פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.
פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.
מעמד של היהודים כמו הנוצרים " בנע עם הספר " החיים תחת שלטון המוסלמים נקבע בקוראן בוסרה 9, " פרשת התשובה " פסוק 29 לפיו הם נסבלים בתנאי שמשלמים מס גולגולת ויהיו שפלים……..
להלן הפסוק עצמו מתוך ספר הקוראן " הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה הם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים……..
אורי רובין בפירוש לפרק הזה, מפרש את המלה " מושפלים " כך : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אלד'ימה )
הערה שלי – מאין קבעו החכמים הללו, שיהודים ונוצרים אינן מאמינים באלוהים וגם לא ביום האחרון, זו האיוולת של ספר הקוראן, ובהמשך אינם מקדשים את שליחו, דהיינו, כל מי שאינו מוסלמי, הינו כופר שיש להשפילו ולגבות ממנו את דמי החסות המפורסמים. מעניין אותי לדעת, האם ניתן להעריך כמה מס גולגולת שולם למוסלמים במשך דורות רבים על ידי היהודים במרוקו.
המשך המאמר….מ- ויהיו שפלים…..הם נבדלים מהכופרים שאינם מאמינים ולא בספר ( התנ"ך ) שעליהם להתאסלם או להיעלם, ואין להם זכות קיום, כלומר עליהם חל הג'יהאד.
זכותם של היהודים והנוצרים לשמור את דתם מבוססת על ההנחה שהם היו קיימים בעת הופעת האסלאם, ועשו אתם הסכם. אללאה הרשה להעניק להם הגנה כל זמן שהם דבקים בדתם. אם הם נוטשים את דתם, ניתנה להם הזדמנות לחזור.
אם הם מחליטים לשנות את דתם, זכותם להיות ד'מים – בני חסות, בטלה. האסלאם הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסוימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר " או " ברית עומר ". שהתגבשו כנראה בימי עומר השני בן עבד אלעזיז ששלט בשנים 717 – 720.
מצויות נוסחאות שונות שחוברו בשנים לאחר מכן. הברית קובעת את עליונות האסלאם על פי הדתות האחרות. באשר לפולחן, הם רשאים להמשיך לחיות לפי אמונתם. אבל אסור להם להפגין דתם בפומבי. האסלאם אימץ חוק של שלטון הביזנטי, לפיו אסור ליהודים לבנות בתי כנסת חדשים, אבל הבטיח שמירתם של אלה שכבר היו קיימים, ורשות לשפץ את המבנים שנבנו בתקופה הטרום מוסלמית. ובניינים אלה אסור שיהיו גבוהים מהמסגדים של המוסלמים בסביבתם.
תמורת תשלום מס גולגולת וביצוע " תנאי עומר " הובטחה ליהודים ולנוצרים הזכות לחיות בארצות האסלאם תוך אוטונומיה באשר לחייהם הקהילתיים, וניתנה הזכות לחיות לפי חוקיהם ולעבוד את אלוהים בדרכם, כמעט באין מפריע, וכמעט ללא סייג.
בתיהם ובתי הכנסת הובטחו מפני שוד. ( הערה אישית שלי. זה לא מה שקרה במרוקו בפועל, נהרסו בתי כנסת עתיקים שהיו קיימים לפני בוא האסלאם, ראה תקופת מולאי אליזיד המזיד 1790 – 1792 סוף ההערה. זכותם של הבלתי מוסלמים להחזיק באמונתם ולקיים את חוקי דתם מותנה בכך שמכירים בעליונות האסלאם.
" תנאי עומר " ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות.
במרוקו שלטו החל מימי שלטון בני מרין 1269 – 1465, השיטה המאלכּית הקיצונית יותר.
לפי מקורות החל מהמאה ה-16 עד העשור השני של המאה ה-20, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר. הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859, כתב לדרומונד האי קונסול בריטניה במרוקו, ב-30 במרס 1837 לגבי מעמדם של היהודים, כי מי שיקיים את התנאים של מוחמד – זכויותיו יישמרו.
למרות שהסולטאנים הבטיחו לאישים ולארגונים היהודים בחו"ל כי יעשו לשיפור מצבם של היהודים, בין השאר למשה מונטיפיורי שביקר בשנת 1864, יש עדויות כי בשנים שלאחר הביקור, מצבם הוחמר. כפי שפורסם ב JC ב-7 באוקטובר 1864.
אחת התוצאות של הבטחת הסולטאן למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 היא כי היהודים לא ייאלצו לעבוד לממשל ללא תמורה כספית. בפועל הנושא היווה סלע מחלוקת בין היהודים וביען המושלים, באשר הראשונים סירבו לבצע עבודות ללא תמורה.
בתיק של תעודות והתכתבויות שהוכן על ידי משרד החוץ הבריטי לשנים 1878 – 1880 לקראת ועידת מדריד שדנה בנושא החסות הזרה נאמר, כי היהודים שאינם בעלי תעודות חסות, ללא הבדל מעמד, סובלים מהתנכלויות ועלבונות ממוסלמים בני מעמדות שונים. ילדים כמו גם מבוגרים מעליבים ופוגעים ביהודים מכל הגילים ברחובות לאור היום.
בין החובות שחלות על היהודים : על נשותיהן חלה חובת עבודה, ועליהן לתפור מדים ולהביאן למחסן הממשלתי ללא כל תמורה, במקרה אחד אישה סירבה למלא חובה זו, היא הולקתה בנוכחות המושל של העיר.
כתיבת תגובה