ארכיון יומי: 20 בדצמבר 2016


AROUEROUER-ASBILI-ASSAL

une-histoire-fe-famillesAROUEROUER

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Arouarouat dans la région de Taza, dans l'est du Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.

  1. ABRAHAM: Saint dont ignore la biographie, dont le tombeau à Moulay Dad connu, dans les Oulad Zin, dans la plaine côtière de la Chaouia, était un lieu de pèlerinage

AROUS

Nom patronymique arabe, le jeune marié, équivalent de l'hébreu hatan, au figuré, indicatif d'un trait de caractère, fier ou timide comme un nouveau marié. Autres orthographes Arrous, Arouche. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.

ARROYO :originaire de Arroyo, province de Madrid en Espagne

ASBILI

Nom patronymique d'origine arabo-espagnole, ethnique de la ville de Séville qui avait abrité dans le Haut Moyen Age une très florissante communauté juive qui fut décimée à la suite des terribles massacres déclenchés à partir de Séville dans toute l'Espagne, en 1391 Ce furent les originaires de Séville qui fondèrent à Debdou, près de la frontière algérienne, la première communauté de Mégourachim au Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu sous cette forme.

ASCOLI : originaire de la ville du même nom en Italie dans les Marches sur le Tronto.

ASHKENAZI ou ASKENAZI ou ASKINAZI ou ESKENAZI ou ESKENAZY ou SECNAJI ou SECNASI ou SECNAZI : nom biblique : Ashkenaz est le nom du petit-fils de Gomer, troisième fils de Noé (cf. bible : Genèse 10,3), considéré comme l’ancêtre des peuples de l’Europe centrale et orientale

ASSABAG ou SABBAGH ou SEBAG ou SEBBA ou SEBBAGH : nom d’origine arabe (sabbâgh) signifiant teinturier.

ASSABTI ou SEBTI ou ESSEBTI : Ce patronyme vient de la ville de Ceuta (au Maroc espagnol) qui se nomme Sabta  en arabe.

ASSAL ou ASSOL : ces noms viennent de l’arabe ‘assel qui veut dire miel. Ils désignent probablement des métiers en rapport avec le miel : apiculteur ou vendeur de miel.  

ASSAN ou HASSAN ou AZAN : dérive de l’hébreu hazan (chantre) ou encore trésorier de la communauté. 

ASSAL

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un métier: l'apiculteur, le fabricant ou le marchand de miel. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquemen: en Tunisie (Tunis, Nabeul).

YAACOB: Metteur en scène et producteur à la première chaîne de la Télévision israélienne, réalisateur de quelques-unes des émissions les plus populaires. En 1993, il réalisa pour la télévision un grand reportage intitulé de Carthage à Jérusalem, retraçant la visite en Tunisie de la première délégation après le dégel des relations entre les deux pays. Ce fut également un retour aux sources de sa famille, à la recherche du souvenir de son grand-père  maternel, le célèbre musicien Yossef Mizrahi, natif de Jérusalem, et installé a unis à la fin du siècle dernier où il fit une carrière musicale remarquable. En 1995, il a mis en scène un documentaire sur la vie de Maxi Librati, le célèbre fabricant de prêt-à-porter parisien, de sa naissance a Saint-Fons, dans une famille originaire de Taroudant dans le sud Maroc, à sa déportation à Auschwitz et sa réinsertion a Paris après la guerre. Le film, sur un  scénario de Claude Sitbon, fut présenté au. Festival International de Films à Jérusalem en 1995

האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל-הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל

בהקשר ההיסטורי של המזרח מסמלת ישראל את השיחרור הלאומי המוצלח של ציביליזציה ד׳ימית. על אדמה שסוערבה על-ידי הג׳האד והד׳ימה שבו-קמו לשון, תרבות, גיאוגרפיה, טופוגראפית (ערים מקראיות) ומוסדות לאומיים טרום-מוסלמיים, תוך כדי עירעור על אלף ושלוש־מאות שנים שבהן החריבה הד׳ימה את הדפוסים התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האוכלוסיה היהודית הילידית ושקדה על ההתיישבות הערבית לרעת הזכויות הלאומיות היהודיות. ״כוונתנו להילחם לבל תיעשה מולדתנו הפלשתינאית אנדאלוסיה חדשה״, – לה מונד ( פאריז ) 20-21 בינואר 1974 – כך הכריז ב־1974 אבו־איאד, השני לערפאת בסולם־הפיקוד של הפת״ח. ההשוואה בין אנדאלוסיה לפלשתינה לא היתה דבר של מה־בכך, שהרי שתיהן כאחת סוערבו ואחרי־כן הופקעו מסוערובן על־ידי תרבות טרום־ערבית. זאת ועוד: הואיל ובדרך־כלל היו היהודים הד׳ימים הנדכאים ביותר, הרי התחדשותה של ישראל על אדמתה המופקעת־מסיערובה היתה השפלה גדולה עוד יותר לאומה,כמו שאמר נאצר ב־1953:

בתולדות האנושות אין עוד אח ודוגמה לשואת פלשתינה.

וב־1955 הוסיף ואמר:

די לך שתזכיר את פלשתינה וממילא אתה מזכיר לכל ערבי — לא כי, לכל בן־חורין — את הפשע הבינלאומי הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בדברי־ימי האדם.

יתר על כן, היה חשש שישראל אולי תיעשה דוגמה לקיבוצים לאומיים אחרים של ד׳ימים ששרדו עדיין בשטחים שנכבשו על־ידי הג׳האד, ובכך תשוב הערבאות ותידחק אל מולדתה הקדומה בחצי האי־הערבי:

מטרתה של מדינת־ישראל הנפשעת היא להביא לידי כך שהערבים יעקרו לחצי־האי ערב, מולדתם הראשונה מלפני 2,000 שנה.(!)

כתב עבדאללה אל־תל ב־1964, ובכך הודה במובלע בהתפשטות הערבית, שאכן החלה במאה השביעית.

דברים מפורשים יותר אמר נאצר ב־1959:

אינני יכול לדבר על הלאומנות הערבית בלי שאדבר על ישראל, שכּן קיומה ורעיונה של ישראל מאיימים על הלאומנות הערבית בפלשתינה ומכוננים על מקומה את הלאומנות הציונית, הגוררת אחריה התפשטות וחיסול הלאומנות הערבית באיזור.

עבד אל רחמאן אל־בזאז, פרופיסור למשפטים באוניברסיטת בגדאד ומי שהיה ראש־ממשלה בעיראק, הסביר ב־1961 איך התנועה הלאומית היהודית מעמידה בסכנה את ערכי הערבאות:

הסכנה הגדולה שבישראל טמונה בעובדה שהיא מגלמת איום רעיוני על הלאומנות שלנו, ומערערת על עצם קיומנו הלאומי באיזור כולו. קיומה של ישראל שם לאל את אחדותה של מולדתנו, את אחדותה של אומתנו ואת אחדות הציביליזציה שלנו, המקיפה את כלל האיזור האחד הזה. יתר על כן, קיומה של ישראל הוא עירעור משווע על תורת־החיים שלנו ועל האידיאלים שאנו חיים למענם, והיא שמה חיץ מוחלט לערכים ולמטרות שאנו שואפים אליהם עלי־אדמות.

ועוד הכריז ב־1961 ערבי פלשתינאי בשם פאיז א. צאייג:

מלבד המאבק המדיני יש ניגוד פילוסופי ורוחני יסודי בין שתי התנועות הלאומיות המתרוצצות. אפילו אפשר היה ליישב את כל המחלוקות המדיניות הרי מבחינה רוחנית ורעיונית היו שתי התנועות, הציונות והלאומנות הערבית, נשארות עולמות נפרדים — השרויים ב׳ספירות־לשון׳ נפרדות ואינם מסוגלים להידבר או לקיים דו־שיח של ממש.

ממש כמו שהיו הד׳ימים נחשבים תת־אנושיים כך גם התנועות הלאומיות הד׳ימיות נחשבות בגדר תת־לאומיות. אחמד שוקיירי, מי שעמד בראש צבא־השיחרור־הערבי לפני מלחמת־ששת־הימים, סיכם דעה זו ב־1961 על בימת האו׳׳ם:

הציונות גרועה מן הפאשיזם, מכוערת מן הנאציזם, נתעבת מן האימפריאליזם, מסוכנת מן הקולוניאליזם. הציונות היתה צירוף של כל הפגעים האלה. תוקפנות והתפשטות היו מניעיה.

בדומה לזה נאמר באמנת אש״ף:

הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני לאימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל פעולה למען שיחרור ולתנועות המתקדמות בעולם. מטבע־בריאתה היא תוקפנית, שוחרת־התפשטות וקולוניאלית במטרותיה, ופאשיסטית בשיטותיה. (סעיף 22)

השאם ג׳איט, סופר תוניסי, ניגש ישר לענין: ישראל חוזרת ומעמידה בסימן־שאלה את האופי המוגמר של הסיערוב והאיסלום שבאו בעקבות הכיבוש הערבי.

הקלון כצורך

במסגרת האומה מילא ביזוּיו של הד׳ימי צורך מעשי. הדיאלקטיקה הפנימית של הכוח והכיבוש חייבה את השפלתו של המנוצח, זו ההצדקה לשליטת־יחיד של המנצחים על המידות הטובות ועל הזכויות. בשלב הקולוניזציה שבא לאחר-כך(הד׳ימה) היה הרע — שהוצג בפומבי לעיני כל על־ידי קלונו של הד׳ימי — מחזק על־דרך הניגוד את עצמתה ואחדותה של האומה. במאבקי המזרח התיכון של ימינו הרע — הוא המדינה הד׳ימיח, הפסולה והמושחתת מעיקרה, כמו שהיו בזמנו האוכלוסיות שנדונו לשיעבוד — ממלא תפקיד כיוצא בזה.

כיום שנאתה של חזית־הסירוב לישראל לובשת ממדים מדהימים עד כדי כך שאחדים מגילוייה מזכירים את התקנות הקפדניות והמדוקדקות באשר לצורתה ולצבעה של הנעל הימנית של הד׳ימי להבדילה מנעלו השמאלית, באשר לארכם ורחבם של שרווליו, צורת חגורתו ואוכפו, תספרתו, וכל אותם פולחני־יומיום מפורטים ומשפילים שנועדו להמיט חרפת־תמיד עליו ועל אשתו, ילדיו, שפחתו, בהמתו, ואפילו על בני־משפחתו המתים.

הגידופים שממטירים הערבים תמיד על ישראל והיהודים בזירות בינלאומיות מחדשים את המסורת העתיקה של הכפשת הד׳ימי. ישראל היא השעיר־לעזאזל, שבצווארו תלוי קולרם של כל הפגעים שבאו על העולם הערבי ועל שאר אזורים ברחבי תבל. ישראל היא מושא ללעג ולשימצה ממש, כמו שהיו אונסים פעם את הד׳ימי ללבוש בגדים בזויים. אכן, כיום ישראל מסמלת את הבידוד, השנאה והביזוי שהיו מנת־חלקם של קיבוצי הד׳ימים בעבר. המיאוס והסלידה שישראל מעוררת בעולם הערבי, עד כדי הימנעות מכל מגע אנושי עמה, מנציחים את ההתנהגות המסורתית של האומה כלפי הד׳ימימ, שכיום הם במקרה הישראלים אלא שמחר יוכלו להיות המארונים או כל קיבוץ לאומי אחר שהג׳האד חרץ את גורלו. גדולה מזו: עצם המונחים שנזקקים להם ביחס לישראל (חוצפה, יוהרה, עונש) הם מלות הבוז הקלאסיות המשמשות לגינוי שאיפת־החירות של הד׳ימי.

יצירת השנאה

השנאה היא, בעצם, דלק וחומר־הסקה לג׳האד, ובלעדיה אי-אפשר היה להתמיד בו אף לא לקיימו. באין אותה שנאה משלהבת ומסנוורת היה החרב, נחשב בעיני המוסלמי איש כערכו-הוא. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ב-1979 הוכיחה בעליל מה-גדול כוחה של שנאה להביא לידי פעולה: העולם נדהם לנוכח ההתפרצות של התקף-שנאה היסטרי, מתוזמר לצרכים מדיניים. הטכניקה של התקשורת ההמונית בימינו מעניקה לשנאה ממד חדש, אוניברסאלי. סכומי-עתק מושקעים בהפצתה ובניצולה של השנאה למדינת-ישראל בעולם כולו. האנטי-ציונות, ״אופיום ההמונים״ של חזית הג׳האד, מחדירה את רעלה לתחומי החינוך, התרבות והאינפורמציה. בבימות בינלאומיות יכול העולם כולו לחזות כיום בתיעול השנאה המסורתית לדאר אל־חרב אל האפיק הישראלי, שכן ישראל היא שמעמידה בפני חזית הג׳האד את התביעה להכיר בעקרון השוויון, דו-השיח והזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הזולת.

מסי הד'ימה ושימושם – בת יאור – יחס דת האסלאם לדתות האחרות

  1. מסי הד'ימה ושימושםבת יאור

שלל

הכנסות המדינה שמקורן בקוראן ובסונה שלוש הן במספר: שלל (ע׳נימה), צדקה (צדקה) והפַיְאְ. שלל פירושו הביזה שנלקחה מן הכופרים בכוח־הזרוע. אללה קבע להן תקנות בסורה אל־אנפאל, אשר אותה גילה בעת קרב-בדר וקרא לה בשם אל- אנפאל דווקה שכן השלל יש בו משום תוספת לעשרם של המוסלמים. אמר אללה: ״ישאלוך על השלל. ואמרת: השלל לאללה ולשליח״ (קוראן ח, 1).

הערות המחבר : הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

 

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

בשני הצחיחים אמר הנביא, על־פי דברי ג׳אבר בן עבדאללה: ״חמש מתנות ניתנו לי אשר לא זכה בהן נביא לפני. חודש ימים ניצחתי בכוח האימה. והיתה הארץ לי למסגד וטוהַר! וכל איש מעדתי שהשיגתו עת התפילה רשאי להתפלל בכל אשר יהיה: ורשות ניתנה לי לשלול שלל, זכות אשר מעולם לא הוענקה לאיש מקודמַי. זכיתי ביכולת ההשתדלות לטובת המוסלמים בפני הבורא. הנביאים אשר קדמוני לא נשלחו כי אם אל עמיהם; ואילו אני נשלחתי אל כל האדם״. אמר הנביא: ״בחרב נשלחתי לפני יום התקומה למען יעבדו כל בני־האדם את אללה לבדו בלי שותפים. חֵילִי בצל סֵיפי. כל אשר על מצוותי דוּכּאו והושפלה המבקש לִדמות לאנשים האלה הלא אחד מהם ייחשב״, (עמי 28-27)

הערת המחבר : שני אוספי המסורות המוסלמיות הנקראים ״צַחִיחַיְן (שני הנכונים), משום שמקובל שאין עוררים על אמיתותן המוחלטת של המסורות הכלולות בהם. שניהם נתחברו לפני שנת 870.

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

הערות המחבר : באנו-נדיר – אחד משני השבטים הראשיים של יהודי מדינה, שכעבור זמן היה הנביא עתיד להגלותם.

קרב־בדר נקרא על שם המקום, בדר, מדרום לאל־מדינה, אשר בו התחולל בשנת 624, בין מוחמד ותומכיו לבין אויביו אנשי מכה. בקרב זה ניצח מוחמד, והקרב הפך סמל לנצחון האסלאם והצלחתו.

הנכסים האלה נקראו בשם פיא משום שאללה לקחם מן הכופרים כדי להשיבם [שורש אפאא, רד] למוסלמים. בעיקרו של דבר, לא ברא אללה מה שיש בעולם הזה אלא למען יסייעו בעבודתו יתברך, שהרי לא ברא את האדם אלא למען יעבדנו. על כן הכופרים עצמם, וקנייניהם שאינם משמשים אותם לעבודת אללה, נופלים לידי המאמינים באמונה שלמה, העובדים את אללה ואשר להם אללה משיב את שלהם: כך מחזירים לו לאדם את הירושה שנגזלה ממנו, אפילו לא נחל אותה לפני כן מעודו. בסוג זה יש להכליל את מס־הגולגולת (ג׳זיה) אשר ישלמו היהודים והנוצרים; את התרומות שגוזרים על אי־אלו ארצות אויב, או את המתנות שהן מביאות לסולטאן המוסלמים, כגון קטיפה (דו׳מל) שמייצרות אי־אלו ארצות נוצריות: את המעשרות (עושי) שמשלמים הסוחרים בארצות אשר ב״תחום המלחמה״ (דאר אל־חרב); את מם חמשת האחוזים המוטל על עמי־החסות (אהל אל־ד׳ימה) הסוחרים מחוץ לארץ־מוצאם (אכן זה השיעור שהטיל עומר אבן אל־ח׳טאב); את התשלומים שנגזרו על בני עם־הספר המפירים את אמנות־החסות שלהם; את מס־הקרקע (ח׳ראג׳), שלכתחילה חל רק על בני עם־הספר, אלא שכעבור זמן הוחל בחלקו על אי־אלה מוסלמים.

בסעיף הפיא קובּצו גם כל נכסי המדינה שהם נחלת המוסלמים כגון הנכסים שאין להם בעלים מיוחדים: טובים ללא יורש, טובי־חמס, מלוות ופקדונות שאין למצוא את בעליהם, ובאורח כללי יותר — כל החפצים והמקרקעים השייכים למוסלמים ומצבם דומה. כל רכוש מסוג זה הריהו נחלת המוסלמים.(עמי 36-35)

גדולי ורבני המאה הרביעית, הדור השני להתיישבות המגורשים – יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

רבי שאול בר דוד סירירו שס"ב – תט"ו מגדולי היחש שבמשפחות המגורשים בפאס, הרב הזה הצטיין בידיעתו הגדולה בתורה, וגם האריך שנים ברבנותו, עוד לא נדע באיזו שנה נולד, אכן נראה הדבר כי נולד בסוף הרבע הראשון של המאה הזאת כי בשנת שס"ב התייצב כבר בין רבני המעמד, וכן נשאר על משמרתו זאת יותר מחמשים שנה עד שנת תט"ו.

ובשלשים השנים האחרונות מהם, אחרי מות רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל, היה הוא לראש הרבנים, כפי שיסופר אודותיו היה גם " בעל נסים ובעל מעשים " ושמו היה מפורסם כל כך, עד כי ר"ש צרור הרב באלג'יר אז כתב אודותיו בזו הלשון, רבי שאול סירירו יחיד בדורו, ודבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזה"ז " בכל גלילות המערב, ומי זה שימלאו לבו לבוא אחריו.

הוא היה לו בית מדרש מיוחד בפאס שבו היו נמצאים כמה מספרי רבני ספרד בכתב יד, ולפי הנראה חיבר ספרים אחדים וביחוד בפסקים וחידושי דינים. אכן מה שנודע הוא רק ספר " אורים ותומים " מפתח לכל דיני השלחן ערוך והראשונים, ובו ד' חלקים. חיברו בשנת שס"ח, בספרו זה יאמר " אני שאול סירירו ראיתי אחד שנקרא שמו שמואל לעשות מפתח …." מזה נדע כי מפני איזו מחלה שינו את שמו ויקרא בשם שמואל, גם חיבר קונטרסים לקורות יהודי מרוקו שאירעו בזמנו. גם " פרק השיעורים " על המשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד, הוא מת באלול שנת תט"ו.

זקן ושבע ימים כנראה קרוב לתשעים שנה, ועם הרב הזה רבי שאול סירירו כלה הדור לרבני המגורשים בעלי התקנות בהמאה הזאת הרביעית.

בזמנם של הרבנים ההם, בעלי התקנות, שמשו במשרת הנגידות האנשים הנכבדים האלה, רבי משה הלוי, רבי יעקב רותי, רבי יצחק גיקאטילא ורבי דוד בן זמירו. בעיר מארוקה ( מראכש )  הבירה חי בשנת שס"ו הנגיד רבי אברהם בן וואעיש, ובעיר מכנאס הנגיד וחכם חביב טולידאנו שנקרא גם " רבי חביב החסיד ", ולכולם היה מהלכים בחצר המלכות בשלושה הערים ההם, פאס, מכנאס ומארוקה.

עוד רבנים שלא נמנו בין בעלי התקנות היו אז בדור הזה בערים שונות במרוקו, ואלה הם : רבי משה בר מימון אלבאז מעיר תארודנט בחבל שוש, חיבר ספר " היכל הקודש " ומכונה בפי יהודי מרוקו הרמב"ם אלבאז, פירוש על התפילות על פי הזוהר הקדוש והתחיל לחברו בשנת של"ה – 1575. רבי משה בן רבי מרדכי בן אסולין מפאס, חיבר ספר דרשות כתב ידי בערך בשנת ש"ל, ובספרו זה מזכיר שמות שני חכמים מפאס, והם, רבי מוסי ב"ר מחפוטא, ורבי משה אלשקר.

עוד חכם אחד חי אז בפאס שמו רבי עזרא די פארידוש, שהיה סופר מובהק והצטיין במליצתו החריפה, וזאת אחת העובדות שיגיד אודותיו אחד מרבני הדור שאחריו. שמענו עוד על הסופר המובהק הרב עזרא די פארידוש ז"ל שבימי החכם החשוב הרב יהודה עוזיאל השני ז"ל, באו שני אנשים נצים על יונה אחת שגזל אותה איש אחד בליעל נקרא יונה קאלהוראנו והייתה ביניהם מחלוקת עצומה ושאל אותו החכם ז"ל לסופר הנזכר, מה זה ועל מה זה, השיבו, יונה קנה יונה, והיונה שבה אל מעונה, הב לן דינא, מפני חרב היונה.

רבי יצחק קורייאט רב מארקיש סביב לשנת ש"מ, חיבר כנראה ספרים אחדים והוא היה גם מקובל, רבי יהודה הכהן מפאס, חיבר בשנת שמ״ט ספר חידושים על התורה שעודנו בכ״י, והוא היה חותנו של רבי יעקב חאגיז בן ר׳ שמואל חאגיז, רבי דוד הטבעוני הזקן ב״ר אהרן, ורבי ישועה הסבעוני אחיו, שניהם היו מרבני העיר סאלי בדור הזה, והראשון רבי דוד חיבר ספר דרושים בכ״י ונקרא ״טוב ראי״, רבי מאיר צבאע מחכמי פאם (אולי בנו או נכדו של ר״א סבע עי׳ בפרק ח׳) מת ביום ח׳ חשון שנת שע״א, רבי חיים עוזיאל, ורבי שלמה בן דאנאן, היו מרבני פאם בסוף המאה הזאת סביב לשנת שפ״ו, ונלוו לפעמים אל רבי שאול סירירו הנזכר למעלה, במעמד הבית־דין, עוד רב אחד רבי יעקב בן דאנאן שמו נלוה לפעמים אל הנ״ל, הוא היה לראשונה עוד משנת שס״ו לסופר הבית־דין(נט), אך בסוף המאה הזאת נמנה לאחד מהב״ד, וחיבר ספר ״פסקים״ שהיה נמצא בכ״י.

א. על המשוררים ויצירותיהם- פיוט " מי כמוך " לר' ידידיה מונסונייגו

א. על המשוררים ויצירותיהם%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94

ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו

משפחת מונסונייגו נמנית עם המשפחות המיוחסות והענפות במרוקו, שמתחילת המאה השמונה־עשרה ועד ימינו יצאו ממנה גדולי תורה. יצירות לא מעטות נכתבו בידי חכמי המשפחה בכל נושאי הספרות הרבנית, אולם בשל היעדר בתי דפוס במרוקו רק חיבורים אחדים יצאו לאור, ורובם נשארו בכתב יד. מקצת הספרים אף אבדו בפרעות ורק זכרם הגיע אלינו.29 לפי הרב יוסף בן־נאיים, ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו נולד בשנת תק״ך(1760) בפאס לאביו, הרב ידידיה משה(??1800-17), שנמנה עם דייני העיר, ונפטר ביום ט׳ באב הת״ר(8.8.1840). הרא״ם למד אצל הרב שאול סירירו(??1807-17) ונסמך להוראה בידי הרב אליהו הצרפתי(1805-1715), הידוע בשם ״אלחכם״.30 לאחר פטירת אביו, מילא הרא״ם את מקומו בבית הדין.

הרא״ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים. הצטיין בתפקיד דרשן ופוסק הלכה, אך היה גם משורר דגול. מחיבוריו שיצאו לאור נזכיר את הספרים ״מי השילוח״ – מונוגרפיה הלכתית על הלכות הגט (קזבלנקה 1929), ו״משכיות לבב״ – פירוש על מזמור קיט שבתהלים (פאס 1930). חיבורים נוספים שכתב מצוטטים בידי נכדו ר׳ יהושע(1892-1826), אך לא ידועה תחנתם. קובץ שיריו ״נאות מדבר״ שרד בכתב יד בספרייה המשפחתית עד ימינו אלה.

במסגרת מפעלו של הרב משה עמאר לאתר ולההדיר את יצירותיהם של חכמי מרוקו הוא צילם את קובץ הפיוטים של הרא״ם ואף הקליד אותו כדי להוציאו לאור. בינתיים זכה הקובץ לניתוח מדעי בידי תמר לביא שייחדה את עבודת הדוקטור שלה לשירתו של הרא״ם. בעבודתה התעסקה לביא בניתוח הספרותי והלשוני של מכלול השירים, והחדירה שלושים וארבעה מהם בצירוף ביאורים ופירושים. הפיוטים שייכים לארבעת המעגלים: מעגל התפילה, מעגל השנה, מעגל החיים ומעגל היחיד והחברה. בבמה אחרת היא אף פירטה את רשימת הפיוטים שבקובץ של הרא״ם. השיר ״אני היום אברך״ מופיע ברשימה זו, ושתי המחרוזות הראשונות שלו הובאו בעבודתה.

  1. ר׳ ידידיה מונסונייגו

הרב ידידיה מונסונייגו בן ר׳ רפאל אהרן זצ״ל נולד בסוף המאה השמונה־עשרה בפאס, כנראה בשנת התקנ״ט(1799), ונפטר ביום ה׳ בכסלו התרכ״ח(2.12.1867)."

הערת המחבר : כך עולה מהציון החרוט על מצבתו שהעתקתי:

מצבת קבורת כתר תורה מלא האורה, מר ועטרה בראש כל אדם, מאד מאד שפל בפני כל אדם, רב טוב לבית ישראל, הרב הכולל בישראל להלל, אב בית דין מקודש, שקדשוהו שמים, כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רביו ידידיה מונסונייגו זצוקללה״ה [=זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא] זיע״א [=זכותו יגן עלינו אמן], שנתבקש בישיבה של מעלה, ה׳ ימים כסלו, משנה והוא ישפט תב״ל בצד״ק פ״ק [=פרט קטן](ההדגשות שלי). סימוכין לתאריך החרוט על המצבה נמצא בכותרת לפיוט שכתב אחי משוררנו, הרב אליעזר מונסונייגו(ראו להלן הערה 63). אמנם תמוה הדבר שר׳ יוסף בךנאיים מציין שהרב ידידיה מונסונייגו נפטר ב״ערב ראש חודש כסליו״(מלכי רבנן, מב ע״ב), ואחריו נגררו חוקרים רבים.

" מנעוריו הצטיין בגדולתו בתורה. הי״ם השאיר כשלושים חיבורים בעלי ערך רב, אך רק אחדים מהם יצאו לאור, בהם ספר ״דבר אמת״ – שאלות ותשובות על חלקי השולחן ערוך(פאס 1952), ו״קופת הרוכלים״ – מונוגרפיה הלכתית וליקוטי דינים לפי סדר אלף־בית (לוד 1993). כמו לאביו, היו נהירים לו שבילי הפיוט, כפי שאפשר ללמוד מעדותו של ר׳ יוסף בן־נאיים:

הרב הנזכר] חיבר כמה שירים, ויש בידי שיר אחד שחברו כשעשה הפסקת תענית, עוד חיבר מי כמוך על צרה וצוקה שהיתה בפאס בשנת תקצ״ב, ובתחילתו כתב שמ״ו [שמורנו ורבנו] יהונתן סירירו ז״ל ציוה בעת צרה שלעת שישקיף ה׳ בחמלתו שיחבר שיר תשורה לשמו הגדול, וכן היה ששמר פי מלך וחיבר בשיר ס״א בתים כנגד ימי הצרה שהתחילו מיום הושע״ר [הושענא רבה] שסוגרו דלתות המדינה [=העיר העתיקה] והיו בני המדינה מתגרים זה בזה עד יום כ״ב בכסלו שהוקבע לנו לדורות לששון ולשמחה.

הערת המחבר : בשנת תקצ״א מרדו שבטי האודאיא במלך מולאי עבד א(ל)רהמאן. הוא ברח למכנאס, ולאחר שקיבץ חיילים חזר לעיר פאס והפגיז את המלאח – הרובע היהודי, מאחר שהאודאיא התחבאו בו. יהודים רבים מתו בהפגזות אלו, אך בכסלו תקצ״ג(1832) הצליח המלך לפזר את המתקוממים, והיהודים נשמו לרווחה. בעקבות מאורע זה קבעו היהודים ״פורים קטן״ – ״פורים דלכור״(=פורים של ההפגזות) – ביום כ״ב בכסלו. על המאורעות האלה ראו בן־עטר, זיכרון, עמי 80. בשנים 1832-1825 נתחברה על המאורעות הללו קצירה בערבית יהודית, ״לקצירה דלכור״(=שיר הפגזים), בידי שמעון רודאני. הקצירה פורסמה בידי חיים זעפרני(ספרויות, עמי 221-207); והשוו שיטרית, שירה, עמי 41-40.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר