ר׳ אברהם אלנקאר עבור ר׳ אברהם בן אמוזיג מפאס. נציין כאן גם שבדפים כט, ב – לב, ב של אותו כתב־יד רשומים פיוטים משל ר׳ אברהם אלנקאר שהוא כתב לכבוד ר׳ דוד חסין ולכבודם של אישים אחרים. לכן אין מתקבלת כל הפרשנות שבנה בטעות אליהו מויאל על סמך שירו של רדבא״ח כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו התנועה השבתאית, עמי 63, 76-75, 201, 224, 244. את השיר השלישי – ״אל חביב לי חיבתו, מחלה בלבי בלתו״ (שם, דף כה, א) – הוא ״[ייסד] בעבור עלינו] צרה בתוך הים לולי ה׳ שהיה ל[ו]״. בתוך השיר הוא כותב: ״אומד בפי לא אדום: / מי נחני עד אדום י / יושב על פני תהום / רבה בספינה״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר