ארכיון יומי: 27 בדצמבר 2016


יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-יום השמש

יום השמש

יום התשיעי שלאחר חנוכה, קראו לו ״יום השמש״ ונהגו לחגוג אותו באוירה משעשעת לילדים.

הנערים נהגו לעשות מדורות במרכז השכונה (ה־מללאח), הנשים הוציאו את הפתילות והשמנים שנשארו מחנוכה   ושרפו אותן באמצע השכונה, או בפתחי חצרות הבתים, והילדים עזרו והוסיפו למדורה ניירות, סמרטוטים וכל הבא ליד, אולם יום לפני כן, ביום השמיני, הילדים עברו גם הם מבית לבית ומחצר לחצר ואספו את שאריות הפתילות של כל ימי החג והוסיפו אותן למדורה ואשר סביבה רקדו, קפצו ודלגו כמשוורתא דפורייא (סנהדרין, סד, ע״ב)  כשהם שרים ומדקלמים בקול רם בשפת המקום את החרוזים הבאים:

האגדא עוואיידנא, נחרקו פ׳תאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, לעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצוות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, בדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפ׳ניוו עדייאנא. 

תרגום: ״כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה־הבאה יחיינו ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצוות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורן ימינו, ובה נאבד שונאינו״.

הערות המחבר :   שבלי הלקט, קפ״ד: ״והנותר מהפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, כיוון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו״; נוהג בחכמה, עמי סא.

[1]           בן אמוזג, פרשת שופטים כותב: בימי נעורי, היתה אימי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנרות חנוכה, ושורפת עד שתהא שלהבת עולה והיתה מצוה עלי לקפוץ מצד לצד שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בתיטואן״.

סגולות

סגולות רבות ראו בהקפות והקפיצות סביב המדורה:

א) ההקפה סביב המדורה היא כעין שמירה מעין הרע וגם נגד המזיקין.

 ב) הילדים המרטיבים במיטה נגמלים כאשר מדלגים על המדורה.

 ג) הבחורות הבוגרות השתתפו אף הן, בתקרה לזכות בחתן המיוחל.

 הייתה גם אמונה שכל עקרה שתשתתף בקפיצה מעל המדורה, תזכה לחבוק בשנה הבאה את פרי בטנה. 

כאשר הבנות הבוגרות היו קופצות ומקיפות את המדורה, אימותיהן מילמלו כמה מילים בערבית יהודית " רבבי יטלקלק כבאליכ "  היינו: אלהים יתיר את כבליך!״  סגולה נוספת הייתה בפתילות. המיילדות הן הראשונות שעברו מבית לבית ״ביום השמש״ ואספו אף הן את שאריות הפתילות מכל חצר, שרפו אותן, ואת הפיח שלהן שמרו בתוך קופסא קטנה. מפיח זה יצרו " לכחול " אשר שימש להן לריפוי עיני התינוקות הנולדים ובעזרת " המרוויד "    מרחו את עיני הרך הנולד. ה״כחול״ הזה שמר על מאור עיני התינוק.

המתנה (למזיבא)

בראש חודש טבת שהוא יום ו׳ של חנוכה, נהגו הבחורים המאורסים להביא לבחירת ליבם " למזיבא " היינו: מתנה לארוסה, תכשיט זהב, צמיד, שרשרת או עגיל וכדומה. הורי הארוסה הזמינו לביתם את הארוס ובני משפחתו למסיבת חנוכה, שבה הוגשו לאורחים מנעמי חג החנוכה, לפעמים גם נערכה סעודת ערב לארוס ולמלווים אותו.

בתוניסיה ראש חודש טבת נקרא חג הבנות והוא כנראה קבלה שנשארה בידיהם מימי קדם, מזמנם של החשמונאים שאז אירע לדעת חז״ל, גם מעשה יהודית. (נ. סלושץ, העם היהודי היושב בתוניס. ״ידע עם״ חוברת ב׳).

הערות המחבר : נוהג בחכמה עמי סא ״אומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעל ידי זה תתעבר, גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה״

             במערכה, גלי׳ 117 ; קהלת צפרו מציין כי מנהג זה בוטל בזמנו בקהילה ע״י תקנה של הרב י. ש. מ. ח. (ישמ״ח) עובדיה רבה של הקהילה בזמנו.

             ״מרוויד״-חוט מתכת, לרוב מכסף טהור או מפליז עם חור בראש, טבלו את ה״מרוויד״ בכל סוגי תרופות ומרחו בו את עיני הרך הנולד. (מלכה 22־3).

פרק שביעי – חיי הכלכלה.- נתן אנדריי שוראקי

אנדרי שוראקי 2

מאז ומתמיד מילאה צפון אפריקה תפקיד נכבד בכלכלתו של העולם העתיק. תמיד עמדה הארץ בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות, הכלכלה והתרבות, בפרט עם הפניקים, עם מצרים ההלניסטית, עם רומא וכלל הקיסרות הרומית, כמו גם עם אפריקה השחורה שמדרום לסאהארה בשני הכיוונים, מזרח – מערב וצפון – דרום, מילאה תפקיד יחיד במינו של גשר פתוח למעבר בני אדם, סחורות ורעיונות – ומכאן גם חשיבותה הגיאו-פוליטית.

חומדים היו אותה לא רק בעבור עשרה שלה, שגדול היה, אלא גם בעבור התפקיד שמילאה בכלכלה הבין לאומית והבין יבשתית. בתקופה הרומית נודעה צפון אפריקה " אסם הבר של הקיסרות ". המלחמות שנתלוו לכיבוש הערבי, מדינות " האדמה החרוכה " שנקטו הברברים נוכח הסתערותו של הכובש החדש, לא די היה בהן להשם את הארץ, שעד מהרה זכתה למעמד של עדיפות בעולם המוסלמי כולו.

עוד במאה התשיעית ידע המגרב שוב, בזכות מידה ידועה של יציבות מדינית, אותה פריחה שהוציאה לו מוניטין בימי הרומאים. הכול צמח כאן, לא רק התבואה אלא גם כל הפירות למיניהם, ומלבד זאת השתבחה הארץ באוצרות מחצבים כמו בחרושת המעשה ובאומנויות שפרסמו את שמה למרחקים.

הנמלים, מרכזי המסחר הגדולים, כגון קירואן, טלמסן, מכנאס ופאס ; נאות המדבר כמו גאדמאס, גפסה, ג'ריד, אוארלגה, ביקרה וסג'למאסה, היו מקומות שבהם הגיעה שפעה זו של חיים לשיאה, שבהם היו מחליפים את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשייה : חפצי ברזל, שנהב, כסף, זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

הפלישות של הנוודים בני הלאל באמצע המאה האחת עשרה עשו שמות בטריפוליטניה, בתוניסיה ובחלק מאלג'יריה, ושׂמו קץ לפריחה הגדולה של המאות האחרונות. כל העדויות שבידינו מתארות כאחת את היקף הפורענות שהביאו פלישות אלו על המגרב.

ערים וכפרים נעשו שממה, האוכלוסיה הייתה לטבח והשדות היו למאכלות אש. החל מן המאה השש עשרה שילבו התורכים את הגלילות האלו בקיסרות העות'מנית. או אז באה על המגרב כולו התנוונות אשר ברוב שטחי החקלאות והתעשייה דילדלה את שרשי כוחותיו היוצרים.

סיבת תופעה זו, שהקיפה את כל חופי הים התיכון ואת ארצות המזרח הקרוב לאחר גילוי אמריקה, נעוצה במהפכה שהתחוללה במשק העולמי עקב פריחת התעשייה והטכניקה האירופית, ניצול נתיבי השיט הגדולים שדילדל את מסחרו של המערב עם אסיה, ולבסוף נחשול של תנובותיה של אמריקה שאיפשר לאירופה יותר ויותר לוַתר על מוצרים שנהגה לקנות באפריקה ובאסיה. אין צריך לומר שיהודי המגרב שותפים היו גם הם בפריחת המשק ובחורבנו בגלילות המגרב כולו.

פיוט על ר׳ יחייא לחלו – הערצת הקדושים – יששכר בן-עמי

  1.  פיוט על ר׳ יחייא לחלוtagra

 

[1]          פיוט זה הוקלט מפי ר׳ אברהם לעסרי ב־28.11.76. לפי דברי האינפורמנט המחבר הוא ר׳ יצחק אביטאן מאיזור דרע, ואכן לפי טורי השיר יוצא ״אני יצחק״.

 

אספר בקדוש ונורא

אספר בקדוש ונורא

 ייקרא בשם רבי יחייא לחלו

הקבור בחיק עיר מתאגרא (פעמיים)

נעים ודורש בחדרי  תורה (פעמיים)

דברו וחן שפתיו ברור למולו

בקיא בעיון וסברה (פעמיים)

 יוב ביאו לתוך ארץ מתאגרא (פעמיים)

 שני אנשים עוברים באים למולו

למשפט ודיני התורה (פעמיים)

יצא האחד חייב כשורה

קם מחרף ומגדף ויאמר לו(פעמיים)

צדיק ענהו ביני בגמרא (פעמיים)

 בעת מחר ימות

אורתא למעבד עיקורה (פעמיים)

חסיד בראותו המשפט הנוראי

 קם ולבש בגדיו

אשר היו לו

יצאה נשמתו בטהרה (פעמיים)

קדוש נתעלה בתוך אוירה

ועיני כולם רואים

שבים שבים לו

עין ונקי כנורא (פעמיים)

 באו הזרים לחפור קבורה (פעמיים)

ומצאו דמות גמל סביב סביב לו

ברחו ונסו במורא (פעמיים)

 טמונים בבור והם בצרה (פעמיים)

כולם נודרים תשורה לו

אחרי למעבד עקירה (פעמיים)

אני אשיר בשיר ואוסיף

נבחר מזהב וכסף

לכבוד בן מכלוף בן־יוסף

משפחת אביחצירא

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושיםMoulayIghi2

ליד היחס של כבוד והערצה, נתקלים אנו גם ביחס של זלזול ובוז מצד המוסלמים כלפי הקדושים היהודים, ומסורות רבות סובבות סביב ציר זה. הפגיעה בקדוש יכולה להתבטא בגניבת דבר־מה מהמקום הקדוש, חרישת המציבה או עשיית כל מעשה אחר הפוגע בקדוש ובקדושת המקום. העונש הוא מיידי וביטוייו הם מוות או עונש גופני, כגון שיתוק או עיוורון, או נזק ברכושו של הפוגע, דהיינו בביתו או בצאנו. כדי להשתחרר מהעונש, על המוסלמי שחילל את הקודש לבקש מחילה מהקדוש, וכמעט בכל מקרה ייענה הקדוש להפצרותיו. לפעמים מספיק אם הוא מחזיר את החפץ הגנוב למקומו או שהוא מחזיר את המצב לתקנו, אך לרוב יש צורך להתנצל בפני הקדוש ולהביא לו מתנות, במיוחד שחיטה, כדי לפייסו. בהרבה מקרים, לאחר פגיעה בקדוש היהודי, פנו המוסלמים ליהודים שיבקשו מהקדוש רחמים עליהם, אבל לרוב באים בני משפחתו של הפוגע לקדוש ומתחננים, מביאים שחיטה ונודרים נדר להביא שחיטה כל שנה אם הקדוש יסלח לבן המשפחה שפגע בו וישחרר אותו מעונשו. אם אותו מוסלמי שפגע בקדוש יכול לבוא בעצמו, הוא יבוא כשידיו כפותות לאחור וסכין בפיו, כדי להראות כניעה מוחלטת, וישתטח ליד הקבר ויבקש מהקדוש סליחה. באותו זמן בני משפחתו מתחננים ועורכים שחיטה לקדוש.

הערת המחבר : הקדוש מעניש גם יהודים הפוגעים בו. ראה פרק ״היחסים בין הקדוש וחסידיו״. מעניין לציין שאינפורמנט אחד מסר שלא קורה דבר למוסלמים שגונבים מהקדוש, ושהם לא מפחדים מהקדוש. ראה סיפור מס׳ 3.334, שהוא יוצא דופן מבחינה זו. על נושא זה ראה: א׳ מרכוס, סיפורי עימות בין יהודים ובין מוסלמים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסינאט האוניברסיטה העברית בתשל״ט, וכן מאמרו של אותו מחבר, ״מחלל הקודש נענש(א״ת 771)״ מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ז (בעריכת י׳ בךעמי וי־ דן), ירושלים תשמ׳׳ג, עמי שלז-שסו.

העונשים עוררו אצל המוסלמים רגש של פחד כלפי הקדושים היהודים ומסופר על קדושים רבים, כגון ר׳ דוד נחמיאש, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת, ר׳ מרדכי תורג׳מן, ר׳ שלמה כהן גדול ואחרים, שהמוסלמים היו מפחדים מהם. עם זאת, פחד זה לא הרתיע רבים מלנסות לפגוע בקדוש היהודי.

על־פי המסורת נהרגו כמה קדושים יהודים על־ידי המוסלמים. חלקם נהרגו כשזכותם כקדושים היתה כבר ידועה, וחלקם נהפכו לקדושים אחרי מותם. הסיבות לרצח הקדושים היו שונות. ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ הלל הכהן ור׳ יצחק לוי נהרגו על־ידי שודדים שביקשו לשדוד את כספם; ר׳ דוד אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא שימשו כפרה ליהודים ונהרגו כדי להציל את יהודי המלאח שעמדו בסכנת השמדה. הם עמדו מול התותח ולא נהרגו, והיה צורך לקשור את ר׳ יצחק לקנה התותח ור׳ דוד למוסלמי, כדי להורגם: ר׳ עלי בן־יצחק החייה פרה שחוטה ששני מוסלמים התווכחו על חלוקת בשרה, וכשראו את מעלתו הרגו אותו וקברו אותו אצלם והקימו לו ציון:

 ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות נהרגו על־ידי המוסלמים מפני שסירבו לשכב עם מוסלמיות, וסול הצדיקה כיוון שסירבה להתחתן עם מוסלמי; ר׳ דוד בן־שאפת נהרג על־ידי מוסלמים ולכן נקבר מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש: סידי סייד נרצח על־ידי המוסלמים ונקבר בבית־הקברות שלהם, אבל קברו התגלגל אחר־כך עד שהגיע לבית־הקברות היהודי; גם ר׳ שלמה כהן נקבר אצל המוסלמים לאחר שהרגוהו, אך יהודיה שהיתה חיה עם מוסלמי גילתה זאת ליהודים ובזכותו חזרה לחיק היהדות: בנת אל־חמוס הקריבה את עצמה בכך שהודתה שמסרה יין למוסלמים כדי להציל רבנים שהתאכסנו אצלה. המוסלמים הרגוה והיא נהפכה לקדושה: ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מרדכי בן־סאל היו פייטנים בעלי שם, והשולטן ציווה עליהם לקרוא למתפללים המוסלמים מראש המסגד. שניהם קידשו את ה׳ וקפצו לחצר ומתו, וקברו אותם זה ליד זה. על ר׳ דוד ומשה קיימת מסורת ששודדים מוסלמים רצו פעם להרוג אותו. הוא ביקש מהם שיתנו לו קודם לרדת מהפרד, וברגע שירד, נעלם וניצל: ר׳ שלמה בן־יצחק התנבא שימות ביום חג של מוסלמים, והיהודים עשו סידורים מיוחדים, כדי להביא אותו בסתר לקבורה בבית־הקברות היהודי, כיוון שהמוסלמים רצו לקחת את הקדוש ולקבור אותו אצלם. קדוש נוסף שנרצח בפאס היה ר׳ משה הכהן.

לא פעם העמידו המוסלמים את הקדוש בעודו בחיים למבחן כדי לעמוד על זכותו. ר׳ שאול נחמיאש הוכנס על־ידי השולטן לחדר אריות וכאשר ליטף כל אריה ואריה ודבר לא קרה לו, הבין השולטן שהוא באמת חכם וקדוש: ר׳ יצחק בן־שאפת נצטווה על־ידיאחיו של המלך להביא לו תה לשתות ואוכל לאכול כאשר היו בשדה, והקדוש הגיש לו את מבוקשו. התברר אחר־כך שהתה והאוכל נעלמו באותו יום מארמונו של המלך והדבר עורר עוד יותר את פליאתו של אח המלך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר