ארכיון יומי: 1 בפברואר 2017


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת בא. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' –  פרשת בא.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.Asilah

 

גאולת עם ישראל ממצרים –

תדריך לגאולה עצמית  וכללית – גם לדורנו.

 

             א. "ויאמר ה' אל משה: בֹּא אל פרעה…" (שמות בא י, א).

בֹא – הקב"ה בָּא עם כל אחד מאתנו לכל מקום,

לכן, הסירו דאגה מלבכם – הכל בידו יתברך.

הזוהר הק' כותב: "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך  אל פרעה, מה הוא "בא"? הוא עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות/הספירות התחתונות. הקב"ה אמר לו: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כט'). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואחר כך עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (בא עמ' לד').

 משה רבנו היה צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם הביא אותה על מצרים. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות העליונות, היה לו קל. החל מהמכה השמינית, היה לו יותר קשה, לכן פחד. דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר לפני המפגש עם עשיו שבא להילחם אתו, הוא נאבק עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ושיחרר אותו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. 

לעיתים, התורה משתמשת גם בביטוי לך: "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמות ד, יב).

ניתן לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי.

ידוע שהקב"ה נקרא "מקום" כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט).                                                                                                                                                                                                                                        

מלכות ה' בעולם הטבע כמו בשבע המכות הראשונות,

וגם בבני אדם, כמוכח מג' המכות האחרונות: ארבה, חושך, מכת בכורות –

דרכן החשיך הקב"ה בשלבים את עולמם של המצרים.

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשיות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של המילים:  שם – ספר = 340. השם ומהותו – רמוזים בספר התורה.

שמה של פרשתנו – "בא" ( ב + א = ג), רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. מכת בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה . לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולמם של המצרים בניגוד לעם ישראל עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות, י' כג'). במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש. במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, ואילו במכת הבכורות ששימשו ככמרים לעבודה זרה, החושך יהיה עוד יותר קשה, היות וכל הבכורים הנ"ל, עתידים "להיפגש" בגהינום, שם שולטים חושך וצלמוות כדברי רבנו אוה"ח הק': גם ליש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" בהם לא יכלו לוזוז. (שמות י כב).              

 רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "שחושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצוות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב". (שמות, יא' ב') אכן,  בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. במעשה הנ"ל, הצליחו לתקן במשהו את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

המצרים, כמו העמים הפגניים האחרים, עבדו לשמש, ולכן רצה הקב"ה להעביר להם סדנא חינוכית אמונית  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה להאיר את העולם ולחיותו בלבד, ולא לשעבוד אחרים.

גם במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, ואילו אבותיהם למדו פרק חשוב בשלטון הקב"ה בעולם. מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה במכות הקודמות, אלא גם בבני אדם, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור, וכדברי רבנו "אוה"ח הק': "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור הגם שהוא ב' וג' (דוגמת יעקב שהיה הבכור מטיפה ראשונה מול עשיו), זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמות, יא' ד').

ב. "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שבכוונה הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו". "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בהגדה של פסח.

"ומת כל בכור":  לא נאמר פה והרגתי כל בכור, אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך…" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה …ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים, בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות, כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי שנתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו בעבר לרומאים, נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות"  (שבת לד' עא'). כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת, את כל החיוניות של הקדושה שהייתה בהם, ובכך הפך אותם לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל, (רבנו אוה"ח הק' ע"פ רמ'ק אור יקר פרשת בא)

ג. "החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

                                      דגם למבנה מצוות התורה.

בפרשת "בא" הצטוו בני ישראל 20 מצוות : 9 – עשה. 11- לא תעשה.

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור.
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצוות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

    כלומר, מטרת יציאת מצרים היא להקיף אותנו בתורה ומצוות.

ד. ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ( שמות יב' מא')

"ליל שימרים הוא לה' = (אברהם) / להוציאם מארץ מצרים = (יציאת מצרים) /

הוא הלילה = (חזקיה) / הזה לה' = (מרדכי) / שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולה בעתיד).

ד. ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עם ישראל, ונקראת בבתי הכנסת מזה 3327 {תשע"ו} שנים. מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא",  דוגמת י"ט  בכסלו אצל חב"ד.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שהפסוק הנ"ל "ליל שימורים הוא לה'…", רומז לחמישה ניסים שנעשו לאבותינו, ויעשו לנו בליל  טו' בניסן בגאולה הקרובה.

  א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות בגוג ומגוג.

  ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.

  ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר ע"פ תורת חכמי הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הק' בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו ה' כי טוב".

ה.  "משכו וקחו לכם צאן למשפחותכם" (שמות יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית.

בתהליך קרבן פסח, עם ישראל התבקש לקחת שה תמים בן שנה וללא מום בעשירי לניסן. לשמור אותו במשמרת במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

הפרשן החזקוני  אומר שהקב"ה מעביר תרגיל פסיכולוגי אמוני לעם ישראל. רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כמובא במדרש, היות ועם ישראל היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה, ולכן עמ"י התבקש לעבור את כל התהליך הזה בו המצרים רואים את האלילים שלהם נגררים, נשחטים ונצלים כאשר ריח המנגל מגיע אליהם, ואילו בני ישראל, יושבים להם כשהם שלווים ושמחים. בכך הקב"ה ביקש להוציא מעם ישראל את ספיחי האמונה באלילים, היות וגאולת הגוף ממצרים יכולה להיות רק אחרי גאולת הנפש.

הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בעם ישראל, ואילו גאולת הגוף תלויה בקדוש ברוך הוא.

זהו המסר גם לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים – הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו.

"החודש הזה לכם" – מצוות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

זו המצווה הראשונה בתורה המצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עם ישראל , דבר הבא לידי ביטוי   בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

כמו כן, זמני תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות על פי זמנים מדויקים.

המצווה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד ה' ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצווה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

"אראנו נפלאות"

  לאדמו"ר "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו, בימים הללו – ד' שבט.

מסירות הנפש של "בבא סאלי" בקיום מצוות ברכת הלבנה.

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.

  • כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצווה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצווה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצווה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצווה שאדם מוסר את עצמו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצוות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, רוב רובו של עם ישראל דבק בקיום מצוות ברית המילה.

  • בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

  • בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצווה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

מהו סוד ברכת הלבנה?

מצוות קידוש החודש על פי הלבנה היא המצווה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ". (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

התורה פתחה במצוות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

רבנו הבן איש חי מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "לכן תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי,  ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו). הבן איש חי מסביר בהמשך שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה. כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של "רי"ב" במקום "רב"י", ולכן נקרא "סנח-ריב".

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידינית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, בדבריו הוא רומז למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב", {שווה בגימטריה} מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבי החכם השלם רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה. מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. נורה בת פלורה. לרפואת אריה בן אביבה.  מזל טוב וברכות נאצלות לנכד המתוק יונתן בן קרן ליום הולדתו – ג שבט.

הלידה, שמירת היולדת והתינוק – אליעזר בשן

הורים וילדים-אליעזר בשן

יולדות עולות לקברי חכמים. ר׳ דוד מועטי דן בשאלה האם יולדת לפני שתמו ארבעים יום ללידת זכר מותר לה להיכנס ״לבית קברות אל מקום הקברות של הרבנים לבקש רחמים״. התשובה חיובית (׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף לה, ע״א).

יתומה חולה לאחד לידה הולכת לבית דודה. הבעלים לא ידעו לטפל בתינוק וביולדת. זו חיפשה בית בו תוכל להיעזר בנסיון, וביחוד כשהיא או התינוק חולים. ר׳ דוד צבאח כתב בעיר מאזאגאן בשנת תרצ״א (1931) על אשה שסמוך ללידתה

נפלה בחולי רע וכשראתה עצמה חולנית וצריך לה מי שיטפל בה ובבנה הקטן אזי הלכה לבית דודה אחי אמה שהוא היה אפוטרופוס עליה זה שמו שמעון אביטבול. שתשב שם ימים אחדים שיטפלו בה הוא ואשתו ותמצא מנוח לפי שעה.

הבעל התנגד ואמר שהוא ישכור לה ״אשה כשרה שתטפל בה ובבנה ויביא לה רופא ויוליכנה לקברי צדיקים להשתטח לבקש רחמים על רפואתה״.

דודה סירב להיענות לבעל באומרו כי היא תמצא מנוח רק אצלו ״כי הוא גדלה כאב וגם היא בת אחותו ויש לו רחמנות עליה כרחם אב על בנים וגם אשתו יש לה רחמנות עליה כאם על בתה ולכן תשב הנערה אצלם ימים עד שתבריא״. החכם נוטה לדעתה (׳שושנים לדודי, אהע״ז, סי׳ כח).

סגולות לשמירת התינוק. במרוקו היו כותבים על נייר שמות הקודש ותולים בפתח הבית ועל הוילון. וכן תולים חוט ועליו תלוי ראש תרנגול וככרות לחם. וכן מושחים על ידו של התינוק משחה לשמירה. בימינו יש ניירות מודפסים עם מזמורים ושמות קדושים. סביב מיטת היולדת תולים חוט לשמירה (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קלו).

נהגו לתלות מעל המשקוף של הדלת צורת כף מנחושת שסימלה את המספר חמש כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרעה. במשך היום עד החשכה היתה היולדת משמיעה צלילים תוך הקשה בכף או במזלג על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את השדים. והיתה אומרת: ״המלאך הגואל אותי מכל רע״.

התינוקות היו ישנים עם האמהות וצמודים לגופן. וגם כשנגמלו עמדו תחת שמירת האמהות. ואם היו ילדות גדולות בבית הן היו שומרות על אחיהן או אחיותיהן הקטנות.

לשמירת התינוק, ״קח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד״ (רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף קד).

על מיטת היולדת היו פורשים סדין לבן ששימש חיץ בינה ובין החוץ, כדי למנוע הסתכלות בתינוק וסביבתו, נגד עין הרע, ועליה נתלו דפי שמירה, הכוללים פסוקים ולחשים. על מצחו של התינוק ובין שתי עיניו היו מציירים חמש נקודות שחורות נגד עין הרע והיו שענדו על ידי התינוק סרט שחור.

בתיטואן, לפי דיווח של שליח כי״ח בשנת 1889, הכניסה לחדר הלידה סגורה במשך כל הלילה, בחדר סמוך ישנים בני המשפחה השומרים על התינוק מפני המזיקים (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 94, עמי 3).

בצפרו נהגו להתכנס בבית היולדת ל״סדר״ הכולל אמירת פרקי תהלים, ברכת כהנים, פיוטים כמו ״בר־יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 86-84).

תחדיד. אחד האמצעים לשמירת התינוק היה טקס ה״תחדיד״. לפי המנהג בקהילות מכנאס, פאס וצפרו, מדי ערב עם תום הביקורים קרוב לחצות הלילה נסגר חדר היולדת, ובעל הבית החזיק בידו חרב ארוכה עטופה, מחשש עיני הגויים. הקיף את החדר בחרב ועושה כאילו עורף ראשים ומגרש שדים ומזיקים תוך אמירת ״ויהי נועם ה׳ אלקינו״(תהלים צ, 17) שלוש פעמים והמשיך באמירת ״יושב בסתר עליון״ (תהלים צא, 1). הדבר נמשך עד אחר ברית המילה. והנוכחים היו אומרים את הפסוק ״ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו״ (תהלים צ, 17). ההנחה היתה שהשד מפחד ממתכת חדה.

לפי זכרונות מצפרו היה נהוג כי במקרה של ברק ורעם, היולדת שמה את תינוקה על ברכיה ופורשת עליו את שערותיה, כדי שלא ישמע ולא ייבהל (א. מיוסט, 2000, עמי 209).

במשך ארבעים יום מהלידה היולדת אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות.

אם שתי יולדות נפגשות תוך ארבעים יום מלידתן, אינן מדברות זו עם זו. ואם צריכות לדבר, עליהן לשתות מים. כשהיולדת יוצאת מהבית ומשאירה את התינוק, נהגו לשים ספר תהלים תחת ראשו. ויש שנהגו לשים באופן קבוע ספר תהלים ליד התינוק. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על כך מסופק אם יש שורש למנהגים אלה או שהן מנהגי ״נשים בורות ריקי הדעת, והאמת הוא שומר פתאים ה׳״(׳נוהג בחכמה׳, עמי צט; א. ביטון, נתיבות המערב, עמי 136).

קמיעות. נהגו לתלות למראשותיה של היולדת קמיעות בצורת דפי נייר שעליהם כתובים שמות שונים לשמירה. היו שנהגו לשרטט בעטרן עיגול סביב למיטת היולדת כדי שהמזיקים לא יעברו ולא יזיקו לה. היו שהביאו צמח קוצני ותולים בפתח חדר היולדת. הדביקו גללי פרה על הקיר שלידו שוכבת היולדת. כותבים על נייר אדם וחוה ושמות מלאכים, כדי לגרש את הלילית ההורגת את הילדים, וכן היו שנהגו לשים בחדר היולדות בפינות החדר כתבים מיוחדים בהם כתובות המלים: ״אדם וחוה לילית״ ועוד שמות של מלאכים. כותבים את מזמור קכא בתהלים עם שמות האבות והמלאכים.

נהוג במרוקו כי כל שבעת הימים עד הברית שומרים על היולדת שלא תישאר לבדה בחדר, וכל הלילות מניחים נר דלוק. תולים על פתח הבית ולפני היולדת ניירות ועליהם רשומים פסוקים ושמות קדושים לשמירתה. שמים סכין תחת ראשה של היולדת והתינוק, על צרור של עשבים שחוקים לשמירה מהמזיקים.

אין מוציאים תינוק בלילה. הן נזהרות לא להוציא תינוקות בלילה אפילו לחצר מבית לבית, ואם מוציאות מכסות אותם היטב ולא מוציאות אותם תחת הלבנה משום הפסוק: ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״(תהלים קכא, 6).

ר׳ דוד עובדיה, הביא ראיות מדברי חכמים ראשונים כמו ר׳ אברהם אבן עזרא ואחרים על התקדים למנהג זה (׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 86, ד, עמי קה־קי).

היו מרחיקים קישואים ואבטיחים שהתינוק לא יריחם (עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 352; א. ביטון, תשנ״ח, 151-150).

פסוקים לשמירת התינוקות בעריסה. לדברי ר׳ רפאל אוחנא ״בימי חכמים קדושים״ היו אומרים את הפסוק: ״ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש״ (בראשית מג, 11) (׳מראה הילדים׳, דף יח ע״ב). נהגו לבקר בשבת אצל התינוק הנולד והנימוק הוא מיסטי, כי הוא אבל על תורתו ששכח. הדבר מבוסס על האמונה שבהיותו במעי אמו ידע את כל התורה, ובלידתו שכח אותה (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף יא ע״א, אות מם, סי׳ י).

בדברו, כשהשאירו את התינוק לבדו בבית, היו מניחים סכין תחת הכרית שלו לשם שמירתו(א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 109).

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל – יוסף שטרית

טקס החינה

טקס החינה

תחנה שישיית: הובלת הכלה והחתן למקום ישיבתם המוגבה והצגת המתנות בליווי הפייטנים ובני המשפחה הובלו החתן והכלה מפינת הישיבה למקומות הישיבה שלהם על הכיסאות המוגבהים לשם עריכת טקס הצגת המתנות. בפתח תחנה זאת קראתי את הסטרופה החמישית בשיר:

מזוגי הזווגין דאגו לא רק להפגשת הלבבות ולהתאמת המזלות

אלא גם לתנאי השתפות החדשה, שיאפשרו נוחות לבני המעלות.

 מרבדים, כלים, מלבושים, תכשיטים הובאו לבית החתן במחולות.

על פרטי הנדוניה נהלו לעתים דיונים נמשכים עד למגנה,

 הכל נרשם בכתב סופרים ועדים כמו סך הכתבה המונה.

 

לאחר שישבו הכלה והחתן כשסביבם עומדים בני משפחותיהם, ובראשם הוריה של הכלה והוריו של החתן, ביצעו חברות הלהקה את הריקוד המלווה את שיר ״למאגוסה״: ״יא לערועא, יא לבארזא, דיתי סיד רזאל״ [=את הכלה, הישובה בישיבה הדורה, לקחת לך את אדון הגברים].

לאחר מכן הושיטה אם החתן את התכשיטים שנתנו היא ובני משפחתה לכלה, והוכרז על כל אחד מהם תוך הצגתו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הוצג התכשיט שהורי הכלה נתנו לחתן.

עם תום הצגת התכשיטים ביצעו חברות הלהקה שירי הרקדה מסורתיים בטקסי החתונה של יהודים ומוסלמים במרוקו: השיר ״איילי איילי, חביבי דיאלי פיין הוואי״ [־־אויה לי, אויה לי, איפה הוא אהובי?] והשיר ״דור ביהא, יא סיבאני, דור ביהא״ [־הסתובב סביבה, הו זקן]. הקהל הוזמן להצטרף לריקוד חברי הלהקה ברחבת האולם.

            תחנה שביעית: מריחת החינה

בנין משפחה חדשה טבול כלו בסימן המזל וברכת הפריה ורביה.

דרכו של עולם להביא ילדים של שמחה, ילדים של גאוה ראויה,

כדי להמשיך את השושלה ולמלא את יעוד ההולדה, חובת הבניה.

 צבעי החנה העזים מתמזגים להם עם זהר הנעורים למנה

                         ומבשרים את חיות הכלה החמודה, שתהיה בריאה רעננה.

אם הכלה ובנות משפחתה מרחו עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן ולאחר מכן על כפות ידיהם של בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן, קרובים וידידים.

לאחר מכן ביצעה הלהקה שירי חינה מסורתיים, שהם גם שירי הרקדה. הקהל הוזמן להצטרף לחברי הלהקה. השירים שבוצעו הם:

א.         ״איימא, אלאלא, לערועא חנאת״ [=הו אימא, הו גברתי, מרחו לכלה את החינה].

ב.         ״אילאלי, א להווא, להווא, להווא, להווא, אילאלי״ [=אויה לי, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אויה לי].

ג.          ״עבאתו, עבאתו, אלאה מא כלאתו״ [=לקחה אותו, באלוהים לא עזבה אותו].

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

המחצית הראשונה של המאה השמינית הייתה תקופה של פעילות נמרצת בקרב השיעים הקיצוניים. במהלכה הופיעו כתות ותת־כתות  למכביר בקרב האוכלוסייה המעורבת של דרום עיראק וחופי המפרץ הפרסי. תורותיהן היו שונות ואקלקטיות, והמעבר מכת לכת וממנהיג למנהיג היה קל ונעשה לעתים תכופות. המקורות המוסלמיים מציינים שמותיהם של מטיפים רבים, חלקם ממוצא פשוט, שהנהיגו מרידות וסופם שהוצאו להורג. כמה מתורותיהם הפכו מאוחר יותר אופייניות לאסמאעילים. קבוצה אחת ביניהן נהגה לחנוק את קרבנותיה בחבל התוך מצווה דתית – נוהג מקביל בעליל לכת התַ׳אגִים בהודו, המבשר את מעשי הרצח של החשישים. אפילו בין בעלי התורה המתונה היו קבוצות מיליטנטיות שניסו לתפוס את השלטון בכוח הזרוע. הם נחלו תבוסה וחוסלו בידי צבאות האומיים ואחר כך גם בידי העבאסים.

רוב התנועות המיליטנטיות הקיצוניות הקדומות במחצית השנייה של המאה השמינית נכשלו ונעלמו כליל או התמעטו באורח ניכר. היו אלה האמאמים החוקיים, אשר בהיותם מתונים, גמישים ועם זאת עיקשים, שמרו על האמונה השיעית והעשירו אותה בהכשירם את הדרך לקראת מאמץ חדש וגדול יותר להשתלט על העולם המוסלמי.

למרות כישלונות אלה בשלב קדום, ואף כי האִמאמים ריפו את ידיהם, הוסיפו להופיע קבוצות מיליטנטיות קיצוניות אפילו בסביבתם הקרובה של האמאמים החוקיים עצמם. הפילוג המכריע בין הקיצוניים והמתונים אירע בשנת 765 לאחר מותו של ג׳עפר אלצאדק, האמאם השישי אחרי עלי. בנו הבכור של ג׳עפר היה אסמאעיל. מסיבות שאינן ברורות כל צורכן – אפשר שבגלל התחברותו לגורמים קיצוניים – נושל אסמאעיל מהיותו יורש. רוב השיעים הכירו באחיו הצעיר, מוסא אלכּאט׳ס, כּאִמאם השביעי. שושלתו של מוסא נמשכה עד האמאם השנים עשר, זה אשר נעלם בשנת 873 בקירוב ואשר נחשב עד היום האמאם המיוחל, המהדי של רוב השיעים. חסידי שנים עשר האמאמים, הידועים בשם אִתְ׳נַא-עַשַרִיָּה (כת השנים עשר) מייצגים את הפלג המתון יותר של הכת. המחלוקת ביניהם לבין הגוף העיקרי של הסונים מצטמצמת בכמה ענייני הלכה, שחשיבותם הלכה והתמעטה במרוצת הזמן. מאז המאה השש עשרה נעשתה השיעה השנים־עשרית לדת הרשמית של איראן.

קבוצה אחרת קיבלה את אסמאעיל ואת צאצאיו והיא ידועה בשם אסמאעיליה. לאחר שפעלו בסתר במשך תקופה ארוכה, הקימו כת אשר בליכודה ובארגונה, מצד כוח משיכתה האינטלקטואלי והרגשי כאחד, עלתה על כל יריביה. את ההשקפות המבולבלות והאמונות התפלות והפרימיטיביות של הכתות הקדומות החליפה קבוצת תאולוגים בולטים בעלי תורה דתית ברמה פילוסופית גבוהה, שיצרה ספרות שרק עתה, אחרי מאות שנים של ליקוי מאורות, היא זוכה להערכה אמתית. למאמין האדוק בדת הציעו האסמאעילים כבוד לקוראן, למסורת ולמצוות, לא פחות מאשר הסונים; למשכיל הציעו הסבר פילוסופי ליקום, המיוסד על מקורות ההגות העתיקה ובייחוד על הפילוסופיה הנאופלטונית; לאיש הרוח העניקו אמונה רגשית אישית חמה, היונקת את כוחה ממופת סבלם של האמאמים ומהקרבתם העצמית של חסידיהם – התנסות בייסורים ובהשגת האמת. ולבסוף – לבלתי מרוצים הציעו את הכוח המושך הגלום בתנועת אופוזיציה חזקה, נפוצה ומאורגנת כהלכה, אשר נראה היה שהיא יכולה לספק אפשרות אמתית להפיל את המשטר הקיים, ולייסד במקומו חברה חדשה וצודקת, אשר בראשה האִמאם – יורש הנביא, בחיר אלוהים ומנהיגה החוקי היחיד של האנושות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר