ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2016


מנהגי חנוכה אצל יהודי מרוקו- יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

ברכת ראש חודש כסלוחנוכיה במרוקו 2

במכנאס, בשבת של ברכת חודש כסלו, הייתה מתעוררת שמחה גדולה בקרב עניי העיר, משום שעוד מעט יקבלו מתנות ונדבות בצורת יינות ובשר מטוגן ״לכ׳ליע״, לכן כאשר שליח ציבור היה מכריז ״בשבת מברכים״ ואומר: בסימן טוב, יהא לנו ראש חודש כסלו המלומד בנסים , מיד היו קופצים הליצנים של ה־מללאח, שברובם היו עניים מרודים ומוסיפים : והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין לאנשים ונשים . 

מתנות בחנוכה

בליל ראשון של חנוכה, היו ידי נשי הנדיבים מלאי עבודה. הן חילקו לנצרכים: יין, בשר מטוגן, לביבות ו״כוסכוס״, במיוחד למיעוטי יכולת, כגון: אלמנות, תלמידי חכמים ולקרובי משפחה נזקקים, היו גם שהוסיפו מתת כסף. דורשי רשומות ידעו להדגיש פעולה זו במימרא:

״חנוכה פעמיים כל אות״: ״חולקות הכמות, נשים נתחים, ויין ושמן, כתית כל, הימים הללו״ .

בשמונת ימי חנוכה נוהגים להוציא יום־יום ספר תורה, על־כן היו משפחות אשר השתדלו לכתוב ספר תורה חדש אם זה לזכר יקיר משפחה, או סתם על שם המשפחה עצמה, ובחרו לערוך את טכס הכנסתו לבית־הכנסת דווקא בחנוכה, כך זכה הספר וקראו בו, בכל שמונת ימי השבוע של חנוכה.

ביום א׳ דחנוכה, נוהגים יהודי לוב להעלות ראשון לתורה את גבאי בית־ הכנסת, במקום כהן. מנהג עתיק זה בה לחלוק לו כבוד בגלל שהוא מקדיש את רוב זמנו לעניני בית־הכנסת ושלא על מנת לקבל פרס.

מתנות למלמדים

גם ה״רבבי״ (המלמד) לא נשכח בחנוכה. מנהג קדום היה קיים במכנאס. מלמדי דרדקי נהגו לשחרר את התלמידים ולשלוח אותם לחזר על פתחי בתי היהודים ב־מללאח, ולבקש קמח וקטניות מעקרות הבית, עבור המלמד. כל אחד מבעלי הבתים כיבד את התלמידים הצעירים בחיטה, קטניות, פירות יבשים, או עצים ומי שלא מצא דבר מוכן נתן כסף, או גם ביצים, סוכר, או פחמים וכדומה. כאשר הילדים הללו עברו ברחובות ה־מללאח, היו מכריזים בקולי־קולות כמה משפטים שאין איש יודע מי לימד אותם או מי חיבר אותם משפטים:

מימנא מימנא, מולאת א־דאר שמימנא, עטיוונא עטיוונא, חפ׳ינא הפ׳ינא, זיאע וקטנייא, וטחינא טחינא, פ׳וזה חנוכה ופיוזהנא, נעייסו פ׳אמילייא מגיבונא, דרבבי די כא יקררינא, לקראייא גננייא, משכחייא חתא לעטייא.

תרגום: ״מזל טוב לך בעלת הבית השמנה!, תנו לנו תנו לנו, חופן חופן, חיטים וקטניות, וקמח קמה, לכבוד חנוכה ולכבודנו, להחיות בהם משפחה אביונה, של הרב המלמד אותנו קריאה בתום לב, מן הבוקר עד הערב״. (וחוזרים כל הזמן על אותו משפט) .

תפילות ימי חנוכה

בשמונת ימי חנוכה, בתי־כנסת מלאים מתפללים. תפילת שחרית נערכת בהדרת קודש ובהלל וזמרה, בפרט שבכל יום מוציאים ספר תורה ובעת הוצאתו נוהגים עד היום גם בארץ להמשיך במנהג, לומר כמה פסוקים על נרות ואור, בניגון מיוחד. הפסוקים הם כמנין ימי־חנוכה:

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: (תהל׳ קיט).

נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן: (משלי כ, כז).

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (שם, כג).

כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי: (תהל׳ יח, כט).

 אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: (משלי יג, ט).

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום: (שם, ד, יט).

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: (ישעיה ס, א).

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: (תהל׳ צז, יא).

זא׳ת חנוכה

היום האחרון של חנוכה נקרא ״זא׳ת חנוכה״ מפני שקוראים באותו יום בתורה בפרשת הנשיאים ״זאת חנוכת המזבח״, לכן נוהגים להרבות בשמחה ובמשתה ביום זה יותר מאשר כל ימות החג.

לא רק הסופגניות וה״כוסכוס״ סימלו את שמחת חג החנוכה, גם מאכלי גבינות ושתיית הרבה חלב, היוו סמל לחנוכה, לפי שהנס נעשה גם בחלב, שיהודית האכילה את האויב,   זאת לבד מן היין החדש שזה עתה נמזג מהחבית, הבשר השמן המטוגן ״לכ׳ליע״ ועוד.

בעלי־בתים האמידים נהגו לערוך משתה גדול פעם אחת בחנוכה לידידים ולבני המשפחה הקרובים. למשתה זה הוכנו כמה סוגי תבשילים ובראשם כמובן ה״כוסכוס״, בשרים והיין החדש. סעודת ״זא׳ת חנוכה״ תמיד הייתה מטובלת בדברי אגדה, סיפורי נסים ושירי חנוכה.   

             הערת המחבר : במנהג מאכלי גבינה וחלב, בחנוכה ראה העם זכר ליהודית שהאכילה את הוליפרנס גבינת כבשים שהביאה איתה בצקלונה, לכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה ותוכנו הוכנס גס למדרשי החנוכה וגזירות הוליפרנס התמזגו עם גזירות אנטיוכוס. הרבה רבנים ומשכילים כתבו על מעשה יהודית והנה הרב י. משאש ז״ל מזכה אותנו ב״מעשה יהודית״ במתכונת ״מי כמוך ואין כמוך״ (נר מצוה עמי עה־פו)

מתוך האינטרנט : הולופרנס-על פי י"מ גרינץ יש להגות את השם "אולופרנא", כיוון שכך לדעתו נכתב במקור העברי) היה, על פי המסופר בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, והוצא להורג על ידי יהודית.

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל)המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס)

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

שבח חיים – מכלוף מזל תרים – סיפורי צדיקים ביהודית-מוגרבית

תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירהשבח חיים

לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות – משלי י/ב

שבח חיים

מעשה פייאם הרב הקדוש מעוז ומגדול סבה דמשפטים דיין ומצויין זה כמהר"ר חיים פינטו ז"ל בעיר המהוללה צוירא יע"א כאן ע"ה יגלס פם לבאב יום שני ויום חמישי באס ילאיים צדקה לעניים .

מעשה בימיו של הרב הקדוש מעוז ומגדול סבה דמשפטים דיין ומצויין זה, כמהר"ר חיים פינטו ז"ל בעיר המהוללה צוירא [ אסווירא, מוגדור ] יע"א [ יכוננה עליון אמן ] ע"ה ישב בפתח הבית יום שני ויום חמישי , על מנת לאסוף צדקה עבור העניים.

 נהאר לכמיס דאז וחד לעשיר קדא לשבת, קאלו לחכם לדאךּ לעשיר צדקה לעניים קאללו מה ענדיס, קאל לחכם לשליח דייאלו תבע דאךּ לעשיר חתא לדארו וכיף יגלס בדא עליה קריאת שמע. ואזי דגייא שליח כיף סמאע לכלאם דלחכם וארכבותיו דא לדא נקשן . [ במהירות )
אֱדַ֤יִן מַלְכָּא֙ זִיוֺ֣הִי שְׁנ֔וֹהִי וְרַעְיֹנֹ֖הִי יְבַהֲלוּנֵּ֑הּ וְקִטְרֵ֤י חַרְצֵהּ֙ מִשְׁתָּרַ֔יִן וְאַ֨רְכֻבָּתֵ֔הּ דָּ֥א לְדָ֖א נָֽקְשָֽׁן׃ דניאל ה ו

ביום חמישי הגיע אחד העשירים לקנות לו מצרכים לשבת, אמר לו החכם, תן צדקה לעניים, ענה לו העשיר אין לי. אמר החכם לשליח שלו לך אחרי העשיר ההוא עד לביתו, וכשישב לו העשיר , החל בקריאת שמע. כששמע השליח את דברי החכם, אץ רץ למלא את הוראתו.

שליח תבע לעשיר חתא לדאר ובדא עליה ליחוד כיף קאדה ליחוד נפטר לעשיר ל"א . רזע שליח ענד לחכם קאללו נפטר לעשיר, קאללו נעאוודלךּ סוד הווא. קאללו חז"ל באיין תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. 

השליח הלך בעקבות העשיר והחל לומר את האיחוד , רק סיימו נפטר הבעשיר לא אליכם. חזר השליח אצל החכם וסח לו שהעשיר נפטר, אמר לו אספר לך מה הוא הסוד. אמרו חז"ל שתשובה, תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

האד לעשיר לחכם צפה עליו ברוח הקודש באס באדאךּ נהאר חב ינפטר , בלחק קדא צרכי שבת ובקאלו פזיבו ריאל, ולוכאן עטאה לצדקה מה ינפטר, לאיין צדקה תציל ממות , מן חית מה חב יעטי צדקה בזעת לא ינפטר בלא קריאת שמע.

החכם צפה שעשיר ברוח הקודש , שבאותו יום תהיה פטירתו מהעולם הזה, האמת שקנה את צורכי השבת ונשאר הלו בכיסו ריאאל אחד, ולו היה נותנו לצדקה לא היה נפטר, כיוון שצדקה תציל ממו, כיוון שלא רצה לתת צדקה שומה עליו למות בלא קריאת שמע

 ביהא צאפדת מעאה שליח ביהא לכוח דצדקה מא כאיין קדהא ותשובה ג"כ פחאל די קאלו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד , תפילה ג"כ לאזם תכון מעא צבור פחאל די קאלו חז"ל כל העונה אמן של יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה , ביהא האד תלאתה דלמצות די כא יעמלהום פכול נהאר כא יתפךּ מן כל דיקא והשם יעזרנו ויעזרכם על דבר כבוד שמו אנס"ו –  אמן נצח סלה ועד

ולכן שלח אליו שליח, יען כי כוחה של הצדקה רב הוא ותשובה גם כן , כפי שאמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, תפילה גם כן , צריכה להיות עם צבור כפי שאמרו חז"ל כל העונה אמן של יהא שמיה רבא, מברך בכל כוחו וקורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ולכן כל מישעושה את שלושת המצוות , ינצל מכל צרה וצוקה והשם יעזרנו ויעזרכם על דבר כבוד שמו אנס"ו – אמן נצח סלה ועד.

התרגום מערבית לעברית הינו פרי עמלי….אשמח מאוד לקבל הערות לגבי התרגום….
את הטקסט בערבית, מובא ככתבו וכלשונו אות, אות, משפט, משפט כפי שמופיע בספר המקורי……

תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

עם שובו לשלטון קיים המלך דבריו. מיד לאחר כינון ממלכתו הוציא חוק ברור שלא השתמע לשתי פנים, כי היהודים הם אזרחי מדינה שוויי זכויות וחובות, כמו כל האזרחים הערבים. במותו נתמלאו היהודים דאגה בחוששם לנסיך חסן, שמא לא ילך בדרכי אביו. אך היתד, זו דאגת שוא. דרך־אגב, ערב מותו, הציע אחד מיועצי המלך (יהותולדות יהודי אל-מגרבדי) להכתיר את יורש העצר חסן, מיד עם פטירת אביו. וזאת למען לא לאפשר למפלגה האופוזיציונית איסתיקלאל שהות לתיכנון תחבולות שהיו מעלים אותה ומרחיקים את חסן מן השלטון. וכך הומלך הנסיך בקבלו את התואר חסן ה־2. תוך זמן קצר הוכח את עצמו ראוי לכתרו וגם טוב מקודמיו. הוא המשיך בשרשרת הזהב של השושלת והוסיף עליה נופך משלו. קודם כל הוא מצא לנכון להדגיש שוב את החוק, כי היהודים הם שוויי זכויות אזרח כמו כל יתר נתיני המדינה. יש לדעת, כי נוכח האנטישמיות הגועשת ברחבי אירופא וחוקי האפליה הזדוניים שפשו אז, היה צורך בהרבה אומץ־לב וחכמה, כדי להגשים חוק ליבראלי כזה. גם הוא אימץ לו יועצים יהודים והורה להם לשים עין על אחיהם שלא ייעשה להם עוול. כן התיר את העליה לישראל לכל אלה שהביעו את רצונם לכך ואפילו בלי דרכונים.

בין יהודי מרוקו נמצאו רבים אשר ערגה נפשם לעלות. מאז התחלת התנועה הציונית וגם במשך התקופות הקודמות נמשכו זרמי עליה משם לפה, אבל עיקר העליה היתה בין השנים 60—68. אין ספק, כי היו באים הרבה יותר (ואפילו בעיית הרכוש היתה נפתרת), לו לא היה צץ ענין חוסר הדרכונים, אשר בא כתוצאה מפעילות עויינת של פקידי העיריות שעשו כאילו יד אחת לסכל רצון היהודית ולהקשות עליהם באי נתינת דרכונים. אלה שבכל זאת התעקשו לעלות, נאלצו לשחד את הפקידים. מכשולים כאלה ודומיהם נבעו בהשראת המפלגה איסתקלאל שעירערה יחד עם זאת מעמדו של המלך.

מחבר הספר הזה פעל ללא הרף לסכל מחשבות אוייב, אך הגורל רצה אחרת והענינים הסתאבו. המפלגה העויינת, איסתקלאל, ובו בזמן גם אנטי יהודית, הצליחה בתחבולותיה להשתלט על הענינים וגרמה רעות. שהייתו של המלך חסן בקהיר, נוצלה היטב כדי להגביר את ההסתה הארסית נגד היהודים, נגד העליה, ונגדי בפרט כפעיל לטובת היהודים. ואז נאסרתי והואשמתי ב״אשמות״ כבירות מאוד, כעסקן ציוני וכבוגד במדינה. כל טענותי וטענות פרקליטי לא הועילו, במשך מספר חודשים כליאתי, חששתי יום יום לגזר דין קשה מאוד. למזלי הרב, התקיימו בימים הללו בחירות ששינו את הרכב השלטון במדינה, בהם נכשלה המפלגה העויינת איסתקלאל ואיבדה את השפעתה. הדבר נתן אפשרות למלך לשחררני (אין לי ספק שגם לפני כן ניסה לפעול לטובתי, אבל לא יכול היה להתגבר על הקו המשפטי). אך למרות פעולתו המבורכת כלפי, לא יכולתי עוד להסתגל במדינה זו וגם נבצר ממני לעסוק בציונות, אמרתי לעצמי אקיים את אשר הוריתי לאחרים, קמתי ועליתי. עלי להדגיש, שעם התערותי בארץ, חקרתי ובדקתי, בין היתר, את פעולות ממשלת ישראל בענין קליטת העולים בכלל ועולי צפון אפריקה בפרט, ופרט לאיזו שהן שגיאות של פקידים זוטרים, לא מצאתי בפעולות הממשלה פגם כלשהו. להיפך, אני מציין בהוקרה, כי הושקעו מאמצים מקסימליים בכל השטחים, בחינוך, בחברה ובשדה הסוציאלי, למען הצלחת הקליטה של העולים השונים למיניהם. ואם ניקח בחשבון, כי פעולות קליטה אלו נעשו בעת ובעונה אחת, כשהלחץ הכבד של עול הביטחון רובץ על הממשלה, הרי זה לא יאמן כי יסופר, וליבי מתמלא גאווה שאני אזרח הארץ הזאת.

מחיר המבט מאה דינר – יששכר בן-עמי

מחיר המבט מאה דינר
%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

היה היה לפני שנים רבות מלך אחד, ולו בת אחת, היפה בכל הארץ והמדינות השכנות. כל הנסיכים השתוקקו לראותה. יצא כרוז בכל הארץ והמדינות הקרובות: ״מי שרוצה לראות את בת־המלך, צריך לשלם מאה דינר ורק אז, יוכל הוא להשקיף מבעד לחלון ולהתרשם מיופיה״. מאז נשמע הכרוז הזה, באו כל עשירי ונכבדי הארץ לראותה, לאחר ששילמו את הסכום הנדרש. בלעדיו לא יכלו לראותה. במדינה זו היה עני אחד שלו הרבה בנים. אמר הבן הצעיר לאביו: ״אבי, תן לי לצאת ולשוט בארץ. יהיה לך פה אחד פחות לכלכל, ולפחות תוקל עליך במעט פרנסת אחיי ואימי״. אמר האב: ״ברוך בני לה׳ ויהיה ה׳ עימך״. יצא הנער מכפר לכפר ומעיר לעיר עד שהגיע לאותה מדינה. הוא ראה שאנשים רבים נוהרים לארמון ועומדים שם בתור גדול. שאל: "על מה זה ועל מה זה"? אמרו לו: "מדובר בבת־המלך וביופיה הנדיר. מי שרוצה לראות את פרצופה מבעד לחלון, חייב לשלם מאה דינר״. צחק הנער.

שאלו אותו: ״למה אתה צוחק״. ענה הנער: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף"? תמהו העומדים בתור על הנער הזה, על דבריו ועל עזות פניו כלפי בת־המלך. מי היה מעז לומר כדבר הזה? המשיך הנער להסתובב בעיר ולשאול בעניין זה והשיבו לו אותה תשובה. גם הוא ענה אותו דבר: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף״? מי שצחק צחק ומי שהאמין האמין. ענו כמה אנשים לנער: ״ניתן לך כל אחד חמישים דינר״. אמר להם: "מחר בשעה זו, תוכלו לבוא ולראות אותה בלי לשלם״. למחרת, הלך עם כמה ילדים לשחק בכדור מול ארמון בת־המלך. הוא נשא עיניו השמיימה ואמר: ״אנא ה,, הראה נא אותותיך היום, ויידעו כל הגויים וכל עמי הארץ, כי יש אלוהים בישראל״. נשמעה בת־קול מן השמיים שאמרה: ״מה רצונך נער״? ענה ואמר: "אנא הי! בת־המלך רוצה לדלדל את עם הארץ ותושבי המרינות בגלל יופיה. עוד מעט ויאזל כל הכסף במדינה. על כן עשה נא אות ופלא. כאשר יבואו כל הבחורים והנסיכים כדי ליהנות מיופיה, כשהיא תוציא ראשה מבעד לחלון כדרכה, עשה שיצמחו לה קרניים, ולא תוכל שוב להחזיר את ראשה פנימה״. וכך היה. נודע הדבר למלך, על הפלא והמום שקרה לבתו. מכל המדינות באו אנשים לראות את בת־המלך חינם אין כסף. המלך הודיע: "מי שיציל את בתי, אתן אותה לו לאשה וביתו ישוחרר מכל המיסים עד יום מותו״. כך הכריז הכרוז במשך כמה ימים ועדיין נראתה בת־המלך מבעד לחלוץ עם הקרניים. לאחר שההכרזה הזו לא הביאה לשום תוצאה ולאור מצבה העגום של בת־המלך, הוסיף המלך ואמר: ״אני מכריז שהאיש אשר יתפלל על בתי, ויסיר מעליה את המום הזה, אתן לו חצי מלכות וגם את בתי".

שמע הנער את הכרוז. הוא הלך אל המלך, ביקש רחמים מה' ונעלמו הקרניים. בת־המלך שבה ליופיה כמו שהייתה.

שאל אותו המלך: ״הגד לי נער, בן מי אתה ומאין תבוא".

ענה הנער למלך: "עברי אני ומארץ רחוקה באתי. הוריי עניים מאוד. אני יצאתי כדי להקל מעל אבי את פרנסת יתר אחיי ואימי״.

אמר המלך: ״כמה אתם בבית, נער״?

ענה: ״שנים־עשר. עשרה בנים ועם אבי ואימי הרי זה שנים־עשר, אדוני המלך״.

אמר המלך: ״למה יצאו לבתי קרניים״?

ענה הנער: ״אדוני המלך, היא גורמת להרבה אנשים לחטוא. יש כאן לא רק חטא עבור ההסתכלות אלא גם על תשלום לא צודק״.

ראה המלך כי דברי הנער העברי, מלאי חוכמה ותבונה ובירך את הנער. "הי עימך גיבור החיל, אני נותץ לך חצי ממלכותי. שלח אוניה כדי להביא את הוריך לכאן. הנה ארצי לפניהם ואתה תהיה חתני וגם משנה למלך".

ענה הנער ואמר: "אדוני המלך, חן חן לך, אבל לא אוכל לשאת את בתך לאשה, כי אני יהודי והיא נוכריה".

אמר המלך: ״עשה לה ככל אשר תרצה, תוכל לגייר אותה וללמד אותה את כל חוקי תורתכם. אל תשיב את פניי ריקם״.

הודה הנער למלך על טוב לבו ועל החסד שהוא עושה עימו. ענה המלך ואמר: ״לא לחינם ריפאת את בתי ממום קשה ומה שאמרתי אני מקיים״.

שב הנער עם שליחי המלך אל ארצו, נכנס להוריו ולא הכירוהו שהוא בנם הקטן. אמר להם: ״עוד מעט ויבוא בנכם, התכוננו ואל תתרגשו". שמחו מאוד לשמוע על בואו הקרוב של בנם. לאחר זמן מה, אמר להם: ״הלא אנוכי בנכם, עשיתי כך כדי שלא תתרגשו״. הם שמחו מאוד. אז סיפר להוריו כל אשר קרה, ואת כל אשר העניק לו המלך בגלל שריפא את בתו ממום קשה. אמר להם: ״עכשיו תתכוננו לנסוע לעיר של בת־המלך, כי המלך הזמינכם לארצו. לא יחסר לכם מאומה ולא תחיו עוד בעוני".

הלכו איתו הוריו והמלך קיבלם בשמחה. הבן עלה לגדולה ושמו נפוץ בכל הארץ. הוא המשיך לעשות צדקה וחסד כל ימי חייו וכולם חיו באושר.

חזרה מהתאסלמות-יהדות מרוקו, עברה ותרבותה-אליעזר בשן

חזרה מהתאסלמותיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

מי שהתאסלם וחזר לדתו המקורית – דמו בראשו, אבל היו מצבים בהם הותר לחזור ליהדות. קאדי בשם אחמד אלואנשריסי בן המאה ה־15 הצהיר שמותר ליהודים שהתאסלמו באונס לחזור ליהדות, בתנאי שינהגו לפי ׳תנאי עומרי. במקור משנת תקנ״ב (1792) מסופר על יהודי שהתאסלם והחליט לחזור ליהדות, וקרוביו או אנשים בקהלו החליטו לשולחו לליוורנו כדי למלט את נפשו, ולשם כך אספו כסף. מכתב המלצה בנידון נכתב על ידי ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־ 1809, עובדיה, צפרו׳, מסי 491).

בתחילת המאה ה־19 כתב יהודי בפאס לאחיו בצפרו שהתאסלם ונודע לו שעודו מהרהר ביהדות, והטיף לו מוסר כדי שיחזור ליהדות, כי במצב הזה לעולם לא יזכה לא הוא ולא אביו לעולם הבא: ׳המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תישא פניך לפני הבורא׳. לאחר שמתה אשתו הנוכרית, אחיו דחה את מחשבתו לישא אשה אחרת: מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשהי. הוא הציע לו שיבוא אליו לפאס, משם לגיברלטר או לליסבון, ויחזור ליהדות(שם, מסי 6).

ב־1820 היה מקרה שיהודי בהיותו שיכור נכנס למסגד, וכדי להציל חייו התאסלם. לאחר מכן התחרט וחזר ליהדות – מעשה שאין לו כפרה, והסולטאן סולימאן ציווה לכרות את ראשו.

לפי מקור משנת תר״ל (1870) יהודי מפאס שהתאסלם גירש את שתי נשותיו שלא התאסלמו אתו, ולא שילם להן את כתובתן. אחת מהן נשבעה שלא העלימה ולא הטמינה מנכסי בעלה לא כסף ולא שווה כסף. לפי מידע שמסר ר׳ ישמ״ח ישועה היה זה אדם יפה תואר והערבים לא יכלו לסבול שאדם כזה יישאר יהודי. איימו עליו שאם לא יתאסלם יהרגוהו. הוא התאסלם למראית עין, ולאחר שגירש את נשותיו ברח לאוראן ושם נשא אשה והקים משפחה גדולה(שם, מסי 630).

צעיר יהודי שהתאסלם פנה במכתבים לרבי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור והביע את רצונו לחזור ליהדות. על פי עצתו ברח בלילה למקום מסתור, והחכם הבריחו לגיברלטר.

מאמץ קהילתי ומאמץ דיפלומטי היו עשויים להחזיר מתאסלמים לחיק היהדות. כך אירע ב־1910, בעקבות התאסלמות כפויה של נער בן 12, נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס, שהובא בכוח מהמלאח לקאדי, ואוסלם על ידיו. הרב קרא לקהילתו לפעול להחזרת הנער למשפחתו, ונבחרה משלחת כדי לפנות לווזיר הראשי, שאטם את אוזנו. הקאדי טען שהנער התאסלם מרצונו, ויאומץ על ידי משפחה מוסלמית.

המשלחת פנתה לסולטאן חאפט׳, שאף הוא לא שעה אליהם. הישועה באה בעקבות התערבותם של נציגי צרפת ובריטניה, והילד הוחזר לביתו.

המוסלמים לא נתנו אמון בכנותם של המתאסלמים, ויש פתגם האומר, 'אל תיתן אמון ביהודי המתאסלם אפילו אחרי ארבעים שנה׳, ולפי נוסח אחר ׳אפילו אחרי ארבעים דורות,.

היו יהודים שבעקבות משבר בחיי המשפחה איימו על בת זוגם להתאסלם ־ לפי לשון המקורות: ׳להמיר טוב ברע' – למשל לפי מקור בתר״ה (1845) (שם, מסי 97). כאמור, על פי הדין היהודי, אין האסלאם עבודה זרה, ומותר להתאסלם אם נשקפת סכנת חיים. למרות זאת היו גברים ונשים שהחמירו עם עצמם ומתו על קידוש השם בסירובם להתאסלם. אחת מהן היתה סוליכה הצדקת (ראו עליה להלן, בפרק ט). גם גברים קידשו את ה׳ בסירובם להתאסלם. ר׳ רפאל משה אלבאז(1823־1896) כתב שיר לזכרו של הצדיק ר יהודה שושנה, שקידש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו פצעוהו והעמידו עליו עדי שקר שקלל  נביאם ודנו אותו לשריפה והוא קדש עצמו ועשה צפרניו ונטל ידיו וקפץ מאליו לאש הגדולה. (שיר חדש וקול בוכים׳)

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר