ארכיון יומי: 8 בדצמבר 2016


La rupture des relations postales – Le dahir de la marocanisation

יגאל בן נון 2La rupture des relations postales
L’événement qui atténua l’euphorie du début de l’indépendance et provoqua une dégradation progressive des relations entre les autorités marocaines et le monde juif se produisit le 22 septembre 1959, alors que le gouvernement de gauche était au pouvoir. Sur l’initiative du roi, les ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe se réunirent à Casablanca pour leur 32e conférence. Les entretiens du roi Mohammed V avec Hussein de Jordanie et Fayçal d’Arabie lors de sa visite au Moyen-Orient avait même suscité des déclarations anti-israéliennes ainsi qu’à des appels à l’arabisation linguistique. La décision de créer une « Union postale arabe » entraîna la rupture unilatérale des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël.

Exceptionnellement, cette décision ne s’appliqua pas aux appels d’urgence en provenance de navires en détresse. Trois jours après, des affiches furent placardées dans les bureaux de poste, indiquant que tout courrier envoyé à destination d’Israël serait renvoyé à son expéditeur. Le nombre de courriers expédiés entre les deux pays atteignait 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations. Au Maroc, chaque famille juive envoyait en Israël en moyenne une lettre par mois . Près de 150 000 Juifs du Maroc furent d’un jour à l’autre coupés de leurs proches estimés à quelque 120 000 personnes en Israël. Cette décision porta un coup dur à un semblant de symbiose qui s’était esquissée dans les relations judéo-musulmanes. Certaines familles brûlèrent les timbres israéliens en leur possession pour dissimuler toute référence à Israël de crainte d’éveiller des soupçons. La rupture des relations postales porta un coup sévère à la communauté et aggrava l’atmosphère de soupçon et d’inquiétude quant à l’avenir des Juifs au Maroc.

Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte. Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU , l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait. Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.

העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי

3 – ציפיות משיחיות.%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a6-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%90-%d7%99

במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :

" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.

ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.

בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.

ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.

מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.

בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.

הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.

המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.

בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.

ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם.  כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.

הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.

באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.

סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.

יחס דבדו – משפחת לכחיחל -אליהו רפאל מרציאנו

משפחת לכחיחליחס דבדו 2

משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138), בני המשפחה מתייחסים למשפחת בן עקו.

בן איש חיל, גזע היחס והמעלה, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא אלהים וסר מרע, ביתו פתוח לרוחה, בעל הכנסת אורחים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב הוליד: רפאל, יוסף, יצחק הי״ד, שלמה, דוד, פריחא.

הנכבד ויקר, מתהלך בתום, משכים ומעריב לבית כנסת, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, חונן דלים, גומל חסדים עם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רפאל הוליד: אליהו, חיים, שם טוב, סעדיה, עליזא.

המנוח, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, אוהב תורה ולומדיה, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, עווישא, מאחא.

המנוח טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו לא הניח זרע ב״מ.

יקר ובר לבב, עושה צדקות, משכים ומעריב לבית כנסת, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יעקב, רחל, עווישא.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, דחיל חטאין ועביד טבין, מתפרנס מיגיעת כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: שלום, ג׳ולייט.

הרהורים על אתיקה בפרסום – דן אלבו

%d7%93%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%91%d7%95-%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d

מתוך ספר השירים של ד"ר דן אלבו " כי כן "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר