ארכיון יומי: 6 בפברואר 2017


נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים-להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

גלות אדום וישמעאלממזרח וממערב

אם כי המחבר לא ראה גלות אדום, שמע עליה כנראה מפי אבותיו ומפי הבאים משם, שהגיעו מספרד אנוסים גם בזמנו. לתהלים קכג הוא אומר:

חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז. ירצה כנגד גלות אדום וישמעאל. ישמעאל הם מבזים אותנו בדבריהם ופחזותם וזהו כי רב שבענו בוז. וכנגד אדום שהם הורגים נפשות ישראל בשמדות אמר רבת שבעה לה נפשנו… וזהו שחזר וכפלם: עלינו מלעיגים אותם שאננים הם ישמעאל (הלעג השאננים) גם מבזים אותנו אדום, שהם בית גאים, יבזונו.

ובמקום אחר: ״ישמעאל — שפת שקר, אדום לשון רמיה שאינו מדבר בפה ולב שוים״. תמונה אחרת מחיי היהודי מצייר להלן:

או שמעתי שישראל איך שיעשו ויתנהגו אין שווה להם. איש חכם נשפט את איש (כסיל) ואויל ורגז ושחק ואין נחת (משלי כט, ב) אם הם שאננים ושקטים לא ישתדלו בגאוה אלא שפלים, ילעגו להם יען שהם בבלויי סחבות לבוש, ואם ילבשו בכבוד וקצת מעלה, יבזו אותם העצב נבזה נפוץ (ירמיה כב, כח) ילבשו בגדי חופש רקמה? ונ״ל שאומרים ישראל, אותו הלעג לא היה ראוי אלא לגוים ושאננים ושקטים על שמריהם ומענים אותנו, וכן הבוז, היה ראוי לגוים גאים, החושבים כי כחם ועוצם ידם עשה להם החיל, להם היה ראוי הבוז והלעג לא לנו ה׳ לא לנו שכבר שבעה נפשנו במרורים.

אמונת אדום וישמעאל

כנגד אדום וישמעאל כי משיחם אומרים צד אלוקות בו. כנגד א׳ (= אדום י) — אל יעוז אנוש, כנגד השני (ישמעאל) ידעו גוים אנוש המה סלה על דרך לא איש אל שדרשו שצפה בלעם שעתידין א״ה לו׳ על משיחם שהוא אל, זה מי שיאמר כן — ויכזב. וכן הב/ לא בן אדם — והאומר כן, יתנחם.

ועוד במקום אחר: ״והנפש אשר תעשה ביד רמה. דברי המורה פ׳ מ״א, חלק ג׳ וירמוז על ישו ושליח ונביא הישמעאלים ועליהם הכפל.בכתובים״».

על דרך המלכות

״שכן דרך מלכות ישמעאל כי מלכות ופילגשים תצאנה בתוך שפחות מלובשות בלויי סחבות, שלא תוכרנה עד בואן לבית אז תלבשנה לצניעות זהו פנימה ממשבצות״ (זהב לבושה). ולהלן: המלך ״!אפי׳ עם עמו צריך לפעמים שיראה לעם כאלו הוא חלש, כזקן שנוטה לחולשה ורכות הלב לחמלה על בני עמו ולפעמים יראה כאדם תקיף ובעל כח מנהיג במורא מחזיק על קו הדין ולא יחמול ולוא יכסה ולא יעביד אשמה״.

דרכי נימוס

אלה שהיו.נהוגות בזמנו משתקפות בפירושיו. על הפסוק ״בניך כשתילי זיתים״ אומד: ״מצאתי כתוב שיהיה מוסרך על פניהם לבל יקרבו ולבל יסבו על שלחן אביהם יד ביד לאכול עמו!אלא סביב סביב לשמושו״. דומה שפירוש זה שמצא, אולי מאחד חכמי התושבים הוא, שכן דרך הערבים שהבנים ׳לא היו אוכלים על שלחן אביהם, בחינת ״.ראוני נערים ונחבאו״. אבל תרבות המערב שהביאו אתם המגורשים אינה כן, אלא הבנים .אכלו על שולחן אביהם עמו. נוהג אחר משתקף מפירושו: ״או ירצה שלא מפני הצורך תצטרך להשכיר בניר לאחרים אלא תמיד יהיו באוכלי שלחנך״. כנראה היתד. תופעה זו שכיחה בימיו

היוזם לאנוסים

בעיית האנוסים היתה גם בדורו, והיו אנוסים שהגיעו בימיו מספרד לארצות צפון אפריקה והוא רואה את חזרתם לדת בעין יפה. כלפיהם הוא מבאר את הפסוק בפרשת ניצבים ״ושבת עד ה׳ אלקיך״: ״תחלה יהרהרו תשובה בלבותם. ואין להם כח לפעול רק בלבם, אחר יוסיפו אומץ לנוס ולהמלט משם יהיה לאל ידם לעשות מצוות בפועל בלי פחד. זהו ואתה תשוב״ (אתה בעצמך עוד תשוב).

נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים

על הנכרים שעושים מצוות הוא מביא את דעת הרמב״ם, שפוסק להלכה: ״הנכרי והכותי —תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר… אע״פ שאינם חייבים במצוות… יש להם קצת שכר. כמו שאמרו בתלמוד יש להם שכר כמי שאינו מצווה ועושה״. על הגרים הוא מביא את דברי החבר ב״ספר הכוזרי״, שענה למלך כוזר על שאלתו: ״אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם״. תשובת החבר היא: ״לכל הנלוה אלינו מהאומות יגיעהו מהטובה שייטיב הבורא לנו אך לא יהיה שוה עמנו״. ורבי וידאל אומר על זה: ״ואני אין דעתי נוחה בכך. וכבודו במקומו מונח כי האמת הוא כי שוה הוא כגר כאזרח והלואי לא יהא גדול (מאתנו) כי מדברי חז״ל נראה שהוא גדול״. הוא סותר את דברי הכוזרי שקבע, כי ״לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח (היהודי) כי האזרחיים לבדם הם ראויים לנבואה״, ומביא ראיות רבות לסתור דבריו.

סוף הפרק להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים

 

המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים

בסיציליה שבאיטליה ישנה תופעה הולכת וגדלה של משפחות נוצריות שמגלות לאחר שנים, כי הן משתייכות לצאצאי יהודים שחויבו להתנצר בימי הביניים. המשפחות לרוב מחליטות לשוב לחיק היהדות, אך מדוע הן בוחרות לעשות זאת ומדוע דווקא הכנסייה המקומית מסייעת לאנוסים לשוב ולהיות יהודים?

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1230760

ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי-ירמיהו יובל

ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי

מתוך הספר " האנוסים " זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיבו יובלהאנוסים

ברוך(בנדיקטוס) דה שפינוזה נולד בשנת 1632 להורים יהודים, שהיו נוצרים חדשים באיבריה, כמו רוב חברי קהילת אמסטרדם בזמנו. שפינוזה כבר נולד יהודי, אבל רוב בני קהילתו היו אנוסים לשעבר. בזכות הצטיינותו בלימודים בישיבת ״כתר תורה״ – שם קנה לו, בין היתר, מומחיות יוצאת דופן בתנ״ך, ששירתה אותו לימים כשנעשה אחד האבות המייסדים של ביקורת המקרא המודרנית – יועד ברוך הצעיר בדרך הטבע לרבנות, כמו שקיווה בוודאי מורו העיקרי, הרב שאול לוי מורטירה; אבל בסופו של דבר ראה מורטירה לנכון לנדות את תלמידו המועדף ולקלל אותו במילים קשות ונוראות. רוחו הלא־אורתודוקסית, החקרנית, של שפינוזה הגיעה לידי חוסר סיפוק עמוק מן היהדות והנצרות כאחת. שפינוזה נקט צעד קיצוני הרבה יותר מאנוסים אחרים: הם עברו מדת פרטית אחת לאחרת, או ערבבו בין השתיים, ואילו שפינוזה יצא לגמרי מעולמן של כל הדתות המבוססות על התגלות היסטורית. במקומן פנה שפינוזה אל הפילוסופיה, וציפה ממנה שתעניק לו מערכת חלופית של אמיתות שאי אפשר להפריך והדרכה מוסרית איתנה, הכול מתוך הסתמכות על כוחו הטבעי של השכל ולא על האור העל־טבעי של הנבואה וההתגלות, שבהן ראה שפינוזה יצירי דמיון. יתר על כן, שפינוזה הצעיר ציפה שהפילוסופיה תספק לא רק ידיעה ותורת מוסר אלא גם דת של תבונה, שבאמצעותה אפשר להגיע לגאולת הנפש – או למשהו מקביל לכך – לא בעולם הבא אלא בעולם הזה, במצב אישי שלם ומתוקן שיושג בחיים האלה.

ואולם בתחילה הייתה כל הפילוסופיה ששפינוזה הצליח להניח עליה את ידו כלולה בספרים עבריים ישנים מאת פילוסופים יהודים כמו הרמב״ם וחסדאי קרשקש. היצירות האלה לא נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של הישיבה. ״מי שלומד פילוסופיה הוא רשע,״ אמר הרב מורטירה (אמירה פולמוסית חוזרת באנטי־רציונליות היהודית, גם בימינו). לכן נאלץ שפינוזה הצעיר לחפש את הכתבים האלה בכוחות עצמו. כשקרא את הטקסטים האלה – שפעמים רבות נשמעים נועזים לאוזניים מסורתיות – נראה ששפינוזה הדגיש רעיונות שבתוך הקשרם עדיין יכולים להיחשב לגיטימיים, אבל כשהם עומדים לעצמם הם עלולים לחתור תחת עולם הדת והמוסכמות שלו.

רק בראשית שנות העשרים לחייו למד שפינוזה לטינית (הוא עשה זאת באופן פרטי, מחוץ לקהילה), וקנה לעצמו גישה לכתבי דקארט ול״פילוסופיה החדשה״ של זמנו. הוא אימץ לו את המנגנון המושגי של דקארט וחלק מן המתודה שלו, אבל דחה את הדואליזם הקרטזיאני בין הגוף לנפש ובין אלוהים לעולם. אלוהים זהה עם העולם; הוא אינו בורא העולם אלא שוכן לנצח בתוך כוליוּתו האינסופית של העולם. התחום הגופני והתחום הנפשי(הרוחני) הם שני היבטים משלימים של אותו יש אלוהי כולל. אין רצון חופשי; חוקי אלוהים אינם חקוקים בתורה ולא בכתבי הנצרות אלא בחוקי הטבע הנצחיים, שאינם משתנים לעולם, שלא ייתכן בהם שום יוצא מן הכלל. מידתו הטובה של האדם – שלמותו האתית – נובעת מתוך תשוקתו הטבעית להתקיים בלי גבול, בהדרכתו של השכל; ושני אלה, התשוקה והשכל, הם כוחות טבעיים לגמרי. כך יצר שפינוזה את מה שאפשר לכנות ״פילוסופיה של אימננטיות״: ההשקפה שהעולם הזה הוא כל מה שנמצא, והתרבות האנושית בכל היבטיה – הידיעה, המוסר, המשפט, הלגיטימיות הפוליטית, רגשות היחיד ורגשות קיבוציים, החירות האמיתית, אהבת אלוהים, ואפילו גאולת הנפש – הכול נובע אך ורק מן העולם הזה וניתן להשגה רק בתוכו.

אין פלא שהשקפות כאלה, אפילו בשלבן העוברי, זעזעו את קהילת  היהודים החדשים באמסטרדם ועוררו בה שערורייה, מפני שהן סיכנו את לכידותה, שהייתה עדיין בשלבי התהוות. לפי עצת מורטירה החליטו פרנסי הקהילה להחרים את שפינוזה. כתב ההחרמה נוקט את המילים הקשות ביותר שנכתבו אי פעם ברשומות הקהילה. חברו של שפינוזה המבוגר ממנו, חואן (דניאל) דה פראדו, הוחרם כשנה לאחר מכן, והשניים דבקו זה בזה זמן מה וחיפשו את דרכם. מודיעים של האינקוויזיציה הספרדית (שעינה הייתה פקוחה גם על תפוצת האנוסים) דיווחו שהידידים המוחרמים האמינו שהנפש מתה כשהגוף מת, ו״אין אלוהים אלא במובן פילוסופי״. הדיווח הזה מדויק למדי, אם כי באופנים שונים. האל הפילוסופי של פראדו היה ישות נפרדת שמעבר לעולם, כמו בתפיסה המסורתית של הדאיזם (והתאיזם); ואילו אלוהי שפינוזה היה העולם עצמו באחדותו ואינסופיותו – אלוהים אימננטי בתכלית. אימננטי – פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים.

Lettre Juif et Musulman au Maghreb- Haim Zafrani

ממזרח וממערב כרך ד

ממזרח וממערב כרך ד

LETTRÉ ARTISAN ET HOMME D'AFFAIRES

Nous avons signalé l'existence du lettré-artisan qui, ne faisant pas pro­fession de sa science, pratique un métier pour gagner sa subsistance; ce fut le cas d'une des figures les plus attachantes du judaïsme marocain du 17e siècle, Rabbi Judah ben Attar qui était orfèvre de talent et vivait de son métier, refusant d'être rétribué sur les deniers de communauté pour ses fonctions de haut magistrat et président du tribunal rabbinique de Fès Notons aussi le destin du lettré-homme d'affaires qui poursuit une double quête: de science et de fortune. Ce produit de la synthèse torah u-mlakhah "étude et métier", torah we-qemah, torah we-derekh 'eres, très répandu dans le monde juif depuis le début de l'exilarcat babylonien et le développement des yeshibot "académies" mésopota- miennes (3e siècles), a joué un rôle primordial dans les échanges des idées et des marchandises, après l'éclosion de l'Islam; courtier de la civilisation et de la culture, financier et commerçant itinérant, ses pérégrinations de l'Orient à l'Occident et vice-versa le mettaient en contact avec les élites intellectuelles et marchandes des sociétés méditerranéennes et contribuaient à lui assurer l'acquisition de la science et de la fortune. L'Islam connaissait aussi ce type d'homme "sage", spécimen caracté­ristique de l'Age d'Or de la civilisation médiévale judéo-arabe où la libre circulation de la science était souvent associée à celle des biens, des produits de l'industrie et du commerce.

La société juive marocaine des temps modernes (16e—18e siècles) nous offre des exemples nombreux de notables et nagid-s "princes de la communauté" à la fois hommes d'affaires et fins lettrés, artisans éru- dits en halakhah et poètes.

ELITE ET MASSE

Si toute la collectivité a droit à l'enseignement et peut acéder au savoir, il n'en demeure pas moins que les concepts d'élite et de masse ont cours dans la société juive, comme du reste dans le milieu musulman environ­nant, avec une signification et un contenu qui recouvrent davantage le champ intellectuel et socio-religieux, s'étendant aussi au domaine d'une spiritualité mystique d'un degré plus élevé.

Rappelons ici ce que nous disions des structures de la communauté marocaine, où la distinction ethnique entre le groupe immigré des mego-rashim et celui des toshabim "autochtones" notait une discrimination entre une aristocratie intellectuelle fière de son origine castillane et la masse fruste des indigènes qui portait le nom générique de baldyiyyin, opposé à rumiyyin "européens".

Dans le texte d'inspiration essentiellement kabbalistique qu'il a rédigé en préface à son diwan, Moïse Aben Sur confère un statut privilégié au sage, au lettré et au poète, distinguant entre l'élite intellectuelle et spiri­tuelle des talmide hakhamim, désignée par le vocable Yisrael auquel s'attache l'idée d'autorité et de noblesse (serarah we-hashibut), et les masses populaires non dépourvues de mérites, certes, mais auxquelles est réservé le nom Ya'aqob, sémantiquement apparenté à 'aqeb "talon" et 'oqbah "ruse" et d'un ordre hiérarchiquement moins élevé. Cependant cette distinction entre "élite" et "masse" est mitigée par le sentiment profond que la communauté a de son unité et par le fait même que le judaïsme ignore l'ilotisme et l'analphabétisme, courants dans d'autres sociétés.

La démarcation est moins subtile en milieu musulman où, nous dit J. Berque, "la 'amma s'oppose à la hassa comme le vulgaire s'oppose à l'élite, le profane à l'initié, l'illettré au talib. Ces trois discriminations dominent la pensée du temps … De longs siècles durant, en Afrique du Nord, la réalité sociale qui s'offrait aux doctes leur a paru postuler cette division commode en deux catégories d'individus" 38.

CONCLUSION

Les sociétés judéo-musulmanes maghrébines ont prolongé jusqu'au dix- neuvième siècle pour l'Algérie et la Tunisie et jusqu'au vingtième siècle pour le Maroc, une civilisation, une culture, un mode d'existence et de formation intellectuelle que leurs ancêtres ont connu depuis la fin du quinzième siècle, marquée par la ruine de l'Age d'Or andalou et le repli du pays sur lui-même. Le lettré juif (talmid hakham) et son homologue musulman (faqïh / 'adlb) ont conservé le profil intellectuel que le temps a cristallisé et auquel la tradition a conservé sa physionomie médiévale, figure éternelle, toujours semblable à elle-même. E. Lévi-Provençal, qui a bien connu le Maroc du début de notre siècle, en porte témoignage, disant, en substance: "La culture du savant marocain, à cette époque (16e siècle) et dans la suite, prend forme et ne varie plus. Elle se cristal­lise en un programme strict… Quatre siècles passeront qui n'apporteront plus de modification notable aussi bien dans les choses de l'esprit que dans la vie extérieure…. Au Maroc, plus encore qu'en tout autre pays d'Islam, peut-être parce que l'esprit traditionnaliste du Musulman s'y est accru de l'esprit conservateur du Berbère, on ressent une impression constante de stagnation absolue… Et l'on peut vite se convaincre que, pour connaître ce que fut le pays pendant les siècles précédents, il suffit souvent de regarder autour de soi; qu'une promenade d'une heure y est aussi fructueuse qu'une journée de recherche dans une bibliothèque … Et s'il est une figure qui, à coup sûr, n'a pas changé depuis quatre-cents ans, c'est bien celle du savant marocain; tel nous le voyons maintenant, passant, son tapis de feutre sous le bras, dans les venelles qui entourent l'Université de Fès, tel, sans doute, il fut jadis. Il n'a pas appris et n'enseigne pas autre chose que ses ancêtres, et il suffira de l'interroger sur lui-même pour avoir la liste des connaissances qui meublaient leurs esprits …" 38.

Quant à la société juive maghrébine, elle a connu, elle aussi, sensible­ment, le même destin, celui que l'on perçoit dans ce schéma qui retrace en un raccourci les deux périodes successives de son existence dans le pays: la prospérité intellectuelle de l'Age d'Or hispano-maghrébin et l'indigence relative qui caractérisa les périodes plus récentes, particulière­ment celles qui sont les plus proches de nous et qui précèdent l'avène­ment de l'Occident, de l'irruption de sa civilisation et sa culture… Le déclin relativement rapide du judaïsme vivant en Terre d'Islam en géné­ral a des raisons politiques, économiques et sociales qui intéressent, dans une grande mesure, le sort de l'ensemble du monde musulman. Cepen­dant, les communautés marocaines ont connu une situation particulièrement pénible. Les juifs vivent sous un double carcan: isolement du pays lui-même soustrait à toute civilisation occidentale, et claustration à l'in­térieur du mellah interdisent tout contact fécond avec l'extérieur.

L'Age d'or de la civilisation judéo-arabe dont se réclament ces commu­nautés appartient à un passé loitain. L'émigration interrompue appauvrit les communautés de leur substance la meilleure. L'insécurité fait fuir vers des cieux plus cléments des lettrés et des savants qui trouvent, refuge en Italie, en Hollande, dans l'Empire Ottoman, ou qui vont s'établir en Palestine pour fonder des Yeshibot ou y finir leurs jours.

Je finirai sur cette réflexion d'un grand lettré marocain, Rabbi Yosef Messas, qui a émigré en Terre Sainte, il y a une quinzaine d'années et y a fini ses jours, après avoir été, durant une dizaine d'années, à la tête de la communauté sefardie de Haifa et dirigé son tribunal rabbinique. M'entretenant de l'enseignement de ses confrères maghrébiens du heder et de la yeshibah, il ajoutait, avec son humour habituel, mais un peu par regret, un peu par dérision, paraphrasant le verset XXXIX, 13 d'Isaïe: "Leur enseignement n'est qu'une leçon apprise, fait de préceptes d'hommes, torat anashim meiummadah". Quoi qu'il en soit, cet enseigne­ment est partout, dans le moindre mellah, dans les coins les plus reclués du pays. Il empêche le juif déshérité de sombrer dans le degré d'ilotisme de son voisin musulman. Il assure la formation des guides spirituels de la communauté et d'une cohorte de talmide hakhamim, de "lettrés- écrivains" dont la création littéraire, quels que soient l'appréciation qu'on peut formuler sur la valeur des oeuvres et le jugement qu'on peut porter sur leurs auteurs, a contribué à conserver au judaïsme marocain, et maghrébin en général, une place honorable dans le patrimoine culturel local et la pensée juive universelle. Par ailleurs, le juif "cultivé" a eu une vie intellectuelle et spirituelle dont les satisfactions l'ont toujours consolé des déboires d'une existence difficile et rempli bien souvent sa vie de cette lumière et de cette joie qui ont toujours échappé à l'obser­vateur non averti, que ne soupçonnait guère le visiteur étranger, mais qui lui font dire, à lui, comme naguère au psalmiste: "C'est là ma consolation dans ma misère" (Psaumes CXIX, 50).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר