ארכיון יומי: 12 בדצמבר 2016


איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.

איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.גירוש ספרד 5555

לאיטליה נודע מקום בעל חשיבות ראשונה במעלה בתהליך שנגזר מן הגירוש של היהודים מספרד ומן העיצוב מחדש של מפת ההתיישבות היהודית באירופה בתקופה שלאחר שנת 1492. לתיאורו של התהליך, ראוי להבחין בין שני פרקי זמן : זה של השנים שתיכף לאחר הגירוש, ולעומתו התקופה הארוכה שלאחר העשור השלישי של המאה ה-16.

משנוכחו יהודי ספרד לדעת, שאין להם ברירה אלא לבחור בין ההגירה לבין ההמרה לנצרות, הועמדו שלומי אמוני ישראל בפני ההכרח להסדיר לעצמם ולבני משפחותיהם את ההגירה הלכה למעשה. האפשרויות לא היו רבות.  כיוון שהכניסה לצרפת הייתה אסורה ליהודים, לא עמדו בפניהם כי אם כיוון יציאה אחד ויחיד ברך היבשה – פורטוגל. ואמנם לשם פנו בתחילה רבים מבין יהודי קסטיליה המרכזית והמערבית. מלך פורטוגל דרש מן מהגרים תשלום מס מיוחד עבור היתר הכניסה לארצו, ותמורת זה הבטיח לספק להם תוך זמן מסוים אוניות להפלגה בדרך הים.  מספרם של מי שנהנו מן ההסדר ההוא אינו ברור די הצורך, וההבדלים בין הנתונים כה גדולים, שקשה להציע אפילו סדר גודל משוער בביטחון כלשהו. על כל פנים, רק מעטים מן המהגרים הללו סכו לצאת מפורטוגל בדרך הים על פי הסיכום עם מלך פורטוגל. המלך לא עמד בהתחייבותו. יתרה מזו, לימים אף נאנסו כל יהודי פורטוגל לעמוד בטקס טבילה, שבעקבותיו הוכרזו הם כנוצרים להלכה ולמעשה רנ"ז – 1497. לעומתם, מי שלא בחרו לצאת לפורטוגל, נאלצו לנסות להבטיח לעצמם מקום על אחת האוניות, שהועמדו לרשותם לפי חוזים מיוחדים שנחתמו בין בעליהן לבין נציגי הקהילות, והפליגו לשני כיוונים עיקריים : צפון אפריקה ולאיטליה.  ואכן, לשם פנו רוב יהודי קסטיליה הדרומית וכן יהודי ארגון, ליאון וּולנסיה – הראשונים, כמובן בעיקר אל עבר המגרב הסמוך, ואילו האחרונים אל עבר איטליה.

 איטליה לא הייתה בימים ההם מדינה אחת כבימינו. היא הכילה מספר גדול של מדינות קטנות וקטנות פחות, שנשלטו על ידי משטרים שונים :בדרום נמצאה מלכות נאפולי, שמלכה התייחס לבית המלכות של מלך אראגון. צפונית למלכות נפולי השתרעה מדינת הכנסייה, שהאפיפיור שלט בה כמעין מלך חילוני, בראש צבא וממשלה ; יותר צפונה נמצאו דוכסות טוקסנה, שבירתה פירֶנצי ; מדינת הדוכס לבית אֶסטֶה, שבירתה פֶרָרה. מדינת הנסיכים ולימים דוכסים לבית גונזגה, שבירתה מנאטובה ; הרפובליקה של לוּקָה, של גֶנואה ושל ונציה ; הדוכסות של מילאנו ; ועוד כמה מדינות ערים יותר קטנות.  האיים של סיציליה ושל סרדיניה היו כפופים ישירות למלכי ספרד, ועל היהודים שבהם חלה גזירת הגירוש בדיוק כפי שהיא חלה על יהודי ספרד.

בדרך הטבע הייתה איטליה יעד מועדף מאוד עבור המגורשים. ראשית, בעלי האוניות, שהפליגו מספרד, היו ברובם אנשי ג'נובה ומיעוטם אנשי ונציה, ונתיבי הפלגותיהם היו נתיבי הקשר בין ספרד לאיטליה. שנית, כפי שמתברר מאחדים מן ההסכמים בין בעלי האוניות ונציגי הקהילות, שנשתמרו בארכיוני ספרד, האוניות, שברובן היו קטנות למדי, הועמסו עד לקצה גבול האפשר כדי להגדיל את הרווחים מן הנוסעים.שכן הנוסעים חוייבו בתשלום גבוה יחסית ולא הורשו לעלות בלא תשלום, פרט לשני נוסעים בלבד בכל אונייה. בתנאים כאלה נמצאה כמובן ההפלגה לאורך החופים בטוחה יותר מאשר בים הפתוח, ועבור ימאי ג'ינובה היה כמובן נמל האם של עירם יעד מועדף ביותר.

שלישית, לרבים מיהודי ספרד נצטיירה איטליה בוודאי כארץ מקלט מועדפת ; בימים ההם עמדה איטליה בסימן של שגשוג כלכלי ניכר ; האוכלוסייה היהודית שבה, שמנתה כשלושים וחמישה אלף נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון תושבים, הייתה שנייה באירופה בגודלה אחרי זו של שבספרד, ויהודי ספרד עצמם כבר נמצאו במקרים רבים בקשרים מסוגים שונים עם יהודי אטיליה.

לשם השוואה יצוין, למשל, שהאוכלוסייה היהודית של פולין לא מנתה בימים ההם יותר מאשר אחד עשר אלף יהודים. שפת המקום ותרבותו היו קרובות למדי לאלה של הגולים מאונס, ולמעשה לא נדרש מהם מאמץ מיוחד כדי להשתלב כאן במערך הלשוני והתרבותי. ברבות מערי איטליה, ובמיוחד בנפולי וברומא, נמצאו כבר ספרדים רבים כל כך, ששכונות שלמות היו בעלות צביון ספרדי מובהק – ואין בכך פלא, שכן נפולי הייתה בירתה של מלכות השייכת להלכה לכתר ארגון, ואלו רומא נשלטה על אז על ידי אפיפיור ספרדי, אלכסנדר השישי לביתך בורגֶ'ה 1492 1503, שהעניק לחצרו צביון ספרדי מובהק.  אין צורך לומר שבשל כל הסיבות הללו הייתה איטליה יעד מועדף ביותר עבור יהודי סיציליה, שכאמור, צו הגירוש חל גם עליהם. כדי להגיע לאיטליה לא היה על יהודי סיציליה כי אם לעבור את מיצר מסינה בלבד.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה – שלום בר אשר – חכמי מרוקו

אוחיון ר׳ יוסף ב״ר מרדכי, אבקת רוכל%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%aa

כאזאבלאנקא [תש״ח – 948 ו], בדפוס יהודה ראזון

ליקוטים, חידושים ודרושים, בתוכם רמזים על הנקודות וטעמי המקרא, פירושים למדרשי פליאה, פסוקים ומאמרי חדל.

פ״ד דפים. כולל שני דפים הסכמות והקדמה ורשימת המחזיקים.

 

אוחנה ר׳ רפאל, יסוד מערבי

ירושלים [תרנ׳׳ו ־ 1896], דפוס הרי"ן לעווי.

ספר תיקון הברית – כולל ניתוח הסיבות השונות המביאות את האדם לפגום בבריתו, מיון הסוגים השונים של הפגמים, ופירוט דרכי התיקון לכל אחד מהם. התיקונים כוללים פרקים ודברים אחרים שעל המתקן לומר או לעשות.

בסוף הספר מספר פיוטים שחיבר אוחנה לכבוד אישים שונים.

 

אוחנה ר׳ רפאל, מראה הילדים

ירושלים [תרס״ה – 1905] דפוס חיים ר׳ אוחנה (בן המחבר).

אוסף ש״בו נקבצו ובאו כמה מיני רפואות ותעלות וסגולות וגורלות סדרתיים ע״ס א״ב והיה כל מבקש סגולה או רפואה למכתו או גורל לדעת מחלתו, או לראות מצבו ותכונתו, או לחזות בנועם מזלו וזוגתו…״

מהדורות נוספות: ירושלים תרע׳׳ד, 8°. תשכ״ג 12°. וכן מהדורה נוספת ללא ציון תאריך.

 

אוחנה ר׳ רפאל, פרשת רא״ה

ירושלים [תרס״ט ־ 1909], דפוס ״עזריאל״ ירושלים.

חידושים על ספר בראשית עפ״י פרשיות השבוע מלוקטים וערוכים בידי המו״ל, בן המחבר, חיים רפאל אוחנה. 

 

אזולאי ר׳ חיים יוסף דוד [מכנס], תקון ברת

קאזבלאנקה, בית מסחר [=מו״ל] יוסף לוגאסי.

סדר תיקון כרת, כמנהג יהודי מרוקו.

״כולל כל הלימודים ממשנה, ומהרמב׳׳ם ואדרא רבא ואדרא זוטא, ונאספו יחד להקל על אלה החרדים שנהגו להיות נעורים לילה אחד כולו לתיקון העונות, וחיוב כרת כפי שיסד הרב הגאון המקובל כקש״ת מוהר״ר חיד׳׳א ז״ל״ 1= כבוד קדושת מורנו ורבנו הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי ז״ל](נוסח השער).

הלימודים כוללים מסכת כריתות, משניות שראשי התיבות שלהן הן שנ״ת חיי״ם, רמב״ם הלכות שגגות והלכות תשובה, ושתי האדרות. תפילת ״לשם יחוד״ לפני הלימוד ״ויהי רצון״ לאחר הלימוד. ״רבון העולמים״(תפילה לפני לימוד הקבלה מהאריז״ל) ופתיחת אליהו לפני האדרות. 78 עמי + כ״ו דפים. 

 

אזולאי ר׳ חנניה חביב, הוספת מגן הדת

תוניס [תרפ״ה – 1925].

עיקרו של חיבור זה דברי ביקורת, השמצה וחירוף נוקבים נגד רפאל ביבאס וכמה רבנים נוספים מקהילת המערביים שבטבריה. המחבר מאשים את ביבאס (ואישים אחרים) בסחיטת כספים ורכוש רב מיהודי קהילות מרוקו בתואנה של בניית תלמוד תורה בטבריה. כן מאשימם המחבר בשימוש בכסף וברכוש זה לצרכיהם הפרטיים.

כתוב עברית, ערבית-מרוקאית וצרפתית.

בחיבור יש גם דברי ביקורת על קהילת קזבלנקה ומנהיגותה הרוחנית.

בפתח הספר ״תוכן העניינים״ של החיבורים שעומד אזולאי להוציא לאור, שעיקר עניינם המשך הביקורת.

 

אזולאי ר׳ חנניה חביב, מגן הדת

ג׳רבה {תרפ״ה – 1925], דפוס דוד עידאן

המשך לחוברת הקודמת כמובטח.

ביקורת על ענייני הסופרים בקזבלנקה; עשרה מאמרים להקמת מרכז ציוני בארצות המערב; המשך התקפתו נגד רפאל ביבאס; השקפה כללית על הריסת הדת בזמננו זה; ״עולם קטן״, הספד לזכר אביו של המחבר.

 

אזולאי ר׳ חנניה חביב, מורה צדק, חלק ראשון.

ג׳רבה [תרפ״ד – 1924], בדפוס ר׳ דוד עידאן.

שו״ת, פס״ד על חו״מ ואה״ע, בתוכם תשובותיהם של רבנים אחרים.

5 דפים הסכמות (ר׳ משה שתרוג, ר׳ מיכאל סעייד, ור׳ משה טייב) + כ״ח דפים 2°. חסר מדף כ״ט והלאה.

 

אזולאי ר׳ חנניה חביב, קרית חנ״א ח״א

סוסה שנת צדקה ״תרומם״ [תרפ״ה – 1925] דפוס מכלוף נג׳אר.

96 דרושים במאמרי חז״ל.

היכל הקודש – כוונות התפילה והלכותיה עפ"י הקבלה- רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

היכל בקודש

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה היא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו.

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים המובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

הכת החמישית, האחרונה, היא זאת של אוהבי תורה שלמדו ש״ס ופוסקים, מדרש ושאר ספרי רבותינו שמחפשים מבט כללי וכולל, שפה משותפת ורחבה שתוכל למשוך את אחינו הטועים לאחדות ואחווה, אהבה ורעות, חשובות כל כך היום לעם ישראל. גם בארץ וגם בחו״ל, המצב היום מלא אי-הבנות ומלחמות בין דתיים וחילונים, המגבירות לפעמים אף את שנאת חינם בתוך הקבוצות עצמן. מחלוקות אלו שרובן מקורן בארץ, מגיעות לחוץ לארץ ונותנות הרגשה שאור הגאולה מתרחק כל יום קצת יותר, ח״ו. חסרה לנו היום שפה שתדלג על המציאות, שאינה חומרית ובודאי נטולה אינטרסים כל שהם במטרה לאחד אנשים ודעות כ״כ שונים ונפרדים אחד מהשני. לדור שלנו נחוצה אחדות של הפרט ושל הכלל, כאשר חסרונו העיקרי הוא העדר שפה משותפת. האם לא הגיע הזמן להשתמש בשפת הקבלה?

האיחוד הזה, שהוא חובת השעה, נידון בספרים כדוגמת ״היכל הקודש״, כי בו נאמר שהייחוד נעשה ע״י הכוונות, הספירות והתפילות. כבר בזוהר מוזכרת החובה לדעת סוד התפילות ע״מ לענות אמן אחרי כל ברכה. המילים, שבשימוש בספרי הקבלה, הן ברובן מאוצר המילים שלנו, רק שפירושן שונה. היות ולכולנו החובה להבין את מושגי הקבלה, כי היא חיינו ואורך ימינו, ראוי לפתוח שער הגן הנפלא, שבו ניתן לפגוש מלאכים, כמו שכותב הרמב״ם אלבאז ״האדם צריך לכוון בצורה שנשמתו תגיע לעולם המלאכים, כדי להצטרף אליהם בקדושה״. הדור שלנו נכנס לעולם הדמיוני, הוירטואלי, שהוא מאוד קרוב לעולם הקבלה שהמושגים שלה אינם ממשיים בדומה לעולם המדע בכלל ושפת המושגים בפרט. רק בגלל זה חובה עלינו להרבות בהקדמות כדי לשוב למושגים של הקבלה ביודענו שעולם הקבלה הנו מים ללא סוף והקדושה היוצאת ממנו דורשת עוד ועוד יותר. זו מטרת ההוצאה לאור של ספרים מסוג זה, שדרשו ודורשים מסירות נפש גדולה. הלימוד בספר ״היכל הקודש״ בלי להיות מומחה בנושא מביע את הכבוד וההערכה החשובים ביותר שניתן לתת למחבר, רבי משה בר מימון אלבאז, גם אם התלמיד איננו מבין את כל המילים והמושגים המוזכרים בספר.

משא בערב – שמואל רומאנילי – ההדיר חיים שירמן

משא בערב 0002

כל זה היה מורה באצבע, כי מאהבתו אותי עשה לי את כל הכבוד הזה. אמנם עוד לא ירדתי לעמק מחשבותיו, אם מי­שרים אהבני, או למען נסותי בחלקלקות, אשר על כן הודעתי דברי לבעל ביתי. ויגד לי כי ספר כתב הרב עלי לרבו – הוא הרב יהודה הלוי – בגיבר״אלטאר, ורבו השיב לו כי אמת היתה כי רוח מינות נוססה  בי, אך כי בעל תורה הייתי, ׳ואולי יש תקוה כי מאור התורה ינחני בארח מישור; ואשרי המחכה ויגיע להאיר עיני׳. שמחתי לשמועתו, וממחרת בישיבה הסיבותי את שיחי וספרתי להם מעשה שהיה ברומי, כי קיסר פלוני תחת ענוש בן מות אחד על רוע מעלליו גדלהו וינשאהו, עד כי נכלם על הכבוד לא  נכון לו, היטיב את מעשיו ויעש הישר והטוב. ומדי דברי ידעתי בפניהם אותות אשר הגידו פעולות דברי בלבם. אחרי הרים נסי כן עליהם, לא עמדתי עוד להאמין כי הסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, ולא הגיתי בלבי רק להעריך הדרושים כמשפט.

ביום השבת עת דודים היתה בבית־הכנסת אשר הייתי מתפלל בתוכה ובא הרב וכל להקת הנבונים. ראיתי כי השעה משחקת לי, אם כי השחיתה אשר כוננתי והוגיעתני להמירו לפתע פתאום. בעת הוצאת ספר־תורה שאלתי עוד את פי הרב וחזן בית־הכנסת, עליתי על הדוכן, הרימותי הטלית והכתנת על זרועותי אמה מזה ואמה מזה, ודרשתי בלב חזק ורוח נכון. מי הבין, מי לא הבין ומי חשב להבין; וכלם הודו את שמי כי עשיתי פלא, ויתנדבו כמשפטם וגדול יתר מאד. ביום ההוא גדל לבי ורמו עיני. בבואי אל ביתי, הבעל הבית רץ לקראתי ויחבקני וינשקני, והשכנים והשכנות שמחו ועלצו לפני, כי לא עשו כן הנשים המשחקות בשוב דוד מהכות את הפלשתי. גם יכלתי לשבת בארץ, כי היתה רחבת ידים לפני והודיתי הלשון וכתב ספרדי, וירבו התלמידים. רק בעבור אנשי המקום כי רעים וחטאים היו, ועל חליצותי אשר היו עלי למשא לא נתתי עיני ולבי לשבת שם כל הימים. כל יהודי העובר לפני בית תפלת הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח או יעבור! להצילני מעט מרשעת הגוים ההם נשאתי בגדי כדרך הריני״גאדוס, – הבוגדים באמונתם – בעבור יכירוני כי מארצות איירו״פא אני וישנו אותי לטוב.

 הריני״גאדוס הם אנשי הצבא הנסים מספרד וממירים את דתם. כן דבר הקיסר מאר״וק, כי כל הבורח מספרד לארצותיו -או ימיר דתו או ישיבוהו לארצו לההרג. ורבים בחרו להמיר מלהיות תחת עול ספרד, הכי קשה עבודתם. וכאשר הערביאים לא יצלחו לכל כאשר הודעתיך, בבוא אנשים האלה שם יושיבום לשרי צבאות ולעורכי מערכה. על כן כלם נמנו  על כלי מלחמה ולמשמרת המבצרים. ובהיותם כמוני בלתי מלומדים לבגדי מערב, נושאים אותם בדרך אחרת. ועתה אחי3 דרך לבושי מערב בגוים וביהודים, אגשים ונשים; ואחל מן הגוים. ודרך כלל אומר, כי כל מלונה נכונה לביתם, כל סחבות נכונו ללבושם, וכל אכל, אם כי נבזה, טוב למאכלם. לא ידעתי, אם כפילוסופים יחשבון או כבהמות נדמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר