ארכיון יומי: 22 בדצמבר 2016


האור הגנוז – בנרות חנוכה.מאת: טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה חג האורים.Asilah

האור הגנוז – בנרות חנוכה.

בבואתנו הרוחנית לאורם של –  נרות החנוכה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

האור הגנוז – בנרות חנוכה. {מ.א.ש}.

 

  • בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הלהבה /

      המהווה בבואה לנשמתנו הטהורה והזכה.

 

  • לכל אחד יש אור המאיר משרש נשמתו /

       אור השייך רק לו, ואינו דומה לשל חברו.

  • לכל אחד, יש הילת זהר אותו מקיפה סביב, /

     הילה המשתקפת דרך זיו פניו ואור עיניו תמיד.

  • לכל אחד פה אחד, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /

שבעת האיברים המאירים -כשבעת קני המנורה המזהירים" .

  • ברגע של הארה המלווה באושר, יתנוסס האור מלב אוהב /

      לב שמח שאינו נוטר ואינו כועס, אלא רק מחבק ותומך.

מדרש/שיר.

השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה" לכבוד חג האורים, בא לבטא את "האור הפנימי" המאיר מתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו המשתקפים בנרות חנוכה, והאמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים שמעל הטבע, החבויים והצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים.

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הדומות לגוף האדם.

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  לשבת/לעמוד ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, המחכה ומצפה לתפילותינו.

לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (במשלי יד, ל).  

רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק כך: "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".

המלבי"ם מסביר שקנאת הלב גורמת לרקב העצמות דבר המחזיק את הגוף. לכן רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם היות ובמקום קנאה – השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.

על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח המורכבת מהאש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח, והאש של הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו ותאוותיו, הוא מדכא את נשמתו ואת השאיפה לחזור למקורה.

כל אחד מן האיברים, שולט על הגזרה שבתחומו כמו השמיעה, הראייה וכו'. לעומת זאת, ה"אור המקיף" שהוא מושג קבלי, שולט על כל האיברים אותם הוא מפעיל בהתאם לרצונו. בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.

כאשר הוא מגיע להשגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". כידוע, יש "אור מקיף" ו"אור פנימי".

כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, ועל האדם לקיים תורה ומצוות בבחינת ה"אור מקיף" כדי להתאימו עם ה"אור הפנימי". משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז).  המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור המקיף לאור הפנימי. שנזכה אמון.

"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים כז).

"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד:

כשאני מתחיל בדבר תורה,

מעט אני מתחיל בהם והם נובעים.

וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה.

לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובו, מזמור כז).

 

"על הנסים… ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה…".

רבנו "אור החיים" הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה הבעל"ט. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון: משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא. גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם". כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו. מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכוהנים. (רבנו "אור החיים" הק', דברים, לג, יא).

הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס:

 

"הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה".  (ספר החשמונאים א' פרק טו' לד-לה).

המשפט הנ"ל יאה ונאה למנהיגי עם ישראל בדורות האחרונים המוכנים לוותר על שטחי ארץ קודשנו. רבים וטובים הלכו והולכים עד היום בעקבות שמעון החשמונאי – ראה להלן:

מדינת ישראל – מצווה חשובה עד מאוד –

בעקבות מדינת החשמונאים.

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: (במדבר פרק לג').

 רבנו רמב"ן: מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).

 טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:

"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים)

 מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:

בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.

 הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:

גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:

  • האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
  • האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.

הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".

תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,

 והתרבות החילונית כיום.

"כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).


לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן האמונה בקב"ה ממנה והלאה. "ועוררתי בניך "ציון על בנך יון". (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המלה "ציון" מורכבת מהאות צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודות עלילותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי חנוכה. הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה שלהם המהווה 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו רק בזכות צדקותנו.

 

נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.

נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.

 

רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי לפרשת ויצא). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם הוא זוכה, כאשר הוא אינו יכול לעשותם, אבל אתה כן עושה אותם עמדי כדברי רבנו "אור החיים" הק'. (בר' לב, יא).

האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והשמורה מכל עבריה. כך חודש כסלו, מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה. האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".

"הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע. הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד – מילה, שבת וקידוש החודש, לכן הקב"ה עזר להם לנצח את אויביהם. עם ישראל חי במשך אלפי שנים תחת האימפריות: הבבלית, הפרסית והיוונית, והאדומית מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות.

ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה נמשכה זמן רב. לעומת זאת, נס פח השמן הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן, הפכו לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.

 

מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.

נסי "חנוכה" בתקופת המכבים  –  ובימינו.

 

עם ישראל מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע,  דרך נסי חנוכה שהתרחשו בתוך הטבע כדברי הרמב"ן: (בראשית יז, א).

"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם ברעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע,  והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה".  להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:

 

  • בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך". (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).

המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של ה', אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון. { בן נון – הצליח לסלק את האות נ המסמלת נ-פילה, ולחברה לאות ס היוצרות ביחד נ-ס}.  

לעומת זאת כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.

 

  • רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:

"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך" (דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד, מכל מקום בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך  = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".

הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'. כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות כמו בסוריה ומצרים.

שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף – ללא הבחנה.

קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.

"מצוות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב). אכן הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו אלפי נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2178 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס  שגזר על היהודים גזירות שמד בכך  שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמון.

 חשמ – ון. ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה. המצות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.

א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש יודעים מתי יחולו חגי ישראל.

ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי "אור החיים" הק'.

ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בה בקדוש.

 

"מעוז צור ישועתי"

שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.

 

השיר היפה הזה שנכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי והבנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה מהן: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}. בבית הראשון מתוארת התקווה לחידוש הקרבת הקרבנות במקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה  שרויים, נקמת ה'  באויבינו, והגאולה העתידית.  "מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו בשעת מלחמה. כנ"ל האדם המאמין הבוטח באלוקים אותו מדמה ל"צור ישועתי". אכן זו תקוותנו לאורך הדורות כפי שזה בא לידי ביטוי לאורך בתי השיר.

 

בית א':  "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'. "לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו של התהליך, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק ובראשן מצרים… כדברי הכתוב: "וסכסכתי מצרים במצרים , ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה". כמו כן אנו עדים לקריסה כלכלית של אדום באירופה כמו איטליה = רומא שהחריבה את המקדש, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה ועינתה את היהודים, מסעי הצלב והשואה…

 אז = {8}  אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבנין אריאל, ונזכה לשיר  "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. שכידוע לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה  שהוא עתיד להיחרב. בקרוב, נחזה בבניינו.

"אראנו נפלאות" למאור הגנוז,

 הרה"ה רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנש"ק האדמו"ר הרה"ק רבנו בבא סאלי זיע"א.

שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.

 

האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא  האדמו"ר בבא סאלי זיע"א, ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.

הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.

לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הימצאו של הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.

האח טלפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו. התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.

האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש. בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד בלונדון.

 

חנוכה שמח וגאולה מאירה – מתוך אורה ושמחה.

המאמר מוקדש למשה בר זוהרה שנולד בשבת "וישב", והברית בשבת פ' מקץ, ר"ח טבת, וחנוכה.

בעזרת ה-ל וישועתו, התורה תאיר את דרכו ותגן בעדו.

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו', יקשור שלומו מעל לראשו,

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו.

בריאות איתנה ונהורא מעליא יהיו תמיד נחלתו.

נסים ונפלאות יהיו סביבו, ומארי תורה יעתירו בעדו.

 

לע"נ: אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה  ע"ה שעלה לגנזי מרומים ב-יב כסלו. הקדוש הרב אברהם בר אסתר הי"ד. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. רבי משה ורבי שלמה שון ע"ה. רבי מימון מלכה בן הרב יעקב ע"ה. רבי משה מלכה בן הרב יחיאל ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "וישב" וחנוכה.מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "וישב" וחנוכה.Asilah

המאמר מוקדש למשה בר זוהרה שנולד בשבת פרשת "וישב".

בעזרת ה-ל וישועתו, התורה תאיר את דרכו ותגן בעדו.

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו', יקשור שלומו מעל לראשו,

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו.

בריאות איתנה ונהורא מעליא יהיו תמיד נחלתו.

נסים ונפלאות יהיו סביבו, ומארי תורה יעתירו בעדו.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".

 אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).

"ביקש יעקב לשבת בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

 אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,

אלא מבקשים לישב בשלוה" (רש"י ע"פ מדרש רבה פ"ד, ג)

הקב"ה מנסה שוב את יעקב, וכל אדם באשר הוא,

  כדי לחזקו ולחשלו באמונה, ובכך לזכותו לחיי עולם הבא.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: (דברים ו ה)."ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו {בוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות}

ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו הטוב בעולם הבא}.

"וישב" – המלה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת ל"ישיבת" יוסף בבית הסוהר במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר.

 גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת" בבית הסוהר.

"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן: מה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" אליו נזרק על אשת פוטיפר במצרים, ומ"בור" מצרים למלכות.

בחסות המלכות במצרים, הוא הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים. כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).

"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.

כל זאת כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד משמות הניסיונות הנ"ל.

שלווה"ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).

מנוחה"וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).

 ההבדל בין שלווה למנוחה.

"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מדרש רבה פ"ד, ג).

נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר שלושת הניסיונות הקשים בהם התנסה?

בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה". המושג "שלווה" מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.

היושב במנוחה לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).  כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.

לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו, כדי לחשלו שימשיך להאמין ולבטוח בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש. 

 פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו הוא, שעלינו להשתדל לעמוד בכל ניסיון המוצב לפנינו ע"י ההשגחה העליונה בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" דבר היכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.  

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו  {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו אוה"ח הק' דב' ו ה).

רבנו "אור החיים" הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל. רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר: "ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.

בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו, וכן בכל דור". (בר' מט טו).

לאור כל הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)

             יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו אוה"ח הק').

רבנו "אור החיים" הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנחנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת שואל רבנו בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.

לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר". כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.

דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש לנו שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר בלבד, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו:היה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".

רבנו אוה"ח הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.

המסרים החשובים מהאמור לעיל,

 לאור דברי רבנו "אור החיים" הק':

א. החיים בעולם הזה הם זמניים בלבד, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני הבורא.

ב.  גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).

ג. ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.

ישמעאל נחשב לקניין עם ישראל בהיותו בן הגר שפחת שרה. מקומו – במדבר פארן דרומית לשעיר כדברי רבנו אוה"ח הק' בפרשה הקודמת.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –

כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז, ג).

הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו – לאור פרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו,  בהשוואה לשאר האחים ככתוב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות לכך הן:

 א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.

 ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם". כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף ישנה את יחסו אליהם.

הסיבה האמתית לדעת רבנו היא, האהבה היתרה של יוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו  של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "… ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום".

המלה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.

רבנו אוה"ח הק' מתאר לנו לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתור אותו בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב אותו אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה. לזה וודאי קיימות סיבות קבליות נסתרות מצד יעקב אבינו בחיר האבות ואבי י"ב שבטי י-ה עדות לישראל – שהן למעלה מבינתנו ומעומק הפשט, דרכו הוצגו הדברים.

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,

ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (בראשית לז, כג).

"והסירו כל הבגדים וגם {את} החלוק כולם יחד עמה – מרוב הכעס והשנאה" (רבנו אוה"ח הק').

האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים וגם המדרש בראשית רבה (פרשה פד, טו) דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?

 מדרש רבה (פרשה פד) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.

 וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = הדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".

 רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".

מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.

רבנו "אור החיים" הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו" כדברי קדשו. כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.

רבנו מחדש שהמלה "את" השלישית בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק.

וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר לנו את עומק פשט הכתוב, לאור המבנה התחבירי בעקבות המלה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הפסיכולוגי של הנפשות הפועלות הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו, עד שהשאירו אותו ערום, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.

 

"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך…

ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף. היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.

ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה.  ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני…" (בר' לח כד – כו).

 

הקשר בין פרשת יהודה ותמר,

              לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').

"איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא) – קדושת האדם, תלויה בעיניים.

 

רבנו האר"י הק' אומר שעיקר סוף גמר החתימה של גזר הדין בראש השנה הוא בחנוכה, דבר המרומז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.

"ויהי כמשלש חודשים" – רומז לחודש השלישי כסלו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. המשמעות של המילה "כסלו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (איוב לא כד). כלומר, בחודש כסלו, עלינו לבטוח בחסדיו של הקב"ה שיעשה אתנו רק טוב.

"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך" – השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל  שהוא "כלתו" של הקב"ה.

"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.

"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה"תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה והרה רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.  

"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" –  שלושת הביטויים הנ"ל רומזים לקיום מצות חנוכה. "החותמת" – פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

"הפתילים" – הפתילות של נר חנוכה.

"המטה" – רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.

כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך…". (שבת כא ע"ב).

 "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" – הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.

רבנו "אור החיים" הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יוולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.

 

              "איה הקדשה היא בעיניים" (בר' לח, כא).

קדושת האדם, תלויה בעיניים.

יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש את בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה אותה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".

רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).

מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בקדושת העיניים, בעיקר בהיותו בדרך ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בתופעות לא צנועות.

הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים, ולא נהגו בקדושת העיניים.

על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".

הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא {ה'} צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.

על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי: "תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז). כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.

רואים גם מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.

המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו "אור החיים" הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו". תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב אבן צור המכונה היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

פרסום ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – על פי נסים ונפלאות.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קויים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא). התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם. (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו: שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת והצדק על פי התורה.

"עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב פרופ' בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו לקראת הצגתם בפני המורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אפניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

"לשון לימודים" {קובץ איגרותיו}. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. הכל בנוי לתלפיות.

סיפור נס הדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו לתפוצה רבה בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: השד"ר של קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו…" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפסח.

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו מבחינה כלכלית לעזור כמיטב יכולתו בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר הכ"כ חשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

כאן המקום להזכיר, שרבי יעקב אבן צור כתב הסכמה חמה לספר "חפץ ה'" של רבנו חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הק', וכך דברי קודשו: "מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה. הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

שבת שלום ומבורך – וחנוכה שמח – מתוך נסים ונפלאות

  משה אסולין שמיר.

לעילוי נשמת הצדיקים: זקני המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם בר עליה ע"ה. מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. שלמה בר סול ע"ה. רבי יוסף בן נעים ע"ה. רבי ישראל בר חניני ע"ה. א"מ זוהרה בת חניני ע"ה. חניני בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה.

לזיווג הגון: מיכאל מאיר בן זוהרה. אשר בן זוהרה. אסף בן אלישבע. בועז בן מירה. נדב בן שרה.

 אבי בן דפנה. רועי בן דפנה. זוהר בת אסתר, זוהר בת שרה.. מרים בת זוהרה.

תפארת אבות – חנוכה ה'תשע"ז – גליון 8

תפארת אבות – חנוכה ה'תשע"ז – גליון 8

דבר המערכת

להודות ולהללתפארת אבות

ימי החנוכה, אף על פי שאינם קרואים מועד ולא נתקדשו בעשיית מלאכה, נמנים בין הימים שגומרים בהם את ההלל, מפני הנס שארע בימיהם, ונקבעו לימי הלל והודאה.

הנה כל בר-דעת מבין כמה צריך להודות לה' יתברך, ראשית ועיקר על עצם היותו בן לעם הנבחר מכל ברואי ארץ, בעל תכלית ומטרה נעלה מכל והיא עבודת הא-להים, וכן על כל צעד ושעל במסלול החיים הנקבע לטובה ובאופן מכוון להפליא. ואף שבעינינו הגשמיות לא תמיד נבחין בכך, כבר הורונו חכמינו ז"ל (שולחן ערוך, או"ח רכב, ג) "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה', נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה', שהיא שמחה לו".

וכתב רבינו שלמה אדהאן ('בנאות דשא', פרק יג) כל מה שעשה עמך מלך מלכי המלכים הקב"ה, כל טובות שאתה רואה על פני האדמה וכל מה שברא בעולמו, בשבילך בראו. כי הוא יתברך אינו צריך לו  ולא נברא אלא בעבורך, וכל שכן שמשעה שיצר אותך במעי אמך הוא שומרך שנאמר (איוב כט,ג) 'בהלו נרו עלי ראשי' ומלמדך כל התורה כולה במעי אמך… ופיצל בך פצלים ראש, גוף, ידיים ורגלים, מח להבין, עיניים לראות, אזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר… וכל מה שברא לכבודך ולא לכבודו… והכל למענך עשה ולא למענו, ובמה אתה משלם לו?… שאפילו תעבוד אותו ותירא ממנו כל ימי חייך, אין אתה משלם לו אחת מהנה, וזה כולו עשה להטיבך באחריתך.

גם כן הזהר בני בחברך שעשה עמך טובה, עשה עמו טובות הרבה, שלא תהיה כפוי טובה, ואפילו מי שקדמך בעדשים תעשה לו פטומים. ואפילו עשה לך שום אדם רעה, עשה עמו טובה ולמוד ממה שעשה שִמעי לדוד המלך [שקללו קללה נמרצת] ונתחייב מיתה, ואפילו הכי אמר [דוד] הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', ושילם לו טובה תחת רעה.

וימי החנוכה הללו נקבעו בהלל ובהודאה ואף לא יתבטלו לעולם, והכל בזכות מסירות נפשם של המכבי"ם ומה שפעלו בדור ההוא. ולא זאת בלבד, אלא שבכל דור ודור מצינו ליהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה', ובזכותם אנו בניהם חיים היום וממשיכים להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך.

בברכת חנוכה שמח, מערכת 'תפארת אבות'

 

פרפראות מחכמינו

רמז למילת חנוכה

כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג)

ראשי תיבות חנוכ"ה – חכמים נעשים ומולידים כל המקיימה. והעניין הוא שהנה הרב פרי חדש (בתחילת סימן תרעא) כתב וזו לשונו: "גרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב) 'אמר רב הונא – הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים', ופירש רש"י – דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור', שע"י נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור תורה". ונראה שמה שנקטה הגמרא "הויין ליה בנים תלמידי חכמים" היינו אם הוא כבר בעצמו תלמיד חכם, משמע שאם הוא עדיין אינו תלמיד חכם ובר הכי – יכול גם הוא לזכות להיות תלמיד חכם. וזהו רמז מצוות חנוכה כאמור בראשי התיבות – חכמים נעשים ומולידים כל המקיימה, שאם הוא בר הכי – יכול להיות תלמיד חכם, ואם לאו – יזכה לבנים תלמידי חכמים, ולפעמים יכול לזכות לשני מעלות – להיות הוא ובניו תלמידי חכמים בזכות מצוות חנוכה, וכמו שכתב הרב הנזכר בסוף לשונו. ואפשר שזהו רמז הכתוב (תהלים לו, יז) "באורך נראה אור" דהיינו בכח מצות נרות שבת וחנוכה – "נראה אור" התורה, דהיינו להיות הוא בעצמו תלמיד חכם, ואי לאו בר הכי הוא – יזכה לבן תלמיד חכם, וזה נרמז בראשי תיבות – "באורך נראה" – ב"ן, וסופי תיבות – כ"ה, שרמז על מצות חנוכה שהיא בכ"ה בכסלו.

רבי יוסף כנאפו  (1823 – 1901), רב במוגדור-אצווירא

'זך ונקי' (בהוצאת חברת אהבת שלום)

התורה והמצוות מאירים לאדם

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קיט, קה)

באופן כי עסק התורה והמצוות הם המאירים לאדם באישון לילה ואפילה, ומצילים אותו מן הקוצים ומחיה רעה ומן הלסטים. ולכן נמשלו לנר ואור, כמו שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". וכן אמר דוד המע"ה (תהלים קיט, קה) "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". והכוונה לומר שאור של התורה, אינו כאור של העולם הזה, שהרי ההולך בדרך בלילה ואור הנר סמוך לו, אינו יכול לראות באיזו דרך הולך, ונכשל ונופל, וצריך להרחיק הנר ממנו, ולהקדימו לפניו, ואז יוכל להסתכל מרחוק באיזה דרך ילך. אך בנר התורה והמצווה אינו כן, כי עם היות נר לרגלי דבריך, שהוא לרגלי וסמוך לי, עם כל זה הוא אור לנתיבתי. הוא מאיר דרכי לידע באיזה דרך אלך.

גם יש שינוי אחר, כי בנר שלמטה שלפעמים ניצול האדם על ידו מן הקוצים ומן הברקנים, מכל מקום לפעמים יהיה היזק לאדם בו, וכמו שאמרו שעל ידי אור הנר הלסטים מרגישים בו ובאים לשללו. נמצא שהנר האיר לאויבים וגרם להם לבוא עליו, וכמו שאמרו במדרש ברבי עקיבא שהגיע לעיר אחת ולא נתנו לו להתארח, והלך ולן חוץ לעיר, ובא הרוח וכבה לו את הנר, וזאב אכל החמור וכו', והיה אומר ר' עקיבא "כל מה שה' עושה – לטובה עושה". כשהשכים בבוקר ראה שבאו שוללים ושללו את בני העיר, והתחיל להודות לה' על כיבוי הנר, שאלמלא היה דולק, היו האויבים מכירים בו ובאים ושוללים אותו. לכן אמר כי בנר המצוה ואורה, הוא נר לרגלי ואור לנתיבתי, אינו מאיר אלא לי  ולהנאתי, ואינו מאיר לאויבים שיוכלו לבוא עלי, לא כנר שלמטה שלפעמים מאיר לאויבים שיוכלו לבוא עלי.

רבי משה מאימראן (1739 – 1786), מרבני ודייני מכנאס

'דרושי רבינו משה מאימראן' (בהוצאת חברת אהבת שלום)

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

יִיסוּדה של פאס

ראשית עצמאותה של מרוקו

מאז הופעת "משוגע" בעולם [כך מכנה הרמב"ם את ממציא האּסלאם] והתפשטות הכיבוש הערבי מפרס במזרח ועד מרוקו במערב, היוו כל הארצות המוסלמיות ממלכה אחת גדולה, ובראשה שלטו החליפים מדמשק ומבגדד (בין השנים 705–789). אולם ממלכה זו לא התקיימה בשלמותה אלא תקופה קצרה. פרצו בה מלחמות פנימיות, מנהיגים שונים נלחמו זה בזה, שבטים ועמים השתחררו מן השלטון המרכזי והקימו מדינות עצמאיות. העמים הראשונים שמרדו היו אלה שהיו רחוקים ביותר מן המרכז, כגון פרס במזרח וספרד ומרוקו במערב. 

אחד המנהיגים שמרד בחליף מבגדד היה אידריס,  אך המרד שלו נכשל והוא ברח למרוקו. שם מצא לו תומכים בקרב שבטי הבֶּרבֶּרים והחל לכבוש את מרוקו, עד שלבסוף השתלט עליה. אידריס ימח שמו החל לקבע את סמכותו ופעל לדיכוי של היהודים באזור, במיוחד לאור העובדה שרבים מהם הושיטו עזרה לאויביו. הוא הכביד במיסים ובגזרות קשות במטרה לכפות עליהם את האסלאם. בתקופתו ברחו רבים מהיהודים להרים, וחלקם היגרו לתוניס שהייתה עדיין תחת שלטון החליפים. ישנה מסורת אצל יהודי ג'רבה שפליטים יהודיים ביקשו בה מפלט בתקופה זו.

תקופת הזוהר של יהודי מרוקו

"קץ שם לחושך", וגם השליט הרע והמר הזה הגיע אל סופו. היהודים, שלא הביא להם שליט זה אלא סבל ותלאות, שׂמחו בסתר ליבם על מותו וקיוו שמצבם יוטב. ואכן התפנית במצבם החלה בימי בנו, אידריס השני (שנת 793), שנודע ביחס סובלני כלפי היהודים והניח להם לחיות בשלוה. בנוסף, גזירות שנגזרו על יהודי קהילות אחרות, מצרים לוב ותוניס, הביאו גלי פליטים יהודיים למרוקו. הקהילות גדלו ונוסדו קהילות חדשות בערים שהקים אידריס השני. גם בזמן יורשיו נמשכו ימי השלווה ליהודי מרוקו, שהביאו עמהם פריחה רוחנית. באותם ימים התחילה התפתחות גדולה בלימוד התורה בצפון אפריקה, ומרכזי הלימוד היו קירואן שבתוניס ופאס שבמרוקו, שנחשבה לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עד הדורות האחרונים.

ייסודה של פאס

העיר פאס נוסדה בשנת 807 על ידי אידריס השני, לאחר שהחליט להקים עיר בירה שתוכל להתחרות בדיוק תכנונה ובתפארת בנייניה בערים אחרות כדוגמת בגדאד,

דמשק, קהיר וקירואן. עלה הדבר בידו, והעיר שהקים, היא פאס, קיימת עד ימינו, וכמעט שלא הוכנסו בה שינויים. אמנם התרחבה העיר, אך שכונותיה החדשות הוקמו במרחק-מה מן העיר העתיקה הקרויה "פאס אל באלי" [פאס העתיקה], להבדילה מ-"פאס אל ג'דיד" [פאס החדשה] שהוקמה כ-400 שנה לאחר מכן. פאס הפכה למרכז חשוב במרוקו וערב בכלל.

המלאח

העיר פאס קושטה בבנייני פאר והוקם בה ארמון גדול. בסמוך לו הוקצב אזור מיוחד ליהודים: המלאח. עלינו לדעת כי לא מטוב ליבו הקים השליט את המלאח בסמוך לארמונו, אלא מפני שזיהה ביהודים נכס כלכלי שכדאי לשמור עליו. בדומה למה שאמר רשב"י ע"ה על מלכות רומי (שבת לג:): "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן… תקנו גשרים ליטול מהן מכס", כך גם במקרה הזה, היהודים היו "הפרה החולבת" ושילמו מסים רבים. תמורת סכום נכבד של מס הגולגולת המוסלמי "ג'יזיה" אותו אולצו מי שאינם מוסלמים לשלם, היהודים היו בני חסותו ["ד'מי"] של האימאם, ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות, והתאפשר להם לשמור את דתם ומנהגיהם. מאידך, השליט התחייב לשמור על חייהם ורכושם.

פאס עיר ואם בישראל

מראשית היווסדה הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו, בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאס יצא לתהילה. אחד החכמים ההם, ר' שלמה בן יהודה, נתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנים, והיה אחד הגאונים הארצישראליים החשובים ביותר. חכמי התורה מפאס היו ידועים במרוקו ומחוצה לה. בערים שונות תפסו בני פאס הבקיאים בתורה מקום בראש. כך נפוצה ידיעת התורה בארץ כולה, עד שגם בני העם הפשוטים היו בין לומדיה. עדות לכך נמצא במעשה הבא: יהודי בעל מלאכה מן העיר סבתא [סאוטה] שבצפון מרוקו, צורף כסף במקצועו, נאלץ לברוח מן הארץ בימי גזירה. זקן היה ועיניו כהו, ולא היה יכול עוד לעסוק במלאכת הצורפות. פנה איפוא לראשי הקהל, וביקש למנותו למלמד תינוקות. נשארו בידינו מכתבים שאיש זה כתב בעברית ובערבית, בכתב נאה ובסגנון צח. מכאן מסתבר שאפילו יהודים פשוטים, שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים לחינוך תורני.

מקורות: 'נר המערב', 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית', 'תולדות יהודי מרוקו'

נחלת אבות – פרקי אבות לרבי יוסף משאש

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי בשבת זו נדבר בעניין אליהו הנביא ז"ל. במס' כתובות (דף סא.) איתא אמר רבי יצחק בר חנניה אמר רב הונא, הכל משהין בפני השמש [כל מין תבשיל משהין מלהטעים ממנו לשמש המשמש בסעודה, עד אחר הסעודה שאז מטעימין לו מהכל], חוץ מבשר ויין [שנפשו מתאווה להם ומצטער אם לא נטעים לו תכף], אבוה בר איהי ומנימין בר איהי [ב' אחים צדיקים] חד ספי מכל מינא ומינא [אחד היה מטעים לשמש מכל מין ומין] וחד ספי מחד מינא [ואחד היה מטעים רק ממין אחד], מר משתעי אליהו בהדיה, ומר לא משתעי אליהו בהדיה [אחד היה אליהו מדבר עמו, ואחד לא היה מדבר עמו מפני שהיה גורם צער לשמש]. זה בא ללמדנו דעת, כמה ראוי האדם להיזהר שלא לגרום צער לשום אדם, אפילו לשמשו שהוא שָׂכוּר אצלו וסופו להאכילו לבסוף, ועם כל זה לשעה של צער חששו.

מעשה נסים נוראים במכנאס

ונספר למעלתכם מעשה נורא שאירע פה במכנאס זה קרוב ל-300 שנה, היה בעיר ת"ח צנוע וירא שמים ומופלג בעוני, שמו ר' שלמה צאייג ז"ל. יום אחד בצאתו מביהכ"נ אחר קביעות עת לתורה, בא לביתו ומצא אשתו ילדה זכר, והשכנות סובבות אותה ויאמרו לו לך מהר להביא לה בשׂר להשיב את נפשה. ויצא בלב נשבר לראות מאין יבוא עזרו, כי לא נמצאה בכיסו אף פרוטה. והנה לקראתו איש עני קרוע בגדים, ויאמר לו הושיעה אדוני כי אני אשתי ובנותיי מוטלים על ערש דווי, ולא מצאנו במה להשיב נפשנו. ויאמר לו, לך עִמי אל מי שיש בידו להושיע שנינו. ויאמר לו מי הוא? ויענהו, ה' הוא הא-לוהים, הבה נשפוך שיחנו שנינו לפניו, והוא יעננו בקראנו אליו בלב נשבר, שכן כתיב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וילכו שניהם יחדיו לבית הכנסת של ר' משה בן עטר, ויפתחו את היכל הקודש, וכרעו ברך לפניו, והתחילו לבקש רחמים בבכיה רבה מעומק לבם. והנה באותה שעה, שׂר העיר שהיה תקיף ורודף בצע, והישר בעיניו היה עושה, הוצרך

 לכסף סך גדול לפרוע דמי שָׂדות רבים שקנה מהגויים, ועלה בדעתו להטיל אותו הסך מס על היהודים. ובכן שלח השׂר אחר הנגיד ר' משה בן עטר, כי הוא היה העומד תמיד בין הקהל ובין הממשלה בכל עניין, ויגזור עליו להביא לו מהיהודים סך חמשת אלפים מתקלים, שהיה סך עצום באותו זמן כחמישה מיליונים פראנק עתה. ויבהל מאוד הנגיד ויבקש זמן חֹדש ימים, ויקצוף השׂר ויאיים עליו בחרב שלופה, שאם ביום ג' לא יביא הכסף, ישלח עבדיו לשלול ולבוז בתי היהודים. ויצא מלפניו ברוח נכאה, וילך לביהכ"נ שלו הנזכר, וכאשר דחף הדלת, עיניו ראו ב' האנשים הנזכרים כורעים על ברכיהם לפני היכל ה', והמה בוכים באין הפוגות. וכשראוהו עמדו מפניו ונתביישו. וישאלם מה יש להם, ויספרו לו את רוע מצבם. ויחשוב כי השעה שעת רצון היא לפני ה', ויספר להם גזרת השׂר, ויכרעו על ברכיהם שלשתם ויבכו מאוד, ויקראו י"ג מדות של רחמים בבכיה רבה. ותכף נתקבלה תפלתם, ובעודם בוכים ומתפללים והנה שליח רץ מבית השׂר, ובשׂוֹרה בפיו לר' משה. ויצא לקראתו מביהכ"נ בחרדה, ויגד לו השליח כי עלה השׂר לעלייתו הגבוהה וכשהגיע למעלה העליונה מעדו קרסוליו ונתגלגל עד המדרגה התחתונה, ובהיותו איש שמן מאֹד נחנק ומת תיכף. ובכן אחי השׂר המעותד למלאֹת מקומו שלחני לצוותך להודיע לרבנים לצאת אחר מיטת השׂר ללוותו לבית מועד לכל חי. ויעש ר' משה עצמו כנאנח, ויאמר טוב הדבר. ויחזור לביהכ"נ, ויקֹד וישתחו לה' על התשועה הגדולה אשר עשה ה', ויכניס את שני האנשים לביתו, ויתן להם מתת ביד נדיבה. ומאותו היום היה משגיח עליהם השגחה גדולה, ויודיע לקהל ה' את אשר נעשה, וישמחו ויאמרו הלל הגדול, והיה זה ב-כ' באלול שנת "הולך בתֹם ילך בטח". ואחר ימים אחדים הוקם תחתיו אחיו לשר, שהיה אוהב ישראל. זהו רבותי מה שיכולתי להגיד למעלתכם עתה בס"ד, המקום ב"ה ירחמנו כרוב רחמיו, אמן.

חדד ותימא – מדור ההלכה

האם האורח יכול להדליק נרות חנוכה לעצמו?

רווק ונשוי

מובא בגמרא (שבת כג.) "אומר רב ששת: אכסנאי [אורח] חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב [לפני שנשאתי אישה והייתי בבית רבי בחנוכה] משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [נהגתי לתת לבעל הבית כמה פרוטות בכדי שיקנה לי חלק בנרות החנוכה ועל ידי כך ייחשבו הנרות גם כשלי]. בתר דנסיבי איתתא, אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי" [לאחר שנשאתי אישה, ובחנוכה לא הייתי בביתי, הפסקתי להשתתף עם בעל הבית בנתינת פרוטות, מאחר ואשתי מדליקה בביתנו ומוציאה היא אותי ידי חובה].

אורח המתארח

פסק הרמב"ם (חנוכה ד, יא) "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו…". וכן כתבו הטור והשולחן ערוך (תרעז, א) שאורח שאין מדליקים עליו נרות חנוכה בביתו, אינו יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית, אלא צריך הוא לתת כמה פרוטות לבעל הבית כדי להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה. וכמו כן מבואר במפתחות ספר התרומה (סימן רכט) שאם האדם נמצא חוץ לביתו, כגון תלמידים הלומדים חוץ לביתם או אורח, אינם צריכים להשתתף בנר אם יודעים שנשותיהם או בניהם או אביהם מדליקים עבורם בביתם. לאור האמור נשאלת השאלה לגבי אדם שמדליקים עליו בביתו והוא אינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת בני ביתו, האם יוכל להדליק נרות חנוכה בברכה במקום בו הוא נמצא או שמא הוא יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו?

אכסנאי [אורח] נשוי

כתב תרומת הדשן (סימן קא) שמה שאמר רבי זירא (בגמרא לעיל) מזמן שנשאתי אישה הפסקתי להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, היינו שמעתה אני יוצא ידי חובה בהדלקת אשתי, אך אם ארצה להדר אוכל להדליק ולברך בעצמי ואין זו ברכה לבטלה. וכן כתבו בשו"ת מהרי"ל (סימן קמה) ובספר האגור (סימן אלף לו), וכן פסק הרמ"א (תרעז, ג): "אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם וכן נוהגין", וכן הסכימו הט"ז (שם, ס"ק א), והמגן אברהם (שם, ס"ק ט). ברם מרן בבית יוסף (תרעז) הביא דברי תרומת הדשן הנ"ל, וכתב על זה: ולי נראה שאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה. ולכאורה משמע מדברי הבית יוסף שאדם יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו בהדלקת אשתו, וגם אם ירצה להדליק ולברך במקום שהוא נמצא, לא יוכל!

רוצה לברך לה' בעצמו

והנה מצינו למרן בשולחן ערוך בכמה מקומות שפסק שאם אינו רוצה לצאת ידי חובה בברכת חבירו רשאי הוא לברך בעצמו ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה. כגון בהלכות ברכות השחר (או"ח, סימן ו, ד) שפסק: "יש נוהגין שאחר שברך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך, ועונין אחריו אמן. וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחילה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה. מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו".  וכן לעניין ברכת המזון כתב השו"ע (קפג, ז): "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות". וכן פסק מרן בהלכות קריאת שמע (נט, ד): "ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח ציבור בנחת" (והיינו שאין אומרים שזו ברכה שאינה צריכה, שהרי יכול לצאת בברכות השליח ציבור). ואם כן ישנה סתירה בדברי מרן, שכאן כתב שאדם יכול לכוין שלא לצאת בברכת חבירו וכך יוכל לברך בעצמו, אך לגבי נר חנוכה כתב (תרעז, ג): "יש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו תוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות". ומשמע מדבריו שמי שאינו בביתו, ואשתו הדליקה, אינו יכול עוד להדליק בברכה בשום מקום, אם הוא נמצא במקום של יהודים ולא יועיל אף אם יתכוין שלא לצאת ידי חובה בברכתה.

החיד"א הקדוש מיישב הסתירה

נר המערב כמוהר"ר שלום משאש ע"ה (שמש ומגן, חלק ב, סימן ג) מביא את דברי החיד"א (ברכי יוסף, סימן תרעז, ב) המיישב הסתירה בדברי מרן השו"ע באופן שהוא מחלק בין נרות חנוכה לשאר ברכות. שלעניין נרות חנוכה אדם ואשתו נחשבים כגוף אחד, הואיל ואשתו כגופו, ולכן כשאשתו מדליקה נרות בביתם הבעל יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו, והואיל והוא פטור מלברך נקרא הדיוט אם יעשה כן (וזה שורש המחלוקת בין הבית יוסף לתרומת הדשן דלעיל, שלדעת תרומת הדשן אדם ואשתו נחשבים כשני גופים, ולכן יכול גם הבעל לברך בעצמו). וכן טעמו של הרש"ל (הביא דבריו הט"ז תרעז, א), שאיש ואשתו נחשבים כגוף אחד. אך בשאר ברכות בעלמא יכול כל אחד לברך לה' בעצמו, וכנזכר לעיל בדברי מרן.

מסקנא דמילתא

פסק השמש ומגן (שם) אם כן לדעת מרן השולחן ערוך שאנו נוהגים לפסוק בכל דבר כדעתו יכול אדם לכוין שלא לצאת ידי חובה בנרות חנוכה מחבירו, וכך יוכל לברך בעצמו. כגון: בן נשוי המתארח אצל הוריו, ויש לו חדר מיוחד לשינה, אף שאוכל על שולחן אביו, ודאי שיוכל לכוין שלא לצאת בברכת אביו, ויוכל להדליק בחדרו נרות חנוכה בברכות. וגם מצוה לעשות כן לברך את ה' בפיו ובשפתיו והוא הדין גם לשאר בני הבית או אורחים שיוכלו להדליק בעצמם בברכה במקום המיוחד להם לשינה, והעיד השמש ומגן שכן ראה בעיר מולדתו מכנאס, וכן הוא המנהג. ועיין עוד בתבואות שמש (חלק או"ח סימן ז) ובשמש ומגן (חלק ב סימן ג) ותרווה צמאונך.

מקורות: 'דברי שלום ואמת' (טולידאנו), 'מגן אבות' (לבהר), 'עטרת אבות'

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי יוסף כנאפו זיע"א

תקפ"ג (1823) א' כסלו תרס"א (1901)

שרופי אופראן

מציאות מחרידה שהיתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אוּפרן, מאורע שאירע בסוף המאה ה-י"ח. וכֹה מספרים: בעיר אופרן היה קאייד [שליט] מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן להם ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים ימ"ש מדורה במרכז העיר ולִבּוּ אותה כהכנה לשריפתם. היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, ואכן ביום השמיני כ-50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך קריאת "שמע ישראל". ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי עירו.

זכות אבות לבנים תזכור

רבי מכלוף כנאפו היה מעשירי וחשובי הקהילה היהודית באופרן. הוא היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים מלומדים בתורה ובמעשים טובים. לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, נישא בשנית וכעבור שנה נולד להם בן. ביום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופרן, וביום השמיני קודם שהלך ר' מכלוף למסור עצמו על קידוש ה', מל את בנו וקרא לו בשם משה. לאחר המאורע, ברחה אשתו לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה. הבן משה נתחנך ע"י אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית-הדין. ר' משה נשא אשה ונולדו לו שלשה בנים: מכלוף, יוסף – הוא רבינו, ומשה [על שם אביו שנפטר סמוך ללידתו].

"ירושלים של מרוקו"

לא הרחק ממוגדור, בין הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, נִצבת מראכש. עיר זו היתה מקום הורתם של גדולים בתורה והמרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים וצדיקים, עשירים ועניים, סוחרים ובעלי מלאכה, שלכולם היתה התורה היסוד המדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו "ירושלים של מרוקו". לעומתה מוגדור הצעירה, על אף היותה מקום מושבם של גדולים ורבים, לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך בכמות ובאיכות כמראכש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראכש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו.

רבי יוסף

רבינו יוסף כנאפו, בנו של רבי משה ודור שלישי ל"שרופי אופרן", נולד במוגדור. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל רבי אברהם קורייאט זצ"ל. כבר מגיל צעיר עסק בקבלה ובכל מיני סיגופים ביחד עם רבו. המעיין בתולדות רבינו, יבחין על נקלה שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חסידותו, והאמת הצרופה שהיתה נר לרגליו – מקורם במראכש, בין האריות הגדולים. ואכן שם גדל והיה לאיש. בלילות החורף הקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי הקרח וחוזרים אל בית המדרש אל ספרי הזוהר הקדוש ותורת האר"י. כזו היתה דרכו של רבינו בראשיתו, והיא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה וצורף באורה של התורה ובסבל הייסורים שלא הרפו ממנו כל חייו. לאחר שנים של לימוד תורה

במראכש חזר רבינו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצנעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתחדשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

חכמי מוגדור אצווירה [המצודה הקטנה]

מוגדור היתה משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו שם בימי רבינו: שושלת משפחת קורייאט – ר' אברהם רפאל קורייאט זצ"ל (מו"ץ, מחבר שו"ת 'זכות אבות'), רבינו סיפר עליו (בספרו 'טוב רואי') שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכייה עצומה כמו וידוי של יום הכיפורים. בנו, רבי יהודה קורייאט זצ"ל (מו"ץ, מחבר ספר 'מאור ושמש'). נכדו, ר' אברהם קורייאט היה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו, נודע כצדיק וגדול בתורה, מחבר ספר 'ברית אבות'). כן נודעו ונתפרסמו: המקובל המלומד בניסים רבי חיים פינטו זיע"א, רבי יוסף אלמליח זצ"ל ששימש כאב-בית-דין וכקונסול במוגדור, הצדיק המסתגף רבי דוד חזאן זצ"ל (מו"ץ), עליו סופר שהיה קושר את רעמת שערותיו על וָו בבית המדרש, והיה עושה לילות כימים בלימוד התורה. רבי רפאל חסאן זצ"ל (מחבר ספר 'לחם עוני'), רבי דוד אזאגורי זצ"ל (תלמידו של ר' חיים פינטו ומחבר ספר 'לדוד להזכיר'), ועוד רבים אחרים. באווירה כזו בתוך המלאח של מוגדור בחברת גדולי התורה, יושב לו רבינו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, ומעלה אותם על הכתב.

התגלותו

ענוותנותו הרבה של רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטים הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך זמן נסתר ונחבא היה. רצתה ההשגחה ביציאתו של הצדיק אל המוני העם. וכֹה היה מעשה התגלותו: רבה של העיר, ר' יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנים החורזים מחרוזות יחד. כששאל מי הם רבנים אלו, נענה: ר' ישראל בעל-שם-טוב ולמולו ר' יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו. מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו היה יושב ר' יוסף כנאפו. לשאלתו מה מעשיו, ענה לו רבינו: מתרגם אני מעשיות על הבעל-שם-טוב לערבית מדוברת להמון העם. ר' יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבינו וצדקותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל – רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו. בשנת תרי"ט (1859) – ביום בו נולד בנו דוד – הסכים רבינו להתמנות לשליח ציבור ורב בית הכנסת בקהילתו.

משה מונטיפיורי בביקור במרוקו

בשנת תרכ"ד (1864) ביקר השר משה מונטיפיורי (נדבן יהודי אנגלי שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות) במרוקו כנציג ממשלת בריטניה, על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של היהודים. קודם פגישתו עם המלך במראכש, שהה מונטיפיורי במוגדור. בביקורו סייר במלאח, וכשהגיע לבית הכנסת של רבי יוסף,  רבינו העניק לו את אחד מספריו במתנה. לאחר שובו לאנגליה, שלח מונטיפיורי לרבינו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב – סכום כסף רב באותם הימים.

אסור לשנות "מטבע" שטבעו חכמים

המכתב הנ"ל נמצא בידי המשפחה. באשר למטבעות, נותר בידינו הסיפור הבא: ביום בו קיבל את המטבעות, צעד רבינו לביתו שמח וטוב לב. בדרך פגש ביהודי שביקש צדקה להכנסת בתו לחופה. רבינו הכניס את ידו לכיסו, ומבלי משים נתן לו את שני מטבעות הזהב. כשנכנס רבינו לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו שמעתה ואילך הם עשירים, והוציא מכיסו את המטבעות. אך להפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידו. רבינו לא הצטער וסיפר את אשר ארע, אולם לעומתו הרבנית טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות בחזרה. כשראתה שרבינו מתנגד בכל תוקף לבקש את מטבעותיו, שלחה שליח בעצמה. כשהגיע השליח אל בית העני, מצא שולחנות ערוכים והשמחה בעיצומה, והבין שאת הנעשה אין להשיב. חזר השליח אל בית רבינו והודיע את אשר ראה. רבינו קם מיד והודה לבורא עולם על שזיכהו לקיים מצוות שמחת חתן וכלה בהידור.

תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי

רבינו הקדיש את חייו ללימוד התורה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס בדוחק רב ממכירת ספריו. גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא אפשרו לו לעסוק במלאכה, כפי שהוא בעצמו כותב: "וכשאני לעצמי ראיתי חולשת גופי ורפיון ידי, וחולני תמיד ולא ידעתי יום מותי" (הקדמתו ל'זבח פסח'). ר' יוסף בן נאיים כותב בספרו 'מלכי רבנן' על רבינו: "כל ימיו מכאובים". אך כזאת היתה דרכו של רבינו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת: "פת במלח תאכל, מים במשׂורה תשתה ובתורה אתה עמל". רבינו נשא לאשה את זהרה ונולדו להם שלשה ילדים: רבי דוד, רבי משה ובת בשם חנינה. זהרה ע"ה נודעה כצדקת גדולה וכאישיות בעלת שיעור קומה. לאחר פטירת בעלה, עלתה לירושלים בגפה בגיל 70. נפטרה בכ"ד כסלו תרע"ג (1913) ומנוחתה כבוד בהר הזיתים. בנו של רבינו – רבי דוד  כנאפו  – שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו.

פטירתו

רבינו נפטר בגיל 78 ב-א' כסלו תרס"א (1901). בספר 'מלכי רבנן' מתוארת פטירתו: "ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראשו ואמר ג' פעמים 'ברוך הבא בשכינת עוזנו', ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הא-להים". נכד המחבר שנכח בהלוויה, ר' מכלוף כנאפו, סיפר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בלווית גדול בתורה. זיע"א.

חיבוריו

רבי יוסף כנאפו זצ"ל נחשב לאחד הרבנים הפוריים ביותר מבחינת כתיבה ברבני מרוקו (כתב לפחות 18 ספרים). רבינו כתב כתיבה קבלית שניסתה להגיע להמון העם. מספרים עליו שהיה כותב בכל מקום, וברגע שהיה עולה רעיון על ליבו היה מוציא דף ועט וכותב. ספריו הוצאו לאור בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו שבאיטליה, שגם כתב להם הקדמות. מחיבוריו: 'זבח פסח' ו'יפה עיניים' – על ההגדה והלכות פסח. 'אות ברית קודש' – על שמירת הברית. 'חסדי ה" – ענייני התורה הקדושה. 'חסדי אבות' – סיפורי הבעש"ט ולקחי מוסר בערבית-יהודית. 'שומר שבת' – דיני שבת ומוסר. 'מנחת ערב' – דיני תפילת מנחה. 'טוב רואי' – פירוש מסכת אבות. 'חסדים טובים' – ג' קונטרסים. 'זך ונקי' –מוסר על המידות והחגים. 'בדי אהרון' – הגהות על ספר "אוצרות חיים". 'יוסף בסתר' – ביאורים על הזוהר הקדוש. 'מעט מים' – חידושים וביאורים. 'מעט צרי' – דרושים לחגים ושבתות. 'מעט דבש'. 'קול זמרה' – דרושים.

מקורות :הקדמה לספר 'ז"ך ונקי'(הוצאת חברת אהבת שלום)

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי חנוכה

א. המנהג הרווח היה לברך על הדלקת הנרות 'להדליק נר של חנוכה'1), ויש חכמים שבירכו 'להדליק נר חנוכה'2).

ב. המנהג הקדום לברך 'להדליק…' ומיד להדליק הנרות, וברכת 'שעשה ניסים' (ו'שהחיינו בלילה הראשון') מברך תוך כדי הדלקת שאר הנרות1). ויש שנהגו לברך כל הברכות לפני ההדלקה.

ג. אף שלא עולים לבית העלמין בחנוכה, אולם אם חל בהם פקודת השנה, השבעה או השלושים, מנהגנו שעולים לבית העלמין.

ד. בימי החנוכה בתפילת שחרית אין אומרים 'בית-יעקב' ו'שיר של יום', ובמקומם אומרים 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.

קופת הרוכלים מקורות וטעמים

א.1) כך הנוסחא בגמרא (שבת כג.) 'להדליק נר של חנוכה', וכ"כ הרי"ף (דף י), הרמב"ם (חנוכה, ג, ד), הרא"ש (שבת, פרק ב, הלכה ח), הטור (תרעו) ועוד. וכן נקט נוסחא זו ר' יוסף משאש ע"ה (נר מצוה עמ' לא), וכן העיד על המנהג בדברי שלום ואמת (טולידאנו, חלק א, עמ' 125).

א.2) מרן השולחן ערוך (תרעו, א) כתב 'להדליק נר חנוכה', וכן נוסחת רבינו האר"י (שער הכוונות, דף קח), הבן איש חי (וישב, ב), החיד"א (ברכי יוסף, ס"ק א) והטעים הדברים כי בנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולכן מברך 'להדליק נר חנוכה', להורות כי הנר למצות חנוכה, מה שאין כן בנרות שבת שמברכים 'להדליק נר של שבת', שהכוונה נר שאנו משתמשים בו ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת. וכתב בספר 'משולחן אבותינו' (שם) שיש ת"ח שבירכו בנוסח זה כדעת המקובלים.

ב.1) ה'לקט היושר' (חלק א, עמוד קנב) העיד על תרומת הדשן שהיה מתחיל להדליק מיד לאחר הברכה הראשונה. וכן מוכח מהמאירי (שבת כג.), וכן מנהג המקובלים בק"ק בית-אל כמ"ש ב'דברי שלום ואמת' (אות ק). וכן נהגו באלג'יר ('זה השולחן', חנוכה, לב), חלק מהציבור בתוניס

('עלי הדס', טז, ו) ובמרוקו ('דברי שלום ואמת' חלק ד עמ' 117, 'מנהגי ק"ק דבדו' עמ' 111).

ב.2) איתא בגמרא (פסחים ז:) 'כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן', ולכן ברכת 'להדליק' מברכים לפני ההדלקה. אולם לגבי שאר הברכות נחלקו רבותינו, ב'לקט היושר' (שם) דייק מדברי הסמ"ג שמדליק לאחר סיום כל הברכות, וכ"כ ר' דוד אבודרהם (חנוכה) בשם הראב"ד, וכן פסק הרמ"א (תרעו, ב) והבא"ח (שם), וכן נהגו רבותינו שלום ויוסף משאש (נר מצוה, עמ' סא).

ג. כתב ר' עמרם אבורביע ('נתיבי עם', סימן רכד) שמנהג עיה"ק ירושלים שביום פקודת השנה שחל בחנוכה עולים לבית העלמין, וכ"כ כמוהר"ר שלום משאש ('שמש ומגן', חלק ד, סימן סו) שמנהג מרוקו לעלות לבית העלמין בימי חנוכה, פורים, ובחודש ניסן אם אירע בהם יום פקודת השנה, השבעה או השלושים.

ד. מסכת סופרים (פרק יח). ר' דוד אבודרהם (חנוכה). וכן מנהג תוניס ('עלי הדס', פרק ז), ג'רבא (ברית כהונה, מע' ח) ומרוקו ('מנהגי ק"ק דבדו', 'זוכר ברית אבות' עמ' 86).

מקורות: 'דברי שלום ואמת' ו'עטרת אבות'

חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:חלוצים בדמעה

"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״

על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:

 

״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.

ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.

למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:

׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי  ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״

ובאותו עניין הוא מוסיף:

״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאיסיפורי הנביאים

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

הרקע הקוראני

ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –

فِي لَوْحٍ مَّحْفُوظٍ 22

בלוח הגנוז :

לוח הגנוז " הטופס השמימי של הקוראן ושל כל שאר ספרי הקודש. הקוראן הארצי הוא העתק מדויק של הנוסח החקוק על לוח זה.

וראו גם סורה 13, 39), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות¡ השני הוא הקוראן ה׳׳מאשר את אשר עמם״ (מֻצַדִּק לִמַא מַעַהֻם; סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46)¡ השלישי, ״אל כל אומה בא שליח״(לִכֻּל אֻמָּה רַסוּל; סורה 10, 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר; הרביעי, מוחמד הוא ״חותם הנביאים״ (חַ׳אתֶם אלנַבִּ?יִּן; סורה 33, 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח ״שליח״ והן במונח ״נביא״. שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.

הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז״ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת. מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה״תחריף״ (מילולית: "זיוף" או "סילוף״). רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.

      חלוץ המחקר בכיוון זה היה גייגר, יהדות ואסלאם, וראו בייחוד שם, עמי 21-1. במחקר שאחריו התקבלה תורתו באופן כללי, עם גוונים שונים, ראו למשל גויטיין, מוחמד. ראו גם כמה מחקרים המפורטים במאמרי שוסמן, אדם, עמי 88, הערה 2. כן נחקרה האפשרות להשפעה נוצרית והתגלו מחלוקות בשאלה אם מוחמד הושפע יותר מיהודים או מנוצרים; ראו למשל טורי, היסוד היהודי, בהשוואה לבל, מקור האסלאם; לואיס, יהודים, עמי 71-65. אך ראו גם רחמן, הדת במכה, המדגיש את נפוצות הרעיונות המונותאיסטיים – יהודיים ונוצריים כאחד – בקרב ערביי מכה עוד טרם הופעת מוחמד, ואת נטייתם לנהות אחר אותם רעיונות. ראו גם להלן המשך הקדמה והערות 11, 14.  

              לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף; כן ראו מהדורה הערות 194, 253, 268 והקשריהן. יש להוסיף שהפולמוס בין האסלאם לבין היהדות, שהתפתח בארצות האסלאם בדורות מאוחרים יותר ממוחמד, נשען בין השאר על רעיון התחריף שבקוראן. אולם נראה שמוחמד עצמו שאל את הרעיון מחוגים נוצריים בני זמנו, שהרי כבר בספרות הסורית הנוצרית הקדומה הואשמו היהודים בזיוף כתבי הקודש ובשיבושם.

تَحْرِيف – תחריף

עיוות; סילוף

ייצוג לא הולם; תיאור מסולף

סילוף; זיוף; רמאות; עיוות; הפרכה; מסירת…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר