תעודה מספר 8 ביהודית מוגרבית ותרגומה לעברית
תעודה מספר 8 
המשכילים ונבונים וחשובים נכבדי הארץ ה"ה כה״ר אברהם אלבאז וכה״ר שלמה בן מאמן וכה״ר דוד הכהן וכה״ר אהרן הכהן יש״ץ וכל כללות הקהל ה׳ ישמרם אכי״ר.
אחד״ש כמשפט תעלמו אין שאיין קולתו פבראתכום אן אנא חפרת לכום ג'ובייא – בור מים להשקאת בהמות ובייחוד גמלים – ח"ו אנא אדרבא חבת נכרג׳כום מנהא לאיין מאהושי טריק לקהל יאכלו מתאע וואחד ליחיד די פיה לגזל כא יקולו דרך משל ג׳מאעא תגני ראזיל וראזיל מא יגני ג׳מאעא שחאל הייא האד להנאה כולהא סך־נם־פטינפוראד׳א תסידו ביהא וואחד לכלפא די לקהל תטלע־לכום לגבירים — אם — לוואחד ולשאר העם— בת— לוואחד עלא האדסי תקולו חפרת לכום ג׳ובייא אדרבא אופירתכום מן דיך — אם די פיהא גזל היחיד ואנתום ש״ל בני דעה תרפדו ק״ו ואעסאך אנתום די לא עמלתם פדאך לקרקע ולא בניתו פיה שי ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל ג׳אתכום דיך — אם — דלהנאה פטינפורא׳דא שעיבא אנא די טרחתי ויגעתי בו בעשר אצבעותי עא״כו וכא תדיעלי סך — נם כולהא ובלחאק אנתום אין הצבור עני והאדשי כולו מא יזיכום פסי אידא תחבו ראני קולת לכום נעטיכום באס תפכו דוך למוואדיע די מרהונין דלקהל ותקבדו כתר מן דאך סך די כא תקבדו פצלא בהיתר ולא באיסור.
ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים ותסמחו פוואחד כאכום ותחלפו פייא באש יעאוונכום הי״ת תכלפו כירי. הב׳׳ה מא כא יעאווין גיר לדי יעמל למליחא ואנא נטלב להשי״ת מא תעמלו גיר למליחא ולמסיתים ולמדיחים מא יזיוו פשי בעדין נסמח פדיך צלא כולהא אוזהכום כיר מן מאל אדונייא כולהא ולעיב מא נתעאייב שי מעאכום ואידא סמחתו נתום פייא אנא מא סמחת שי פיכום וכא יקולו ד״מ די באע סאחבו עלא מייאת זילא וזילא – שם מטבע – באעו רכיש בלחאק דיך לברא די סאפדתו ערפת מנהא שאיין פקלוב כום וחז״ל קאלו אל ימעט בעיניך שונא א׳ וכ״ש וואחד לקהלה כולהא ולא יכפא האדוך די הנאך אלא תשנאוו חתא יג׳יוו למצאפרין באש תקתלו פרינגו – מילה בספרדית לחיה טורפת – ובעדין די יכון מעאי בשלום תכונו מכריחין אותו לכך והא ראיה ת״ח די הומא דייאלי מנאיין ברחתו עלייא אן תהלכוני בלמכזין ופטורים. ואנא ברחת עליכום ג״כ בשאיין תהלכוני תעטיווה מן ענדכום. וליכום כתבו ולייא מא חבושי יכתבו קאלי הרמ״ץ בפירוש מא נכתבוליך שאי לאיין יכאפו מן לקהל י״ץ א״כ פאיין בקא לי נעמיר מעאכום הי״ת יהיניכום בבלאדכום ובצלאתכום עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו בלחאק זאתני פרקתכום ופרקת לחבאב צעיבא ולאכין אנוס במעשי ובלאדאת רבי ואשעין ופאיין מא משית מעזוז מכרום מעשיך יקרבוך ומעשיר ירחקוך כונית פעיר קטנה נסכר לקהל דאבא נסכיר לקהל פעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ואדרבא הנא נעמיל כתר מן די כונת נעמיל תימא לשום שלם ולהשוות הדיעות ולשרת ולעבוד בקדש וכא תערפו באיין נעמל האדשי ונקדר עליה ועלא מא כתר מנו והנא ש״ל ת״ח ושאר העם כולם ריעי כולם אוהבי כולם מצירים בצרתי הב״ה יכלפלהום כירהום פעוה׳׳ב וקאלו חז״ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים ואידא האדא חד לעצרם מעאכום מקובל ומרוצה עלי בספ״י. ואעסאך דוד מלך ישראל ע״ה כאן נרדף מן שאול המלך ואנשיו מן האד לבלאד להאדי וקאל כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ ואעסאך אנא יתוש נתוש עפר לדוש וש״ל האדון יהודנא די כא יסכנו הנא כולם מכובדים כלהום עלא כיר ש״ל ג״כ אנכי אהיה כאחד מהם וכא נחב מן השי״ת ומנכום תעטיווני לאמאן וואחד ח׳ ייאם חתא נמשי נרא די נביע ונרא די נכילי ונתפאציל מעא נאם די נסאלהום ויסאלולי וצלא נדרו די יצילי פיהא אוו סדוהא די יצלאח ביכום עמלוה ואתם שלם ובלחאק נעלמכום ותערפו אן דור די קבל מנכום עטאוו יחידי הקהל דייאלהום להנאות די בתי כנסיות לת״ח יסנפעו מנהום עטאוו צלא די תאזי לכמוהרשי״א ועטאוו צלא דלחכם לכמוהרי״בז ועטאוו נץ פצלא לכבירא לכהר״י אזולאי ואני ע״ה וכההר״א אציני י״ץ קומנא פייאמכום כונתו תעטיוו לכהה״רא הנז׳ — הם — פזומעא מן להנאות די צלא לכבירא ואני ע״ה עמרי מא סנפעת מנכום אפי׳ בשוד. פרוטה ואדרבא כא נרפיד לכלאייף דייאלכום ומא יזיכום שי האדשי עיב מן עוואט תעטיווני אנתום שעה תעביוו לי גץ די צלאתי האדשי עיב עליכום תעמלוה והאלוהים יבקש את נרדף ושבח לאל ת״ח כלהום פרחו בייא לאיין שחאל די תיקונים נכון מתקן להם וכה״ר יוסף ן׳ עטייא י״ץ קאלי אידא זית מרפוד עלא רושנא פאוזהיד זיב ת״ח דייאליך מעאך נרפדוהום ונעטיווכום למסאכין פאס תסכנו הב״ה יכתר כירו ויכליף עליה למען שמו א כי״ ר.
ע״ה שלמה י״ץ
תרגום תעודה מספר 8
אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.
כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.
ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.
והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.
ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.
בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.
וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.
והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).
ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כולם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.
ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך ישראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.
כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.
וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.
מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.
ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.
ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.
ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.
סוף תעודה מספר 8
La conversion forcée des jeunes filles juives-Yigal Bin Nun
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine
Malgré les déclarations apaisantes des autorités, les dirigeants de la communauté juive ne pouvaient pas ignorer le fait majeur que le Maroc indépendant est défini dans sa constitution comme un état musulman dans lequel l’Islam jouissait d’un statut particulier, bien que le premier article de la constitution définît le Maroc comme un royaume constitutionnel démocratique et social et que l’article 5 déclarât expressément que tous les Marocains étaient égaux devant la loi. En outre, les Juifs, très sensibles à la question de la liberté de circulation, ne trouvèrent pas dans l’article 9 aucune référence au droit de quitter le Maroc ou d’émigrer, mais uniquement au « droit de s’installer librement dans tout le royaume ». Le problème n’était pas d’ordre juridique uniquement. Le Maroc post-colonial était une société dans laquelle la religion occupait une place primordiale et toute sa culture reposait sur l’Islam. Cette réalité socioculturelle ne laissait plus de place aux non-Musulmans, ni même aux laïques, comme dans les pays occidentaux. De ce fait, toute tentative de surmonter le problème de l’existence d’une communauté juive dans une société musulmane était vouée à l’échec. L’intelligentsia juive tenta un certain temps d’ignorer le problème, dans l’ardeur enthousiaste de l’indépendance, mais elle dut vite déchanter. La classe dirigeante du pays fut un temps partagée entre sa volonté d’adopter le principe occidental de démocratie, et la fraternité panarabe qui soufflait de l’Orient, mais les contrecoups du panarabisme et du panislamisme n’épargnèrent pas le Maroc. Son adhésion à la Ligue arabe, la rupture des relations postales avec Israël et le processus d’arabisation de l’administration firent pencher la balance et écartèrent toute chance de voir les Juifs jouir dans le nouvel état indépendant d’un statut laïque et démocratique, pareil à celui des Juifs d’Europe occidentale.
La conversion forcée des jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l’Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l’Istiqlal, Allal Alfassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidaé d’en tirer politiquement profit. Dans l’organe arabe de son parti, Al ‘alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes Juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive. La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre . David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s’adressa au ministère de la justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes Juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.
Le juriste Carlos de Nesry publia une série d’articles dans La Voix des communautés et dans la revue parisienne L’Arche où il expliqua la gravité du problème. Se fondant aussi bien sur la halakha juive que sur la shari‘a musulmane, il ne s’opposa point au fait qu’une personne majeure puisse adopter consciemment et par conviction une autre religion que la sienne. Cependant, lorsqu’il s’agit d’une jeune fille mineure, de moins de vingt ans, qu’on enlève de sa famille pour la marier à un Musulman et ensuite la forcer par divers moyens à se convertir, cette situation devient insupportable, la conversion n’étant en fait qu’un détournement illicite et abusif . Même l’hebdomadaire satirique Akhbar dounia, souvent critique envers la communauté, jugea nécessaire de critiquer le ministre des affaires islamique qui prétendait que telle « mineure » avait embrassé l’Islam « par pure conviction ». Le reniement de la foi ne manqua pas d’éveiller dans l’imaginaire juif l’image héroïque de la jeune Sol Hatchouel (Solica la juste 1820-1834) de Tanger, décapitée sur la place publique à Fès parce qu’elle refusa de renier sa religion et de se convertir à l’Islam . Le problème des conversions forcées, tout négligeable qu’il soit, ne manqua pas de secouer l’opinion publique juive au début des années soixante, à une époque où l’émigration était déjà légale et bâtait son plein. Si jusqu’alors ce n’étaient que les classes sociales les moins favorisées qui s’empressaient de partir, le drame des conversions forcées ébranla la quiétude des classes moyennes qui voulaient avant tout assurer l’avenir de leurs enfants.
שיקולי רווח והפסד בהלכה-רבי יוסף משאש-חוכמה מקדם-חזי כהן
בתוך עמי
את הדרך מביתו למשרדי הרבנות בחיפה הקפיד הרב משאש לעשות דווקא ברגל, ואף כשהציעו להסיעו ברכב סרב. פעם הסביר שההליכה מאפשרת לו לפגוש אנשים, לשוחח עמם ולסייע בעת הצורך.
שלום בית
פעם פרצה מריבה קשה בין בני זוג שזה לא מכבר התחתנו. החתן הצעיר האשים את אשתו על שאינה מקפידה בכשרות התבשילים, ואילו היא טענה שכך נהגה לבשל בבית אביה, והמריבה הלכה והחריפה. תחילה ניגשו בני הזוג אל הרב רפאל טולדנו שיפסוק בעניין ויכריע ביניהם. ראה הרב טולדנו את עוצמת המריבה, בחן את הסוגיה וסבר שהצדק עם הבעל הזועם, אך הבין שאם יצדיק אותו, תתלקח האש אף יותר.
חשב ואמר, ״אני מחמיר בסוגיה זו, אך אני פוסק שעליכם ללכת לרב משאש. הוא יקל בזה.״ וכך היה. הלכו בני הזוג אל הרב משאש ושטחו בפניו את עניינם. הרב משאש האזין להם וביקש שיביאו לפניו את הסיר, בחש בו עד שבחר חתיכת בשר, בירך בקול רם ואכל מן התבשיל ואף ביקש שישאירו את הסיר אצלו. כשראה הבעל שהרב אוכל מן הסיר, נרגע והתרצה. הרב משאש הסביר לו שהבשר שאכל היה כשר והוא יכול לשוב לביתו. למחרת קרא לאישה בחשאי והסביר לה את כל הלכות הכשרת הבשר ודרש ממנה לבצע את הוראותיו במלואן. לבני ביתו, שנדהמו לשמוע שאכל מתבשיל טרף, הסביר, ״יש בשר האסור מהתורה, יש מדרבנן, ויש מתורת מנהג. ואני בחרתי מן הסוג האחרון משום ששלום בית דוחה את המנהג.״
שיקולי רווח והפסד בהלכה
כשהיה בתלמסאן שבאלג׳יריה פנו אליו אנשי הקהילה בדבר בני זוג הרחוקים מתורה ומצוות שדרשו להתחתן בערב תשעה באב. אם לא יינתן להם להינשא בתאריך זה, איימו בני הזוג, יינשאו בנישואין אזרחיים ברשות האזרחית הצרפתית. הרב ניסה בכל כוחו להניא אותם מלעשות כן אך ללא הצלחה. לבסוף התיר להם הרב משאש להינשא בתאריך שביקשו, ח׳ באב, אולם התנה את אישורו בכך שלא תיערך מסיבה עם תזמורת. בהסבירו את שיקולי הפסיקה אמר שבכך קיים את צוואת רבי, ״והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה״(אבות, ב, א): ״מה מלמדנו רבי?״ שאל וענה, ״דהיינו והווי מחשב הפסד מצווה קלה וכל שכן מנהג, כנגד שכרה בקיום מצווה אחרת גדולה שתיעשה על ידי ביטול הקלה, וכל שכן מנהג.״
ברכות לא אצלי
מנהג היה במכנאס לבקר בכל מוצאי שבת בביתו של סבו של הרב יוסף משאש על מנת לקבל ברכה. כשנפטר הסב פנו האנשים במוצאי שבת אל ביתו של הרב יוסף משאש. לשמע הדפיקות שאל מה רצונם ומשהסבירו לו שבאו לקבל ממנו ברכה קרא בקול גדול, ״לא תקבלו ממני ברכות. מי שרוצה, שיילך לקבר סבי.״ וכך היה.
מתוך הספר חוכמה מקדם – חזי כהן
אוצר המכתבים כרך א' – סימן קמח-קמט
קמח
רבי יוסך משאש
ס׳ שופטים. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו. שלום
שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, בו מפציר בי כבודו לחפש לו פירוש מכוון על מ״ש בסוף מס׳ עוקצין, :אמר ר׳ יהושע ב״ל, עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי י״ש ואוצרותיהם אמלא, עכ״ל. והקשה כבודו, א' למה כפל לכל צדיק וצדיק, בחד סגי ? ב׳, מאי -פיסקא דהאי חושבנא י״ש, לא פחות ולא יותר? ג', למה הביא סיפיה דקרא ואוצרותיהם אמלא, די ליה ברישא דקרא ? דע ידידי, כי לעשות רצונך חפצתי,
וחפשתי, וזה מה שעלה במצודתי:
הרב״ע מברטנורא ז״ל פי׳ שם, דר״ל ההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק בעוה״ב היא ש״י פעמים כנגד כל תענוג של עוה״ז, ע״ש. והרמב״ם ז״ל פי׳ שהוא ענין יש ונצחי, ע״ש. ובס׳ עץ יוסף על עין יעקב פי׳ שם, כי כת״ר מצות יש בכלל שבע דרבנן, וחצים הוא י״ש, והאשה חולקת עם בעלה הצדיק, וז״ש לכל צדיק, וצדיק, דהיינו אשתו י״ש עולמות, כנגד כל מצוה, עולם ע״ש. ולפי״ז החשבון מכוון היטב, אבל וצדיק, וצדקת מבעי ליה?
ובספר דרושים כת״י ישן, מצאתי, שפי׳ לכל צדיק וצדיק, הלומד, והמחזיק, שחולקין בשוה כת״ר מצות כבז׳, שעושה הלומד, וחלק נשותיהם של צדיקים, נותן הקב״ה משלו בתורת חסד, וזה שאמר ואוצרותיהם אמלא, כי האשה נקראת אוצר, כמ״ש רז״ל.
ולדעתי המעט נר׳ לפרש, כי הנה יש בשנה שס״ה ימים, הוצא מהם נ״ב שבתות, שבהם הקב״ה מזמין כל הצדיקים סביב כסאו ומשתעשע עמהם, כמ״ש בס׳ תקוני שבת משם הזוה״ק, הוצא מהם עוד ב׳ ימים של ר״ה, ויוה״כ, שבהם ג״כ מזמין הקב״ה כל הצדיקים סביבות הודו, להגין בזכותם על ישראל, במ״ש בס׳ זרע אמת דרוש א׳ לימים נוראים, הרי נ״ה יפים, נשארו בשנה ש״י ימים, ועל זה מנחיל הקב״ה לכל צדיק ש״י עולמות, כל יום מתענג בעולם אחד, והשנה נקראת אוצר, ע״ש אוצר הגשמים, כמ״ש יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב וכו', וז״ש ואוצרותיהם אמלא, דהיינו הסך נ״ה ימים החסרים לתשלום אוצרותיהם דהיינו שנותיהם, אמלא משלי שאני מזמינם אצלי סביב כסאי, ופי׳ לכל צדיק וצדיק, דהיינו צדיק ובעל תשובה, או פי׳ כפשוטו, וכפל וצדיק כדי שלא נטעה לפרש לכל צדיק דהיינו לכל הצדיקים. זהו מה שהשיגה ידי לפרש בזה, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קמט
פ׳ הנז׳.
ידידי החכם הנעלה, כהה״ר יעקב איפרגאן ישצ״ו. שלום. שלום.
מכתבו הגיעני, ונצטערתי על מצבו הקשה מחסרון הפרנסה, כי מסחרו הקטן הולד ודל, ושלח להתיעץ עמי, כי רצונו לבא הנה, הוא ואשתו ושני בניו, לדעתי ידידי, לא זו הדרך, רק בא יבא ברנה לבדו, שבוע או שבועים, ויראה בעין שכלו אם יוכל להשיג כדי פרנסתו במסחרו הקטן, ויכין בית מושב, ואז יחזור לקחת את אשתו ואת בניו, ועל אופן זה פירשתי אני הצעיר מ״ש בפ' לך לך, ויקח אברם את שרי אשתו וכו', דקשה טובא, שהרי כבר נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וכוי, ולמה חזר וכתב ויקח אברם ? ולפי מ״ש ניחא, דפ' וילך אברם וכו', דהיינו שהלך עם לוט דוקא, כדי לשכור בית דירה, או מקום לתקוע אהלו, ולתקן כל הצריך, ואח״כ חזר ויקח את שרי אשתו, ואת לוט וכו', ויצאו כלם ללכת ארצה כנען לחלוטין בלי שום חזרה עוד, ויבואו ארצה כנען בשלום, ומעשה אבות סימן לבנים, לדעת מה יעשה ישראל בסדר ימיו, ובכן מעשה אבות תשמור, וה׳ יצליח דרכך, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קנ
ס׳ הנז' שנ' תרס״ט לפ״ק
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, עם עוד כמה חדושים, שהעתיק לי מאותו הספר, והפציר בי כבודו לחוות דעתי עליהם ועל הראשונים שכבר שלח לי, דע אחי כי אין לי פנאי לחוות לך דעתי עתה על הכל, רק על הראשונים שכבר שלחת, והם:
א. בפ' לך לך, ע״פ והאמין בה׳ ויחשביה לו צדקה, שפי׳ רש״י ז״ל, הקב״ה חשבה לאבדם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו, ועל זה הקשה בעל הספר וז״ל, איך יהיה זה? והלא מחוייב להאמין? ונר׳, שאברם הוא שחשב אותה ההבטחה לצדקה, ולא מצד מעשיו הטובים, עכ״ל. ידידי, דברים אלו, הם דברי הרמב״ן ז״ל שם באורך ע״ש, ואך בעל הספורנו ז״ל אחז צדיק דרכו כדעת רש״י ז״ל בתום׳ תבלין, ע״ש.
ב. בפ' בראשית, ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו' הקשה, וז״ל, מלת לאמר היא
מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומד שכפל לו הצווי כדי לזרזו, עכ״ל. ולדעתי המעט נר׳, שצוהו לאמר זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטוית, אם לא שנאמר ע״י בעלה שנצטוה לומר לה, ואיפה ? במלח לאמר.
ג. ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיד לאמר לא תאכל ממנו וכו'
כתב עוד וז״ל, גם לאמר כאן היא מיותרת, וע״פ מ״ש ניחא, דקפיד עליו שאף שכפל לו הצווי עבר עליו, ולכן הענישו, עכ״ל. ולדעתי נראה, דר״ל אשר צויתיך לאמד לה, שאתה היית רבה ומלמדה, ועכשיו נהפכת לתלמידה לשמוע בקולה לעבור על דבר שלמדת אותה לשמרו, ועזבת את דברי, כן נלע״ד.
ד. בפ׳ חיי שרה, ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר, כתב עוד וז״ל, גם כאן מלת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים, כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו, וכמש״ל, עכ״ל. ולדעתי נראה, שאברהם הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה לאמר דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו. כנ״ל. ה. בפי בראשית, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם וכו', הקשה וז״ל, משמע מהכתוב שמקודם אכילתם מעץ הדעת, לא היה בהם דעת אף לדעת שהם ערומים, רק היו כשוטים, ואיך צוה אותם ה׳ והענישם, וכי השוטים בני צוואה ועונשים הם? ולכן העיקר הוא כמ׳׳ש רש״י ז״ל משם הב״ר, שמצוה אחת היתה בידם ונתרשלו הימנה, עכ״ל. ולדעתי לא קשה מדי, שהאמת הוא שהיו בעלי מדע והשכל, רק היו חסרים ידיעת בושת מגלוי ערוה, והיו בזה כמו הבהמות, שאף שמבחינים בין הים ליבשה, ובין דבר הראוי למאכל, לעץ ואבן שאינם ראויים למאכל, ובין מינם לשאינו מינם, ועוד הרבה הבחנות, ועכ״ז אינם יודעים בושת בגלוי ערות, כך הם לא היו חסרים אלא ידיעה זו, וע״י אכילתם הוסיפו לדעת את זה, וכן מפורש בקרא, שלא אמר וידעו בין טוב לרע, רק כי עירמים הם, ואם היו ממתינים איזה זמן, היו משיגים גם דבר זה, בלי אכילת עץ הדעת, כמ״ש המפרשים, מה שעושה הזמן, עשה העץ, ורק הנחש הוא יצה״ר, פיתה אותם ועברו ונענשו. זהו הנלע״ד בזה, ובמכתב אחר אחוה דעתי על השאר בעה׳׳ו. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
נשים יהודיות ורכוש במוגדור (1902-1861) תעודות 20-7 – אליעזר בשן
נשים יהודיות ורכוש במוגדור (1902-1861) תעודות 20-7
לפי מקורות עבריים וזרים היו במרוקו נשים בעלות רכוש אשר היו מעורבות בפעילות כלכלית. את הרכוש קיבלו מאביהן כנדוניה או ירשו לאחר מות ההורים. היו שהתנו בכתובה כי אין לבעל כל זכות ברכושה של האשה או בהכנסותיה מעבודתה. היו מהן שעסקו במתן הלוואות, מכרו או השתכרו למחייתן ממלאכתן, כאשר הבעל לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו, נעלם, או נפטר, או עקב גירושין. הנשים הנידונות בפרק זה כולן ממוגדור.
את מוגדור (בערבית: אצווירה) יסד הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757). הוא בנה בה נמל חדש ופיתח אותו לשמש נמל ייצוא לחומרי הגלם בדרומה של מרוקו למדינות אירופה. ואכן, במאה ה־19 היה הנמל שבמוגדור לנמל הסחר החשוב ביותר בחוף האוקיינוס. הסולטאן רצה שסוחרים אירופים יתיישבו בעיר ויפתחוה, וכפיתוי העניק ליצואנים הנחה במכס. הוא בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת מהן נדרשה לשלוח נציג לעיר החדשה. אלה היו מתווכים לסוחרים האירופים וכן יצואנים ויבואנים עצמאיים שניהלו קשרי מסחר עם לונדון, עם מנצ׳סטר ועם ארצות אירופה; מהם שהיו ׳סוחרי המלך׳ (תג׳אר אל־סולטאן), חוכרי מונופולים ממשלתיים.
משקלם היה כה מכריע, עד כי לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 את רוב הסחר עם בריטניה ניהלו ארבע משפחות יהודיות. בתחילת שנות החמישים פעלו במוגדור 24 יהודים מתוך 39 ׳סוחרי המלך׳. לפי דוח מ־1866 פעלו שם 30 חברות יהודיות, לעומת 7 של מוסלמים, 11 של אנגלים, שתיים של ספרדים, אחת איטלקית ואחת צרפתית. בראשית שנות השמונים פעלו בה 50 חברות, מתוכן 30 יהודיות. מהשגשוג הכלכלי נהנו משפחות מסוימות, והעושר היה עובר בהן מדור לדור — מהם יהודים שהיגרו ממרוקו לגיברלטר או לאנגליה וחזרו ובידם אזרחות בריטית, או יהודים ממרוקו שקיבלו תעודות חסות של בריטניה או של מדינות אחרות, ומכוחן היו פטורים מתשלומי מס גולגולת ומן ההגבלות הנובעות מ׳תנאי עומר׳. המשפחות האמידות קיבלו מהסולטאן מוחמד אבן עבדאללה דירות למגורים ומחסנים בקסבה — הרובע שבו גרו גם הסוחרים האירופים, אבל על יהודים אחרים אסר הסולטאן לגור מחוץ למלאח. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19, חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות. לפי דוח מ־3ד18 התגוררו שם 800 עד 1,000 יהודים, לעומת 7,000 עניים במלאח. התעודות הבאות נוגעות לנשים יהודיות ממשפחות אמידות שגרו בקסבה בבתים שהעמיד הסולטאן לרשות משפחותיהן.
תעודה 7
מסגן־הקונסול של בריטניה במוגמר לשגריר בטנגייר על בתים בקסבה שגרים בהם סוהרים יהודים שאינם עוסקים עוד במסהר וגרות בהם נשים
Mogadore February 21, 1861
- H. Drummond Hay Esq[uire] C. B.
- M,s Minister
Tangier
I have the honour to inform you that several British subjects here have requested me to obtain for them houses in the Kasba fit for mercantile purposes larger than those they now occupy, no such houses are vacant and the acting Governor states that he cannot eject merchants from the houses they occupy (whether they are trading or not trading) or persons not merchants from houses which have been granted to them by the Sultan, without an order from His Majesty so to do, but as the parties who have applied to me seem to consider that native merchants not at present trading, and persons who occupy houses granted to them by the Sultan, ought to be ejected in order that they may occupy their houses, I beg to refer the question to you…
I have the honour to be (signed) William James Elton
…Two large houses the property of the Moorish Government in the possession of Mr Joseph de Amram Elmaleh one of the houses is occupied by him, and in the upper part of the other his sister and her husband (a Rabbi) also a British subject (Elmaleh's wifes brother) reside, Mr Elmaleh is not at present trading…
One house the property of the Moorish Government occupied by Mrs Blida Buzhnah (a widow) and another, now a ruin, formerly in the possession of her deceased husband..
תרגום
מוגדור 21 בפברואר 1861
יש לי הכבוד להודיעך כי מספר אזרחים בריטים ביקשו ממני להשיג בעבורם בקסבה בתים גדולים יותר מאלה שהם מחזיקים בהם עתה למטרות מסחר, אבל אין בתים כאלה ריקים, והמושל־בפועל אמר שאינו יכול לגרש סוחרים מבתים שהם מחזיקים בהם, שהוענקו להם על ידי הסולטאן(בין שהם עוסקים במסחר ובין שלא) בלי לקבל הוראה על כך מהסולטאן. ואולם הפונים מניחים שאפשר לפנות סוחרים מקומיים שאינם עוסקים עתה במסחר ואנשים המחזיקים בבתים שנתן להם הסולטאן.
ויליאם ג׳ימס אלטון.
…שני בתים גדולים רכוש הממשלה המאורית הם בחזקתו של מר יוסף דה עמרם דה אלמאליח. הוא גר באחד מהם ובקומה העליונה של הבית השני גרים אחותו ובעלה (חכם), גם הוא אזרח בריטי(אחיה של רעיית אלמאליח)… בבית אחד, רכוש הממשלה המאורית, מתגוררת האלמנה בלידה בוג׳נאח ובית אחר, עתה חורבה, שהיה לפנים בחזקתו של בעלה המנוח…
עמרם אלמליח – היה מן הסוחרים החשובים במוגדור בשנות העשרים של המאה ה־19, ו׳סוחר המלך, נציג קונסולרי של נאפולי. בראשית שנות השישים החלו עסקיו להידרדר, היה חייב סכום רב לסולטאן, ומכר חלק מנכסיו. משוכרי בתים של הממשל בקסבה לפי רשימה מ־1865. בסוף אותה שנה נפטר, ראו: אביטבול, תשנ״ד, מס׳ 70,66 !,1988 ,.Schroeter, 1982, p. 385; id 33 .