מורשת יהדות מרוקו

ר׳ יהושע

עם פטירת ר׳ שאול בשנת תקס״ז, מונו שני אחיו, ר׳ יהושע ור׳ חיים דוד לדיינים ושירתו יחד באותו הזמן. וכבר בשנת תקס״ז חתומים שני האחים על פסקי דין. אי״ש הצרפתי מתאר את ר׳ יהושע בספר יחס פאט: ״שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו ומצאתי כתוב ״הדיין המצוין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו נתבש״ם כ״ט סיון תק״עד, והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמריה ראובן זצ״ל״.

הקו שאפיין את ר׳ יהושע, שנוסף על חכמתו הגדולה שמכוחה נתמנה לדיין, היה גם קו החסידות. התנהגות בחסידות ובסגפנות בחברה של אותו הדור הקנתה לו השפעה גדולה על החברה כולה והוציאה את שמו לשבח ולהערכה. אלא שלא האריך ימים על כס ההוראה ונפטר בשנת תקע״ד, כשמונה שנים בלבד אחרי שמונה לדיין. בדורות הבאים שב מרכז הכובד אל צאצאיו ויוצאי חלציו.

ר׳ חיים דוד סירירו בן מתתיהו הראשון

נולד בשנת תק״י (שנה בה נתמנה אביו ר׳ מתתיה לחבר בית דין של חמש) ומונה לדיין אחרי פטירת אחיו ר׳ שאול. בשנת תקס״ז הוא חתם עם חבריו ועם אחיו ר׳ יהושע, שכאמור לעיל, אף הוא נתמנה באותה השנה לדיין. ביחס פאס מתארו הצרפתי ״רבן של כל ישראל, רב תנא, הרב החסיד הקדוש, המקובל המפורסם … שנתבש״ם שנת תקפ״ז, בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון״. התארים ״הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם״ מפיו של הצרפתי מעידים על הרושם העז שעשה על דורו, דור של חסידים וקדושים.

הוא השאיר אחריו כמה יצירות: שיטה על ששת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים. בסוף הפרק השישי כתב: ״נהייתי ונחליתי ולא יכולתי לכתוב״, משמע שכתבה בסוף ימיו. הניח אחריו תשובות רבות, וזכה לראות את בנו, ר׳ יהונתן, דיין, ושניהם חתמו על פסקי דין. ר׳ יונתן היה בנו מאשתו הראשונה בת ר׳ אברהם מנסאנו, שקראה לבנה בשם סבה, ר׳ יונתן מנסאנו, לר׳ חיים דוד הייתה השפעה גדולה על סביבתו, וגם בערים אחרות במרוקו הוא מוזכר כ״צדיק״ ולעתות צרה היו משתטחים על קברו. השאיר איגרות ושירים וקינות, הכול בכתב יד, שטרם נדפסו.

ר׳ יהודה סירירו

הבן החמישי של ר׳ מתתיה הראשון – היה חכם תלמודי גדול ומרביץ תורה. גם הוא היה מתנהג בחסידות והתענה רוב ימיו להוציא שבתות וחגים. בנים זכרים לא היו לו, אלא שתי בנות, והוא סבו, אבי אמו, של רבי אבנר ישראל הצרפתי בעל יחס פאט, שנולד לשמחה, בתו של ר׳ יהודה ולבעלה ר׳ וידאל הצרפתי. אחרי מות בעלה, ר׳ וידאל, עלתה שמחה לארץ ישראל עם אחת השיירות, וחייתה בירושלים עד פטירתה בשנת תרל״א (1871) ונקברה בהר הזיתים. אחותה הצעירה, ריינה, בתו האחרת של ר׳ יהודה, נישאה לבן דודה ר׳ חיים דוד – ר׳ מתתיהו השני. רבי יהודה ראה נחת מבנותיו ואמר: ״בנתן עריפי לי מבנן״. הוא נפטר בשנת תקצ״ה.

ר׳ יעקב סירירו

הבן השישי של ר׳ מתתיהו הראשון נולד בערך בשנת תקכ״ט ובן פ״ב שנים היה במותו בשנת תרי״א. וכך מספר עליו בעל יחס פאס: ״בואו ונחזיק טובה לעצמנו… אשר זכינו לראות רישא דעמא בסדר קדושה כזה… דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק, פותח ס׳ השו״ע וקורא בו עד עידן ועידנין, ואחר חצות קם, ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש״ס ופוסקים וחכמי ישראל סובבים הודו…״ הוא מכנהו ״הרב החסיד המקובל״.

ר׳ יעקב מונה לדיין כנראה עם הרבנים בני גילו, דהיינו בערך בשנת תק״ץ. אי״ש הצרפתי סיכם את סדר יומו, ובקיצור: ״הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלא ספר פתוח״.מתיאורו הציורי של אי״ש הצרפתי, אנו למדים איך הצעירים של אותה תקופה התקשרו אל חכמי דורם הקשישים והושפעו רבות מהתנהגותם היום־יומית שנחקקה בזיכרונם היטב. חכמי אותו הדור מיזגו את ההלכה עם קבלה.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' כָּבוֹד לוֹ הָבוּ

 בשמחת יום טוב. שיר מעין אזור בן תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושר ר.— ענף וטור אזור.

חריזה: אא בבבא גגגב וכוי.

משקל : שלוש עשרה הברות בטורי הענף ושמונה הברות בטורי האזור.

כתובת: פיוט לכבוד יום טוב מקרא קודש. והוא נועם ׳נפוצותינו כנס׳.

סימן: אני דוד חזק

מקור : א־לט ע״א; ק־ מה ע״ב; נ״י 3097 – 23 ע״ב.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' כָּבוֹד לוֹ הָבוּ
נָגִילָהּ וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

אֱלֹהֵי עוֹלַם ה' יָהּ צוּר עוֹלָמִים
בָּחַר וְגַם רָצָה בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
5- נָתַן לָנוּ יוֹם מְכֻבָּד מִכָּל הַיָּמִים
מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בוֹ

נָאוֹר וְאַדִּיר וּמְפֹאָר נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ
זִכְרוּ שְׁמוֹ וְקַדְּשׁוּ בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ
10- עַל יַיִן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ

יְמֵי מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים
שְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְאִכְלוּ בָּהֶם מַשְׁמַנִּים
כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לָה' שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ

15- דִּין וְהָלְכָה פָּסְקוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא
חֲצִי הַיּוֹם לָכֶם יִהְיֶה שִׂמְחָה כַּשּׁוּרָה
וְחֶצְיוֹ לַשֵּׁם לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה
מִפִּיךְ וְהָגִיתָ בּוֹ

וְשָׁלְחוּ לְאֵין נָכוֹן לוֹ מָנוֹת הֲגוּנוֹת
20- וּשְׂמַחְתֶּם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם בָּנִים וּבָנוֹת
לְוִיִּים גֵּרִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת
וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ

1. 1. זה… ה׳: על־פי תה׳ קיח, כד וכיוון לשמחת יום טוב. כבוד לו הבו: על־פי תה׳ כט, א. 3. אלהי עולם ה׳: על פי יש׳ מ, כח. יה צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד. 4. בחר… עמים: מנוסח ברכת התורה. 6. מלאכה… בו: יום טוב אסור בעשיית מלאכה. 7. נאור ואדיר: על-פי תה׳ עו, ה. נאדר בקודש: על-פי שמ׳ טו, יא. 8. זכרו שמו וקדשו: על-ידי ברכת הקידוש. בליל התקדש: בהיכנס החג. 9. אלה… קודש: מנוסח פתיחת הקידוש ליו״ט, על-פי וי׳ כג, ד. 10. על… בו: שהוא יין ראוי. 13-12. שתו… לד׳: על-פי נחמ׳ ח, י. ממתקים: משקאות מתוקים. משמנים: מאכלים שמנים. שוכן מעונים: כינוי לה׳. 14. אלי… בו: על-פי תה׳ יח, ג. 15. דין… הגמרא: על-פי פסחים סח ע׳׳ב. 17-16. חצי… לשם: ׳ר׳ יהושע אומר: חלקהו (ליו״ט) חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש…׳ 18. לא… גו: לעסוק בתורה ביום טוב, על-פי יה׳ א, ח. 19. ושלחו… מנות: על־פי נחמיה ח, י.

דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ פָּנָיו בַּקְּשׁוּ
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שִׁכְנוֹ תִּדְרְשׁוּ
25- שָׂמָה תַּקְרִיבוּ זִבְחֲכֶם עַל יְדֵי קְדוֹשׁוֹ
אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ

חֶדְוַת ה 'מָעֻזְּכֶם מְאֹד נִשְׂגָּבָה
וְהַרְחֵק הַרְחִיקוּ מִכֶּם מַסָּה וּמְרִיבָה
טוֹב לָכֶם אֲגֻדַּת יָרָק וּבָהּ אַהֲבָה
30- מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ

זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם צִוָּה לַעֲשׂוֹת
חַג הַשָּבוּעוֹת וְסֻכּוֹת וְחַג הַמַּצּוֹת
וּשְׁאָר זְמַנֵּי ה' גְּדוֹל הָעֵצוֹת
צוּרִי וְלֹא – עַוְלָתָה בּוֹ

35- קִרְיַת דָּוִד חַנָה כַּנֵּס נְפוּצוֹתֵינוּ
שָׁם נַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבְּנוֹתֵינוּ
תּוֹךְ נְוֵה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ
הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּי בּוֹ

24. 24. שלוש פעמים בשנה: על-פי שמי כג, יז. שכנו תדרשו: על-פי דב׳ יב, ה. 25. שמח… זבחכם: שם בירושלים תקריבו את קרבנכם, והוא קרבן חגיגה. על יד קדושו: על-ידי הכוהן. 26. אהרן… בו: על־פי תה׳ קה, כו. 27. חדות ד׳ מעזכם: שמחת יו״ט תתן לכם עוז ותעצומות, על פי נח׳ ח, י. 28. והרחק… מריבה: הימנעו מכל מחלוקת. מסה ומריבה: על פי שמ׳ יז, ז. 29־30. טוב… בו: על-פי מש׳ טו, יז ׳טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו׳. אגודת ירק: רמז לארבעה מינים המסמלים אחדות, על-פי ויק״ר ל, יב. 32. ושאר זמני ה׳: כמו ראש השנה ויום הכפורים. 34. צורי… בו: על-פי תה׳ צב, טז. 34. קרית דוד חנה: ירושלים בה שכן דוד, על-פי יש׳ כט, א. כנם נפוצותינו: קבץ גלויותינו. 37. נוח בית: הוא בית המקדש, על-פי שמ׳ טו, יג. בית מקדשנו ותפארתינו: על-פי יש׳ סד, י. 38. הר… גו: הוא הר הבית, שבנוי בו ביהמ״ק, על-פי תה׳ עד, ב.

חנוכה

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן. . .

שבוע חנוכה שאנו מכבדים באורים, אינו נמנה על משפחת החגים הגדולים שלנו, הוא גם דל יחסית בתחום ההלכה והדינים! אין בו איסור מלאכה, התפילות אינן שונות מתפילות ימי־חול, פרט לתוספות קלות: ״על הנסים וההלל״ וכמובן טכס הדלקת הנרות. עם זאת, עשיר חג החנוכה בתחום האגדה, במנהגים שבמסורת ובפולקלור שהתפתחו במשך הדורות בקהילות שונות וקשה לעמוד על מקורם של רבים מהם. אולם יהודי צפון־אפריקה, במיוחד יהודי מרוקו תרמו והכניסו בחג זה ולא במעט; חמימות והתלהבות, רוממות רוח ועליצות עם והעשירו אותו במנהגים רבים ומגוונים.

[anti-both]

באגדה

במרכזו של חג החנוכה, עומדת המנורה שהיא סימלו הלאומי של עם ישראל.

שלושה שותפים במנורה: השמן, האש, האור. כל אחד מהם יש לו תכונה המאפיינת את מהותו וייעודו של עם ישראל:

השמן – אינו נמסך בנוזלים והוא צף תמיד למעלה.

האש – אף אם קטנה היא, גדול כוחה לשרוף כמויות רבות.

 האור – אינו מותנה במידה, מעט אור כוחו יפה ודוחה הרבה מן החושך.

עם ישראל הוא השמן, הוא האש, הוא האור לעולם כולו והאגדה ממשיכה בתיאור יפה זה.

( מתוך מאמרה של הרבנית יהודית קוק ז"ל.מנורת החנוכה אור לדורות עמוד 20  )

ומה בפולקלור ובמנהגים ?־יהודי המגרב נתנו לחג החנוכה תכונה נהדרת וחגיגית. הם הוסיפו נופך על טכסיו, והעשירוהו בכל מיני מנהגים נאים ומגוונים.

החנוכיה

שם זה הושאל למנורת החנוכה. החנוכיה בעלת שמונת הקנים או תשעת הקנים עם השמש, נבדלת מן המנורה בעלת שבעת הקנים שהייתה במקדש ושברבות הימים הפכה לסמל לאומי.

החנוכיה במרוקו עשוייה מארד, צורתה משולשת. בכמה בתי עשירים היה אפשר לראות חנוכיה מכסף טהור, אבל רוב רובו של העם החזיק בחנוכיות מארד או נחושת. אצל העניים ביותר, היא הייתה עשוייה מפח לבן " חנוכה דל קזדיר "  במרוקו לא השתמשו בנרות להדלקת חנוכה, כי אם בשמן זית זך. החנוכיה המרוקאית גם לא בנוייה לנרות, יש לה פיות רק לשמן.

במרוקו סגנון האדריכלות של החנוכיות הוא ספרדי־מאורי.

קישוט החנוכיה

רוב החנוכיות במרוקו מקושטות משני הצדדים בכף היד שהוא סמל מוכר אצל עמי המזרח ונקרא " כ'מסא־״, אמצעי מיוחד ומקובל שם, והיום גם ברחבי עולם, להרחקת מזיקים ולשמירה נגד עינא בישא . חנוכיות אחרות מקושטות בציפורים, ציפור מכל צד, סמל לפוריות וגם רמז לכתוב: ״אז ירננו כל עצי יער״ (תהל׳ צו, יב), אחרים סבורים שהציפורים כאן, מביעות את הכתוב ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… או ״גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה״ (תהל׳, פד), שהיא תחינתו של היהודי הנודד, המבקש כמו ציפור נודדת את מנוחתו במשכן המחודש של אלהיו^.

הכנת הפתילות

מאחר ורק בשמן זית בלבד נהגו להדליק את החנוכיה, נזקקו אם־כן לפתילות, הכנתן הופקדה בידי נשים צדקניות. בדרך־כלל המיילדות מילאו תפקיד זה, הכינו אותן בעוד מועד וימים מספר לפני חנוכה, חילקו אותן חינם לכל דורש. יומיים או שלושה קודם החג, הייתה המולה רבה בשכונה היהודית, ידי הנשים מלאות עבודה, כל עקרת בית מנקה מוציאה את החנוכיה שלה, ממרקת אותה בחול פעמיים־שלוש עד שהבהיקה כזהב טהור, מסיידים את הבית, מכבדים את הרצפות, פשוט פסח בזעיר אנפין, ובערב חנוכה, השווקים מעוטרים בכל מיני ירקות, במיוחד הירקות שמוסיפין ל״כוסכוס״ של חנוכה.

הדלקת חנוכה

הדלקת הנרות היא מרכז הפעולה בחנוכה. רוב הגברים היו עושים הכנות לא מעטות לפני טכס ההדלקה. לפני שהלכו לבית־כנסת לבשו בגדי חג, עקרת הבית מצידה הכינה את הפתילות בעוד מועד, השולחן סודר כאילו ליל שבת. החנוכיה כבר נקבעה בפתח, בצד שמאל מול המזוזה בכניסה לבית או לחדר המגורים. ובינתיים בכל בתי־כנסת נערכת תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים ושירי הלל. אחרי תפילת ה״עמידה״, נהג השמש של בית־הכנסת להדליק החנוכה הוא בעצמו ולברך בקול־רם, משום פרסומי ניסא.

מצוות נר חנוכה היא מצווה חביבה על כל אחד, לכן כל בני המשפחה הקפידו על קיומה, כך קיימו את הכתוב: ״אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק״(רמב״ם, הלכות חנוכה, פ. ד, י״ב).

בחזרה מבית־הכנסת כל בני הבית מתוחים וכולם נצמדים לאבי המשפחה ומחכים לו להדליק כבר הנר הראשון. ראש המשפחה ניגש ובדחילו ורחימו, הוא אומר ״לשם יחוד״ מיוחד, אחריו מברך קודם ההדלקה שלוש ברכות והן: ״להדליק״, ״שעשה נסים׳,״שהחיינו״ . לאחר הברכות, מדליק נר אחד ומיד כל בני הבית פוצחים בפסוקי זמרה הידועים:

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. . .

טכס ההדלקה מוקף מלפניו ומאחריו בפסוקי זמרה, ואף ״הנרות הללו״ כאילו אומרים שירה. אחר־כך מסיימים במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהל׳ ל, א). השיר ״מעוז צור ישועתי״ אינו מוכר בצפון אפריקה וגם כמעט לא שמעו עליו.

העם אשר בבית הכנסת הי׳׳ו אחרי גמרם תפלתם נכנסו איש לביתו הקרובה לבית הכנסת. ואני ורעי זה דודי הח״ר שלמה יצ״ו נשארנו כבול עץ בלי נוע בבית הכנסת, הדרך נגדר בעדינו מזרם המים אשר מילא את רחוב התחתון עד פתח חצר בית הכנסת הגבוהה. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב להרים קול הוסיפו עוד המגור בלבנו. וגם בהביטינו מן החלון החוצה אל הרחוב לא ראינו מאומה. כי החשך והערפל כסו ארץ והגשם הטורד אלצנו להכניס ראשינו שנית ונעמוד על מקומינו כאבן דומם. דמינו קפא בעורקיו, ופנינו חורו כלבנת שלג. ונלך משם לבית כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו אשר היא נוכח בית הכנסת ונשב שם שוממים.

אחרי עשרים רגעים בקירוב כשוך חמת המים הזדונים ויתנו מקום מעבר למדרך כף רגל אנוש, ידענו לדאבון לבנו כי היתה תבוסת העיר תבוסה שלימה. כי כל החצרות שבחלק התחתון מהעיר הבנויים על יד הנחל מלאו מים. כי רבים מהם עמוקים ויורדים אליהם במדרגות אבן, והמים אשר באו אל קרבם קנו להם שביתה שם וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב התחילו לבוא, וזה בא ויאמר כי בחצר פ׳ נחנקו פ׳ ופי, ועוד זה מדבר כי בחצר פ׳ נחנקו כל שכניה לא נמלט איש, ועוד וה מדבר וכוי. וימס לבבנו ויהי למים. ונאמר אהה ה׳ אלדים, הכלה את עושה להעיר צפרו? האף תספה את קריה העליזה אשר הצדקה לה לקו והחסד למשקלת? אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל השבת קדש הזאת אשר ההפך לליל צלמות.

אהה ! מי ינוד לשוד העיר האומללה אשר נהפכו עליה ציריה פתאום. או מי יוריד עליה נהרי נחלי דמעה. כל נשים מקוננות מלומדי נהי המתופפות על לבן ויודעי ספד לא יכילו לתנות את שברה אשר בא עליה כרגע. או מי יבכה לנפשות טהורות יקרות. אשר היו יושבים על שלחנם בליל השבת ליל המנוחה — וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם. תסמר שערת בשרי בזכרי הלילה האיומה והנוראה ההיא הכתובה על לבי בדם נפש. אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד וישמיד כל זכר למו. לבי לבי על חלליהם. מעי מעי על שבר הנותרים בחיים אשר נמלטו מפח ונלכדו בפחת, כי כל האנשים אשר תלי״ת לא יראו רע ונמלטו אכן עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם הכל אבד. כי רוב סחרם במסחר השמן זית האגור באסמיהם לעת החפץ, ובבוא המים הציף את השמן החוצה והלך לו, ועוד התבולל עם העבטיט אשר הביא הזרם מים בחברתו וישחת את כלי ביתם מצעות ובגדים וכלי חמודותם ויתרוששו מאד. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים אכזרי הלב. כי בראותם שטף הנהר שעיכב במרוצתו לעבור אל עבר השער, היי פותחים את חנויות היהודים שבעבר השני וגוזלים את סחורתם לעיני כל בלי פחד, בידעם כי שבת היום והיהודי לא יוכל עבור. גם אין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע לו הארץ. ה׳ יראה בעוניים וישיב שבותם ברחמים.

לבנו היה הומה מאד לבעל אכסניא נאה ס׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו אשר עזבנו בבית הכנסת באמצע התפלה והלך לו וירוץ לביתו, כאלו לבו ניבא לו כי מתלאת הלילה הזאת לא ינקה. כי מקום חצירו הוא מסוכן לעתות שטף הנהר, כי רחוב חצרו הוא רחוב משופע מאד וחצרו מקום אכסנייתנו הוא בסוף שיפוע הרחוב לצד שמאל ונקוה כי עוד מעט קט יאר פניו אתנו בעל אכסניא נאה וישוב לקחתינו הביתה, ושם נתן מרגוע לגוונו הנדכא, כי הלא על יום טוב באנו הנה, להתעלס אתו באהבים, כי זאת מטרת ביאתינו לצפרו כאשר סיפרתי.