ארכיון יומי: 25 בפברואר 2017


אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן חיים

بصلة المحب خروفאלף פתגם ופתגם

 

בצלת אלמחב ח'רופ

בצלו של האוהב, כבשה

דבר פעוט הבא מידי אוהב, הוא הרבה

 

دخلت بيت عدوك ليش ؟ قال : حبيبي فيه

 

דח'לת בית עַדֻוַכּ ליש ? קאל חביבי פיהְ

למה נכנסת לבית ויביך ? אמר : אוהבי שם

 

زعل العشاق زي مطر الربيع

 

זעל אלעושאק, זי מטר אלרביע

כעס האוהבים הוא כמו גשם האביב, חולף מהר

 

حبيبك اذا كان بدك تبقيه،لاتاخذ منه ولا تعطيه

 

חביבכ אידא כאן בדכ תבקיה, לא תאח'ד מנו ולא תעטיה

ידיך אם תרצה להשאירו, אל תקח ממנו ואל תתן לו

הלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה – תחכמוני

 

الحب ستار العيوب

 

אלחוב סתאר אלעויוב

האהבה מכסה את המגרעות

פגמים הם לוית חן בעיני האוהב – תיאו קרטיס

על כל פשעים תכסה האהבה – משלי י, יב

 

حبيبك حبيبك ولو كان عبد اسود

 

חביביכ, חביבכ ולו כאן עבד אסואד

אהבוך הוא אהובך, גם אם הוא עבד שחור

הרב שמעון ועקנין – ה״אליאנס" ואני

הרב שמעון ועקניןALLIANCE

ה״אליאנס" ואני

אנו שלושה אחים שלמדנו במסגרת בי״ם אליאנס בקזבלנקה. אחי המבוגר ממני בארבע שנים, ניסה לרשום אותי כתלמיד מן המניין באחד מבתי-הספר של כי״ח, ביום האחרון של ההרשמה, אך ללא הועיל, כי התור היה ארוך עשרות מטרים, ללא הגזמה; הרישום הסתיים, ואני הייתי בחוץ. בפרפראזה "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", האליאנס בא אל מוסד "אוצר התורה", בה למדתי במיטב שנותיי אחרי תקופת הלימודים במסגרת ה"חדר", כמקובל במרוקו באותם הזמנים. בשלב מסוים, הנהלת"אוצר התורה" קיבלה החלטה לצרף את לימוד השפה הצרפתית לתוכנית לימודי הקודש והלשון העברית. אינני בטוח אם הדבר יצא לפועל דווקא עפ״י הסכם הדדי בין חברת כי״ח והנהלת הישיבה, אך עובדה היא, שהיו שנים שלמדנו חצי יום לימודי קודש ואחר הצהריים לימודי הצרפתית. היו לנו בעיקר מורות שלימדו צרפתית, מתמטיקה והיסטוריה של צרפת, דרכה התבשרנו, על פי מה שלימדו אותנו המורות, שאנו צאצאי הגאלים:

"Nos ancêtres les Gaulois" . צריך להודות, שלימוד השפה הצרפתית, הוסיף נדבך לא מבוטל בגיבוש האישיות, בחיזוק התודעה העצמית, בדרך ארץ, סדר וניקיון, כתיבה תמה ואהבת הלימודים. אני אהבתי מאד את שיעורי הקריאה בצרפתית, שכל־אחד היה מחכה לתורו בסבלנות, כדי להשמיע את קולו ב~מה באזני כל-הכיתה. כן חיבבנו מאד Les récitations par cœur, כי היו מלאים כרימון בהרבה מוסר השכל. לדוגמה: הבן איבד את הממחטה שלו, וכתגובה לגערה שספג מאימו, הגיב:

Maman, ce n'était qu'un mouchoir ! והיא משיבה לו

Tu dis, ce n'était qu'un mouchoir !

En venant, je l'ai laissé choir

Près de l'école sur la route

Ce mouchoir, sais-tu ce qu'il coûte ?

! Sit tu veux le savoir, écoute

Dans un geste large de la main

Le laboureur sème le lin

Le lin pousse, on le moissonne

A la menagère on le donne………………………………………

וכך ממשיכה   האם לתאר את כל שלבי תהליך היצור של הבד, ממנו עשו את הממחטה.

והבן המפוזר שמע, וכנראה, למד לקח. אני על-כל-פנים משתמש תמיד מאז בממחטה !

עד היום אני זוכר בע"פ, דקלום, שעשה עלי רושם כביר בלתי נשכח, והוא מרגש אותי כל־אימת שא­מכר בו:

La biche

La biche brame au clair de lune

 Et pleure à se fondre les yeux

Son petit faon délicieux

A disparu dans la nuit brune.

Pour raconter son infortune

 A la forêt de ses aïeux,

 La biche brame au clair de lune

 Et pleure à se fondre les yeux.

Mais aucune réponse, aucune

A ses longs appels anxieux !

 Et, le cou tendu vers les cieux

                                                  Folle d'amour et de rancune

La biche brame au clair de lune.

Maurice Rollinat

בכיתות הגבוהות היה לנו מורה, משכמו ומעלה. ישיש אמנם, אך חביב מאד ובעל חוש הומור, בשם ציון אזולאי( ז״ל ). הוא היה מומחה בשפה הצרפתית, עד כדי כך, שלפי השמועה, הוא היה מנסח את הנאומים להרבה אישים חשובים, יהודים ושאינם יהודים. את אוצר המילים העשיר בצרפתית, ביסס דווקא על הלשון המקראית, כי חלק נכבד בשיעורים היה לקוח מתרגום קטעים מובחרים מפרשת השבוע. למעשה המורה עצמו נהנה מזה, כי גם הו א יצא נשכר.

בשיעורי המתימטיקה, התברכנו במורה מצוין, צעיר ודינאמי יליד מראכש בשם משה בר-ששת, חניך Aix-Les-Bains. היתה לו שיטה טובה בהעברת השיעורים, ואנו שתינו בצמא את שיעוריו. לקראת סיום שנת הלימודים, לימד אותנו שיר יהודי פטריוטי בשפה הצרפתית, ולאחרונה העליתי אותו מנבכי הזיכרון אחרי כמעט שישים שנה. הנה הוא לפניכם:

Vous avez fait plus blanc

Le blanc des champs de neige

Quand flottait au vent

Notre drapeau vierge

Maccabé, Maccabé

Vous avez fait plus bleu

Le bleu de notre ciel

O peuple de D-ieu

Guerrier d'Israël

Maccabé, Maccabé

C'est un chant d'amour qui coule de tes flots

Jourdain, Jourdain, fleuve de nos pères

 Donne lui ce soir les accents les plus beaux

Des mots scandés, des marches guerrieres

Et nous chantons la gloire de notre foi

 Fiers de notre D-ieu, fiers de notre Roi

Pour l'amour de notre pays

 Maccabé, Maccabé

לאחר שנים, ואני בגיל עשרים, התחלתי ללמד יהדות ועברית בבית-ספר Wiliame Oualid (aile droite ). למעשה מלאתי את מקומו של ר' אברהם משש, בנו של הרב שלום משש, רבה הראשי של מרוקו לשעבר ורבה הראשי של ירושלים, זכרון שניהם לברכה ומנוחתם עדן. ר׳ אברהם ז״ל פינה לי את מקומו, עקב המשך לימודיו הרבניים בצרפת. זה היה בית-ספר יסודי לבנות, ורק אני והשרת היינו ממין ­זכר. לכל התלמידות נתתי שם עברי, למשל חסיבה הוחלף שמה לחפציבה. באותה שנת לימדים ( 1957 – 1958 ) כל התלמידות התחפשו בפעם הראשונה בחייהן לקראת חג הפורים. וחצר בית-הספר צהלה ושמחה. אגב, אחת מבנותיו של הרב שלום משש זצ״ל, בשם מדלן תבלח״א, היתה תלמידה שלי באותו בי״ס והיום היא גרה בסטרסבורג.

עליי לציין לטובה, שבזכות עבודתי ב"אליאנם" זכיתי, בהשתדלותה של המנהלת, מאדם אשכנזי ע״ה. לקבל דרכון מרוקאי, במקום זה של החסות הצרפתית, שהיה ברשותי, בנימוק שאני אמור לבלות את חופשת הקיץ שלי בספרד. ואכן, רק כך הצלחתי לעלות לא״י ללא בעיות, בימים ההם, שמרוקו הייתה עבור יהודיה סוגרת ומסוגרת מאין יוצא. עלי לציין, שלאחר עלייתי ארצה ב- 18/09/1958 התכתבתי עב מנהלת ביה״ס. אני מצרף שני מכתבים שקיבלתי ממנה, כי היתה הערכה הדדית בינינו. בהזדמנות זו אנ־ מבקש מאד מכל מי שחוברת "ברית 30 תגיע אליו ויעיין בה, שיתקשר לנייד שלי 052.8802909, אם יקרא על הנושא הנ״ל וימצא בו עניין.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר – החוטמית

 החוטמיתספרי לי אמא.....

במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".

ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.

אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.

"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.

אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.

משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.

"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.

"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".

"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.

"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".

"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.

"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".

הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.

הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.

"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."

איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב .

גירוש ספרד 5555

עבור רבים הייתה עצם העלייה על אחת האוניות שהפליגו בזמן, כלומר בתוך פרק הזמן של שלושה חודשים מן היום שבו חתמו המלכים על צו הגירוש, כרוכה בבעיות, שקשה היה להתגבר עליהן. כרוניסטים מעידים, שלפחות במקרה אחד, שבו לא עלה בידי האוניה עמוסה יהודים להפליג בזמן, הורדו הנוסעים ממנה בכוח ונטבלו מאונס.

אף קשה ביותר היה בתנאי לחץ גובר והולך לבצע בצורה משביעת רצון מכירת נכסים, שלא היה אפשר או שלא הורשו ליקח עימן בעת היציאה, כגון נכסי דלא ניידי, זהב ותכשיטים, ולהמירם בסחורות ובאגרות חוב, שמותר היה להוציא מספרד. גם מי שעלה הדבר בידו, שוב לא הורשה להעלות עימו על האונייה מטען כאוות נפשו ; על פי סעיף מיוחד שבחוזים, הגבילו בעלי האוניות את העמסת המטענים לְמה שנראה להם סביר כדי שלא לסכן את ההפלגה, ובכל מקרה חלק גדול מן המטען כלל מצרכי מזון ומים.

שוב אנו עומדים כאן בפני שאלת מספרם של המפליגים ואף כאן אין בידינו כל נתון מספרי מוצק, מה גם ששאלה זו תלויה במידה רבה בשאלת ממדיה של יהדות ספרד ערב הגירוש, שהחוקרים חלוקים בה במחלוקת, שלפי שעה אי אפשר להכריע בה. על כל פנים, אלפים רבי של גולים – אולי למעלה מעשרת אלפים מספרד ועוד כמספר הזה מסיציליה – עלו על האוניות, ובתנאים קשים מנשוא הפליגו אל עבר מה שקיוו כי תהיה עבורם ארץ מקלט. תקוותיהם נתבדו. ניתן למנות סדרה ארוכה של סיבות לכך.

ראשית, לא בכל מקום ניתנה להם רשות להיכנס אליו. הבולטת מכל המדינות האיטלקיות, שללה מהם רשות זאת, הייתה דווקא הרפובליקה של ג'ינובה, שרוב האוניות, שבהן הפליגו הגולים, השתייכו אליה, כאמור. רפובליקה זו מעולם לא התירה התיישבות יהודית של ממש בשטחה עד סוף המאה ה-16, למעט מקרים בודדים היוצאים מן הכלל והמאשרים אותו. הוא הדין בשתי ערים גדולות אחרות, ונציה ומילאנו, אף כי התיישבות יהודית הותרה במדינות שהן היו בירותיהן ונקראו על שמותיהן, כאמור לעיל. בונציה העיר לא הורשתה התיישבות גלויה יהודית גלויה וחוקית כי אם בשנת 1509, לאחר שבמהלכה של מלחמה באו יהודים תושבי המדינה אל העיר כפליטים. וכשנסתיימה המלחמה שוב לא חויבו לעזוב. אשר למילאנו, התיישבות יהודית לא הותרה בה עד לפתח העת החדשה ממש.

בכל המקומות האלה, שהתשתית הכלכלית העיקרית שלהם הייתה מסחר ותעשיה, התיישבות יהודים הייתה בלתי רצויה בהחלט ; שכן הללו, שעיקר עיסוקם היה בגלגול כספים, לאו דווקא במלווים ברבית, ובמסחר, היו כמובן מתחרים פוטנציאליים בלתי רצויי.רוב רבי החובלים, שהסיעו את הגולים, ידעו זאת ונמנעו מלעגון בנמל ג'ינובה. אך היו מי שבאו גם לשם, אם בשל תקווה למצוא דרך כלשהי להיפטר מטענם הבלתי רצוי ואם בשל סערה בים, שהכריחה אותם לחפש חוף מבטחים. כולם נתקלו בסירוב מוחלט לפרוק את המטען האנושי שלהם שם. מן הסבל שסבלו היהודים הללו נשתמר תיאור קורע לב, מפרי עטו של כרוניסט נוצרי, שגילה רגישות רבה יותר מרוב בני זמנו :

     היה זה נורא לראות את צרותיהם. רבים מהם מתו מרעב, ובראש וראשונה עוללים ויונקים. אמהות גוססות נשאו בזרועותיהן ילדים גוועים מרעב ונפטרו  בעצמן יחד עם ילדיהן. רבים כלו ממחלה ורבים אחרים מתשישות. בערת הים וההפלגה הקשה חיסלו המון אנשים שלא יאומן. ואיני אומר דבר על אשר סבלו בשל אכזריות המובילים או בשל חמדתם בצע כסף. רבים הוטבעו על ידי המלחים בשל בצע כסף ומי שלא היה להם במה לשלם את מחיר ההפלגה מכרו את ילדיהם. רבים באו לעירנו, אך לא נשארו בה, כי על פי מנהגי מולדתנו הקדומים אסור היה להם לשהות כאן למעלה משלושה ימים.כל שהותר להם היה לתקן את האונית, שעליהן הפליגו, ולהינפש מן ההפלגה במשך ימים מעטים. היית אומר שהם שלדי אנשים. רזים בצורה מחרידה וחיוורים. עיניהם היו שקועות פנימה לעומק, ואלמלי היו מתנועעים, היית אומר שהם מתים. כשתיקנו את האוניות והכינו אותן להפלגה ארוכה, היה רוב הזמן מזג אוויר סגרירי. בינתיים רבים מתו על הרציף, שליד הים, אשר הוקצה ליהודים.

שליטי הרפובליקה מינו אז ועדה, שתפקידה היה להעניק ליהודים היתרים מיוחדים להיכנס לתחומה של המדינה, ויש שהשיגו היתירים כאלה. אולם גורל הרוב המכריע של הפליטים היה כפי שתיאר אותו כרוניסט הנוצרי. תעודות רבות מעידות על מכירת ילדים וילדות לעבדים ולשפחות ואגב כך על הטבלתם לנצרות, ומכאן שאף ברישומיהם הנרגשים של היהודים יש מידה רבה מאוד של דיוק היסטורי, אפילו בחיבורים שבדין הטילו החוקרים ספר במהימנותם ההיסטורית. הנה, למשל, תיאורו של שמואל אבן וירגה בספר " שבט יהודה " :

מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז איטליה, וגם שם הרעב כבד, ובספינות דֶבֶר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות, ולסוף יצאו ( כלומר ביקשו לצאת אל החוף ). אבל אנשי העיירות לא היו מניחין אותם ליכנס, והלכו למחוז ג'נובה, וגם שם הרעב בארץ, אבל הניחום לבוא בעיר. והנערם לא יכלו לסבול, והיו הולכין לבית העבודה זרה ( כלומר לפתחי הכנסיות ) להמיר דת לשיתנו ( כלומר כדי שיתנו ) להם מעט לחם, ורבים הערלים ( כלומר הנוצרים ) היו הולכים בשווקים ועץ ישו ( כלומר הפסל של ישו הצלוב ) בידם ומעט לחם בידם השנית, והיו אומרים לבחורי ישראל " אם תשתחווה לזו – הרי פת ! ועל דרך זו נשתמדו רבים והתערבו בתוך הגויים.

Almohads and Marinides- David Corcos

david-corcos

We do not intend to dwell on facts well known. Abraham Ibn Ezra's elegy on the destruction of the Jewish communities of Morocco, supplemented by the writings of several unknown authors describing the sufferings of the Jews in the rest of North Africa, frequently has been reprinted and referred to. Some modern historians  believe that the account of these systematic persecutions by another Jewish author, a contemporary of the events, is exaggerated. Yet they are confirmed by Arab writers who will be quoted in the course of this brief exposé.

The Church, ever ready, in the Middle Ages, to find proof that Jews were guilty of the crimes it attributed to them, was happy about these persecutions, at the same time confirm­ing their magnitude. Pope Gregory IX, in a letter addressed to the Christians of Marrakesh about 1235, told them "We rejoice to see the Church of Morocco, until now sterile, become fruitful to day, by the act of grace, and the synagogue of sinners being depopulated"  In this particular case the last phrase should not be read as a metaphor—the synagogue was, at that time, being truely depopulated. The Pope also had hopes of bringing the Almohad Sultans into Christianity. The attitude of these Sultans will later warrant the attempt of Pope Innocent IV to persuade them, with many promises, to place their kingdom under the protection of the Holy See and to replace the Koran by the Gospels in their states.

The Almohads, who showed no mercy to any coreligionist of theirs disinclined to follow their lead, and who destroyed every vestige of Jewish life, took care to spare the Christians in their Empire. No dynasty in Morocco was less hostile than they to Christianity. From Abd-el-mumen (1130- 1163) to Es-said (1242-1248) we find nothing but acts of kindness, expressions of good will and treatise of alliance. St. Francis of Assisi had in 1208, already designed to convert Morocco. In 1210 En-nasser, son and heir to Al-mansur coldly dismissed ambassadors of the King of England who came with the proposal that he help their lord in return for which the king hinted he might become a convert to Islam. "Your king," En-nasser told them, "wishes to leave the Christian religion, so pure and so holy. God knows, and He knows all things, that if I had no religion I would choose it in preference to every other." This is a far cry from the conduct of the same sovereign in the matter of modifying the apparel imposed on the Jews by his father Al-mansur En-nasser, who as we know, replaced their clothes by yellow garments and turbans of the same color. This had been granted as a favor the severity of which may be realized when we are aware that the Jews were at the same time forced to profess Islam. There was not a single synagogue at that time in the towns of Morocco. On the other hand, an episcopal see was set up in Fez and later transferred to Marrakesh because of the arrival of the Marinide! To what should one attribute such discrimination between the two peoples of the Book, if one may use the phrase ? Its justification lay not only in the military aid received by the regime from countless Christian mercenaries; there were other reasons: the influence in the Harem of Christian women, some of whom gave birth to Almohad princes and, above all, the presence of Jews, even of a large number among the enemies of the regime. Indeed, ever since the first Almohad flare up, the Jews, as was natural, showed themselves very hostile to the movement. When Mahdi ibn-tumert sur­rendered in Aghmat, the town was immediately divided into two camps, 'believers' and 'infidels'. It is well known that Aghmat was ruled by Zenata princes before the Almorávides arrived there ; the Jews who were residents of the town and continued to be so were numerous, rich and power­ful. Incidentally, their presence is confirmed by almost every account of the chroniclers in every centre of resistance to the new rulers. It is significant that such centres were found in the eccentric regions of Morocco where a Jewish population existed immediately preceding and following Al- mohad dominion.

  • Berbères, III, p. 272 ff. The queen of Aghmat was the famous Zeineb who became the wife of Yussef ibn Tachfin the Almoravide. The paternal ancestors of Zeineb belonged to the Nefzawa of Tri- politania, of the Zenata race, among the very first Kharijites. Zeineb had great influence on Yussef ibn-Tachfin. This may perhaps explain both the favorable condition, enjoyed by the Jews of Aghmat and the attitude of Ibn-Tachfin towards the Berber Jews, very different from his attitude towards the Jews of Spain. There is much to be said on this subject, but it would take us outside of our present field.

All this leads us to believe that the Marinides, whose acceptance of Islam was far from wholehearted at the time,38 had preferred living in the desert to submission to Almohad rule, as much as to avoid paying taxes. They had no objection to being under the rule of foreign leaders; the Jews also had sufficient influence in the tribes to persuade the chiefs of the Marinides to choose poverty rather than become an in­strument for imposing the rule of persecutors of their Jews.

However, there were Jews in one town in Morocco during the period of the last Almohads. We know that on one oc­casion they were in Marrakesh. This happened in the reign of Al-mamun (1227-1232), the Sultan who sought to coun­teract the acts of his predecessors and temporarily abolished the doctrine and traditions of the Unitarians. He had left Marrakesh when his rival Ihya, son of the Sultan El-nasser, previously mentioned, ascended the mountains with his Almohad troups, seized the town and massacred all the Christians and Jews there. They seized ah the posses­sions of the Jews. The Christians in the town were mer­cenaries in the pay Al-mamun, and the Jews had probably been given permission by the revolutionary monarch to cast aside the mask of Islam, imposed on them until then. On another occasion, in 1308, during the rule of the Marinides, also in Marrakesh, a Berber general, in revolt against the central power, entered the town and massacred all the Christ­ians  but spared the Jews. The attitude had indeed chang­ed!

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר