ארכיון יומי: 29 בדצמבר 2016


מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו

הגדת אגדיר- העיר ושברה – אורנא בזיז

החינוך היהודירעידת אדמה אגאדיר

עד שנבנה בית החולים באגדיר בשנות העשרים, ילדו הנשים במוגדור. הרבה גדירים הגיעו לעיר בגיל חצי שנה. לרוב, עד גיל שש גדל ילד יהודי גדירי בביתו עם אחיו. הפאטמה, עוזרת הבית ו״המשנה לאימא", דואגת לכל צרכיו. בגיל שש הוא צועד לכיוון בית הספר. חלק מן ההורים היהודיים שולחים את ילדיהם למסגרות צרפתיות. בית הספר "בוסק״ (Ecole Bosc), הקרוי על שם אחד המורים החלוצים, הוא אחד מהם. אך רוב הילדים היהודיים לומדים בבית הספר היסודי "אליאנס״ (Alliance Israélite Universelle). הלימודים הם עד כיתה ו. פעם או פעמיים בשבוע הילדים הולכים לתלמוד תורה שליד בית הכנסת, לומדים עברית ויהדות, חגים ומועדים. לקראת בר המצווה הרב מכין את בני המצווה לעלייה לתורה. באגדיר אין המושג "בת מצווה״. בגיל תיכון נוצרת בעיה. אין המשך ל״אליאנס", המעניק חינוך יהודי רק עד גיל חסיבת הביניים. החפץ בחינוך יהודי לבנו ׳צטרך להיפרד ממנו ולשולחו לעיר הגדולה, קזבלנקה, לתיכון היהודי Ecole Normale, בית ספר יוקרתי בתנאי פנימייה. ייסדו אותו שני אנשים נאמנים, מר רוש והרב חזן, שהיה בזמנו הרב הראשי של הצבא הצרפתי במרוקו. שניהם היו ׳וצא׳ אלג׳יריה שהגיעו למרוקו בשליחות צבאית. הם נתקלו בהתנגדות חריפה מצד "אליאנס", שחרשה את מרוקו והגיעה לכל כפר נידח. השניים ראו את משימתם חיונית להמשך הקיום היהודי במרוקו. באותה תקופה היו צעירים שנסעו לצרפת להשתלמות במוסדות היהודיים, ולאחר הסמכתם להוראה חזרו ללמד במרוקו. רק משפחות עשירות יכלו לממן לימודים מחוץ לגבולות המדינה. לא תמיד היו אלה משפחות מסורתיות שהחינוך היהודי היה עיקר מאווייהן. לכן היה צריך לקיים מסגרת שתבטיח חינוך והוראה מבין אנשי המקום.

הלימודים בבית הספר  Ecole Normale היו במסגרת התיכון ומעין סמינר למורים. מלבד לימודים לקראת בחינות הבגרות העיוניות בצרפתית, הכשירו את הצעירים בתורת הפדגוגיה, בעברית, בהיסטוריה יהודית, בתלמוד ובערבית, והעניקו להם השכלה רחבה ומבוססת. לאחר עצמאות מרוקו ב־1956 חייבה הממשלה המרוקנית את בתי הספר היהודיים ללמד בהם ערבית. על כן קיבלו התלמידים השכלה גם בערבית קלאסית. לבד מן המקצועות הרגילים, דהיינו צרפתית, חשבון, היסטוריה וגאוגרפיה, לימדו גם את המקצועות העבריים: לא רק תנ״ך ותלמוד, כ׳ אם גם היססוריה של עם ישראל, לשון וספרות. הודות ללימודים במתכונת זו היה בוגר  Ecole Normale מסוגל לכהן כמחנך בבית הספר היסודי וללמד את כל המקצועות הנדרשים בו. תחילה לימד בכיתות הקטנות וביישובי ספר, בפריפריה, ואחר כך נשלח ללמד במרכזים עירוניים. והבנות ? הן לא עזבו את הבית עד מועד נישואיהן. בעיר יש תיכון ממלכתי, Lycée Ibn Tachfin, הנמצא במעלה ההר. הן רוכשות בו השכלה חילונית צרפתית וניגשות לבחינות בגרות. לאחר מכן הן נישאות או מחפשות מקום עבודה, או שני הדברים גם יחד. לעתים נשלחו הבנות בימות הקיץ לסמינר של חב״ד בעיר הצפונית, טנג׳ר (Tanger).

ריב בין שבת וחנוכה-יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

ריב בין שבת וחנוכה

כמו שיש ריב בין פסח וסוכות, כך אנו מוצאים גם ריב בין חנוכה ושבת וגם עוד ריב בין פורים וחנוכה.

שבת וחנוכה נגשו ויריבו לפני. . . מאת ר׳ שלמה ״שרביט הזהב״.

שבת וחנוכה נגשו לפני, זה יאמר לה׳ אני וזה יקרא באזני, מה אעשה לאלה היום נבוני, עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה׳. . .

אמר שבת לחנוכה: לי משפט הבכורה, ומי את ומי משפחתך הצעירה? כי בי שבת אל גדול ונורא, מכל מלאכתו אשר ברא.

אמרה חנוכה לשבת: מה תתנפל עלי ותתגולל, כי שמונה ימים גומרים בי את ההלל, ואת ביום אחד בלא זה, ומה תמלל, שומר מה מלילה, שומר מה מילל.

אמר שבת לחנוכה: מוספי יורה עלי דין עליה, עולת שבת בשבתו על עולת התמיד עשויה, ומה תתהלל בעד הללויה ואת עירום ועריה.

 אמרה חנוכה לשבת: זיו נרותי מדליקים תחילה ונרותיך אחריהם, וזכרי ב״ברכת הארץ״ וזכרך ב״ברכת רחם״, וכל עניניך ודבריך הלא הם אחרונה יסעו לרגליהם.

אמר שבת לחנוכה: הנה אני תדיר, כאשת נעורים תמימה, קרואה לשבעה ימים, ככבודה בת מלך פנימה, ואת כפילגש בלילות באימה, למועדה מימים ימימה.

אמרה חנוכה לשבת: בנרך מסתכלים ומשתמשים, ואני כגברת על אנשים ונשים, ושירך לשרים ולשירי יורשים, יהי המקדש קודש קדשים. . .

אזי עניתי: שובו לכם מן המריבה, כי היום חוברתם בחיבה, שובו נא, אל תהי עולה, ושובו עוד צדקי בה, השבעתי אתכם אל תהי מריבה, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה. שבת ראשון למועדים יכלו טענותיך; יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, אך גואל אתה ואין לגאול זולתך.   

שירי החג

לא רק הצד החומרי היה עשיר, גם הצד הרוחני לא חסר. לכל קהילה יש קובץ שירים ופיוטים משלה. כל רב הוא גם פייטן וחיבר שירים בעברית לפעמים גם בערבית. כל קהילה והקובץ שלה. קהילת פאס־״עת לכל חפץ״ מאת ר׳ יעקב אבן צור. קהילת מכנאס־״תהלה לדוד״ מאת ר׳ דוד בן חסין, ״ישמח ישראל של חברת יחזקאל, ״הטיבו נגן״ מאת ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי). קהילת צפרו ״שיר חדש״ מאת ר׳ רפאל משה אלבאז. קהילת מראכש ורוב הקהילות, ־ קובץ מעניין וחשוב מכול ״שיר ידידות״ . יוצאי רבאט ־ שירי דודים השלם מאת ר׳ מאיר אלעזר עטיה.

הרב י. משאש ז״ הגדיל לעשות והשאיר לנו מבחר שירים ופיוטים, חג חג ושיריו ופיוטיו. לחנוכה השאיר לנו חרוז בשם : ״מי כמון להנובה״ ועוד חרוז שני בשם מעשה יהודית , זאת לבד משירים ופיוטים בשפע על כל חג וחג.

אנו מביאים כאן אחד משיריו הרבים של הרב י. משאש ז״ל, על חג החנוכה.

נר מצוה אור על פתחים, ככוכבים הם זורחים: יחד כל לב משמחים, וילדים גם פרחים: והודאות גם שבחים, לאל כלם הם פוצחים: סמל המה לנוצחים, הכהנים המשוחים: פלטם אל מתוך שוחים, כרו יון הרוצחים: 

שיר לכבוד חנוכה ״מי זה ימלל, מאת ר׳ דוד בן חסין ז״ל.

מי זה ימלל נסי אל יתבונן, בימי מתתיהו בן יוחנן: אנכי אשמח אשיש בה', הגדיל לעשות עם בני חשמונאי: רם על כל רמים נגלה בסיני, רכבו רבותים אלפי שנאן: דור ודור רבים קמים עלינו, לכלות זכר שאריתנו, לולא ה׳ צבאות מלכנו, מרום לארץ השפיל קרנן:

ויהי בימי יון בני עולה, הערימו סוד עצה ותחבולה, גזרו על שבת ראש חודש ומילה, יחד שלשתם יעברו מינן.  

שיר לחנוכה. מילים ר׳ דוד בוזגלו ז׳׳ל.

עם נאמני, זרע אמוני הודו לה׳, כי גבר חסדו:

 בימי מתתיה, זקן ידידיה, רב עליליה, פקד צאן ידו:

פקד חניכיו, יוצא יריכיו, הלכו בדרכיו, לבשו את מדו:

 עם יון תקיף, את ציון התקיף, וה׳ השקיף, משמי הודו:

 גבורים נפלו, וטמאים חדלו, וגאים שפלו, הרב עם עבדו: 

 

עוד שיר לחג האורים מאת ר׳ ד. בוזגלו.

אגיל אשמח בישועתך, חי חי הוא יודך כמוני על חסדך ארוממך, ה׳ כי דליתני נערץ בסוד קדושים, על יד כהנים קדושים, עשה נסים, לעם חוסים, בימי מקדש בית שני:

יום יון רם לעמתי להשחית את נחלתי ושועתי, וקראתי אליך ותענני

 

פיוט לחנוכה מאת ר׳ אהרן בן סמחון זצ״ל.

אנכי אשיחה ואשיר עוזך, אגילה ואשמחה צורי בחסדך, להודות שמך עלי כל נסיך ונפלאות וישועתך:

נפשי התעוררי רוני וצהלי, פצחי שיר זמרי צור ישעך הללי, אלי וגואלי הצלת את רגלי, מפחים טמנו לי עוברי רצונך: יום קמה נצבה, אום יון הרשעה חשבו מחשבה, וכולן לרעה נמנו וגם גמרו לבטל הם גזרו שלש מצות יקרו יסוד תורתך: 

(כל השירים שהובאו כאן הם מאוד ארוכים ואנו הבאנו רק בית או שני בתים מכל שיר).

סוף פרק חנוכה בשלמותו

אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו רשם העיר והאיר : יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

טובה לכלבאל עולם שאבד

זקן שעמד למות קרא לבנו למיטת חוליו. הוא ואמר לו: יש לי עצה בשבילך, אני מקווה שתקשיב לה- תעשה טובה לכלב, לא לבן אדם. לאחר הדברים הללו מת הזקן.

למחרת הלך הבן לשוק וראה קצב שרוצה להרביץ לכלב. הבן עצר אותו ושאל אותו למה. הקצב ענה שהכלב אכל לו שני קילו בשר. האיש שילם על הבשר, לקח את הכלב לביתו, טיפל בו וכל יום נתן לו שני קילוגרם בשר. בגלל כל הבשר שקיבל הכלב הוא שמן ותפח לממדים עצומים חסם את הדרך, לא נתן לאף אחד לעבור ונבח על כל מי שהתקרב. השכנים כעסו על הכלב ופחדו ממנו ופנו למלך שייקח אותו. והמלך אכן לקח אותו אל מאורת כלבים. למאורה היו זורקים את הפושעים שנידונו למוות, והכלבים היו טורפים אותם בתאבון רב. יום אחד ראה אדם צעיר שבדיונים עמדו להרוג אותו. שאל אותם האיש: ״למה אתם רוצים להרוג אותו?״ ענו לו: ״כי הוא חייב לנו הרבה כסף – בערך כמשקלו״. האיש אמר להם: ״אני אשלם לכם את הסכום״. שמו את האיש על כף מאזניים אחת, והאיש שם מטבעות כסף על השנייה, עד שהתאזנו הכפות. לקח הבן את הצעיר אליו הביתה והיה כמו אחיו.

את כל כספו הוא שילם לבריונים תמורת הצלת הצעיר, ונעשה עני. מה עשה? כל פעם שהיה צריך כסף היה מתגנב לאוצר המלך וגונב משם ארגז כסף. הצעיר, שהבחין שהוא משיג כסף, עקב אחר הבן, וראה שהוא גונב מאוצר המלך.

הלך אל שומרי המלך, סיפר להם על הגנבה, ואף גילה את זהות הגנב. בפעם הבאה כשהבן הלך לגנוב, ארבו לו השומרים ותפסו אותו. הוא הובא לפני המלך. אחרי שהמלך שמע את הסיפור, צווה להשליך אותו אל מאורת הכלבים. השומרים לקחו את האיש וזרקו אותו למאורה.

כשנכנס הבן למאורה, ראה אותו הכלב שלו, שזיהה אותו והכיר לו תודה. הכלב הנאמן הרחיק את כל הכלבים והגן עליו מפניהם. מכיוון שהוא היה הכלב הכי גדול, אף כלב לא העז להתקרב אליו.

הכלב נתן לו את האוכל שהביאו השומרים, ועד שהוא לא סיים לאכול, לא נתן לאף אחד מהכלבים להתקרב. לאחר שלשה ימים הלכו השומרים לאסוף את עצמותיו כדי לקבור אותן ולהפתעתם מצאו אותו בריא ושלם. רצו מיד אל המלך וסיפרו על המקרה המופלא.

צווה המלך על השומרים ללכת ולקרוא לאיש. כשהובא האיש לפניו שאל אותו המלך: ״בן מי אתה? האם אתה בן אנוש או בנם של השדים? ענה לו האיש: ״אני בן אדם והיה לי אבא כמו כולם.״ שאל אותו המלך: ״מה יעץ לך אבא שלך לפני שהוא מת והאם נהגת על פי עצתו?״ ענה לו האיש: ״מה אני אגיד לך, אדוני המלך, אבא שלי אמר לי תעשה טובה לכלב ואל תעשה טובה לבן אדם. ואני עשיתי טובה לכלב וזה הכלב שהציל אותי מכל הכלבים. אבל עשיתי טובה גם לאיש צעיר שעמדו להרוג אותו.״ שאל אותו המלך: ואם אני אראה לך את האיש שהצלת, אתה תכיר אותו? אמר לו האיש: ״בודאי, הרי התייחסתי אליו כבן בית לכל דבר.״

צווה על השומרים להכניס את האיש, שאל אותו: ״זה האיש שהצלת?״ אמר לו: ״כן, זה הוא.״ אמר לו המלך: ״דע לך שזה האיש שהלשין עליך. וזה בגלל שלא שמעת לעצת אביך.״ צווה המלך להשליך את הצעיר כפוי הטובה לכלבים, שאכלו אותו לארוחת צהרים. את האיש שחרר המלך ונתן לו כסף רב.

נשים פונות לממשל ולסולטאן

נשים מוכות שפנו לשררה.נשות חיל במרוקו

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווה כתב, שבעירו סאלי, כמו גם ברבאט, מנהג אבותינו " שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם " לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם "

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז " באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד ". על פי העדים התברר, שאשת אברהם הנזכר ואמה ואחותה היכו לנשים.

החכם כתב, שעל פי הדין " המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים ( כינוי מקובל בדפוסי התלמוד לנוכרי ) אף על פי שגרם למכה היזק גדול " בהמשך נאמר : " שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה.

אישה שפנתה למושל.

על פי מידע משנת 1896, פנתה אשתו של יהודי, שהוכה על ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, ייענש.

ביקורי נשים בארמון 1886, 1894, 1901.

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה-90 של המרה ה-19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראק לרגל עיד אלמולוד ( חג הלידה של הנביא ) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון 1873 – 1894.

בשנת 1887 פורסם ש-1500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעות מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיחי ( נגידי ) היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראקש.

הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו.

סוף הפרק נשים פונות לממשל ולסולטאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר