ארכיון יומי: 18 בפברואר 2017


פרודוקטיביזציה של העלייה – עולים במשורה – אבי פיקאר

עולים במשורה

ערעור מהותי על מדיניות העלייה הסלקטיבית הציב בפני רפאל חבר מפלגתו, שר העלייה משה שפירא. הלה תהה אם אין סתירה בין מדיניות שמגבילה עולים ־בין חוק השבות, שמאפשר עלייה חופשית לכל יהודי בעולם. רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות. הן חלות רק על אלו שהסוכנות מארגנת ומממנת את עלייתם. רפאל גם הדגיש שההגבלות לא יחולו על קהילות יהודיות הנתונות בסכנה. בתשובתו זו עקף שני מוקשים שהונחו לפתחה של העלייה הסלקטיבית – סוגיית הגבלת זכות הכניסה לארץ וסוגיית ההצלה. מתשובתו נראה שעל אף כללי הסלקציה לא נסוגה הסוכנות מהעקרונות שנקבעו: שערי המדינה פתוחים לכל יהודי והעלייה מיועדת להצלה, לא רק לבניין. אולם למעשה זו הייתה תשובה מתחמקת. מצבם של יהודים רבים חייב תיווך של מנגנון על מנת לאפשר את יציאתם ולדידם מניעת ׳העלאה׳ ביזמת הסוכנות הייתה גם מניעת עלייה. מעבר לכך, מרגע שנתקבלו כללי הסלקציה עלתה הדרישה שנציגי ישראל יאכפו את המגבלות שחלו על העולים גם על תיירים הבאים בכוחות עצמם בטרם הם מעניקים אשרת כניסה לארץ. גם נטרולה של הדילמה ׳בין הצלה לבניין׳ בעזרת הקביעה שבארצות הצלה לא יושמו סייגים לעלייה ראויה לבדיקה. מ־1955 התקרבו יהודי צפון אפריקה למצב המצריך הצלה אולם כללי הסלקציה לא שונו.

הערה שלי א.פ – "רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות " , הדבר משול לקיקין של יונה הנביא, בין לילה הוא קם ובין לילה הוא נעלם….

הערת המחבר : שמעון בטיש, מנכ״ל משרד הבריאות מקיץ 1953, חשש מעולים ששילמו את הוצאותיהם בעצמם והמליץ לבדוק היטב את התיירים מצפון אפריקה בקונסוליות הישראליות בצרפת, שמא מדובר בעולים שנפסלו מטעמים רפואיים (בטיש למוסד לתיאום, 7.6.1953, ג״מ/57/ג/4247/9). את החשש מהסתננותם של תיירים חולים העלה דיר אליעזר מתן, נציג משרד הבריאות במרוקו, שטען שתיירים ממרוקו שיש להם קצת כסף עלולים להפיץ מגפות בארץ (מתן לבטיש 10.4.1953, אא״מ). עניין זה עלה פעמים אחדות בהתכתבויות וקרוב לוודאי גם בדיונים, וככל הנראה התופעה הלכה וגברה (רף למתן 5.8.1953; מתן לקסל 31.8.1953, שם).

החלת מדיניות העלייה הסלקטיבית לא נבעה מהרצון לצמצם את ממדי העלייה אלא מהדרישה לשפר את איכותה של אוכלוסיית העולים בתוך אותה מסגרת מספרית פחות או יותר. דרישה זו הייתה מוסכמת על רבים. קובעי המדיניות האמינו שבחירת העולים לא תגרום לירידה משמעותית במספרם. רפאל הניח שיעלו 120,000 איש, לאחרים היו הנחות צנועות יותר, אולם ברגינסקי הניח שאפשר יהיה להגיע במסגרת זו ל־150,000 עולים. דובקין הגדיר זאת ׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת׳, וזלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה של הסוכנות, איש מפא״י וממלא מקום יו׳׳ר הסוכנות, אמר שאין מדברים על הגבלת עלייה אלא על פוליטיקה של עלייה והדגיש ש׳עלינו לחתור לכך שהעליה לא תגיע לממדים יותר מדי קטנים׳.

רפאל, שבדרך כלל היה ׳מקסימליסט׳ בענייני עלייה ושיוקרתו האישית ומעמדה של המחלקה שעמד בראשה הושפעו מהמקום המרכזי של העלייה באותן שנים, לא חשב שממדי העלייה עלולים לצנוח כפי שאכן צנחו. באותה שנה, 1952, הגיעו 24,000 עולים בלבד. הירידה החדה במספר העולים הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לכך שמאוחר יותר העלים רפאל את חלקו בעיצוב מדיניות העלייה הסלקטיבית. כראש מחלקת העלייה הוא התקשה להציג את עצמו כאחד היוזמים למדיניות שהביאה לכישלון מחלקתו ובסופו של דבר להתפטרותו.

בעקבות המלצותיו של רפאל מינתה הנהלת הסוכנות ועדה והטילה עליה להציע כללי עלייה. בוועדה היו חברים רפאל, ברגינסקי, יוספטל ומשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער. יש הרואים בהרכב הוועדה ניסיון לאזן בין מחייבי העלייה הסלקטיבית לשולליה. לימים אמנם היו רפאל וברגינסקי ממתנגדיה התקיפים של הסלקציה (יוספטל היה מתומכיה המובהקים וקול תמך בסעיפים מסוימים והתנגד לאחרים) אך לא כך היו פני הדברים כששאלת העלייה הסלקטיבית עלתה לדיון. בישיבתה של הוועדה, שלא ארכה יותר משעה, לא התנהלו ויכוחים סוערים. רפאל היה כאמור מיוזמי הרעיון. קול, איש העובד הציוני, שהיה מזוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית, תמך גם הוא בתכנית הסלקציה, ששמה דגש בעליית צעירים ונוער, ולא רק משום שבזכותה יעלו נערים בגיל העבודה, אלא גם משום יתרונה מבחינה תרבותית. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו וללמד אותו שיהיה לנו לעזר בקבלת המשפחות. אם לאו אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תהפך ללבאנט׳.

ברגינסקי הסביר כמה כבד העול של עלייה בלתי סלקטיבית: ׳להעביר את כל היהודים יחד – בזה אין היגיון […] מי שבא באופן פטריארכלי ארצה, כפי שבאים בחמולות, אין תקוה מהם […] אתה מוכרח להוציא מהעם היהודי, כמו שהוא היום, את החומר הבריא ביותר׳. ברגינסקי דרש להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה מ־30,000 ל־60,000, ובה בעת דרש שהעולים יהיו רק צעירים או בעלי ממון. הוא עמד על דרישתו אף שהמומחים לדבר אמרו לו שהיא אינה מציאותית, והיא הייתה נקודת המחלוקת היחידה בדיונים על העלייה הסלקטיבית. גם ברגינסקי התנה אותה בשמירה על כללי הסלקציה: ׳אני מסכים שנקפיד בבחירה׳, אמר, ׳אני יוצא מתוך הנחה שיעלו יותר מ־120 אלף. החברים אומרים שאין בצפון אפריקה 30 אלף צעירים אף על פי כן אני רוצה לקבוע פרנציפ. אם אין אני מסכים שלא יעלו׳. הוא חשש שחברי הוועדה ייראו כמקצצים בעלייה וביקש למנוע זאת וכך להימנע מביקורת חיצונית.

הערת המחבר :   הנהלת הסוכנות, 11.11.1951 (לעיל, הערה 94). ברגינסקי היה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות שחזר בו מתמיכתו בסלקציה, בין השאר בהשפעת חברי מפלגתו. ראו הנהלת הסוכנות, 7.5.1952, אצ״מ, S100/80; שם, S100/84,16.2.1953.

גירוש ילדים מישראל למרוקו-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקוהסלקציה במרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

משם שמתי פעמי לשכונת הנואוול (=סוכות או בקתות), כנראה זכר למתיישבים ראשונים שמצאו מנוח לרגליהם בדיור ארעי שם, שבנפתולי שביליה נולדתי וגדלתי עד לעלייתי לארץ. ללא קושי זיהיתי את הסמטאות, המקומות והבתים שבהם עברו שנות ילדותי, אך באתי למצוא את הבית שעזבתי בו את בני משפחתי מאחורי לפני 30 שנה, וכאחוז תזזית דבקתי בחיפושי אחריו. היו אלה רגעים שלא מן העולם הזה, כי אף שלא עלה בידי לזהות את האתר בדיוק, רגלי נשאוני לשם. התעכבתי לחקור ולשאול כי נפשי יצאה לקול או למראה מסייע, אך השכנים שחלקם הכירו את הורי כיוונו את פעמי לכיוון שבו צעדתי ממילא. הדופק בעורקי היה קרוב לפוצץ את רקותי כאשר טיפסתי במדרגות הדירה. היססתי, היות וחדר המדרגות של זיכרוני היה רחב וגבוה בהרבה, ומספר מעלותיו גדול בהרבה והמרחקים ביניהן מרווחים בהרבה משנראו לי עתה. אך לא היה עוד ספק – זה המקום. הבטתי סביבי בידיים רוטטות ובעיניים ערפיליות אל שאר הדירות השכנות, כמבקש לדחות לעוד רגע קט את ההתעמתות הבלתי נמנעת עם ביתי שכה רציתי בה וכה יראתי ממנה. אך כבר לא היה מפלט, שכן הייתי שם. נקשתי בריסון וביד רועדת על הדלת, וערבייה צעירה פישקה את דלתה במבוכה ובעין שואלת. ביארתי בגמגום מי אני וביקשתי היתר לבוא פנימה ולראות. הרעד הפנימי שלי הגיע לשיאו עד שלא ידעתי היכן אתחיל, אך ביקשתי רשות להביט סביב. היא חייכה בחמימות ובהבנה, שהייתי אסיר תודה עליהן ושבלעדיהן לא הייתי מעז להמשיך, וסימנה שהכול פתוח לרווחה לפני. היא צמצמה עצמה כדי לא להעיב עלי, אחזה תינוקותיה בידיה ונסוגה אן־שהוא כדי להותיר לי מרחב פתוח לחוות בו את רגשותי במלוא העצמה ובפרטיות בלתי מופרעת. ואז החילותי מרחף כבחלום, מן המבוא אל המטבח, בית הכבוד וחדרי המיטות, המחסנים שבהם נהגנו לשחק במחבואים, ואפילו גג הבית ששימש לנו מגרש משחקים בימי הקיץ הלוהטים. מצאתי עצמי בחדר המרווח שבו ישגו אחי ואחיותי ואני, עשינו שיעורי בית, שיחקנו, רבנו, צחקנו ובכינו. אף פינה ואף זווית לא חמקו מעיני הבוחנות כלא־מאמינות, אצבעותי נגעו בכל קיר וחלון, מבטי סקר כל קורת עץ שסמכה את התקרה, וכמה התאוויתי שקורה כזו תסעד את עומס רגשותי שאמר להכריעני! הזיכרונות והעולם האמתי לא התיישבו יחד היות והפסגה הזוהרת במחשבה לא פגשה ברגשות השפל התהומי שסובב אותי. הייתי חייב לצאת מן המחנק שאחז בי, נתתי שלמי תודה למארחת נעימת־הסבר והלכתי לדרכי מלא וריק בה־בעת, מורם לעננים ומושפל לעפר.

ריצת האמוק בסמטאות המלה הייתה ריקנית משהו לאחר חוויית ההתרוננות המרירה ההיאה החמאם(בית המרחץ) שאליו שלחו אותנו לפרקים לרחוץ בשרנו בערב שבת וחג, המאפייה השכונתית שאליה הבאנו את לחם ימי החול והחמין של שבת, בתי החברים והקרובים, החנויות, הסמטאות החבויות שהובילו לבתי הכנסת, קיר בית הקברות – כל אתר וצרור זיכרונותיו. בפרט העלה חיוך על שפתי זכר המאפייה שתמיד עוררה אצלי תמיהות. אמי ז״ל לשה בעצמה את כצקה מדי יום לשש כיכרות לחם כי מזון כה בסיסי אין מניחים לעוזרת לענות בו. היא פעלה בזריזות מפליאה, כורעת על ברכיה מול קערת החרס הענקית שבה עירבה את הקמח והמים. הקמח היה לבן, ובעתות מלחמת העולם, כאשר לאנשים רבים לא היה די להם, וכשהיה – היה עשוי סובין ושעורה, ובימים של טרם מודעות לתזונה נחשב זה ללהמא עניא, הייתה אימא ז״ל מונעת מאתנו מלצאת לרחוב עם הלחם המבהיק בלובנו והמרוח בחמאה טרייה כדי לא לנקר את עיניהם של ילדים שחיו במחסור. כל יום בשעה יעודה, לאחר שכיכרות הלחם החמיצו ותפחו, בא ערבי שליח המאפייה (טראח) והעמים את כיכרותיו של כל בית אב על לוח עץ נפרד זה על גבי זה בערמה שעברה את קומתו, והוליך את כל הכבודה הזו בשיווי משקל קרקסי היישר לפי התנור. בעל הבית, סידי אליזע׳י, דמות ססגונית כשלעצמה, שבמקום מן הייישוב לא היו מתירים לו לעסוק באפיית לחם עם אפו המכורסם והמזוהם בפצע פתוח, שמדי שבוע איכל יותר ויותר את מה שנותר ממנו – אליזע׳י זה ניצח על העניינים מעתה ואילך. כבמטה קסמים, ובסימונים סמויים שמעולם לא עמדתי על טיבם, ידע למי שייכות הכיכרות האפויות, הבחין אותן מכל מאות האחרות והדומות להפליא והסדירן על הלוחות, שמיד נשא השליח בחזרה לבתים מהם נטל אותן בבוקרו של יום. ובדיוק כשהכול שבים מבית הספר או מן העבודה, מגיע לוח הלחם המהביל שכולם אצים לקצצו לפרוסות. בשבתות היה הפלא גדול יותר כי ילדים שלוחי אמם הביאו בעצמם את סירי החרס ובהם החמין והחיטה והפקידום בידי אליזע׳י, והוא התקין אותם לתוך התנור העמוק שהכיל מאות כמותם. בימי שישי וביום שבת בצהריים היו הדרדקים שהפקידו את סיריהם שבים לתבוע אותם, והוא הוציאם חמים לפי סדרם וידע מה להפקיד בידי מי, בלי שאי־פעם עלתה טענה על שמאן דהוא נהנה בטעות מחמין זולתו. בבית אבא היה תנור גחלים במטבח, ונחסך לנו כל הפולחן הזה של הפקדה ומשיכה של סיר החמין בערב שבת ולמחרתו.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור – מוסלמים ויהודים : דמיון ושוני לפני התמורות

  1. עושי הנפלאותסיפור תרבות-ירון צור

האמונה בקיומם של כוחות דמוניים, כגון שדים ורוחות, שהם הם המקור לרבים מן הפגעים הניחתים על בני האדם, הייתה משותפת ליהודים ולמוסלמים בתוניס. השדים עלולים לפגוע בבריאותם של בני אנוש, ברכושם ובחיי האהבה שלהם. יש שהשדים פועלים ביזמתם הם, ויש שהם פועלים מכוחם של מעשי כישוף שעשו בני תמותה. בין כך ובין כך הדרך היחידה הפתוחה לפני מי שרוצה להתגונן מפגיעתם של הכוחות הרמוניים היא להסתייע במגיה. עושי הנפלאות למיניהם – בעלי השם והמרפאים העממיים – מצוידים בידע נסתר שבעזרתו הם יכולים להתמודד עם השדים. הכוונה היא לשמות קדושים של האל ושל המלאכים שרושמים על גבי קמעות, ללחשים ולהשבעות וכן לסגולות, היינו תרכובות מסוימות של חומרים. בכוח כל אלה מסוגלים בעלי המגיה לבלום את השדים ואף לשלוט בהם.

בנימין השני, נוסע יהודי אשכנזי משכיל, שסייר בכל קהילות ישראל במזרח באמצע המאה ה־19, מצא לנכון להקדיש תיאורים ארוכים לאמונותיהם של תושבי צפון אפריקה, יהודים ולא יהודים, בשדים וברוחות דווקא. אמנם הוא הכיר את האמונות הללו מאזור מוצאו במזרח אירופה, שהרי אמונות אלה היו נפוצות ביותר כמעט בכל מקום באותם ימים. עצמתן נחלשה רק בארצות המערב הנוצרי, שבהן כבר הספיקה השפעת המדע החדש לחלחל עמוק יותר לתוך שכבות החברה. הנוסע היהודי האירופי אף נתקל כמובן בהשפעת המגיה בקהילות אחרות במזרח. ואולם בצפון אפריקה היה לאמונה בשדים וברוחות, בקדושים ובמגיה תפקיד בולט במיוחד. וכך סיפר בנימין השני:

עלי לציין כאן עוד מנהג מוזר ביותר הרווח במדינה. בלב נשי הילידים – ערבים כיהודים ונוצרים – השתרשה אמונה חזקה בשדים ורוחות שדרכם להפעיל השפעתם בהזדמנויות שונות. למשל, אם חלתה אשה ולא שבה לאיתנה ביום השלישי למחלה, סימן הוא כי השטן או אחד ממרעיו רודף אחריה. הדעה הכללית המקובלת היא כי אין עוד תרופה בארץ שתועיל לה לרפאה מן המחלה ולא נשארה לה כל ברירה אלא להתחתן עם השטן כדי לזכות שוב בבריאות הגוף.

הטקסים הנערכים אגב כך מוזרים מאד. החולה מזמינה את הנשים קרובות המשפחה ואת רעותיה לסעודה. מתקינים שבעה תבשילים שונים ומגישים אותם; הנשים מסיבות לשולחן בעוד החולה שוכבת על מיטתה. בשעת המשתה דואגים לבל יחסר קול נגינה ומזמינים חבורת כלי־זמר (מכים בתוף ובטנבור), אך תנאי ולא יעבור הוא שיהיו עיוורים.

כאן מתאר בנימין השני בהרחבה את אחד הטקסים שהוא נכח בהם. הטקס הגיע לשיאו במחול נלהב עד כדי אקסטזה (לכן רצוי שהמנגנים הגברים יהיו עיוורים…). הזדעזעותו של המשכיל היהודי־האירופי מן המחול נכרכה אצלו בפליאה מן היחסים בין בני שתי הדתות המשתקפים בתחום המגיה. כאמור, גם במזרח אירופה, שממנה בא בנימין השני, לא חסרו טקסים להשבעות של שדים וכיוצא בהם לצורך ריפוי חולים או לצרכים אחרים. ואולם הדמיון בין המגיה ה׳׳יהודית״ לזו ה״נוצרית״ במקומו לא בלט לעיניו של המשכיל היהודי. בצפון אפריקה הוא ראה את הדמיון, ושותפות זו הפריעה לו. יתרה מזו, השותפות לא הוגבלה לנשים ולשכבות העממיות. הוא מספר, שרבה של אחת מקהילות תוניסיה נעדר תכופות מקהילתו, משום ששירת כמגיד עתידות בארמונו של שליט תוניסיה, הביי. רב זה, חי אלגז, הוא כותב: "מסתופף על־פי־רוב בחצר הביי בתוניס. הוא איש חכם מאד ומנסה לנבא עתידות באמצעות חישובים מתמטיים שבהם מאמין הביי באמונה שלמה״. בספרו מתגלה בנימין השני כמי שמבקר קשות את מנהגי הנשים, אך מגלה סלחנות כלפי השימוש במגיה כאשר מדובר בצמרת הגברית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר