ארכיון יומי: 25 בדצמבר 2016


חנוכה אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון – יהדות המגרב

הכנת יין בבתים

יין המשומר

האמידים שנהגו להכין כמויות של גזרי בשר מטוגנים – ״לכ׳ליע״ לחורף, דאגו גם להכין יין לכל השנה. בחודשי אלול־תשרי, שהם סוף עונת הבציר וגם זמן דריכת ענבים, נהגו הערבים להביא לשכונה היהודית, כמויות עצומות של ענבי סוף העונה. ענבים אלה לא היו כבר עינבי מאכל, אלא טובים לעשיית יין ובדרך כלל היו בזול. היהודים ניצלו את ההזדמנות, כל אחד רכש ובזול, כמות מסויימת, הכין את יינו בביתו וכך בחנוכה, היין היה כבר מוכן לטעימה. זאת הייתה גם ההזדמנות לכל אמיד ונדיב־לב לשלוח לקרוביו ולמכריו ולכבדם ביין החדש לטעימה ולברכה. זה היה גם מקור גאוה להצלחה בקרב עשירי העיר ונכבדיה.

הכנת היין

מאחר ולא היו גיתות או מתקנים כלשהם להכנת היין, בעלי הבתים הסתדרו איכשהו בבתיהם והכינו בעצמם את היין לכל השנה. כל אמיד נהג להכין כמה כדי־יין  " כ'ואבי ", חלק מהם ייעד לעצמו לקידוש ולהבדלה וחלק לחלוקת צדקה וחסד.

על אופן הכנת היינות בבתים, אנו מביאים את תיאוריו של הרב י. משאש ז״ל, כלשונם, עם שינויים קלים:

בעל הבית מביא ארבע לוחות ברוחב טפח ויותר, ובאורך חמש אמות… מדביק הלוחות על צידן על הריצפה בטיט מיוחד הנקרא בעגה המקומית " תאדקא "  … זהו דבק מאוד חזק כאשר הוא מתייבש, כך מקים לו כמעין ״בריכה״ מעץ, אשר לתוכה שופך את סלי הענבים שהביא… אחר־כך הוא מביא פועלים אשר דורכים ברגליהם על הענבים (כמובן לאחר ששטפו טוב ויפה את רגליהם וניגבום)…

תאדקא – זהו רפש אדמה טובענית, שבו השתמשו הנשים לעשיית התנור והכיריים, נר מצוה עמוד 8

את הנוזל (היין) היוצא אוספים בכלים ושופכים לתוך הכדים ״כ׳וואבי״. אוספים את החרצנים והזגים ועושים מהם עיגול גדול וגבוה וכורכים סביבו חבל ארוך, כריכה אחר כריכה ממטה למעלה, מביאים לוח עץ חזק ושמים על העיגול, מביאים שתי קורות רחבות וארוכות, במיוחד חזקות. מניחים אותן על הלוח בצורת שתי וערב ובמשקל שווה, מזמינים מן הרחוב עוברי־אורח, במיוחד גברתנים שמנים ובעלי משקל, מעמידים אותם על הקורות מכל רוח כשהם אוחזים זה בזה, והם לוחצים בכל כוחם ומכבידים את גופם, וכדי להעביר את הזמן מספרים סיפורים, שרים שירים וגם מספרים בדיחות מהתלות ועקיצות וזה נמשך בערך כחצי שעה. בינתיים היין יוצא והאוסף אוסף . אחר כך הגברתנים יורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית. הם אומרים לו: ״להניח ברכה, לשתות את יינך בשמחות וגילות וקידוש והבדלה״ והוא משיב: וכן תעשו תמיד בבתיבם . הפועלים מורידים אחר־כך את העיגול, מפוררים אותו, חובטים אותו במקלות שטוחות וחוזרים ועושים עיגול שני ואם הענבים הם מזן משובח, עושים עוד עיגול שלישי.

כדי שהעוברי־אורח יסכימו ולא ישתעממו בזמן עמידתם על הקורות, חוברו למענם חרוזים מיוחדים עם נגינות ונעימות ובהם היו מזמינים אותם אנשים ואומרים להם:

בואו בני תורה, כולכם בחברה, לעמוד על הקורה, להוציא חמרא, לקידוש והבדלה, ולמצוות מילה ולהכנסת כלה, ולדלא ידע במגילה.

קיים גם נוסח עתיק ובארמית ואנו מביאים אותו:

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא. 

עוד חרוז על הכנת היין:

בואו אחים מתנדבים, להיות על קורות ניצבים, להמשיך את דם הענבים, למלא יין היקבים, לברך שוכן כרובים, שבתות וימים טובים, ובמילת ערלות תעובים, ובפדיון פטרי נקבים, ובחופת רעים אהובים, ובכוס ברכת המסבים, וחלוק יין לרבים, עניים דלים תאבים, בחנוכת המכבים, ובדלא ידע מריבים, המריעים המטיבים, כה לחי בבית נדיבים. 

היין שהוכן בבית חולק כך: מנה הגונה נשמרה לחנוכה, חלק הועד לפסח והשאר לימות השנה, לקידוש ולהבדלה, בלי לשכוח את חכמי העיר וענייה עם מתת כסף בצידה.

היו גם שנהגו לבשל חלק מהיין . "א-שראב אלמטבוך " ומי שיינו היה מוצלח, היה עובר קול בכל ה־מללאח : יינו של הגביר פלוני בן פלוני הוא המוצלח ביותר השנה פשוט כעין פסטיבל יין בזעיר אנפין.

פעולת הנגד; המאבק על התרבות המסורתית בלשון ובשירה

ד. פעולת הנגד; המאבק על התרבות המסורתית בלשון ובשירההשירה העברית

לנוכח הסתערותה זו של תרבות ערב על תרבות ישראל, נראה לנו כעין נס מן השמים שהיהודים ברובם לא נכנעו אלא פיתחו שירה עברית משלהם, וכחידוש נועז — דווקא שירה חילונית. אמנם במסגרת שירת הקודש היה מעמדה של העברית איתן ומובטח, אלא שמתחום זה לא יכלה לבוא באותה שעה הישועה לתרבות ישראל. כדי להפיח בה רוח חדשה נחוצה היתה התמודדות עם השירה הערבית וספיגת כמה מיסודותיה לשם יצירה של מזיגה עברית־ערבית.

יש להדגיש כי בספרד, כמו בארצות אחרות, נמצאו יהודים שהתנגדו לכל חידוש שהוא, ואפילו אם המדובר היה בלימוד הדקדוק או בשיטות חדשות בפרשנות המקרא או התלמוד. הבלשן הדגול יונה אבן ג׳נאח התמרמר על האנשים שבזכות ידיעותיהם המועטות בתלמוד גילו יהירות ופסלו כחסר תועלת כל עיסוק בחכמת הלשון שהתפתחה כמובן בהשפעתה של הדוגמה הערבית.

הערת המחבר : ראה: יונה אבן ג׳נאח, ספר הרקמה, מהד׳ מ׳ וילנסקי, הוצאת ד׳ טנא, ירושלים תשכ״ד, עמי יא: ׳ואשר הקל מהם בחכמה הזאת יותר, ובזה לענין הזה, הנוטים מהם אל מעט מחכמת התלמוד, בעבור גאותם במזער אשר יבינו ממנו, עד אשר הגיעני [=נודע לי] על אחד מגדוליהם שהוא אומר על חכמת הלשון שהיא דבר שאין לו טעם, והעסק בה אין בו תועלת ולא הנאה, ובעליה יגע לריק, ודורשה עמל לבלי פרי שישיג ממנה׳.

 אבן ג׳נאח אף ראה צורך להתנצל על שהוא משתמש בהשוואות אל הערבית בחיבוריו הבלשניים, וציין שהוא מסתמך בכך על רב סעדיה. – ראה דבריו שם, עמי יז: ׳וכבר ראיתי ראש הישיבה רבינו סעדיה ז״ל, נוהג המנהג הזה ברוב פירושיו, רצוני לומר שהוא מתרגם המלה הנכריה [=המוזרה, הטעונה פירוש] במה שדומה לה מן הלשון הערבי׳. – אפילו הוגה דעות מתון ומאופק כמו בחיי אבן בקודה נאלץ להתפלמס עם אנשים אשר אצלם ה׳מסורת׳ (הקבלה) באה במקום ה׳עיון׳ המחקרי, ואף הרמב״ם מדבר בזלזול על ׳סכל מהמון הרבנים׳. ברם מאלפים במיוחד דברי משה אבן עזרא בעניין זה:

ואחרי הזכירי [כדי לבאר את מליצות המקרא] את [דברי] הקוראן של הערבים לא שמתי לב ללקוט את הדעות הגרועות שנחלו להם אנשי הצביעות מחכמי התלמוד [=מהרבנים] של אומתנו בזמננו זה. כי ראיתי את ראשי חכמי התלמוד וגדולי תורת הדת, רב סעדיה גאון ורב האיי וזולתם מבעלי התורה, מביאים ראיות ממנו [=מן הקוראן] וסומכים עליו לפתור את תמונת ההשאלה שבדברי הנביאים, וכמו כן [הם סומכים] גם על פרושי הנוצרים במקומות הסתומים [שבמקרא]. אבל הכת הנזכרת [הרבנים] בימינו, שמה אזנה כאפרכסת ומישרת את מבטה על עניניהם הקטנים של בני האדם, ומתעלמת מהענינים הגדולים, ועל דבר שכיוצא בעברה זו אמרו קדמונינו: טול קורה מבין עיניך. והם שאמרו: כל האומר דבר חכמה ואפילו באומות העולם נקרא חכם, ומה שראוי לשמור מדבריהם [של גדולי אומות העולם] הוא התוך, החכמה ולא הקליפה הגשמית.

ברור שמצדם של המתנגדים הללו לא בא עידוד למחדשים, ואלה יכלו להגיע למבוקשם רק משום שלמדו ערבית והתעמקו בשירה הערבית. הם התכוונו לשינוי שהיה מהפכני לפי מושגי התקופה; העברית היתה אז באמת לשון קודש בלבד ולא לשון חולין ויום־יום. יהודי הגולה דיברו בשפות העמים שבקרבם ישבו, הווה אומר בתחומיה המוסלמיים והנוצריים של ספרד — בערבית או ב׳רומאנית׳. – כך מכונה במחקר שפתם המדוברת של תושבי ספרד הנוצרים קודם התגבשותה של הספרדית. היא היתה הסתעפות מקומית של השפה הלטינית המדוברת. – עובדה חשובה זו לא הוכרה עד כה בבהירות הדרושה, ועל כן ראוי להביא כאן קצת מדברי קדמונינו בסוגיה זו.

רב סעדיה מתאר לנו את המצב בזמנו במלים אלה: ׳נגלינו אף אחריו בכל שערי ארץ ואיי הימה, לא היה גוי שלא באו בו נדחינו, גם בתוכם רבינו ילדינו, לשונותם למדנו ותלט עלגתם על שפר אמרינו ולא נכון כן. נפוצת מזרחה מספרת יונית ושפת פרס, ומצרים הגו חנסית, – פירוש: ויהודי מצרים מדברים מצרית (=קופטית). חנס — מצרים, על פי יש׳ ל, ד, והכינוי שכיח בלשון הפיוט –  וגם גלות בני קנז – קנז נזכר בבר׳ לו, יא. הוא בן אליפז בן עשו. הגאון מתכוון כאן בוודאי ליהודים היושבים במלכויות הנוצריות. – ובני ספרד ישיחו נועז גרי יתת כהם וכלשון עם ועם׳. בצורה חד משמעית ומרשימה מאוד נקבעה עובדה זו בדבריו של אבן גבירול, אחד מראשי האסכולה הספרדית:

הערות המחבר :

.נגלינו : כמו גלינו

אחריו : אחרי נחמיה ושבי ציון, הנזכרים לפני כן

ותלט וכו' : וחמת לשון העלגים שלהם על יפי לשוננו, ורע הדבר הזה.

וָאֵדְעָה כִּי נִשְׁמְדָה מֵהֶם שְׂפַת / קֹדֶשׁ וְכִּמְעַט הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת

 זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְריִת וְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת

 חֶצְיָם מַּדֵּבר בֶאֱדוֹמיִת וַחֲצִי / בִּלְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קוֹדֶרֶת

והיהודים הבורים הללו, לא רק שהם משלימים עם מצב מחפיר זה, אלא מתקיפים את המשורר על שהוא מעז לכתוב בלשון מוזרה שאינה מובנת להם כל עיקר:

בִּשְׂאֵת מְשָׁלְי יְרִיבוּן / עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי

דַּבֵּר שְׂפַת עָם וְנִשְׁמַע / כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹניִ

שלמה אבן גבירול, ׳נחר בקראי גרוני׳, שם, עמי 68, בתים 27-26,

יהודי ספרד דיברו אפוא בערבית או ברומאנית, ומצב זה נשאר בתוקפו עד לגירוש, אלא שעם הצטמצמות שלטון המוסלמים במדינה פחת כמובן מאוד מספר דוברי הערבית. גם לאחר השגשוג הגדול של השירה העברית לא נשתנו פני הדברים. אברהם אבולעאפיה, המיסטיקאי היהודי הספרדי הידוע בן המאה הי״ג, שנדד הרבה ממקום למקום, מדגיש שהיהודים מדברים בכל מקום בשפת שכניהם הנוצרים וכמעט אינם זוכרים את העברית.

הערת המחבר : התפזרותינו בין האומות הרבות ובין הלשונות המשונים, ששכחנו כל לשוננו וצחותה ודקדוקה, ונעדרה כמעט מפני [צ״ל: מפי] רוב אומתנו. ולולי כתיבת ספרינו היה הכל בלתי נמצא. וראה איך היהודים הדרים בין הישמעאלים מדברים בלשון ערבי כהם, והדרים בארץ יוון מדברים יוונית, והדרים בארצות הלועזים מדברים לועזות, והאשכנזים אשכנזית והתוגרמים תוגרמית וכן השאר כלם. ואמנם הפלא הגדול הוא מה שקרה ליהודים בכל איסקיליאה [=סיציליה] שהם אינם מדברים בלשון לעז ובלשון יון לבד, בלשונות הלועזים והיונים שדרים עמהם, אבל שמרו לשון ערבי שלמדוהו מימים קדמונים בעת היות הישמעאלים דרים שם׳.

הדברים הללו נאמרו בוודאי מתוך צער ורוגז, ויש בהם מן הסתם משום הפרזה. יהודי ספרד השתמשו מדי פעם בעברית כשפת דיבור, כשנאלצו לשוחח עם יהודים שלא הבינו ערבית. משה אבן ג׳יקטילה, שהיה בן זמנו של משה אבן עזרא, מוסר לנו ידיעה בעניין זה, והרי דבריו: ׳רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים את לשון הקדש ורגילים לדבר בה׳. נתנסה בכך גם שלמה אבן פרחון תלמידו של אברהם אבן עזרא, שבא מספרד המוסלמית לאיטליה הנוצרית ונוכח לראות עד כמה חשובה היתה העברית כלשון דיבור בשעת הדחק. באמת, אם נגדיר כלשון חיה רק שפה שמשיחים בה מידי יום ביומו משכילים ופשוטי העם כאחד, הרי העברית לא היתה שפה חיה; זוג אוהבים לא התלחש בלשון הקודש, והגנב לא ניהל בה משא ומתן בעניין הסתרת שללו. אולם יש לשאול מה היא בכלל לשון מתה. מקובל היה לראות בלשון הרומית שפה ששבקה חיים לכל חי, ואם כי השתמשו בה כלשון הוראה באוניברסיטאות אירופה עד למאה הי״ט, הרי ברור שהיא נועדה שם אך ורק לדיונים על עניינים מדעיים. אלה שדיברו בה התאמצו בכל כוחם לשמור על כללי הלשון הקלאסית ועל אוצר מליה, ללא חידושים. בניגוד להם הרי אצל משוררי ימי הביניים הלטיניים היתה הלשון הרומית עדיין חיה ומתפתחת, אפילו אם צורותיה החדשות נראו לדקדקנים כברבאריות. בימי הביניים השתמשו אפוא בשפה הזאת לא רק בספרים פילוסופיים ותיאולוגיים, בחיבורים מדעיים והיסטוריים, אלא גם לזמירות תמימות ועליזות, לשירי אהבה, יין ולעג. בוודאי היתה גם העברית, בתקופה שלאחר המקרא, הרבה יותר מאשר לשון של תפילות ושל לימוד.

ר׳ יהודה אבן קורייש – רסאללה רב יהודה לאנשי פאס….

ר׳ יהודה אבן קוריישצאהיר חיום ראשון של פסח

אבי הדקדוק העברי וחכמות הבלשנות, אשר תחיית הלשון ניכרת על פי הזרע שזרע בפירושיו ובחקירתו. ר׳ יהודה בן קורייש היה איש תאהרת שבין מרוקו ובין אלג׳יריין וחי סביב שנת 890. מפיו נודע לנו שבימיו, כמאה שנה לאחר בניית פאס, נמצאו כבר בעיר זו אנשי מדע וחכמי לב אשר להם הוא ערך את אגרתו הידועה ה׳רסאלה׳, אגרת היחש, הכתובה בלשון ערבית.

לחלן נוסח הראסלה בערבית ובאנגלית…

Introduction of Risalat Yehuda Ibn Quraysh – in English

مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به
وأما بعد فإني رأيتكم قطعتم عادات الترجوم بالسرياني على التوريه من كنائسكم وأطعتم على الرفص به جُهالكم المدعيم بأنهم عنه مستغنون وبجميع لغة العبراني دونه عارفون، حتى انه لقد ذكرو لي رجال منكم انهم ما قرو قط ترجوم الخمسة ولا النبيئيم (أسفار الأنبياء)، والترجوم اكرمكم الله هو شيء لم يضعه أسلافكم ولا رفض به قدماؤكم ولا أسقط بتعليمه علماؤكم، ولا استغنا عنه أوائلكم، ولا جهل نفعه آباؤكم، ولا فرط في تعليمه سابقوكم بالعراق ومصر وإفريقية والأندلس. ولما ذكرت لبعض من نافر الترجوم منكم ما هو موجود في المقرأ من غرائب وما امتزج من السرياني بالعبراني وتشعب به تشعب الغصون في الأشجار والعروق في الأبدان، تيَقّظ لذلك تيقُّظا شديدا وانتبه له انتباه حديدا وفطن لما في الترجوم من فائدة وما يُدرك به المنافع الزائدة والتفاسير الرافدة والتبيانات الشاهدة، فندم عند ذلك على ما فاته من حفظه وأسف على عدمه لحلاوة لفظه. فرأيت عند ذلك أن أؤلِّف هذا الكتاب لأهل الفطن وؤوي الألباب، فيعلمو أن جميع לשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) الحاصل في المقرأ قد انتثرت فيه ألفاظ سريانية واختلطت به لغة عربية وتشذذت فيه حروف عجمية وبربرية ولا سيما العربية خاصة فإن فيها كثير من غريب ألفاظها وجدناه عبرانيا محضا، حتى لا يكون بين العبراني والعربي في ذلك من الاختلاف إلا ما بين ابتدال الصاد والضاد، والجيمل (حرف عبراني: ڱ) والجيم، والطِت (حرف عبراني: ط) والظاء، والعين والغين، والحاء والخاء، والزاي والذال. وإنما كانت العلة في هذا التشابه والسبب في هذا الامتزاج قرب المجاورة في البلاد والمقاربة في النسب لأن תֶרח (تِرَحْ) أبو אברהם (ابراهيم) كان سريانيا وלבן (لابان: حمو يعقوب) سريانيا. وكان ישמעאל (اسماعيل) وקדָר (قيدار) مستعرب من דוֹר הפלגה (زمان الاختلاف)، زمان البلبلة في בבל (بابل)، وאברהם (ابراهيم) وיצחק (إسحاق) وיעקב (يعقوب) عليهم السلام متمسكين بـלשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) من אדם הראשון (آدم الأول). فتشابهت اللغة من قبل الممازجة، كما نشاهد في كل بلد مجاور لبلد مخالف للغته من امتزاج بعض الألفاظ بينهم واستعارة اللسان بعضهن من بعض، فهذا سبب ما وجدناه من تشابه العبراني بالعربي، غير طبع الحروف التي بفتتح بها في أوائل الكلام والحروف المستعملة في أوساط الكلام والحروف التي يختم بها في أواخر الملام. فإن العبرانية والسريانية والعربية مطبوعة في ذلك على فوالب واحدة وسنأتي على شرح ذلك في مواضعه من آخر هذا الكتاب إن شاء الله. وهذا حين نبدأ بذكر السرياني الممازج للعبراني في المقرأ، ثم نتلو ذلك بذكر الحروف النادرة في المقرأ ولا تفسير لها إلا من לשון משנה ותלמוד (لغة كتب المشنى والتلمود)، ثم نتبع ذلك بذكر الألفاظ العربية الموجودة في المقرأ وعند ذلك نشرح الحروف التي تساوت بين العبراني والسرياني والعربي في أوائل الكلام وأوساطها وأواخرها وليس ذلك بموجود في لغة من سائر لغات الأمم سوى لسان العبراني والسرياني والعربي. ونكتب ذلك كله على نظام حروف אלף בית גיםל דלת (ألف بيت جيمل دلت: الحروف الأربعة الأولى في العبرانية) ونسقها ليسهل بذلك كل حرف مطلوب بسهولة على موضعه إن شاء الله. 

من رسالة يهوذا بن قريش، د. بقر، تل أبيب 1984. كان يهوذا بن قريش حاخام يهودي بمدينة تاهرت (تيارت) في الجزائر في القرن التاسع أو العاشر الميلادي. كتب رسالته باللغة العربية والحرف العبري، واستعمل أحيانا كلمات أو جمل عبرية كما ترى.

In the name of God, the Eternally Living and Enduring
A letter from Yehudah Ibn Quraysh to the congregation of the Lord at Fez
To urge and encourage the teaching of the Targum
And the enjoyment of its benefits and blame of its rejection.

I see that you have stopped performing the customs of reading the Syriac Targum in your synagogues, and in rejecting it have obeyed the ignorant among you, who claim not to need it and to know the whole of Hebrew without it, to the point that some men from among you have told me that they have never read the Targum of the Pentateuch nor of the Prophets – and the Targum, may God bring you honor, is something that your predecessors (salaf) never laid down, nor did your forebears refuse it, nor did your sages (ulama) stop teaching it, nor could the first among you do without it, nor were your fathers ignorant of its benefit, nor did those who came before you neglect it in Iraq nor Egypt nor Africa nor Andalus. And when I pointed out to some of the Targum-haters among you what strange things are found in the Reading, and to what an extent Syriac has intermixed with Hebrew, branching into it like roots on trees, or veins in bodies, they were violently aroused, and paid it careful attention, and became aware of the profit found in the Targum, and the additional benefits and helpful explanations and witnessed clarifications that it shows; so they repented of what they had missed of its memorization, and regretted what they had lacked in the sweetness of its expression. I then resolved to put together this book for people who are aware and those with understanding, so that they should know that Syriac expressions are scattered throughout the whole of the Holy Tongue occurring in the Reading, and Arabic is mixed with it, and occasionally particles of Ajami (Latin) and Berber – and principally Arabic in particular, for in it we have found many of its strangest expressions to be pure Hebrew, to the point that there is no difference between the Hebrew and the Arabic except in the interchange of ṣād and ḍād, and gīmel and jīm, and ṭet and đ̣ā', and `ay(i)n and ghayn, and ḥā' and khā', and zāy and dhāl. The reason for this similarity and the cause of this intermixture was their close neighboring in the land and their genealogical closeness, since Terah the father of Abraham was Syrian, and Laban was Syrian. Ishmael and Kedar were Arabized from the Time of Division, the time of the confounding [of tongues] at Babel, and Abraham and Isaac and Jacob (peace be upon them) retained the Holy Tongue from the original Adam. The language was similar before the intermixture, while in every land adjoining a land of a different language we see intermixture of certain expressions between them and the spread of language from one to another; and this is the cause of the similarities we have found between Hebrew and Arabic, apart from the nature of the letters that it opens with at the beginnings of speech, and the letters used in the middles of speech, and the letters that it terminates with at the ends of speech. For Hebrew, Syriac, and Arabic are cast from the same mold in this respect, and we shall explain this in its place at the end of this book if God wills. And this is when we begin by recalling the Syriac mixed with Hebrew in the Reading, then continue by recalling the rare particles in the Reading, which cannot be explained except through the language of the Mishna and Talmud, then follow that by recalling the Arabic expressions found in the Reading, and at that point explain the letters that are equivalent in Hebrew, Syriac, and Arabic at the beginnings and the middles and the ends of speech, which are not found in any other languages of the nations except Hebrew, Syriac, and Arabic. And we will write all of this in the order of the letters aleph-bet-gimel-dalet (ABCD), an arrangement to facilitate finding the place of any desired letter, if God wills. 

From: D. Becker, Ha-Risala shel Yehudah ben Quraysh, Tel Aviv University Press, Tel Aviv 1984. Originally written in Arabic using the Hebrew script, with occasional Hebrew words or phrases interspersed.

ר׳ יהודה אשר היה בן דורו של ר׳ סעדיה גאון ואמנם כביר ממנו לימים, שלח את אגרתו בעניין חשיבותו של התרגום הארמי להבנת המקרא. הוא מוכיח את אנשי פאס על שנענו לעצתם של עמי הארצות שבין המתפללים ופסקו להשתמש בבתי הכנסת בתרגום הארמי לתורה, בטענם כי אפשר לוותר עליו מאחר שמבינים גם בלעדיו את לשון המקרא. המחבר מעמיד אותם על טעותם, בהסבירו להם את התועלת שבהשוואת הלשונות הקרובות ללשון המקרא כגון לשון המשנה, התלמוד, הארמית והערבית, לשם הבנת מלים ובטויים בלתי שכיחים, או צורות דקדוקיות נדירות שבתנ״ך. וכמו כץ ע״פ סדר א״ב מלים הדומות בעברית לאחיותיהן, הארמית והערבית.

ראוי לציין כי בפאס קיים היה עד לאחרונה המנהג לתרגם בפסח את הפרשה וההפטרה ללשונות ארמית וערבית, וכן ההפטרה של תשעה באב.

מאגרת היחש, אפשר לראות שהיו חכמי הלשון בפאס אשר ידעו להוקיר ספר כזה אשר צויין בו בפעם הראשונה, תורת שווי לשונות בני שם.

חקר הלשון תקע מאז יתד נאמן בעיר פאס, ולא מקרה בלבד הוא, ששני אבות מניחי הלשון כמו דונאש בן לבראט ראש חוקריה ומחדש הפיוט העברי, ואחריו יהודה אבן חיוג׳ אבי המדקדקים, וכמו כן דויד בן אברהם הקראי אל פאסי, כולם ילידי העיר פאס.

דור התמורה- תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד

 

assamarבהרי האטלס היתה זו המנהיגות הדתית הבלתי־רשמית, אשר כיוונה את החיים הדתיים ופיקחה על התנהגותו של הפרט. סמכותם של מנהיגים אלה התבססה על למדנותם שיצאה לה שם, על צדיקותם, ובמיוחד על זכות־אבות שלהם. לבולטים ביניהם ייחסו תכונות כריזמטיות, שאותן הביעו, למשל, בני הקהילה באמירה: ׳הם היו מדברים בשמים׳, כלומר חכמתם ויכולתם להתקשר עם הגורמים העליונים היו מעבר לתכונות אנושיות רגילות.  המנהיגים הדתיים החשובים באסאמר השתייכו לשתי משפחות, או אף למה שנראה היה כשתי ׳שושלות רבנים׳ — מבני מכלוף ואמזלג. בשנים שקדמו לעלייה, היו בכל אחת משתי המשפחות שני רבנים  פעילים ומכובדים ביותר, שאחד מהם צעיר מחברו. עם זאת השתתפו בהנהגת החיים הדתיים גם שתי דמויות בעלות חשיבות משנית: אחת מבני מכלוף והשנייה מבני ביטון, אשר עסקו בעיקר בשחיטה. שניים אלה היו אחר־כך המועמדים לכהונת הרב ברוממה, ועזבו את המושב כאשר מועמדותם נדחתה.

ארבעת הרבנים החשובים של אסאמר עלו כולם לישראל. לשני הקשישים ביניהם יוחסו תכונות כריזמטיות. אחד מהם, ממשפחת מכלוף, שהיה המנהיג הרוחני של אליאל, נפטר מספר שנים לאחר עלייתו. אחיו הצעיר ממנו נתמנה למשרת הרב של אליאל, אשר מרבית תושביה היו עתה עולים ממקומות שונים במרוקו ומאירופה המזרחית, ויוצאי אסאמר היו בה מיעוט קטן בלבד. המנהיג הנערץ השני היה ממשפחת אמזלג, והתיישב בצפונית זמן־מה לאחר עלייתו. הוא היה זקן מכדי שיוכל להסתגל לתנאי מוסדות השירותים הדתיים בישראל, ולכן לא נטל על עצמו מינוי רשמי. בדרך־כלל כינו אותו בשם־החיבה ׳רבי אל־עזיז׳, כלומר היקר. בהזדמנות אחת, שעה שתיארו בפני שניים מזקני רוממה את זכות־האבות של רבי אל־עזיז, העלו את הסיפור אודות סבו(רבי דוד אמזלג) ׳שהכה מכה גדולה׳ שיח׳ מוסלמי. יום אחד, כך סיפרו, עת עבר השיח׳ במקום, ראה את רבי דוד מרביץ תורה בתלמידיו. שאל השיח׳ את מלוויו: ׳מדוע עושה יהודי זה מהומה כה גדולה , חמתו של רבי דוד בערה בו, והוא קילל את המוסלמי שכוכבו יפול ארצה ויתרסק ואכן,למחרת היום נתקיימה הקללה והשיח׳ איבד את כל הונו. שמע אבותיו של רבי אל־עזיז היה מפורסם מזה דורות רבים. כשפגשתיו בחתונה, שבה השתתפו רבים מאנשי רוממה, סיפר לי שסב־סבו הזהיר את בני קהילתו טרם מותו, שלא יעקרו ממקום הולדתם עד שיתגלה מעיין תחת העץ שבקרבת בית־הכנסת. לאחר ימי דור, כאשר אמנם נתגלה מעיין במקום האמור, יצאו בני הקהילה והתפזרו בסביבה, וכך הוקמו אסאמר ויתר הקהילות היהודיות שבאותו אזור. זקן אחד מבני משפחת ביטון סיפר לי, שרבי אל־עזיז היה נוהג לסובב בקהילות היהודיות הסמוכות לאסאמר במשך ימות החול, אולם תמיד היה שב לביתו בערב שבת, אפילו היה במרחק של שמונה ימי מסע. כלומר, היתה לו קפיצת הדרך.

כאשר חלה ברוך מכלוף, לקחו גיסו לבית־החולים בעיר הקרובה, אולם הרופאים לא עלה בידם לאבחן טיב מחלתו ושלחוהו לביתו. השניים חזרו לרוממה, והגיס יצא לצפונית להתייעץ ברבי אל־עזיז. הרב גילה לו שברוך חלה, ׳כאשר פגע בטעות במישהו שאוהב אותו׳. הוא שלח לברוך קמיע, שענידתו תביא לו מרפא. כשסיפרו את הדבר לברוך, נזכר שבחצות ליל שבת שמע קולות מוזרים עולים מדיר הכבשים. הוא קם ממיטתו, יצא לדיר וחבט בכבשים עד שנרגעו. למחרת חלה. לכל אדם, המשיך ברוך, יש מתחת לאדמה כפיל בן־גילו. מהודעתו של אל־עזיז הבין ברוך, שעת חבט בכעסו בכבשים דרך על כפילו הדואג לשלומו. כששב ברוך לביתו, עקב כפילו הנפגע אחריו. כל מבט של הכפיל חדר לגופו של ברוך והכאיב לו כדקירת סכין. במקרה זה הוכיח עצמו רבי אל־עזיז לא רק כרואה נסתרות, אלא גם כבעל יכולת להתקשר עם רוחות שלא מן העולם הזה.

בין המספרים היו שהוסיפו, כי באסאמר היו רבנים נוספים חשובים כרבי אל־עזיז, ואפילו דגולים ממנו. הנערצים ביותר היו שני רבנים מבני מכלוף, שאחד מהם נפטר זמן קצר לפני העלייה לארץ, והשני נפטר באליאל. אך מאז פטירתם נותר רבי אל־עזיז נכבד מכל רבני אסאמר.

המתחים בין ישיבת ״מיר״ בארצות־הברית לבין ״בית יוסף״ בצרפת

המתחים בין ישיבת ״מיר״ בארצות־הברית לבין ״בית יוסף״ בצרפתשס דליטא

האם אמנם התקיימה אפליה בישיבות בהן למדו תלמידי מרוקו? בנקודה זו התמונה אינה אחידה וברורה. תגובות התלמידים והוריהם שונות מישיבה לישיבה והן תלויות באופי המוסד ובגישתה החינוכית של ההנהגה ורגישותה לצרכי התלמידים. ממכתבי הרב עבו למנהלי ישיבות וממכתבי תלמידים שנשלחו אליו מצטיירת תמונה קשה, המשקפת מצב שהתקיים בישיבות אשכנזיות בהן היה רוב של תלמידים אשכנזים ושפת הדיבור היתה יידיש.

הרב עבו, שהיה מיודע ורגיש לעניין זה פונה לרב קלמנוביץ בלשון של בקשה:

התלמידים יצאו מהשגחתי ויכנסו תחת השגחת כבודו. אקוה מהשם שיצליחו ויתגדלו בתורה ויראת שמיים ונזכה לראות החזרת עטרה לאחינו הספרדים… רק דבר אחד אני מבקש מכב׳ לאט לו אל הנער כי להתנהג אתם בסבלנות כי לא הורגלו ללמוד לימוד אשכנזי וגם לא הורגלו למקום תורה.

באותה מידה ביטא חרדה גם ביחס לתלמידים שהיו אמורים להגיע לישיבת ״בית יוסף״, והוא מציג לרב ליבמאן שורה של שאלות: א. מי האחראי בעד הכספים וההוצאות הנחוצים לתלמידים. ב. איך תוכנית הלמודים. ג. בן כמה שנים יהיה הילד הנשלח. ד. כמה שנים יצטרך להיות שם התלמיד. ה. מי ילמד אותם כי יהיה קשה להם המבטא האשכנזית אם לא יהיה המבטא בעברית צחה.

ממכתבי התלמידים מצטיירת מצוקה בתחום הלימוד כמו גם במציאות החברתית המנטאלית. המורים לקו כנראה בחוסר מודעות למצוקתם הנפשית של התלמידים שנותקו ממשפחתם, ובחוסר רגישות לצרכיהם המיוחדים (ראו להלן גישתו השונה של הרב זושיה וולטנר) ובכך גרמו לתסכול עמוק.

התלמיד אשר חכם אביטן מישיבת ״מיר״ כתב לרב עבו:

…ובאמריקה נחוצה האנגלית ממש כמו האוויר לנשימה כמעט שאי אפשר לחיות כאן בלעדה. ובימים הראשונים לבואי הייתי מלא ייאוש כי הייתי כקוף בפני האדם, וזה מובן. לא כ״כ קל היה לי ליכנס לישיבה זו נתקלתי בקשיים מרובים שאין כאן המקום לפרטם. ב״ה הודות להשתדלותם של מר שלום ודכ' הרב פול הם ששלמו גם כסף בעבורי נכנסתי הנה. גם אחר שנכנסתי היו לי צרות ועוד יש לי(בע״ה לא כמו בתחילה) למשל לימוד השפות אנגלית וידיש והקושי להסתדר בישיבה.

 

למרוקו הגיעו תלונות גם מאירופה, מישיבת ״בית יוסף״. דוד אוחנונה כתב לרב עבו:

דרך אגב אני מתייעץ עם כבודו עצה אחת ומבקש מכבודו שיעצני נכונה ובהקדם האפשרי. אני חושב לעזוב הישיבה הזאת ולעלות לארץ לישיבה אחרת יען זאת הישיבה איננו נחשבים בכלל אצלם, העקר הם האשכנזים גם איננו נאמנים בעיניהם… (בהמשך מספר התלמיד על תלאותיו בישיבה על רקע זה)… ועכשיו אני מבקש מכבודו שיראה לי אולי אוכל להקלט שם בארץ באיזו ישיבה ספרדית… ואם לא אזי אראה אם לחזור למרוק או לראות איזה ישיבה פה בצרפת…

לחלק מהתלמידים היו ציפיות שלא תאמו למציאות שבה נתקלו בישיבות. נפתחו פערים בין התלמידים שפעמים רבות לא ניתנים היו לגישור (ראו להלן פרק ג, ראיונות עם בוגרי הישיבות). לעומתם בוגרים אחרים השתלבו והפנימו את ההווי המיוחד של הישיבה ואף ניצלו אותו כמנוף להתערות מלאה בעולם התורה. דוד שניאור, בוגר ישיבת ״אור יוסף״, מתאר את ייחודה של הישיבה בה למד: בתקופת הפריחה העצומה של הישיבה, כאשר מצבה הכלכלי היה ירוד במיוחד, וכאשר תלמידי הישיבה היו צריכים ללמוד מוסר בהתפעלות כדי לחזק את רוחם ולעמוד בניסיון הרעב, הקור, והעירום וחוסר כל, דווקא באותה תקופה נודעה תנופה אדירה מעין ״בולמוס״ של זיכוי הרבים…

הסגפנות, הסבל, העמידה בניסיון בכל מחיר יחד עם מוסר גבוה, הם ממאפייני זרם נוברדהוק המזרח אירופי. אווירה זו ניזונה גם מהאתוס ההרואי המיוחד שנוצר לישיבה בעת הפעלתה בברגן בלזן. המציאות של תחילת שנות החמישים כפתה תנאים פיזיים קשים על תלמידי הישיבה. הרב ליבמאן ו״דרך נוברדהוק״ הפכו מציאות קשה זו לדרך חיים נורמטיבית, שמתוכה הגיעו התלמידים להתעלות רוחנית גבוהה. לא כולם יכלו להסתגל להווי ולאווירה. היו מהם שמצאו עצמם בהוויה זרה ותמוהה שאין לה שום קשר לארץ מוצאם: תפילות בנוסח זר, שפת דיבור לא מוכרת, התעלמות מוחלטת ממקצועות לימוד שרכשו ב״אליאנס״ וחוסר יכולת לתקשר עם המנהיג, הרב ליבמאן. התוצאה, במקרים רבים, היתה אכזבה, כעס ומרי: מכתבי זעקה הגיעו להורים במרוקו שלא נשארו אדישים לתלונות ולבכי של ילדיהם. על פניו נראה היה בעליל שעצם הנסיעה לא הצליחה ובנוסף בלי אוכל, בלי בגוד, וללא תנאים סניטריים מינימאלים.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר