ארכיון יומי: 21 בדצמבר 2016


הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים

הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%94

העלייה הסלקטיבית, בהיותה סטייה חריפה ממדיניות השערים הפתוחים, אמורה הייתה לגרום לוויכוח סוער בקרב מקבלי ההחלטות וההכרעה עליה הייתה צריכה לבוא לאחר דיון מעמיק, אך היא התקבלה בלא התנגדות. הנהלת הסוכנות, שעל פי חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות הייתה אחראית למדיניות העלייה, קיימה כמה דיונים ארוכים בעניין, אולם עיון מדוקדק בהם מעלה שלא התקיים שם ויכוח מהותי.,

הערת המחבר : לניתוח נוסף של תהליך קבלת ההחלטה בדבר הסלקציה ראו צור, הבעיה העדתית 2002, עמי 106-98. צור מדגיש את ההיבטים העקרוניים בדיון כמו למשל את המתח שבין טובת העולה לטובת הארץ ואת הגישה האינסטרומנטלית לעולים של חלק מהדוברים. הוא אינו מתמקד בשאלה מי יזם את התכנית, מי תמך בה ומי התנגד לה.

בתחילת נובמבר 1951, לקראת ההחלטה על תכנית העלייה ל־1952, סקר יצחק רפאל בפני הנהלת הסוכנות את עניין העלייה. בתוקף תפקידו כראש מחלקת העלייה הוא הציג בפעם הראשונה מדיניות של עלייה סלקטיבית. לימים הציג רפאל את עצמו כאחד המתנגדים לעקרון הסלקציה.

           

הערת המחבר :   רפאל, לא זכיתי, עמי 156. הדברים התפרסמו שוב תחת הכותרת רבת המשמעות יעל חטא הסלקציה׳, ראו שטרית, חלוצים בדמעה, עמי 214-201. ראו גם הכהן, עולים בסערה, עמי 304-303; סטוק, מכשיר נבחר, עמי 150. דבורה הכהן טוענת שרפאל התמיד בהתנגדותו להגבלת העלייה גם בעת הדיון על העלייה הסלקטיבית. לראיה היא מביאה את האמור בספרו האוטוביוגרפי וגם את הוויכוחים שניהל עם המצדדים בסלקציה מקיץ 1952. ראו הכהן, מי תמך. אולם ערכו של ספר זיכרונות כמקור היסטורי הוא כידוע מוגבל, ויש להתייחם אליו בזהירות. הקריאה בפרוטוקולים מראה שרפאל תמך בעלייה הסלקטיבית וכך עולה גם מעדויות מאותה תקופה. חברי הנהלת הסוכנות הבינו גם הם שרפאל הוא שיזם את הסלקציה ותמך בה. למשל יהודה ברגינסקי (שחזר בו מהתמיכה בסלקציה בחורף 1952 והיה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות לעשות כן) הביע סיפוק מהתבטאויותיו של רפאל בגנות העלייה הסלקטיבית ואמר שהוא שמח על כך שרפאל יחזר בתשובה׳ והחל להביע התנגדות לסלקציה (הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 [לעיל, הערה 35]). ב־1954, כאשר רפאל כבר פרש מהנהלת הסוכנות וממחלקת העלייה (לאחר שנתיים של מאבק נגד מדיניות הסלקציה), שאל שרת, ראש הממשלה החדש, מה הייתה עמדתו של רפאל כאשר החליטו בסוכנות ובמוסד לתיאום על העלייה הסלקטיבית. ממשרד יו״ר הנהלת הסוכנות השיבו ש׳ההחלטה הוצעה על ידי מר י. רפאל׳ הן בהנהלת הסוכנות והן במוסד לתיאום (משרד יו״ר הנהלת הסוכנות למשרד ראש הממשלה, 7.2.1954, אצ׳׳מ, S42/247). 83 )

 

אולם באותו זמן, בעת שדעת הקהל נטתה במובהק להסכים עם הגבלות כלשהן על העלייה ובקרב קובעי מדיניות רבו הקריאות לשינוי מדיניות העלייה, נאלץ רפאל, במידה רבה בלחץ חבריו להנהלת הסוכנות, להציע תכנית עלייה חדשה.

רפאל שאף לעלייה גדולה וראה ביהודי צפון אפריקה תרומה דמוגרפית וכלכלית חשובה למדינת ישראל. הוא היה נחרץ הרבה פחות מחבריו בדרישה להגבלת עלייה ועל כן בצד ההגבלות הציע העלאה מהירה של קהילות קטנות.

אולם אי־אפשר להתעלם מכך שכל עקרונותיה של העלייה הסלקטיבית היו גלומים בתכניתו. הוא קרא לעלייה יצרנית; למניעת עליית חולים; למניעת עליית זקנים; למניעת עלייתם של ׳מקרים סוציאליים׳; להגברת חלקה של עליית הנוער בקרב העולים ולשילובם של צעירים בקיבוצים ובעבודה חקלאית. רפאל הסתייג מהעלאתם של היהודים דרי המלאחים העירוניים וביכר על פניהם את תושבי הכפרים בהרי האטלס, הד לגישה הציונית שהעדיפה יהודים ׳אותנטיים׳ וכפריים על אלה ש׳קולקלו׳ בתרבות העיר הלוונטינית.

בניתוח עמדתו של יצחק רפאל אין לערב שני ממדים של הגבלת עלייה – הגבלה כמותית והגבלה איכותית. בכל שנות כהונתו בתפקיד ראש מחלקת העלייה התנגד רפאל להגבלה כמותית וגם בנובמבר 1951 הוא לא הציע זאת. אולם הוא לא דחה על הסף סינון עולים בהתאם לקריטריונים שהנחו את מדיניות העלייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי.

הערת המחבר : רפאל הציג תכנית עלייה של 120,000 עולים בשנה, עלייה גדולה לכל הדעות, אולם

התנצל שהיא אינה מגיעה לרף הגבוה של העלייה בשנות העלייה ההמונית. ייודע אני יפה, שתוכנית 120 אלף שהצעתי איננה תוכנית גדולה ואיננה קוסמת […] זוהי ירידה של 50% אבל מספר זה נובע מתוך המציאות׳(הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 [לעיל, הערה 50]).

? LES CONVERTIS Qu'en était-il des conversions

Des Juifs maniant les armes se trouvaient donc exclusivement dans les régions intérieures?il-etait-une-fois

Curieusement, la réponse est non. À la fin du XIXe siècle, les Juifs sentaient le besoin de relever la tête. Profitant de ce que certains Juifs faisaient le commerce des armes, des Juifs en acquirent. Il faut voir en cela un schisme avec le passé, car jusque-là les Juifs attribuaient leurs malheurs aux transgressions morales de leurs ancêtres. C'est ainsi que l'on avait l'habitude d'expliquer l'exil du peuple juif de la Terre Sainte et les malheurs qui s'ensuivirent. Suite aux persécutions des Musulmans, les autorités rabbiniques décrétaient des jeunes et des prières de contrition, incitant leurs fidèles à faire des bonnes actions et à agir avec droiture, et plus encore. Revenons aux détenteurs d'armes : ceux qui en avaient n'osaient les montrer en public et encore moins les utiliser. Mais dans certaines circonstances, lorsqu'il s'agit de se protéger contre les pillards qui saccageaient la cité, leur intervention armée fut tolérée. Ainsi, en 1903, les Juifs de Meknès résistèrent par les armes aux attaques menées par les troupes du prétendant Bou Hmara. En 1910, ils disposaient de 200 fusils et de quelques milliers de cartouches avec lesquels ils résistèrent aux assaillants berbères. Ces derniers avaient pillé la ville, mis en fuite son pacha et s'étaient attaqués aux murailles du Mellah à coups de hache et de maillet. Ils furent repoussés. Lorsque l'armée française entra à Fès en 1912, elle exigea que les Juifs remettent leurs armes car la sécurité était du ressort de l'armée française. Les rebelles contre le sultan Abdelhafid attaquèrent la ville, razzièrent le Mellah et l'armée française cantonnée à l'extérieur de la ville bombarda le Mellah pour faire fuir les envahisseurs. Ce funeste épisode est connu sous le nom de Tritel (saccage).

LES CONVERTIS

Qu'en était-il des conversions?

Elles ne pouvaient se produire que dans un seul sens, car la conversion d'un Musulman à une autre religion était considérée comme une apostasie passible de mort. Beaucoup de prisonniers de guerre et de personnes visant à échapper à la justice dans leur pays s'enrôlèrent au service du sultan après s'être convertis. Dans les témoignages historiques européens, ils étaient désignés comme des renégats. Les conversions sincères à l'islam furent extrêmement rares.

Il y eut dans l'histoire des razzias qui se traduisirent par des enlèvements de jeunes filles juives. Cela est difficile à croire mais pourtant vrai : le Ministère des Affaires islamiques annonçait à la une la grande victoire de l'islam en montrant la photo de mineures juives séquestrées, prétendument converties à l'islam, sans que les parents ne puissent jamais les revoir. Cela se passait entre 1960 et 1964 !

Les grandes conversions remontaient à l'époque Almohade?

Au XIIe siècle, à l'époque des Almohades, de nombreux massacres furent commis. Le fanatisme était grand et certains, tout comme le rabbin Yehouda Ibn Shoshane de Fès, préférèrent le bûcher à la conversion. Suite aux massacres perpétrés par les Almohades, des mesures vexatoires furent instituées. Laissons la parole à Yossef Ben Aknin, disciple de Maïmonide, qui, comme son maître, avait prétendu se convertir avant de prendre la fuite pour l'Egypte : « Des persécutions et des décrets anciens ont été dirigés contre ceux demeurés fidèles à la Loi d'Israël… De sorte qu'ils pourraient même mourir au nom de leur foi.. Des grands et des petits témoignent contre nous et des jugements son: prononcés, dont le moindre rend légal de verser notre sang, la confiscation de nos biens et le déshonneur de nos épouses… Puis ils  nous ont imposé des vêtements distincts… pour qu'ils puissent nous dénigrer et nous humilier… Cela permet de répandre notre sang dans l'impunité… Nous sommes secrètement assassinés la nuit ou tués en plein jour… Toute joie a cessé au Maghreb. La lumière d'Israël s'est éteinte au Maghreb.» Un chroniqueur contemporain des événements, Abraham Ibn Daoud écrivit : « Les Almohades ont traversé la mer jusqu'en Espagne, après avoir éliminé tous les rescapés juifs entre Tanger et Mahdia (en Tunisie). » Ajoutons que c'est depuis l'avènement des Almohades que la trace des Chrétiens se perd en Afrique du Nord.

Il est intéressant de noter que du temps des persécutions almohades, Jacques Ie d'Aragon avait donné des ordres pour faciliter l'émigration des réfugiés juifs de l'Afrique du Nord dans son royaume.

Joseph ben Judah ibn Aknin ( né à Barcelone (Espagne) en 1150 – mort en 1220) est un philosophe, poète et écrivain juif du 13e siècle, auteur de nombreux traités, essentiellement sur la Mishna et le Talmud. Il s'installe à Fès (Maroc) en tant que Crypto-judaïste.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הבתים בצדי הרחוב נראו זנוחים או מטים ליפול והזכירו מחזות של מחנה פליטים פחות או יותר ראוי למגורים. בימים ההם היו הבתים לכוורת צפופה של פחים ולבנים ועצים ואבנים, שנערמו באקראי כבשכונות הפבלות בשולי עריה של דרום אמריקה. מן הרחוב הראשי, שלא נשתייר לו מראה של רחוב כלל, הסתעפו סמטאות עלובות, חלקן מקורות בקשתות אל לב־לבו של המלח, שספק אם ראו אי־פעם את אור היום. בילדותי נתלה שלט בכיתה השלישית שבה ביליתי את שנת לימודי הראשונה ב״אליאנס״, ובו נכתב כי במקום שהשמש אינה באה, בא רופא. אין ספק כי לסמטאות כאלה הייתה כוונת הכתוב. תנאי הסניטציה, שכבר בימים ההם היו מדכאים כי משפחות רבות מטופלות בילדים רבים חלקו ביניהן את בית הכיסא היחיד במטבח שבו עמד תנור מוסק פחם לצורכי כל בני הבית. קשה היה לקלוט עתה כיצד כל כך הרבה יהודים חיו וגידלו משפחות כל כך הרבה דורות בתנאי מחיה כאלה. זאת גם אם למדנו בינתיים שכל העולם היה כזה, שגורל היהודים בשטעטל לא היה שפיר יותר, ואפילו באירופה הנאורה בתי שימוש, אמבטיות, מקלחות ומטבחים מתוקנים הם כולם פרי הדורות האחרונים. צא וחשב תנאי מגוריהם וחיותם של המוני הערבים שהגדילו את הצפיפות פי חמישה במה שהיה המלח היהודי, ואי־אפשר שאדם מן הייישוב לא ייתפס למרה שחורה. בין הבתים, העמוסים לעייפה ילדים וזיכרונות, ראינו שתי נשים יהודיות, כנראה שריד לקהילה ולמלח היהודי שאינם עוד. הן היו כה מפוחדות וחשדניות פן תשזוף אותן עין זרים עד כי פתחו בגערות צעקניות על הילד הערבי החמוד שהואיל להובילנו אליהן כי ביקשנו לראות יהודים. הגערות ודאי היו מכוונות לאוזניהם של השכנים הערבים שלא יחשדו בהן כי יש להן קשרים עם יהודים מ״שם״. בדוחק רב ניאותו לדבר עמנו וטענו בתוקף רב כי אינן מכירות איש ואינן רוצות להכיר איש. בעליבותן ובתגובתן הן הזכירו את שרידי היהודים בדמשק ובבגדאד שרואיינו על ידי אמצעי תקשורת זרים והיו כה נפחדים מנוכחות המשטרה החשאית בסביבה, שכל חפצם היה כי יניחו להם. זה מה שנשים אלו רצו יותר מכול, שכן זה להן 17 שנים במקום זה בין ערבים, והן לא ידעו דבר ולא שמעו דבר על בני משפחתי שדרה באותו גוש בתים 20 שנה או יותר קודם לכן.

מה שהיה הרחוב הראשי של המלח התכווץ עתה למלוא אורכו לעומת מרכזיותו בעולמה של ילדותנו. זה עתה נכנסנו בשער המלח וכבר אנו רואים את בניין הבורג׳ המתנשא על גבה של קשת שקידתה את מוצא הרחוב הראשי בכיוון הרובע המוסלמי והעיר העתיקה – המדינה. על חזיתו של המבנה ההוא, שיִראָה קרנה ממנו היות ושם שכנו משרדי הקהילה והרבנות, עדיין היה תלוי השעון העתיק, שכל אירוע ותנועה בקהילה, כל דופק החיים וכל תכניות היום של הפרט היו תלויים בו כמין ביג־בן ושעון גריניץ׳ גם יחד. כיום היה תלוי שם עם מחוגים משותקים; הזמן עמד בו מלכת, פשוטו כמשמעו. אחת מאמרותיה של סבתא זצ״ל, כאשר לעגה לעשירים חדשים שהתהללו כמפתחים, או לדברנים שלא עמד מאומה מאחורי דבריהם הייתה ״אל־איסם אל־עאלי וול־בורג׳ אלח׳אלי״, לאמור: מדברים גבוהה בעוד המבצר (הבורג׳) חרב. לא היה קשה לזהות, משני צדי הבורג׳, את בתי חברי וקרובי שבהם בילינו שעות בלימודים, בקריאת חוברות מצוירות ובסתם רכילות ובטלה. והנה בפינה החשוכה היוצאת אל חצר מפולשת מוקפת חנויות זעירות של צורפי הזהב, אני מזהה את מקום לכידתו ומקור פרנסתו של דודי יוסף ז״ל, שהיה צורף אומן שמעשי ידיו נרכשו לעתים על ידי הקהילה כדי להגישם לחצר המלוכה ולקוות לחסדיה. דודי יוסף גם שימש חזן לעת מצוא בבית הכנסת שלנו, שהיה קרוי על שמו ונתון לניהולו ולמרותו הרוחנית של הרב ידידיה מונסונגו, לימים רבה הראשי של פאס ושל יהדות מרוקו המידלדלת. קולו הערב וכוח התמדה וסבולת מופלגים אפשרו לנהל את התפילה בשבתות ובמועדים ואפילו בימים הנוראים, שבמצוקת הצום היו רבים נחלשים ולא חשים במיטבם, ואילו הוא עמד כסלע איתן ואי־אפשר היה לזהות התעמעמות בקולו הבהיר בין ״כל נדרי״ ל״נעילה״. לקול קצבו וברוח בוטחת והחלטית הוא הוביל את הקהל שנה אחר שנה עד שעלה גם הוא לישראל.

מפאת קרבתו של שוק הצורפים לרבעים המוסלמיים של העיר, וגם קרוב להניח על שום מוניטין העושר שיצאו לצורפי הזהב, חלק המלח ההוא היה מן החשופים ביותר למהומות אנטי־יהודיות בשעות הרת עולם, כאשר המוסלמים גמרו אומר לטבוח, לשדוד ולהתפרע, או שלמלך חסרו הנחישות או הרצון או היכולת לעמוד נגדם כחומה בצורה. גם שם, כמו בשער הראשי השני בקצה הרחוב שהוביל לכיכר המסחר, ניצבו שומרי הסף הסנגליים, שהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף בימי חג ומועד או בשעות מתיחות שהזמן גרמן. מכל שורת החנויות בשוק הצורפים רק שתיים נותרו בידי יהודים, אלו של מויאל וגוזלן, אותו גוזלן שנרצח שבוע אחד קודם ושרוחו עדיין ריחפה בהיחבא בקהילה היהודית הגוועת, מעוררת פחדים קמאיים מפני מה שעוד עלול לבוא. חנותו הייתה נעולה, וסיפורים על רציחתו, בגרסאות מגוונות כמספר המספרים, עלו ופרחו בעידודם הפעיל של הולכי רכיל או של סתם יהודים אחוזי פחד מפני הבאות. אחת מאלה הייתה סוליקה, יהודייה קשישה שנחרתה בזיכרוני מילדות כבעלת חנות בקצה המלח, ממש על גבול השכונות המוסלמיות אז ובעיבורן כיום. היא עודנה שם, מעין משמר אחורי ליהדות נסוגה, ובינות לבעלי החנויות הערבים היא נאבקת להרוויח את לחם יומה. היא זכרה כל פרט על בני משפחתי ודחקה בי בסקרנות רבה לתאר לה את מקומי בשבט ישראל ואת עוללות כולם בישראל. גרסת סיפורה טענה כי משרתת הבית הערבייה של גוזלן היא שעשתה יד אחת עם רוצחיו להכותו נפש כדי לגזול (כמה אירוני שמו – גוזלן!) את רכושו מיד עם שובו ממסע בחו״ל כששהה בבית בגפו. לא הנחתי לסוליקה עד שהבטיחה נאמנה שתתלווה אלי לביתו של הרב מונסונגו (אגב, דודו של הח״כ והשר לשעבר מטעם הליכוד, דוד מגן) אחר הצהריים.

מחזור הסיפורים על הרמב"ם במצרים – יצחק אבישור

  1. ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אםשבחי הרמב"ם

פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מודת סנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחץ מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי צוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.

  1. ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם

גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.

חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.

באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.

כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.

הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר