ארכיון יומי: 31 בדצמבר 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – מעיין השדים – עמנואל שבבו

%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%92%d7%99%d7%9f

בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר. 

בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה. 

בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו….
13 שנה עברו מאז, ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה,

לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום  עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, ולה אני מקדיש את הספר הזה. 

כהרגלי בקודש, אביא את הספר במלואו לאתר מורשת מרוקו
אלי פילו

אמצעי העשייה העיתונאית – הלשון – יצחק בצלאל

אמצעי העשייה העיתונאית

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

הלשון

׳החרות׳ הופיע כאשר בעיתונים שימשו הלשון הרבנית בכתבי־העת התורניים וב׳חבצלת׳, הלשון הירושלמית של בן-יהודה בעיתוניו ולשון ספרות התחייה במזרח אירופה ב׳העומר׳ וב׳הפועל הצעיר׳. משתתפי ׳החרות׳ היו מכל חוגי היישוב, על כן המאמרים בו כתובים בנוסחים עבריים שונים ללא עריכה על־פי נוסח אחיד.

אך יש ל׳החרות׳ מאפיינים לשוניים. ראש לכל, עורכיו ובעליו היו קנאים ללשון העברית, ואכן מעטים בו טקסטים שאינם עברית: מודעות מעטות בצרפתית, ביידיש ובלאדינו, לעיתים רחוקות גם משפטים בודדים בטקסטים, כגון ציטוט מיידיש. אפילו המינוח הלא־עברי, כמו המונחים הבינלאומיים המרובים שרווחו לדוגמה ב׳האחדות׳, לא היה רוֹוח ב׳החרות׳. רווחת בו למדי העברית הירושלמית נוסח בךיהודה: באוצר המילים – חֻשמה(חוקה), אימור(שביתה), מחנחן(מודה), וזרה (מיניסטריון), ירכתון, ועוד הרבה! בתעתיק – רווח התעתיק החדש לוינסון יותר מאשר – הישן (לעווינזאהאן). עם זאת שכיחים בו, אפילו בכותרות, רכיבים של העברית הישנה, כמו מילים וביטויים בארמית: ׳ואבן מה נעני אבתריה׳, ׳בכדי ספדי ספדיא׳, ׳תא חזי׳ ועוד. הארמיזם אופייני לחניכי תלמודי־תורה וישיבות. גם המליצה, במיוחד התנ״כית, שהעדרה מאפיין את נוסח בן־יהודה, אינה נדירה ב׳החרות׳, כגון: ׳כל הפנים קבצו פארור׳ ועם זאת מצויים בו גם ניסוחים חדישים, לדוגמה ׳עולמם ממודר׳. בהכללה – הסיגול אמנם הלא־מלא של הלשון הירושלמית ב׳החרות׳ מאפיין את זיקתו היישובית והאידיאית. ועוד זו, הלשון בו לא היתה מוקפדת ויש שגיאות אפילו בלשון העורך (׳ביצים מבושלים׳).

העריכה

העורך הראשון של ׳החרות ׳(אייר תרס״ט – סיוון תר״ע) א׳ אלמאליח היה עיתונאי פורה, עורך ומתרגם, שכתב בכמה לשונות ובעיתונים מרובים. הבא אחריו (תשרי תרע״א – ניסן תרע׳ז), ח׳ בן־עטר, נסיונו העיתונאי והשכלתו היו מועטים משל קודמו והוא השתתף רק ב׳איל ליביראל׳, ב׳החרות׳ ובמוספיהם, בתור כותב, מתרגם ועורך. עורך ׳החרות׳ כתב כנראה חלק מהטקסט המערכתי ואת המאמר הפותח ולרוב היה העובד היחיד במערכת, תופעה שהיתה רווחת באותו זמן אמנם יותר בכתבי־עת מאשר ביומונים, ועסק בכל משימותיה. ב׳החרות׳ היו גם עורכים זמניים או חלקיים (א״ב ריבלין בין שני העורכים הנ״ל, ר׳ בנימין וא׳ לודויפול במלחמת הלשון) וכן ׳עוזרים׳(נ׳ מלצן).

ב׳החרות׳ לא היה מידור שיטתי מוקפד בין חדשות לפובליציסטיקה ובינן לסקירות מועתקות מעיתונים אחרים. על מדיניות עורכיו מלמדות הודעותיהם בהקשרים שונים. כגון, לבקשת החכם באשי בטבריה, שהציע לא לפרסם כתבה שיש בה חילול כבוד ארץ הקודש, השיבה המערכת, שהמקור נאמן ו׳החרות׳ הוא עיתון חופשי ושייך לכלל הציבור: בהקשר אחר – ׳החרות׳ הוא קניין הכלל ואין המערכת רשאית למנוע פרסום גם אם הוא מכוון נגד העורכים, אך האחריות לתוכן חלה על הכותבים; תפורסם תשובת הצד שכנגד אם הוא יחתום בשמו המלא: העיתון נמנע ׳לעת עתה׳ לפרסם כמה מאמרים על הרבנות בירושלים ׳שלא לעורר ויכוחים אי־נעימים בין שתי העדות׳. לפעמים הוסיף העורך בשולי מאמר הסתייגות מתוכנו. כך, במאמר חריף נגד הנהלת העזרה בארץ על עוינותה לציונות ולעברית (עוד בשנת תר״ע!), הוא הוסיף כי חובת העיתון היא לפרסם את המאמר, שכותבו מוכן להוכיח דבריו, אך העורך מתקשה להאמין לאמיתותם, שכן מנהל העזרה מוכר בתור ציוני ועברי נלהב.

הכתבים והמשתתפים

סקירה מפורטת עם שמותיהם ותפקודיהם של הכתבים והמשתתפים ב׳החרות׳ כרוכה בנעלמים רבים ותצריך יריעה רחבה. חלק ניכר מהטקסטים שבו אינם חתומים בשם מלא אלא בכינויים; רוב המשתתפים, גם התדירים, כתיבתם אינה קבועה וסדורה וחלק ניכר מהכותבים שאינם מסופרי היישוב החדש אינם מפורסמים. אצטמצם בכמה קווים כלליים.

ל׳החרות׳ כתבו מכל הערים בארץ שהיתה בהן אוכלוסייה יהודית ומתשע מושבות, וכן מתורכיה, יוון, ארצות הבלקן, מצרים, סוריה, כמה ערים בצפון אפריקה, תימן, בוכארה וכמה ארצות באירופה וצפון אמריקה. התפרסות גיאוגרפית זו מרשימה לכאורה, אולם אין זו רשת כתבים קבועה ורוב הכותבים מופיעים ונעלמים. אינני יודע מי מסתתר אחרי כל שמות־העט וראשי־התיבות ומי מהם הוא סופר פיקטיבי. אך כמה מהם אישיותם ידועה. יש להניח שגם שמות הכותבים מהמושבות ומערים קטנות אינם בדויים, כי התחזותם היתה נחשפת. גם כמה כתבים ומשתתפים בארצות חוץ חותמים בשם, אך הם אינם מוכרים לי. ואף זו, ׳החרות׳ התקשר עם כתבים שדיווחו לו מקונגרסים ציוניים (ש׳ טיקטין, דב קמחי) ומאירועים אחרים. שורת הפובליציסטים וכותבי הרשימות והידיעות ב׳החרות׳ ארוכה ומגוונת, מכל מגזרי היישוב – הישן והחדש, חילוניים ודתיים וחרדים, מירושלים, מיפו ומהמושבות, אשכנזים וספרדים, אך מקרב ארגוני הפועלים השתתפו בו סופרים ועסקנים מעטים. השתתפו בו לא מעט נשים. ב׳החדות׳ לא העדיפו ספרדים בכותבים או כסוכנים.

כללו של דבר – המשתתפים ב׳החרות׳ באו ממיגוון יישובי יותר רחב מאשר בעיתון אחר כלשהו בארץ, יותר מעיתוני בן-יהודה שהתנזרו מהם חרדים ואנשי היישוב הישן, ודאי יותר מאשר ׳חבצלת׳, ׳מוריה׳ ועיתוני הפועלים.

  • בין הכתבים הקבועים: ש׳ בן־שבת מחיפה, א״מ היימן ובן-אברהם (משה וינברג) מיפו(שמעון רובינשטיין מיד בן־צבי הוא שזיהה את בן־אברהם. ותודתי לו על כך). י״מ וידברג מטבריה, יצחק חרוש מאלכסנדריה, מרדכי כהן מטריפולי שבלוב, מ׳ נחמד מחלב, ב׳׳צ רפול (א׳ אלמאליח) מדמשק, שלמה חג׳אג׳ מתוניסיה, ב״צ טראגאן מאלכסנדריה, ש׳׳מ נעכעס מניו־יורק ועוד: כותבים שהשתתפותם היתה נדירה, כמו הרב ש׳ טאג׳יר. לא אציין הפניות לשמות הכתבים והמשתתפים, כדי לא להרחיב. היו מחברים שלא חתמו בשם על מאמריהם, כך ש״מ משיוף היה מתרגם ל׳החרות׳ את מברקי ׳רויטר׳ וכותב לו חומר שמקורו בעיתונות באנגלית וביידיש – ראו: משיוף, עמי 29. סופרים בקונגרסים – ראו: החרות (תר״ע), לה:1 ואילך (ש׳ טיקטין); (תרע׳׳ג), ר0ט:2 ואילך (ד׳ קמחי). ׳החרות׳ פנה למשרד הארץ־ישראלי בשנת 1912 להמציא לו על חשבונו מברקים מהקונגרס שהגיעו למשרד, כי העיתון קבע סופר מיוחד לקונגרס, אך הוא טרם שלח ידיעות – אצ״מ חטיבה 1,2, תיק ¥11/2, מערכת ׳החרות׳ אל המשרד הארץ־ישראלי (המכתב התקבל ב־28 בספטמבר 1912). במלחמת הבלקן (1913) הובאו בו ידיעות מ׳סופר המלחמה של החרות׳, סרג׳נט מייג׳ור ספירו רבלי – ראו(תרע״ג), רמב:1, ועוד הרבה. מאוחר יותר הוא ביקר בירושלים. בועידת ׳ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית׳, בוינה באב תרע׳׳ג, סופר ׳החרות׳ היה ד״ר אריאל בן־ציון, אולם הוא ׳התעצל פשוט לשבת ולכתוב׳ – ראו: ילין, אגרות, א׳, עמי 375.

הנודעים שבהם: אז״ר, ל״א אורלוף, א״ר אנגלמן(מלאכי), ר׳ בנימין, י׳ בורלא (שניהם בכמה שמות-עט), נ׳ בכר, י׳ בלקינד, י״א בךטובים, א״ר בצראווי, י׳ ברזילי, י׳ גולדפרב, הרב ש׳׳ט גאגין, מ״ד גאון, פ׳׳מ גרייבסקי, א׳ דינארד, מיכאל הלפרין, ש״א ורטהיימר, ח״ל זוטא, י״ה טלר, הרב י׳׳מ טוקצ׳ינסקי, ברוך טולידאנו, הרב י״מ טולידאנו, ש׳ טיקטין, דוד יודילוביץ, ד׳ ילין, נ׳ ירושלמי, צבי כשדאי, א׳ לודויפול, אלתר לוין, א״מ ליפשיץ, ש׳ לופו, מ׳ מבש״ן, ח״מ מיכלין, ד״ר נ׳ מלול, ד״ר ש׳ מויאל, י״ד ממן, נ׳ מלצן, מ׳ סמילנסקי, ק״ל סילמן (גם בכינויים), מ׳ סלושץ (מ׳ כרמון), הרב ב״צ עוזיאל, עדה פישמן, א׳׳מ פרימן, נ״ד פרימאן, א׳ צבי(הוא א״צ אידלזון), הרב ח״י קאסובסקי, א׳ קומרוב, דב קמחי, עובדיה קמחי, מנדל קרמר, ד״ר א׳ רוזנשטין, י״י ריבלין, א׳ רזניק, ש׳ רפאלי, א״י שירמן, מ׳ שינקין, ב׳ ש״ץ מ׳ שפירא (בר־נ״ש). המשתתפות ראו בהערה 78 להלן.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

לוב%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d-%d7%90

בדרך־כלל נהנו יהודי לוב (אנו מתייחסים כאן בעיקר לאיזור המערבי של הארץ — טריפוליטניה, שבה התרכז חלק הארי של היישוב היהודי) מיחס הגון של השלטונות, ובמיוחד בימי השושלת הקארמנלית (1711 —1835). בתקופה שקדמה לעלייתה של שושלת זו לשלטון גברה אומנם האנדרלמוסיה בארץ. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים בכללם. (בשנת 1711, למשל, נטפלו לחוכר המסים רחמים ארביב בתואנת שווא, כאילו הסתיר כספים השייכים לאוצר המדינה והוא הומת בייסורים קשים.) אך ביסוס שלטונם של הקארמנלים הביא לשיפור במצבם של היהודים, והם נטלו חלק נכבד במיסחר שניהלה לוב עם ארצות אירופה. בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת. תמורה זו נוצלה על־ידי הקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול, והוא השתלט בשנת 1793 על טריפולי. גם תחת כיבוש זה סבלו היהודים רבות.

שלטונה הישיר של תורכיה בלוב, שהחל בשנת 1835, הביא עימו הקלה נוספת במצב היהודים: ״הממשלה הטורקית מילאה אחר התנאים, לא נשמע בארץ קול נוגש מסים כבדים.. הגם (נוסף לכך) כי ממשלת תוגרמה (תורכיה) נתנה חופש ושווי זכויות, בלתי שום הפרש…״(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים, תשל״ט, עמי 131). ואכן, ממשלת תורכיה ביטלה כמה מתקנות האפליה כלפי יהודים בשלהי המחצית הראשונה של המאה ה־19, וזאת ברוח הרפורמות שיצאו באותן שנים מ״השער העליון״.

תוניסיה

גם בתוניסיה זכו היהודים למעמד יציב וליחס נוח מצד השלטונות, אם כי אף כאן היו תקפים תנאי החסות כלפי המיעוטים הדתיים. התגבשותה של השושלת החוסיינית, ששלטה בארץ זו ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957 (משנת 1881 בחסות צרפת), והדרך שבה ניהלה את ענייניה הכלכליים, הביאו לשיפור ניכר במעמדם החברתי ובמצבם הבטחוני של היהודים. רק פשיטות מבחוץ(במיוחד מכיוון אלג׳יריה) הפרו את בטחון האוכלוסין, ובכלל זה היהודים, ופעמים, כגון בפשיטה על תוניס בשנת 1736, נגרמו להם נזקים כבדים. אך ככלל ניתן לומר שבמאה ה־18 לא היו פגיעות ביהודים כקבוצה. יהודים לא מעטים זכו גם בחסותן של מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת. יש להניח, איפוא, שההתייצבות במעמדם הבטחוני והחברתי של יהודי תוניסיה — שנעוצה בעיקר ביציבותו היחסית של השלטון וביכולתו לכפות את סמכותו על חבלי ארץ ניכרים — היא היא שתרמה לביסוס היישוב היהודי בתוניסיה ולפעילות הכלכלית והתרבותית הערה שעדים לה במאה הי18 בארץ זו.

כללם של דברים, במאה ה־18 אנו עדים לתמורות מסויימות במצב המדיני והבטחוני של היישוב היהודי במגרב, מזרחה למארוקו: באלג׳יריה ובמצריים היו מעלות ומורדות, כתוצאה מהמאבק הפנימי על השלטון, שממנו סבלה אומנם האוכלוסיה כולה, אך לגבי היהודים היו תוצאותיו חמורות במיוחד. לעתים תוצאות אלו ניכרו בירידה הגדולה בפעילות הכלכלית של יהודי מצריים, שחלה בימי עלי ביי, ובימי הפרעות החמורות שהתחוללו בראשית המאה ה־19 ביהודי אלג׳יר. לעומת זאת, אנו עדים להתייצבות במעמדם של יהודי תוניסיה ולוב. סבלם של אלה נגרם בעיקר בעת פלישות של כוחות מבחוץ. אך אלה כאלה, מצבם היה תלוי בראש ובראשונה ביציבותו של השלטון המרכזי ובתפקידים שהם עצמם מילאו בכלכלת הארץ.

 היהודים הזרים

גורם נוסף בקביעת מעמדם של חלק מהיהודים באפריקה הצפונית אופייני במיוחד לתקופה שבה אנו עוסקים: אומנם, כבר במאות ה־16 וה־17 גילו מעצמות אירופה עניין מיוחד באפריקה בכלל ובחלקה הצפוני בפרט, אך מגמה זו גברה במיוחד במאה ה־18 ולשיאה הגיעה במאה ה־19. ראשיתה בהתיישבותם של סוחרים — וביניהם יהודים בעלי נתינות של מדינות זרות — במיוחד מערי איטליה ומערב אירופה: הם באו לאפריקה הצפונית ובעיקר לאלג׳יר, לתוניס, לטריפולי, לאלכסנדריה ולערי החוף במארוקו. לסוחרים אלה ניתנו זכויות שהבדילום לטובה מתושבי המקום. הם קיבלו הנחות במסים או אפילו פטור שלם, הורשו להתלבש כאירופאים, לדור בכל חלקי העיר ולצאת את הארץ ככל שיחפצו, קיבלו הנחות במכסים, סיוע בסחר ועוד ועוד. כאמור, היתה תמורה זו קשורה באינטרסים כלכליים של המגרב ושל ארצות אירופה כאחד, ובעקבותיה בא גידול בהשפעה המדינית האירופית ובפיתוח שיטת הקפיטולציות. היהודים המתיישבים הללו נקראים במקורות רבים ״פראנקים״. מלה זו, שבשפות לטיניות פירושה ״חופשיים״ באה להעיד על כך שהיו ״בני חורין, ודינם כדין הסוחרים הזרים נתיני הנסיכים של ארצות מוצאם… מיד עם הגיעם ימהרו היהודים הזרים לשים עצמם תחת חסותו של הקונסול הצרפתי, ודברי ריב בינם לבין עצמם או בינם לבין הצרפתים, יבוא לפני קונסול זה למישפט…״(לוג׳יי די־טאסי, דברי הימים של מלכות אלג׳יריה, [ספרדית], מדריד [חסרה שנת דפוס], עמי 74). דברים אלה מפרי עטו של קצין ימיה צרפתי מתייחסים ליהודי אלג׳יר באמצע המאה ה־18, אך נכונים הם ביסודם גם לגבי היהודים הזרים בתוניסיה, ובמידה זו או אחרת אף לגבי היהודים הזרים בלוב, במצריים ובמארוקו. פעמים פרצו סכסוכים בין ארצות אירופה לבין ארצות אפריקה הצפונית על רקע זכויות אלה. במיוחד נודעה פרשת הכובעים האירופיים בתוניסיה בשנת 1823: מיספרם של המבקשים להימלט מן האפליה שבחבישת הכובע היהודי(מעין כיפה מוגבהת) השחור הלך וגדל. בעקבות זאת הורה הביי לכל יהודי תוניסיה, גם אם היו נתינים זרים או נתינים בחסות קונסולים מאירופה, לחבוש את הכובע היהודי. הוראה זו, שבעקבותיה התרחשו כמה תקריות, שבהן נאסרו יהודים נתיני אנגליה וטוסקאנה, גררה התערבות נמרצת של ארצות אירופה. שאלת הזכויות המיוחדות ליהודים הזרים ומגמתן של מעצמות אירופה להתערב לטובת נתיניהן תלך ותחריף לקראת אמצע המאה ה־19, ולא רק בתוניסיה ומצריים, אלא גם במארוקו.

L'opposition des Autorités à L'émigration Clandestine- Michel Knafo

le-mossadL'opposition des Autorités à L'émigration Clandestine

Malgré un relatif libéralisme au cours des premiers mois de l'indépendance qui devait permettre la poursuite de l'activité de Qadima dans la Alyah vers Israël – la position des Marocains était ferme et univoque. Les dirigeants de l'Istiqlal ne cachaient pas leur opinion que la place des juifs était au Maroc. La position officielle du gouvernement marocain en juin 1956 était que l'aspiration à la Alyah en Israël était le fruit de la propagande sioniste et que le droit d'émigration est un droit individuel et non un droit collectif.

Malgré cela, le chef de l'Istiqlal, Allai Elfassi, n'était pas disposé à admettre des juifs dans son parti. Dans ce but il devait créer une sorte de filiale, l'association du Wifaq (entente) – cadre qui devait permettre aux intellectuels juifs favorables à l'intégration des juifs dans le nouveau Maroc de collaborer avec leurs homologues musulmans. Dans les réunions du Wifaq, on mettait l'accent sur le devoir des juifs de rester au Maroc qui a besoin de tous ses fils et sur le fait qu'ils n'avaient rien à redouter. La conclusion logique de cette attitude devait être la fermeture du camp de transit Qadima et la fin du séjour des émissaires israéliens de l'Agence Juive. A partir de septembre-octobre 1956, on assiste à des difficultés grandissantes dans l'obtention de passeports, le khalifa local devant s'assurer que le demandeur n'entend pas se rendre en Israël. Les juifs du Maroc n'avaient plus que la ressource de quitter le Maroc clandestinement. Par suite d'arrestations de juifs pour tentative de passage de la frontière illégalement, l'opinion publique mondiale fut alertée. Au mois d'Avril 1959, la presse française a publie des articles stigmatisant l'attitude des autorités marocaines.

La réaction marocaine publiée le 18.04.1959 dans le journal Istiqlal sous le titre: "Le problème de l'émigration clandestine" soulignant "qu'avec l'indépendance du Maroc a pris fin l'émigration organisée vers Israël. Pour le Maroc, la majorité des partants ne l'avaient pas fait de leur libre volonté. Quant à la campagne de presse menée contre le Maroc, notre position est claire: si l'objectif est de contraindre des citoyens marocains à quitter leur patrie pour rejoindre le camp ennemi au monde arabe, nous nous y opposons avec la plus grande fermeté. Si on nous demande le respect des principes de liberté et de tolérance nous répliquerons que nous avons consacré tant d'efforts pour les défendre qu'on ne peut nous soupçonner de vouloir les violer."

L'article de Carlos De Nesry sur laAlyah clandestine publié dans, L'Information Juive d'Alger en Juin 1959, avait été écrit après l'arrestation d'un groupe d'immigrants près de Nador. Pour l'auteur, le motif de l'émigration est économique. 

A partir du moment où l'exode officiel fut interdit, par une osmose s'est instauré l'exode interdit, combattu par tous les moyens par les autorités. Sans proclamation officielle, la discrimination dans l'octroi des passeports est devenue un fait. Des passeports ne sont accordés, en petite quantité qu'à quelques privilégiés. Nous sommes témoins du renouvellement des obstacles, et de la discrimination que nous avions cru bannies de ce monde.

Les obstacles administratifs furent complétés par des actions policières et aux arrestations aux frontières. Des émigrants, les rêveurs de Sion défères devant les juges sont condamnés à de lourdes peines de prison. Et de conclure: "la psychanalyse de l'émigration exige la mise sur pied d'une politique différente de liberté et de générosité. Si on veut garder les juifs, il faut leur ouvrir largement les portes de sortie. La crise de confiance ne peut trouver sa solution que dans le retour de la confiance".

Le journal El-Alam dans sa parution du 29.3.1960 s'insurgeait contre l'activité sioniste au Maroc. Les forces de sécurité ne ménagent pas leurs efforts pour arrêter les émigrants clandestins.

Un nouveau groupe a été arrêté en février, un autre en juin 1960, en septembre un groupe de jeunes était arrêté à Nador et ses membres condamnés à quatre mois de prison. Au cours du procès de Tanger en novembre 1958, l'avocat des clandestins, Maître Ben Jelloun avait dénoncé l'illégalité des poursuites, "aucune loi ne venant restreindre la liberté de circulation des juifs".

Les arrestations de 1960 avaient été accompagnées de sévices et même de tortures. Les enquêteurs cherchaient à connaître l'identité des organisateurs. La pratique de la torture était l'illustration de la psychose des autorités pour découvrir à tout prix les organisateurs de la Alyah clandestine.

L'année 1961 devait commencer par la tragédie du naufrage du Pisces-Egoz avec ses 44 passagers. Un mois plus tard, la police devait arrêter une vingtaine de militants qui avaient distribué des tracts pour commémorer la mémoire des naufragés. Ils devaient être torturés avec cruauté, et l'un d'eux, Raphi Vaknine, qui souffrait d'une déficience rénale, devait mourir des suites de ces tortures quatre mois plus tard dans un hôpital parisien où il avait été transféré. Dans la suite, l'année 1961 devait au contraire être caractérisée par une libéralisation grandissante dans l'octroi des passeports, particulièrement à Casablanca grâce à l'intervention énergique du gouverneur, le colonel Driss Ben Omar. Cela devait permettre la sortie légale de juifs vers l'Europe et Israël, détendant l'atmosphère dans la rue juive. En. novembre 1961, le gouvernement devait autoriser la reprise des activités de la HIAS, un organisme juif américain de migration. Par cette voie, des milliers de juifs, principalement des villages, ont pu quitter légalement le pays.

Cette libéralisation souleva un tollé dans la presse en arabe de la gauche, en particulier dans le journal Itihad, accusant le gouvernement marocain de trahison de la cause arabe. La presse de l'Istiqlal devait de son côté également critiquer l'émigration juive vers Israël, mais malgré cela les autorités ne devaient pas revenir sur leur politique de libéralisation. A Casablanca l'octroi de passeports continue sans entraves, exemple suivi également à Fès, mais pas dans tout le Maroc.

A un certain moment, en janvier 1962, la population juive fut saisie de panique quand les rameurs ont commencé à se répandre d'une fermeture prochaine des portes suite aux attaques de la presse. Il y eut deux manifestations juives à Casablanca. Des milliers de juifs s'étaient spontanément présentés devant les bureaux de la communauté pour réclamer le droit d'émigrer. Au cours de la seconde manifestation, ils devaient même envahir les bureaux, se confronter avec les policiers et causer des dommages au mobilier.

Une vingtaine de manifestants furent arrêtés et jetés en prison pour quelques mois ; ans jugement. Dans le journal ElAlam de fin février, Allal Elfassi déclarait que a libéralisation dans la sortie des juifs n'était que l'application du principe de la liberté de circulation. Il était clairement prouvé que la campagne anti-juive qui avait accompagné la visite de Nasser avait été orchestrée par la presse en arabe, lue dans les grandes villes et propagée de bouche à oreille. L'influence des articles : une grande virulence anti-sioniste devait se traduire par la disparition totale de la distinction entre juifs et sionistes.

L'arrivée de Nasser dans cette atmosphère devait se traduire par des centaines  d'arrestations préventives pour assurer la sécurité du Raïs, sous les prétextes les plus divers comme le port d'habits aux couleurs du drapeau israélien. Les lecteurs de cette presse s'identifiaient avec ces articles, avec les souffrances des palestiniens et la nécessité de lutter contre l'activité sioniste au Maroc même.

לזכרו של סבא עקיבא – עקיבא אזולאי – איש ירושלים

לזכרו של סבא עקיבא

מדברי מיכאל אזולאי – הנכד, י״א באלול התשמ״ד

 חלוץ –%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%a1%d7%91-%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%93

יבבות של יגון ילוו שמך השוקע ארצה.

זכר זיו איקונך המזדקר בדמעות אישוניהם,

הנופלים אדמתה.

איתנים ארץ ישטחו, רחמים בחודש

הרחמים יבקשו טרם עת ירח האיתנים.

לדידך, להגיגך – אבנים שחקו מים.

 רצפה, מעל אותיות של טל ומטר תאיר

אישיותך האפופה הילה,

צניעות, תום ויושר.

הלכת בדרך כל ארץ,

נכאים הותרתנו,

חשופים בצריח,

המומים אחר נתיבך-כבודך

סבא עקיבא אזולאי.

מכתב לאבלים

הנכדה שובה, י״ג באלול התשמ״ד

אמא, סבתא ואבלים יקרים!

היום חזרתי מבית הספר מוקדם,

ומשום מה חשבתי עליכם.

אבל אי אפשר לחשוב עליכם בלי לחשוב על סבא.

 כמה יפה היה לרדת כל יום שישי לסבא

 לשמוע קידוש;

כמה יפה, שסבא בא אלינו לטבריה;

כמה יפה היה, שהיינו יורדים לביתו של סבא

 באמצע השבוע לראות סרט וידאו;

כמה חבל יהיה, שכל האווירה בבית תשתנה;

כמה חבל, כמה חבל שכולם עצובים,

לא שמחים,

בוכים במקום לצחוק.

לא נורא, לא נורא

עוד מעט כבר לא נשב שבעה –

 נשמח, נרקוד וגם נשיר,

אך את סבא לא נשכח,

 שהיה תמיד אתנו עד עכשיו.

יום השלושים

עקיבא אזולאי הנכד, ניר דוד, כ״ה באלול התשמ״ד

הגיע יום השלושים,

 ואנחנו כאן נאספים לאמר לך שלום.

עדיין איננו תופסים את גודל האבידה.

בכל שנות חיינו היית כנר דולק לרגלינו.

כל צעד היה מושלם יותר. בברכתך;

כל מאורע היה מואר יותר. בנוכחותך.

והנה פתאם נשארנו לבד,

 והלב עדיין מסרב להאמין שזהו,

שנשארו רק זיכרונות נעימים.

נחמתנו היחידה,

שבמעשיך ובפועלך נשארת בן אלמוות,

 ניצן של נצח.

דף מפואר כתבת בתולדות העם והמשפחה,

דף אשר שמך כתוב שם לעד.

 נוגות בכינו על לכתך מאתנו,

סבינו היקר.

דמעה נמחה, נשנס מותנינו

להמשיך וללכת בנתיב חייך

 ולהיות ראויים להתברך במעשיך ובפועלך.

נוח על משכבך בשלום

הימים יחלפו, אולם אתה תהיה אתנו לעד.

ברוך דיין האמת

חבל על כל דאבדין ולא משתכחין

אהובה רונן, י״ב באלול התשמ״ד

ירושלים היקרה, ירושלים האהובה,

נלקחה מכתרך אבן טובה,

 אבן חן מפז יקרה,

בלב כולנו היטב היא שמורה.

איש נפלא דגול מרבבות,

 איש בעל מדות נשגבות.

ביתו תמיד היה פתוח לרווחה,

את כל הבאים קיבל הוא בשמחה.

לכל דכפין בעת צרה

הגיש בשמחה את מלוא העזרה,

בלי הבדל, לכל העדות,

ובמקרים רבים גם לשאר הדתות.

אהוד היה על כל שכבות העם.

הוא היה יחיד ומושלם.

באי ביתו היו רבים ומרובים,

סביב שולחנו תמיד היו מסובים.

 ביושר שירת את ארצו ומולדתו,

וכך גם לימד את אנשי ביתו.

גמל חסד לכל נצרך ודורש,

זו הייתה עבודתו בקודש.

 איש רב פעלים, בנוי ללא חת,

 לא נכשל בשליחותו ולו פעם אחת.

חיוכו הטוב הרגיע כאב

עם מלותיו המעודדות שיצאו מהלב.

מה נאמר ונספר עוד על האיש היקר,

על חייו המרתקים ועברו המפואר?

עד שהפילה אותו המחלה למשכב,

 והוא נתבקש לישיבה של מעלה.

כל בני משפחתו הקיפו מיטתו,

 בכאב עצור חזו בדעיכתו.

בפעם האחרונה פקח הוא את עיניו,

 וכעין חיוך של אושר נראה אז על פניו.

 באלול, ב־י״א בחודש,

ביום המנוחה, יום שבת קודש,

נפח נשמתו בקדושה ובטהרה

לאחר קריאת שמע, שעל עצמו הוא קרא.

אויה לנו, אהה, אללי!

 נקטף מאתנו עקיבא אזולאי.

 כל אחד מאתנו יחוש,

 כי זכרו לעולם לא ימוש.

 כשנהיה עצובים וגם שמחים,

נזכור אותו לעד ולנצח נצחים.

בחנות הספרים

מדברי יצחק רווח

הכרתי את חברי עקיבא אזולאי ז״ל לפני חמישים וחמש שנים. עקיבא בא מארץ ישראל לבקר את משפחתו היושבת בקזבלנקה, בשכונה שלנו. הוא דיבר רק עברית וחיפש עם מי לשוחח בשפה זו. נפגשנו במקרה בחנות הספרים של חדידא, שהיה לו קשר מסחרי עם הארץ, ושם, למעשה, הכרנו זה את זה, ומאז התיידדנו ידידות גדולה, שאינה תלויה בדבר. מאז לא נפרדנו ביום ובלילה. וכשעליתי בשנת 1950, המשכנו בידידותנו עד יום פטירתו.

עקיבא זכה בדרגה חשובה,

 סגן ראש העיר ירושלים החביבה.

מילא תפקידו באמונה נשגבה

במשך תקופה ארוכה וערבה.

ניחן במידת צניעות וענווה,

 אף פעם לא גילה שמץ של גאווה.

הכול הלך חלק, בששון וחדווה.

כדאי ללמוד ממנו הדרך הנאווה.

כל זה מתגלה בחיוכו הנעים.

תענוג לשבת על ידו שבת רעים,

 משכיח כל הבלי הזמן הרעים,

ודיבורו בנחת רוח.

 תמיד היה מתפאר במוצאו.

עדתו הייתה אהובה בצאתו ובבואו,

 עזר לכל מי שפנה אליו במלואו,

וזו הייתה שמחתו ורצון בוראו.

מאמין בבורא עולם ובתורתו,

 קיים את מצוותיו ודתו.

ככה סיים עקיבא את תעודתו,

שש ושמח עד יום פטירתו.

הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948- מיכאל אביטבול

הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948

לעמנו הנדיב!מרוקו - חיים סעדון

מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.

ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי

 

האירועים, אשר התמקדו בעתידה של מרוקו, היתוספו לאירועים אחרים, שנגעו ליהודים באופן ישיר. כרזות ושלטים האשימו בבגידה במידה שווה את השלטון הקולוניאלי הצרפתי, את הציונות ואת היהודים. בשנים 1948-1944 נפלו היהודים קרבן להתפרצויות אלימות: בצפרו(יולי 1944), במכנאס(ספטמבר 1944), במראכש ובקזבלנקה(מאי 1945). המאורעות הקשים ביותר פרצו ב־8-7 ביוני 1948 באוג׳דה ובג׳ראדה; 44 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. מחשש להתלקחות כללית קרא הסולטאן להרגעת הרוחות, בהזכירו כי העם המרוקאי העניק חסות ליהודים מאז ומעולם. במקביל הוא יצא בקריאה ליהודים לחדול מכל פעילות ציונית ולבטוח בבית המלוכה, אשר מאז ומתמיד היה מגינם הנאמן.

שתי מגמות סותרות החלו להסתמן בקהילה היהודית: גלי העלייה הראשונים של יהודים לישראל ותחילת ההתגייסות היהודית למען עצמאות מרוקו.

בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים, שמנהיגיהם נמנעו מנקיטת עמדה מפורשת לגבי עתידה של הממלכה לפני שובו של הסולטאן מגלותו בקיץ 1955. רק ב־30 באוקטובר 1955, במהלך כינוס מיוחד לרגל שובו, פרסמו מנהיגי הקהילות היהודיות הצהרה ובה הביעו את שמחתם לרגל שובו של הסולטאן לארצו וקראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג עמם את האירוע.

ימים מספר לאחר מכן הבטיח מחמד החמישי לראשי הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משוויון מוחלט וישותפו בחיים הלאומיים ״עד לדרגים הבכירים ביותר״. הבטחה זו מומשה עם מינויו של ד״ר לאון בן זקן לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית.

במקביל פתחו המפלגות הלאומניות את שעריהן לפני היהודים, אשר שוב לא התבקשו, כבעבר, להישבע אמונים על הקוראן בעת שביקשו להצטרף לאלאסתקלאל. מפלגה זו, אשר אימצה באמצעות עיתוניה גישה פייסנית יותר כלפי היהודים, יזמה גם הקמת אגודה, ״אלופאק״ (ההסכמה), במטרה לעודד דו־קיום בין המוסלמים ליהודים.

בשנים 1948 עד 1956 עזבו למעלה מ־90,000 יהודים את מרוקו; מתוכם עלו לארץ כ־60,000 בשנים 1955 ו־1956. מספרים אלה מלמדים כי רבע מיהודי מרוקו בחרו בתוך פחות משנתיים לעזוב את המדינה. מגמה זו נמשכה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של רוב עולי מרוקו בישראל.

במרוקו העצמאית

מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה. מפלגת אלאסתקלאל הייתה הראשונה שיצאה בגינוי העלייה היהודית ופעילותם של ארגונים ציוניים במרוקו העצמאית. ביוני 1956 אסרה הממשלה על שליחי העלייה במרוקו להמשיך לפעול. מחנה העולים ״קדימה״ שליד מזגאן המשיך לתפקד עוד שלושה חודשים עד לפינוים של 12,000 העולים ששהו בו בדרכים עקלקלות.

ב־27 בספטמבר 1956 פרסמה ממשלת מרוקו גזירה ״האוסרת על יהודי מרוקו להגיע לפלשתין ומחייבת את אלה שעזבו לחזור למרוקו״, וניתנה הוראה שלא לחדש את דרכוניהם של היהודים. אולם למרות האיסור המשיכו אלפי יהודים לעזוב את מרוקו, אף שמבחינות רבות היה מצבם האובייקטיבי של היהודים יציב וטוב יותר לאחר עצמאותה של מרוקו. ואכן, למן הכרזת העצמאות של מרוקו עשו הרשויות מאמץ אמיתי לשלב את הקהילה היהודית בחיי המדינה: הובטח ייצוג יהודי ברוב המשרדים הממשלתיים ובפרלמנט, שבו ישבו יהודים דרך קבע, התמנו שופטים יהודים, והמינהל החדש פתח את שעריו לפני אלפי טכנאים ופקידים יהודים.

שנות העצמאות הראשונות של מרוקו אופיינו גם בהרחבת החינוך היהודי. ב־1958 למדו 95 אחוז מילדי היהודים בבתי ספר (לעומת עשרה אחוזים בקרב המוסלמים), תשעים אחוז קיבלו שירותי רפואה קבועים, ורשת ״אורט״ העניקה לכל צעיר יהודי שרצה בכך הכשרה מקצועית. לא היה מוסד שהציע מערכת חינוך דומה לצעירים המוסלמים.

מצב זה היה לצנינים בעיני חלק מהשרים. בשנת 1958 החלו עיתוני אלאסתקלאל לדרוש הלאמת מוסדות החינוך היהודי או לפחות מרוקניזציה שלהם, ולשלב בהם צעירים מוסלמים. כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש מבתי הספר של כי״ח, ושמם של שני השלישים האחרים נשתנה ל״אתחאד״ והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים. כי״ח נאלצה להקדיש יותר שעות להוראת הערבית. בהחלטה זו לא היה כל פסול, אולם על רקע הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ובעקבות האיסור על קשרי דואר עם ישראל חשו רבים כי מדיניות ה״שערוב״ של החינוך היהודי היא אות מבשר רע. ביקורו של גמאל עבד אלנאצר בקזבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה ״אגוז״ כמה ימים לאחר מכן, עם 44 יהודים על סיפונה, בהם 24 ילדים, בדרכם לארץ ישראל, תרמו עוד להגברת חששותיהם של היהודים.

אם כך ואם כך הגיע היקף הגירתם של יהודי מרוקו לממדים שלא נודעו בעבר. מ־1961 עד 1964 עזבו קרוב ל־80,000 יהודים, כמחצית הקהילה, את מרוקו. לאחר מלחמת ששת הימים היה גל נוסף של הגירה: בין השנים 1971-1967 הצטמצם מספר היהודים במרוקו מ־60,000 ל־35,000 ומספרם הלך וקטן עוד בשנים הבאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר