ארכיון יומי: 10 בדצמבר 2016


גירושו של מתאסלם משכונת היהודים

119 גירושו של מתאסלם משכונת היהודים      

יהודים  בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                    

בפני מולאנא אסמאעיל אפנדי, תרבה מעלתו, באה קבוצת [אנשים] מבני החסות היהודים הגרים בירושלים הנאצלה, בהם: יאסף בן שעבאן היהודי, אבראהאם בן עמראן וסאסי בן פרג׳ אללה. הם התאוננו והתלוננו על אבראהים בן שמואל המתאסלם ועל שהוא גר בשכונתם, פוגע בהם תמיד, משתדל להזיק להם ומלעיז עליהם בידו ובלשונו בפני בעלי השררה  ללא סיבה חוקית. מולאנא השופט הנזכר הביא את אבראהים הנזכר [בפניו]. קהל רב של מוסלמים הודיע לו, כי כל עוד אבראהים הנזכר נמצא בשכונת היהודים, יהיה ריב ומדון בינו לבין היהודים, וכי שומה עליו לצאת משכונתם ולגור בשכונה משכונות המוסלמים. מולאנא השופט הנזכר היתרה באבראהים לעבור משכונת היהודים אל שכונת המוסלמים, וכי מהיום והלאה אל לו לנסות לפגוע בהם. [זוהי] התראה חוקית ומקובלת על אבראהים הנזכר כחוק. [הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסגיל] ב־ 11 ב[חודש] דיו אל־קעדה [שנת 1002],29 ביולי 1594. מייד לאחר הנאמר לעיל שכרו שלושת היהודים הנ״ל לעצמם מאבראהים המתאסלם הנ״ל את ביתו לתקופה של שלוש שנים תמורת 12 סולטאני, שאותם אמורים היו לשלם בחלקים בתום כל שלושה חודשים.

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

על לשונו של השרח

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

  1. אבוא לומר דברים אחדים על לשונו של השרח. אפתח דבריי בשיח ושיג של תינוקות של בית רבן. כאשר נוהגים היינו לומדים את השרח ונתקשינו בהבנתו, היה בתוכנו מי שנתרעם ואמר:

האחנא שרחנא לעבראן לשרח, ומן ישרח לנא שרח לערבייא דילנא?

וזה שיעור הדברים:

הנה תרגמנו את העברית ללשון השרח, ומי יתרגם לנו את השרח לערבית שלנו?

התבטאות מכלילה וגוזמנית זו מקפלת בתוכה הרבה מן האופי הלשוני של השרח. אמת, הבא מן החוץ עשוי לסבור שהוא כתוב בלשון הדיבור המקומית. אציין שלוש דוגמות בלבד (הגורמות לזר לבוא לכלל טעות): (א) משמשות בו דרך שיטה הצורות ״נפעל״ למדבר, ״נפעלו״ למדברים, ולא ״אפעל״, ״נפעל״ של הערבית הבינונית (ואין צריך לומר הספרותית). (ב) כינויי הרמז לקרוב הם: האדא hada = זה), האדיhadi  = זו), האדוhadu  = אלה); הצורה האולאי וגלגוליה כמעט שזכר אין להם בשרח. (ג) התיבה המלך מתורגמת במילה צלטאן(s-saltan), ששימשה במערב, ולא בתיבה מאליך.

ואף על פי כן צדקו הדרדקים שביקשו שהשרח יתורגם להם לערבית שלהם. בכל תחומי הלשון – בתורת ההגה, בתורת הצורות, בתחביר ובאוצר המילים – בללה לשונו מלשון הדיבור. אביא כאן מספר דוגמות.

בתורת ההגה: בלשון הדיבור של תאפילאלת הפכה הכ״ף ك ,k ההיסטורית לתי״ו ت ,t  (זולתי במקרים מצומצמים ביותר)

הערת המחבר : ידועה לי צורה זו במקום אחד בשרח של ״מי כמוך״. ״אחר כל אלה הדברים״(שורה א של בית בג) מתורגם מנורא זמיע לכלאם האוולא (ראה זעפרני 1980, עמי 108). במדוברת יופיע הכינוי לפני השם, וצורתו מקוטעת בלא צורן הריבוי u  – האד לכלאם; רק בתרגום מילולי של ״הדברים האלה״ (בראשית טו, א) תמצא לכלאם האדו.

 

העיצורים   J z ظ ו־d' הפכו לטי׳׳ת רגילה (t). אך בלשון השרח הכ׳׳ף עומדת על עומדה וה ־וה  z־d נתלכדו לאחת ושתיהן נהגות על פי רוב d ض. למשל, كان של הערבית הספרותית נהגית בשרח כּאן (kan) ובמדוברת תאן(tan) ; המילים הנהגות במדוברת (צֵל), mrit (חולֶה) נהגות בשרח mrid ו- dell. בכתיב עברי נמצא אותן כתובות בצד״י בנקודה עלית או בדל״ת(צ'ל/דל, מריץ'/מריד). רק לעתים רחוקות מסתננות לשרח צורות בטי״ת.

הערת המחבר : הדבר קורה לעתים בעיקר בהגייה. אתה עשוי למצוא מסרן מתאפילאלת שיאמר mrit במקום mrid

 

  1. בתורת הצורות: בניין אפתעל אין לו כמעט כל עקבות בלשון הדיבור. שריד כמעט יחיד הוא רתאח rtah  מן ארתאח. אבל בלשון השרח מצינו צורות רבות של אפתעל, כגון נעשה (אסתר ו, ג) שתורגמה עתמאל(ítmal)  שלא כמדוברת תתעמאל(ttaímal), וכן הָטְבָּעוּ (איוב לח, ו) גתרקו(gtarku)  ולא תגררקו(tgrrku), ועוד. ודוגמה נוספת: במדוברת דג ביחיד קרוי huta  והריבוי דגים הוא hut , אבל בשרח משמשת צורת הריבוי hitan; למשל, דגי הים (שם יב, ח) מתורגמים חיתאן לבחר (hitan 1-bhar), ולא חות לבחר.
  2. בתחביר: קודם כול יש להדגיש שההבדל בין לשון הדיבור ללשון השרח ניכר כמובן בסדר המילים הכפוי על ידי סדר המילים של הפסוק העברי, כפי שצייננו לעיל. אבל גם בפרטים הדבר ניכר, כגון בהצרכות של מילות יחס אחרי פעלים. די להזכיר דוגמה אחת מני רבות: ״ברך אלהים ומת״ (איוב ב, ט) תורגם כּפר אלאה ומות ; כפר אלאה על פי הפסוק העברי, ולא כפר באלאה (או פאלאה), כמשמש בלשון הדיבור. והדוגמות שופעות.
  3. באוצר המילים הדוגמות מרובות למאות. השרח גדוש צורות ומילים שאינן ידועות בלשון הדיבור היהודית, או שאינן ידועות לא רק בניב היהודי אלא גם בניב המוסלמי המקומי. דרך משל קאילן (kaylan) המתרגמת לאמיֹר, זדדא (zdda) כנגד מאיֹד, וכן לחורrא (l-hurra) המתרגמת במגילת אסתר את הַמַּלְכָּה אינן נוהגות בלשון הדיבור. גם מילים וביטויים מדיני טומאה וטהרה או מן הפאונה המשמשות בשרח אינן ידועות לדובר המצוי בתאפילאלת (ודבר זה אופייני לכל מסורות השרח בכל המערב): נאדס (nades נאגם) המתרגם טמא, או מברוץ (mabrus) המתרגם מצורע, כנגדן משמשות בלהג המדובר טאמי(tami) ומזדום (mazdum).

להלן תבוא רשימה נוספת שיש בה להראות את היקף ההבדלים בין לשון הדיבור לשרח באוצר המילים:

מקרא                                         שרח                            מדוברת

1 – קרא (איוב א, ה)                         נאדא – nada                    בררח –  brreh

אין (א, ח)                                      לאייס  –  lays                   מא תממאס – ma temmas

הרשימה המלאה תובא בפוסט הבא

המקובלים במרוקו – משה חלמיש

%d7%9e%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%95%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%91

דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.

דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.

לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.

פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.

כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.

אלה הם חיבוריו :

" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.

" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828

זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.

רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.

להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.

פנה הודי הדרי.

פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.

כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי                       פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר

אהה לי : לשונות של צער

כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו

 

נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה

 איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה

בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי                פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר

לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה

מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה

באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל

 

יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו

בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו

על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם

אמריו כי נעמו " דבריו נעימים

על יומו : על יום מותו

על שברי : על אסוני

 

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי             פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי 

יום …מת : ממראה הלוויה

 

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל

מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל                           פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

ועמלו בתורה  : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם

לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר

כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה

נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה

מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא

שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.

 

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה     

במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה

כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת

ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה

במשנה…..: כל ענפי ההלכה

 

חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי

גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי                 פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.

משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה

בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י

 

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה

כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה

לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב

 

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה

כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי                   פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.

לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה

כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'

 

נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא               פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי  

בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם

טוב שפעך : זיו שכינתך

בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'

יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי ידאל

המידות בהשקפת־עולמו

ממזרח וממערב
כבר הזכרנו כי ״האדם שלמותו במדות, והוא סור מרע ועשה טוב״. אבל האדם ״אין ראוי שיתנהג כל ימי חלדו על פי מדד. א' אף כי תהיה מדה יקרה כענוה וברוממות כי לפעמים צריך האדם להיות עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים וג״כ צריך האכזריות לפעמים״. במיוחד אמורים הדברים במנהיג ומלך ״אשר הוא המראה אשר בו יסתכלו האנשים ויתנהגו על פי מדותיו כי יש לו להתנהג בשני עניינים מתחלפים כל אחד לפי מקומו ושעתו. שהוא התוקף והחולשה… וכבר אמר חכם א׳ בעת מותו למלך א׳: הזהר, שלא תהיה לח — ותתעצר (כלומר יסחטו אותך), ולא יבש — ותשבר, ולא מתוק — ותמצץ, ולא מר — ותמאס״ .

אין ׳מידות טובות מוחלטות, אלא הכל ביחס ובהתאם לשעה ולנסיבות. היחס בין הטוב ליפה

לשאלת זהות הטוב והיפה הוא אומר: ״כדברי אבן חמד צרכי היפה הם יותר קרובים להיות נענה עליהם… גם כי הוא אות על יופי המדות כי העין והפנים הם כראי מוצק לדבר הפנימי.

אבל במקום אחר אומר: ״כבר נראה מרז״ל היות האנשים היפים אינם מוכנים לשלימות חכמה אמרו… חכמה אינה מתקיימת אלא במכוערים, כי נראה היות דעת זו העלמה (= מתעלמת) דעת הפילוסוף: השמר ממי שרשמו הטבע, והוא השיב שאינו כן רק כל מאי דסאני, טפי גמיר… אבל מה נעשה שמדברי חכמים נראה שהטעם בזה מפני שמתגאה ביופיו״, ולזה ״הנוי נאה לצדיקים… כי אינם מתגאים״. והיופי לצדיקים לא רק שאינו מפריע לחכמתם, אלא יופיו ״ותכונת האיברים בו״ מורים על ״יופי תכונתו ונועם שכלו וחכמתו״ .

גמילות חסדים

מידה זו הוא מעלה על נס, ומבסס דבריו על המדרש: ״גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין… אלא בצלו של הקב״ה… ולא יושגחו לא על ידי מלאך ולא ע״י שרף אלא על ידו כי בזה לא יתן דבר קצוב… אבל בלי תכלית.

התשובה

התשובה היא ערך גדול, והוא מתאר את שלושת המניעים לחטוא: ״לה קונגילאסיון — אם דם לבו חם רותח על הרוב אי אפשר שלא יחטא. לה קוניבירסאסיון — החברה והשכנים הרעים אתם הוא משוחח ובא במגע. לה גיניראסיון — אם הוא מזרע רשעים כי הסגולה שמורה בזרעו ולזה לא רצה אברהם אבינו להשיא בנו לכנענים״ »ג.

אבל הייחום לא תמיד קובע. אדרבא, שכר גדול ושלמות גדולה לאדם שיעבוד אלוקיו נגד אופיו — שיתאמץ לסגל לו מידות טובות: ״בענין עבודת האל יותר נאות המנגד לטבעו ונוהג יושר במלאכה יותר מהטבעי… כי בזה יוכר גודל אהבתו לשי״ ת אף שהיו לו מונעים״

הסתפקות במועט

על מדה זו הוא אומר:

ומהידוע כי האדם ניכר בכיסו ובכוסו והוא מוסר טוב, גם תועלת… כי רוב החלאים יבאו מאכילה גסה… וכן ראיתי מי שכתב: תמהני על מי שמשים לבהמתו אוכל בשיעור קצוב ולו — אין שיעור… רק הב הב כל היום .

השתקפות מצב היהודים והערבים

תמונות ממצבם של המגורשים במארוקו עולות באופן ברור מכמה דברים שלו בפירושיו.

על הפסוק ״תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו מפרש הוא: ״עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי״. ודאי שתמונה זו ראה כמה פעמים בעיניו. ולפסוק ״כל זאת באתנו ולא שכחנוך״ שואל ומשיב: ״וא״ת הרי אנו רואים כמה יהודים ששותים מי הגיות? אמר שזה אינו אלא בהכרח, אבל הלב לא נסוג אחור לבנו מעבודת האל ית׳ אע״פ שנראה שנטתה אשורנו מני דרך. שאם שכחנו שם אלקינו… הלא אלקים יחקור זאת, ויש מין אחר: שעליך נהרגים כל היום״. ובמקום אחר: ״השקיתנו יין תרעלה — יין שמתיר עולה של תורה כי הצרות והאונס פוטרין את האדם מן המצוות כי אנוס רחמנא פטריה״

Lettre juif et musulman – au Maghreb

AsilahPRESTIGE DE LA SCIENCE

L'importance de la science et le rôle prédominant de la connaissance n'échappent à personne, "la seule vraie valeur et la seule hiérarchie sociale incontestée reposant sur le savoir" Une fois acquis, le savoir confère des privilèges qui peuvent paraître exorbitants dans certains cas. Le lettré bénéficie en effet d'avantages matériels non négligeables, quel que soit, du reste, son état de fortune. La franchise fiscale, l'une de ses importantes prérogatives, a fait l'objet, tout au long des siècles, de nombreuses mesures législatives, ordonnances et responsa, qui en sauvegardent l'application stricte, l'étendant à des catégories de plus en plus nombreuses de "lettrés" ayant droit au titre de talmid hakham.

Le lettré jouit, en outre, d'un ascendant moral indéniable, dépassant parfois le champ spirituel pour atteindre une dimension mystique; le magistère intellectuel se double de l'autorité ésotérique; tout rabbin de renom est entouré de l'auréole de saddiq intercesseur et finit en odeur de sainteté.

Les sépultures de rabbins métamorphosés, le plus souvent après leur mort, en saints et santons miraculeux, sont vénérées de tous; elles consti­tuent l'objet d'un véritable culte et le lieu de pèlerinages réguliers (ziyara) à l'occasion de diverses commémorations et hillula-s. Le savoir peut devenir une source de puissance héréditaire; l'auréole de sainteté et le pouvoir surnaturel qui lui est attaché sont considérés comme transmissibles du thaumaturge à ses descendants qui en font parfois un usage abusif. Nous avons connu personnellement deux fa­milles qui bénéficiaient, il y a quelques années encore, d'un crédit aussi exorbitant: la progéniture de Rabbi Hayyim Pinto, rabbin halakhiste et kabbaliste du début du 19e siècle, enterré dans le vieux cimetière de Mogador, et celle de Rabbi David ben Baruch Hakkohen (18e siècle), enterré à Azrou n'Bahamou, en amont de Taroudant, dans le Sous. Leurs enfants et petits enfants, héritant de l'autorité de leur ancêtre et de sa sainteté, s'en sont prévalus pour en tirer profit. On connaît aussi le destin extraordinaire de la famille Abihsera et de son fondateur Rabbi Ya'aqob, né au Tafilalet (Maroc Oriental), enterré à Demanhour, en Egypte; on sait la puissance et la magie que d'aucuns attachent à ce nom prestigieux.

La société musulmane maghrébine connaît les mêmes phénomènes et les même débats entre l'orthodoxie et les manifestations populaires de la religion qui confinent parfois à l'hétérodoxie, voire à l'hérésie, et que condamnent, du reste vainement, le rabbinat et l'Islam officiels, J. Berque écrit: "Les mystiques, vrais ou faux, y abondent. Leur crédit est immense sur le peuple, qu'ils bernent et rançonnent. Cependant, la crédulité de la masse est telle qu'elle voue sa vénération au souji et à ses descendants. Il se crée ainsi une sorte de népotisme de la sainteté dont Al-Yousi dénonce… le ridicule. Cela s'observe surtout chez les fils d'ascètes. Le premier venu d'entre eux cherche à s'orner des grâces de son père, dont il poursuit les sectateurs…". La suite de ce texte est très savoureuse et décrit une situation quotidienne et banale dans les sociétés juive et musulmane.

Dans le monde juif en général et maghrébin en particulier, le savoir n'est pas l'apanage d'une classe comparable à celle des clercs dans la société chrétienne médiévale, ou des 'ulama "oulémas" et fuqahâ' en Terre d'Islam. Il n'est pas non plus élitaire dans le sens où il serait réservé à une catégorie sociale déterminée, à une aristocratie de l'argent ou aux dignitaires et notables que distinguent leurs fonctions spéciales dans la direction ou l'organisation communautaires.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – ממזרח וממערב כרך ד'

ממזרח וממערב כרך ד'

ממזרח וממערב כרך ד

ממזרח וממערב כרך ד

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

בעריכת שמעון שורצפוקס

תשמ"ד – 1983

תוכן הספר

יוסף ינון(פנטון): תפילה בעד הרשות ורשות בעד התפילה — זוטות

מן הגניזה                       

משה עמאר: לתולדות ר׳ אהרן אבן חיים                                            

משה עמאר: תיאור קובץ תשובות ר׳ אישטרוק אבן שאנג׳י וחכמי

דורו (כתב־יד גינצבורג 1016—548)                                           

משה חלמיש: ספר ״לחם שלמה״ לר׳ שלמה ב״ר דוד הכהן                          

בנימין בר־תקוה: בקשותיו של ר׳ יעקב בן צור                                         

יהודה רצהבי: מעשי בית־דין צנעא במאה הי״ח— לקט תעודות

מפרוטוקול בית־דין                                                                    

אפרים חזן: ארמית ועברית בשירת רבי דוד חסין                                 

תקצירים בעברית                                                                            

חלק צרפתי

VII             Haim Zafrani: Profil intellectuel du Lettré Juif et de son

congénère Musulman au Maghreb (du 16e au 20e siècle)

XXXI      J. P. Filippini: Juifs émigrés et immigrés dans le port de Livourne pendant la              période Napoléonienne

XCIII English Summaries

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר