רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-יוסף שטרית

שטרית יוסף

אולם עם גבור ההתפכחות משיכרונה של ההתעמקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית, והמשורר מתעורר מ אשליית התהילה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים ״פיוט זה על החכמה והעושר וארך הימים וגו׳ [־־וגומר], והכל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״,  ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יום יום בי מָשְׁלָה, / אהבת חוֹן תחול / יגעה בקרבי להעשיר [הַשְׂכִּילָה,

אם צדק אם עַוְלָה, / אם קֹדש אם חול / אך רק תתעשר, תַּאֲוָתָהּ [הֶעְפִּילָה;

הָרָה וגם חָלָה, / ילדה רִיב כָּחול; / כל אלה קרה כי גאוה בִמְסִלָּה.

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יָקְרָה מפז אֶצְלי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אֶתְחַל / ולא אתחלחל.

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

 [בחילה;

כל יומם ולילה / רק שָׁקוֹל אֶשׁקוֹל, / התעלית בדמיוני להרבות

[תְּהִלָּה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כַסָּקוּל; / גם כל אלה יד הַגַאֲוָה

הפעילה (שם, עמי 135).

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹף חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִי, / וּלַגֵו שַׂמְתִי­

[לִי מִטְפַּחַת

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו, לצד ההתעלות והאופוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר רד״א הוא היחידי מבין המשוררים היהודים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה, ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, אשר יובא בהמשך בשלמותו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית – בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם – אותה שפה שהוא כל כך אוהב ומתענג עליה, ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, ״על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו! ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי קולע עוד יותר אופייה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת הקצה והקצירה ולעומת הערבית הקלטית של השירה האנדלוסית, שאותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים, מרוקאים ואלג׳יראים.

וּשְׂפַת אוֹם וְאֻומָּתָהּ / ־ מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה [כְאַוָתוֹ;

וְּׂשַפת עַמִּי קְצָרָתָה, / נֶעֶלְמָה אֲרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ

 [אותוֹ.

שָׂפָה בְטָהָרֳתָהּ, / נְעִימָה בִכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָהּ כָּל נָבִיא בִנְבוּאָתוֹ

עמוד 288

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר