ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2016


ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר

  • יעקב בן יואב אליה מפאנו.

שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.

עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.

עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.

מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.

  • יוסף בן שם טוב [ויזיניו]

שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.

פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.

R Fr. 946

[35] Samuel Usque.

Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.

חתימת מ׳ גסטר.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.

על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.

 [36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.

פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.

המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.

ד. האינקוויזיציה

המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.

אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.

על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור  בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821

Cum ad nihil magis

אליטה יהודית כלכלית במרוקו – מיכאל אביטבול

הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מרוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון שהיה נתון תחת השפעה רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה ואפילו על נתיניו המוסלמים אסר לצאת אל גיברלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי שהיה זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל De Joinville ב־1848, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר, מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש, מולאי מחמד, הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. ב־1847 הוא נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), במטרה להשקיעם בעסקיו בחוץ לארץ. מדובר היה בסכום של כ־40,000 מת׳קאל.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היר מלכותי, וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ׳בין הסוחרים החשובים ביותר׳ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו את כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה הלאומי של מרוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם: למן תלבושות ייצוג, תרופות, שוקולאד, ועד למשקאות שלאו דווקא היו למהדרין.

פרט לכשרונותיהם המסחריים שאינם מוטלים בספק ניתן להסביר את הצלחת התג׳אר היהודים על ידי מספר גורמים:

א.   קשריהם המשפחתיים־עסקיים עם כל הריכוזים היהודיים הגדולים מן הסהרה עד לים התיכון ומטנג׳ה ללונדון ולמרסי דרך גיבראלטר ואוראן. אשר למשפחת קורקוס ממוגאדור, נציין שתי חוליות חשובות ברקמת קשריה המסועפים. החוליה הראשונה נעוצה במיקומו של הענף השני של המשפחה הענף של קורקוס שהיה בעיר מראכש, והחוליה השנייה נעוצה בהתקשרותם בקשרי נשואין עם משפחת אפריאט מהעיירה המדברית גולימין אשר חלשה על הסחר הטראן־סהארי לכיוון מאוריטניה וסודאן המערבית.

ב.             ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות: הט׳היר שמקבל כל אחד מ׳סוחרי המלך׳ עם כניסתו לתפקיד, מהווה לא רק כתב־מינוי אלא גם אות הוקרה, מכתב המלצה ורשיון תנועה בכל רחבי הארץ. לדוגמא התוכן של הט׳היר שניתן ע״י המלך עבד אל־רחמאן השאם (1859-1822) לאחים אברהם ושלמה קורקוס.

׳מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם את דברו — ששני מחזיקי., האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עב הסוחרים הראויים לחסרנו ולתשומת לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצה הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום בך, הם נהנים מההוקרה ומהכבוד שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן (כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.׳

ג. יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן; בין האישים שנימנו עם קרובי משפחת קורקוס נציין בין היתר את אל־טייב ן׳ אל־ימני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה; מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במיסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלאוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל(1727-1672). לבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ (וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן (1894-1873).

צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול

 

הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).

עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.

לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.

ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.

כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.

 

ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.

הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.

אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.

במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר