ארכיון יומי: 23 בפברואר 2017


היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

המשך התפשטות האסלאם הרחיב את שלטונה של המדינה המוסלמית מעבר לארצות הליבה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ארצות שהיו גם מכורתן של הנצרות והיהדות, אל שטחים חדשים, שבהם לא נודעה כמעט כל השפעה לדתות הללו. בודהיסטים והינדים באסיה, אנימיסטים באפריקה שמדרום לסהרה ובאתיופיה היו עתה בטווח העוצמה המוסלמית. לגבי המוסלמים היו כל אלה עובדי אלילים ועל כן לא זכאים לסובלנות. לגביהם הברירה היתה בין אמלאם לגזר דין מוות, שאותו אפשר היה להמיר מאוחר יותר בעבדות על־פי ראות עיני שוביהם.

באימפריה העצומה, שנוצרה על־ידי כיבוש, היו המוסלמים תחילה מיעוט שליט. דתם נתנה בידיהם כמה עקרונות בסיסיים בכדי למשול באוכלוסיות הכבושות; המשטרים הישנים, שאת מקומם נטלו, הורישו להם מסורות, נהלים ואף מנגנון, שבעזרתם יכלו ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה או לשנותם. מאפיינים אחדים של המצב בשטחיהן של פרס וביזנטיון לשעבר, שעתה היוו את הח׳ליפות המוסלמית החדשה, חשובים מאוד להבנת המדיניות המוסלמית כלפי דתות אחרות.

אולי העובדה החשובה ביותר היא, שאזור המזרח התיכון היה לאורך זמן רב בעל פלורליזם אתני ודתי. נכון אומנם ששליטיה הנוצרים של האימפריה הביזנטית, שהיו יוונים־אורתודוקסים, ושליטיה הזורואסטרים האדוקים של האימפריה הפרסית עשו בעבר הלא כל־כך רחוק מאמצים להשליט את אמונתם וזהותם על קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אבל המאמצים הללו נכשלו, והמתחים והטינות שהותירו הקלו על הכיבוש המוסלמי ועשו את נוכחותם של המוסלמים אחרי הכיבוש למקובלת יותר. להוציא מקרה אחד, שהיה קצר ובעל משמעות לא רבה, לא חזרו שליטיה הערבים המוסלמים של האימפריה החדשה על שגיאות קודמיהם, אלא כיבדו את דגם הפלורליזם, שהתקיים מאז העת העתיקה. הדגם הזה לא היה דגם של שיוויון, אלא עליונות של קבוצה אחת ולאחריה בדרך כלל הקבוצות האחרות בסדר היררכי. אף־על־פי שהסדר זה לא איפשר שיוויון, היה בו כדי לאפשר דו־קיום בשלום. וגם אם קבוצה אחת היתה השלטת, היא לא התעקשה בדרך כלל לדכא את האחרות או לבוללן. הקבוצה השלטת החדשה הוגדרה בצורות שונות – תחילה כמוסלמים ערבים ולאחר מכן רק כמוסלמים. עם החלפתה של ההגדרה האתנית־דתית בהגדרה דתית בלבד נתאפשרה ההצטרפות לקבוצה השלטת בפני כל, ובכך הפך במרוצת הדורות המיעוט השליט לרוב מכריע.

על שינוי זה הקלה גם תופעה אחרת, האופיינית למזרח התיכון לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת שלו – מצב של תנודות, שינוי ואף מיזוג בין זהויות שונות, עדתיות, לאומיות, טריטוריאליות, תרבותיות וחוקיות. בעצם טבעה של ההתנהגות האנושית קיימת הנטייה לחלק את העולם לאנחנו ולכל השאר. המזרח התיכון הקדום ידע התפלגויות רבות מסוג זה – שארים וזרים, יהודים וגויים, יוונים וברברים, אזרחים, גרים ונוכרים, ועוד רבים אחרים. חלוקה, שהיתה ידועה משכבר ליהודים ולנוצרים, היתה זו שבין מאמינים ללא־מאמינים. בתקופה המוסלמית חלוקה אחרונה זו היתה לקו המפריד החשוב ביותר, והוא העיב על כל האחרות.

שתי הקבוצות הללו נתחלקו כמובן לחלוקות מישנה בדרכים שונות. אלה של המאמינים אינן מענייננו כאן. הלא־מאמינים נחלקים במרבית הדיונים ההלכיים על הנושא על־פי שני סיווגים רחבים: האחד תאולוגי והאחר מדיני. הסיווג התאולוגי הוא בין המאמינים בדת מונותאיסטית, המבוססת על התגלות, לבין אלה שאינם מאמינים בדת כזאת. בעלי דת של התגלות מן הסוג הזה ידועים בשם אהל אל־כתאב, אנשי הספר, מונח שציין על־פי־רוב את היהודים, אך מתאים גם לעדות אחרות שלהן בכתבי־קודש מוכרים.

היהודים במרוקו השריפית-אירופה ומרוקו

אירופה ומרוקוהיהודים במרוקו השריפית

מהומות אלו הזיקו הרבה פחות משניתן לשער ליחסים שנתבוננו זה כבר בין מרוקו ־נבלה מעצמות אירופיות. אכן, הפסדם של הנוצרים מחבלת שנאת-הזרים והקנאות יצא בשכר היריבות והתחרות. מרבוט שעלה לשלטון בכוח הרעיון של מלחכלת הקודש, כבלו אל-עיאשי, היה מאושר מאד, ברגעים מסוימים, לשאת ולתת עם האנגלים או ההולנדים ולהצטייד אצלם בנשק כדי למחוץ את יריביו המררוקנים. היחסים בין מרוקו המסוערת בעת ההיא והאירופים לבשו איפוא פנים שונות מאד על-פי הנסיבות, וכמובן, על-פי האישים המעורבים.

ספרד היתה בת-בריתם של הסעדים בעת שאיימו עליהם התורכים. אלג'יריה של הפחוות התלת-שנתיים, שדעתה נתונה לשוד-הים ולמחלקותיה הפנימיות, לא היוותה כל סכנה למרוקו. המשקל-שכנגד של ספרד לא היה בו עוד איפוא כל צורך. יתר על כן, ספרד גירשה את המאורים, רדפה את האיסלאם, כבשה את לאראש ואת אל-מעמורה. בבל זאת, פנה אל-מאמון לספרד ב-1610, כשביקש לכבוש את ממלכת פאס, ומולאי זידאן אמר למצוא בספרד מקלט, כשנאלץ להפקיר את מראכש בידי אבו-מחלי. ספרד, גופה, שהיתה נתונה ראשה ורובה במדיניות האירופית, לא נתנה דעתה כלל על כיבושיה במרוקו, ואפילו לא על הקמת אזורי השפעה כלכליים או מדיניים. היא ביקשה בראש וראשונה להגן על אניותיה באוקיאנוס האטלנטי מפני מעללי שודדי-הים המרוקנים. החל מ-1640 היא לא היתה עוד יחידה בכך: פורטוגל, שנעשתה שוב עצמאית, נטלה שנית את השליטה על מצודות טנג׳ר ומאזאגאן, בעוד שספרד שמרה על סבתה, לאראש ־אל-מעמורה. ב-1661 היתה טנג׳ר חלק מנדונייתה של קתרינה מפורטוגל, שנישאה לצ'רלס השני מלך אנגליה, ועברה לרשות האנגלים.

צרפת, אף שהיתה מעצמה קתולית, מעמדה כלפי מרוקו לא היה דומה לזה של ספרד. שורת האמת מחייבת לומר, כי תפקידה שם היה עדיין מבוטל, ופחות משביקשה לסחור עמה ביקשה לפדות בה שבויים, בהצלחה משתנה. היא היתה מיוצגת תמיד על-ידי קונסולים בני מרסיי, רופאים, שהנסיכים הסעדים פנו אליהם לא אחת, אבל גם הרפתקנים כאנטואן דה סנט-מנדרייה, שהיה מנודה בצרפת, אבל סוכן צרפת במרוקו ובונה נמלים, או פיליפ קסטלאן, אשר בהעבירו משלוח ימי בשביל מולאי זידאן נטל את שכרו בלקחו את ספריית השריף ומטענו. אסונו הוא שספינתו נתפסה בנמל ספרדי, וצרפת והוא נמצאו במצב שלא איפשר להם להשיב את הסחורות שנתפסו. תקרית מדאיבה זאת העיקה שנים אחדות על יחסי צרפת עם מרוקו הדרומית. יצחק איש ראזילי הצליח עם זאת לחתום על חוזה שלום עם השריף ב-1631, ולאחר מכן עם המאורים ב-1635.

לעומת שתי המדינות הקודמות, עמדה אנגליה בקשרי מסחר פעילים למדי עם מרוקו, רשמית באמצעות החברה הברברית, אבל אולי בייחוד באמצעות סוחרים חסרי-מצפון

״interlopers״ , שסיפקו נשק לכל המרבה במחיר, הן למורדים כגון א-סמלאלי והן לשליט החוקי. בכלל, האנגלים נתנו דעתם הרבה פחות על החוקיות שבמעשיהם מאשר על תוצאותיהם המסחריות. אנו רואים אותם נושאים ונותנים עם רפובליקת בו-רגרג בה בשעה ששלחו שגרירים למראכש. היה להם מידע רב על המתרחש במרוקו: סיפורי נוסעיהם או סוכניהם נמנים עם התעודות הטובות ביותר שיש בידנו מן התקופה ההיא. כמו לספרדים, הציק שוד הים להם מאד, והם נקטו מצור ימי ומשא ומתן חליפות.

מכל מקום, הסחר הפעיל ביותר לא נעשה עם אנגליה אלא עם ארצות השפלה. הדבר נבע מחריצותם ומחושם העסקי של הסוחרים ההולנדים, אבל גם מן השנאה לספרד, שהיתה משותפת לבני ארצות השפלה ולכלל המרוקנים. ממשלת ארצות השפלה לא היססה איפוא לספק רשמית למרוקו אניות, חיבֵל, תותחים ואבק שריפה, בתקווה שכל אלה ישמשו נגד ספרד. משפחת פאלאצ'י היהודית שימשה מתווכת בכל העסקים האלה. באנגלים, לא התלבטו ההולנדים בבחירת שותפיהם: הם נשאו ונתנו עם מולאי זידאן כשם שנשאו ונתנו עם המאורים או עם המרבוטים של דילא. אף הם סבלו לעתים משוד- הים: הם שמו מצור על שפך בו-רגרג ב-1651 והטילו על טרומפ ורויטר לארגן סיורים ימיים ב-1654

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו-דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקודוד גדג

לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.

הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית"  התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.

"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.

"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.

הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי;  ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות  אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.

מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן  יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", ‫ "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.

יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014

פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

אל-דאודי 3

עבר שבוע אחד, שהבנות עצורות בבית המופתי, ולא עלה בידו של אבא לשבור את עקשנותן ולהוציאן מבית המופתי . אז שלח אבא שליח אחד לראשי העדה החימאית שיבואו ויביאו אתם את הסכום הנקבע מראש. אבא כתב להם מכתב ביד השליח והסביר להם מה שטרח במשך השבוע ולדבר על לב הבנות, והם עומדות במרדם. אין מוצא אחר זולת לשלם את השוחד שנקבע, כי לא ניתן להשהות עוד, באשר נגמר המועד הקבוע בינו ובין המופתי . זאת ועוד צריכים להבין, כי בית המופתי אינו בית מלון שניתן להשהות בו עוד את הבנות. עוד ימים כי אז נהיה מוכרחים לשלם למופתי עשרה נפוליון במקום חמישה אם נעצור אותן בביתו עוד שבוע. מלבד זה יש חשש פן תתפשט השמועה ותגיע לאזני הפחה, ואז הרב המועקה ונהיה מוכרחים לשלם לפחה עוד חמישים נפוליונים, או לאבד את הבנות שתמרנה את דתן ותטמענה בגויים חס וחלילה.

השליח חזר תכף באותו יום שנסע, ובידו מכתב לאבא שכתוב בו: 'הן אמת שדברי אדוננו הרב צודקים ונכונים, אמנם לדאבוננו לא יכלנו עד עתה לקבץ את הסכום הנדרש והננו מבקשים את כבודו לדבר עם המופתי לעצור את הבנות עוד שבוע אחד, והננו מוכנים לשלם לו להמופתי עוד חמישה נפוליון, וה' הטוב בעיניו יעשה'.

בקבל אבא את מכתב ראשי העדה החיפאית, התראה עם המופתי ובקשהו לעצור את הבנות בביתו לשבוע שני. אבא הוסיף לבקשתו שלא יתן רשות לשום אדם ליכנס בבקור אצל הבנות אלא אם בא בלוית בנו, וכי יזהיר המופתי את משרתי ביתו שלא ידברו בענין זה בחוץ, כדי שהדבר ישאר בסוד גמור. אולי במשך השבוע השני נשפיע על הבנות להחזירן אל בתי הורים, המופתי הסכים וקבל.

בהתחלת השבוע השני, הלכתי לבית המופתי. הוא לא היה בבית. המשרתים שכבר הכירו אותי פתחו לי את הדלת. כשבאתי להכנס אל חדר הבנות ראיתי אשה כבת חמישים שנה פחות או יותר, יושבת ביניהם ומשוחחת איתן. זאת היתה אמו של המופתי . רציתי לחזור אחורנית אך האשה קראה לי ואמרה: 'יוכל האדון להכנס, אין דבר, אני אם המופתי, עשיתי לה קידה אמרתי להן שלום וישבתי מול הבנות. אם המופתי אמרה לי יוכל האדון לשוחח עם הבנות בחפש גמור, והוסיפה לומר: 'אני עתה שוחחתי עמהן, אמרתי להן: אתן טועות טעות גדולה בהמרתכן את דתכן. אותם הצעירים המוסלמים שפיתו אתכן להתאסלם, וישאו אתכן לנשים, אל תבטחו בהם אם גם יקיימו את דבורם לפי שעה. אך כשתעבורנה ימי ההוללות ושכרון החושים, יתחילו להתעלל בכן, ולחרף ולגדף אתכן ולהכות אתכן גם- כן, ולקרוא אתכן בשמות גנאי "היהודיות המשומדות והבוגדות" אשר אין להן אמונה בדתן, מכל שכן בדת אחרת. שמות הגנאי אליכן "יהודיות בוגדות" לא יפסק מפיותיהם, ובאחרונה אתן תבחרו מות מחיים. זאת ועוד, במעשיבם זה לא תרבו במספר המוסלימים ולא תמעיטו ממספר היהודים, ולכן שמענה בנותי בקולי אמרתי להן, חזורנה לדת אבותיכן, היות גם אנחנו מכבדים את דתכן דת היהודים, דת תורת סיידנה מוסא הנביא ' )דת אדוננו משה הנביא(. כשמעי את דברי האשה הטובה הזאת, אמרתי לה: וגם אני אמרתי להן את דבריך אלה ממש, אולם הן שתקו ולא ענו דבר'. אני לא אחרתי לשבת ולשוחח איתן בראותי כי לשוא אני משחית את דברי, קמתי אמרתי שלום ויצאתי לדרכי.

בעוד יום אחד הגיעה מחיפה אל בית אבא האם החורגת של הבת הספרדית עם בנה הקטן בגיל שתים-עשרה שנה, והתחננה בפני אבא כי יבקש את המופתי להרשות לה להכנס בביתו ולראות את בת בעלה. אבא כתב שורות אחדות למופתי שירשה לה להכנס בלוויתי. הלכנו, אני צעדתי קדימה והאשה ובנה הלכו אחרי במרחק אמות אחדות כדי שלא למשוך עלינו עין עובר ושב, בהגיענו לבית המופתי דפקתי על הדלת. פתחו לנו, וכשלא מצאנו את המופתי מסרתי את מכתב אבא ליד אמו ובקשתיה כי תרשה לנו להכנס אל הבנות. אמרה בכבוד תכנסו. נכנסנו אצל הבנות. הבת הספרדית כשראתה את אמה חורגתה הביטה אליה באדישות, והבת השנית המשרתת הראתה פנים מעמים. אחיה הקטן בכה ואמו התחננה אליה כי תחזור משגעון זה, וכי היא ז"א אשת אביה תתנהג אתה כאם לבתה. כך הרבתה להתחנן לפניה לפייס אותה ללא הועיל.

אחר כך יצאנו מבית המופתי ובאנו הביתה. האם ובנה נסעו בחזרה חיפתה. אמרתי לאבא: 'אני רואה שאין כל סכויים להשפיע על הבת העקשנית המורדת הזאת'. אבא השיב: 'שמע בני לדברי אל תתרשל מלבקר את הבנות הללו יום- יום. הלא עוד בידינו זמן של ארבעה ימים לגמירת השבוע, המועד שקבעתי עם המופתי לעצור אותן בביתו. והיה אם נראה אי הצלחה להכניען ברצון, אז לפני היום האחרון של גמר השבוע, אשלח תכף להביא את ראש העדה חיפה, ובידו הכסף הדרוש, ונוציא אותן בעל כרחן. על כל פנים, בשלושת הימים הללו אתה תבקר אותן ותשתדל להתידד עם הבת, ותבטיח לה שאתה בוחר בה לישא אותה. אל תתביש מלדבר עמה דברי חיבה, ראה אם תצליח להביא אותה היא והמשרתת אל ביתנו, תעשה שרות גדול בזה, ושכרך גדול מאת האלהים. ביום המחרת הלכתי שוב לבדי לבית המופתי. גם בפעם הזאת לא מצאתיו בבית, אולם אני נהייתי כבר לבן בית. נכנסתי לחדר הבנות מצאתים לבדן, ברכתים לשלום. עתה לקחתי לי אמיצות לב לדבר עם הבת בחופש גמור כפי שצווני אבא. הראיתי לה חיבה גדולה שאני מאוהב אותה, וכי אני מוכן לישא אותה, אך הוספתי לומר לה אם היא אינה חפצה בי מאיזו סיבה שתהיה, אני אקבלנה בבית אבא כאחות לי. אחות ידידה ומכובדה. היא תשאר בביתנו עד שיזדמן לה חתן טוב כרצונה. הרביתי דברי פיוס אתה ונוכחתי כי דברי אלה עשו רושם עז עליה, בדברי אליה בחום לב וברגש טוב. אחרי שמעה את דברי אלה אמרה: 'את דבריך אלה שדברת בתומת לב וברגש גמור נכנסו אל לבי . הנני מוכנה ללכת עמך לבית הוריך, לא בתור להיות כלתך, היות שאני מבינה כי לא ייתכן להיות זה מסיבות ידועות. אלא שאני אשאר בביתכם עד שיזדמן לי בן זוג. כי לבית אבא לא אחזור עוד לעולם. האם אתה תסכים לזה?'.

עניתי : 'אני לא רק אסכים אלא אני נשבע לך בכל רגש הכבוד שבי , שאת לא תצאי מביתנו אלא בהזדמן לך חתן כרצונך. ובכן אחותי היקרה שאני מתחיל לקרוא לך בשם זה מעתה, הבי לי את ידך נקומה ונלfה'. והנה המשרתת גערה בה ואמרה: 'אני לא אתן לך ללכת, הלא את התקשרת אתי בשבועה כי נתאסלם שתינו'. אני פניתי אליה ואמרתי : 'וכי סוברת את שאני אעזוב אותך פה בבית המופתי? חלילה, אנחנו נקבל גם אותך בביתנו, עד שימצא לך בן זוג, אני מבטיחך בזה בהן צדק שלי'. אז קמה המשרתת ונלותה אל חברתה. אני הקדמתי לראות את פני האשה הטובה, בעודן הן מתכוננות לצאת ומכסות את פניהן בצעיף. אמרתי לה: 'ברשותך גברתי, אני מוביל את הבנות לבית אבא. אמרה הלא בני איננו בבית. אמרתי אין דבר, בבקשה להגיד לכבודו, כי הבנות הולכות מרצונן הטוב, הן ישארו אצלנו, ואבא יתראה איתו עוד היום' . היא שתקה ואנחנו שלושתנו יצאנו מן הבית ועברנו בסמטת המוסלמים. הופתעתי מראות קבוץ ישמעאלים אחדים הולכים בעקבותינו בכדי לראות אותן, אף על פי שהיו רעולות פנים. דאגתי פן יגרמו לנו איזו תקלה, ובכן כשהתקרבנו לביה"כ הקטן שבסמטת הרחוב של היהודים, אמרתי לבנות הבה נסורה לביה"כנ לנוח מעט, ואני נתכוותי בזה להתרחק מן המוסלמים הנ"ל. אז אמרה לי המשרתת: 'אתה חפץ לבגוד בנו ולסגור אותנו בביהכ" נ'. וכשראיתי שאין הזמן עתה מוכשר להסביר לה את חרדתי, המשכנו את דרכנו עד בואנו בית שברחוב הנוצרים. וכשראו אותנו הערבים שעלינו במדרגות הבית הלכו למו. הגענו בנס גדול מבלי שום תקלה. אמא ואחותי הילדה קבלו אותן בשמחה. אבא לא היה בבית. השעה היתה שלוש אחה"צ. נודע לי מאמא כי הוא הלך לבקר בבית ראש ה'בהאים' הפרסים בעכו.

אמרתי לאמא: 'תכף תכתבי לאבא פתקה ותודיעי לו למהר לבוא הביתה, שהצלחתי להביא את הבנות מבלי דעת המופתי , כי לא היה בבית'. השליח לקח את הפתקה מידי, והגיע לשם ומסרה לאבא, שתכף קם והגיד בזה לעבאס אפנדי , וזה אמר לו: 'יפה נח הבן מכח האב. אתה האדון החכם-באשי למרות חכמתך ודרשותיך המוסריות לפני הבנות, לא נשאו דבריך פרי , כדברי החיבה שהשמיע בנך הצעיר באזניהן'. אבא נפרד תיכף מאתו ובא הביתה. ואני ספרתי לו כל מה שעבר, וכי הבטחתי לבנות בהן צדק שלי, שלא תצאנה מביתנו כל עוד לא נמצא להן חתנים, ועל סמך דברי אלה הסכימו ובאו עמי לפני ראות את המופתי . כי לא היה בבית, רק לקחתי לי רשות מאמו של המופתי בצאתנו מביתו . אבא קיים את דברי והבטיח להן על זה. כשמעם את דברי אבא עמדו שתיהן ונשקו את ידו ואת יד אמא.

הערת המחבר : הכותב מספר בזיכרונותיו על הקשרים האישיים של אביו עם מנהיג הבהאים עבאס אפנדי , שנקרא עבד אלבהא אלדאודי, עמ' 81 ( ; הוא היה בנו בכורו של בהא אללה, שהגיע בשנת 1868 לעכו והוציא את עדתו מכלל האסלאם. בתחילת ישיבתו בעכו היה בהא אללה אסיר, אולם אחר כך הותר לו לדור בבהג'ה ליד עכו ) ושם נקבר( .

עם מותו בשנת 1892 פרצה מריבה על ירושת המנהיגות בין שניים מבניו. לבסוף זכה בה עבאס אפנדי , בנו בכורו. עדות נוספת לידידות של אנשי הקהילה היהודית עם עבאס אפנדי מצויה בסיפורי משפחת משה דרוויש צורי . מעכו , ראו : לוריא (לעיל, הערה 3 ) , עמ' 205

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר