רבי חיים בן עטר – אגדת חייו
רבי חיים בן עטר – תודות חייו – ארזי הלבנון כרך 2
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.
להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.
העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של הים האטלנטי, לא העיר גדולה הייתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.
רבנו נולד למשפחת בן עטר, [שמוצאה מספרו הערבית. עטר פירושו בושם או הכל בשמים] בשנת תנ״ו [1696], וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר ״חפץ ה׳״: ״ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, חיים אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלהינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו״.
בבית חותנו
מנעוריו עלה רבינו ונתעלה במעלות התורה, וברבות הימים אף יסד בביתו ישיבה שהיה מרביץ בה תורה ברבים ללא קבלת פרס, כי מלאכת שמים שם על שכמו, מימי חרפו ללמוד תורה, וללמד. הדבר ניתן לו בימים ההם בהיותו בעל אמצעים – נוסף על כתר התורה – השתמש בכספו, שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו, לשם פעולות צדקה וחסד, כעדותם של רבני אלג׳יר ״שמיום היותו היה מעוז לכל בעלי המשנה והתלמוד, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ידיו רב לו פיזר נתן וכו׳״.
לא ארכו לו ימי שבתו בשלוה על התורה ועל העבודה, כי לאחר שמת עליו חותנו בשנת תפ״ה והשאיר אחריו הון גדול, הוגשו כנגדו תביעות וטענות שונות מצד אגשים פרטיים. הממשלה הטילה עליו עול מסים כבד מנשוא, ואף עיקלה את נכסיו. התחילה מריבה בין היורשים, עד שרבי חיים עצמו נתפס למאסר.
בשנת תצ״ב עוד היה בסאלי, ובשנה ההיא נדפס באמשטרדם ספרו ״חפץ ה״׳, חידושים על מסכתות הש״ס, אולם מחמת הרדיפות נאלץ לעזוב את עיר מולדתו והלך למכנאס, ומשם לפאס. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו ״אור החיים״ על התורה: ״דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה, באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסק ממון ועל עסקי נפשות״, אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ״ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי״. וגם נאלץ לנדוד מעירו ״ונדדתי מעיר לעיר, ונתקיים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת׳״.
שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה, בעיר פאס, יחד עם חברים מקשיבים לקולו.
http://www.youtube.com/watch?v=ltHLffwA5i4&feature=youtu.be
הילולת רבי חיים בן עטר אור החיים הקדוש לפי מנהג מרוקו
על משמר חומת היהדות
עודו בגיל צעיר עמד על משמר חומת היהדות והוסיף משמרת למשמרת. משנתקל בפרצה לא חדל מלהתריע, אף עורר את חבריו לבית המדרש, עד שהדבר תוקן, וכך, למשל, נתקבלה תביעתו להחמיר בעניין בדיקת הראה, שנועדה להבטיח כשרות למהדרין.
בתקופת מגוריו במאקנס היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה לאכול סוג מסוים של ארבה, והסתמכו על הוראת היתר שניתנה בשעתה. רבינו בדק את הדבר ונתברר לו כי אותו התר לא ניתן אלא בשעת חירום, כאשר נחילי ארבה פשטו על השדות וכל היבולים הלכו לאיבוד.
במדינה היה רעב כבד והיו אנשים שמתו ברעב. באותה שעה התירו כמה חכמים סוג מסוים של ארבה, שהם ידעו לקבוע את סימני הכשרות.
בשנים הבאות המשיכו לאכול סוג זה של ארבה, אם כי שעת החרום כבר חלפה, עד שהדבר נעשה להם כהיתר. משהודיע רבינו על האיסור, נתקבלה הוראתו על דעת הציבור, מחוץ לאדם אחד שהמשיך באכילת הארבה, למרות האיסור שהוטל על יד רבנו
. באחד הלילות חלם הלה שהוא אוכל שקצים ורמשים. בבוקר מיהר לביתו של רבינו וסיפר לו על החלום הרע אשר הראוהו, ואמנם הסביר לו רבינו כי הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים.
תקנתו של רבינו נתקבלה איפוא על דעת הכל, וכן סייעו לו מן השמים. אם כי עד אז היה הארבה מופיע לעתים מזומנות, מדי כמר שנים, הרי במשך עשרות השנים הבאות לא הופיע הארבה, וכך ראו כולם את גדולתו של רבינו
כתיבת תגובה