רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

צדקת פזרונו לישראל

ביתו היה פתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבינו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומד שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד שבת.

מסופר, שבוע אחד פרצה מחלה בבהמות בעירו סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד השבת נמצאו טרפה, מחוץ לאותו עגל ששחטו לצרכי רבינו. אחד התושבים, והוא גביר ונכבד בעמיו׳, שהצטער ביותר שלא יוכל לאכול בסעודתו בשר לכבוד שבת, פנה לרבינו וביקש להקציב לו מנת בשר, והוא מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו.

בקשתו נדחתה על יד רבינו בציינו שכל הבשר מוקדש לצרכי התלמיד חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד שבת. תוך שהם מדברים הגיע אהד העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו, הצר לו לאותו עשיר הייתכן שאין בשבילו כלום ולאותו עני בבגדיו המרופטים נותן חלק יפה, ומתוך כעסו הפליט דברים שהוו לביזיזן העני שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר שעזב את הבית ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבינו שנגזרה עליו גזירת גלות לשנה תמימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.

רבינו קיבל עליו את הדין, בשבוע הבא גלה מביתו והחל בשנת הגלות פשוטה כמשמעה, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר יצא למקום אחר, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק עליו את הדין בגלל ביזוי תלמיד חכם במעמדו.

מ״ב פירושים שנתגלו מן השמים

בערב שבת אחת משנת גלותו, הגיע בעל ״אור החיים״ הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ״ב הפירושים לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״.

בהגיעו לעיר, וכדרכו הסתיר את זהותו, נכנס לבית הכנסת כאחד האורחים ארחי פרחי. אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח ״בואו ונלכה לשולחנו של הרב המקומי המרא דאתרא, הגדול בתורה וביראת שמים, ותושבי העיר מעריכים אותו ביותר,שכן הוא משמיע דברי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא״.

המארח ואורחו התיישבו לשולחן והקשיבו רב קשב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן ארבע עשרה הפירושים הראשונים על הפסוק אם בחוקותי תלכו, והוסיף כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר.

האורח בעל אור החיים הקדוש שכאמור היה בין המסובים לשולחן,העיר בעניוותו ״חיים בן עטר״, והשמיט את התואר ״רבי״.

המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמעו בקהילות ישראל, ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל ״אור החיים״ הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של הרב מרא דאתרא אלא גם בכבודו של בעל ״אור החיים״ הקדוש.

בסעודת הצהרים של השבת, המשיך הרב ודרש עוד ארבע עשרה פירושים נוספים על הפסוק הנזכר לעיל: אם בחוקותי תלכו, וחזר להוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו בתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בביטול ״חיים בן עטר״ והשמיט את התואר רבי.

גם הפעם הסתפקו המסובים באזהרה, בהוסיפם  " אין עונשין אלא אם כן מזהירים״ ועליו להמנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס בביתו אנשים כאלה.

בסעודה השלישית ״סעודת זער אנפין״ השלים הרב את הפירושים הנוספים לפסוק הנ״ל, ארבע עשרה במספר, כדי להשלים את מ״ב הפירושים לפסוק הנ״ל. אף הפעם נהג האורח כמנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר ״רבי״, אולם הפעם, כיון שזה היה כבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ״אור החיים״ הקדוש.

קהל המסובים המשיך בברכת המזון ובתפילת ערבית.

לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים שהיות ובעל ״אור החיים״ הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם שאין יכול לפתוח שוב הגיהנום, תיכף פתח הרב את החדר ושחררו מכלאו, ופייסו וכיבדו.

 מן השמים הודיעו לבעל ״אור החיים״ הקדוש ״עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות״ ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת תורה בעל פה ובכתב, להאיר לארץ ולדרים עליה.

מעביר על מידותיו

הוא היה מעביר על מידותיו, וגם אם אחד מבעלי הדין שהפסיד בדין שנתברר לפניו, פתח בחירופין וגידופין, הבליג רבינו ולא ענה לו, הדיינים, חביריו לבית הדין, תבעו ממנו לנזוף בו ואף להטיל עליו ״חרם״ כדין, אולם רבינו לימד עליו סנגוריה, כי נפשו מה עליו על שנתחייב בדינו. חושש היה רבינו, שאם יגיב על עלבונו יאמרו לכבודעצמו הקפיד, אולם מעתה יוכחו כולם כי הדין דין אמת.

החיד״א מספר בספרו ״מראית עין״ כי באחד הימים הזמין רבו בעל ״אור החיים״ הקדוש נכבד אחד מראשי הקהל לביתו, הלה תמה היה מה מקום להזמנה זאת. בבואו הסביר לו רבינו כי בשעתו נעלב הלה על ידי אחד מראשי הציבור שהיה שר ונכבד בבית המלך, רבינו הזמין אותו לביתו כדי לפייסו, וביקש הימנו לסלוח לאותו אדם שפגע בו.

הנכבד הודיע על אתר כי כבר באותו מעמד, בשעה שנפגע בכבודו, החליט בלבו לסלוח לאדם שפגע בו, שכן בהתאם לזוהר הקדוש השכינה מצטערת בגלל עונותיהם של ישראל, וכדי למנוע צער השכינה החלטתי למחול לו מיד.

בשנת תצ״ח לאלף השישי, היה במרוקו רעב כבד מאוד, ״כשמתו רוב אנשי המדינה מתי ועב, והנשאוים הוה נסו״. ובינו גלה איפוא יחד עם ובני העיו לעיו הביוה טיטואן, מקום מושבם של קונסולי איוופה, ושם היתה להם הוווחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר